תגית: גבולות

נחישות וכוח פנימי

נחישות היא המאפיין הקריטי ביותר מכל המאפיינים בהצבת גבולות בהורות. היא מבטאת את נכונות ההורה לשלם את המחירים הכרוכים בעמידה על עקרונות חשובים ובשמירה על גבולות חיוניים. גישה נחושה של הורים מעבירה מסר תקיף, חד משמעי ונקי מספקות. ילד שחווה מסר כזה יקבל ביתר קלות את הגבול שההורה יציב לו. לעומת ילד להורה מתלבט, המציב לכאורה את אותו גבול אך מעביר מסר לא ודאי ולא החלטי.

נחישות מבטאת את תחושת השלמות הפנימית של ההורה. טעות היא לחשוב שנחישות מתבטאת בקשיחות, הערות, איומים או עונשים. הנחישות מתבטאת פעמים רבות דווקא בהתייחסות רגועה אך תקיפה, בטון דיבור החלטי אך לא מאיים, באמירות קצרות אך חד משמעיות. נחישות אינה מסתמכת על דחף רגעי אלא קשורה בנושא שלגביו יש למנהיגים עמדה חזקה, מעורבות אישית ואכפתיות רבה. נחישות מבטאת עוצמה פנימית והיא קשורה למידת השכנוע והשלמות הפנימית של האדם.

יש הבדל משמעותי בין מעשה שאדם עושה מתוך שכנוע פנימי לבין מעשה שהוא עושה ללא שכנוע או מתוך חובה. כאשר המעשה אינו מבוטא את הקול האישי, חש האדם מאולץ, מגושם ולא שלם עמו. כאשר מבטא המעשה את קולו האינדיבידואלי, הוא מרגיש צודק. אם התנהגות ההורים אינה מבטאת את צורכיהם, רגשותיהם וערכיהם, הם אינם חשים שלמים עם עצמם.

הורים שמציבים גבולות בלי שהם שלמים איתם, אל להם להתפלא שילדיהם אינם נענים להם. לכן, הורים נחושים אינם הורים צועקים, מאיימים או מענישים, אלא הורים שילדיהם מרגישים שהם באמת מתכוונים למה שהם אומרים או עושים.

הקשר בין תחושת הכוח הפנימי לבין השימוש בכוח ממשי הינו קשר הפוך: ככל שההורה מרגיש יותר כוח פנימי כך הוא צריך פחות להשתמש בו. הורים שמרגישים כוח מבפנים, ילדיהם ייענו להם יותר גם במשימות קשות. הורים שמרגישים חלשים מבפנים, ילדיהם יתנגדו להם יותר גם במשימות קלות.

לפעמים, עצם הנחישות המשודרת לילד, ההרגשה הברורה והחזקה שההורה עיקש ומוכן "ללכת עד הסוף" עושה את שלה והילד נענה להצבת הגבול ביתר קלות.

נחישות הורית מתחילה פעמים רבות בנכונותם "ללכת עד הסוף" בדמיון. בני אדם אינם מעיזים לדמיין את מה שעלול לקרות ממה שהם מפחדים ממנו. כתוצאה מכך, פחדיהם גוברים והם משותקים בעשייה. כאשר הורים חוששים ללכת עד הסוף בדמיונם; כאשר הם חוששים לדמיין כיצד ייראו הדברים אם הילד יסרב להוראותיהם והם ייאלצו להפעיל כוח – הם נעשים חלשים. פעולותיהם במציאות מוכתבות על ידי הפחד הפנימי שלהם. לעומת זאת, כאשר הורים אוזרים עוז לראות בדמיונם גם את התוצאות הקשות שעלולות להיגרם כתוצאה ממהלכים שיינקטו, הם נעשים חזקים. מעשיהם במציאות משוחררים מפחדים, משדרים לילד ביטחון ולכן הם אינם צריכים בדרך כלל להגיע ביחסיהם עם הילד למקומות הקשים שאליהם הגיעו בדמיונם.

נראה, אם כן, כי כאשר הורים חשים תחושת שלמות פנימית עם הגבולות שהם מציבים לילד, הילד יחוש בסמכותם וייענה להצבת הגבולות. נחישות הורית מתבטאת במתן הוראות תוך התייחסות רגועה אך תקיפה, בטון דיבור החלטי אך לא מאיים, באמירות קצרות אך חד משמעיות.

מתוך אתר 'הידברות'

לא קם בבוקר

לא קם בבוקר

שאלה: בני בן ה-17 הוא תלמיד כיתה י"ב. המשמעת הלימודית התרופפה, ובני מנצל זאת לרעה. הוא מזלזל בלימודים, נעדר מהם לעיתים תכופות. הוא קם בבוקר מאוחר. זה מאוד מדאיג אותי. בתחילה, ניסיתי להעיר אותו, אבל זה הגביר את המתח בינינו. עכשיו, אני מניחה לו לישון, אבל אינני יודעת האם אני נוהגת נכון. אני חוששת שהמצב ילך ויחמיר.

תשובה: דבר ראשון צריך לזכור שיש לנערים מתבגרים צורך גדול בשינה. מסתבר שהם צריכים את זה גם בשביל הצמיחה הפיזית וגם בשביל ההתפתחות הרגשית והרוחנית שלהם. המשמעות היא שה'מום'  הזה הוא 'מום עובר'. אני מעריך שרוב מוחלט של בני הנוער הישנוניים גדלים להיות מבוגרים עירניים וחרוצים.

השאלה היא, אם כך, כיצד להפחית את הנזקים העכשוויים הנגרמים מההתעוררות המאוחרת על חשבון התפילה והלימודים. חשוב לציין, שלפני שמתייחסים לבעיה כבעיה חינוכית חשוב לשלול קיומה של  בעיה רפואית. לעיתים הבעיה היא אמיתית וזקוקה לטיפול רפואי. אם יש חשד כזה אזי קודם כל חשוב להתייעץ עם רופא. יצויין שקיימת היום מוּדעוּת גבוהה לבעיות שינה וישנן מעבדות שינה שבהן דברים אלו נבדקים.

בהנחה שאין בעיה רפואית, נפנה לתגובתנו החינוכית:

אפשר לשאול מושגים מעולם התעסוקה והעבודה. מסתבר שכשיש לנער מחוייבות להגיע לעבודה (הטוב ביותר הוא שהבן יתנסה בעבודה בחופש) או למטלה אחרת שלו (כגון יציאה לטיול) הוא מצליח לקום ולתפקד עצמאית. התפקוד במסגרת הלימודים אמור להתדמות למחוייבות המסגרתית לעבודה.

זה המקום לזכור ולהזכיר לבן שהזכות להיות במסגרת לימודית עד גיל 18 (ומעבר לכך) הוא זכות ומתנה שהחברה מעניקה לצעיריה. האופציה האחרת במדינות אחרות היא הצטרפות למעגל העבודה בגילאי 16-17. כל נער ונערה נהנים בכל שנת לימודים מהשקעה של החברה וההורים בסכומים של עשרות אלפי שקלים. ה'תמורה' להשקעה זו אמורה להיות צמיחה, למידה והתפתחות. תפקוד ראוי במסגרת הלימודית הוא חלק מה'תמורה' המצופה.

בנוסף לזה, חשוב לזכור שהעימוּת עם מתבגר עייף וישנוני בשעות הבוקר היא קשה מאד. צריך לשמור את הדרישות ללילה שלפני, עם דרישה ללכת לישון בזמן סביר. צריך לתכנן יחד את תהליך ההתעוררות וכיצד הנער רוצה לעמוד במשימת ההתעוררות. האם הוא רוצה להתעורר לבד? האם הוא מבקש את עזרתנו?

חשוב לדבר בגלוי עם ביה"ס על מערכת הציפיות מהתלמיד. האם ביה"ס נוקט בסנקציות? אם כן, אפשר להגיע לחשיבה משותפת כיצד 'לקנוס' את הבחור המסרב להתעורר.

כל האמור לעיל הוא נכון גם למחוייבות שלנו כלפי קיום מצוות ק"ש ותפילה בזמנה ובמנין.

התרופפות המסגרת בביה"ס אינה הרשאה לזלזל בק"ש ובתפילה. מאידך, בגיל 17 – מדובר בחובה של הנער ולא של הוריו.

שיקוף של ההתנהלות הבעייתית ('אתה הולך לישון מאוחר ולכן לא ממלא את חובותיך כלפי הקב"ה וכלפי המסגרת שלה אתה מחוייב') תעזור. גם אם היא לא תשיג תוצאות מיידיות – המסר הנכון והאמיתי יחלחל.

בהצלחה.

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי

עוד מאמרים מהרב הולנדר בלב אבות:

לבן שלנו יש חברהשמענו שלבננו יש חברה… אנחנו מתנגדים עקרונית לחברות בגיל הזה…

מבחני קבלה לישיבות תיכוניותמבחני הקבלה לישיבות התיכוניות באופק. הבן נבוך. אתם נבוכים. קבלו מורה דרך קצר.

מסע לפוליןעל מסע לפולין – דילמות חינוכיות, ליווי ותמיכה הורית

´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´: בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.

הדרכה מול לימודיםלאיים על הפסקת ההדרכה כשהיא כנראה פוגעת בלימודים? על איבחון הסיבה האמתית

חברים בעייתייםהבן שלי התחבר עם חבר´ה בעיתיים ביותר…

חינוך לצניעותכיצד מחנכים לצניעות? עקרונות וטיפים

ילד מושעה בביתהשעו את בננו מהלימודים. מאז הוא מתבטל ולא עושה שום דבר כדי לנסות לחזור ללימודים…

לדאוג או לא לדאוג מן החופש הגדול ?

צמד המילים "החופש הגדול" מעורר אצל הורים רבים תחושות לא חיוביות. במקביל, אצל הילדים יש תחושה הפוכה של שמחה גדולה. פתאום אין את השגרה רגילה המאפיינת ימי לימודים. שגרה זו יוצרת מתחים רבים בין הורים לילדים ללא קשר לגיל הילד. ההורים חייבים לשים לב לנקודה חשובה. בני האדם כל הזמן מפרשנים את האירועים המתרחשים סביבתם. אנו נותנים משמעות לאירועים בהקשר לעצמנו, לאנשים אחרים ולחיים בכלל. הפירוש ומתן המשמעות נעשה דרך המבנה האישי של כל אדם, מכאן שכל אחד מאתנו יפרש בדרך שונה וייחודית לו, את אותם האירועים. לא פעם, פרשנות שאנו נותנים למצבים השונים מעוררת בנו הרגשה שלילית. כך גם לקראת החופש הגדול, הדרך שבה נתייחס לחופש הגדול תוביל אותנו. אם נגיד לעצמנו כל הזמן "כמה קשה זה הולך להיות", "אני מאוד אוהב את ילדיי אבל מה אני אעשה איתם חודשיים", "אין לי כח למאבקים איתו" ועוד ועוד משפטים מחלישים, ברור שבגישה כזאת הסיכוי להתרומם קטן ביותר. אני מציע גישה הרבה יותר שמחה ומקרבת. חייבים להתייחס לחופש כאל אתגר ישים בתחום המשפחה והבית. חופשת קיץ יכולה להיות תקופה שמחה ונפלאה אם הגישה שלנו תהיה כך. יש לנו הזדמנות כהורים לבדוק את היחסים עם הילדים שלנו, יש לנו הזדמנות להיות יותר זמן עם הילדים (זה יכול להיות אפילו מהנה ביותר לשחק במשחקי קופסה עם הילדים שלנו), יש לנו הזדמנות להיזכר בתפקיד שלנו כהורה (עניין שביום יום אינו כל כך מתרחש עקב עיסוקינו הרבים). ונקודה חשובה נוספת: משפחה היא הביטחון הבסיסי שניתן לילד, הבית הוא המקום הטבעי בו הוא מרגיש מוגן, בחיק האם הוא מרגיש אהוב, ובקרבת האב הוא מרגיש מוערך.

אך לעיתים, במרוץ החיים אנו ההורים שוכחים את התפקידים המהותיים שלנו ונכנסים לשגרת החיים. וכך אנו מעבירים ימים על גבי ימים בתור מפרנסים או מפיקי אירועי תרבות של המשפחה. בתור שוטרים האחראים שכולם יצייתו לכללים או בתור עובדי מטבח, ודאי שכל התפקידים האלו חשובים והבית לא יכול לתפקד בלעדיהם וכבר אמרנו שהבית עצמו גם הוא משרה הרגשה של הגנה.

גם בחופש יש לשים גבולות. הסיכוי להצליח בהשגת סדר יום תלוי בכוחות של ההורים להקפיד על כך. יחד עם זאת, חשוב לשמור על פרופורציות בהתייחסות לגבולות בחופשה: לא להתעקש על מה שלא חיוני, ולגלות הבנה לצורך של הילד לצאת קצת מהמסגרת.
בתחומים מסוימים, למשל שעת שינה וכו', כדאי לנסח חוקים חדשים מיוחדים לחופש, ולנצל את הזמן לקרבה משפחתית, להנאה, למנוחה וגם להניח לילדים לגלות תחומי עניין חדשים שאין זמן להתפנות אליהם במהלך הלימודים.

כדי לא להיות הורים מרירים וכועסים, מידי פעם (ויש אומרים מידי ערב) אנו צריכים להזכיר לעצמנו שכל ילד וילד מילדינו צריכים מאתנו גם יחס עמוק יותר ואישי יותר. כשאנו לא נותנים להם אותו, אין כמוהם להזכיר לנו את זה כל אחד בדרכו שלו.

החופש הגדול הוא הזדמנות מצוינת לעבודה הורית.

 

מתוך ראיון שערך אבינועם הרש (מחנך, סמנכ"ל חברים מקשיבים, ומעביר סדנאות למורים ולנוער) עם הרב יהודה נוימן מנהל חטיבת ביניים 'אור תורה אריא"ל סטון'

האם עומדת ומנהלת דיאולוג עם הבת המתבגרת שיושבת במטבח - סמכות הורית

שבירה ותיקון בסמכות ההורית

מנהלת דיאולוג עם הבת המתבגרת - סמכות הורית

 

סמכות הורית חשובה לבניית הבית ויכולותיהם של הילדים, אבל לעיתים אנחנו כהורים, במו ידינו שוברים את הסמכות הזו…

 

מחקרים מלמדים כי סמכות הורית לקויה עלולה לפגוע בילדים לא פחות מאשר הנוקשות והסמכותיות הקשות ביותר. ראינו שהסמכות ההורית בבית מכניסה את בני הבית לסדר תנועה נכון, ומסייעת לילדים להשיג יכולות חשובות ביותר כניהול עצמי, דחיית סיפוקים ויחס של כבוד למבוגרים. עוד ראינו, שיפה שעה אחת קודם, ולא כדאי לחכות עם שיקום הסמכות ההורית לימי החופש הגדול.

כיצד אנו שוברים את הסמכות ההורית שלנו במו ידינו וכיצד נוכל לתקנה?

בשורות הבאות תובאנה דוגמאות של שבירה ותיקון בסמכות ההורית:

א. סמכות הורית בשניים  סמכות הורית טובה מתחילה בזוגיות איתנה. אם לא תהיו חברים הכי טובים, כנראה שתתקשו מאד בהנהגת ובהנהלת הבית והילדים. אז אם התקשורת ביניכם לוקה בחסר, או  גם אם התקשורת טובה, אך אינכם מתואמים כנדרש ואינכם מציגים קו הורי אחיד – סמכו על ילדיכם שידעו מתי וכיצד לנצל את הפרצות. לכן, אם אתם מרגישים שהסמכות ההורית שלכם פגועה, שאלו את עצמכם מה חלקכם בבעיה כזוג, האם אתם מאוחדים ואחידים. לפעמים התקשורת ביניכם טובה ואתם זוג מה זה חמוד, אך אין לכם דייט שבועי בנושא חינוך הילדים, וכשיש בבית כמה ילדים קטנים ורצופים, כמעט ולא ניתן להגיע להישגים חינוכיים רצויים כשלא מתבצע תכנון ומעקב שבועי ע"י ההורים. ועוד משהו. החיים בשניים מחייבים גיבוי הדדי. שמירת הכבוד ביניכם היא אחת המתנות היפות והגדולות ביותר שתוכלו לתת לילדיכם בילדות ובבגרות לקראת הקמת בית משלהם. לאחר שלמדתם לתפקד כזוג, תוכלו להמשיך את תפקידכם כהורים בסימון גבולות הבית.

ב. סמכות הורית יוצרת ושומרת גבולות  סמכות הורית טובה ממשיכה בסימון קווים אדומים לבית ולמשפחה. מה מותר ומה אסור בבית כמה ומתי. ההגדרה של קו אדום: דבר שאינכם מוכנים לסבול בבית בשום פנים ואופן. נקודה. ללא שום פשרות. כדי שקו אדום יהיה קו אדום, על בני הבית לדעת ממנו ושום דבר לא ברור מאיליו. אל תניחו הנחות שילדיכם יודעים כל מה שבלבכם "כי זה הרי ברור". קיימו ישיבה משפחתית וסמנו את הקווים האדומים שלכם בדגש על בהירות וקיצור. היזהרו נא משטחים אפורים. ועצה נוספת: על המותר בבית להיות מספיק רחב ומשמעותי כדי לא ליצור בבית אווירה של הצבא האדום. יש אומרים ביחס של 1:5. לפעמים תאלצו לאסור דבר בבית למרות שהמתבגר שלכם יעשה את הדבר אצל חבריו. תוכלו לומר לו באסרטיביות אוהבת: "אנחנו אוהבים אותך, ותמיד תמיד תהיה הבן שלנו אך אצלנו בבית זה לא מקובל ואנו מבקשים ממך להימנע מהדבר גם אצל חברים". אולי הוא ימשיך בשלו, אך לפחות הוא שמע בבירור מה המדיניות בבית.

ג. סמכות הורית מגשימה ערכים  אם בחרתם לחיות כזוג, כדאי לכם לשבת ולחשוב מהם הערכים החשובים לכם ביותר, ומהם הדגלים של הבית שלכם. הערכים מסייעים לנו בבחירה בין חלופות בצמתים חשובים לאורך חיי המשפחה. כשהערכים לא ברורים לכם, או גם אם הם ברורים לכל אחד מכם בנפרד אך לא הגעתם כזוג להסכמה על ערכי המשפחה, כנראה שתמצאו את עצמכם בקונפליקטים מידי יום ביומו במינון ובעוצמה משתנים, שילמדו על חוסר האחידות שלכם. אז שבו נא והרכיבו את תעודת הזהות של הבית שלכם. לאחר שהסכמתם על 5 הערכים המרכזיים שינחו את משפחתכם, ערכו תיעדוף קפדני וכתבו לכם מה קודם למה. בדקו האם היום-יום המשפחתי שלכם מגשים את הערכים שלכם, ואם ישנם פערים, שאפו לצמצם ולסגור אותם. אין צורך לתלות את דף הערכים שלכם על המקרר. פשוט תחיו אותם. הקווים האדומים יצרו לנו מסגרת ועכשיו הגיע הזמן למלא אותה בתוכן חיובי. בדרך כלל מזכירים את המילה "מדיניות" בהקשר של גבולות וסנקציות. בואו ננסה לקבוע מדיניות בהקשר חיובי. ניקח את 5 הערכים המרכזיים של הבית כנ"ל, ונדאג שסדר היום בבית יגשים כל אחד מהם.

ד. סמכות הורית מנהלת מקומה של הסמכות ההורית אינו מסתכם רק בשמירת הגבולות ומה שבתוכם. בתוך הגבולות הללו פועלות נפשות – הילדים הצעירים והבוגרים יותר – הזקוקים לניהול ולהכוונה. מוכרת לכם הסיטואציה בה כולכם נמצאים בבית, ואתם ההורים יושבים עם עצמכם ומנסים לקרוא משהו ולתת לרגליים קצת מנוחה, ולפתע צצות להם מריבות ומתיחויות בין ילדיכם. פתאום צעקה, ומיד צביטה, בכי ואולי גם קללה? ואז תורכם: "אולי מספיק עם המריבות? אי אפשר לשבת פה 5 דקות ולקרוא משהו בשקט?…". ילדיכם ובמיוחד הקטנים זקוקים לניהול ולהכוונה בשעות הפנאי שלהם. הם זקוקים שילמדו אותם כיצד נראית שגרת אחר הצהריים הארוכים של שבת ושגרת הבוקר של יום חופש ללא קייטנה. אז אם אתם רוצים לקרוא משהו בשקט, למדו את ילדיכם כיצד למלא את זמנם בפעילות מועילה ומהנה ובמיוחד כיצד להסתדר זה עם זה. מרכיב נוסף בניהול הוא קביעת המדיניות. שבו לישיבה זוגית, ובנו מדיניות משפחתית בנושאים שונים קבועים ומזדמנים. שאפו להיות ערניים ביותר למתרחש בקרב בני הבית, כדי שלא תהיו מופתעים. ואם הגיעה בקשה מהילדים לעניין שדורש מדיניות, המתינו עם התשובה ואמרו שתדברו ביניכם על העניין. אם העניין דורש חשיבה, אל תשלפו מהמותן תשובה שתצטערו עליה. כך תישארו מנהלים ולא תהיו מנוהלים.

