תגית: אמונה

עד כמה לדאוג

 

שאלה: אנו מרגישה כי בני "חומק לי בין האצבעות". הוא תלמיד כיתה י"א ואני חוששת לעתיד ה'דתיות' שלו. הגורמים לחשש נובעים מצורת לבושו והופעתו החיצונית בכלל, סוג המוזיקה אותה הוא צורך באינטנסיביות רבה. אציין רק שהוא בסך הכול מתפלל יפה, מקפיד על ברכות ולומד מצוין. אך הוא כל כך שונה מציפיותינו, אנו מודאגים.

תשובה:

  1. אשרי אדם מפחד תמיד – דאגה הינה רגש חשוב ההופך אותנו לערניים כלפי המתרחש בסביבתנו, ופעילים בניסיון להבטיח הצלחה. לכן עצם רגש הדאגה אותו את חשה הינו חיובי ובריא.
  2. אל תירא עבדי יעקב – אך יש דאגה משתקת, ויש דאגה המובילה לאיבוד שיקול הדעת. אדם שדאגתו איננה מרוסנת ונשלטת עשוי להגיב בהתפרצות או בשיתוק העשויות אך להחריף את מצבו.
  3. בטח ה' ביעקב – הדאגה לעתידו של בנך עשויה להעביר לו מסר ברור שתוכנו: "אין לי בטחון בך, אינני סומכת עליך". כבדרך אגב (כאילו אין זאת עובדה חשובה כלל ועיקר) את מציינת שהוא מתפלל יפה ומברך וכו'. נראה כי דאגתך משבשת עליך את האפשרות לראות באופן מדויק את כל תכונותיו הטובות והבריאות של בנך.
  4. וזאת הברכה – הביטחון בבנך הוא סוג של ברכה. מחזקת ומכוונת. בנך שונה ממך אך נראה כי הוא ספג ממך את חוט השדרה היסודי של האמונה בתורה ובמצוות. תחושת האמון והביטחון שתשרי עליו, תוך שאת מסבירה לו את טיבה, משמעותה אתה בדרך הנכונה, שינויי הסגנון שלך אינם פוגמים בזהותך היסודית , 'חזק ואמץ'.

הרב רפי פוירשטיין, רב קהילה בהר נוף, ירושלים. חבר הנהלת רבני צהר

עוד עם הרב רפי פויירשטיין:

בן מתבודד ומסתגר – הבן מתנהג בצורה מוזרה- לפנות לפסיכולוג או לרב?

וידאו: בני ´עסוק´ יותר מידי – "בני עסוק כל היום במחשב". יש הורים שמנסים להגביל זמן מחשב לילדים, ויש שמעדיפים להתעלם. הרב רפי פוירשטיין מציע דרך שלישית.

בת מצווה – כיצד מתכוננים לבת מצווה? תוכנית לימוד, ועל צומת המעבר בחיי הבת

האינטרנט והחופש הגדול – הבת שלי מבלה שעות ליד האינטרנט. אני משערת שבחופש הגדול זה יהיה מהבוקר עד הערב. מה עושים מבלי להיגרר לעימותים אינסופיים?

החברים של הבן – בני בן ה – 12 מתרועע עם ילדים שאינם לרוחנו מבחינה דתית והתנהגותית, האם להפסיק חברות זאת, ואם כן, כיצד?

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה – על חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

חינוך להתמודדות – האם חינוך להתמודדות איננו מחליש את הצעירים?

חינוך להתמודדות – חינוך מוגן או חינוך להתמודדות? לחסן ולהעצים את הילד או להמנע מלחשוף אותו לסיכונים? נשאלת השאלה במישורים שונים – לגבי חברים, בתי ספר, האווירה שבבית…

חלה הדרדרות דתית אצל בננו – התייחסות חיובית לבן שמפסיק לשמור מצוות, והתלבטות האם להוכיח ולהעיר לו

מה קורה בגיל ההתבגרות – תיאור התהליכים העוברים על מתבגרים והתמודדות ההורים איתם.

פסיכולוג או רב – הוא מתנהג בצורה מוזרה. האם ללכת לפסיכולוג ? איננו רוצים לפנות לאיש מקצוע (כגון פסיכולוג) אלא לרב, האם אנו צודקים בכך?

שאלות בוטות של בני נוער – על היחס לשאלות מתריסות בעניני אמונה

תיכון או אולפנה? – רשימת שיקולים בבחירת תיכון או אולפנה שיתאים לאופי של הבת

גבולות – כיצד מציבים גבולות בגיל ההתבגרות?

"הורות והתבגרות": ממשמעת דתית למשמעות דתית

להאזנה להקלטת התוכנית:



 

הרב דב זינגר,

ראש ישיבת מקור חיים, מייסד מערך להכשרת מורים "לפני ולפנים" ומייסד בית המדרש להתחדשות

הרב דב זינגר

סרטונים עם הרב דב זינגר בלב אבות:

article icon חינוך לדתיות
article icon חינוך עקיף

 

 

מסע לפולין

entrance-to-auschwitz-1517620

סביב היציאה לפולין מתעוררות הרבה דילמות אישיות עבור בני הנוער וגם דילמות הוריות, ננסה לעשות קצת סדר בתהליך: בהכנה לקראת, במשך המסע, ולאחריו.

השלב המקדים – האם לצאת?

דבר ראשון חשוב לשים דברים בפרופורציות: אפשר להיות יהודי טוב וגם ישראלי משובח מבלי לבקר בפולין. עם זאת, המסע לפולין הינו הזדמנות חינוכית טובה שאינה מזדמנת בדרך כלל בשנות התיכון כאן בארץ. אך מטרת מאמר זה אינו לשכנע לצאת לפולין אלא לתת כמה קווים מנחים לאלו ששוקלים או שהחליטו לצאת.

איך מחליטים? נכון לתת את ההחלטה בידי הילדים עצמם, מדובר כאמור בתלמידי כתות יא' ויב' שבעוד זמן קצר יצטרכו להחליט החלטות משמעותיות מאד בעלות השלכה ארוכת טווח ביותר. אבל כמו בכל החלטה חשוב להיות מייעצים ומנחים בהחלטה הזו.

צריך להכניס את כל המרכיבים לתוך ההחלטה:

  1. החוסן הרגשי כפי שהוא מוכר לנו. במקרים של ספק בעניין הזה נכון לפנות לגורמים מקצועיים, הצוות החינוכי והייעוצי של ביה"ס, מארגני המסע.
  2. היכולת להתמודד עם העומס הלימודי. פעמים רבות היציאה למסע כרוכה בהוספת עומס לימודי על התלמידים, ונכון לבדוק מה היציאה תעשה לעומס הזה.
  3. העול הכלכלי – המסע לפולין עולה כסף רב (כ 5000-6000 ₪ במשלחות של הישיבות והאולפנות). במשפחות ברוכות ילדים המשלמות גם כך סכומים לא מבוטלים על הלימודים בבתי הספר מדובר בהוצאה מתמשכת לאורך שנים. נכון הדבר שמשרד החינוך וגופים אחרים מציעים מלגות (די נדיבות) עבור משפחות המתקשות במימון אך לא כולן זכאיות, ובכל מקרה תמיד נותר עול כבד על המשלמים.
  4. התלבטות ערכית ותורנית – האם יש היתר לצאת במצבים כאלה מארץ ישראל? האם נכון להפוך את המסע לפולין לאבן דרך בחינוך הילדים שלנו? רבות נכתב בנושא זה אך חשוב להתייחס אליו במסגרת ההתלבטויות.

נכון לתכנן מראש ולהציב לבני הנוער את הצורך שלהם בהשתתפות בהוצאה הגדולה – 'אם זה חשוב לך לצאת, כיצד את/ה מתכנן לעזור במימון?'. (יצויין שמדובר גם בגילאים של לימוד הנהיגה ואותם השאלות צריכות להישאל גם כאן)

וכפי שפתחתי, אפשר גם להחליט לאור כל אחד מהשיקולים לעיל שלא לצאת וזוהי החלטה לגיטימית.

בבתי ספר רבים מתקיים מסע בארץ ישראל במקביל. כדאי לעודד את הילדים לשקול את האופציה הזו בכובד ראש.

 

שלבי ההכנה

משרד החינוך קובע שעל התלמידים היוצאים למשלחות לעבור הכנה לימודית, רגשית וחברתית לקראת המסע. כדאי להתעניין מהי תכנית ההכנה הנעשית בביה"ס, על מנת להדגיש בעיני הילדים את חשיבות העניין ועל מנת לפתוח פתח לדיבור על הנושאים הללו כבר מראש.

בצד המשפחתי, חשוב למצוא קשרים לסבים ולסבתות או לשכנים ומכרים שיש להם שורשים בפולין: קברי משפחה, מקומות מגורים, סיפורים חשובים, תמונות ועוד. כדאי לצייד את הילדים בחומר ממשי וקונקרטי אך חשוב גם לבדוק עד כמה הם מוכנים להעמיס על כתפיהם את השליחות המשפחתית הזו. במקרים רבים זה מצריך חשיפה של הנער או הנערה לעבר הקשה של המספר – חשיפה שיכולה להיות מורכבת מדי עבורם.

אם הנער/ה מסוגלים לכך, כדאי לצייד אותם בכל החומר הקיים, מכתבים תמונות וכתובות – הרבה פעמים במהלך המסע מתעורר הצורך הזה אצל הילדים.

כדאי לעזור גם בצד הטכני, המסעות אינטנסיביים מאד, מגיעים מאוחר בלילה לבית המלון, מתעוררים מוקדם ובדרך כלל עוברים מדי יום-יומיים לבית מלון מה שמצריך את אריזת המזוודה ומוכנות ליציאה בשעה מוקדמת. הרבה מבני הנוער צריכים בשלב הזה את עזרת הוריהם בתכנון של מה לקחת? איך להכניס למזוודה? מה להוציא מדי לילה בבית המלון? איזה ביגוד לקחת? כיצד להסתדר עם האוכל?? יצויין שעבור חלק מבני הנוער (שאינם לומדים בפנימייה) זו הפעם הראשונה שהם עוזבים לתקופה כל כך ארוכה את הבית.

 

במהלך המסע

כדאי לעודד את בתי הספר לשלוח עדכונים מדי יום-יומיים עם קצת תמונות. הקשר הזה חשוב בוודאי להורים ועוזר להם להרגיש מחוברים למסע, הוא עוזר גם לבני הנוער במשלחת לתקשר עם הבית.

מאידך, חשוב גם לדעת 'לשחרר' את הילדים שלנו ולא לצפות לשמוע מהם מדי יום מה שלומם.

 

לאחר המסע

המסע לפולין מטלטל מאד מבחינה רגשית. יש בו שיאים של שמחה והתרוממות (!) בקברי אדמורי"ם וצדיקים, בבתי הכנסת או בצוותא של תפילה וסעודות שבת. ומאידך יש צלילה לתהומות של עצב ומפגש עם אכזריות אנושית בלתי נתפסת.

חשוב ליצור אפיקי ביטוי טבעיים שיאפשרו להם לשתף בחוויות, ליצור (בשיתוף ובהסכמה בלבד), מיני 'ערב פולין' עבור המשפחה. לפעמים מספיק רק לעודד אותם לאסוף את תמונותיהם ולהכין אלבום. לכתוב / לסדר לעצמם את יומן המסע שלהם.

רובם של הילדים עוברים זאת בטבעיות. הליווי הרגשי והתמיכה החברית מסייעים מאד בתהליך הזה. אך יש פעמים שהטלטלה הזו לא מוצאת מרגוע גם לאחר החזרה הביתה. נכון להיות קשובים לילדים בשלב הזה ולשתף את צוות ביה"ס בדאגות שלכם. פעמים רבות צוות ביה"ס יצליח לעזור. אם לא הם ימליצו לכם כיצד להמשיך בליווי.

 

לסיכום

המסע לפולין מזמן דילמות, אתגרים והזדמנויות רבות עבור בני הנוער שלנו. עם סייעתא דשמיא וליווי נכון מצד ההורים זו יכולה להיות חוויה מעצימה ומבורכת לא רק בפן האישי אלא גם בפן המשפחתי.

 

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי

עוד מאמרים מהרב הולנדר בלב אבות:

´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´: בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.

הדרכה מול לימודיםלאיים על הפסקת ההדרכה כשהיא כנראה פוגעת בלימודים? על איבחון הסיבה האמתית

חברים בעייתייםהבן שלי התחבר עם חבר´ה בעיתיים ביותר…

חינוך לצניעותכיצד מחנכים לצניעות? עקרונות וטיפים

ילד מושעה בביתהשעו את בננו מהלימודים. מאז הוא מתבטל ולא עושה שום דבר כדי לנסות לחזור ללימודים…

לא קם בבוקרבני לא קם בבוקר… אני מניחה לו לישון, אבל אינני יודעת האם אני נוהגת נכון. אני חוששת שהמצב ילך ויחמיר…

לבן שלנו יש חברהשמענו שלבננו יש חברה… אנחנו מתנגדים עקרונית לחברות בגיל הזה…

מבחני קבלה לישיבות תיכוניותמבחני הקבלה לישיבות התיכוניות באופק. הבן נבוך. אתם נבוכים. קבלו מורה דרך קצר.

 

שביל מכוסה פרגולה בתוך גינה - משל לחינוך לעשייה ועיצוב חיי המתחנך

החינוך החיובי

שביל מכוסה פרגולה - החינוך החיובי מוביל לעשייה ועיצוב חיי המתחנך

הנטייה הרגילה בחינוך היא להדגיש את האסור, מפני שהדברים האסורים נראים בעינינו חמורים ביותר. אבל, הקב"ה בציוויו הראשון לאדם הראשון מלמד אותנו שהדרך החיובית היא הראשונה במעלה. "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". הקב"ה מתחיל עם המותר. מותר הרבה מאוד: "מכל עץ הגן אכול תאכל". רק אחר כך מוסיף הקב"ה את הלא תעשה.

התוס' (נזיר כח:) אומרים: "חינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצווה, אבל להזהיר מלעבור – אין זה חינוך". לדעתם, לומר לילד מה לא לעשות אינו חינוך. אנחנו חייבים להרחיק את ילדנו מהכביש באזהרות רבות אך אין בכך חינוך.

מדוע הזהירות מאיסורים איננה חינוך? קיימים שני הסברים משלימים:

א. הרב דסלר מבאר שיסוד החינוך הוא להציב שאיפות גבוהות בפני הילד, שמטרתן להוציא מן הכח אל הפועל את עולמו הרוחני הפנימי. "לא תעשה" בא לשמור את האדם מנזקים ומקלקולים, אבל הופעת נשמתו האלוקית הטבועה בו חייבת להיות ב"עשה" (מכתב מאליהו ג).

ב. כלל ברור הוא ש"עשה דוחה לא תעשה". ההיגיון האנושי חושב הפוך מכך. הרי לא תעשה חמור ועונשו גדול, ומדוע לא ידחה הוא את מצוות עשה? מבאר הרמב"ן שמידת עשה היא מידת האהבה ומידת לא תעשה היא מידת היראה, ומידת האהבה גדולה ממידת היראה. אהבה היא הזדהות האדם עם הדבר.

תפקיד החינוך הוא להביא להזדהות בין האדם לדרך חייו. אם יעשה כמי שכפאו שד, מתוך יראה , אין מדובר בחינוך כי אם באילוף המביא למצוות אנשים מלומדה. החינוך למצוות עשה הוא החינוך לעשייה ועיצוב חיי המתחנך.

אמנם, גם באי העשייה יש עשה וחינוך. למשל, לא ללכת רכיל הוא תוצאה של "ואהבת לרעך", לא לאכול נבלות וטרפות נובע מהרצון לטהרת הנפש וכדומה. אלא, שבגילאים הצעירים אין הדברים יכולים להיקלט ברמה נפשית ושכלית כזו.

.

הרב זאב קרוב ז"ל, מרצה בנושא חינוך ילדים, לשעבר ראש הישיבה התיכונית קרני שומרון

עוד עם הרב זאב קרוב בלב אבות:

התמודדות עם משברים בגיל ההתבגרות – איך מתמודדים עם משברים דתיים בגיל ההתבגרות? האם בעיות גיל ההתבגרות הן תופעה של העדן החדש? איך נבין את מה שהנערים עוברים? ומה אפשר לעשות?

"הורות והתבגרות" בנושא: חינוך למצוות בשמחה בגיל ההתבגרות – שאלות מאזינים: הישיבה התיכונית השניאה על בני הבכור את הלימודים. לשלוח את אחיו הקטן לישיבה? איך לחנך את המתבגרים להתפלל בשמחה? האם אפשר לעודד לפעמים תפילה ביחיד במקום תפילה בציבור?

מבחן התוצאה או מבחן הדרך? – על חשיבות החינוך לדרך נכונה ולא לתוצאה

עין טובה על ילדינו  – על החשיבות לדון לכף זכות את ילדינו למרות הקושי שבכך..

גיל חינוך-עד מתי? – עד איזה גיל מותר להורים לחנך את ילדיהם? ומדוע?

בני קנה אייפוד ללא אישור – על אייפוד, אמון וחינוך לעצמאות

צילום מסך - הרב רפי פוירשטיין בהרצאה על התרופפות אמונית

התרופפות אמונית ושאלות באמונה

עוד עם הרב רפי פויירשטיין:

בן מתבודד ומסתגר – הבן מתנהג בצורה מוזרה- לפנות לפסיכולוג או לרב?

וידאו: גבולות – כיצד מציבים גבולות בגיל ההתבגרות? על שאלה זו עונה הרב רפי פוירשטיין.  אורך: 11 דק´.

וידאו: בני ´עסוק´ יותר מידי – "בני עסוק כל היום במחשב". יש הורים שמנסים להגביל זמן מחשב לילדים, ויש שמעדיפים להתעלם. הרב רפי פוירשטיין מציע דרך שלישית.

בת מצווה – כיצד מתכוננים לבת מצווה? תוכנית לימוד, ועל צומת המעבר בחיי הבת

האינטרנט והחופש הגדול – הבת שלי מבלה שעות ליד האינטרנט. אני משערת שבחופש הגדול זה יהיה מהבוקר עד הערב. מה עושים מבלי להיגרר לעימותים אינסופיים?

החברים של הבן – בני בן ה – 12 מתרועע עם ילדים שאינם לרוחנו מבחינה דתית והתנהגותית, האם להפסיק חברות זאת, ואם כן, כיצד?

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה – על חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

חינוך להתמודדות – האם חינוך להתמודדות איננו מחליש את הצעירים?

חינוך להתמודדות – חינוך מוגן או חינוך להתמודדות? לחסן ולהעצים את הילד או להמנע מלחשוף אותו לסיכונים? נשאלת השאלה במישורים שונים – לגבי חברים, בתי ספר, האווירה שבבית…

חלה הדרדרות דתית אצל בננו – התייחסות חיובית לבן שמפסיק לשמור מצוות, והתלבטות האם להוכיח ולהעיר לו

מה קורה בגיל ההתבגרות – תיאור התהליכים העוברים על מתבגרים והתמודדות ההורים איתם.

עד כמה לדאוג – הבן "חומק בין האצבעות", אני מודאגת…

פסיכולוג או רב – הוא מתנהג בצורה מוזרה. האם ללכת לפסיכולוג ? איננו רוצים לפנות לאיש מקצוע (כגון פסיכולוג) אלא לרב, האם אנו צודקים בכך?

שאלות בוטות של בני נוער – על היחס לשאלות מתריסות בעניני אמונה

תיכון או אולפנה? – רשימת שיקולים בבחירת תיכון או אולפנה שיתאים לאופי של הבת

 

מבחן התוצאה או מבחן הדרך?

אחת הבעיות בחיינו ובעיקר במערכת היחסים עם ילדינו המתבגרים היא היחס אל "מבחן התוצאה". הורים ומחנכים עומדים עם תוכנית התקדמות ברורה ומצפים לתוצאות. אם עמדו הנערים בציפיות ובתוכניות הרי שהצלחנו בחינוך. אם קיים פער בין ה"תוצאות" המצופות למציאות הרי שנכשלנו. האם הוא "דתי" מספיק? האם ציוניו במבחני הבגרות טובים? על רקע "התוצאות" קיימות אכזבות רבות. נערים מתאכזבים מעצמם, הורים מתאכזבים מילדיהם, ומערכות היחסים הופכות להיות טעונות במרירות.
מדוע מבחן התוצאה שגוי?
א. האם "התוצאה" מקרית וחיצונית או מלמדת על נפש הנער?
ב. האם הציפיות היו נכונות לנער העומד לפנינו (הקצב, היכולת של הנער)?
ג. מתי מודדים אם קיימת הצלחה או לא (לאחר שנה? לאחר שנתיים? או לאחר חודשיים?)
ד. האם יתכן שהקב"ה התערב ומנע "הצלחה" מסיבותיו הוא?

"מבחן התוצאה" אינו מבחן יהודי. "רחמנא ליבא בעי". הקב"ה בוחן את לבו של האדם, את רצונו, ולא את התוצאות. ברור שהתוצאות עוזרות לנו ללמוד האם הכוונות והדרך בה הלכנו נכונות וטובות אך זה לא העיקר. בעולם החומר הדברים נמדדים על פי היש והתוצאה. אך האדם שהוא בעיקר בעל רוח ונשמה אינו נמדד ב"תכל'ס". לכוונות, לרצונות ולניסיונות, יש חלק עיקרי בבניית האדם ובהערכה אליו.

למשל, מי שעשה מאמצים אדירים לעזור לחברו אך לא הצליח, ייחשב כחבר נפלא האוהב מאוד את חברו. לא נאמר כי מכיוון שלא השיג את התוצאה הוא לא באמת דואג לחברו.

אנחנו, ההורים חייבים להשקיע הרבה מאוד בדרך החינוכית. עלינו לבדוק אותה ולכוון אליה, כך שגם הנערים יהיו שקועים בדרך, בתהליך, ופחות במבחן התוצאה. זה מאוד לא פשוט בתרבות החיצונית אך זה אמיתי והכרחי.

הרב זאב קרוב ז"ל, מרצה בנושא חינוך ילדים, לשעבר ראש הישיבה התיכונית קרני שומרון

עוד עם הרב זאב קרוב בלב אבות:

התמודדות עם משברים בגיל ההתבגרות – איך מתמודדים עם משברים דתיים בגיל ההתבגרות? האם בעיות גיל ההתבגרות הן תופעה של העדן החדש? איך נבין את מה שהנערים עוברים? ומה אפשר לעשות?

"הורות והתבגרות" בנושא: חינוך למצוות בשמחה בגיל ההתבגרות – שאלות מאזינים: הישיבה התיכונית השניאה על בני הבכור את הלימודים. לשלוח את אחיו הקטן לישיבה? איך לחנך את המתבגרים להתפלל בשמחה? האם אפשר לעודד לפעמים תפילה ביחיד במקום תפילה בציבור?

החינוך החיובי – מהות החינוך- "אל תעשה" או "עשה"?

עין טובה על ילדינו  – על החשיבות לדון לכף זכות את ילדינו למרות הקושי שבכך..

גיל חינוך-עד מתי? – עד איזה גיל מותר להורים לחנך את ילדיהם? ומדוע?

בני קנה אייפוד ללא אישור – על אייפוד, אמון וחינוך לעצמאות

חינוך בגיל ההתבגרות

סיכום שיעור, תשס"ח

אחד הדברים המדוברים ביותר בחינוך, הוא "משבר גיל ההתבגרות", גם אצל הבנים וגם אצל הבנות. כמו בבריאות הגוף, כך גם בעניין זה, ה"טיפול מונע" חשוב לאין ערוך מנסיון לתקן נזקים, לאחר שהחלב כבר נשפך. כדאי לעמוד על כמה הגדרות, תובנות ועקרונות חשובים, שהמודעות אליהם יכולה לעזור מאוד, בעזה"י, למנוע מראש את גלישת הנוער למקומות שמחוץ לגבול הקדושה. כפי שנראה, המשימה הזו מטילה אחריות לא קטנה על ההורים, וכבר ידוע שראשית החינוך של הילדים, היא החינוך העצמי של ההורים.

תפילה

צריך להתפלל על החינוך, כמה שיותר, ובפרט בגיל ה"עשרה". בגיל זה החינוך הרבה פחות בידי ההורה, כי הילד נמצא כבר בגיל שבו הוא מפעיל את הבחירה של עצמו, ובסופו של דבר ההורה לא יכול לשלוט בזה. צריך המון סיעתא דשמיא.

אהבה

נדרשת אהבה אמיתית ומופלגת בחינוך, בכל גיל. ניתן אפילו להקצין ולומר שהאהבה היא החמצן של החינוך. הדבר נכון במשנה תוקף כלפי נערים ונערות. לפעמים דווקא כלפי ילדים קטנים וחמודים, אין לך בעיה להרעיף אהבה, כי אין להם בעיה להראות לך שהם רוצים את האהבה הזאת. קל לאהוב אותם בצורה פשוטה. לעומת זאת, נער ונערה בגיל התבגרות, נראים הרבה יותר עצמאיים וממילא פחות זקוקים לאהבה. פעמים רבות הם גם משתדלים לשדר שהם לא צריכים אותך, הם ברשות עצמם. אבל האמת היא, שדווקא בגיל הזה הם ממש רעבים לאהבה ולחום מצד ההורים. דווקא משום שהם עוברים הרבה קשיים, לבטים וייסורי-התבגרות, הם צריכים הרבה חום והרבה אהבה, וגם גילויי אהבה פיזיים, של חיבוקים, טפיחות ונשיקות.

חשוב להדגיש שהאהבה היא לא "פטנט" לתפוס את הילד, אלא זהו התדר שבו הקב"ה משפיע עלינו את תורתו. "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת", ולכן "תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת"; "אהבת אותנו ורצית בנו", ולכן "וקרבתנו מלכנו לעבודתך". וכמו הקב"ה, כן גם אנו: מה הוא מנחיל את דרכו ותורתו באהבה, אף אנחנו – באהבה.

הקשבה ואמון

זאת נקודה מרכזית וחשובה. חשוב מאוד מאוד שהנער והנערה ירגישו שמכבדים אותם, את המאוויים שלהם ואת הדברים שחשובים להם. נער מרגיש מצוין אם אתה באמת מקשיב לו או שההקשבה היא בעירבון מוגבל מאוד, שאתה נראה כמקשיב, אבל בעצם אתה מחכה עד שהוא יגמור בשביל שתגיד לו את "האמת הגדולה שלך". לא מדובר פה על גינוני כבוד והצגות. מדובר פה על נקודה אמיתית, שההורים והמחנכים צריכים להתחנך אליה בעצמם: צריך לתת אמון אמיתי בנקודה המיוחדת שיש לילד שלך. להאמין שיש לו נקודה אמיתית, והוא לא יוצר סתם כל מיני בעיות. בהחלט, אם ההורים לא מקשיבים כראוי, אז הנער עלול ליצור כל מיני בעיות.

אתן דוגמה או שתיים, כדי לסבר את האוזן, מהמציאות בדורינו:

יש נטייה אצל הנוער שלנו להתחבר לברסלב. יכול להיות שאתה, האבא, בכלל לא "בקטע" של ברסלב. אבל העובדה שהבן שלך הגיע עם הרצון לזה, צריכה לחנך אותך לתת אמון גם בדרך הזאת. לא, אתה לא צריך לנסוע לאומן בשביל להראות לו שאתה מכבד אותו, אתה גם לא צריך ללמוד ליקוטי מוהר"ן בשביל זה. אבל אתה חייב להבין באמת, שיש כאן נקודה אמיתית שהבן שלך מצא. לבן שלך היה חסר משהו. משהו מסוים, שכל האמת הגדולה והחשובה שלך, לא הצליחה לתת לו. יש איזו שהיא נקודה שהוא לא מוצא בדרך שלך.

וכן לגבי הנערים שנמשכים לדרך "הגבעות", וכן לגבי סוג מוזיקה שלא היה רגיל בתקופת ההורים, סוג ריקודים וכדומה (בוודאי שיש דברים שהם מחוץ לתחום, אבל אליהם הנער מגיע בדרך כלל, רק אחרי שהוא לא מצא את מה שחיפש, בתוך התחום. רק אחרי שההורה הספיק לעשות את כל הטעויות האפשריות, אז הנער משתכנע שפה אין מה לחפש, ולכן הוא הולך לחפש במקומות אחרים).

אתה צריך להקשיב ולנסות להבין, עד לרמה שאתה יכול להרגיש את הצורך שלו. לא לנסות "לקטלג" אותו. אם לא ניסית להבין אותו באמת, אין סיכוי שתצליח באמת לעזור לו. אתה לא יכול להניח מראש שאתה יודע מה התשובה לבעיה שלו. גם אם אתה אומר דברים אמיתיים, הם לא נוגעים בנקודה שאותה הבן שלך מרגיש.

רבים הנערים והנערות שאומרים וחושבים ש"עם ההורים שלי אין לי בכלל מה לדבר". הם מרגישים שההורים לא מקשיבים ולכן גם לא מבינים. וזה הדבר הגרוע ביותר: שהנער כבר "שם איקס" על ההורים, כי ברור לו שאבא ואמא הם לא הכתובת בשבילו.

נכון שאם ההורים לא נמצאים בעצמם באותה נקודה של הבן שלהם, לא תמיד הם יוכלו לעזור לו באופן שידבר אליו, אבל אם יש הקשבה והשתתפות אמיתית, הם יוכלו לתת לו הרגשת ביטחון והם גם יוכלו לעזור לו להחליט עם מי להתייעץ. להורים יש ניסיון הרבה יותר גדול בשאלה איך לפתור בעיות.

יש נקודה נוספת שקשורה לעניין, וגם היא עלולה להוות מחסום מצד ההורים להבין ולהקשיב באמת לבנם: שההורים לא נותנים אמון בזה שהתורה נותנת פתרון לכל הבעיות, וגם לאלו שהם לא מכירים ולא יודעים איך להתמודד אתם. פעמים רבות ההורים מעדיפים להתעלם מהבעיות שהנער מציג, ולחשוב שהוא סתם ממציא בעיות ושאלות בלי צורך, וכל זה, משום שהם עצמם לא מכירים פתרונות לבעיות הללו. לכן הם מעדיפים "למשוך" את הנער לגישה המוכרת שלהם, שם הם מרגישים "בבית", שם הם יודעים את התשובות לכל השאלות. ואז מתחילים כל מיני לחצים, סמויים וגלויים, כל מיני משפטים ושדרים, שייאלצו אותו להיכנס לתוך הקוֹטר של ההורה, ושם הנער יוכל לקבל את כל התשובות. במצב כזה הנער מרגיש שהוא שאל וההורים לא עונים לעניין, ואז הוא מאבד את האמון.

לכן צריך אמונה גדולה בזה שהתורה היא תורת חיים, שאין בעיה שהתורה לא יכולה לתת לה פתרון. לפעמים הפתרון הוא לא מובן מאליו, צריך לחפש אותו, אבל אם מחפשים, אפשר למצוא. לכן אין סיבה לפחד משמיעת הנער וניסיון להבין אותו בכנות. נכון, לא בטוח שמייד תהיה לך תשובה. אפשר לומר את האמת: "זו בעיה. צריך לחשוב מה עושים, אבל בעזרת ה' נמצא פתרון". רק כך יש אפשרות שייווצר דיאלוג אמיתי.

ואולם הגישה הזאת יכולה להתממש, רק בתנאי שההורים מאמינים בה. לשם כך צריך להפנים את העיקרון החשוב של "שבעים פנים לתורה": האמת היא לא רק של הרב קוק, לא רק של החזון איש, לא רק של חב"ד ולא רק של ר' נחמן. האמת לא "בכיס" של אף אחד. היא שייכת לכל עם ישראל. ברור שיש גבולות. הגבולות הן: א. ההלכה. ב. י"ג העיקרים. אבל בתוך הגבולות הללו יש מרחב גדול מאוד. ולא צריך לפחד מלהתבלבל. טוב מאוד שיש הרבה דרכים בעבודת ה'. אדעתא דהכי ניתנה התורה. אין שום סיבה שבעולם שהבן שלך יהיה בדיוק כמוך. כל אחד לפי הדרך המתאימה לו, לפי שורש נשמתו.

זהו המבחן האמיתי של "חנוך לנער על פי דרכו".

לגיטימציה לשאלות

חשוב לאפשר לנער לשאול שאלות, וגם שאלות בסיסיות באמונה. לאפשר לו להגיד מה לא טוב לו, מה קשה לו, מה מפריע לו. להעביר לו שדר שזה לגיטימי לומר את זה. אבא לא נעלב.

אם השאלה לא נאמרת בכבוד הראוי, על זה אפשר להגיב בעדינות, בצורה עניינית: "אם אתה רוצה לברר, אתה גם מבין שזאת לא צורה נכונה לברר דברים. זה מצוין שאתה רוצה לברר, אבל גם חשוב איך מבררים ואיך מדברים". הערה כזאת הילד בהחלט יכול לקבל.

 קבלת ביקורת

נקודה נוספת שלא פשוט ליישם, היא לאפשר לנער להביע ביקורת על ההורים ועל דרכם. יש לשדר לו שזה בהחלט לגיטימי, במידה שהביקורת נאמרת בצורה נכונה ועניינית. אם הנער יודע שההורה מוכן לשמוע, שהוא לא מחשיב את עצמו למושלם – לא רק שלא נוצר אצל הנער משבר אמון, אלא להפך: הוא רואה את ההורה כמחפש שלמות ואמת, ולכן מוכן לשמוע, לדון ואף לשקול לשנות מה שצריך.

נערים ונערות הם ביקורתיים מאוד. זהו גיל של ביקורתיות (גם כלפי עצמם), גיל שבו הם עומדים על דעתם, מכירים את העולם והחסרונות שבו, ולכן רוצים להגיע למציאות הרבה יותר מושלמת מזו של ההורים. לפעמים זאת נאיביות, אבל זאת המציאות שהקב"ה יצר. הרצון הזה ליותר שלמות הוא רצון חיובי. הקב"ה נותן לדור הבא להתקדם, לחשוף עוד יותר את האמת, להיות מסוגל להגיע למקומות גבוהים יותר. ולכן באמת, אין פה נתק מהדור הקודם, אלא יש פה שיתוף פעולה. הרוח הצעירה שבהם גורמת שהם עדיין לא התייאשו מלהעלות את המציאות ולתקן אותה. הם עוד לא "התברגנו".

אם אתה מבין את העניין הזה, אתה לא הולך נגד הנער, אלא נותן לו ללכת קדימה ואף מוכן ללכת ביחד אתו. כאשר זאת הגישה, זה משחרר הרבה לחץ ומונע המון חיכוכים ו"אנטי" מצד ההורים, ואף מאפשר לנוער להתקדם בלי רצון לסתור, אלא מתוך רצון להמשיך. אין קריאת תיגר, אלא התחדשות ובניין.

כאשר זאת הגישה, מתאפשר גם בקלות הרבה יותר גדולה, לאזן את הנוער, כשצריך, לעזור לו לראות את הצד השני של המטבע. רוח הנעורים והרוח הבוגרת יכולים לדור בכפיפה אחת ואף לחיות בהרמוניה זו עם זו.

ענווה

בשביל להקשיב באמת, לתת לגיטימציה לשאלות ולקבל גם ביקורת, צריך הרבה ענווה. אדם שחושב שהוא יודע את כל האמת, לא יכול להקשיב, ובפרט לילד ה"קטנצ'יק" הזה. אני הרי למדתי ואני הרי יודע… אחת הסיבות לכך שבנים של תלמידי חכמים יכולים לפעמים לצאת גרוע במיוחד, היא בגלל הנקודה הזאת, שההורים משדרים שהילד חייב לקבל את הגישה שלהם, שהרי הם עמלו וביררו ולמדו אותה בעצמם. "איידי דטריד למפלט לא בלע". ככל שאדם עסוק יותר ויותר לפלוט, להוציא תורה וללמד, אז הוא עלול לא לבלוע, לא להקשיב. לכן צריך להפנים, שעם כל הידע שלך, אתה לא יכול לדעת מה בלבו של הנער, עם כל הכבוד לזה שהוא הבן שלך. יש לו נשמה אחרת משלך. מה שמשכנע אותך לא בהכרח ישכנע גם אותו. מה ש"מורך ורבך" אמר לך, גם בלי נימוק מספיק משכנע, אולי "מדליק אור בעיניים" שלך, אבל הנער רוצה להבין "למה" ו"איך" ומה ההגיון שבזה. הוא חייב הסברים אחרים וחיבורים יותר עמוקים לדברים. זה לא ש"הנורה שלו שרופה", הוא לא מתעקש או סתם מחציף פניו, הוא לא מתריס כדי לעצבן אותך. הוא פשוט לא משתכנע ממה שאתה השתכנעת, ואתה צריך לקבל את זה, ולהסביר לו לפי הכלים שלו.

לדבר על בסיסי האמונה

בשיחות עם הנער, עוד לפני גיל בר המצווה (הגיל משתנה בין הנערים, על-פי הבשלות הנפשית שלהם), צריך לדבר אתם על יסודות האמונה: מאיפה יודעים שיש בורא לעולם? איך אנחנו יודעים שהיה מעמד הר סיני? מה ההוכחות לכך שיש תורה שבעל-פה ושהיא אוטנטית? מי אמר שההלכה לא יכולה להשתנות אחרי הגמרא? למה צריך ללמוד דווקא גמרא? מה מקומם של הצדיקים? מה מקורה וקדושתה ותפקידה של פנימיות התורה? סתירות בין מדע לתורה, וכיו"ב.

לשם כך, ברור שההורים עצמם צריכים להיות מבוררים באמונתם. לא מספיק שהם היו "ילדים טובים" שלא שאלו שאלות, לא מספיק שיש להם "אמונה סוציולוגית", מחמת החברה. הם צריכים לחיות את האמונה. אחרת, יהיה קשה מאוד להעביר אותה הלאה.

אם ההורים לא למדו תשובות לשאלות הללו, עליהם להתחיל ללמוד. בשום אופן אי-אפשר לומר לילד: "ככה זה וזהו!". תשובה כזאת יוצרת מייד נתק בין ההורים לבין הילדים. הנער קולט שבעצם אבא שלו זייפן, חיצוני, עושה דברים סתם, בלי מחשבה למה. הוא לא מוכן להתחבר לאבא שקרן, ובעצם הוא צודק, כי בפנימיותו הוא דורש אמת.

הורה שלא ניחן ביכולת הסברה, שאין לו המילים המתאימות, יכול להפנות את בנו למישהו אחר שימלא את התפקיד הזה. אפשר גם להפנות לספרים. ב"ה בזמננו יש ספרים טובים מאוד, בשפה פשוטה ושווה לכל נפש.

שייכות לעם ישראל לדורותיו

דבר נוסף שמאוד חשוב לפתח: את תחושת השייכות לעם ישראל, לכל מה שאירע לנו בדורות הקודמים. זה חלק מבניין האמונה האמיתי: אנחנו בני עם ישראל! אנחנו ממשיכים את השלשלת הקדושה והמפוארת הזו! אנחנו ממשיכים את אלו שיצאו ממצרים, שקיבלו תורה בסיני, שחיו בתוכם נביאים רבים, שהשכינה שרתה בתוכם, שהיו אור לגויים! אנחנו המשך ישיר של אלו אשר מסרו נפשם על קידוש ה', ונרדפו בפרעות וגירושים ועלילות ושואות וגזירות, בשל אמונתם המוצקה! לא היתה אומה ולשון כאומה שלנו, בכל ימות עולם!

כשיהודי חי בגלות (בתקופה שיהודים נבדלו לגמרי מהגויים), הוא רק היה רואה את הגויים, והיה מבין מייד מה ההבדל בינו לבין הגוי. מבחינה מסוימת, בגלות ניתן היה להרגיש יותר בקלות שאתה יהודי. גם חילונים כיום, מספרים שדווקא בגלות הם קולטים שהם חלק מעם ישראל. בימינו, התחושה הזאת עלולה להתעמעם, פחות מרגישים את תחושת הייחודיות והשליחות, שכל העולם כולו מעבר אחד ואנחנו מן העבר האחר.

לכן כיום צריך להדגיש הרבה יותר את המסרים הללו. כי אם אני יהודי, ממילא יש לי משמעות בחיים, יש לי מה לעשות בעולם הזה, אני לא יכול לחיות סתם בעולם.

גם קישור לצדיקים לדורותיהם, הוא חשוב ביותר, מאותה סיבה. לכן כדאי מאוד להרבות בסיפורים בשולחן השבת, על גדולי ישראל, מכל הדורות והזרמים. בין אם אלו סיפורי מופת על עמל התורה והמידות, ובין אם אלו סיפורי "מופתים". שהילדים יגדלו כל הזמן על ההכרה: "אשרי העם שככה לו"! אשרי העם שהעמיד מקרבו דמויות מופת כאלו! שיגדלו לאהוב את הצדיקים, לדעת כמה שהם היו באמת ענקים ועצומים. המשקל החינוכי שיש לסיפורים הללו, לא יסולא בפז: הם מחזקים באמונה, מחזקים את ההכרה ששרתה שכינה בישראל בכל הדורות, מהווים מושא חיובי להערצה (במקום כל מושאי ההערצה של התרבות היום), מושא לשאיפות ולקריאת כיוון בחיים, ושייכות נפלאה לעם ישראל.

לאפשר מיוחדות בתוך הקדושה

פעמים רבות יש לנער רצון להיות "מיוחד". הוא שואל את עצמו "למה זה אנוכי", ומרגיש שהוא צריך את ה"חידוש" המיוחד שלו. אז לאחד יש קוקו, לשני עגיל, ולשלישי פיאות. מאחרי כל דבר יש לו "תורות" שלמות…

על ההורים להבין את הצורך של הנער במיוחדות, ולעזור לו למצוא תחומים כאלה, בתוך הקדושה: תכלת בציצית, פיאות, הקפדה מיוחדת על "מלווה מלכה", טבילות במקווה, קונטרסים של ברסלב או של חב"ד, לימוד מיוחד, מוזיקה של סיני תור, נוער ארץ-ישראל, התנדבויות, קירוב רחוקים, וכדומה.

כאשר הנער מגיע עם דבר כזה, אסור שההורים יזלזלו וישדרו: מה הגאווה הזאת. להפך: עליהם לפרגן ולשמוח שהבן שלהם מצא את המיוחדות שלו בקדושה, ולא בצד השני. אחר כך, במשך הזמן, הנער יגדל וילמד להכיר את הכוחות שיש לו, הוא ילמד שיש מספיק מיוחדות שאפשר למצוא בעולמה של תורה, בתוך המסגרת הרגילה. אבל בנערות קשה לקלוט את זה. הנער רוצה מיוחדות יותר חיצונית. על ההורים מוטל לתת לו לפחות את הלגיטימציה לבחירה שלו.

וכן לגבי התמודדות בדיעבד – כאשר ילד שגדל במשפחה תורנית, מתחיל להיות אוהד "שרוף" של בית"ר ירושלים וכדומה. ברוב הפעמים זה מגיע משום שיש לו איזה חסך, בגלל שהוא לא מוצא את העניין שלו בדברים הרגילים. אם בונים את החיים של הילד באופן מלא, נותנים לו מטרות שממלאות אותו, יש לו סיפוקים רוחניים, יש לו חברה שטוב לו בתוכה ויש לו את הנקודה המיוחדת שלו, אז אין סיבה שהוא ירצה דברים מבחוץ. לכן, גם בדיעבד, הדרך להתמודד עם פזילות של הילד החוצה, היא לא להלחם נגדו ולאסור את מה שהוא רוצה, אלא פשוט לתת לו תחומי עניין אחרים, חיוביים. במקום שהוא ילך עם חולצה של בית"ר – שילך עם חולצה של "נוער פולארד". וכן על זה הדרך.

