תגית: בחירת בית ספר

נער חושב, קצת עצוב

על דחייה וחוסר התאמה בישיבה תיכונית

א. בתקופה זו מתחילות בחינות הכניסה לישיבות תיכוניות. בפעם הראשונה בחייו נער בכתה ח' עומד למבחן בעצמו, ומביא איתו למבחן זה את כישוריו, ידיעותיו ואישיותו הוא, ולא רק את קשריהם וכישוריהם של הוריו. חלק מהילדים כבר עברו זאת בכתה ו', עם המעבר לחטיבת הביניים, אולם רובם ככולם יפגשו במבחן זה בכתה ח'.

זו גם הפעם הראשונה, אולי, שהנער יתקל בדחייה, במכתב שיבשר לו כי "לצערנו, לא תוכל ללמוד בישיבה בשנה"ל הבאה, אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך". מכתב "לצערנו", קוראים לו הילדים. חשוב שההורים ידעו כיצד להכין את הילד לשלב זה, וחשוב לא פחות – שההורים יכינו את עצמם למצב בו בנם לא התקבל למקום בו הוא – או הם – רצו.

ב. רבים חשים בכך פגיעה אישית. משל המשפחה כולה עמדה למבחן ונמצאה לא מתאימה. כיצד יתכן שאנו לא ראויים, לא מתאימים, לא מספיק טובים, וכן הלאה. נתקלתי בתחושות אלו כילד, כמחנך וכאב. ואם בכל זאת רוצים להתקבל למקום מסוים, השלב הבא יהיה מן הסתם ערעור, או, כנהוג במחוזותינו, לחשוב את מי יכולים "להפעיל" כדי שהילד בכל זאת יתקבל לישיבה. הגיס מכיר את ראש הישיבה מהמילואים, האמא היתה עם היועצת בדירת שירות, נמצא משהו.

כאן, בדרך כלל, מתחילה שרשרת של טעויות. העובדה כי הילד יתחיל בצורה כזו את לימודיו בישיבה בשנה הבאה, כלל לא הופכת אותו למתאים ללמוד בה. ילד כזה יכול להיות אומלל במשך ארבע שנים, כי הוא בעצם נמצא במקום לא מתאים. הוא יכול היה, לחילופין, לפרוח במקום אחר; ללמוד בשמחה, להרגיש כי הוא ממצה את כישוריו ולא נסרך מאחור (באם סיבת הדחיה לימודית) או להרגיש שייך, להתקדם מבחינה רוחנית ולא לנהל במשך ארבע שנים מאבקים על דרכה של הישיבה מול דרכו הוא (באם סיבת הדחיה חוסר התאמה).

ג. לפעמים קורה שילד התקבל בכוחותיו הוא לישיבה, אבל לאחר זמן מתברר כי הוא אינו מתאים לה (או היא מתאימה לו). וכאן צריך להדגיש: אין (כמעט) ישיבה לא טובה. יש ישיבה לא מתאימה. אין ילד לא טוב, אולם יש ילד שאינו מתאים. הישיבה אינה יכולה ואינה צריכה "להכיל" כל אחד ואחד. מותר לה, לישיבה, לשמור על דרכה; חובתה שיהיו לה קוים אדומים מבחינה משמעתית וחינוכית. אם ילד נמצא לא מתאים בגלל בעיות התנהגות (שבחלקן ודאי נובעות מכך שאינו מתאים מלכתחילה, ולאו דוקא מחמת אופיו הסורר) והוחלט, לאחר שיקול דעת רב, כי מוטב יהיה אם ילמד במקום אחר, טוב יהיה אם ההורים יקבלו את שיקול הדעת של הישיבה. נכון, גם הצוות החינוכי בישיבה אינו חסין מטעויות, אולם על פי רוב – כאנשי מקצוע – הוא צודק. מה גם שישנו אבסורד בעובדה שהורים סומכים על הישיבה בדבר החשוב ביותר – חינוכו של בנם, אבל אינם סומכים על שיקול הדעת שלה לגבי מי מתאים ומי אינו מתאים לבוא בשעריה.

באחד מהמצבים הללו, בין אם הילד לא התקבל לישיבה, ובין אם בשלב מאוחר יותר הוחלט כי אינו מתאים לה, לפני כניסה למאבק ול"הפעלת קשרים", על ההורים לחשוב האם באמת טובת הילד עומדת לנגד עיניהם, או שמא שיקולים אחרים. פעמים רבות הורים גוזרים על ילדיהם מיטת סדום שאינה מתאימה להם ומאמללת אותם. לא כל ילד מתאים ליום לימודים שמתחיל לפני שבע בבוקר ונגמר מאוחר בלילה; אין זה הופך אותו לפחות טוב או לפחות מוכשר, ודאי לא לפחות ירא שמים, אבל לימוד במקום כזה בהחלט עלול להפוך אותו לעצוב וממורמר. לחילופין, לא כל אחד מתאים לישיבה חסרת מסגרת; יתכן כי דווקא התעקשות על לימוד במקום כזה תכשיל אותו בעתיד, דווקא כי הוא צריך יותר השגחה, הנחיה ושמירה. פעמים שהורים מתעקשים שילד ילמד במקום מסוים כי אחיו הגדול הצליח שם, או כי האב למד שם, או דווקא כי האב בעצמו לא התקבל לאותה הישיבה, לפני שנים רבות, וכעת הוא רוצה שבנו ילמד בה, בבחינת "תיקון" למשאלותיו הסמויות; כי הישיבה נחשבת יוקרתית, או "טובה", או שייכת לתת-הזרם "שלנו", ועוד ועוד. כל אלו אינם שיקולים חינוכיים, ולרוב הם רק מזיקים.

ד. טוב יהיה אם הילד ילמד במקום שליבו חפץ, ושחפצים בו; במקום שיש קורלציה – אפילו כללית – בין דרכה של הישיבה לדרכו של הבית (או לכל הפחות הערכה ואמון של הבית בדרכה של הישיבה, גם אם הבית עצמו שונה), שאם לא כן נגזר עליו לחיות בסתירה פנימית, או להרגיש "שחקן"; במקום בו יוכל להתקדם, ולהשקיע את כוחותיו ומרצו בלימוד ובנין אישיותו, ולא בסיבוכים מיותרים. גם אם מתגלה חוסר התאמה במהלך שנות התיכון והדבר מצריך מעבר, מוטב אם הנער יסיים את לימודיו בטוב ומתוך חוויה חיובית במקום אחר, ולא ישאר עם טעם מר וחוויה שלילית מתקופת לימודיו בישיבה.

ברור לי כי כל מי שקורא דברים אלו מכיר גם דוגמאות אחרות; בהן דווקא ההתעקשות כן השתלמה, והילד התקבל, שרד, ואולי אף סיים בהצלחה ובטוב. אני מדבר על הכלל, ולא על יוצאים מן הכלל.

אם כל האמור לעיל נלקח בחשבון, ואנו בטוחים כי הילד מתאים ומסוגל, וכי שיקולינו כהורים הם באמת לטובתו, אז נכון וצריך לערער, לבקש הזדמנות נוספת, וכן הלאה.

ה. ונקודה אמונית לסיום – תמיד כדאי להשאיר מקום להשגחה. פעמים רבש"ע מכוון אותנו לכיוון אחר, אבל אנו מתעקשים ומסרבים להפנות את מבטינו. כך בכל מהלך חיינו, וכך גם במצבים כאלו. כדאי להקדיש לכך מחשבה; יתכן כי דווקא מתוך חסימה בכיוון אחד, יבוא פתרון מוצלח ומתאים הרבה יותר מכיוון אחר.

הרב רפי קדוש, ר"מ בנתיב מאיר

הכנה למבחני קבלה

מבחני קבלה לישיבות תיכוניות

שאלה: הבן שלנו ניסה להתקבל לארבע ישיבות תיכוניות לשנה הבאה וקיבל ארבע תשובות שליליות. הוא מאוד מדוכא ואנחנו לא יודעים כיצד לעזור לו. המצב כמובן משפיע על הבית ורמת המתח עולה. מה לעשות? האם להמשיך לנסות?

תשובה: אנסה לתאר את הנכון בעיניי בכל תהליך ההרשמה לחטיבות הביניים ולישיבות התיכוניות ולהתייחס גם למצב של מפח הנפש של בנכם.

חשוב לדעת שהמצב הכללי בתחום ההרשמה וההיבחנות לישיבות ואולפנות רחוק מלהשביע רצון ומדי שנה נוספים תלמידים ותלמידות רבים שנותרים 'פצועים' מהתהליך כפי שהוא מתקיים היום. אני יכול להעיד מכלי ראשון שמצב זה מטריד מאוד את המנהלים, ראשי הישיבות והאולפנות וכן את הנהלת החמ"ד. לאור זאת התחדשו השנה מספר דברים שאמורים לעשות קצת סדר, צדק וחינוך אמיתי בתוך התהליך הזה.

ועכשיו להורים:

השלב החשוב הוא שלב ההתלבטות וההחלטה שלפני הבחינות. השאלות הגדולות הן: מוסד פנימייתי או מוסד לא פנימייתי? מהו האופי התורני של המוסד? מהן תוכניות הלימודים? וכמובן החברה – איזו חברה מתאימה לילד שלנו.

לעיתים קרובות הילדים שלנו מתחילים מהסוף – לאן החברים שלי הולכים?  מהו המוסד הנחשב ביותר?  – לשם אני רוצה ללכת. התפקיד שלנו הוא להרחיב איתם את התמונה ולהידרש לכל השאלות הגדולות. בתהליך הזה חשוב מאוד להדגיש שאנחנו מחפשים את המתאים ביותר עבורו ולאו דוקא את הנחשק ביותר או הפופולארי ביותר.

לאחר השלב הזה אנו מסמנים לעצמנו כ-3-4 מוסדות שמתאימים לילד לפי התשובות שניתנו לשאלות הגדולות. בשלב הזה צריך להתחיל לעשות עבודת היכרות מעמיקה עם המוסדות. רצוי שהמחקר יכלול:

  • היכרות עם האידיאולוגיה והפעילויות שהמוסד מפעיל (מידע זה יהיה זמין בדרך כלל באתר האינטרנט המוסדי).
  • מפגש עם דמויות מפתח במוסד המדובר (הנהלה, מורים וכו').
  • ביקור פיזי במקום (אם אפשר, רצוי מאד לבקר בזמן שמתקיימים לימודים ואז רואים את המצב האמיתי).
  • שיחות עם תלמידים שלומדים עכשיו במוסד, הורים ובוגרים של המוסד.
  • כדאי מאד להיעזר בצוות של בית הספר הנוכחי שבו לומד הבן. הצוות מכיר מצויין גם את הבן ואת יכולותיו וגם את מה שיש ל'שוק' להציע לו.

רצוי שהבן, התלמיד המיועד יהיה שותף פעיל בכל תהליך הלמידה הזה, זה עוזר לו מאד לגבש דעה.

לאור ההיכרות המעמיקה אפשר ברוב המקרים לצמצם את הבחירה ל-2 מוסדות שביניהם אנו מתלבטים. חשוב שהמוסדות הללו יהיו אלו שאנו מעריכים שיש לבן שלנו סיכוי סביר להתקבל אליהם.

השלב הבא הוא הכנה נכונה לקראת ההיבחנות. וכאן כדאי להידרש לנקודות הבאות:

  • בירור מדוייק על מה נבחנים במוסד הזה והאם יש אפשרות כלשהי להתכונן למבחן.

בשלב הזה חשוב שההורים יעשו הערכה כנה ואמיתית עם עצמם, אם המסקנה שהסיכוי של הבן לעבור את הבחינות בבית הספר הספציפי קלוש – ייתכן מאד שכדאי לשכנע את הבן לפנות למוסד אחר.

  • עריכת סימולציה של ריאיון בבית, תרגול יכולת לענות תשובות טובות ומרשימות. חשוב לזכור שבחלק גדול מהמקרים זוהי הפעם הראשונה שבה הבן שלנו עובר ריאיון.
  • מציאת דרכים וטכניקות של הרגעה, מה מרגיע את הבן ברגעים שהלחץ הפנימי עולה.
  • רשימת ה'לאוים' שצריך להזכיר לבן שלנו. חשוב לזכור שבנוסף לידע שלו צופים בו כל היום והוא נבחן גם על התנהגותו. תלמיד שיגלה סימנים של התנהגות בעייתית יקשה עליו מאד להתקבל למוסד.

לאחר הבחינות והראיונות מחכים לתשובה. גם בשלב הזה חשוב לשדר שאנו מאמינים שיהיה בסדר. וגם אם לא – השמים לא יפלו. כאן המקום לציין בפניו שגם אם תתקבל תשובה שלילית אין זה אומר שהוא 'לא שווה' כלל. אלא שכנראה הוא באמת לא היה מתאים למוסד הזה, וב"ה שזה התגלה עכשיו ולא אחרי תחילת שנת הלימודים. מפח הנפש היה יכול להיות גדול בהרבה.

במקרה שמכל מוסדות החינוך התקבלה תשובה שלילית, חשוב לקבל עצה ועזרה. ביה"ס הנוכחי שבו לומד הבן הוא המקום הראשון שכדאי לפנות אליו. הצוות החינוכי יכול לעזור גם בעצה ולפעמים גם בשכנוע של התלמיד או המוסד המדובר לשנות את דעתם ולחשוב אחרת.

גם הרשות המקומית יכולה לעזור. על פי החוק במדינת ישראל התפקיד של הרשות המקומית הוא לדאוג למקום לימודים עבור כל הילדים שגרים בשטח של הרשות. כל רשות מקומית מחזיקה מחלקה הנקראת 'ביקור סדיר' שתפקידה לדאוג לכך שכל הילדים יהיו משובצים במוסדות לימוד.

במילים אחרות הבעיה שלכם היא עכשיו גם הבעיה של הרשות המקומית. עובדי הביקור הסדיר הם אנשי מקצוע המכירים בדרך כלל היטב את כל המוסדות ואת מה שיש להם להציע. הם יכולים להציע פתרונות שלא חשבתם עליהם וכן לעזור בקבלה למוסדות שונים.

ובע"ה שנזכה כולנו ללמוד במקום המתאים והנכון עבורנו.

בהצלחה!

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי

.

עוד מאמרים מהרב הולנדר בלב אבות:

מסע לפוליןעל מסע לפולין – דילמות חינוכיות, ליווי ותמיכה הורית

´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´: בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.

הדרכה מול לימודיםלאיים על הפסקת ההדרכה כשהיא כנראה פוגעת בלימודים? על איבחון הסיבה האמתית

חברים בעייתייםהבן שלי התחבר עם חבר´ה בעיתיים ביותר…

חינוך לצניעותכיצד מחנכים לצניעות? עקרונות וטיפים

ילד מושעה בביתהשעו את בננו מהלימודים. מאז הוא מתבטל ולא עושה שום דבר כדי לנסות לחזור ללימודים…

לא קם בבוקרבני לא קם בבוקר… אני מניחה לו לישון, אבל אינני יודעת האם אני נוהגת נכון. אני חוששת שהמצב ילך ויחמיר…

לבן שלנו יש חברהשמענו שלבננו יש חברה… אנחנו מתנגדים עקרונית לחברות בגיל הזה…

בננו רוצה לצאת לפנימייה

הבן רוצה לצאת לפנימייה

 

שאלה:

בננו הבכור לומד בכיתה ח' בבית הספר הסמוך לביתנו, ואינו מעוניין להמשיך שם בכיתה ט'. הוא רוצה פנימייה. אינני יודעת מאיפה הגיע הרעיון, אולי מחברים, אולי קשה לו ההמולה של הילדים הקטנים בבית והחובות הנגזרים מכך, ואולי הוא פשוט רוצה עצמאות. בעלי ואני חוששים. מדובר בילד חמוד ותמים, ואי אפשר לומר שיש לו חוט שדרה רוחני. הוא עדיין צעיר מאד בעינינו (רק לא מזמן חגגנו בר-מצווה), זקוק לשינה טובה, לאוכל טוב, לחיבוק מאימא, ובעיקר לקו ברור ויציב מבחינה דתית. האם עלינו לעודד ולתמוך ברצון שלו לצאת לפנימייה? האם כששולחים ילד לפנימייה, טובה ככל שתהיה, אין זה סוג של התפטרות מהחינוך?

 

תשובות:

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

לא משנה מאיפה בא לו הרעיון ללמוד במקום אחר. מה שחשוב הוא מהם הצרכים שלו להתפתחותו והתקדמותו מבחינה רוחנית ולימודית, ואיזה מוסד יכול לספק את הצרכים הללו. לפעמים הצורך של הילד להתנתק קצת מהבית ולבנות את עצמו יכול להיות מקפצה להתקדמותו האישית.

להורים היקרים שלום רב,
הילד הבכור שלנו מציב בפנינו אתגרים חדשים בהורות, ובעצם מזמין אותנו להעמקת ההורות שלנו וההיכרות שלנו עם עצמנו.
גם כשמדובר במעבר מחטיבת הביניים לתיכון בפעם הראשונה שלנו כהורים, אנו עומדים בפני מציאות והתלבטויות שלא פגשנו עד עכשיו כהורים, ושוב הקרקע תחת רגלינו לא כל כך יציבה.

​למרות הקושי ואי הוודאות, עלינו להאמין כאנשים מאמינים, שמי שנתן לנו את המשימות, נתן לנו גם את הכוחות למצוא פתרונות הולמים לו ולנו.​
זו תהיה נקודת המוצא שלנו, כאנשים מאמינים, וממנה ניגש אל השאלות וההתמודדויות שלנו בכל שטחי החיים.

את תשובתי אליכם אני רוצה לחלק ל-3 חלקים:

  1. מי ומי הבוחרים את הישיבה התיכונית?
  2. הצרכים של הילד, הצרכים שלכם והמפגש ביניהם
  3. אתגרי הפנימייה

​מדבריכם נראה שאתם התוויתם לבן מסלול לימודים המתאים לו לפי הבנתכם, והוא חושב על כיוון אחר.
כשאנו עומדים בצומת של בחירת ישיבה תיכונית, עלינו להגדיר דבר ראשון, מי ומי המחליטים. האינסטינקט הבסיסי של ההורים מביא אותם להבנה שההחלטה נתונה בידיהם או על כל פנים שיש להם את זכות הוטו.
אני ממליץ מאד לחשוב שוב על הנקודה הזו ולהיות פתוחים לאפשרויות אחרות. בסופו של דבר הבן הוא זה שילמד שם 4 שנים ולא אתם. מצד שני אם יש לכם התנגדות נחרצת למקום מסוים מסיבות שונות, זכותכם המלאה להטיל וטו וכדאי לעשות את זה מוקדם ככל האפשר כדי למנוע אי נעימות, אכזבה וקונפליקט מתמשך עם הבן.
כשמדובר בבחירה של ישיבה תיכונית, לעומת בחירת חטיבת ביניים, למשל, מומלץ מאד להתחשב בדעתו של הבן שהולך לבלות שם 4 שנים תמימות מחייו. באמצע כיתה ו', הילדים לא נמצאים בבשלות מתאימה לבחור להם מקום לימודים. גם באמצע ח' זה לא בדיוק הבשלות המתאימה, אך באמצע ח' יש לנו הרבה יותר עם מי לעבוד ולבנות את הדברים. כדאי להחלטה הזו להיבנות בשיתוף שלושתכם יחד.

זה הכלל: לא משנה מאיפה בא לו הרעיון ללמוד במקום אחר. מה שחשוב הוא מהם הצרכים שלו להתפתחותו והתקדמותו מבחינה רוחנית ולימודית, ואיזה מוסד יכול לספק את הצרכים הללו.

כשאתם הולכים לקניות לשבת, אינכם מגיעים לסופר ואז שואלים את עצמכם "למה באנו לכאן?". אתם מכינים רשימה בבית ובאים איתה. גם בבחירת מוסד לימודים (ובכל בחירה) הסדר הוא קודם כל "מה אני רוצה? מה חשוב לי?" ורק אחר כך "איזה מקום יכול להתאים לצרכים שלי?".

כאן עליכם לבדוק מהם הצרכים שלכם ומהם הצרכים שלו.

בדקו שוב עם עצמכם מה מצבו של הילד ב-3 הקטגוריות הבאות: לימודית, רוחנית וחברתית. שאלו את עצמכם האם השהות בבית יכולה להבטיח יותר הצלחה בתחומים הללו או שמא החיים בפנימייה בליווי שלכם ושל הצוות יוציאו ממנו יותר. לפעמים, הצורך של הילד להתנתק קצת מהבית ולבנות את עצמו יכול להיות מקפצה להתקדמותו האישית.

הבן שלכם רוצה פנימייה. כנראה שלא תדעו למה עד שתיכנסו איתו לשיחה בנושא. השיחה הזו צריכה להיות שיחה שמתחילה באמירה שהמטרה שלכם לעזור לו למצוא את המסגרת הכי מתאימה לו, ואז לשמוע אותו: מה הוא רוצה? מה לא? מה מלהיב אותו בהקשר של פנימייה? לבדוק האם הוא מודע להתמודדויות בה?

המטרה של השיחה הזו לעשות סדר בדברים. למצוא מה הוא מחפש בפנימייה, והאם הצרכים שלו יכולים לקבל מענה גם במסגרת ללא פנימייה. למשל, אם יש לו צורך חזק מאד לאינטנסיביות חברתית, כמו שקורה בדרך כלל בישיבות הפנימייתיות, אולי ניתן לקבל אותה גם במסגרת אקסטרנית. אולי הוא רוצה אחריות אישית שנצרכת מאד בחיי הפנימייה. בדקו איתו כמה חלופות שמעודדות אחריות אישית כגון התנדבות במסגרת כל שהיא. אולי זו תיתן לו מענה מספק.

ואם בכל זאת הנקודה היא הפנימייה עצמה, בדקו עם הבן מהם היתרונות שלה ומהם החסרונות, במה יצטרך להתמודד והכינו מראש תכניות מנע והתמודדות עם הקשיים. עליכם לזכור שרוב מוחלט של בני גילו אינם בעלי עמוד שדרה רוחני ואישי. הם פשוט צעירים מידי. מאידך, הפנימייה אינה מקום מקלקל מבחינה רוחנית, בוודאי כשמדובר בישיבה עם אוריינטציה תורנית במיוחד שתלמידיה נראים ומתנהגים כבני תורה. כלומר, אם כבר פנימייה אז פנימייה בדרישות שלכם. כמובן שלבן צריך להיות מכנה משותף עם פנימייה כלבבכם.

בנוסף, יש כיום ישיבות עם אפשרות ל"חצי פנימייה". כלומר, 2 או 3 לילות בפנימייה והשאר בבית. כך נהנים מכל העולמות.
ממליץ לכם מאד להיכנס ל"אתר הישיבות התיכוניות" שם תחשפו למכלול האפשרויות של הישיבות התיכוניות לסוגיהן.

לסיכום, קחו את תקופת החיפושים הזו עם כל לבטיה למקום של שיח ובירור נוקב של הערכים שלכם ושל בנכם ותזכו לרוות ממנו הרבה נחת ושמחה!

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD

0526070954 more-lanoar.co.il

 

יונה תור, יועצת חינוכית,זוגית ומשפחתית:

הנוהל לחפש לימודים עם פנימייה כפי שהיה בעבר נשאר במידה רבה בתודעה של הורים, והוא אינו מעיד על "התפטרות מהחינוך". להפך, הורים עסוקים בלחפש ולמצוא מקום טוב לילד שלהם, שיענה על ציפיותיהם החינוכיות/לימודיות וגם יתאים ליכולות והכישרונות של ילדם. באשר לילדכם, מאד משמעותי לשוחח עימו ולשאול אותו מדוע הוא מחפש פנימייה, מתוך הקשבה ופתיחות.

שלום רב!

צריך לחלק את התשובה לשניים: עניין לימודי התיכון בפנימייה, והעניין סביב הילד הספציפי שלך.

מאז הוקמו הישיבות התיכוניות, והאולפנות מקובל היה שילדים יוצאים מהבית לקראת כיתה ט'. המוסדות האלה נחשבו למוצלחים יותר הן מבחינת רמת הלימודים והן מבחינת הרמה החינוכית- תורנית לעומת בתי הספר התיכוניים הממלכתיים דתיים הרגילים. למשפחות תורניות לא כ"כ היתה אופציה זמינה קרובה לבית. בוודאי לא ביישובים קטנים ומרוחקים.הנוהל הזה נשאר במידה רבה בתודעה של הורים, הוא אינו מעיד על "התפטרות מהחינוך", אלא להפך, הורים עסוקים בלחפש ולמצוא מקום טוב לילד שלהם, שיענה על ציפיותיהם החינוכיות/לימודיות וגם יתאים ליכולות והכישרונות של ילדם. היתה הבנה שבגיל ההתבגרות הנושא החברתי כ"כ משמעותי שילדים במילא מבלים עם חבריהם רבות, ועדיף שזה יעשה במקום עם אוירה מתאימה ועם מעורבות חינוכית עליה הורים מוכנים לסמוך. כך שלשאלתך יתכן והיום יש יותר אופציות אבל גם הפנימייתיות היום רחוקות מלהיות מה שאת חוששת ממנו, וכמובן שחשוב לבדוק ולהתעניין ובעיקר שילדים יתנסו ויחוו את חיי הפנימיה לפני שהם מחליטים (יש היום הרבה פתיחות לשבוע ישיבה וכו').

ביחס לילדך:

את מתארת ילד מטופל ועטוף, שמוקף אהבה ודאגת אם כנה, וייתכן מאד שאת צודקת בכך שילדך זקוק למה שהתרגל כבר, למרות שבינתיים הוא גדל ומתבגר. העובדה שהוא מבקש פנימייה צריכה לעורר את השאלה ששאלת את עצמך אבל ביתר עצמה. אולי הוא באמת מחפש, בלי להיות מאד מודע, "לצאת מהחממה"? אולי הוא רוצה להשתוות לחבריו במובן של אתגר העצמאות והגדילה שהוא כל כך טבעי ובריא בגיל זה, למרות  שזה קשה לנו כהורים. אכן כן, יש שלב שילדים, ובוודאי מתבגרים, מחפשים לחוות מבוגרים משמעותיים נוספים על הוריהם, יש והם מחפשים אווירה של חבורה שאינה קיימת בבית, ובמיוחד חברים נוספים ואחרים.

זה כמובן לא צריך להתנגש עם הקו החינוכי של הבית, פשוט צריך להתאמץ ולחפש מענה מתאים.

מאד משמעותי לשוחח עם הנער ולשאול אותו מדוע הוא מחפש פנימייה, מתוך הקשבה ופתיחות. ייתכן והוא עצמו לא יהיה מוגדר וצריך לעזור לו לזהות ולמקד מה באמת הוא מחפש.  ובכלל האם יש התאמה בין הרצונות שלו ובין מה שמתאים לו, לכישרונותיו? ליכולותיו? וכמובן גם האם יש התאמה בין הרצונות שלו לבין הציפיות שלכם? מהם הקווים האדומים שלכם? האם הם ברורים לנער? בנוסף חשוב מאד לשאול אותו ולנתח יחד איתו מהם הפלוסים והמינוסים בכל אופציה: לערוך איתו ממש רשימה:פנימייה/ פלוסים ומינוסים וכן בית.

לפני שיחה כזו חשוב גם לבדוק את עצמכם: האם אתם חרדים? חוששים מהנטייה שלו לעצמאות? סומכים עליו? על מוסדות החינוך הרלוונטיים? שיחה כזו יש בה את הערך המוסף של התקרבות ופתיחות, והיחסים בין הורים לילדים יוצאים מאד נשכרים מהן.

עקרונית כדאי מאד  לזכור את הכלל: חשוב לא להחליט במקום המתבגר  אלא להחליט יחד איתו.

כל טוב, ובהצלחה רבה!

 

יונה תור

יועצת חינוכית,זוגית ומשפחתית.

050-6423004

 

 

ענת סטרז', יועצת זוגית:

בכל ילד מתגוששים שני כוחות , האחד רוצה לגדול, לצמוח, לתפוס עצמאות והאחר, להתכרבל, לוותר לעצמו, להיות עטוף ומוגן לנצח בלי הצורך להתמודד. נכון, החיים בפנימייה הם מלאי סכנות. עישון, סמים, לחץ חברתי, הפקרות וכוחנות הם רק חלק מהסיכונים שילד עלול להיתקל בהם בחיי פנימייה ללא סיוע הורי צמוד. לעומת זאת ההתחככות עם העולם, עם החיים עשויה לבגר אותו ו…אולי הגיע הזמן. ההחלטות מעכשיו ראוי שיהיו סך של חוות דעתכם יחד עם הקשבה לרצונותיו ומחשבותיו שלו.

בנכם הבכור גדל ואתם עומדים לפני אתגרים חדשים. הוא עומד לפני פרק חדש בחיים שלו ואתם איתו ,מרוגשים בוודאי , מחפשים את טובתו אך נבוכים.

הדבר המיוחד בחיים שלנו כזוג נשוי וכהורים לילדים שכמה שנכין את עצמינו לשלב הבא, לעולם לא נוכל לדעת באמת מה עומד לפנינו, עד שנהיה במקום הזה. ככה זה בבית הספר של החיים.

התנועה ההורית הטבעית אשר בדרך כלל בולטת אצל האם כמובן, היא תנועת העיטוף וההכלה . מאז ההיריון זה מה שאימא עושה בעצם :  מכילה את העובר שלה בגופה, עוטפת ומגינה עליו ובמשך תשעה חודשים בונה בתוכה במקביל תכונות דומות בנפשה. נטייה זו לעטוף את הילדים, לחמול עליהם, לרצות לשמור ולהגן עליהם בגוף ובנפש הן קריטיות לגידולם של הילדים בעודם רכים.

השותף הטבעי בגידול הילד הוא כמובן , אבא. חלקו של האב בהריון מבחינה פיסיולוגית  היא היכולת לתת נתינה כולית  ברגע קצר תוך העברת האחריות לגידולו של  היקר לו מכל, לידיים אחרות ולסמוך שהעובר יגדל הכי טוב גם ב"מקום" אחר.

מרגע היווצרות ההיריון ועד רגע הלידה הפיסית שני כוחות אלו – האבהית והאימהית , זה ביכולת שלו לסמוך שהטוב ביותר נעשה עם ילדו כשהוא נתון בידיים אחרות וזו בהגנה ובעיטוף שהיא מעניקה לו , הולכים ומכשירים את האב והאם להיות הורים.

"מה את דואגת? יהיה בסדר. מה את עושה מזה עניין?" מגיב האב לאירועים הנוגעים לילדם שבעיני האם נראים קריטיים וראויים לתשומת לב בהולה או לפחות מרבית . הוא חושב שהיא היסטרית  והיא מתייחסת אליו  כאדיש ולא-אכפתי . בין שניהם גדל הילד.

גם בתוכו של הילד מתגוששים שני כוחות , האחד רוצה לגדול, לצמוח, לתפוס עצמאות והאחר, להתכרבל, לוותר לעצמו , להיות עטוף ומוגן לנצח בלי הצורך להתמודד. כך נכון לגבי כל אחד מהילדים.

מובן שהרגישות כלפי הילד הבכור שלכם מועצמת במיוחד.

גם אם לא במודע, מבינים ההורים בתוך תוכם שעם יציאת הבכור מהבית בעצם מתחיל להיסדק התא המשפחתי השלם שהם בנו יחד בעמל רב. סדק שדרכו ה"אפרוחים" יתחילו בזה אחר זה לחמוק מהבית ובסופו של דבר יותירו את אבא ואמא היקרים, לבדם בבית בלי ה"גוזלים" שלהם. זו מחשבה מטלטלת ומבהילה אשר למוח האנושי דרכים מעניינות לעקוף אותו . הוא אומר לנו פשוט להשאיר את הבכור כמה שאפשר יותר שנים בבית וע"י כך לדחות את הקץ ו"לפקוק" את הדרך החוצה מהבית כדי לשמר את התא המשפחתי שלם כמה שאפשר.

אני מעלה את כל זה לא כדי לומר לכם מה לעשות אלא כדי לפתוח לכם חלונות חשיבה.

הצד האבהי או האימהי הוא לאו דווקא מיוחס לאב או האם ממש. ישנם אבות דאגניים עוטפים שתכונת האימהות חזקה אצלם וישנן אימהות חבר'המניות שתכונת האבהיות דומיננטית אצלן ודווקא הן ידחפו את הילד החוצה , להתנסות, להשתפשף עם החיים מתוך היכולת שלהן לסמוך על כוחות הילד הפנימיים ועל אחרים שיבוא איתם במגע.

נכון, החיים בפנימייה הם מלאי סכנות. עישון, סמים, לחץ חברתי, הפקרות, כוחנות הם רק חלק מהסיכונים שילד עלול להיתקל בהם בחיי פנימייה וללא סיוע הורי צמוד. לעומת זאת ההתחככות עם העולם, עם החיים עשויה לבגר אותו ו…אולי הגיע הזמן.

הילד , הוא זה שיעבור, בישיבה בה ילמד את שנות נעוריו היפות (אם כי לא קלות) , שיכשירו אותו, להיות אדם בוגר . לטעמי , כאימא לשבעה ילדים בוגרים שעברו את המסלול הזה , יש לתת לילד להיפגש עם אופציות שונות (לא יותר מ3-4 אפשרויות) , ללכת איתו לבקר במוסדות הלימוד התיכוניים המוצעים, להיפגש עם מה שקורה שם ולבחון יחד את הדברים . השיח בין ההורים לנער הצעיר הוא חשוב ומשמעותי בשבילו מאד. עד עכשיו, כילד צעיר, החלטתם  בשבילו כמעט הכל. כאדם בוגר בעתיד הוא יחליט בעצמו בשבילו ובשביל ילדיו . בגיל זה (14-15) מתחיל להיבנות גשר בין תקופת הילדות שלו ובין עתידו כבוגר. ההחלטות מעכשיו ראוי שיהיו סך של חוות דעתכם יחד עם הקשבה לרצונותיו ומחשבותיו שלו. ככה מגדלים ילדים.

יהיה מצב שהילד יעלה חששות וחולשה אז צריך יהיה לאזן אותו עם הצד האבהי התומך וסומך על יכולותיו להתמודד בחוץ או לחילופין עשוי להתעורר בו רצון חזק לצאת מהבית בכל מחיר ואז צריך יהיה לגייס את הצד האימהי ולהבהיר לו  שעליו לקחת בחשבון שהרבה מהתנאים המיטיבים שהבית מעניק לו עתה מעניק לו עתה כהגנה ועיטוף, ייגרע ממנו בצאתו לחיי פנימייה.

ההחלטה לבסוף תהיה משותפת. ראיתי הורים שהחליטו בשביל ילדיהם המתבגרים מה טוב להם בלי להתחשב ברצונם והם (הנער/ה) "סחבו" איתם במשך שנים תיסכול רב על כך שנגזלה מהם זכות הבחירה.

עוד נקודה חשובה לסיום. השלב הזה, עד כמה שזה ייראה לא הגיוני אולי, הוא שלב ההכנה ל"על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באישתו"…הכנה לחתונה שאלתם?  ממתי מתחילים? עכשיו זה הזמן …היציאה מהבית , או לפחות המחשבה המשותפת על כך, תוך שמירה על קשר רציף ועוטף מצד ההורים עם היכולת להניח לילד אט אט לאחוז במושכות קבלת ההחלטות לגבי עצמו היא ההכנה הנכונה לחיים . זה נכון גם במקרה שתבחרו איתו בסופו של דבר לאפשר לו את מה שירצה לכאן או לכאן.

בהצלחה רבה

ענת סטרז' 

ייעוץ זוגי והורי 

 0526675364

 

 

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

אמנם הבית לעיתים חזק יותר מהחברה בפנימייה מבחינה תורנית אך בפנימייה יש מעלות שלא תסולאנה מפז –  חברים, אתגרים חברתיים, אווירה של ישיבה כמקום שממנו שואבים כוחות לחיים רוחניים.

השאלה שלך מאד מובנת. את חוששת מהיציאה מהקן החמים של אמא אוהבת ותומכת. וכמובן, שהסביבה החברתית בפנימייה היא סוגיה נוספת שמטרידה את מנוחתך. האמת היא שהיציאה לפנימייה התחילה בתקופה בה הבתים היו חלשים מבחינה דתית, והישיבה באה להכניס את הבנים לצל קורתה הרוחנית. היום, התהפכו היוצרות, והבית פעמים הוא חזק יותר מהחברה בפנימייה. עם כל זה – בפנימייה יש מעלות שלא תסולאנה מפז –  חברים, אתגרים חברתיים, אווירה של ישיבה כמקום שממנו שואבים כוחות לחיים רוחניים. כן, גם עצמאות. זו תכונה חשובה בהתפתחות הנער. את החיבוק תתני לו דרך הטלפון, עטפי אותו במילים טובות. תוכלי לשלוח לו פינוקים לישיבה. והעיקר- הוא לא עוזב את הבית. הוא יחזור בשבתות, שמח וטוב לב, ואת תרווי נחת מהבחור הגדל מול עינייך.

 

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

 

 

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

אין לפנימייה ערך מיוחד. כשאין מוסד חינוך טוב יחסית קרוב לבית, אז בלית ברירה שולחים את הילד לפנימייה. חשוב שתמצאו את הדרך להמשיך ולשמור על מערכת יחסים קרובה, חמה ומשמעותית כדי שהוא יישאר מוכוון אליכם. כשהוא מוכוון אליכם, הוא יהיה מסוגל לפתח קשרים עם חברים בו זמנית.

כשילדים, בעיקר בנים, מגיעים לגיל ההתבגרות, ההורים מתבלבלים.  הילד גדל, מפתח תיאבון לעצמאות, ועובר שינויים בדרכו לבגרות ולעולם של מבוגרים. אבל חשוב לא לטעות. הם יותר כמו ילדים גדולים ממבוגרים קטנים, והם עדיין זקוקים להוריהם לא פחות מילדים צעירים. המתבגרים עצמם לא יודעים את זה, אבל חשוב להוריהם לזכור את זה.

בנכם צריך את מערכת היחסים אתכם כדי להתבגר בהצלחה. הוא צריך את הביטחון של הבית ואת אהבתכם, חיבוקכם, ואת ההזמנה להיות בנוכחותכם באופן קבוע. אתם רוצים לראות שבנכם ממשיך להיות מוכוון אליכם, שהוא מקבל את הנחיותיכם, מתייעץ אתכם, ומספר לכם על חייו ועל מה שעובר עליו. כל זה פונקציה של מערכת היחסים שאתם מטפחים יום יום.

אין לפנימייה ערך מיוחד. כשאין מוסד חינוך טוב יחסית קרוב לבית, אז בלית ברירה שולחים את הילד לפנימייה. הבחירה הראשונה צריכה להיות בית ספר שקרוב מספיק לבית. כמובן, ישנם שיקולים רבים נוספים שאי אפשר לפרט במכתב קצר, אשר יכולים להשפיע על ההחלטה.

אחת הבעיות שנוצרות בפנימייה היא מוכוונות חברים. במוכוונות חברים, הילד מתרחק רגשית מהמבוגרים בחייו ובמקום מערכות יחסים משמעותיות ומספקות עם מבוגרים, הוא מחפש קרבה עם חברים. הוא רוצה להיות דומה לחבריו, להשתייך לחבריו, להיות נאמן לחבריו ולמצוא חן בעיני חבריו.  זה נותן רושם שהוא "עצמאי", "חברתי", ו"מלא בטחון."  אבל זה לא באמת נכון.  רק הורים ומבוגרים אכפתיים אחרים יכולים לספק קשר אמתי ומשמעותי לילד, והמאמץ לחפש את זה אצל ילדים אחרים משאיר את הילד בתסכול ובחיפוש אחר ביטחון מחברים.

מעולה שבנכם רך ותמים. ייקח עוד שנים עד שיהיה לו חוט שדרה רוחני, ולאורך הדרך הוא צריך אתכם כדי להגיע לבגרות אמתית. חשוב לדעת שמוכוונות חברים יכולה לקרות גם כשהילד חוזר הביתה מהלימודים בכל יום, ולכן בין שאתם שולחים את בנכם לפנימייה ובין אם לא, חשוב שתמצאו את הדרך להמשיך לבנות ולשמור על מערכת יחסים קרובה, חמה ומשמעותית כדי שהוא יישאר מוכוון אליכם. זה מה שמאפשר לו להתבגר באמת, ולפתח את הזהות שלו. כשהוא מוכוון אליכם, הוא יהיה מסוגל לפתח קשרים עם חברים בו זמנית.  כדאי לקרוא את הספר "איחזו בילדיכם: מדוע הורים חשובים יותר מחברים."

בברכה,

שושנה הימן

www.lifecenter.org.il www.neufeldinstitute.co.il

החינוך הפנימייתי – אידיאל או כורח?

א. הקדמה

 

כבר הזכרנו את ההבחנה של הרש"ר הירש בין החינוך הביתי לחינוך הבית-ספרי: בית הספר נועד לחינוך הלימודי, הקניית ידע והרחבת אופקים. לעומת זאת, הבית מתמחה בחינוך הנפשי והמידותי. על פי חלוקת תפקידים זו, עלינו להסיק שמוסדות החינוך הפנימייתיים נוטלים על עצמם תפקיד כפול. התלמיד שוהה בהם מרבית ימות השבוע, ולפעמים אפילו כל השבוע, והם משמשים גם כבית-ספר וגם כבית, ועל כן חובתם למלא את שתי הפונקציות החינוכיות. חובה כפולה זו המוטלת על החינוך הפנימייתי איננה פותרת את ההורים מחובתם החינוכית, אלא מרחיבה את גבולות האחריות של המוסד הפנימייתי והופכת אותו לשותף פעיל בחלק החינוכי של ההורים.

לאור זאת נשאלת השאלה: האם החינוך הפנימייתי הוא אידיאל או כורח ואילוץ? האם רצוי שבני נוער ינטשו את ביתם לטובת מוסד חינוך פנימייתי או להיפך – עדיף שילמדו סמוך לביתם, במוסד חינוכי עירוני, על מנת שישובו לביתם מידי ערב? בצד הדילמה החינוכית, קיימת גם דילמה כלכלית: אחזקת מוסד פנימייתי היא נטל כלכלי כבד. נדרשת השקעה בתשתיות יקרות (מבנים לפנימיות), וכן נדרש ליווי חינוכי מוגבר (מדריכים ותוכניות חינוכיות לשעות הפנאי) שגם הוא איננו זול. אין זה סוד שמשפחות שהכנסותיהן ממוצעות, שיש להן יותר מילד אחד בגיל תיכון, קורסות תחת עול התשלומים למוסדות החינוך הפנימייתיים. גם אם מוצדקת הביקורת כלפי גובה התשלום, וגם אם מוסדות החינוך יעברו תכניות ייעול כלכליות והידוק חגורה, אין לצפות לשינוי דרסטי של גובה התשלום. על כן שואלים הורים רבים: האם ההשקעה הכבדה הזו היא חיונית או מיותרת? האם יתרונות החינוך הפנימייתי מצדיקים את עלותו הגבוהה?

ב. תקנת יהושע בן גמלא והשלכותיה

נפתח בסקירת שורשי החינוך הפנימייתי. בימים קדומים, לפני תקנת יהושע בן גמלא, התרכזו מוסדות החינוך בירושלים עיה"ק, שנאמר "מציון תצא תורה". כל נער שנפשו חשקה ללמוד תורה נאלץ לעזוב את ביתו ולעלות לירושלים. הילדים הקטנים שלא יכלו לעזוב את ביתם, למדו מעט. עם הזמן הוקמו מוסדות חינוך אזוריים, המרחק התקצר אבל הפתרון היה חלקי בלבד. עד שבא יהושע בן גמלא וחולל מהפיכה במערכת החינוך, הוא "תיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" (ב"ב כא א). הקמת מוסדות חינוך מקומיים חסכה מהנערים את טלטולי הדרך ואִפשרה להעניק חינוך איכותי גם לקטנים.

חז"ל קובעים שמאז תקנת יהושע בן גמלא, עם לידתן של אפשרויות חינוכיות מקומיות, נאסר על ההורים לשלוח את ילדיהם למרחקים. בגמרא מובאת הוראה של רבא בנידון ונחלקו הראשונים בפירושה. "אמר רבא: מתקנת יהושע בן גמלא ואילך, לא ממטינן ינוקא מממתא למתא [= לא שולחים ילדים ללמוד בעיר אחרת]" (שם). רש"י ורבים מהראשונים פירשו שהוראת רבא מופנית כלפי בני העיר: אם אין בית ספר מקומי, זכאים ההורים לסרב לשלוח את ילדיהם לבית ספר שבעיר אחרת בגלל סכנת הדרך "שמא יוּזק בדרכים, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה", והם יכולים לכפות על בני העיר להקים בית ספר מקומי.

הרמב"ם ובעקבותיו השולחן ערוך פירשו שדברי רבא מופנים כלפי ההורים ולא כלפי בני העיר: "מוליכים הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו, בין במקרא בין בדקדוק. במה דברים אמורים, כשהיו שניהם בעיר אחת ואין נהר מפסיק ביניהם. אבל מעיר לעיר או מצד הנהר לצדו באותה העיר, אין מולכים אותו אלא אם כן היה גשר בנין בריא, שאינו ראוי ליפול מהרה" (יו"ד סי' רמה טז). הוי אומר: רשאים ההורים להעביר את בנם מבית ספר אחד לבית ספר אחד שמוריו משובחים יותר, ובלבד שלא יצטרך בנם לנדוד בדרכים, שהן בחזקת סכנה. אין מסכנים ילד גם אם המניע הוא הענקת חינוך טוב יותר. הענקת חינוך טוב איננה מתירה לסכן את הילד.

החשש לסכנת דרכים היתה קיימת במיוחד אצל ילדים קטנים שלנו בבתיהם בלילה ונאלצו לכתת רגליהם מידי יום לבית הספר ובחזרה ממנו. החשש היה פחוּת אצל בני נוער שלא נדדו הלוך ושוב אלא התארחו בחדרים ליד ישיבתם. לכן, בני נוער המשיכו לנדוד למרכזי תורה מפורסמים. מרכזי התורה עצמם עברו ממקום למקום, ובעקבותיהם גם התלמידים נדדו: ירושלים, יבנה… טבריה. ובבבל – סורא ונהרדעא. תלמידים נהרו אליהם מכל רחבי הפזורה היהודית. בימי הביניים, התלמידים נדדו לאיטליה ולגרמניה, ואחר כך לצרפת עם פתיחת ישיבתם של רש"י ובעלי התוספות, ובהמשך לצפון אפריקה, ספרד, טורקיה, מזרח אירופה. התלמידים חצו יבשות על מנת להגיע לישיבות המפורסמות. בימי חז"ל הם שבו לביתם פעמיים בשנה, בעונות החקלאיות הבוערות, בימי תשרי וימי ניסן. כך נולד המושג של "בין הזמנים". בימי קדם לא היו פנימיות, התלמידים שכרו חדרים בבתים פרטיים.

נדידת בני הנוער למרחקים עוררה דילמות כבדות משקל, במיוחד סביב מצות כיבוד הורים, הן במישור ההלכתי – בני הנוער לא יכלו לקיים את מצות כיבוד הורים; והן במישור החינוכי – הילדים הפסידו את ההשפעה החינוכית של הבית.

ג. לימוד תורה מחוץ לבית ומצות כיבוד הורים

כאמור, מאז ומקדם קיימו נערים את הדרכת חז"ל: "הוי גולה למקום תורה" ונדדו למרחקים על מנת ללמוד תורה. אבל מציאות זו עוררה דילמות כבדות משקל במיוחד סביב קיום מצות כיבוד הורים. בשבתם במרחקים, לא יכלו הבנים לקיים את מצות כיבוד הורים. נשאלת השאלה: לימוד תורה מול כיבוד הורים – מי מכריע? תשובת חז"ל היא ברורה וחד-משמעית: "אמר רבה…: גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר, לא נענש" (מגילה טז ב). ההנחה של רבה היא, שכמספר השנים שיעקב לא היה בבית יצחק ולא כיבד אותו, כך הוא נענש ולא ראה את יוסף. אבל עריכת חשבון מדויק מצביעה על קיום הפרש של 14 שנים: יעקב שהה 36 שנים מחוץ לבית הוריו, בעוד הוא נענש רק ב-22 שנות ריחוק מיוסף. מה ההסבר להפרש של 14 שנים? עונים חז"ל שאלו 14 שנים שבהן למד יעקב תורה בישיבת שם ועבר. מכאן שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם.

הוראה זו הובאה להלכה בשאילתות של רב אחאי גאון, ברמב"ם ובשולחן ערוך (יו"ד רמ יג). מכאן שלא פירשו את המימרה הזו כדברי אגדה אלא כהוראה הלכתית, המתירה לבן לעזוב את ביתו על מנת ללמוד תורה למרות שזה בא על חשבון קיום מצוות כיבוד הורים. רב אחאי מדגיש שמשני טעמים רשאים הבנים להרחיק נדוד: "למיזל גבי רביה למיגמר [= ללכת אצל רבו ללמוד ממנו] או למקום תורה דלא למיגמר ליה בלדחודיה [= ללכת למקום תורה, דהיינו לישיבה, כדי שלא ללמוד לבד]". שתי סיבות להצלחה בלימוד תורה: א. רב גדול, ב. דיבוק חברים. את שתי הסיבות מזכיר רב אחאי. עבור כל אחת משתיהן מותר לעזוב את הבית.

אין ללמוד מכאן שבכל מקרה גובר לימוד תורה על מצוות כיבוד הורים. ה"פרי חדש" קבע שזה "דווקא כשצריך לצאת מהעיר ללמוד. אבל אם דרים בעיר אחת, יכבד את אביו ויחזור לתורתו". אם ניתן לשלב את קיום שתי המצוות, מה טוב. אם לא – רשאי הבן לצאת מהעיר.

גדולי ישראל הדגישו שאין הכוונה שהבן ינתק את הקשר עם הוריו ויזניח אותם, אלא "ראוי לו להיות תמיד עיניו ולבו אל אבותיו, ולא ישכחם ולא יטשם, אלא ישאל וידרוש ויחקור בשלומם" ("מאה שערים" לרבי אליהו קפשאלי). דוגמה לכך: רבי חייא עלה מבבל לארץ ישראל. שכשבא רב מבבל לארץ ישראל, מיד דרש רבי חייא בשלום הוריו. וכן מסופר על ראשי ישיבות בדור האחרון שהיו מעודדים את תלמידיהם להתכתב עם הוריהם.

לא אחת, היתה נסיעת הבן למקום תורה למורת רוח הוריו, בין השאר בגלל סכנות הדרכים. האם חייב הבן להתחשב ברצון הוריו או לא? שאלה מעין זו מובאת בשו"ת תרומת הדשן (סי' מ) לר"י אסרליין (מגדולי אשכנז לפני 600 שנה): "שאלה: תלמיד רוצה לצאת ממדינתו, ללמוד תורה לפני רב אחד שהוא בוטח שיראה סימן ברכה לפניו, ויזכה בתלמוד ללמוד הימנו, ואביו מוחה בו בתוקף ואמר לו: 'בני, אם תלך לאותה מדינה שהרב שם, תצערני עד מאוד, כי אדאג עליך תמיד, ח"ו פן תהא נתפש או יעלילו עליך כמו שרגילים באותו מדינה'. מה יעשה תלמיד – ישמע לאביו, או ילך כחפצו ללמוד תורה? תשובה: יראה, דאין צריך לשמוע לאביו", למרות שאביו מצטער. הר"י אסרליין מאריך בנימוק. עיקרו הוא שמצות תלמוד תורה דוחה הן מצות כיבוד הורים והן מצות מורא הורים. החידוש בדבריו הוא שמותר לבן לעזוב את עירו ללמוד תורה בפני הרב, גם כאשר יש לו אפשרות סבירה ללמוד תורה בעירו. מה הטעם? "לפי שלא מן כל אדם זוכה ללמוד". לא רק עצם לימוד התורה גובר על מצות כיבוד הורים אלא גם שיפור איכות הלימוד גובר עליה. לכן, קיומה של ישיבה ליד מגורי ההורים איננו מחייב את הבן להישאר בעירו. ההלכה מתחשבת בהעדפותיו הלימודיות וברצונו ללמוד אצל רב לפי בחירתו.

האם שיקולים אלו תקפים רק כלפי נערים בוגרים או גם כלפי ילדים? הריחוק מהבית מחליש את הקשר עם ההורים ומצמצם את השפעתם החינוכית – האין זה שיקול שראוי לקחת בחשבון?!

ד. יתרונות החינוך הביתי

אצל נערים בוגרים, קביעת מקום הלימודים – אם ללמוד בישיבה סמוך לבית או ללמוד במרחקים – מסורה להם. הם רשאים לצאת מהבית על מנת ללמוד תורה, למרות שלא יוכלו לקיים את מצות כיבוד הורים ולמרות שהוריהם מתנגדים לכך. לימוד תורה גובר! "הוי גולה למקום תורה".

אצל ילדים ונערים צעירים, החלטה זו מסורה בדרך כלל בידי ההורים. השאלה נשאלת, האם גם כאן השיקול המכריע הוא "הוי גולה למקום תורה" ו"גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם"?

התייחסות מרתקת וחשובה מוזכרת בספר חסידים (סי' תתתרפד. לרבי יהודה החסיד, מחסידי אשכנז, לפני 800 שנה): "בכפר אחד היו רק עשרה בני מצווה בשלושה או ארבעה בעלי בתים, והיו להם בנים והיו לומדים להם תרבות טוב, וכשהיו אומרים ברכות ושבחות היו כולם אומרים ולא היו מדברים שיחת חולין בבית הכנסת. ויש מהם שאמרו לשלוח בניהם לפני תלמידי חכמים בעיר גדולה. אמר להם החכם: 'אל תשלחו, כי יותר ילמדו בזה הכפר שלכם מאשר בעיר, כי הרבה פריצים בעיר'. ולא רצו לשמוע, ושלחו בניהם… ולמדו הרבה, אבל חזרו להם מתרבות טוב שהיה להם. וכששבו לא היו חוששים באביהם כשמוכיחים אותם. אמר להם החכם: 'הלוא זה דברתי לכם'! על זה נאמר: 'טוב לשבת על פינת גג' (משלי), 'טוב שבת בארץ מדבר'…". ההורים רצו לשלוח את בניהם לעיר הגדולה על מנת שילמדו מפי תלמידי חכמים. לעומתם, המליץ החכם שיישארו בבית, מפני שיציאתם מהבית אל העיר הגדולה תחשוף אותם לחברה העירונית המקולקלת ותזיק להם רוחנית. בפועל, תקוות ההורים התממשו, ובאותה מידה גם חששותיו של החכם. יציאת הנערים לעיר הוכיחה את עצמה בתחום הלימודי, אבל הסבה להם ירידה ניכרת במידות. במיוחד נפגעו היחסים בין הנערים לבין הוריהם. הניתוק הממושך החליש את הקשר הראוי בין הבנים להורים. זה בא לידי ביטוי בכך שהבנים הפסיקו להישמע לתוכחת הוריהם.

בהמשך דבריו, מתמקד "ספר חסידים" בהשפעת חברת הנערים על בני גילם. כשם שאסור ללמוד מרב שאינו הגון שמא ילמד ממעשיו הרעים, כך גם "מחבריו הרעים. כי הרבה קשה למי שלבו חפץ בדרך טובה, כשרואה את בני גילו שהולכים בדרך לא טוב, ואם לא יעשה כהם [= =כמותם] יביישוהו. לכך אם יוכל להיות בעיר אחרת, טוב". קשה להשתחרר מהשפעת החברים, קשה לעמוד בפני לחץ חברתי. לכן, ממליץ "ספר חסידים" לוותר על המורים הדגולים של העיר וללמוד סמוך לבית, ולא להיכנס לתוך החברה העירונית הקלוקלת.

במעשה הנ"ל, התנגד החכם ליציאת הנערים מן הבית בגלל המפגש עם ההווי הקלוקל של החברה העירונית. שונה היא היציאה לפנימייה שהיא חממה חינוכית. למרות זאת, יש דִמיון בנקודה חינוכית אחת: היציאה מחוץ לבית מחלישה את הקשר בין הבן להוריו, ומקטינה את השפעתם עליו. ומכאן להתלבטות החינוכית: מוסדות חינוך תורניים פזורים כיום כמעט בכל מקום. יש פיתרון חינוכי זמין במרבית המקומות. אבל, לעיתים, המוסד החינוכי המקומי איננו מספק את כל צרכיו הלימודיים של הנער (או בגלל הישגיו הלימודיים הגבוהים של הנער או בגלל נטייתו לתחומי דעת ולימוד מיוחדים, כמו מדעים מוגברים או אומנות). האם לשלוח אותו למוסד חינוכי פנימייתי מתאים?! מחד, היציאה למקום מתאים מבטיחה הישגים לימודיים גבוהים. מאידך, אין כמעט ספק שהיציאה של הבן (או הבת) מחוץ לבית אל הישיבה או האולפנה תחליש את הקשר בין הבן (או הבת) להוריו. גם אם הבן ימשיך לשמוע לתוכחת הוריו, שלא כמו בסיפור דלעיל, עדיין הוא יפסיד דברים רבים שיכל לספוג בביתו. הדילמה קשה, ואין בה הכרעה חדה.

הכל תלוי בנסיבות ובשקלול מכלול השיקולים, כגון: עומק הפער הלימודי בין מוסדות החינוך, איכות החינוך בבית, ועוד. לדוגמה: אם אין ההורים פנויים להשקיע זמן רב בחינוך ילדיהם (מסיבות מוצדקות או בלתי מוצדקות), קשה לראות את היציאה מן הבית כהפסד גדול עבור הבנים! אם הבית איננו חינוכי, עדיף לצאת ממנו!

רגילים לציין את החשש שיציאת הבן לפנימייה תחליש את הקשר בינו לבין הוריו ותצמצם את השפעתם החיובית עליו. יש שהעלו סברה הפוכה: בני נעורים בגיל ההתבגרות שרויים בתהליך של גיבוש זהות. במקרים רבים, זה מתפרץ בצורה של חיכוכים מכוערים בינם לבין הוריהם. יציאת הבן מהבית עשויה להפחית את החיכוכים המיותרים ולהקטין את המתח בין הנערים להוריהם. בסופו של דבר, זה ייטיב לקשר ביניהם.

יש שהוסיפו שיציאת הבן מהבית תחשל אותו. היא תועיל לו לבנות את עצמאותו ועצמיותו, וגם תסייע לו לפתח קשרים חברתיים יציבים. שהיית הנער בתוך קבוצת בני גילו, ללא תמיכה והגנה חיצונית של מבוגרים, תלמד אותו פרק חשוב ומרכזי בהתנהגות חברתית. חיים משותפים בתוך קבוצת בני אותו הגיל תלויים בכושר של חברוּת. הנער לומד מה זה להיות חבר ונבחן על כך כל יום מחדש (בשפה מקצועית: הוא רוכש מסוּגלוּת חברתית). זהו לימוד חיוני להמשך דרכו בחיים. כל זה לברכה.

ה. ישיבות ואולפנות בנ"ע

הרב משה צבי נריה זצ"ל תמך בחינוך פנימייתי. ישיבות בנ"ע נוסדו במתכונת פנימייתית. לא מקרה הוא. הרמ"צ נריה סבר שזוהי הדרך הרצויה לחיבור שלם של הנער עם אורח חיים של תורה. לא רק לימודים תורניים ברמה גבוהה ביקש הרב נריה להעניק לתלמידיו אלא גם אווירה תורנית מלאה וגדושה, שמקיפה הן את היום והן את הלילה, את ימי החול ואת השבתות והחגים. הרב נריה סבר שבישיבה תיכונית עירונית לא ניתן להגיע לאותם הישגים. היה רגיל לציין לשבח את מיקומה של ישיבת כפר הראה, בפסגה של הכפר, רחוק מהמולת העיר. שמעתי שהרב נריה היה אומר שהפנימייה היא הפנימיוּת של הישיבה. בעיניו זו היתה מתכונת של לכתחילה ולא של בדיעבד. הפנימייה היא חלק מהותי מעולמה של הישיבה.

מגמה נוספת היתה לרב נריה: היענוּת לצרכים החברתיים של הנוער הדתי. הנוער הדתי הארצי- ישראלי היה צמא לחיים חברתיים תוססים. ישיבת בנ"ע היתה מקום לימודים עם אווירה תורנית מלאה אשר גם סיפקה את הצרכים החברתיים של הנוער הדתי. המתכונת הפנימייתית היא תשתית הכרחית ליצירת אווירה חינוכית תורנית וגם חברתית.

הרב נריה התייחס לפנימייה כביתם של התלמידים. פעם, עם הגעת קבוצת תלמידים חדשים לישיבה, שאל הרב מי מביניהם הוא בן יחיד. מספר תלמידים הרימו את ידם. הגיב הרב נריה: כולכם בנים יחידים. כל אחד הוא בן יחיד לנו בישיבה. הרב נריה היה אביהם של תלמידי ישיבת כפר הרֹאה.

תובנה כזו על תפקיד הישיבה הפנימייתית מחייבת את הצוות החינוכי שלא להסתפק בהוראה, אלא גם להשקיע בתחום הרגשי. אכן, כידוע, הרב נריה העניק הרבה חום לתלמידיו. זה לא היה דבר משני בעבודתו החינוכית אלא עיקר גדול. הרב נריה גם השקיע בחינוך של הרגש. אחד הביטויים הנפלאים לכך היה עולם השירה הפנימית שהוא פתח בפני תלמידיו, בשבתות ובחגים, ואף בימי החול.

גם האולפנות של בנ"ע נוסדו במתכונת דומה – מוסד חינוכי פנימייתי. הרב נריה ייחס להן חשיבות רבה, אבל לא אותה חיוניוּת כמו הפנימייה של הישיבה התיכונית (תודה לבני ביתו של הרמ"צ נריה על המידע החשוב הנ"ל).

חשוב לציין שהישיבה הראשונה שפתחה פנימייה היתה ישיבתו של הרש"ז, הסבא מקֶלם, תלמידו של הרב ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר ("אוהלי תורה", ד"ר מרדכי ברויאר). בישיבה זו למדו בני נוער, והם התגוררו בפנימייה. הסבא מקֶלם יישם את עקרונות "תנועת המוסר" גם בתכנון סדרי הפנימייה (ניקיון, נימוס, דרך ארץ, וכו'). הפנימייה לא סיפקה רק אש"ל אלא גם חינכה. דרך אגב, בישיבת קלם, הקדישו כמה שעות ביום ללימודי חול. הרש"ז סבר שזה נחוץ מפני שהורים רבים לא היו מוכנים לוותר על לימודי חול ושלחו את בניהם לבי"ס שבהם התקלקלו הבנים. הגר"י סלנטר נמנע משום כך מלבקר בישיבתו של הרש"ז, על מנת שלא לתת "הכשר" לשיטתו החינוכית (של שילוב לימודי חול), אבל סמך באופן אישי על מפעלו של הרש"ז. כך כותב הרש"ז: "בפירוש אמר לי (הר"י מסלנט) כי רק כשאני שם ומנהל את הענין על פי מוסר ויראת שמים אז טוב. ואם ח"ו בלא הנהגה כזו, ח"ו יצא עגל" (תנועת המוסר, ב עמ' 177).

ו. הפנימייה – עתידה?

בתקופה האחרונה חל במגזר הליטאי מהפך ביחס אל הפנימייה. מרבית ה"ישיבות הקטנות" (מיועדות לבני נוער עד גיל 16-17) החדשות נפתחו ללא פנימייה. הפנימייה כבר איננה מרכיב בסיסי בחינוך הנוער הישיבתי. זה לא קרה במקרה אלא על פי הדרכתו של הגרא"מ שך. הוא סבר שעבר זמנן. מדוע? ההסבר המקובל למהפך החינוכי הוא העלייה הברוכה באיכות הבתים. בעבר הבית היה "חסר", ולכן יציאת בני הנוער מהבתים היתה חיונית להתפתחותם התורנית. למרות המגרעות המוכרות של המגורים במוסד פנימייתי, הם היו עדיפים על מגורים בבית. אבל עכשיו האווירה בבתים (במגזר הליטאי) עלתה לאין שיעור, והיא מקבילה לזו של הישיבה. הישיבה והבית משדרים באותו גל ושואפים לאותה רמה תורנית. לכן, אין סיבה להוציא את הבנים מהבית. הרב שלמה וולבה הדגיש היבט נוסף: היום, בני הנוער פחות בוגרים ועדיין זקוקים לחום של הבית.

לכן, במרבית הישיבות הקטנות, שבים התלמידים לביתם מידי ערב. אמנם, לכל תלמיד יש מיטה בישיבה על מנת שיוכל לנוח באמצע היום. אחת לכמה שבתות, שוהים התלמידים בישיבה, על מנת ליהנות מהאווירה של שבת בישיבה. רק עם המעבר לישיבה גבוהה, לומדים התלמידים בתנאי פנימייה מלאים.

גם אצלנו חל מהפך ביחס אל הפנימייה, בעיקר בכל הקשור לחינוך הבת. באולפנות, נוצרה מתכונת של "חצי פנימייה" כדי "להרוויח משני העולמות": ליהנות מהאווירה המיוחדת שהפנימייה מסוגלת לתת לבנות בגיל הנעורים, וגם ליהנות מהמשך הקשר החם עם הבית. המתכונת של "חצי פנימייה" מאפשרת לבת שלא להתנתק מביתה, ויחד עם זאת ליהנות מהיתרונות של הפנימייה. זוהי פשרה יפה ומועילה.

יש שואלים, האם הפנימיות לבנים הן עדיין מרכיב חיוני בחינוך הבנים או כבר סיימו את תפקידן? אין ספק שמאז ייסד הרמ"צ נריה את ישיבת כפר הרֹאה, עברו הרבה שינויים על החינוך הפנימייתי, על הבית, על בני הנוער ועל החברה, ועל כן קשה לנחש מה היה עונה הרמ"צ נריה על שאלה זו. חלו תמורות משמעותיות בצרכים החינוכיים של בני הנוער, לכן אין כל חובה לדבוק בצורה עיוורת במתכונות החינוכיות הקודמות. כמו כן, עלינו לזכור שהפנימיות לא היו מאז ומעולם, הן יצירה חינוכית בת מאה שנים לכל היותר. על כן ראוי לבדוק מהי תרומתן העכשווית לחינוך הבנים והבנות. בדיקת השטח מעלה שיש פנימיות מוצלחות ויש פנימיות כושלות. הפנימיות המוצלחות, אשר תורמות לחינוך בני הנוער, מחזקות את הדעה שטרם עבר זמנן. בוגריהן מספרים בערגה על התקופה שבה הם שהו בפנימייה ומדווחים על החוויות החיוביות שהם עברו בה (הם יודעים לספר כיצד האווירה בישיבה, אשר במרכזה הפנימייה, "בנתה" אותם). פנימיות מסוג זה הן נכס חינוכי שלא יסולה בפז. לעומתן, הפנימיות הכושלות, אשר אינן תורמות מאומה לבני הנוער, מובילות למסקנה שעדיף היה לוּ היו התלמידים שוהים בביתם.

למעשה, אין תשובה אחידה אלא אינדיווידואלית. היא תלויה במספר גורמים: בשלוּת הנער לצאת מביתו, הרגלי תרבות הפנאי שלו, טיב יחסיו עם הוריו, סוג האווירה שקיימת בבית, כמה זמן יכולים הוריו להקדיש לחינוכו ולטיפוח קשרים אישיים איתו, טיב הפנימייה. שיקולים רבים נוספים משפיעים על גיבוש ההחלטה הסופית. בימינו יש מגוון עשיר של מסלולים חינוכיים, זה מאפשר להתאים בצורה מדויקת בין הנער לבין המסגרת החינוכית.

לפעמים, אין ברירה: בקרבת מקום, אין מסגרת לימודית מתאימה, ועל כן נאלצים ההורים לשלוח את הנער לישיבה פנימייתית. בין השיקולים לבחירת הישיבה או האולפנה הרחק מהבית, ראוי שמקום מרכזי יתפוס השיקול של איכות הפנימייה. לא מספיק לבדוק את רמת הלימודים של הישיבה או האולפנה ולהתעניין בהרכב התלמידים/ות, אלא גם צריך לבדוק כיצד מתנהלת הפנימייה, איזו אווירה שוררת בה, כמה השקעה חינוכית משקיעה הישיבה או האולפנה בטיפוחה; האם הפנימייה היא גן עדן חינוכי, מנוף להתפתחות רוחנית, או רק "מקום מרבץ", שאיננו מזיק אבל גם איננו תורם, או ח"ו "קן צרעות". השהות בפנימייה איננה דבר המובן מאליו אלא צריכה להצדיק את עצמה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

פנימייה - בחור נרדם על המיטה עם חומש ביד

היבט רגשי – התפתחותי של החינוך הפנימייתי בגיל ההתבגרות

תופעת החינוך הפנימייתי בישראל, ייחודית בכמותה בעולם למעט פנימיות מסוימות באנגליה. היא נוצרה כתוצאה מעליית נוער ללא הורים בתקופת השואה ולאחריה טרם הקמת המדינה, ובהמשך בעליות השונות. בעוד שבמגזרים החילוניים והחרדיים-ליטאיים חדל החינוך הפנימייתי להיות רווח בגיל התיכון מסיבות שונות, בציבור הדתי-לאומי רק בשנים האחרונות החלו להישאל שאלות בדבר התאמת המסגרות הפנימייתיות לכל הנערים.

ברשימה זו ברצוני להתייחס לחינוך הפנימייתי מהסתכלות על גיבוש הזהות העצמית של המתבגר, שהיא אחת המטרות ההתפתחותיות המרכזיות של גיל ההתבגרות.

תחושת הזהות העצמית הינה תחושה בסיסית של האדם הרואה עצמו כנפרד מהאחר. בנוסף תפיסת הזהות מקשרת בין העבר האישי לעתיד הצפוי ומשייכת את האדם לערכים ולקבוצה חברתית המעניקה ביטחון. לאחר שאדם מגבש את זהותו הוא יכול לענות על השאלות: מי ומה אני? ולאן אני רוצה להגיע? תחושת הזהות העצמית אינה באה כתהליך הבשלתי טבעי בלבד, אלא הדרך לגיבוש הזהות היא תוך כדי מגע עם האחר והאינטראקציה עם החברה. בניגוד לגיל הינקות והילדות, בו מרכז הכובד החיצוני והפנימי הוא עם ההורים, בגיל ההתבגרות עובר מרכז הכובד לחברת בני הגיל השווים. אצל המתבגרים המורדים, ההורים ודמויות הסמכות הנוספות רואים זאת באופן בולט. אך גם אצל שאר המתבגרים הנורמטיביים ישנה פרידה פנימית מהילדות והתלות בהורים תוך כדי חיפוש שייכות והזדהות עם קבוצת בני הגיל השווים. לכן תהליך גיבוש זהות העצמית כרוך בחוויית נפרדוּת מההורים תוך כדי חיפוש תמיכה עזרה והזדהות עם החברים.

החינוך הפנימייתי יכול לאפשר את גיבוש הזהות בעצם המגע התמידי עם בני הגיל, מגע חברתי שמהווה חמצן לבריאותם הנפשית של המתבגרים. אין ספק שחלק מהמתבגרים נתרם מכך. רוב המתבגרים לא ניזוקים מהיבט זה. יחד עם זאת  יש מתבגרים שהחינוך הפנימייתי לא מתאים להם ואף עלול להזיק להם.

מקום מרכזי בשאלה זו יש לתת למתבגר עצמו, במיוחד מי שהתנסה בפנימייה ומבטא בדרכים שונות שזה לא בשבילו. שני סוגים של מתבגרים יתקשו לתפקד במסגרות פנימייתיות:

1. מתבגרים שיש להם קושי בהתמודדות עם גורמים סביבתיים המקשים עליהם לתפקד באופן נורמטיבי, כגון: לימודים או לחץ חברתי, בין אם מדובר בכניעה ללחץ חברתי הנראה לעיתים כהתנהגות אנטי סוציאלית, ובין אם מדובר בבידוד וניכור חברתי. נערים אלו לא יפיקו תועלת במסגרת פנימיתית.

2. סוג נוסף של מתבגרים שעלולים להינזק בשהייה בפנימייה רגילה הם מתבגרים שיש להם קושי בארגון פנימי בסיסי המתבטא בליקוי בשיפוט והבנת המציאות. לעיתים רואים בהם חסרי אחריות ומבולבלים. מתבגרים אלו  צריכים תיווך ועזרה ישירה של מבוגרים בדומה לילדים צעירים.

לסיכום לפני קבלת החלטה על חינוך פנימייתי למתבגר, יש לקחת בחשבון גם את הצרכים הרגשיים הספציפיים של כל מתבגר, מעבר לתחומים הלימודיים השונים. גם אם רוב המתבגרים מצליחים לתפקד במסגרות הפנימייתיות ישנם מתבגרים שמסגרות אלו לא מתאימות להם.

אוריה יורב עו"ס קליני, מטפל במתבגרים, מרכז גוונים

פינת הרב גודמן: בחירת בית ספר – סינון ראשוני




 

הרב יונה גודמן, מנהל חינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

להקלטה המלאה: הורות והתבגרות: תהליכי הקבלה למוסדות לימוד

 

 

לרשימה המלאה של חומר על תהליך הרישום למוסדות חינוך 

 בחירת בית ספר - סינון ראשוני

קבלה לתיכון בגיל האמצע

בגיל האמצע, ילדינו נבחנים וממוינים.

מבט בעיתוני השבת, בתקופה זו של השנה,  מציף את הקוראים בפרסומים ססגוניים אודות מסגרות תיכוניות.  אלו מלוּוים במילות חזון גדולות המבטיחות שילוב מנצח בין תורה לעבודה, בין מימוש הפרט לתרומה לחברה ובין הישגיות לחדוות היצירה.

קהל היעד אליו פונות המודעות מלהטט בין  ההורים לילדיהם ומציע שפע וגם תחרות.

בתחרות לכשעצמה איני מוצאת פסול (יש לה גם לא מעט מעלות) ואי קבלתו של תלמיד למוסד זה או אחר אינה בהכרח משום עדות לקושי או לפגם בתפקודו או בכישוריו, אלא ביטוי לפער אמתי בין ביקוש להיצע.

ובאשר לדחיה – מדובר בהתנסות מחשלת, אשר מחקרים מצביעים כי פעמים רבות היא מהווה בסיס מוצק להצלחה עתידית.

כל זה טוב ונכון, ועם זאת, כאשר ילדינו נמצאים במצב של תחרות, רבים מאתנו, ההורים (לעיתים יותר מהילדים), נכנסים ללחץ, מתקשים להישאר ברובד הרציונאלי ומגיבים בפגיעה רגשית במצב בו הם מתקשים, נחסמים או נכשלים.

מדוע זה קורה?

בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ילדינו מהווים עבורנו מעין "שלוחה" פסיכולוגית שלנו ולעיתים אף "מהדורה משודרגת". כיוון שכך, הצלחתם בעולם נחווית על ידנו, במובנים רבים, גם כהצלחה שלנו וכאביהם וכישלונם – כאבינו.

קבלתה של תשובה שלילית ממסגרת לימודית אליה נבחן הבן/הבת וביקש להתקבל, או אפילו כניסתו של הצאצא לרשימת המתנה, מעוררת לעיתים פגיעה בדימוי העצמי שלנו, הוריו,  וכרוכה בשחזור לא נעים של חוויות כישלון מוקדמות שהתנסינו בהן בעצמנו, בעבר.

ולא זו בלבד. בהביטנו בילדים המוכשרים והמיוחדים שלנו ובפוטנציאל הטמון בהם, נשאף לספק להם חיים טובים (זו הגדרה סובייקטיבית) ובעלי משמעות ותחושת הצלחה, סיפוק והישג.  לעיתים גם נקווה (מבלי להיות מודעים לכך) לחוות באמצעותם  "חוויה מתקנת" –  בכך שנסייע להם להגשים יעדים שאנו לא הגשמנו ולהתנהל בדרך בריאה / "נכונה" יותר מזו שבה אנו הלכנו.  יש ונצפה מהם להגיע להישגים גבוהים מאלו שאנו השגנו (בשדה האישי, הזוגי, התורני, המקצועי) וגם להיפך – לאור קשיים שחווינו ומסקנות שגיבשנו אודות העולם, נפנק אותם ונגונן עליהם מפני אכזבות ו"סטירות לחי" במפגש עם אתגרי החיים.  הקשר הפסיכולוגי המתואר בינינו ובין ילדינו, מעמיס על כולנו עומס רגשי, שעל פי רוב אין אנו או הם מודעים לו ובוודאי שהוא אינו מדובר בגלוי בבית.

מה לעשות?

מודעוּת – תחילה:

חשיבות גדולה ישנה להכרה שלנו ב"סימביוזה" הטבעית אך הבעייתית עם ילדנו. ככל שנטיב לייצר הפרדה בין חוויותינו שלנו לאלה של הילדים, בין אישיותם לאישיותנו ובין האופי והתנאים שעצבו את ההתנסות שלנו לתנאים המעצבים את שלהם, כך נטיב עמם ועמנו ונתפנה לתפקידנו ההורי שעיקרו לתפישתי: העצמה, הכוונה והכלה.

חיבוק ה"כשלון":

עולם התקשורת והפייסבוק בפרט, מאלץ אותנו להציג תדמית של מצליחנים חסרי מנוח. עם פתיחת עונת המיונים, מזדמן לפתחינו אתגר משפחתי – של שיתוף בתקלות, סירובים, כישלונות ודחיות שחווינו (ולא הוכרענו על ידם).  כולנו בני אדם, והמציאות אינה נוסחא חד ערכית של תעשה ותצליח.

הכלה של אי הוודאות:

הורות לחיילים ובכלל, מלמדת אותנו שיעור או שנים של חיים תחת "ענן" רובץ ותמידי של דאגה ואי וודאות. מיומנות זו הנה פרי של תרגול, של השלמה עם מציאות מורכבת ושל הבנה עמוקה, שככלות הכל, אין אנו שולטים במהלכים כולם.

אמונה בשותף השלישי:

שלושה שותפים באדם. זה הזמן לסמוך על הפרטנר השלישי, שכל החלטה שתיעשה ומציאות שתתגבש – תוביל למשהו טוב וראוי וגם תתאים לבעליה (בל נשכח שלרוב התחרות והבחירה הן בין מוסד טוב אחד למוסד טוב אחר).   אנחנו גִדלנו ונמשיך לגדל, אהבנו ונמשיך לאהוב. עכשיו נִלמד ונלַמֵד פרק בהלכות תפילה, צניעות ואמונה.

 

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית מומחית, בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ולשעבר מנהלת השרות הפסיכולוגי חינוכי של גוש עציון

 

עוד בנושא בלב אבות:

בוחרים בית ספר  / הרב שלמה וילק. חמשת הדברות למניעת לחץ בתקופה של בחירת בית ספר

המתנה מורטת עצבים / הרב אלישע אבינר. על התמודדות עם הלחץ בהמתנה לתשובות לגבי קבלה למוסדות חינוך

 

עוד מאת נעמי עיני:

וידאו: נכשלת? לא נורא – חלק ב. נעמי עיני בסרטון המשך לסרט 'נכשלת – לא נורא': התייחסות לצעירים שחווים משבר. מאפייני גיל ההתבגרות סביב משבר, תגובות של הורים והחוויות המוקדמות שלהם, ודרכי התמודדות

שיעורי עזר. הבת שלנו, תלמידת כיתה י', שאובחנה לפני כשנתיים כסובלת מלקות למידה, הודיעה לנו השבוע כי בשנה הקרובה היא אינה מעוניינת לקבל שעות סיוע (הוראה מתקנת) והיא מתכוונת לעבוד למחייתה וללמוד…

פנימיה – מומלץ או לא?

צביקה מור על ישיבה פנימיה

איפה שהוא באמצע כיתה ז', הורים ותלמידים רבים עומדים בפני אחת ההחלטות הסבוכות בחייהם. היכן ימשיכו הבן והבת בשלב הבא?  לישיבה התיכונית-סביבתית למיטיבי הלכת או לישיבה המדעית-טכנולוגית למיטיבי השבת. לאולפנה העירונית לאומנויות ולתיאטרון או לאולפנה הבִּנימִינִית השומרת על מיגרון.

אחת מהשאלות הגדולות העולות על הפרק היא שאלת הפנימיה.

לא בקלות מחליטים מתבגרים ללכת לפנימיה. גם לעצמאיים ביותר, חשובה הקרבה לבית, להורים ולמשפחה, ואם לא להם – אז לחברים בעיר או ביישוב ולא שכחנו את הסניף כמובן. אחרים מעלים את הקושי בהתנהלות היומיומית מחוץ לבית ועמידה בכללי הפנימיה הנוקשים בדרך כלל. אלו ואלו חוששים מהמפגש החברתי החדש. שלא כמו באקסטרני, כאן אתה יום ולילה עם החברים הטובים והפחות טובים. אינך חוזר כל ערב ל"טעינה" בביתך הטבעי והמוכר. ההתמודדות רצופה וארוכה למשך שבוע ובשבת ישיבה – לשבועיים.

לא בקלות מחליטים הורים לשלוח את ילדם לפנימיה.  לא קל להם לראות את מיטתו הריקה מידי יום, לאחר 14 שנות מגורים משותפים. והפחד הגדול: כיצד יסתדר עם מורים חדשים, חברים חדשים וחוקים חדשים. ומה עם התקשורת? הלוא ידוע שמתבגר בפנימיה מתקשר בממוצע פעם וחצי בשבוע להוריו וגם אז דיבורו לקוני במיוחד: "מה קורה?" ; "מה אתכם?" "בסדר" ; "סבבה" ; "יאללה ביי"…. כיצד ידעו מה באמת עובר עליו? האם טוב לו? האם טוב לו מספיק? מה הוא אוכל ומה לא? האם ישן מספיק? מיהם חבריו?

האמת היא, ששאלת הפנימיה אינה פוסחת גם על שולחנות הצוות בישיבות ובאולפנות, העורכים מידי פעם בדק בית ובוחנים מחיר לעומת תועלת.

לא בקלות מחליטה ישיבה תיכונית או אולפנה להחזיק פנימיה. במישור הכלכלי, הפנימיה אינה "משתלמת". את ההוצאות הרבות ניתן היה להפנות לתגבור לימודי ולפעילויות חברתיות מגוונות. גם במישור החינוכי עולות שאלות רבות מספור. למשל, האם טוב לצוות ולתלמידים להיות זה לצד זה באופן רציף או שטוב היה לשני הצדדים להתרענן בבית עד הבוקר הבא? האם טוב למתבגרים להיות זה לצד זה מסביב לשעון? האם אנשי הצוות בפנימיה מסוגלים לתת מענה חינוכי הולם לכוחות הרבים הפועלים בה?  אולי טוב וטבעי שהילדים יחזרו להתחנך אצל הוריהם?….

הורים ומחנכים רבים מתלבטים בשאלת הפנימיה, ואכן אין לה תשובה חד משמעית, כיוון שהיא תלויה במשתנים רבים. למשל: דרכה החינוכית של הישיבה, באיזו פנימיה מדובר (פנימיה או חצי פנימיה), מהם התנאים הפיזיים והשפעתם על המתבגר, מי בצוות המחנכים ומי בצוות המדריכים, מי ההורים ומה יכולת התמיכה שלהם בשלט רחוק. לפני הכל יש לבדוק מי המתבגר ומהם איכויותיו וקשייו וכו'.

לסיכום, הפנימיה היא כלי וככל כלי תלוי מה עושים איתו ומי עושה איתו. הפנימיה יכולה להיטיב עם אחד ולהזיק ביותר לאחר. אם החלטתם לשלוח את הצאצא לישיבה/אולפנה עם פנימיה, שימו נא לב לנקודות הבאות:

א. מרחק – מסגרת המרוחקת מידי מהבית, מבזבזת המון אנרגיות מהבן ומכם. חשבו נא על ההתאוששות המתבקשת לאחר כמה שעות נסיעה כל פעם, לעיתים בטרמפים (סוגיה בפני עצמה). האם תוכלו לבקר בקלות ובתדירות סבירה? לבוא ללמוד איתו בסדר ערב? להקפיץ לו בגדי שבת ששכח?

ב. מעקב – האם יש ביכולתכם לעקוב בהתמדה אחר התקדמותו האישית והלימודית בשלט רחוק?  לדעת אם טוב לו שם? אם הוא בודד?  להזכירכם, תלמיד המתחיל ט', לא מזמן סיים ח', ותלמיד ח' זקוק לכל הדעות לתמיכה ולמעקב של הוריו במישור הלימודי. האם תוכלו להיות שם בשבילו?

ג. תקשורת – האם בניתם כבר עם ילדכם ערוצי  תקשורת המוכיחים את עצמם? האם התרגלתם לשבת סתם כך ולדבר על נושאי ליבה בחייו ובחייכם? האם בניתם אמון שיאפשר לילדכם לראות בכם כתובת ראשונה לקשייו ולהתלבטויותיו?

ד. חברים ותנועת הנוער – כשהבן אומר "כן" לפנימיה, הוא עלול לומר "לא" לעוגן החברתי המוכר שלו בשכונה או ביישוב. ההדרכה בתנועת הנוער, החשובה ביותר מאספקטים רבים, עשויה להישלל ממנו בגלל חוסר הזמינות והפניוּת.

ה. משפחה – כיצד תסייעו לשמירת וביסוס הקשר בין ילדיכם במיוחד כשיש כמה מתבגרים בבית הלומדים בפנימיות או בוגרים בישיבות גבוהות וכדו'? האם נגזר על ילדיכם להיות עם "שכן קרוב" וללא "אח רחוק"?

ו. עומס – הישיבה התיכונית הפנימייתית מייצרת עומסים שונים: עומס לימודי – מקצועות רבים ושעות רבות של למידה. בישיבות רבות סדר הערב מסתיים באזור השעה 20:00. עמידה בכללים – בניין הכיתות, חדר האוכל, הפנימיה, אולם הספורט והמועדונים שכבתיים מחייבים תקנות וחוקים רבים. שעות השינה – תלמיד ישיבה תיכונית פנימייתית מכיתה י' ומעלה ישן בממוצע 5 שעות בלילה.

ז. קדושה – באופן טבעי לאחר יום הלימודים העמוס שהתחיל בסביבות 07:00 והסתיים לו אי שם ב20:30, מהווה הפנימיה אגן ניקוז לכל האנרגיות של רתיחת הדמים המובנית בגיל הנעורים, האצורות במשך היום. עישון הסיגריות והנרגילות, השתייה החריפה והצפייה בסרטים לא ראויים, אינם מתרחשים בבניין הכיתות ובוודאי שלא בבית המדרש אלא דווקא בפנימיה ובסביבתה. מספיק תלמיד אחד מהסוג הזה כדי להכניס את בנכם לחבורה מפוקפקת זו. כיצד תוכלו לדעת שהישיבה שבחרתם יודעת לייצר תרבות חיובית אלטרנטיבית בערבים? האם המערך החברתי בישיבה שבחרתם יודע לתעל את האנרגיות הרבות של גיל הנעורים לעשייה חיובית מידי ערב?

ח. חינוך בקבלני משנה – האם המסגרת, על כל חלקיה, ממשיכה את הקו החינוכי בביתכם? האם ילדכם ימשיך לספוג את הערכים המשפחתיים שלכם כשהוא מבקר בבית יממה וחצי בשבוע בלבד? כיצד?

הכנה וחשיבה משותפת שלכם עם הבן והבת תאפשר לכם ולהם לנחות נחיתה רכה בישיבה ובאולפנה ואף לזרוע אופטימיות רבה להצלחת השנים הבאות.

 

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD,

052-6070954 more-lanoar.co.il

יציאה ללימודים מחוץ לבית

הורים רבים מתלבטים בצדק, האם לשלוח את בנם או את בתם למוסד חינוכי מעולה הרחק מהבית או להעדיף את קרבת הבית. השיקולים הם קשים וסבוכים: כאשר מקום הלימודים הוא רחוק, ואין הבן חוזר לביתו מידי ערב אלא לן בפנימייה, וממילא מצטמצמת השפעת ההורים על חינוך הבנים. הבנים מתרחקים מהבית לא רק מבחינה פיזית אלא גם מבחינה רוחנית. יקשה על ההורים להנחיל להם את תורת האם ואת מוסר האב ("שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך").

מאידך, האווירה החברתית בישיבה התיכונית או באולפנה עשויה לתרום רבות לעיצוב עולמם של התלמידים. התלמידים נהנים מחברה טובה ומנצלים את שעות הפנאי לעשייה חיובית (מכאן אחריותן הכבדה של הישיבות התיכוניות והאולפנות בבחירת צוות הדרכה שלא ישמש רק בתפקידי שיטור אלא כדמויות מופת הראויות לחיקוי). זה היה אחד מהשיקולים המרכזיים ברעיון הקמת הפנימיות בישיבות התיכוניות ובאולפנות. בדרך כלל, במישור החברתי, הבית מתקשה לעמוד בתחרות מול פנימיות ישיבתיות שמתפקדות כראוי. הבית איננו יכול לספק לבנים חברה תוססת, רעננה ואיכותית. בבתים רבים, תרבות הפנאי העיקרית היא הצפייה בתוכניות הטלוויזיה. יחד עם ההורים האוהבים ממתינה הטלוויזיה לשובם של הבנים הביתה. ההשפעה החיובית של הקשר עם ההורים מתמסמסת בגלל השפעתה השלילית של הטלוויזיה.

על כן ההכרעה היא קשה: השפעת הבית מול השפעת הישיבה, איכות הבית מול איכות הפנימייה (יש פנימיות שתורמות רבות לנוער, ויש פנימיות שהאווירה השוררת בין כותליהן היא עכורה והרסנית).

ראוי לצרף לשיקולים שהועלו לעיל, שלושה שיקולים נוספים המוזכרים בפירוש "תפארת ישראל" למסכת אבות (פ"ד יד) על המשנה: "הוי גולה למקום תורה". נביא את הדברים קרוב ללשונם:

"משנה זאת היא תוכחה כלפי בחור המתחיל ללמוד. לשון 'גולה', היינו שיעזוב את הוריו ואת משפחתו… ולמרות שקשה הפרידה הזאת כמנתק תינוק משדי אמו – לטובתו היא. כמו שהעשב לא יצלח במקום שנזרע תחילה, אלא הגנן יעקרו ממקום זריעתו וייטע אותו במקום אחר, כך האדם לא יצליח (להתפתח) בתורה ובמידות במקום מולדתו אלא במקום אחר. וזאת משלושה טעמים:

א. "הרבה שעשוע ילדוּת וחברים שמחוּ נפשוֹ בילדותו. הוא מוכרח לעזוב אותם אם רצונו לעלות בסולם ההשכלה (= החכמה). אבל בביתו, ההרגל ימנע ממנו מלפרוש מהם". הדגש הוא על המעגל החברתי. לשם התפתחותו, צריך הנער להתחבר לחברים בוגרים בנפשם ורציניים. אבל, כל עוד הנער נשאר בביתו, יקשה עליו להחליף את מעגל חברי הילדות שלו.

ב. "בבית הוריו הוא תמיד ישאר ילד". בבית, ההורים מפנקים אותו ועוטפים אותו באהבה, עד שהבן "שוכח את תכליתו, להתחזק להיות איש". הדגש הוא על הפינוק המשפחתי שעלול לעכב את תהליכי ההתבגרות הנפשית.

ג. "הדבר ידוע שהאדם יתאמץ יותר לעשות הטוב מתוך חופש ממה שיעשה על ידי הכרח (= כפייה) מאחרים. אולם בעודו בבית הוריו, לא יתאמץ הבן להשגיח על עצמו להתעלות בגרם המעלות (= הבן לא יתאמץ להתקדם), ביודעו שהוריו ישגיחו עליו". הדגש הוא על עצמאות ואחריות. בבית, סומך הבן על הוריו. הם אחראים על הכל, החל מהעמידה בזמנים וכלה בדרבון לקראת בחינות. הרחק מהבית, מגלה הנער כוחות חדשים שהיו רדומים אצלו.

ה"תפארת ישראל" הזכיר בדבריו שלושה נימוקים כבדי משקל בעד יציאת נערים למוסדות חינוך הרחוקים מן הבית. א. עזיבת הבית מאפשרת לנער/ה לרענן את המעגל החברתי שלו ולהתחבר לחברה רצינית ומבוגרת. ב. עזיבת הבית מרחיקה אותו מהפינוקים הביתיים המנציחים את ילדותו. ג. היציאה מהבית מנתקת את התלות בינו לבין הוריו ומחנכת אותו לעמידה עצמאית ולאחריות. הוא כבר איננו יכול לסמוך רק על הוריו, הוא חייב לסמוך בעיקר על עצמו.

מסקנת ה"תפארת ישראל" היא ברורה: אין להשאיר נער בבית! הוא אף מצא רמז לכך בפסוק: "אבי ואמי יעזבוני וה' יאספני" (תהלים כז י). פירוש: אם אעזוב את בית הורי, אזי ה' יאספני.

שלושת השיקולים הנ"ל אינם נכונים בכל מקרה. לעיתים קיימים שיקולים הפוכים שמכריעים את הכף, אבל ללא כל ספק צריכים שיקולי ה"תפארת ישראל" להילקח בחשבון לפני ההכרעה הסופית.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה.
מתוך הספר "אמונת החינוך" עמ' 79