ה. סמכות הורית מתוזמנת אחד המרכיבים החשובים ביותר בחינוך הוא התזמון. תגובה חינוכית שלא באה בזמן יכולה לאבד את יעילותה ואף להזיק. אם אתם רוצים להפסיק אחת ולתמיד את המריבות המרות של ילדיכם אלו עם אלו, כנראה שלא נכון לתת להם שיחת מוסר דקה וחצי לאחר שהפרדתם בין הניצים כשהטורים עדיין גבוהים למדי. במצב זה אין להם אוזניים לשמוע ואין לב להקשיב. ואם בא לכם לשרוף קשרים עם המתבגר שלכם, פשוט העירו לו בפני חבריו ורפדו את דבריכם בדברי מוסר חוצבי להבות ואם אפשר שלבו גם כמה מקורות. ועוד משהו. מרכיב נוסף של התזמון הוא ההטרמה. הנחו את הילדים לפני האירוע ולא במהלכו. קבעו כללים, הבהירו ציפיות ובדקו הבנה לפני שהשבת נכנסת, לפני שהגעתם לביקור אצל הסבתא, לפני שנכנסתם לקניות וסידורים בקניון. התכוננו מראש לאותם זמנים ומקומות בהם הילדים מתקשים וזקוקים להכוונתכם. תזמון נוסף בסמכות ההורית קשור לסעיף הראשון. הפעילו את הסמכות ההורית כשאתם ביחד, בלב אחד. אז אם רבתם קצת או אפילו אם קיים רק חוסר הסכמה ביניכם, פתרו את הקונפליקט לפני שאתם עוסקים עם הילדים.

 

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD,

052-6070954 more-lanoar.co.il

חינוך בגיל הנעורים

לאחרונה גילינו לתדהמתנו שהוא מעשן

שאלה:
בננו, כבן חמש עשרה, לומד בישיבה תיכונית במרחק נסיעה רב מהבית. בגלל המרחק, אין לנו אפשרות לעקוב אחריו. לאחרונה גילינו לתדהמתנו שהוא מעשן וכנראה גם בקשר עם בנות. חשבנו להחזיר אותו הביתה ולשוחח איתו, להזהיר אותו, ואולי גם להעביר אותו למקום לימודים אחר, כדי להרחיק אותו מהחברה הנוכחית. אבל חבל לנו שיעזוב את המוסד, כי הוא תלמיד טוב, וזה יפגע בהתקדמותו. אנו חוששים לשתף את המחנך כי אולי יסלקו אותו מהלימודים. נשמח לקבל עצה.

תשובה:
גיל הנעורים הוא גיל עם קשיים לא מעטים בחינוך. כאשר הנער עומד על דעתו, הוא מגלה את הטוב, אך גם את הרע, בבחינת "עץ הדעת טוב ורע", כלומר, הדעת גורמת להכיר במציאות הרע ולחפוץ בו. אולם, הרצון הזה ניזון מתוך הרגש והדמיון, הסוחפים את הדעת והרצון, וגורמים לנער להימשך למחוזות שליליים. מתוך הכרה זו אפשר לגשת ולבחון את בעיה שהצגתם, שהיא בעיה כללית בדורנו, כאשר הכל פתוח ונגיש לכל נער ונערה.

הנקודה הראשונה אותה הזכרתם היא, הריחוק מהבית, וחוסר האפשרות לעקוב אחרי בנכם. עצם העלאת נתון זה אומרת דרשני. וכי אם היתה לכם אפשרות לעקוב אחריו היתה בכך תקווה? הרי הכל נובע מתוך משיכה של דמיון ורגש. אי אפשר לעצור זאת על ידי שימת כבלים חיצוניים. הכלל הוא, שבכל מקום שיש "שוטרים" יש גם "גנבים", אם היחס לנער המתבגר הוא כאל "גנב" שצריך לעקוב אחריו, זה עצמו מוליד בעיה חינוכית.

זוהי רק הערה על דבריכם, שהרי למעשה לא ניהלתם מעקב אחריו, וטוב שכך. כיוון החשיבה לטיפול בנער בגיל כזה הוא, על פי דברי חכמים "טובה מרדות אחת בליבו של אדם, יותר ממאה מלקויות" (ברכות ז') כלומר, עלינו להשתדל להביא אותו בעצמו למחשבה מחודשת על דרכו, ולתת לו את הכוח להתגבר על הדמיונות. זוהי ה"מרדות בליבו של אדם" מרדות מלשון רידוי והכנעה (רש"י שם). כשאדם עצמו מתמודד עם הכוחות השליליים שבו, הוא לבדו מסוגל להכניע אותם ולהפכם לכוחות טובים. לעומת "מלקות" הבאות מבחוץ ואינן גורמות לשינוי הפנימי. למרות שלעינינו, ההורים, נראה הנער כאילו הוא ילד, הרי הילד הזה כבר מעשן, וקובע לעצמו סדר של התנהלות עצמאית. צעידה עם הנער במסלול כזה, מחייבת מתן אמון רב בכוחותיו, מתוך ידיעה ברורה שיש לו את הכוחות הפנימיים אשר יובילו אותו לדרך הטובה.

כאן, מתגלה קושי אצל הורים, אשר בנוסף להתייחסות העניינית, להצבת מטרה ברורה בשיחה עם הנער, הם קשורים גם ברגשות אל בנם. ולכן, ההדרכות והתגובות שלהם לא תמיד ענייניות. בזה, כמעט ואין הבדל בין הורים להורים, כולם אוהבים את ילדיהם (ב"ה שכך הוא) ולכן הם נוגעים בדבר. משום כך, הייתי מייעץ לכם לפנות דווקא למחנך שלו, ולבדוק יחד איתו, כיצד אפשר להוליך את הנער. מחנך טוב, האוהב את תלמידיו, יכול לפעול עליהם פעולה טובה, ולגרום שיוציאו את כוחותיהם החיוביים אל הפועל.

הנושא הלימודי (ההישגים, הציונים) הוא דווקא שולי ביחס למטרה האמיתית יותר, לסייע לנער לבנות את נפשו באופן נכון. לכן, אל לכם לחשוש מירידה ברמת הלימודים, כרגע זה אינו העיקר.

כאמור, עדיף שמישהוא חיצוני, כדוגמת המחנך או ראש הישיבה הם אשר ישוחחו עם בנכם, ולא מתוך מגמה להענישו על מעשיו, אלא מתוך מגמה לעורר בו כוחות אמיתיים, ובסיוע שלכם כהורים, אשר גם בבואו הביתה תמשיכו איתו את המהלך הזה, אני מאמין שתחלצו אותו מהמשבר והוא יעלה על דרך המלך.

הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה וראש ישיבת ההסדר

המאמר פורסם בעלון "קוממיות"

חינוך דרך הפלאפון

שאלה:
קנינו לבני מכשיר פלאפון. לאחרונה הוא משתמש בו בלי הרף – שיחות ומסרונים. החשבון שהגיע היה גבוה מאוד. ביקשנו ממנו להגביל את עצמו אבל תגובתו היתה זועמת: "אתם כל הזמן מגבילים אותי, לא נותנים לי לחיות". האם שווה לריב בשביל זה?

תשובה:
קראתי לתשובה הזו "חינוך דרך הפלאפון"- לא מדובר על כך שהחינוך מתבצע דרך שיחות בטלפון [שגם זה קורה הרבה], אלא על כך שניתן דרך העיסוק בשאלת ההגבלה על השימוש בפלאפון, ככל דבר דומה, להציב גבולות לנער- ובעצם, זה אחד היסודות החשובים ביותר בחינוך.

ראשית, הדברים האמורים להלן מתייחסים למצב סביר עדיין ביחסי הנער והוריו. ישנם מצבים קיצוניים, שבהם ההערכה היא שהעמדת גבולות תיצור פיצוץ כזה שיחסל לחלוטין כל סיכוי לקשר בהמשך עם ההורים והם עלולים לאבד את בנם, כלומר לאבד את הקשר התקין בין הורה לבנו, או חמור מזה ששהבן יאבד את הקשר עם הקב"ה. במקרים קיצוניים ביותר – במובן הפיזי ח"ו. במצבים אלו צריך לעשות שיקול דעת מעמיק עם כל הגורמים האפשריים המכירים את הנער ויכולים להעריך את המצב ואת התוצאות האפשריות של כל פעולה.

במצב טוב, "תגובה זועמת" כזו של נער לגבי דרישה/ בקשה כה בסיסית ולגיטימית של ההורים לא הייתה קיימת כלל. בדרך כלל, הורים שהשכילו לחנך כבר בגיל צעיר את בנם/ ביתם לכבד גבולות – לא יתקלו בתגובה כזו. כמובן שלא תמיד הדבר אכן תלוי בהורים – ישנם עוד גורמים – השפעות של חברה, אוירה ציבורית וכדו', אך עדיין יש להורים מקום נרחב ומרכזי בעיצוב ההתנהגות של בנם.

כאשר מגיעה תגובה כזו, בין אם משום שעד עתה לא הוצבו גבולות ברורים ובין אם משום ההשפעות החיצוניות עלינו להתייחס אליה כאל הזדמנות – הזדמנות להעמיד את הגבולות אותם יש על הנער לכבד.

דבר ראשון – את השיחה על הנושא צריך לתכנן כמו מבצע צבאי – לבחור זמן מתאים, אוירה מתאימה, מילים מתאימות, תגובות אפשריות לכל תגובה של הבן.

 אסור לנהל את השיחה תוך חילופי דברים סביב אירוע מסוים כאשר יש מתח ועצבנות. אולי כדאי להבליג באותו רגע מעצבן בו מגיע החשבון האסטרונומי, ובדיוק כשהאבא רוצה לדבר על כך עם הבן- הוא שקוע בשיחה אינסופית עם החבר שרק לפני רבע שעה נפרד ממנו, או שולח קבצים והודעות המרכיבים נתח כה נכבד מחשבון הנייד. לאחר זמן, לא בהקשר ישיר לאירוע הנ"ל, לומר לנער כי מבקשים לשוחח איתו.

 בשיחה הרגועה והנינוחה – וכך ראוי שתהיה לכל אורכה, לפחות מצד ההורה – כדאי להעלות בתחילה את קביעת העובדה כי כרגע הבן הוא תחת חסות ההורים, אוכל מפיתם, ישן בביתם וכל מחסורו עליהם, ובתור שכזה – בוודאי שעליו לכבד בקשות שלהם הנוגעות לאופן בו הוא משתמש בכל האמצעים הרבים והנוחים שהם מעמידים לרשותו.

לאחר שמבהירים זאת, ונותנים גם לנער עצמו לומר זאת בפיו על ידי שאלות מנחות. לדוגמה: סוקרים לפניו את כל מה שהוא מקבל מהוריו, ואז שואלים אותו "האם אתה חושב שיש מקום להורים להעיר ולבקר את אופן השימוש שאתה עושה במה שהם נותנים לך?". בדרך כלל, בשיחה רגועה באווירה טובה התשובה תהיה חיובית, ומכאן הדרך פתוחה להגדרה סבירה ומשותפת להורים ולנער על אופן השימוש בפלאפון, תוך ש"באוויר" תלויה ועומדת גם העובדה שאם השימוש נעשה שלא לשביעות רצון מי שנתן לילד את המכשיר – ניתן גם לקחת אותו.

"ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית"- העובדה שדוד המלך לא ערך "שמו"ס" (= שיחת מוסר) רציני עם אדוניה נזקפת לחובתו כמה שגרם לאדוניה בסופו של דבר למרוד באביו.

לא צריך להיבהל מ"לריב" עם הילד. אם עושים זאת בצורה הנכונה, באופן הנזכר, למרות שיתכן כי הנער באותו רגע ירגיש ש"חוסמים אותי", הרי בטווח הארוך, כאשר לצד הביקורת ניתנת תמיכה ואהבה, הבחור יגיע בסופו של דבר גם להערכת ההורים על עמידתם "כנגדו".

הרב יעקב אידלס, לשעבר ראש הישיבה התיכונית חיצים, איתמר

להיות הורה של נער מתבגר

"חינוך הוא הדרך, האדם המטרה" – ביטוי זה תבע א.ד גורדון ואין לי אלא להסכים איתו ולנסות לבארו.

הקדמה

– קיים הבדל בין מה שחווינו בילדותנו לבין מה שילדנו חווים היום. גם ממבט של בוגר בעשר שנים מגיל ההתבגרות, אני מזהה פער משמעותי.

לכן, תחילה, עלינו להכיר בפער הזה, ולא לנסות להשוות את התבגרות ילדנו היום להתבגרותנו בזמנו.

יתרה מזאת, אנו צריכים להבין את השינוי שהנער עבר – כשהיה ילד, הוא הסתכל עליכם – ההורים – בהערצה: אתה היית "האבא הכי מבין עם הסולם הכי גדול". אך מאז הוא התבגר, והפרספקטיבה שלו השתנתה ואף קיבלה את הפרופורציה הנכונה (או היותר מדויקת), והסולם כבר לא כזה גדול. הנער שבינתיים בגר יודע להגיד "לא" ואף יש לו דעה משלו. אנחנו בתור הורים חייבים להבין את זה ולהתייחס אל הנער בהתאם (דווקא נער, לא ילד).

לאחר הקדמה זו, ננסה להתקדם.

סבלנות

– כדאי שנשכיל ונבין שהמשימה אליה אנו ניגשים, היא משימה ארוכת טווח. קסם לא יקרה. אם ניזכר כי האדם הוא המטרה, אזי עכשיו עלינו למצוא את הדרך החינוכית לכל נער ונער לפי צרכיו ופעולותיו.

דוגמא אישית

– אנו, הדמות ההורית, חייבים להכיר בכך שהאחריות לחינוך בננו מוטלת עלינו, כאשר אנחנו הראשונים לתת להם דוגמא אישית. עלינו לעשות זאת בכל דבר שנדרוש מהם לעשות בעתיד, על זה כבר אמרו חז"ל "נאה דורש ונאה מקיים".

גבולות

– הנער אולי לא שופע אוצר מילים בדיאלוגים הארוכים שאתם מנהלים איתו ("בסדר", "סבבה", "טוב", "יאללה", "ביי"), אבל הוא לא טיפש – הוא קולט טוב מאוד האם אתם עקביים או לא, איפה אתם מציבים גבולות, והאם הגבולות ברורים לכם, ואיפה אתם מזייפים (לפעמים אפילו לגבי עצמכם) בדברים שאתם מחייבים אותו לעשות.

לכן חשוב להיות עקבי לאורך כל הדרך, להגיב מיד ולא לחכות. כמובן שישנם מקרים שבהם צריך לוותר (חריגה מן המקובל) באופן חד פעמי, אבל צריך להיות תמיד "עם היד על הדופק" ולהסביר שכרגע הסכמנו לויתור זה.

חשוב להגדיר גבולות ברורים, ככל שהשטח אפור יותר, הוא מזמין מלחמות על קו הגבול.

חנוך לנער על פי דרכו

– בני הנוער אינם זהים אחד לשני בדרך בה הם מגיבים לכם ויונקים מכם (גם אם מדובר בתאומים…). ברור (אני מקווה…) שלא ניתן לחנך את כולם באותו אופן ובאותה שיטה – זהו לא פס יצור, אלא פסל אומנות הדורש מחשבה ויכולת אישית כלפי כל אחד ואחד בפני עצמו.

נער

– מלשון נערות, שובבות, אך גם מלשון "ניעור". ונער אכן זקוק מידי פעם ל"ניעור". לפעמים צריך לאזור אומץ ולנערו, ולפעמים שצריך להרפות מהניעור. לפעמים – הניעור הוא הכרחי, ולפעמים – דווקא חיבוק. אבל המשותף לכל זה הוא היחס שלנו כלפיו, הוא צריך את זה ומחכה לזה בכליון עיניים.

שיפוטיות וביקורתיות

– לרוב, בגלל שיפוטיות וביקורתיות יתרחק הנער מכם, יפסיק "לספור אותך" ויעשה ההיפך ממה שאת מצפה ממנו. וכל זה בשביל "להכעיס". ממש ככה (למרות שאתה גידלת וחיתלת אותו וכו' וכו').

בדרך כלל כאן מתחילות מלחמות הכוח שאנחנו יודעים לומר איפה הן התחילו, אך לא איפה הן תיגמרנה. עם הרבה צניעות וסבלנות נצליח לקרב חזרה את בנינו, ולא ניתן להם להרגיש מאוימים בסביבתנו. כך הוא גם יהיה מסוגל להבין שאתם צודקים וגם יחזור לכבד ולהעריך אתכם.

כמו בכביש המביא אותנו למחוז חפצנו, כך גם בחינוך – "אל תהיה צודק, תהיה חכם". נכון שהוא לא הכין שיעורים, נכון שהוא לא שטף כלים ונכון שהוא מבלה במחשב את רוב יומו, אבל עדיין עלינו לנהוג בחכמה על מנת שלא תפרוץ מלחמת אל-חזור.

אהבה – תמיכה – יחס

אהבה

– אתם ההורים שלו, אתם גידלתם אותו – תנו לו אהבה כביום היוולדו! לא הרבה השתנה בצרכים הבסיסים שלו, תשתמשו בחיבוק ובמילה הטובה שרק מכם הוא מצפה לקבל. היזהרו לבל תהפכו את האהבה שלכם לדבר שיגרתי וזול, ולא לזייף – תנו את מה שאתם מרגישים באמת. אל תעצרו את עצמכם מלפרגן! הקשר שלכם עם הנער יתעצם משמעותית אם תדעו לפרגן לפחות באותה המידה שבה אתם מוכיחים.

תמיכה

– בנכם/בתכם נמצאים בגילאים שחלים בהם הרבה שינויים – פיזיולוגים ונפשיים (לדוגמא: בבוקר בהיר פתאום, מופיעים להם אורחים לא רצויים על הפנים – ומאד קשה להתאים את כל הבגדים לצבע האדום על הפרצוף…), והם מגיבים בסגירוּת, חוסר חשק לעשות דברים, לצאת מהבית וכו'. כאן הם צריכים תמיכה! מי יכול לתת את התמיכה הזו, אם לא האמא שלהם, זאת שתאהב אותם בכל מצב ולא משנה איך הם נראים כרגע.

יחס

– תנסו להיזכר בשיחה האחרונה שלכם איתו, משהו בסגנון של:

"מה קורה?" – "בסדר"

"מה נשמע?" – "בסדר",

"איך היו הלימודים?" – "משעמם", או "לא עשינו כלום היום" (- לפטפטנים שביניהם),

"יש שיעורים?" – "אח"כ"  (או בגרסה של השקרנים: "לא").

על מנת לשפר את השיחות ביניכם, קחו את היכולת ההורית שלכם עם עוד קצת תושייה, ותחליטו למשל שאוכלים יחד ארוחת צהרים/ ארוחת ערב/ קפה. עדיף אם זה יהיה כל יום, אבל אם זה ממש לא אפשרי אז אפילו שלוש פעמים בשבוע, אבל באופן קבוע.

אפשר להגזים ואפילו להכין יחד את הארוחה… לא תאמינו אלו דלתות יפתחו בפניכם. דברו על נושאים שמעניינים אותם, לא לימודים, לא הכיור הבשרי ואפילו לא הכביסה. תנסו לגשש, יש הרבה דברים שמעניינים את הילדים שלכם.

אם תעשו כך, ייווצר מצב שאתם נמצאים יחד סביב אותו שולחן בין עשר דקות לחצי שעה ביום – האמינו לי שתיווצר שיחה קצת יותר עמוקה מהנזכר לעיל. תופתעו לגלות שהבן שלכם יודע להרכיב משפטים ואף להגיד אותם בקול רם.

הורים יקרים – המשימה איננה פשוטה, אבל כפי שאמר לי פעם אחד המחנכים שלי בישיבה התיכונית בשיעור אמונה "מישהו אמר שקל להיות דתי?!" – אני מאמץ את המשפט להורות ושואל "מישהו אמר שקל להיות הורה?!"

אלעזר שטרן, רכז מרכז שומרון, מחלקת נוער – מתנ"ס שומרון

הטלוויזיה הDVD והמחשב והשפעתם על המתבגר

התפרסם ב"מקור ראשון"

בשנים האחרונות מתרבים המחקרים הקושרים בין צריכה מוגברת של סרטי די.וי.די, צפייה בטלוויזיה וגלישה לרשתות חברתיות, לגרימת-נזקים גופניים ונפשיים.

מחקר שפורסם בעיתון Archives of Pediatric and Adolescent Medicine, בודק האם זמן המסך של מתבגרים משפיע על טיב הקשרים המשפחתיים והחברתיים שלהם. חשיבותו של המחקר נובעת מהעובדה שקשר חזק בין המתבגרים להורים משמעותי לבריאות הגופנית והנפשית שלהם, וכן מגן עליהם מפני התפתחויות פסיכופתולוגיות שונות, כגון התנהגויות מסוכנות ומסכנות חיים. באותו אופן ברור היום כי גם קשרים חברתיים חזקים מהווים מגן לבני הנוער מפני פגיעות ובעיות נפשיות.

המחקר בוצע בניו-זילנד על שתי קבוצות מתבגרים, ונפרש לאורך 20 שנה. זאת מתוך מטרה לבדוק בטווח ארוך את הנזקים והתועלות של העולם המודרני על מתבגרים שחיים וגדלים בתוכו.

קבוצת בני הנוער הראשונה שנחקרה, החלה את הבדיקות בשנת 1987. המתבגרים, קבוצה של 1,037 בני נוער, היו אז בני 15. הם נשאלו על הרגלי הצפייה שלהם בטלוויזיה ועל תרבות הפנאי הכללית שלהם. אחרי כן עקבו החוקרים אחרי התפתחותם עד הגעתם לבגרות ולקיום חיים בוגרים. כחלק מהבדיקות המקיפות שעברה הקבוצה הענקית הזו לצורך המחקר, הם עברו תסקירים פסיכולוגיים שבדקו את רמת היחסים שלהם עם הוריהם ובני משפחתם וכן גם את רמת הקשרים החברתיים שלהם.

קבוצת בני הנוער השנייה שנבדקה, גם היא מניו זילנד, כללה 3,983 תלמידים מבתי ספר במדינה. בחירת התלמידים היתה אקראית באופן מכוון כדי למנוע התמקדות בבני מעמד חברתי אחד. גם בני נוער האלו רואיינו כשהיו בני 15 והפרופיל הפסיכולוגי שלהם נבדק. במסגרת הבדיקות הללו שאלו החוקרים על "זמן המסך" שלהם מול הטלוויזיה וכן בוצעה הערכה לגבי טיב הקשרים המשפחתיים והחברתיים שלהם.

תוצאות המחקר הראו כי קיים קשר ישיר בין צפייה מרובה בטלוויזיה לבין ירידה בקשר הטוב עם ההורים ועם החברה. בקבוצת הנחקרים הראשונה, משנת 1987, הקשר היה ישיר ומובהק סטטיסטית. כלומר, זמן הצפייה היומי בטלוויזיה השפיע בצורה ישירה על הסיכוי לקשר רעוע עם ההורים ועם חברים ללימודים. עובדה זאת נשארה מוחלטת גם אחרי שהחוקרים נטרלו גורמים משפחתיים היכולים להטות את התוצאות, כגון בעיות משפחתיות קודמות, גירושין וכד'. התוצאות החמורות הראו כי על כל עלייה בשעה בזמן המסך היומי, הייתה עליה של 13% בסיכוי שהקשר עם ההורים יהיה לא תקין.

תוצאות קשות נרשמו גם בקבוצת המחקר השניה. גם בה הוכח קשר ישיר בין זמן המסך היומי (כולל טלוויזיה, סרטים, רשתות חברתיות ומשחקי מחשב) לבין קשר חלש בין המתבגרים להוריהם ובין המתבגרים לחבריהם. על כל עלייה בשעה של זמן מסך הייתה עליה של 5% בסיכוי שהקשר עם ההורים יהיה חלש מהממוצע.

החוקרים גילו עוד כי קיים קשר ישיר בין כמות הזמן שהמתבגרים הקדישו לקריאת ספרים והכנת שיעורי בית לבין קשר ויחסים עמוקים עם הוריהם. מסקנות החוקרים היו חד משמעיות והראו שיש ודאות בטענה שהתמכרות לטלוויזיה וכלי בידור אחרים פוגעת בקשרים החברתיים והמשפחתיים.

בתוך כך, חוקרים ישראלים שבחנו את המחקר ציינו כי עדיין יש לערוך בדיקת עומק נוספת בנושא וזאת על מנת לבדוק מה גורם למה. כלומר, האם הצפייה בטלוויזיה היא המובילה לקשרים הבעייתיים או שהיא תוצאה של קשרים כאלו, שהיו קיימים מלכתחילה.

כך או אחרת, הקשר שנמצא במחקר מהווה מקור לדאגה בעולם שבו כולם מתמכרים לסוג כזה או אחר של טכנולוגיה.

אגב, באותו הקשר מתברר שאמצעי הטכנולוגיה המודרניים משוללים חלק מהתכונות החיוביות שהורים נוהגים לייחס להם. במחקר שנערך בקליפורניה התברר שאין השפעה חיובית על קליטת השפה במקרה שבו ניתן לפעוטות לצפות בקלטות שעסקו בלימוד השפה. המחקר בוצע על 96 פעוטות בגילאי 6-24 חודשים, שחולקו אקראית לשתי קבוצות. קבוצת המחקר קיבלה קלטת ייעודית לפעוטות ללימוד מילים ראשונות. ילדים אלו צפו במשך שישה שבועות, פעמיים בשבוע, בחמש קלטות. מלבד זאת לא היה שינוי בשגרת חייהם. קבוצת הביקורת לא צפתה בקלטות הללו. מטרת המחקר הייתה לבדוק האם לאחר שישה שבועות יש הבדל בין שתי הקבוצות בכמות המילים שהפעוטות מכירים.

התוצאות הראו כי לא היה הבדל כלשהו בין הקבוצות בקצב רכישת השפה. גם לא היה הבדל ביכולת השליטה ב-30 מילים ספציפיות הנלמדות בקלטת שחולקה לפעוטות.

אסף גולן, סגן עורך "מקור ראשון".

נערה בת 16 עם ´בעיות התנהגות´

שאלה: יש לנו בת בגיל 16 ויש אתה בעיות התנהגות. לפעמים היא חוזרת מאוחר מאוד בלי להודיע, מתלבשת בצורה שאיננה מתאימה למה שהיינו רוצים, מתחצפת. בעלי מאוד קשוח וקשה אתה ולעיתים קרובות הם מגיעים ל'פיצוצים' ולנתק ביניהם. ואני עומדת באמצע, מנסה ללכת איתה בדרך יותר רכה ולפשר ביניהם, וזה מביא לויכוחים ביני לבעלי. הוא אומר שבדרך שלי היא תמשיך להתדרדר. מה אתם אומרים, איך צריך להתנהג אתה?

אמא יקרה,

בתך מתנהגת (לאחרונה?) שלא לפי חוקי הבית ולא לפי רצונכם. בשנים אלה גדל הרצון שלה כמו גם גופה, הבנתה ועצמאותה. התנגשות הרצונות בין המתבגר והוריו היא חלק מתהליך צמיחה בה לומדת הבת להתמודד עם העולם שסביבה. מתבגרות ומתבגרים רבים נוטים להתעקש על רצונם בגלל שהוא מייצג בעבורם את ה'אני' הבוגר שלהם ומבליט את היבדלותם מהוריהם. לכן, פעמים, אי הסכמה בין מתבגרת להוריה מקבלת ממדים של מריבה גדולה כי בעמידתה ההחלטית על שלה מרגישה המתבגרת, שהיא מגנה על עצמיותה ועל היותה אדם נפרד ונחשב ובעל דעות משלו, ולא כל כך בגלל נושא המריבה עצמו.

חשוב לנו כהורים לטפח יכולת זו של דעה עצמית, נכונות המתבגר להלחם על האמת שלה/ו ויכולת עמידה מול פיתוי או לחץ חברתי. ואולם בראשית התפתחות הרצון, בשלב ההתבגרות, מופנית הסרבנות הראשונה מול ההורים באופן לא בשל, ילדותי וקיצוני. כמו בשלבי התפתחות אחרים, גם כאן להורים תפקיד חשוב. ללמד את המתבגר שרצונו חשוב, הובן ונלקח בחשבון אך איננו בלעדי. על ההורים ללמד את המתבגר שלהם להתמודד באופן יעיל עם הצורך לבטא ולהשיג את רצונו שלו.

במילים אחרות: להרבות במשא ומתן עם המתבגר. משא ומתן עם הצעיר לגבי רצונותיכם יאפשרו ויתנו מקום גם לרצונות שלו, ידגימו לצעיר מתי ואיך הוא יכול לומר 'לא' מתי ואיך הוא צריך להתפשר, ומתי לוותר. לשם כך תצטרכו כמובן גם אתם בעת המשא ומתן להדגים לו כיצד ומתי אתם מוותרים או מתפשרים או עומדים על שלכם, לפי העניין.

במקום מריבות יוכלו הדיונים בין המתבגרת להוריה גם להציג את דאגת ההורים לשלומה, את תחושתה שהיא יכולה לדאוג לעצמה, ואת הפשרה אולי, שמעט יותר חופש יתקבל על דעת שני הצדדים.

חשוב להזכיר שלא על כל דבר ניתן להתפשר וגם להבהיר לה שיש )מעט) נושאים שהם קווים אדומים ועליהם לא יהיה דיון. כמו כל לימוד מדובר בתהליך הדורש סבלנות, תרגול, רמת איפוק הורית וכבוד אמיתי (אם כי לאו דווקא הסכמה) לרצונות של הבת. בתהליך זה חשוב ביותר שההורים יפעלו ביחד וילמדו לשאת ולתת ביניהם, כך שהמסר של שניהם לבת יהיה אחיד ואז כפול בעוצמתו. הקושי שלכם לוותר ולהתפשר על נושאים שחשובים לכם, משקפים את הקושי הגדול של המתבגרת לעשות מהלך דומה לגבי נושאים שחשובים לה.

החיכוך בגיל ההתבגרות והבעת הדעה העצמאית נחוצים אם כן לגדילה תקינה. הבנה זו והורות תואמת גיל, של משא ומתן, תאפשר לכם להקטין את ה'פיצוצים' ולהביאם לרמת חיכוך.

ד"ר חנה בר יוסף, פסיכולוגית קלינית בכירה, מומחית למתבגרים ומשפחותיהם

ענישה

קל לכתוב על הכלה, חירות, הקשבה. קשה לכתוב על ענישה. אבל מה לעשות? גם זה חלק מהחיים.

מסתבר שהעובדה הפשוטה הזו אינה מובנת לכל. אנו נוטים לפנטז על חינוך שכולו "מידת החסד" בטהרתה, ובלי איזון מצד מידת הדין. לכן צריך לומר את המובן מאליו: אין במציאות קבלה אינסופית. גם הילד האהוב ביותר זקוק לגבולות. קודם כל, משום שבעולם יש גבולות, וצריך להכין את הילד למציאות שבה יתמודד עם איסורים שונים. מעבר לכך, אם רוצים לחנך את הילד לערכים – כל עולם ערכי באשר הוא – צריך לזכור שמשמעותם של ערכים היא, בין היתר, הגבלות שאדם לוקח על עצמו. אין חינוך ללא גבולות, ואין גבולות ללא סנקציות למי שעובר עליהם.

אבל, יש טוענים, למה להעניש, בכל זאת? למה לא לתת לילד לשאת ב"תוצאות הטבעיות" של מעשיו? למשל, אם יתנהג בצורה לא חברתית, החברה פשוט תדחה אותו, בלי שמישהו יצטרך "להענישו" הענשה מכוונת. נשמע יפה, אבל המציאות מלמדת שלא לכל בעיה ערכית יש "תוצאות טבעיות". שקר, למשל, לפעמים דווקא מועיל לטווח הקצר, ועד שמגיעים לטווח הארוך כבר התגבשו דפוסים לא רצויים. יש גם התנהגויות מסוכנות, שלא הייתי רוצה לתת לילד להתנסות בתוצאותיהן הטבעיות…

אבל הענישה עצמה חייבת להישמע לכמה כללים, שמא תצא תועלתה בנזקה. ענישה היא צעד מכאיב שננקט כלפי אדם אהוב מאד, מצדו של אדם אהוב מאד. יותר מזה. הילד נושא את עיניו – בצדק מוחלט – אל המבוגר, כמי שמספק לו את צרכיו ומגן עליו מכל רע. כשאותו מבוגר עצמו מתנהג כלפיו בתוקפנות, מונע ממנו דבר נחשק… מה הוא אמור לחוש? איך ייתן אמון כלשהו באותו מבוגר? ואם לא ייתן אמון בהוריו, בילדותו, איך ייתן אמון באדם כלשהו, כשיגדל?

ענישה היא צעד מכאיב שננקט על ידי האדם המשמעותי ביותר לילד, ממנו הוא  מצפה להגנה, לאהבה, תמיכה ועידוד. התפתחותו הנפשית התקינה תלויה ביכולתו לתת אמון באהבת הוריו – איך מענישים בלי לפגוע באמון הזה, היקר מכל?

הוי אומר: אין חינוך נקי לחלוטין מענישה, משום שאדם חייב להפנים את קיומם של גבולות, והסברה בלבד אינה מספקת. ועם זאת יש בענישה צד הרסני. אי אפשר להימנע מענישה, ואי אפשר להתעלם מסכנותיה. זוהי הדילמה. חשוב לזכור אותה, משום שעצם הזכירה מעוררת את כובד הראש החיוני במצב כזה.

נכון, מדברים בגנות הענישה הפיזית. אבל הרי אפשר לפגוע בילד בלי לגעת בו, ולפעמים זה הרבה יותר הרסני. התעלמות, לעג, מניעת אהבה – עלולים להיות קשים בהרבה ממכה קלה. איך נשמור על הדימוי העצמי של הילד, ועל אמונו באהבת משפחתו?

אציע מספר כללים, שהם אולי מובנים מאליהם, אבל חשוב להזכירם.

  1.      הבנה. הילד חייב להכיר את כללי הבית, ולהבינם. אסור להעניש ילד בלי שיידע על מה הוא נענש – הוא יחווה זאת כהתקפה        ולא כחינוך. חובה לשוחח, לפני ואחרי, להסביר שוב ושוב. חשוב שיידע שיש כאן מחשבה והגיון, גם אם אינו מסכים להם.
  2.      הקשבה. לתת לילד אפשרות להסביר את עצמו, ולהיות פתוחים לאפשרות שהוא בעצם צודק. לא להחליט מראש.
  3.      כבוד. לעולם לא להשפיל. העונש צריך להיות ענייני, בלי שהנענש יחוש שמישהו לועג לו. השפלה אינה עונש.
  4.      מידתיות. הילד מרגיש מתי עונש חורג מגבול הסביר, ויתקומם, לפחות בלבו, כנגד שרירות והקצנה.
  5.      פיוס. לאחר שנענש, היחס חוזר להיות אוהב ומכבד כמקודם. להאמין שהילד יחזור לעצמו ולהתנהגותו הטובה.
  6.     התנצלות. לפעמים אנחנו טועים, למרות הכוונות הטובות. צריך לדעת להתנצל על טעות. זה לא מוריד מכבודו של ההורה,           להפך.

אפשר להוסיף, אבל הכוונה ברורה.

ועכשיו, השאלה המתבקשת היא אם אפשר לעמוד בכל הכללים האלה? התשובה היא שלא תמיד. כולנו שוגים, מפעם לפעם. אבל  כדאי לזכור אותם, או לפחות את רוחם הכללית. הורה המשתדל להתנהג בכבוד, ואינו פוגע באמון הבסיסי שרצונו לחנך ולא להתקיף, זוכה להערכת ילדיו גם כשהוא טועה. הניסיון מוכיח.

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני