תגית: אחריות

אל תעבידו אותם בפרך

אל תעבידו אותם בפרך

אחרי תקופת לימודים ארוכה, "שבים" הבן והבת הביתה לחופשת פסח. בעצם – לא לחופשת פסח אלא להכנות לפסח. הם נוחתים בימים הלחוצים של הניקיונות… כל מי שגר בבית חייב להיות שותף למאמץ המשפחתי להכנת הבית לפסח. וגם הם נדרשים לתת את חלקם. אסור לוותר להם. זוהי חובה מוסרית טבעית שקודמת לטיולים ולבילויים. וזוהי חוויה בונה שמחנכת אותם לאחריות משפחתית ולנשיאה בעול לקראת העתיד.

אם נקבע מינון נכון לדרישותינו, הן אפילו עשויות למלא אותם סיפוק. אבל, אם לא נגלה רגישות ראויה, עלולה שהותם בבית להפוך לסיוט, וה"עונג" ל"נגע" (בהיפוך אותיות). אם נעמיס עליהם אין סוף מטלות, שחלקן אינן קשורות לפסח (כגון, צביעת הבית וכיבוס הוילונות, סידור המחסן וכסוח הדשא) ולא נותיר להם פנאי לעצמם, או שישררו בבית מתח ועצבנות שמדכאים כל שמחה – חוויתם מהשהות בבית לא תהיה חיובית. אם נתכתש איתם יום-יום לפני פסח, פסח ייחרת בזכרונם כחג של סבל וקושי, מפני התודעה איננה מבחינה בין פסח להכנות לפסח.

לכן, אל נוותר להם אבל גם אל נעביד אותם בפרך. אסור שייוצר מצב שכל פעם שהבן יודיע על כוונתו לצאת מהבית, נפתיע אותו במטלה נוספת. אלא נכין רשימת מטלות מוגדרות שביצוען המרוכז מותיר לו חלק מהשבוע לטיול קצר. רצוי להרכיב איתו את הרשימה על מנת להתחשב בהעדפותיו. והעיקר – הכל בשמחה. לא בעצבנות ולא במתח.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

הבחור בן 18 ויש לנו חשש שהוא שותה…

התמכרות לאלכוהול בקרב בני נוער

שאלה:
אנחנו הורים לבחור בן 18 שבימים אלה החל את לימודיו במכינה תורנית קדם-צבאית. בננו בחור ערכי עם הרבה חברים ומידות טובות עם מגוון רחב של תחומים ותחביבים כמו ספורט, קריאה וטיולים. לאחרונה אירעו מספר דברים שהעלו אצלנו את החשד כי מפעם לפעם בננו נוהג לשתות אלכוהול (בירה ומשקאות חריפים). נמצאו רמזים לכך גם בבית וגם ברכב המשפחתי שאותו הוא לוקח מפעם לפעם כדי לצאת עם חברים. מצד שני לא הבחנו אצלו בשום סימן קוגניטיבי או התנהגותי חריג שיכול לאשר בפועל את חששותינו. אנו מתלבטים מאוד כיצד לנהוג ולוּ משום שמדובר בילד שבעבר מעולם לא היו איתו בעיות. אנו חוששים לו אך לא פחות מכך חוששים לפגוע בו שלא בצדק. כיצד כדאי לנהוג?

תשובה:
התלבטויות מהסוג שלכם נפוצות אצל משפחות אשר הולכות על הקו הדק בין מתן כבוד ועצמאות למתבגרים לבין שמירה על מסגרת ומשמעת.  אכן ככל שאנו משחררים את הרסן ומאפשרים לילדינו יותר עצמאות ויותר חשיפה ל"עולם הגדול" כך פוחתת ה"שליטה" שלנו עליהם וכך צריך לגדול האמון אשר אנחנו נותנים בהם. אכן חשוב שהמתבגרים יבינו כי העצמאות המיוחלת שלהם בא במחיר של אחריות, גם אם עסקת החבילה הזאת לא בדיוק מקובלת עליהם.

תופעת שתיית אלכוהול רווחת כיום בתרבות הכללית, בקרב מתבגרים ובמידה מסוימת גם בקרב הנוער הדתי. על אף ששיעור האלכהולוזים אצל יהודים הינו נמוך בהרבה לעומת בני לאומים אחרים, התופעה אכן קיימת ואף אולי נמצאת במגמה מדאיגה של עליה בארץ. יתרה מזו, אנו חיים כיום בחברה אשר מאמצת ומעצימה מסרים על פעולות פנאי השאולים מתרבויות אחרות. שתיית אלכוהול מוצגת כיום בתוכניות טלוויזיה, בסרטים ובשלטי חוצות כסוג של בילוי ומהווה סמן חיצוני אבל פוטנטי של בגרות. מתבגרים עושים לעצמם משוואה פשוטה: מבוגרים שותים אלכוהול. אם גם אני שותה אלכוהול, סימן שאני מבוגר.

הדילמה שאתם מציגים מעלה מספר מחשבות.

טוב שאתם ערניים לגבי הנעשה עם הילד שלכם. הורים רבים, אם מתוך עצלנות ואם מתוך תפיסה מעוותת של מתן אחריות למתבגרים, אינם משגיחים כיאות על ילדיהם ומתעלמים מכל הנורות האדומות. לא כל נורה אדומה מצביעה בהכרח על בעיה, אולם אין בעיות בלי נורות אדומות. כך שכל פעם שנדלקת נורה חדשה, יש לבדוק את הדברים.

 חשוב להבחין האם מדובר בנער אשר מידי פעם שותה בירה עם החברה' על מנת לשחק אותו גדול. ישנם גם "ילדים טובים" העושים זאת. אמנם צריכים להיזהר במצבים שכאלו ששתיית אלכוהול בשביל ה"פוזה" לא תתדרדר לשימוש קבוע אשר יפגע בתפקוד של הילד. גם כאשר נודע לנו כי הבן (או הבת) שותים אלכוהול, עלינו לבדוק את כלל תיפקודו של הילד לפני שמגיעים למסקנה כי קיימת בעיה חמורה. חשוב מכל, עלינו לבדוק אם אין הילד במצוקה נפשית אותה הוא מנסה "לפתור" על ידי בריחה לאלכוהול.

עוד לפני הגיעם של ילדים לגיל 18 יש לנהל בבית דיון פתוח על נושאים הקשורים לעישון, סמים ואלכוהול. יש לאתגר את הילדים לדבר בעד ונגד שימוש בדברים אלו על מנת שהם יוכלו לפתח את החשיבה ואת החיסון שלהם כלפי נושאים אלו. כמובן, שעלינו לבדוק את הרגלי צריכת האלכוהול שלנו ולבדוק היטב אלו מסרים אנו משדרים לילדינו.

כאשר עולה חשד של שימוש באלכוהול בעת הנהיגה במכונית המשפחתית, יש לנהוג ביתר זהירות וקפדנות בשל הסכנות המיוחדות הקשורות בנהיגה תחת השפעת אלכוהול. הורה שמאפשר לבן או לבת שלו לקחת את המכונית המשפחתית הינו שותף מוסרי לאחריות על הנעשה עם המכונית ובתוכה. הורה אשר אינו מרוצה מהשימוש של ילדיו במכוניתו יכול פשוט לסרב לאפשר להם את השימוש בה.

ייתכן והחומרים המחשידים במכונית הם "רק" של החברים של הילד. לדעתי, טיעון כזה, אם הוא קיים, הינו חלש ובסופו של דבר מתחמק מהאחריות האמיתית אותה עלינו לדרוש מילדים הנוהגים במכונית שלנו.

עם כל האי-נעימות שבעניין, כאשר עולות חשדות בנושא כל כך חשוב, אין מנוס מפתחיה בשיחה כנה עם הילד. כאשר ישנה מערכת יחסים טובה בין הורים לילדים, ניתן להעלות כל נושא בשיחה – אפילו חשדות אשר בסופו של דבר יוכחו כעורבא פרח. אם מערכת היחסים בין ההורים לילדים איננה מאפשרת העלאת נושאים קשים, יש לחשוב פעמיים – או אפילו שלוש – אם יש לתת לילד לנהוג במכונית המשפחתית.

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, מנהל קליני של מכון שינוי, הרצליה.

האם אנחנו מפנקים את ילדינו הקטנים יותר מידי?



הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

לא קם בבוקר

לא קם בבוקר

שאלה: בני בן ה-17 הוא תלמיד כיתה י"ב. המשמעת הלימודית התרופפה, ובני מנצל זאת לרעה. הוא מזלזל בלימודים, נעדר מהם לעיתים תכופות. הוא קם בבוקר מאוחר. זה מאוד מדאיג אותי. בתחילה, ניסיתי להעיר אותו, אבל זה הגביר את המתח בינינו. עכשיו, אני מניחה לו לישון, אבל אינני יודעת האם אני נוהגת נכון. אני חוששת שהמצב ילך ויחמיר.

תשובה: דבר ראשון צריך לזכור שיש לנערים מתבגרים צורך גדול בשינה. מסתבר שהם צריכים את זה גם בשביל הצמיחה הפיזית וגם בשביל ההתפתחות הרגשית והרוחנית שלהם. המשמעות היא שה'מום'  הזה הוא 'מום עובר'. אני מעריך שרוב מוחלט של בני הנוער הישנוניים גדלים להיות מבוגרים עירניים וחרוצים.

השאלה היא, אם כך, כיצד להפחית את הנזקים העכשוויים הנגרמים מההתעוררות המאוחרת על חשבון התפילה והלימודים. חשוב לציין, שלפני שמתייחסים לבעיה כבעיה חינוכית חשוב לשלול קיומה של  בעיה רפואית. לעיתים הבעיה היא אמיתית וזקוקה לטיפול רפואי. אם יש חשד כזה אזי קודם כל חשוב להתייעץ עם רופא. יצויין שקיימת היום מוּדעוּת גבוהה לבעיות שינה וישנן מעבדות שינה שבהן דברים אלו נבדקים.

בהנחה שאין בעיה רפואית, נפנה לתגובתנו החינוכית:

אפשר לשאול מושגים מעולם התעסוקה והעבודה. מסתבר שכשיש לנער מחוייבות להגיע לעבודה (הטוב ביותר הוא שהבן יתנסה בעבודה בחופש) או למטלה אחרת שלו (כגון יציאה לטיול) הוא מצליח לקום ולתפקד עצמאית. התפקוד במסגרת הלימודים אמור להתדמות למחוייבות המסגרתית לעבודה.

זה המקום לזכור ולהזכיר לבן שהזכות להיות במסגרת לימודית עד גיל 18 (ומעבר לכך) הוא זכות ומתנה שהחברה מעניקה לצעיריה. האופציה האחרת במדינות אחרות היא הצטרפות למעגל העבודה בגילאי 16-17. כל נער ונערה נהנים בכל שנת לימודים מהשקעה של החברה וההורים בסכומים של עשרות אלפי שקלים. ה'תמורה' להשקעה זו אמורה להיות צמיחה, למידה והתפתחות. תפקוד ראוי במסגרת הלימודית הוא חלק מה'תמורה' המצופה.

בנוסף לזה, חשוב לזכור שהעימוּת עם מתבגר עייף וישנוני בשעות הבוקר היא קשה מאד. צריך לשמור את הדרישות ללילה שלפני, עם דרישה ללכת לישון בזמן סביר. צריך לתכנן יחד את תהליך ההתעוררות וכיצד הנער רוצה לעמוד במשימת ההתעוררות. האם הוא רוצה להתעורר לבד? האם הוא מבקש את עזרתנו?

חשוב לדבר בגלוי עם ביה"ס על מערכת הציפיות מהתלמיד. האם ביה"ס נוקט בסנקציות? אם כן, אפשר להגיע לחשיבה משותפת כיצד 'לקנוס' את הבחור המסרב להתעורר.

כל האמור לעיל הוא נכון גם למחוייבות שלנו כלפי קיום מצוות ק"ש ותפילה בזמנה ובמנין.

התרופפות המסגרת בביה"ס אינה הרשאה לזלזל בק"ש ובתפילה. מאידך, בגיל 17 – מדובר בחובה של הנער ולא של הוריו.

שיקוף של ההתנהלות הבעייתית ('אתה הולך לישון מאוחר ולכן לא ממלא את חובותיך כלפי הקב"ה וכלפי המסגרת שלה אתה מחוייב') תעזור. גם אם היא לא תשיג תוצאות מיידיות – המסר הנכון והאמיתי יחלחל.

בהצלחה.

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי

עוד מאמרים מהרב הולנדר בלב אבות:

לבן שלנו יש חברהשמענו שלבננו יש חברה… אנחנו מתנגדים עקרונית לחברות בגיל הזה…

מבחני קבלה לישיבות תיכוניותמבחני הקבלה לישיבות התיכוניות באופק. הבן נבוך. אתם נבוכים. קבלו מורה דרך קצר.

מסע לפוליןעל מסע לפולין – דילמות חינוכיות, ליווי ותמיכה הורית

´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´: בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.

הדרכה מול לימודיםלאיים על הפסקת ההדרכה כשהיא כנראה פוגעת בלימודים? על איבחון הסיבה האמתית

חברים בעייתייםהבן שלי התחבר עם חבר´ה בעיתיים ביותר…

חינוך לצניעותכיצד מחנכים לצניעות? עקרונות וטיפים

ילד מושעה בביתהשעו את בננו מהלימודים. מאז הוא מתבטל ולא עושה שום דבר כדי לנסות לחזור ללימודים…

אחריות חינוכית לאחר העברת האחריות בעבודת ה´

בשני המאמרים הקודמים עסקנו בקושי לראות את המתבגר שלנו מחפף בקיום מצוות לאחר שנים רבות של השקעה חינוכית בבית ובבית הספר. ראינו, שמה שנראה במבט חיצוני כזלזול וכשבירת הכלים, הוא תהליך בריא וחיובי בשורשו – המסמן לנו את המעבר של הבן משלב הילדות לשלב הבגרות. לא עוד עשייה כי "כך צריך לעשות" ו"ככה זה אצלנו בבית". אלא חיים מתוך בחירה והזדהות, לעשות את הדברים כי הם באמת שלו, או בשפה המדוברת – כי הוא מתחבר אליהם. גורם ההנעה שהצליח להביא את הילד לקיום מצוות, כבר לא מספיק לנער ולמתבגר שזקוקים למזון בוגר יותר שיגרום להם הבנה והזדהות.

ראינו עוד, שכל עוד תפקידי החיים השונים של המתבגר יהיו הבעיה שלנו, לא ייווצר בשבילו מקום להיות אחראי על חייו. כלל זה נכון בכל שטחי החיים ובמיוחד כשמדברים על עבודת ה' בכלל ותפילה בפרט. החינוך בשנות הילדות הכניס את המסגרת של התפילה לחייו הצעירים. התפילה נהייתה חלק מהריטואל היומי שלו בבית ובבית הספר, אך ללא הכנת הלב לתפילה נשארת התפילה כמסגרת מחייבת ומשעממת, שאינה מובנת מאליה בחייו התוססים של הנער המתבגר. "הכנת הלב" הזו היא ביטוי למבנה אישיותי שלם שהתפילה היא חלק ממנו אם לא המרכזי שבו. כשהתפילה שלו ממשיכה להיות הבעיה שלנו, ובנוסף אנו מכניסים אותה כרכיב במערכת המשמעתית בבית ובכיתה, התפילה מקבלת צורה קטנה ועלובה שלא משקפת כלל את ערכה האמיתי – מה שמגדיל בהכרח את הקיטוב בינה ובין המתבגר.

העברת האחריות על עבודת ה' למתבגר, כמו כל אחריות שמועברת, צריכה לבוא מתוך אמון בנער ובכוחותיו. עלינו להאמין באמת ובתמים שהנער יכול למצוא את המסילות שלו לעבודת ה' במסגרת ההלכה והמסורת, גם אם כרגע הן חבויות, ועלינו לומר לו זאת שוב ושוב באהבה רבה. עלינו להבין את הקושי שלו לקבל את הצו האלוקי הכל כך מפורט ומחייב שבהלכה, בשעה שהוא נלחם את מלחמת העצמאות שלו על זהותו העצמית.

איננו מעבירים אליו אחריות זו מתוך ייאוש ותחושת כישלון, ואם כן זו אינה העברת אחריות אלא הפקרת עמדה חינוכית וממילא הפקרת הבן. אם הגענו למצב כזה שאנו מעבירים אליו אחריות מתוך ייאוש, למעשה איננו מעבירים את האחריות משום שהיא עברה מאליה, במידה והיא עדיין קיימת בעולם המושגים שלו. לכן, העברת האחריות המיטבית לא תיעשה לאחר הסלמה בזלזול המופגן שלו בתורה ומצוות, אלא בשלב בו הנער נאמן לדרך אבותיו ופתוח להקשיב ולעשות את הצעד הנוסף הזה בדרך לבגרותו.

אם ניקח את התפילה כמשל, ברור לחלוטין שהחינוך שלנו בדוגמא האישית יישאר גם לאחר שהעברנו אליו את האחריות על העבודה שבלב, אך האם נשאר לנו עוד מקום לחינוך אקטיבי וליוזמה?

נראה, שגם לאחר העברת האחריות לבן, איננו מפקירים את תפקידנו כהורים ומחנכים בבחינת "שגר ושכח". נכון שבבר המצווה שלו אמרנו בפני יותר משני עדים "ברוך שפטרני מעונשו שלזה", אך מסתבר שהבן זקוק להוראת הדרך שלנו גם לאחר שהאחריות הגיעה לידיו הצעירות.

כיצד? במשך השנים למדתי משיחות עם תלמידים ובמיוחד בוגרים (לאחר ישיבה ושירות צבאי), שהעמידה האיתנה שלנו (= המחנכים) אל מול החולשות שלהם כמתבגרים, וחזרתנו על המנטרות החינוכיות שלנו שוב ושוב, הן אלו שהצילו אותם מרדת שחת, למרות שבנקודת הזמן הכואבת של אותם הימים, לא תמיד ראינו (= המחנכים) את האור בקצה המנהרה. לפעמים הרגשנו שדברינו נופלים על אוזניים ערלות שהרי כשלנו לכאורה במבחן התוצאה כי אין תפילה ואין ציצית. אך האמת היא שאבנים שחקו מים, ומסתבר שליבם לא היה לב של אבן.

כידוע, לפי אחת משתי הדעות בתלמוד (סוטה לו, ב), יוסף הצדיק לא נכנס באותו יום לעשות מלאכתו אלא "לעשות צרכיו עמה". לא פחות ולא יותר. ולפי הגמרא שם, באותם רגעים שהוא כבר בתוך העבירה וכמעט לפני הסוף – "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון". החלון בבית כמטאפורה, הוא מה שמאפשר לראות את הבית כחלק מהמרחב שבחוץ. יש חיים מחוץ לבית. הוא מה שמאפשר להרים את המבט אל האופק, ובמקרה שלנו דווקא מחוץ לבית פוטיפר ישנם החיים האמתיים. גם לאחר שנים של ניתוק טוטאלי מבית אבא, אבא יעקב מציל את בנו מעבירה נוראה ולא בנוכחותו הפיזית אלא בדיוקנו. לפעמים, אפילו דיוקן האב לבדו יכול לחולל פלאות בנפש הבן. "דמות דיוקנו של אביו" הוא אותו זיכרון חי שקיים במחשבתו של יוסף, ומזכיר לו ששמו עתיד להיות חקוק באבני החושן, ולא מאפשר לו לחלל את זרעו.

מה שבעצם קרה וקורה בכל עת בעבודה עם מתבגרים הוא, שחוסר הבנת התפקיד גורם למחנכים והורים להרים ידיים, להתייאש מיכולתם החינוכית ולמעשה לוותר על הילד. דווקא בתקופה הזו שהיא כל כך מורטת עצבים, חשובה ביותר נשיכת השפתיים והעקביות שלנו בחינוך. ההזמנה לתפילה גם אם היא נענית ריקם, הזמירות ודברי התורה בסעודות השבת נוכח חוסר שביעות רצונו המופגנת והנאמרת, ברכות הנאמרות בקול ובמתינות כחלק מאווירה יהודית של בית, החינוך וההקפדה על הציצית עם האח הקטן בנוכחותו של המתבגר שכבר מזמן עשה איתה "ברוגז" – כל אלו מציבים מערכת קואורדינטות המהוות מצפן על, ובסופו של דבר יכולות לשמור על מסגרת וכיוון עבור הבן המבולבל.

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il

ברוך שפטרני מעונשו של זה

לאחר שהנער עלה לתורה ביום בר המצווה שלו, מגביה אביו את קולו ומברך בנימה חגיגית (ללא שם ומלכות): "ברוך שפטרני מעונשו של זה". מי ששומע לראשונה את הברכה, ולא הורגל אליה, קצת נבוך – וכי כך ראוי להביע את שמחתנו על כך שבננו קרא בתורה וממשיך את המסורת המשפחתית המפוארת?! מדוע רגשות שליליים ולא רגשות חיוביים?! האם לא היה נכון יותר להשמיע באוזניו מילות עידוד לקראת כניסתו לעולם המבוגרים ולטפוח לו על השכם בשלב מרכזי של התבגרותו?! ועוד – בברכה זו מתעלם האב מבנו, מחמד עינו, ודואג רק "לעצמו", ומכריז ללא בושה: ב"ה, נמלטתי מהקללה שהביא עלי בני!!

הקושיות חזקות, ואין מנוס אלא לחתור לעומק: חז"ל בברכה זו לימדונוּ פרק בחינוך של מתבגרים. המתבגר הוא איש, ישות העומדת בפני עצמה, עִם עולם פנימי, רגשות רצונות ושאיפות. חלומות ותובנות. הוא כבר איננו ה"תינוק של אמא" שאוחז בשמלתה ונגרר אחריה בכל מקום. הוא כבר איננו בבואה של ביתו, תמונת ראי של הוריו. יש לו לב חושב ובוחר, והוא נושא באחריות למעשיו. תחושות אלו עשויות להתפתח אצלו לאט לאט,  או לבקוע בוקר אחד בבת אחת. המתבגר מוּדע להן. השאלה היא האם גם הוריו מבינים זאת!!

האם הם מוּדעים לשינוי הנפשי שאירע אצל בנם, ומבינים את השלכותיו החינוכיות. יש הורים שממשיכים להתייחס לבנם המתבגר כלילד קטן, ולא הפנימו שבהגיעו לגיל מצוות הוא מעתה אחראי על מעשיו, לטוב וגם לרע. הדגש העיקרי הוא "לטוב", מפני שרצוננו לראות את בננו צועד בצורה עצמאית בדרך אבותיו, מבלי להזדקק לתמיכה היום-יומית שלנו, ובוחר בטוב מתוך בחירה חופשית. הגיע הבן למצוות, זה זמן לתפוס קצת מרחק, לשחרר את החבל, ולהעביר לבן את האחריות על מעשיו. ואז נכריז בקול גדול מתוך שמחה ותקווה גדולה: "ברוך שפטרני מעונשו של זה".

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

פורנוגרפיה באינטרנט (3) – לקיחת אחריות

 

להרצאה הבאה:

פורנוגרפיה באינטרנט (4) – העצמה

להרצאות הקודמות בסדרה:

פורנוגרפיה באינטרנט (1) – תהליך ההתמכרות

פורנוגרפיה באינטרנט (2) – כיצד לשוחח עם הנוער

פינת הרב גודמן: העברת אחריות לילד על לימודיו




 

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

להקלטת התוכנית המלאה: "הורות והתבגרות" בנושא: לימודים, עבודה, כסף

חזרה מאוחר בלילות שבת

שאלה: בתי (בת ה-13) יוצאת בליל שבת, מיד אחרי הסעודה, לפגוש חברות וחוזרת בשעות הקטנות של הלילה. אנחנו – ההורים – סבורים שזה לא מתאים לבת לבלות בלילה מאוחר ובמיוחד בליל שבת, אבל היא טוענת שכך נוהגות כל החברות שלה. האם נכון שנלחץ עליה שתישאר בבית בניגוד לנורמה המקובלת בין החברות.

תשובה: אכן צודקים ההורים בהרגשתם שהתנהלות כזו אינה נכונה גם אם מדובר בחברה טובה של בנות כפי שקיימת ביישובים רבים ובשכונות רבות, על אחת כמה וכמה כשיש חשש שהחברה אינה מועילה ואולי אף מזיקה.

סוגיה זו אינה נפרדת משאלת הגבולות שאנו כהורים מחנכים רוצים וחייבים להציב. נכון ורצוי לקבוע זמן חזרה סביר. עם זאת יש להתחשב באווירה השונה של מפגשי שבת ובעובדה שלמחרת לא צריך לקום לבי"ס וניתן לאפשר חזרה מאוחרת יותר.

חשוב גם לתת אימון ואחריות לילדים באמירה שככל שאתה בוגר יותר כך גם אחריותך גדלה. כלומר, אם אתה מבקש להישאר ער עד שעה מאוחרת יותר ("כי אני לא תינוק…"), אז קח/י אחריות וגם תקום/ תקומי לתפילת שחרית בשבת בזמן. נרוויח בכך ערך חינוכי נוסף ומסר מועיל למתבגרים.

הצעה נוספת ופרקטית היא: בואו ונשנה את הנורמה. אכן קשה להורים לעמוד בלחץ הזה המתחיל בטיעון "כל החברות… ורק אני…". סביר להניח שהורים נוספים היו רוצים שבנותיהם תחזורנה בשעה סבירה, אלא שאף הם מתקשים לעמוד בלחץ של בנותיהם המספרות להם ש"לכל החברות ההורים מרשים … ורק אתם… וכו'". כשם שהורים מכתיבים חלק משמעותי מחינוך ילדיהם בבתי החינוך, בתכנים ובסביבה, כך הם יכולים גם כאן לכנס אסיפה יישובית/שכונתית עם הקומונרים או מדריכי הנוער על מנת לקבוע נורמות של שהייה ופעילות בערב שבת ושעת גג לחזרה הביתה. כולן תחזורנה הביתה בשעה שנקבעה. וגם אם יהיו כמה בודדות שתישארנה, דרישת ההורים מבנותיהם לחזור הביתה בשעה סבירה, לא תתקבל כמשהו חריג או מבייש עבור הבת. אם לא קיים מתח בינה לבין הוריה על רקע אחר, יש להניח שישתפר מצב החזרה.

בכלל, כדאי לסייע ולהדריך את מדריכי הנוער לגילאים המתבגרים לרכז מאמצים לפעולות ליל שבת ולמלא 'חלל' זה בתוכן מועיל. כדאי לשתף הורים או אורחים בשיחה מעניינת מתחום העיסוק שלהם, דיונים שמעניינים נוער וכדו'. מניסיוני, פעילות משמעותית מקרינה על הרצינות ומועילה גם בסוגיית החזרה הביתה בשעה סבירה יותר.

אפשר לקבוע שבחופשות או במועדים מסויימים יארגנו המדריכים פעילות מאוחרת משמעותית, ואז גם הבנות ירגישו שהן כבר 'גדולות' וגם 'ירוויחו' פעילות חוויתית. כמובן שלא כדאי לוותר על שיח עמוק יותר בין ההורים לבתם אודות סדרי עדיפות ובחירות נכונות – במידה ששיח כזה אפשרי ביניהם – ולעודד את הבת לישון מוקדם יותר כדי להרוויח תפילה בבית הכנסת בשבת בבוקר…

הרב יאיר גנז, ראש אולפנת נווה דקלים, גבעת וושינגטון

ילדה בסוודר ורוד עושה פרצוף מצחיק. איך מגיבים לנזקים שנגרמים ע"י חגיגות פורים במוסדות החינוך?

בעין חינוכית: ונהפוך ונהפוך של עולמנו החינוכי

ילדה עושה פרצוף מצחיק. איך מגיבים לנזקים שנגרמים ע"י חגיגות פורים במוסדות החינוך?

לגרסת הדפסה / לצפייה כPDF:  בעין חינוכית 107 ונהפוך ונהפוך של עולמנו החינוכי

ימי הפורים הם ימים של הסרת תחפושות. בימים אלו אנשים מרשים לעצמם לבטא בצורה גלויה את עולמם הערכי והתרבותי. יש בנות המרשות לעצמן להתלבש בצורה לא צנועה. יש בנים המרשים לעצמם לעשן או להשמיע מוזיקה זולה בקולי קולות. המונח "שמחת פורים" מתורגם לעתים להזדמנות להתנהג על פי נורמות של תרבות נמוכה. במוסדות, יש המשמיעים את סיסמת הקרב של "ונהפוך הוא" ומעלים הצגות עם תכנים זולים תוך הפיכת המונח "שמחה" לתירוץ להשפלה של מורים ושל מחנכים.

האם כולם כאלה? בוודאי שלא. רבים מאוד הצעירים המנצלים את התקופה לעשייה מדהימה של חסד והפצת שמחה לנזקקים. רבים מארגנים "שוק פורים" לילדים יתומים או יוזמים הרקדה עם אנשים הניצבים בפריפריה של החיים. אחרים נמצאים באיזשהו מקום באמצע : מעלים הצגות ברוח תכניות טלוויזיה, מתחפשים לשחקני קולנוע ועוד. אף הם מרשים לעצמם בימי הפורים "להוריד" תחפושות ולחשוף את גיבורי התרבות האמתיים שלהם. לא בכדי יום כיפורים הוא "כמו פורים". ביום כיפורים מנסים לחשוף את האני האמתי על ידי תהליך של מודעות וריכוז, צום ותפילה. במימד מסוים, זה רק – "כ-פורים" כי בפורים אנו חושפים את האני האמתי שלנו בצורה מדויקת יותר, דווקא בהיסח הדעת ותוך חיפוש אחר השמחה.

נוכח מצב זה, לרבים מהמחנכים יש טראומה מאופי חגיגות הפורים שהתפתחו במקומותינו. הם מפחדים מנזקים שיעשו תלמידים, מעלבונות שיטיחו במורים ומביטויי תרבות נמוכה שהם עלולים לאמץ. חלקם פותרים זאת על ידי צמצום של חגיגות הפורים: דווקא בימים שלפני פורים קובעים את הטיול השנתי או את הסמינריון. בסתר לִבם הם היו מעדיפים אולי לוותר על רוב חגיגות הפורים במוסד, שאותן הם רואים כביטול מיותר של הלימודים במקרה הטוב וכנזק תרבותי במקרה הרע.

ברם בימי הפורים טמון גם סיכוי גדול. התלמידים יכולים לגלות אחריות ויוזמה, מקוריות ועשייה. הרבה כוחות ויכולות של הדור הצעיר אינם מתבטאים במשך חודשי ישיבה פסיביים יחסית על ספסל הלימודים , ופורצים בשמחה ובצהלה בימי הפורים. אמנם כן, כל גילוי של כוחות עלול להיות מסוכן. על המחנכים וההורים לחנך את הצעירים למען יתעלו את כוחותיהם לאפיקים בונים ותורמים , אך אוי לנו אם נפחד ונעדיף משום כך צעירים חלשים וכנועים.

מה עושים? מחנכים ומאתגרים. כך עושים רוב המחנכים. מקפידים לקיים מראש שיחות בדבר מהותה של שמחה אמתית. הרי אחרי שצעירים הכינו מסיבה בעלת אווירה מסוימת, קשה להם לקבל ביקורת ולשנות תכניות מן המסד. ניתן וראוי לחנך מראש להבנה כי שמחה אמתית תושג על ידי כך ששמחים עם אחרים:

"כשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים והאומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין שמחת מצוה אלא שמחת כריסו […] ושמחה כזו קלון היא להם." (רמב"ם, הלכות יום טוב ו, יח)

יש לאתגרם מבעוד מועד להיות השנתון שיכונן מהפך באופי חגיגות הפורים במוסד : להיות בעלי הבגרות שיודעים מהי שמחה אמתית ומלמדים אותה לצעירים מהם, המבלבלים בין הפצת שמחה למי שהשמחה איננה במעונו ובין הדלקת נפצים והפחדת אנשים בשעות הלילה המאוחרות.

סוף דבר, יש לחנך את צעירינו לראות בימי הפורים אתגר אשר דרכו יוסרו התחפושות ועולם ערכי נעלה ייחשף. אך כדי שהם יצליחו לראות בימים אלו אתגר, אף אנו צריכים לראותם ככאלה.

נדגים זאת באמצעות משל קטן: בסוף שנת הלימודים מקבלים ילדינו "תעודה". גישה בוגרת רואה בתעודה הזדמנות לקבל משוב על הישגיי בשנה האחרונה. היא רואה בה מדד המאפשר לי ללמוד מה עשיתי בשנה האחרונה ולתכנן לאורו את צעדיי לשנה החדשה. כמו כן ניתן לדמות אף את ימי הפורים לתעודה ; תעודה הניתנת למורים ולהורים ובה חושפים בפנינו הצעירים את גיבורי התרבות שלהם (שכדמותם הם מתחפשים) ומלמדים אותנו היכן הצלחנו או חלילה כשלנו בחינוכם בשנה האחרונה.

אימוץ מבט זה יסייע לנו לא לכעוס נוכח ההתנהגויות, בדיוק כשם שאין לכעוס על מראָה אף אם היא מראה לנו תמונת מצב לא נעימה. המבט המשתקף במראה הוא אנחנו, ויש לראות בו שיקוף של אתגר המסייע לנו להבין את תפקידנו החינוכי "מיום פורים זה ועד יום פורים הבא".

זאת ועוד. כל מעש חינוכי מתחיל מדוגמה אישית. אם חפצים אנו שילדינו יתעלו את שמחת הפורים להפצת שמחה וחסד ברבים ולא חלילה להשתוללות זולה, הדבר חייב להתחיל מאופי החגיגות שלנו, המבוגרים. עלינו להשכיל לארגן מבצע חלוקת משלוחי מנות (על ידי מבוגרי הקהילה או מחנכי בית הספר!) לאנשים בשולי החברה, איסוף וחלוקה של מתנות לאביונים לנזקקים בסביבה וכדומה; צוותים של הורים או של מורים שיפיקו בעצמם אירוע משמח עבור אומללים, ישדרו בפועלם מסר חינוכי עמוק; הורים שייקחו את ילדיהם וייסעו לשעתיים לבית חולים כדי לעבור בין המחלקות ולאחל פורים שמח; מורים שלא יראו את עצמם אחראים לפקח על שמחת הצעירים אלא אנשים החייבים בעצמם להפיץ את השמחה – כל אלו יקרינו בכך מסר חינוכי עמוק עשרת מונים מאשר שיחות מוסר בגנות שמחה פסולה.

ההלכה קובעת: מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה. (רמב"ם, הלכות מגילה ב, יז)

הלכה זו נכתבה גם עבורנו. אם נחיה אותה באמת, צעירינו יצטרפו אלינו ובע"ה יתקיים בכולנו: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".

הרב יונה גודמן, מנהל חינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל