תגית: אימון בילדים

כיצד נלווה נכון את ילדינו לקראת יציאה לישיבה או אולפנא


.



הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

גמילה מאמא

בוקרו של יום אביבי ביישוב היקר שלנו. הציפורים מצייצות, הרוח נושבת קרירה. אני מתכוננת ליציאה לעמל היום, מסיימת להביט באחת מחמש תיבות הדוא"ל שלי (לא סופי) במחשב הנייח, ועיניי נופלות על הודעה מיוחדת במינה שהופצה במייל היישובי. באחת מתעוררים בי רגשות חמלה אימהית מחד וסקרנות מקצועית מאידך: "תושבים יקרים שימו לב! היום התבצעה גמילת עגלים ברפת. בעקבות כך, תישמענה געיות ממושכות במשך כשלושה ימים. תודה על ההתחשבות. צוות הבקר".

כגמול עלי אמו, כגמול עליי נפשי. כמה קשה הפרידה… כל גמילה היא קשה, גם כשמדובר בתהליך פיזיולוגי. מצד אחד הגמילה מבשרת שינוי מבורך, שלב נוסף בעצמאות של הילד (או העגל, להבדיל), ומאידך – הכאב צורב אצל הגומל והנגמל כאחד. בין אם מדובר בגמילה מיניקה, כאשר לעתים יותר ממה שרוצה העגל לינוק תרצה אמו להניק ולהעניק, ובין אם מדובר בגמילה מהחיתול, מהבקבוק, מהמוצץ, מחפץ אהוב, מהגננת, מהבובות או מהחיבוק של אמא.

כן, מגיע השלב האכזרי הזה שבו הנער, שני מטר כמעט קומתו, מחליט להיגמל ממך. את פשוט כבר לא רלוונטית. ואז את יוצאת למסע של גילוי מחדש של הילד שבגר והפך לישות עצמית, עם דעות וחלומות ושאיפות משלו. ואת לוקחת צעד אחורה, יורדת מהבמה ונותנת לו לביים את תסריט חייו. ועם כל זה, אפשר לחוש בעליל שהילד הקוצני הזה, גם כשהוא נכנס למערה שלו, רוצה ממך מילה טובה, הבעת הערכה ונחת, את אהבתך הטוטאלית שאינה תלויה בנראות שלו, שיתוף בחוויתייך והתעניינות בחוויותיו, ואפילו הבעת דאגה לשלומו.

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית, http://www.katanchana.co.il

המאמר הופיע לראשונה ב"אתנחתא", א' בתמוז תשע"ה / 2015-6-18

.

עוד עם ד"ר חנה קטן בלב אבות:

התבגרות נשית גופנית – התפתחות מינית מוקדמת של נערות

שינויים גופניים בגיל ההתבגרות : בנים – סקירת השינויים הגופניים העוברים על בנים בגיל ההתבגרות

הפרעות אכילה אצל נערות – הפרעות אכילה אצל נערות כגורם משמעותי לשיבוש הווסת החודשית ותופעות לוואי חמורות נוספות

גיל ההתבגרות- תחילת המחזור הנשי – שינויים גופניים ורגשיים עם תחילת ההתבגרות הנשית ותמיכת ההורים בתהליך

סרט: הפרעות במחזור במהלך ההתבגרות – הפרעות במחזור בגיל ההתבגרות עלולות להפריע לדימוי העצמי ולבטחון העצמי של הנערה. התופעה ניכרת במיוחד במהלך שנת השירות. מה גורם להפרעות בוסת? איך אפשר להרגע?

סרט: קשר אמא בת במהלך הההתבגרות – על הכנת האמא לגדילה של הילדה – קשר רגשי, פיתוח דימוי גוף נשי חיובי אצל הנערה, התייחסות להתפתחות הפיזית של הילדה בשמחה. על תופעות פיזיות מלחיצות כמו שיעור יתר, פצעי בגרות / אקנה, משקל יתר. התייחסות להפרעות אכילה – אכילת יתר ולעומתו אנורקסיה עד כדי הפסקת המחזור. על מה שיכול לעזור בקשר האמא-בת לפתח תחושה נשית נעימה – על חווית קניית בגדים ביחד.

 סרט: התפתחות המתבגרת – על תחילת המחזור החודשי – על תחילת המחזור החודשי – טווח הגילאים להתחלת הווסת, ומה עושים אם ההתפתחות מוקדמת או מאוחרת מדי. איך ומתי מתחילים לדבר עם הילדה על קבלת הווסת.

אחריות חינוכית לאחר העברת האחריות בעבודת ה´

בשני המאמרים הקודמים עסקנו בקושי לראות את המתבגר שלנו מחפף בקיום מצוות לאחר שנים רבות של השקעה חינוכית בבית ובבית הספר. ראינו, שמה שנראה במבט חיצוני כזלזול וכשבירת הכלים, הוא תהליך בריא וחיובי בשורשו – המסמן לנו את המעבר של הבן משלב הילדות לשלב הבגרות. לא עוד עשייה כי "כך צריך לעשות" ו"ככה זה אצלנו בבית". אלא חיים מתוך בחירה והזדהות, לעשות את הדברים כי הם באמת שלו, או בשפה המדוברת – כי הוא מתחבר אליהם. גורם ההנעה שהצליח להביא את הילד לקיום מצוות, כבר לא מספיק לנער ולמתבגר שזקוקים למזון בוגר יותר שיגרום להם הבנה והזדהות.

ראינו עוד, שכל עוד תפקידי החיים השונים של המתבגר יהיו הבעיה שלנו, לא ייווצר בשבילו מקום להיות אחראי על חייו. כלל זה נכון בכל שטחי החיים ובמיוחד כשמדברים על עבודת ה' בכלל ותפילה בפרט. החינוך בשנות הילדות הכניס את המסגרת של התפילה לחייו הצעירים. התפילה נהייתה חלק מהריטואל היומי שלו בבית ובבית הספר, אך ללא הכנת הלב לתפילה נשארת התפילה כמסגרת מחייבת ומשעממת, שאינה מובנת מאליה בחייו התוססים של הנער המתבגר. "הכנת הלב" הזו היא ביטוי למבנה אישיותי שלם שהתפילה היא חלק ממנו אם לא המרכזי שבו. כשהתפילה שלו ממשיכה להיות הבעיה שלנו, ובנוסף אנו מכניסים אותה כרכיב במערכת המשמעתית בבית ובכיתה, התפילה מקבלת צורה קטנה ועלובה שלא משקפת כלל את ערכה האמיתי – מה שמגדיל בהכרח את הקיטוב בינה ובין המתבגר.

העברת האחריות על עבודת ה' למתבגר, כמו כל אחריות שמועברת, צריכה לבוא מתוך אמון בנער ובכוחותיו. עלינו להאמין באמת ובתמים שהנער יכול למצוא את המסילות שלו לעבודת ה' במסגרת ההלכה והמסורת, גם אם כרגע הן חבויות, ועלינו לומר לו זאת שוב ושוב באהבה רבה. עלינו להבין את הקושי שלו לקבל את הצו האלוקי הכל כך מפורט ומחייב שבהלכה, בשעה שהוא נלחם את מלחמת העצמאות שלו על זהותו העצמית.

איננו מעבירים אליו אחריות זו מתוך ייאוש ותחושת כישלון, ואם כן זו אינה העברת אחריות אלא הפקרת עמדה חינוכית וממילא הפקרת הבן. אם הגענו למצב כזה שאנו מעבירים אליו אחריות מתוך ייאוש, למעשה איננו מעבירים את האחריות משום שהיא עברה מאליה, במידה והיא עדיין קיימת בעולם המושגים שלו. לכן, העברת האחריות המיטבית לא תיעשה לאחר הסלמה בזלזול המופגן שלו בתורה ומצוות, אלא בשלב בו הנער נאמן לדרך אבותיו ופתוח להקשיב ולעשות את הצעד הנוסף הזה בדרך לבגרותו.

אם ניקח את התפילה כמשל, ברור לחלוטין שהחינוך שלנו בדוגמא האישית יישאר גם לאחר שהעברנו אליו את האחריות על העבודה שבלב, אך האם נשאר לנו עוד מקום לחינוך אקטיבי וליוזמה?

נראה, שגם לאחר העברת האחריות לבן, איננו מפקירים את תפקידנו כהורים ומחנכים בבחינת "שגר ושכח". נכון שבבר המצווה שלו אמרנו בפני יותר משני עדים "ברוך שפטרני מעונשו שלזה", אך מסתבר שהבן זקוק להוראת הדרך שלנו גם לאחר שהאחריות הגיעה לידיו הצעירות.

כיצד? במשך השנים למדתי משיחות עם תלמידים ובמיוחד בוגרים (לאחר ישיבה ושירות צבאי), שהעמידה האיתנה שלנו (= המחנכים) אל מול החולשות שלהם כמתבגרים, וחזרתנו על המנטרות החינוכיות שלנו שוב ושוב, הן אלו שהצילו אותם מרדת שחת, למרות שבנקודת הזמן הכואבת של אותם הימים, לא תמיד ראינו (= המחנכים) את האור בקצה המנהרה. לפעמים הרגשנו שדברינו נופלים על אוזניים ערלות שהרי כשלנו לכאורה במבחן התוצאה כי אין תפילה ואין ציצית. אך האמת היא שאבנים שחקו מים, ומסתבר שליבם לא היה לב של אבן.

כידוע, לפי אחת משתי הדעות בתלמוד (סוטה לו, ב), יוסף הצדיק לא נכנס באותו יום לעשות מלאכתו אלא "לעשות צרכיו עמה". לא פחות ולא יותר. ולפי הגמרא שם, באותם רגעים שהוא כבר בתוך העבירה וכמעט לפני הסוף – "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון". החלון בבית כמטאפורה, הוא מה שמאפשר לראות את הבית כחלק מהמרחב שבחוץ. יש חיים מחוץ לבית. הוא מה שמאפשר להרים את המבט אל האופק, ובמקרה שלנו דווקא מחוץ לבית פוטיפר ישנם החיים האמתיים. גם לאחר שנים של ניתוק טוטאלי מבית אבא, אבא יעקב מציל את בנו מעבירה נוראה ולא בנוכחותו הפיזית אלא בדיוקנו. לפעמים, אפילו דיוקן האב לבדו יכול לחולל פלאות בנפש הבן. "דמות דיוקנו של אביו" הוא אותו זיכרון חי שקיים במחשבתו של יוסף, ומזכיר לו ששמו עתיד להיות חקוק באבני החושן, ולא מאפשר לו לחלל את זרעו.

מה שבעצם קרה וקורה בכל עת בעבודה עם מתבגרים הוא, שחוסר הבנת התפקיד גורם למחנכים והורים להרים ידיים, להתייאש מיכולתם החינוכית ולמעשה לוותר על הילד. דווקא בתקופה הזו שהיא כל כך מורטת עצבים, חשובה ביותר נשיכת השפתיים והעקביות שלנו בחינוך. ההזמנה לתפילה גם אם היא נענית ריקם, הזמירות ודברי התורה בסעודות השבת נוכח חוסר שביעות רצונו המופגנת והנאמרת, ברכות הנאמרות בקול ובמתינות כחלק מאווירה יהודית של בית, החינוך וההקפדה על הציצית עם האח הקטן בנוכחותו של המתבגר שכבר מזמן עשה איתה "ברוגז" – כל אלו מציבים מערכת קואורדינטות המהוות מצפן על, ובסופו של דבר יכולות לשמור על מסגרת וכיוון עבור הבן המבולבל.

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il

השימוש באינטרנט – סכנות ופתרונות

א. הקדמת רפואה למכה

האינטרנט הפך את המידע העולמי וכל המצוי בעולם ליותר זמין. הכל יותר קרוב ויותר נגיש – הטוב והרע, הקדושה והטומאה, החכמה וההבל, הברכה והקללה. אתרים של מידע חיוני להצלת חיים ושל ידיעות מדעיות להכרת העולם ואתרים המציגים פורנוגרפיה לראווה – פתוחים לכל גולש. באינטרנט, הקִרבה בין הררי החכמה לתהומות הטומאה היא מדהימה, המרחק הגיאוגרפי ביניהם הוא כחוט השערה, והמעבר ביניהם הוא כהרף עין. לכן, האינטרנט מציב אתגר רציני בפני החברה האנושית. "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל יט). מפרש הרמב"ן (שם): "להגיד להם כי שני הדרכים בידם, וברשותם ללכת באשר יחפצו בה, ואין מונע ומעכב בידם לא מן התחתונים ולא מן העליונים". יש הטוענים שהאינטרנט מעמיד בפני האדם המודרני את מבחן "הבחירה החופשית" הגדול ביותר.

בכל דור נבחנת החברה האנושית במבחן חדש של בחירה חופשית. אך אנו מאמינים "שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" (ע"ז ג א), כלומר, אין הקב"ה מכשיל את בריותיו. האתגרים שה' מזמן לאדם גזוּרים לפי מידותיו (של האדם), ואינם חורגים מיכולותיו. ובכלל זה גם האתגרים הנובעים מהאפשרויות המתחדשות על ידי הקִדמה הטכנולוגית, מפני שהִקדמה הטכנולוגית גם היא נתונה לפיקוחה של ההשגחה האלוקית. אנו מאמינים שחידושי הטכנולוגיה הגדולים אינם פרי המקרה והמזדמן, אלא תוצר מכוּון של ההשגחה האלוקית העליונה. ההשגחה האלוקית המלווה את תולדות האדם ותרבותו, מקיפה גם את תולדות המדעים והטכנולוגיה. "יש משקל מיוחד לכל רעיון ומחשבה לזמן לידתו ופעולתו, באין שום מקרה והזדמנות בלתי מכוּונת כלל" (אגרות הראי"ה, צא). כל תגלית מדעית מופיעה בעולם בעיתוי מתאים, כאשר כבר מסוגלת האנושות להתמודד איתה בהיבט המוסרי, לנתב אותה לאפיקים חיוביים ולהפיק ממנה ברכה.

נוסף למבט האמוני וההשקפתי על השימוש באינטרנט ועל מבחן הבחירה החופשית שהוא מזמן לאדם, קיימת גם הדרכה מתוך מבט חינוכי. הפניות הרבות לעזרה מצד בני נוער אשר גולשים באתרי זימה, ואינם מצליחים לגמול את עצמם מהם, מעידות שהכִשלון מצוי וקרוב. הפניות באות גם מבני נוער "טובים" המתביישים במעשיהם ומייחלים לתשובה ולתיקון. הוסף עליהם נערים רבים המכוּרים לאתרי זימה וחוששים לפנות לעזרה, והוסף עליהם רבים אשר נכשלים רק לעיתים מזומנות, והרי לך תופעה קלוקלת בעלת ממדים רחבים המחייבת התמודדות חינוכית.

ההתמודדות החינוכית מתחילה בהסברה על הסכנות המצויות באינטרנט, על חינוך לבחירה נכונה וחינוך לאיפוק והתגברות. אבל אין להסתפק בהסברה, דרושה גם פעולת מניעה מעשית החוסמת לגמרי את הגישה אל הטומאה: חסמים, מסננים, התחברות דרך ספק אינטרנט "כשר". עלוּתם נמוכה והגנתם טובה. התקנת חסמים ומסננים או התחברות דרך ספק אינטרנט "כשר" הן חובה בכל בית שיש בו אינטרנט. זו איננה חוּמרה יתרה המתאימה לחסידים ולקדושי עליון אלא דרישה מינימאלית המופנית אל כל אחד. מי שנוהג אחרת, בוחר להמר על חינוך בניו ובנותיו (ולעיתים, אף להמר על החינוך של עצמו…).

ושמא ישאל השואל: אם חוסמים בשיטה טכנולוגית בפני בני הנוער את הגישה לאתרי זימה, היכן החינוך לבחירה? אם ה' הציב את האתגר הזה בפני בני דורנו, עלינו להתמודד איתו בגאון, ולא להתחמק מהתמודדות! תשובה: חלק מההתמודדות היא לחסום את הגישה לרע. הקִדמה הטכנולוגית מציבה בפנינו אתגרים, היא פותחת בפני האדם את שערי הרע, אבל גם מציעה פתרונות כיצד לנעול אותם. עצות אלו הן בכלל העיקרון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", כלומר ה' מציב אתגרים בפני האדם ויחד עם זה הוא מעניק לו כלים כיצד להתמודד אִתם. הקדמת רפואה למכה היא מחסדי ההנהגה האלוקית.

יש שנרתעים מחסמים וסולדים ממסננים, זה מזכיר להם את חומות הגטו היהודי. הם ששים אלי קרב לקראת כל התמודדות, והכִשלון שעלול לנבוע מכך מכוּנה בפיהם "מחיר הפתיחות". לדאבוננו, לעיתים המחיר הוא כבד מדי ומיותר. כבד – השחתת הנפש, הרס הטהרה הפנימית, צלקת מוסרית קבועה שקשה להסירה. מיותר – גם אחרי חסימת הגישה לאתרי הזימה, נותר לכל נער ונערה מרחב מספיק גדול של התמודדות. לכל אורך דרכם (של בני הנוער) פזורות התמודדויות. כל התמודדות שנחסכת מהם מאפשרת להם אגירת כוחות לקראת התמודדות שאי אפשר לעקוף. הבה נקדים רפואה למכה!

ב. מכתבים של בני נוער

שני המכתבים הבאים הם אוטנטיים. הם נכתבו על ידי נערים בגילאים שונים. זהו חומר מחשבה להורים.

מכתב א' – "אני חייב לציין שאני מתבייש לכתוב לך את המכתב הזה, אבל הרגשתי שאני חייב לספר למישהו ולא העזתי לספר לאף אדם שאני מכיר, אז שלחתי לך את המכתב דרך האתר של — כדי שלא יזהו אותי.

אני נער בן 17 הלומד בישיבה תיכונית. לפני בערך חודשיים הייתי לבד בבית ותוך כדי כך נכנסתי לאינטרנט. בהתחלה סתם גלשתי, אבל לאחר קצת זמן לא התגברתי על עצמי ונכנסתי לאתר פורנוגרפי. למרות הידיעה שהדבר הזה אסור, לא הצלחתי להתגבר על עצמי והמשכתי לגלוש באתר במשך כשעה. בסופו של דבר, לאחר שהצלחתי לצאת מהאתר (וגם זה מהפחד שההורים שלי יחזרו…) לא יכולתי לסבול את עצמי ואמרתי לעצמי שבחיים אני לא אעשה את זה שוב, לא משנה מה יקרה. ובשיא הרצינות באמת הרגשתי רע כמה ימים…

אבל למרות כל ההבטחות שנתתי לעצמי וכל מה שהצטערתי, לא התגברתי על עצמי ונכנסתי לאותו אתר לפני כחודש. ושוב פעם אותו הדבר… נשבעתי לעצמי לא לעשות את זה שוב, וכל פעם בתפילה – בעת אמירת 'תחנון' – כיוונתי על זה, וקיבלתי על עצמי שבחיים לא עוד פעם.

אבל אתמול שוב… ואני רוצה להגיד לך שנמאס לי מזה. אני כבר מתבייש מעצמי ואני אפילו לא מעיז לבקש על זה סליחה, ואני מאמין שבעתיד הלא רחוק זה יקרה לי שוב ואין לי כוח לזה. כי אני יודע שבאמת אסור להיכנס לאתרים כאלה אבל אני לא מאמין שאצליח להתגבר על עצמי.

אני מבקש שהתשובה שהרב יחזיר לי לא תהיה בסגנון: "אם תאמין שלא תעשה את זה שוב, זה יעבוד", כי אני כבר לא סומך על עצמי. ולמרות שאני מקווה שזה לא יקרה לי שוב, אני מפחד שזה כן יקרה.

אני גם מבקש שהתשובה לא תהיה שאפשר להתחבר לאינטרנט נקי, בגלל שאני לא רוצה לספר את זה להורים שלי, שאז הם יתחילו לשאול אותי: מה אכפת לי עכשיו? מה קרה? למה ומדוע…

חוץ מזה אני מרגיש בושה ענקית על זה שאני לא מתגבר על עצמי. אבל למרות כל זה, אני מרגיש יותר בושה בגלל שהפעם זה פחות הפריע לי מהפעמים הקודמות שנכנסתי. וזה כנראה בגלל שהתרגלתי וזה כבר לא מזיז לי לראות מה שראיתי באתר הזה…".

מכתב ב' – "יש לי בעיה מאוד גדולה. זה מספר חודשים יצר הרע שלי השתלט עלי ואני נכנס לאתרים שלא כאן המקום לפרטם. אני כל פעם מנסה לנדור נדרים (להתרחק מהמחשב לשלושה שבועות וכדו'), אבל לאחר שתקופת הנדר מסתיימת אני שוב חוטא. בשבט שלי (אני בן 13) אני נחשב בין הילדים היותר טובים (מבחינה דתית), ופעמים רבות אני מרגיש שאני מרמה אותם. איך אני יכול לפתור את הבעיה שלי בלי לערב אף אחד שמכיר אותי?"

ג. קול קורא של ראשי ישיבות תיכוניות, תיכונים, ואולפנות

עיקרה של העבודה החינוכית הוא להגביר את הטוב ולהרבות את האור, אבל לשם כך אין מנוס ממלחמה ברע ובחושך. העיקר הוא ה"עשה טוב", אבל לשם השגתו אנו נאלצים לעבור דרך ה"סור מרע". האינטרנט הוא כלי רחב שבו אור וחושך, טוב ורע, משמשים בו בעירבוביה. בני נוער רבים, טובים וישרים, נכשלים בו, נופלים ברע ונשברים. מתוך בושה, הם מהססים לפנות לעזרה, שוקעים בחושך ומתייסרים.

עלינו לחנך את בנינו ובנותינו לבחור בטוב ולמאוס ברע, לדבוק באור ולהתרחק מהחושך, להעצים את גבורת האיפוק שלהם, להעמיק את אמונתם ביכולת הבחירה שלהם ולהגביר את שליטתם העצמית. אבל לא די בכך. עלינו לאטום את החלונות הצופים אל הרע. לכן, אנחנו קוראים להורים להיעזר בפיתוחים הטכנולוגיים המבודדים את הטוב והרצוי המוצע באינטרנט ונועלים את הגישה אל הרע.

גם אִלו עַלוּת ההתחברות לספקי האינטרנט הנ"ל היתה גבוהה לא היינו פטורים מכך, על אחת כמה וכמה כאשר תוספת העלוּת היא זניחה. ההשקעה הכספית מועטת, והרווח החינוכי, הנפשי והמוסרי, הוא מרובה. בריאותם הנפשית של בנינו ובנותינו עומדת בראש סולם העדיפויות שלנו, לכן לא נמעיט בכל השתדלות על מנת להבטיח אותה. אנו קוראים להורים לגלות אחריות חינוכית ולמנוע מראש את המכשולים הכרוכים בגלישה באינטרנט.

[על הקריאה חתמו קרוב לארבעים ראשי רשתות וראשי מוסדות מכל הגוונים. קריאה זו התפרסמה בעקבות ה"מכתבים של בני הנוער" שהובאו לעיל]

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

חינוך בגיל הנעורים

לאחרונה גילינו לתדהמתנו שהוא מעשן

שאלה:
בננו, כבן חמש עשרה, לומד בישיבה תיכונית במרחק נסיעה רב מהבית. בגלל המרחק, אין לנו אפשרות לעקוב אחריו. לאחרונה גילינו לתדהמתנו שהוא מעשן וכנראה גם בקשר עם בנות. חשבנו להחזיר אותו הביתה ולשוחח איתו, להזהיר אותו, ואולי גם להעביר אותו למקום לימודים אחר, כדי להרחיק אותו מהחברה הנוכחית. אבל חבל לנו שיעזוב את המוסד, כי הוא תלמיד טוב, וזה יפגע בהתקדמותו. אנו חוששים לשתף את המחנך כי אולי יסלקו אותו מהלימודים. נשמח לקבל עצה.

תשובה:
גיל הנעורים הוא גיל עם קשיים לא מעטים בחינוך. כאשר הנער עומד על דעתו, הוא מגלה את הטוב, אך גם את הרע, בבחינת "עץ הדעת טוב ורע", כלומר, הדעת גורמת להכיר במציאות הרע ולחפוץ בו. אולם, הרצון הזה ניזון מתוך הרגש והדמיון, הסוחפים את הדעת והרצון, וגורמים לנער להימשך למחוזות שליליים. מתוך הכרה זו אפשר לגשת ולבחון את בעיה שהצגתם, שהיא בעיה כללית בדורנו, כאשר הכל פתוח ונגיש לכל נער ונערה.

הנקודה הראשונה אותה הזכרתם היא, הריחוק מהבית, וחוסר האפשרות לעקוב אחרי בנכם. עצם העלאת נתון זה אומרת דרשני. וכי אם היתה לכם אפשרות לעקוב אחריו היתה בכך תקווה? הרי הכל נובע מתוך משיכה של דמיון ורגש. אי אפשר לעצור זאת על ידי שימת כבלים חיצוניים. הכלל הוא, שבכל מקום שיש "שוטרים" יש גם "גנבים", אם היחס לנער המתבגר הוא כאל "גנב" שצריך לעקוב אחריו, זה עצמו מוליד בעיה חינוכית.

זוהי רק הערה על דבריכם, שהרי למעשה לא ניהלתם מעקב אחריו, וטוב שכך. כיוון החשיבה לטיפול בנער בגיל כזה הוא, על פי דברי חכמים "טובה מרדות אחת בליבו של אדם, יותר ממאה מלקויות" (ברכות ז') כלומר, עלינו להשתדל להביא אותו בעצמו למחשבה מחודשת על דרכו, ולתת לו את הכוח להתגבר על הדמיונות. זוהי ה"מרדות בליבו של אדם" מרדות מלשון רידוי והכנעה (רש"י שם). כשאדם עצמו מתמודד עם הכוחות השליליים שבו, הוא לבדו מסוגל להכניע אותם ולהפכם לכוחות טובים. לעומת "מלקות" הבאות מבחוץ ואינן גורמות לשינוי הפנימי. למרות שלעינינו, ההורים, נראה הנער כאילו הוא ילד, הרי הילד הזה כבר מעשן, וקובע לעצמו סדר של התנהלות עצמאית. צעידה עם הנער במסלול כזה, מחייבת מתן אמון רב בכוחותיו, מתוך ידיעה ברורה שיש לו את הכוחות הפנימיים אשר יובילו אותו לדרך הטובה.

כאן, מתגלה קושי אצל הורים, אשר בנוסף להתייחסות העניינית, להצבת מטרה ברורה בשיחה עם הנער, הם קשורים גם ברגשות אל בנם. ולכן, ההדרכות והתגובות שלהם לא תמיד ענייניות. בזה, כמעט ואין הבדל בין הורים להורים, כולם אוהבים את ילדיהם (ב"ה שכך הוא) ולכן הם נוגעים בדבר. משום כך, הייתי מייעץ לכם לפנות דווקא למחנך שלו, ולבדוק יחד איתו, כיצד אפשר להוליך את הנער. מחנך טוב, האוהב את תלמידיו, יכול לפעול עליהם פעולה טובה, ולגרום שיוציאו את כוחותיהם החיוביים אל הפועל.

הנושא הלימודי (ההישגים, הציונים) הוא דווקא שולי ביחס למטרה האמיתית יותר, לסייע לנער לבנות את נפשו באופן נכון. לכן, אל לכם לחשוש מירידה ברמת הלימודים, כרגע זה אינו העיקר.

כאמור, עדיף שמישהוא חיצוני, כדוגמת המחנך או ראש הישיבה הם אשר ישוחחו עם בנכם, ולא מתוך מגמה להענישו על מעשיו, אלא מתוך מגמה לעורר בו כוחות אמיתיים, ובסיוע שלכם כהורים, אשר גם בבואו הביתה תמשיכו איתו את המהלך הזה, אני מאמין שתחלצו אותו מהמשבר והוא יעלה על דרך המלך.

הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה וראש ישיבת ההסדר

המאמר פורסם בעלון "קוממיות"

הנוער הציוני-דתי באינטרנט: צילום מצב

עיקרי הממצאים מתוך מחקר מקיף שערך הרב יונה גודמן. התפרסם בביטאון "צהר", גיליון לג, תמוז תשס"ח
95% מבתי האב של החינוך התורני מחוברים לרשת, ובו בזמן רק ב 16% מהם מופעלות תוכנות סינון. כידוע, לעתים קרובות מאוד גם הגולש התמים מגיע ללא כוונה לאתרים לא צנועים, עקב הקלדת מילים תמימות במנוע החיפוש.

מספר החברים בכיתה שגולשים לאתרים לא צנועים: 42% מהתלמידים מעידים כי בודדים מחבריהם גולשים לאתרים כאלה, 9.5% מעידים כי שליש מחבריהם גולשים כנ"ל, 7.3% מעידים כי מחצית מחבריהם גולשים לשם, 6.4% מעידים כי רוב חבריהם גולשים לשם, ו-6.7% מעידים כי כמעט כל חבריהם גולשים כנ"ל. בסך הכול כ-20% מעידים שחצי או יותר מחבריהם גולשים לאתרים לא צנועים. 

הדרכה: לשאלה אם קיבלת הדרכה או שיעור הסברה על סכנות הגלישה ברשת (אפשרויות התשובה היו שקיבלתי הדרכה: מהורים, ממורים, מתנועת הנוער, או מאף אחד) השיבו 84% מבני הנוער כי הם לא קיבלו מאף גורם הסברה על סכנות הגלישה[1].

ברוב המקרים, מי שקובע אם יהיה חסם בבית הם ההורים ולא הילדים[2]. מתוך שיחות רבות עם קבוצות של הורים אשר עסקו גם בנושאים אלו, ננסה לשרטט את עיקרי הטיעונים שמעלים הורים רבים מדוע לדעתם אין להתקין חסמים. בצד כל נימוק ננסה להסביר את חולשתו.

טענות רווחות של הורים

התייחסות אפשרית לנימוקי ההורים

א. מאז ומתמיד היו מעט בנים שנמשכו מתוך סקרנות לעיין בדברים אלו. בעבר הם עשו זאת דרך חוברות וכעת עושים את אותו הדבר באמצעות הרשת. לא צריך לעשות מזה היסטריה.

א. אם תקלות התרחשו גם בעבר, מדוע זה נימוק לא להתמודד אתן בהווה?

זאת ועוד. בעבר היה צריך לנסוע לחנות בסימטה אפילה, להשקיע כסף, להיחשף למוכר, לקנות חוברת ובסוף לחפש היכן להחביאה. וזה בשביל תמונות פשוטות. כעת מדובר בסרטים צבעוניים, בחינם, כשאיש אינו רואה אותך בעת הגלישה אליהם, הנעשית בלחיצת כפתור. הניתן להשוות את עוצמת הפיתוי ואת עוצמת ההרס?

ב. תוכנות החסימה בין כה לא רציניות וכל נער יכול לפרוץ אותן בקלות. חבל על המאמץ והכסף המושקעים בהתקנתן.

ב. זה לעז. רוב התוכנות טובות ויעילות ורוב ילדינו אינם האקרים מקצועיים. מה עוד שחלק גדול מהנפילות נעשות על ידי נער תמים וללא כוונה ואת זה התוכנות בוודאי מונעות. האם נימנע מלנהוג בזהירות או לשים חגורת בטיחות ברכב כי לפעמים גם לנהג הזהיר מתרחשות תאונות?!

ג. אני לא מבין בטכנולוגיה ואין לי מושג איך להתקין תוכנת חסימה. מה עוד שאמרו לי שזה לא מאפשר גלישה בסיסית לאתרי מדע ומידע שחשובים ללימודים של הילדים שלי.

ג. אם אתה לא מבין תברר. זה פשוט ביותר. מקסימום, בקש מהטכנאי להתקינה. ברוב החברות אינך מתקין דבר. אתה מזמין את השירות בטלפון ומהחברה מפעילים זאת דרך המחשב שלהם. ועוד דבר: רוב החברות, ובפרט רימון, מאפשרות גלישה רחבה ברשת לאתרי מדע ומידע תוך חסימה יעילה של האתרים הפסולים.

ד. הילדים שלי צעירים ותמימים וברוך השם אינם מתקרבים לכגון אלו.

ד. אשרי אדם מפחד תמיד. כבר פגשתי קבוצות של ילדים בכיתות ד-ה לאחר שנתפסו גולשים לאתרים פסולים. מה עוד שרוב הנפילות בגיל זה הן מתוך גלישה תמימה. אך השריטה בנפש איומה.

ה. חינוך אמיתי בימינו אינו מושג על ידי נעילה וחסימה של דברים, אלא על ידי מתן חופש ואמון, אפשרות להתמודדות ובחירה אישית של הילד.

ה. זה לא סותר. אני נותן אמון לנער ומאפשר לו לנהוג ברכב, אך עדיין מתעקש על הגבולות (מתי, עם מי, באיזו מהירות וכו'). יש לי אמון בחייל, ובכל זאת אסור לו ללכת עם מחסנית ב'הכנס'. חינוך 'אמיתי' יושג על ידי אמון, בצד הסבר מדוע אין סתירה בין האמון ובין החסמים שמסייעים לכולנו. גם אני חוגר חגורת בטיחות בעת הנהיגה.

ו. די להקצנה הדתית! אנחנו לא חרדים ולא רוצים לחיות בגטו[3].

ו. זה לא (רק) עניין דתי אלא חינוכי בסיסי. החברות בארץ משקיעות סכומי עתק בפרסום לציבור החילוני כדי לשכנעם שירכשו חסימה דווקא אצלם. החברות יודעות כי גם הורים חילוניים רבים רוצים לחסום. בארה"ב מיליוני גויים התקינו חסמים, לא בגלל 'דת' אלא בגלל אהבה. לילדים שלהם.


[1]   ביחס לסעיף זה התרחשה תופעה מדהימה. לא מעט צעירים העידו כי קיבלו 'שיעור' או 'שיחה' בנושא סכנות הגלישה, ובו זמנית העידו כי לא קיבלו הדרכה של ממש בנושא. מנתון זה עולה כי לעתים נדמה למורה או להורה שהוא נתן הכוונה חינוכית, אך הצעירים מעידים כי היא הייתה חסרת משמעות ולחלוטין לא יעילה. עולה מכאן מסקנה כפולה: ראשית, יש צורך לשנות את תוכני ההסברה ואת דרכיה, ללמוד את הנושא ולתכנן בתבונה כיצד להתמודד אתו. שנית, יש להתרגל לצורך לבדוק לאחר מעשה אם הצלחתי בפועלי החינוכי ('משוב והערכה').

[2]    אם כי יש ערך לעודד ילדים ונוער לבקש זאת מהוריהם. לא פעם נעשתה הסברה לצעירים תוך המלצה שיבקשו מהוריהם להתחבר לסַפָּק מסנן, ובדיקה לאחר מעשה הראתה שהמהלך הניב פרי.

[3]    יודגש כי נימוקים 5 ו-6 אינם זהים. נימוק 5 דורש פתיחות כטקטיקה חינוכית, ואילו נימוק 6 גורס זאת כעמדה רוחנית עצמאית. לא הרי זה כהרי זה.

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

קדימה המפתחות בפנים

שאלה:
יש לנו ילדים בוגרים. לאחד כבר מלאו 18, ולאחרונה עבר טסט. מהיום בו קיבל את רשיון הנהיגה אני דואגת ולא יודעת, האם להרשות לו לנהוג ברכב, עם מלווה כמובן, או לא. כשבעלי מלווה אותו, אני שקטה, אבל כשהוא מבקש לנהוג עם חבר מבוגר יותר או משהו דומה, אם אני מרשה לו, יש לי כאבי בטן עד שהוא חוזר. ואם אני לא מרשה לו, נוצר מתח וכעס בינינו. אני חייבת עזרה.

תשובה:
הקשר בין הורים לילדים הולך ומשתנה עם השנים. תינוק קטן, קשור לאימו ותלוי בה לחלוטין. אין לו כל עצמאות באוכל, בלבוש וכו'. עם השנים, הוא הולך ונעשה עצמאי, הולך, מתלבש, אוכל ללא עזרת ההורים. חכמים קובעים שאב חייב לפרנס את בנו עד גיל 6. לאחר גיל 6, נחשבות ההוצאות על הבן כצדקה להורים (יו"ד רנ"א, ג'. ש"ך ד'). זאת מפני שהילד נחשב לעומד ברשות עצמו, היכול לקחת אחריות על פרנסתו, על ידי שייחזר על הפתחים. כמובן שבדרך כלל הורים לא נוהגים כך עם ילדיהם, וממשיכים לתמוך בהם, לדאוג ללימודיהם ולכל צרכיהם עד גיל מבוגר הרבה יותר, אך הכיוון הנלמד מדברי חכמים הוא, שיש לתת לילדים אופציה ליטול אחריות. כמובן בגיל 18, אנו חייבים כבר לקצור את פירות החינוך הטוב ולסמוך על הילדים, שגדלו והיו לנערים, ושוב הפכו כבר לבחורים. וכי יעלה על הדעת שבחור או בחורה שנישאו והקימו בית, יישארו תחת פיקוח הוריהם?

אם כן, כאמא טובה, תפקידך לנשום עמוק ולראות את בנכם הבוגר כאישיות עצמאית. להזכירך, שבחורים בני 18 כבר מתחילים לשרת כחיילים והם מגינים עלינו, אזרחי המדינה. ודאי שנסמוך עליהם ונמסור בידם את הגה המכונית. מניסיון משפחתי-אישי יכול אני להעיד, שגם בביתנו עלתה השאלה כיצד לנהוג בבנינו ובבנותינו המקבלים רשיון נהיגה. קיבלנו יחדיו החלטה ברורה, לתת בהם אמון מלא – ביום קבלת הרשיון, עמדנו אנו, ההורים, בפני הבן או הבת, הושטנו להם את מפתחות הרכב, ואמרנו להם מילים חמות על הצלחתם בטסט, ועל הביטחון שיש לנו בהם שינהגו ברצינות ובאחריות, ללא קלות ראש וללא משחקים. בדרך כלל, ביום קבלת הרשיון היה הנהג הצעיר נוסע נסיעה בינעירונית ארוכה, כמובן עם מלווה, כנדרש בחוק, ולמשך כמה שעות עבר הרכב לרשותו ולאחריותו. ב"ה שיחס זה לא איכזב, הנהיגה התבצעה בבטחה ובמקצועיות. מידי פעם, כאשר ראינו נקודה הזקוקה לתיקון, הרגשנו את מלוא הזכות והיכולת לומר הערה בונה, וחשנו שילדינו מטים אוזן קשבת להערות, מתוך הידיעה וההרגשה שאנו נותנים בהם אמון.

אם כן למעשה, כיצד את כאמא צריכה לנהוג: בראש ובראשונה לבטוח בקב"ה שיוביל אתכם ואת בנכם בדרך טובה. ובנוסף, להתרגל לרעיון שהגדיים נעשו כבר תיישים בעלי קרניים, ואי אפשר עוד לשמרם תחת הסינר של אמא. מתוך כך, בנוסף על הביטחון בקב"ה, עלייך לתת אמון בבנכם, לומר לו זאת בפה מלא, ומיד להוסיף גם כמה נקודות זהירות שאת מצפה שיקח אותם לתשומת ליבו בעת הנהיגה. מעבר לזה, הכל הוא בידו של הקב"ה, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל.

הרב אליקים לבנון, רבו של אלון מורה וראש ישיבת ההסדר

המאמר פורסם בעלון "קוממיות"

לוקרים כתומים, חלקם פתוחים - סיפור מרגש על אימון בילדים

מי היה מאמין

הלוקרים בכיתה - סיפור מרגש על אימון בילדים

אף מורֶה לא רצה להיכנס לכיתה הזו. "כיתת המופרעים" קראו לה. הסיוט האמיתי של כל מי שמתיימר לקרוא לעצמו בשם 'מחנך'. רק בחודש האחרון הוחלפו שם שישה כאלו, כשהאחרון לא החזיק מעמד אפילו שיעור אחד. המנהל כבר כמעט הרים ידיים, ובלית ברירה שלח לשם מורָה חדשה, מחליפת מקום, כשהוא כבר יודע שזה רק עניין של זמן עד שגם היא תימלט בוכייה לחדרו ותספר כמה נורא היה שם ושהיא לא מסוגלת יותר… אלא שכאן התרחש הנס. הזמן עובר ושום ציוץ לא נשמע. שבוע שלם מסתיים, ועוד אחד, ושום קולות נפץ, חפצים מעופפים וצעקות לא בוקעים מהחדר הידוע לשמצה. המורה נכנסת ויוצאת ומגיעה והולכת, והכיתה… לומדת. מדהים! המנהל המופתע לא מתאפק ומזמן לחדרו בדחיפות את הקוסמת שהצליחה לאלף את מי שכולם כבר התייאשו מהם. "איך עשית את זה?!" שאל כשעיניו בורקות, ופליאה והערצה שזורים בקולו. המורה הצעירה חייכה בצניעות ואמרה: "תראה, האמת היא שכשנכנסתי אליהם בפעם הראשונה הם לא עשו רושם כל כך חיובי. אבל אז מצאתי במגירת השולחן שלי בכיתה את רשימת שמות התלמידים ולידם את ציוני האיי-קיו שלהם. ומה אני אגיד לך, אדוני המנהל, פשוט התרשמתי. מספרים ממש גבוהים! 125, 126, 127, 130… אמרתי לעצמי 'כנראה הילדים האלו נורא מוכשרים. צריך רק לעזור להם לממש את הפוטנציאל שלהם'. המנהל הסתכל עליה במבט מוזר. על מה היא מדברת, לכל הרוחות? אני מכיר את התלמידים האלו כבר שנים. זה הרי לא יכול להיות. אין מצב. "איפה הרשימה?!", תבע לדעת, "אני רוצה לראות אותה". המורה פתחה את תיקה ושלפה מתוכה דף מלא בשמות ומספרים. למנהל הספיק מבט חטוף כדי לקלוט במה מדובר. "זו לא רשימת ציוני האיי-קיו שלהם", אמר באיטיות כשמבע פניו מהורהר ומחשבות חדשות רצות במוחו, "אלו מספרי הלוֹקֶרִים שלהם…".

במי אלוקים מאמין?

המשפט הראשון שיהודי אומר כשהוא פוקח את עיניו בבוקר מקפל בתוכו בשורה חשובה מאין כמותה. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". למרבה הצער, בגלל שהמילים האלו נאמרות לא פעם בשעת בוקר מוקדמת, בעוד שקורי השינה טרם הוסרו והמחשבה איננה צלולה, לא שמים לב לדבר המדהים שיצא הרגע מפינו. 'רבה אמונתך'. של מי? של הקב"ה. ובמי רבה אמונתו? בי. העובדה שקיבלתי את מתנת החיים לעוד יום חדש, שהוענקו לי כוחות וכישרונות כדי לפעול ולעשות, מעידים שריבונו של עולם מאמין בי וסומך עלי. זוהי נקודת הפתיחה שממנה יוצא יהודי אל היום שלו. בלי זה, אי-אפשר לזוז מילימטר קדימה. עם זה, אפשר להפוך את העולם.

המנוע המרכזי

אם הדבר הזה נכון לגבי מבוגרים, הוא משמעותי שבעתיים כשמדובר בילדים. כדי לצאת אל החיים ולהתמודד, כדי למצוא את המקום שלך בחברה ולהעז לפעול ולעשות (ולהיכשל…), ילד חייב מקור של כוח. המקור החשוב ביותר הוא האמון שלו בעצמו. ההכרה ביכולתו וכישרונותיו. הידיעה עד כמה הוא שווה ואהוב. המתנה הגדולה ביותר שהורים יכולים לתת לילדיהם היא ללמד אותם להאמין בעצמם. הדבר הזה הולך ונבנה כבר מהרגע שהילד בא לאוויר העולם ומתקבל באהבה, מסירות וחום על ידי הסובבים אותו, אך בפרט מזמן שהוא מתחיל לקלוט, להבין ולדבר. צריך לנצל כל הזדמנות להעצמה, להדגשה של הנקודות הטובות, ולהתמקדות בצדדים החיוביים. זה לא סותר אמירת ביקורת בעת הצורך, אך גם היא צריכה להיאמר בחכמה, בעיתוי הנכון ובצורה המתאימה, ובעיקר – כשהיא עטופה בהרבה מאוד אמון ואהבה. יש לכל זה חשיבות מיוחדת בעולם מוחצן ופייסבוקי, שמודד אדם בקריטריונים חיצוניים ורדודים, שמוּנַע מהישגיות ואינטרסים ושדורס מבלי להניד עפעף את מי שעומד בדרכו. כדי להיות אדם בעל עוצמה ערכית, מוסרית ויהודית, שחי ופועל בהצלחה בעולם כזה, חייבים לטפח אצל הילד עמוד שידרה יציב ולבנות בתוכו את נקודת האמון העצמי.

מרחב המחיה

אחת החיות המעניינות שחיות בים ליד יפן הוא דג ממשפחת הקרפיונים הנקראים ביפנית "קו". מה שמיוחד בו הוא שאם מגדלים אותו באקווריום הוא גדל לגודל של 5-8 ס"מ. אם מניחים אותו לגדול בבריכה הוא יגיע לאורך של 25- 30 ס"מ. אבל אם שמים אותו לגדול באגם גדול הוא יכול להתפתח ולהגיע עד לגודל של מטר שלם! מרחב המחיה הוא זה שקובע את גודלו של הדג. האם ייתכן שֶמַה שתקף לגבי דגים מסוימים, יהיה נכון גם עבור בני אדם?

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

הדרכה מול לימודים

שאלה:
בני (בן 15) נכנס להדרכה בתנועת נוער. מאז הפסיק ללמוד. אנחנו רואים שהוא שמח בתפקיד ההדרכה. הוא משקיע בו הרבה. אבל, זה פוגע קשות בלימודים שלו. מה לעשות?

תשובה:

ראשית, כשבאים להתייחס לבעיה שכזו חשוב לשאול האם האבחון הוא נכון. כלומר, האם הירידה בלימודים נובעת באמת מההדרכה, אולי ההדרכה היא רק תירוץ?

מה בהדרכה גורם לירידה בלימודים: עומס הזמן? חוסר פנאי נפשי? ייתכן גם שזה נובע מתחושה ש'מצאתי את הדבר החשוב באמת בחיים ואילו הלימודים הם לא חשובים' או 'מצאתי סופסוף משהו שנותן לי תחושה שאני שווה, מעולם לא קיבלתי הרגשה כזו מהצלחתי בלימודים' .

כמובן, שהגישה לבן צריכה לנבוע מהאבחון הנ"ל:

אם הבעיה היא עומס זמן, אז יש לנו הזדמנות לעזור לו בתכנון ובניהול זמן. לשבת יחד על רשימת המטלות הלימודיות, הביתיות וההדרכתיות ולחלק יחד את מלאי הזמן, ואם לא יחד אז לבקש מהבן שיגיש הצעה משלו לניהול זמנו.

אם הבעיה היא חוסר פניוּת נפשית או שינוי בסדרי עדיפויות של מה שחשוב בחיים, אפשר להשתמש בהדרכה דוקא כמקפצה להתחזקות בלימודים.

כדאי לשאול אותו: האם חשוב לך שחניכיך יעריכו אותך? מה אתה רוצה שהם ילמדו ממך?

האם, לדעתך, תפקיד המדריך מיועד רק למדריכים 'קוליים' (מלשון cool) שאין להם יכולת להצליח בלימודים, או שאפשר להיות גם 'קול' וגם מוצלח בלימודים?

בהקצנה מסוימת אפשר להסביר שהמסר הסמוי העובר מהמדריך לחניכיו הוא שהמצליחנים בתנועה הם אלה שהם חלשים לימודית. בדרך משל אפשר לצטט את האמירה העממית המקוממת ש'מי שלא מצליח למצוא עבודה שוות ערך הולך להיות מורה' האם הוא רוצה להיות כזה?

דוקא השילוב של הצטיינות בתחומים שונים וגם בהדרכה מעוררת הערכה. עיין ערך ר"מ כריזמטי שהוא גם שחקן כדורסל מוצלח וכו'.

מה לא כדאי לעשות במצב זה? להפסיק את ההדרכה או לאיים בהפסקתו.

ההדרכה נותנת למדריכים ערך מוסף חשוב ביותר, זוהי הזדמנות של הבן להתנסות בהיפוך תפקידים: בלקיחת אחריות, בהשפעה על האחר, בהתמודדות של הקניית ערכים, בהשתתפות בצוות מוביל של הסניף בהיותו חלק מצוות מדריכים. בקיצור, ההדרכה נותנת תחושת משמעות וכיוון בחיים. הפסקת ההדרכה תפגע בכל אלה. בנוסף לכך, ההדרכה היא אחת הפעולות הראשונות שנער מבצע כחלק מאישיות עצמאית ובוגרת. הפסקת ההדרכה בהתערבות של המבוגרים יכולה להיות טראומטית (ומביישת) ביותר.

ככלל, ההדרכה בתנועת נוער יכולה להוות מצע נוח לדיון בין הורים לילדיהם. "על מה אתה הולך להעביר פעולה? איך היתה הפעולה? איך אתה מתמודד עם חניכים שמפריעים לך? האם נתקלת במצב בו חניכים התנהגו לא יפה אחד כלפי השני, מה עשית עם זה?"

חשוב להביע הערכה לעבודת ההדרכה של הבן, בסופו של דבר הוא עושה דבר חשוב ורצוי. מאידך, חשוב להביע ציפייה לניהול זמן אחראי ולשיפור לימודי. אתה מבוגר, נא הראה בגרוּת.

בהצלחה.

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי

 

עוד מאמרים מהרב הולנדר בלב אבות:

חברים בעייתייםהבן שלי התחבר עם חבר´ה בעיתיים ביותר…

חינוך לצניעותכיצד מחנכים לצניעות? עקרונות וטיפים

ילד מושעה בביתהשעו את בננו מהלימודים. מאז הוא מתבטל ולא עושה שום דבר כדי לנסות לחזור ללימודים…

לא קם בבוקרבני לא קם בבוקר… אני מניחה לו לישון, אבל אינני יודעת האם אני נוהגת נכון. אני חוששת שהמצב ילך ויחמיר…

לבן שלנו יש חברהשמענו שלבננו יש חברה… אנחנו מתנגדים עקרונית לחברות בגיל הזה…

מבחני קבלה לישיבות תיכוניותמבחני הקבלה לישיבות התיכוניות באופק. הבן נבוך. אתם נבוכים. קבלו מורה דרך קצר.

מסע לפוליןעל מסע לפולין – דילמות חינוכיות, ליווי ותמיכה הורית

´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´: בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.

מכתב להורי דתל"ש – פרק א: היחס אל הבן/הבת

שאלה:

בני פרק עול תורה ומצוות. הוא אטום כעת לדברי השכנוע שלי לשוב לדרך התורה. אינני יודע איך להתייחס אליו? ומה נכון לדרוש ממנו בבית?

תשובה:

שבר ובנין

פריקת עול תורה ומצוות של בן או בת מטעינה את ההורים בתערובת של רגשות שליליים המופיעים בעוצמה רבה. לרוב יופיעו רגשי כעס כלפי הילד, תחושת בושה של ההורים בבנם, עצב והלקאה עצמית של ההורים. כל אלו אינם מסייעים להתמודדות עם המצב החדש המחייב היערכוּת נפשית ומשפחתית שונה מזו שנהגה עד כה. על מנת להמשיך ולתפקד כהורים מועילים עליכם ללמוד את מרכיביה של מערכת יחסיהם עם ילדיכם, לבדוק מה אירע כתוצאה מהתהליך המשברי שילדכם עובר, וכיצד תוכלו להועיל לילדכם המתרחק מאורח חיים של קיום מצוות. השורות הבאות הן ניסיון להתבוננות בתבנית זו, ובעקבותיה גם הצעה לקו התנהגותי מוסכם, שעשוי לבנות מחדש את המבנה המשפחתי.

אמון ואהבה

מערכת היחסים בין הורים לילדיהם עומדת על שלוש רגליים: אהבה, אמון וכבוד. כוחות הנפש היסודיים, המקיפים והפעילים ביותר באדם הם האמונה והאהבה. כלומר, ההכרה הנטועה באדם שהוא איננו גרגיר בודד בעולם, אלא חלק ממערכת רחבה, המושתתת על יחסי אמון בינו לבין האחרים באותה קבוצה, ולא זו בלבד אלא שהוא אף קשור עימהם בעבותות אהבה. רגשות אלו צריכים להיות מסופקים בראש וראשונה על ידי הורים לילדם. מאז לידתו הם אמורים להטמיע בתוכו את התחושה שהוא חלק מהם, שהוא יכול לסמוך עליהם ולבטוח בהם, ולא רק שהם נכונים לעמוד לצידו בכל רגע אלא גם אוהבים אותו ומאמינים בו ובחייוכך גם האדם המאמין בבורא עולם הוא מי שיש לו אמון מלא במקור חייו, ואשר נסמך על עובדת חיים זו. שתי תכונות אלו קשורות זו בזו: ככל שהאמון רב יותר, כך מתמלא האדם באהבה למושא אמונתו.

רגשות אלו זקוקים לטיפוח מתמיד.המאמין בבורא עולם אומר מאה ברכות בכל יום, ועונה "אמן" על ברכות נוספות, על מנת לטפח את האמון והאהבה שלו לקב"ה. יש ללמוד מתקנות חכמים אלו שאין די בהבעה חד פעמית של אהבה הורית ואמון בילדינו, אלא יש צורך לנצל כל הזדמנות על מנת להשפיע רגשות אלו עליהם.

כשאדם "מתחלן" הוא מאבד את תשתית חייו במעגל המשמעותי ביותר – יחסיו עם בוראו. אמונתו בה' פוחתת, ולעתים אף נעלמת, והוא מאבד נקודת משען חשובה זו. למרבה הצער

יסודות-חיים אלו מתערערים במקביל גם במשפחתו הגרעינית. האמון שלו בהוריו נפגע שהרי הוא נוטש את דרך החיים אליה הם חינכוהו, ולרוב גם האמון של ההורים בו נחלש. אובדן האמון מחליש גם את האהבה ההדדית, זאת בנוסף לכעסים המתלווים לצעדו של הילד. כתוצאה מכך הילד חש בודד ועזוב. הכאב מתעצם מפני שקיימת צפייה שבשעה שמתערערת אמונתו של אדם בקב"ה, יחושו הוריו לעזרתו ויחזקו את יסודות חייו. אולם בדרך כלל יסודות אלו מזדעזעים זעזוע נוסף באובדן האמון והחלשת האהבה של ההורים בילדם המתרחק מדרך חייהם.

כמובן שאין לבוא בטענות אל ההורים העטופים בצערם ובתסכולם, אך יחד עם זאת הלא גם הם מבקשים להחיש ישועה לילדם, בשר מבשרם. רק אם ייטיבו להבין את מצבו של בנם יוכלו לעזור לו, ומתוך כך גם לקוות שישוב בתשובה שלימה.

ממוצא דברינו עולה שהתרופה לבן תבוא רק אם הוריו יהיו מוּדעים לצורך הנואש שלו באמון ואהבה מצדם. זו תהיה תשובת-מה לאובדנם של אלו ביחסיו עם בוראו. ואם תשאלו כיצד יעניקו לו את אלו, והרי הוא נטש את שמירת התורה ומצוותיה? על כך נשיב שעליהם להתאמץ עתה יותר ולחשוף את כל המידות הטובות הגנוזות בילדם, גם כאלו שקודם לכן לא שמו לב אליהן במידה מספקת. יש לתת בו אמון, אם הדבר אפשרי, כאדם מוסרי, בעל מידות, מסור למשפחתו ולעמו וכדו'. למצוא את כל המעלות שלו, את הבולטות יותר וגם את אלו הנסתרות. יש לדעת שלעתים דווקא מתוך הקושי צומחת אהבה גדולה יותר.

כבוד

כאמור, יחסי הורים-ילדים עומדים גם על רגל שלישית – כבוד.

בעוד שהעולם המערבי עוסק בעיקר בכבוד הילד, הרי שתורתנו עוסקת בכבוד ההורים. בניית האמון הדרוש ליחסים שבין הורים לילדיהם הוא שקובע את המדרג הנכון ביניהם. לא ההורה זקוק לכבוד והערכה, אלא הילד הוא שצריך לכבד את הוריו, למען עצמו. הכבוד יוצר תחושה של פער בין המכבד למכובד, ומאפשר למכבד לקבל מהמכובד, להקשיב לדבריו וללמוד מדרכיו.

כשילד פונה לאורח חיים השונה משל הוריו, הוא מצמצם, ולפעמים מבטל, את ההקשבה שלו להוריו. שוב אין צורת חייהם מהווה לו דגם לחיקוי. הדבר עלול להביא לפגיעה בכבוד שהוא רוחש להם. למעלה מזאת, הפגיעה בכבוד הטבעי של בן להוריו מופיעה כבר בעצם תופעת החילון. כשילד שגדל במשפחה דתית נוטש את דרך החיים של הוריו, הרי הוא כמי שהטיח בפני ההורים שאין דרכם ראויה. ואילו כל אדם מצפה, ובעיקר הורים מילדיהם, ל"אישור" שדרך חייו היא דרך האמת. צירופם של כל אלו מעצים את תחושת העלבון של ההורים. לכך יש לצרף את הבושה מפני המשפחה המורחבת, הסביבה וכו'. לא ייפלא אפוא שהורים רבים מגיבים בכעס, בהבעת בושה ב"בן הסורר", בתחושת קרירות כלפיו וצמצום התמיכה בו ובבקשותיו. הבן כמובן קולט שהוא דחוי מכאן ואילך, הוא מתרחק מהוריו והפער בינו לבין הוריו גדל והולך.

אולם אם ההורים חפצים בטובת בנם, ובודאי שהם רוצים בזה, ובלבם מפעמת תקווה שהוא ישוב בתשובה, עליהם לפעול לצמצום הפערים ולקרב את בנם. כמובן שהדבר דורש עבודה פנימית מרובה ובעיקר שלא יבושו בו. וכיוון שיכבדו אותו, ממילא יוכלו לדרוש ממנו לכבד אותם ואת ביתם. כבוד זה הוא שישמש אותם בבואם להציב כללים להתנהגותו של ילדם, ועל כך בפרק הבא.

בין כתלי הבית

ראשית יש לבוא לידי הסכמה על כללי התנהגות בין כותלי הבית. בכל מסגרת חפצת חיים קיימים כללים שמחייבים את חבריה ואת הבאים בשעריה. הדרישה מילד לכבד את השקפתם ואורח חייהם של הוריו בעת שהותו בביתם נובעת מזכותם הטבעית, והיא מעוגנת ביושר ובצדק האנושי. אם לא יעמדו על עקרון זה לא תהיה להם עמידה בכל נושא אחר.

מוצע שקנה המידה לכללים אלו יהיה ההתנהגות המצופה מאורח חילוני שיבקש להתגורר בבית המשפחה או לבקר בו. לפיכך על ההורים לעמוד על הדרישות הבאות:

א. שבת. הימנעות מוחלטת מחילול שבת בין כתלי הבית, גם לא בחדרו שלו, ואף אם יסגור את דלת החדר. הרמב"ם השווה חילול שבת לעבודה זרה וכשם שהורים לא יסכימו בשום אופן שלביתם תיכנס עבודת אלילים כך עליהם להתנגד לרמיסת השבת בין כתלי ביתם.

כמו כן אין להסכים לביקור שכרוך בחילול שבת, כשם שיש לסרב לביקור של אורח שמגיע עם רכבו בשבת.

כמובן שבן אינו אורח, ועמידה על עקרונות אלו עלולה להרחיקו מבית הוריו, אולם אלו דרישות מינימאליות המעוגנות כאמור בתביעת הכבוד הטבעי של אדם לחברו וקל וחומר של בן להוריו.

ב.  צניעות. התביעה להתנהגות צנועה מעוגנת בזכויות המתגוררים בבית. לבוש שאינו צנוע או שפה שאיננה נקייה פוגעים במי שנחשף אליהם. כיון שכך הרי שהדרישה צריכה להיות דיבור וכיסוי הגוף כמקובל בחברה דתית (לאו דווקא המחמירה ביותר, ולכן אין הדבר כולל הליכה דווקא עם חצאית).

אם לבן/הבת יש חבר/ה והם מביאים אותם לביתם יש לדרוש מהם התנהגות צנועה בין כתלי הבית. מובן מאליו שאין להסכים בשום אופן לשינה משותפת בחדר אחד.

ג. בעת ארוחה. שוב, קנה המידה הוא: כבוד. לכן יש לדרוש חבישת כיפה בעת הארוחה, כשם שנוהגים חילונים הבאים לסעוד על שולחננו. כך גם לגבי נטילת ידיים לפני הסעודה (משום נקיות!). גם בנושא הברכות לפני ואחרי הסעודה יש לנהוג על פי אותה הנהגה: בעל הסעודה מברך בקול, והילד אם ירצה – יצטרף, אם ירצה – יענה אמן, או ישתוק.

סעודת שבת. אי אפשר להכריחו להשתתף בה, אך עליו לדעת שביתו איננו מסעדה. האוכל מוגש רק במסגרת הסעודה המהווה גם מפגש משפחתי חשוב, ולפיכך יכבד את הוריו וישב עד סוף הסעודה.

יחס כללי

א. קירוב. צריך להתאמץ לקרב את הבן ובודאי לא להרחיקו, אף שמעשיו מעוררים מורת רוח. דתל"ש סיפר לי על הערכתו המרובה לאביו שסייע בידו להעביר את דירתו אף שידע שבנו מתגורר עם חברה. מעשים שכאלה משאירים את הדלת פתוחה.

יחד עם זאת יש להבדיל בין סיוע מעין זה לבין סיוע ישיר לדבר עבירה, כגון סיוע ברכישת בגד שאינו צנוע .

ב. אל ייאוש. הורים שבנם התרחק משמירת מצוות מקווים שבנם עוד ישוב לאורח חיים דתי. יש צורך באיפוק רב על מנת שרצון זה לא ילחיץ מדי ויגרום להתרחקות הבן מהוריו. יחד עם זאת אל להורים להתייאש מתקוותם זו. לעתים בשלב של הקמת בית מבקש אדם יסודות יציבים למשפחה אותה הוא עומד להקים והרי הוא חוזר לכור מחצבתו. ויש שאירוע מיוחד מטלטל את הבן ומשיבו לאביו שבשמים, כמו המעשה בנער שעם גיוסו חדל להניח תפילין והתרחק מאורחא דמהימנותא. אביו היה מתעטר מדי פעם בתפילין של בנו, כאומר אינני מתייאש מבני שישוב להניח תפילין אלו. שנים רבות מאוחר יותר ניצל הבן מנפילה עם רכבו לתהום. מתוך תחושה עמוקה של השגחה פרטית, הוא קיבל על עצמו לשוב ולהניח תפילין. אין ספק שליכולת של הוריו להכיל את החלטתו לפרוק עול תורה ומצוות הייתה תרומה משמעותית בהחלטתו האחרונה.

ג. זוגיות. כאמור ההורים צריכים להפגין אהבה, אמון וכבוד (אמיתיים!) כלפי ילדים אלו. פעמים רבות מופיעה תחושת כשלון של ההורים בחינוך בנם. תחושה זו רודפת בדרך כלל את בן מינו של הילד שפרק עול המצוות. אבא שחינוך בנו לא עלה יפה, מרגיש שהוא לא היווה דמות ראויה לחיקוי לבנו, וכיוצא בזה תחושתה של אמא כלפי בתה. לפיכך הכעס שלהם על הילד מרובה יותר, והמסוגלות שלהם להכיל את המציאות הקשה קטנה יותר. על בן זוגם להיות מודע לקושי זה ולהוביל את בניית מרקם היחסים במציאות החדשה שנוצרה.

סיכום

עסקנו בתיאור עומק השבר האישי והמשפחתי שחווה בן למשפחה דתית שפרק עול תורה ומצוות, ובהזדקקות שלו לאהבת הורים שאינה תלויה במעשיו. היענות ההורים לצורך זה של ילדם  קובעת ברכה מצד עצמה, ויחד עם זאת רק כך נשאר פתח תקווה להתגשמות תקוותם הכמוסה של ההורים שבנם ישוב וישמור מצוות.

לא פחות מכך חשוב להגיע להבנות עם הילד, על מנת למנוע התנגשויות ללא הרף. הותווה קו שעוסק במתרחש בתוך הבית. ועדיין אין ההצעה מקיפה, שכן אין היא מתייחסת להימצאותם של ילדים נוספים בבית, ולשאלות נוספות שאם ירצה ה' נעסוק בהן.

למאמר המשך

הרב אהרן איזנטל, רבה של חיספין ור"מ בישיבת ההסדר