התניות חיוביות

ילד קולט דברים בצורה של התניות. כאשר למצוות מתלווה דבר חיובי, המצוות נתפסות כחיוביות. לכן ילד קטן שמקבל ממתקים בשבת, תופס את שבת כדבר משמח, שהוא מחכה לו, למרות שיש ביום הזה הרבה איסורים. הדבר נכון גם לגבי הנוער: צריך להשקיע בכך שתהיה נעימות בחיים על-פי התורה. שהשבתות יהיו נעימות, לתת לנער להתבטא בשולחן השבת, לדבר דיבורים נעימים ולא רוויי מתיחות, לתת לו מתנות על כל מיני דברים שקשורים לתורה ולקדושה. לא לשכוח לחגוג לו יום הולדת, נסיעות משפחתיות למקומות משמחים, וכדומה.

זה דבר ששווה המון. כל הנימוקים והשכנועים השכליים, הם קטנים לעומת ההרגשה הפשוטה והקיומית של הנער, שטוב לו בבית. הוא מרגיש שהוא רוצה להיות שייך לזה. ברור שבחיים יש נקודות קושי, אבל יש לעשות השתדלות גדולה שהאווירה הכללית בבית תהיה כמה שיותר נעימה ושמחה.

עולם הרגש

כחלק מהנעימות שמשודרת בבית, חשוב גם שעולם הרגש יהיה מפותח. כאשר הבית מבוסס על שכל, ללא רגש, קשה לנער ולנערה להתחבר לבית ולמסר שלו. עיקר השינויים שהנוער עובר, אלו שינויים רגשיים. פתאום נערים ונערות נכנסים לתחושה של עצבות. הם לא יודעים להסביר אפילו לעצמם למה זה קורה. פתאום הוא מתכנס בתוך עצמו. אין לו חשק לשתף פעולה או להגיב למה שקורה. הוא לא מבין וגם ההורים לא מבינים. אבל אם הוא יודע שהוא יכול להגיד את זה, לבטא את מה שהוא מרגיש, וזה לא יתקבל כחולשה, אלא באהבה ובכבוד, זה דבר שמפיל הרבה מחיצות ופותר המון בעיות. חלק גדול מהקשיים נוצרים, בגלל שההורים אינם יודעים מה עובר על הנער ומה הוא מרגיש בתוכו. אם היתה פתיחות רגשית והוא היה מספר – הכול היה נראה אחרת.

איך יוצרים פתיחות רגשית כזו? קודם כל על-ידי אהבה וחיבה, כמו שכבר הזכרנו. אבל מלבד זאת חשוב שהאב והאם יספרו בעצמם על מה שהם מרגישים. שגם ההורה ידבר על מה שקשה לו, ויעשה מאמץ לצאת מתוך ה"קונכיה" של עצמו. שגם ההורה לא יתפוס את הפתיחות הרגשית כחולשה. בבית כזה הילד גם ירגיש פתוח ומשוחרר לספר מה עובר עליו.

התמודדות עם המתירנות

לרבים מבני הנוער, הבעיה הכי קשה שהם מתמודדים מולה, היא בעיית המתירנות שיש היום. באופן כללי בגיל הנעורים מתמודדים יותר עם הקושי הזה, אבל בימינו הקושי הוא גדול הרבה יותר, בגלל הפריצות הגדולה, שנתקלים עמה בכל פעם שיוצאים לרחוב העיר. הניסיון הוא קשה מאוד מאוד. לא רק בשעת ההתמודדות עצמה, אלא חמור מכך – שהכישלון גורם לאיבוד מוטיבציה כללי, מחמת התסכול והרגשת הצביעות שהנוער חש. חלק גדול מבני הנוער ישר עם עצמו, והוא לא מסוגל להכיל בקרבו את הסתירה שהוא חש, שמצד אחד הוא ב"נפילות", ומצד שני הוא ממשיך להיות שייך לתורה ולמצוות וכו'. הפער בחייו הוא כל כך משמעותי, שהוא מרגיש שלא שייך שהוא ילמד גמרא, יתפלל ויקפיד במצוות, כשבעצם הוא יודע איפה הוא נמצא.

לבנים הבעיה קשה יותר מאשר לבנות. הן מצד פגם הברית, שגורם להתמודדות חזיתית, קשה ומתסכלת, לעיתים מדי יום. והן מצד זה שהבן נדרש ללמוד גמרא, ואל הגמרא אי-אפשר להתחבר ולרצות ללמוד אותה, בלי רגשי קודש וחיבור לתורה. כאשר הנער מרגיש שהוא לא שייך לתחום הזה, ממילא הגמרא הופכת למשהו משעמם והוא מגיע לשנאה כלפיה. במצב הזה זה לא עוזר שמוציאים חוברות צבעוניות עם שרטוטים להקלה על הלימוד. בגלל המתירנות ופגם הברית, לנער יש נוגדנים, אשר מונעים ממנו להתחבר ללימוד שכל מהותו הוא עצם החיבור לדבר ה' ולחכמי ישראל מדורי דורות.

דרכי התמודדות

"אל תביאנו לידי ניסיון"

התשובה לבעיה הזאת, שכל כך מקיפה אותנו, לא יכולה להיות על-ידי "תרופות קסם". אם הקב"ה מעמיד את הדור שלנו בניסיון, זה אומר שיש איזו שהיא דרך שיכולה לאפשר לנו לעמוד בניסיון, באיזו שהיא רמה. ולכן אין מנוס מהדרכה כללית, שהנער יהיה כמה שפחות חשוף לגירויים.

כמובן, לא צריך לומר שאסור להחזיק טלוויזיה בבית, וגם אינטרנט – מותר רק "אינטרנט רימון". ברור שיש להקפיד שלא יגיעו הביתה ספרים לא צנועים, וברור שאין להכניס עיתונים (כולל כולם, חוץ מהעיתונים החרדים לדבר ה'. כל שאר העיתונים מוחזקים כלא צנועים. זה מה שמקדם את המכירות שלהם, בהגדרה).

אבל יותר מכך: אם הרמב"ם אמר בזמנו שצריך לברוח למדבריות, אני חושב שזה נכון בדור הזה בכפלי-כפליים. היום קשה עד מאוד לחנך נער ברחוב עירוני סואן. "ליוצא ולבא אין שלום". בכל פעם הוא נפגש בטומאה. לכן אני גם סבור שהתפקיד החשוב "להאיר את העיר" שייך רק במשפחות צעירות, אבל כאשר הילדים מתבגרים, זה מאוד מאוד לא פשוט לגדול בכזה מקום, אלא אם כן שולחים אותו לישיבה מבודדת מייד כאשר הוא מגיע לגיל הנערות, או כשגרים בשכונה שנשמרים בה גדרי הצניעות בדרך כלל. אני יודע את המשמעות הגדולה של הקביעה הזו מבחינה מעשית, אבל מה נעשה? זהו מחיר יקר מדי, שאנחנו לא יכולים לשלם אותו. "אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך".

גם אי-אפשר לצפות שהנער יראה את כל הפריצות, אבל יפתח נוגדנים. יכול להיות שהוא מאוד יתנגד, הוא גם יכול לדעת שחוסר הצניעות זה שקר ואפילו להסביר לכולם למה זה שקר. אבל מדובר פה בהתמודדות של דמיון וחושניות, ויצר הרע לא עובד פה על-פי אמת ושקר, אלא על-פי "נחמד העץ… ותאווה הוא לעיניים". הוא יודע שזה שקר, אבל הוא נמשך לזה. הנפילה היא כמעט בלתי נמנעת, ואסור לנו להביא את הילדים שלנו למצבים שהם לא יכולים לעמוד בהם.

לא אמרנו שאסור לגור בעיר בשום אופן. לפעמים יש הכרחים, ואז צריך להתמודד בחכמה. אבל לענ"ד צריך לדעת שהמציאות הזו היא בהחלט שיקול מרכזי בבחירת מקום המגורים, לדאבוננו הרב.

תעסוקה חיובית

יש למשוך את הנער לתעסוקה חיובית. כאשר מים זורמים, הם לא הופכים להיות ביצה ולא מושכים יתושים. הנער צריך להיות בזרימה, תנועה, פעילות. "שוחרי המקדש", "נוער פולארד", "חומש תחילה" "נוער למען ארץ-ישראל". מדריך, מתנדב, כל מיני עשיות. יש כאלה שהפעילות שלהם היא לסיים את הש"ס: עוד דף ועוד דף. כל הזמן הוא עסוק בלימוד. מצוין! אפשר לעודד אותו עם פרסים. אבל גם אם הנער לא בנוי כרגע לשבת וללמוד, חשוב מאוד ליצור וליזום. גם זה בחינת "דדיה ירוויך בכל עת", שיש משהו חיובי שמרווה ונותן חשק וחיות.

לא להתייאש

לא להתייאש אם יש נפילה. "שבע יפול צדיק וקם". צריך לדבר על זה וממש לשכנע את הנער: הרי עשית כל כך הרבה דברים טובים, הרי השתדלת כל כך להיזהר כדי לא ליפול, ובכלל – "אין יאוש בעולם כלל": אתה יכול לשוב בתשובה ולתקן מכאן והלאה. יצר הרע ניצח ניצחון קטן, אבל תמשיך הלאה. "אין עבירה מכבה מצווה". זה מתקשר מאוד לנקודה הקודמת: אם אדם נמצא בתנועה, בפעילות והתקדמות, אז קל לו הרבה יותר לקום ולהמשיך הלאה, גם אחרי שהוא נפל, כי הוא רואה את המסלול הכללי והנפילה לא הופכת להיות חזות הכל.

לדבר על זה, כשצריך

הדיבור עם הנער בנושא זה, חשוב גם מצד הביטחון העצמי והמשפחתי שלו. עצם התשדורת שהבן מקבל, שאביו מודע לקושי הגדול שלו, מחזק אותו, שותף ב"צרתו" ומכבד אותו על עצם ההתמודדות שלו, הוא דבר חשוב ביותר.

הבן של ה"חפץ חיים" סיפר שאבא שלהם דיבר אתם על כך שכל פרק זמן של כמה שבועות אדם עשוי לראות קרי באופן טבעי, מבחינה פיזיולוגית, ובלי שיש בו אשמה כלשהיא. גם הרב שלמה וולבה מביא את זה ב"עלי שור". צריך לדבר גם על כך עם הנער, כבר בגיל שבו הדבר עשוי לקרות, כדי שידע שאם זה קורה, ללא הרהורים וללא חלומות בעניין, זה דבר טבעי לחלוטין, ואין להתרגש מזה כלל. יש נערים שנופלים ברוחם מאוד, על לא עוול בכפם, משום שאינם יודעים זאת.

נישואין מוקדמים

בהלכה מוגדר שאדם אשר "יצרו טורדו", אסור לו לדחות את גיל הנישואין מעל לגיל 18. גיל הנישואין הוא מאוד אינדיבידואלי, אבל השיקול הזה גם הוא שיקול מרכזי. מבחינה זו, אפילו נער בן 15 יכול להיעזר בידיעה זו, משום שהוא יודע כבר עכשיו, שהטווח שבו הוא צריך לשמור על עצמו ולהלחם עם יצרו, הוא לא כל כך גדול. יכול להיות שכשהוא יגיע לגיל 18 הוא יגלה שיצרו כבר לא טורדו, אבל עצם הידיעה שזו אפשרות ריאלית, יכולה לעזור לו בהתמודדות עכשיו.

 גבולות רחבים אבל ברורים

הגבולות שמציבים לילדים, צריכים להיות רחבים וברורים.

רחבים – לא לאסור את מה שלא צריך ולא נאסר בהלכה.

וברורים – שיהיה ברור מה כן ומה לא, מה מותר ומה אסור. לא בערך. אילו ספרים מותר לקרוא, אילו שירים מותר, אילו שירים אסור. מה ההגדרות ההלכתיות. הרבה נערות בציבור שלנו, לא יודעות בדיוק מה גבולות הצניעות: עד המרפק? "שואף" מרפק?… ברגע שלא ברור, זה בדיוק המקום שבו יצר הרע מוצא את הפירצה להיכנס. זה "טרף קל" בשבילו. לכן ההגדרות חשובות ביותר. ומה שלא ברור להורה – שיברר ויחליט כמה שיותר מהר.

עבודת ה' של ההורים

גם ילדים, אבל בעיקר נערים, צריכים לראות שאבא ואמא שלהם עובדים את ה' יתברך באמת, ולא רק באופן חיצוני. כשאבא מתפלל – הוא מתפלל! ואלול אצלו – זה אלול! הימים הנוראים – הם אכן "נוראים"! ושבת היא שבת, ולימוד תורה חשוב לו מאוד.

אדם שעדיין לא התעורר לעבוד את ה', הגיל של הילדים שלו צריך לעורר אותו. כי בבית שיש רק מאפיינים דתיים, בלי לב אמיתי – אז הילד שואל "מה העבודה הזאת לכם", כי העיקר חסר מן הספר.

כאשר נער רואה שהמחנך שלו רחוק מעבודת המידות, שהוא מתעצבן בקלות, שהוא אינו מודה על טעותו, או שאבא מתקוטט עם אמא – הוא לא יכול לקבל שהתורה היא באמת "תורת חיים". זה לא אומר שההורים צריכים להיות מושלמים, אבל זה כן אומר שצריך לעבוד כל הזמן בכיוון של השתלמות. כאשר נער רואה שיש עבודה – זה כבר לא משנה להיכן הגעת בעבודתך.

מדהים עד כמה בעיה במידות לא ישרות ובחוסר אמיתיות, עלולות לגרום שנאבד את הנוער שלנו. היום אי-אפשר להיות זייפנים ואי-אפשר להיות שקרנים. השקר פשוט נופל לצדדים. כיום יש "מסננת של אמת". לקראת הגאולה המסננת הזו עובדת חזק. הקב"ה לא מאפשר לחסות בצל כל מיני בניינים שאינם אמיתיים, גם אם כלפי חוץ הם משדרים המון עוצמה. זה דבר שמוכיח את עצמו בצורה חזקה ואפילו אכזרית. המציאות טופחת על הפנים. מחנך שלא אמון על עבודה חינוכית עם עצמו, על האמת שלו, על עבודת ה' אותנטית, לא מסגרתית- חיצונית, לא מצליח להעביר את היהדות הלאה.

יש בדורנו תביעה מאוד חזקה למחנכים, להיות עבדי ה' באמת.

נתחזק כולנו לעבוד את ה' יתברך ונזכה לבנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות!

הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת החיים

התפרסם בעלון קוממיות

"הורות והתבגרות": ההתמודדות עם חטיפת שלושת הנערים

להאזנה להקלטת התוכנית:



 

הרב רמי ברכיהו,

רב היישוב טלמון שבבנימין

מאמרים בנושא בלב אבות:

מבט חינוכי בעקבות החטיפה
כיצד נשוחח עם ילדינו לנוכח החטיפה?

מאמרים עם הרב רמי ברכיהו בלב אבות:

חברות בין בנים לבנות בגיל הנעורים

הרב רמי ברכיהו

 

 

מבט חינוכי בעקבות החטיפה

 

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל