תגית: גבולות

חינוך דרך הפלאפון

שאלה:
קנינו לבני מכשיר פלאפון. לאחרונה הוא משתמש בו בלי הרף – שיחות ומסרונים. החשבון שהגיע היה גבוה מאוד. ביקשנו ממנו להגביל את עצמו אבל תגובתו היתה זועמת: "אתם כל הזמן מגבילים אותי, לא נותנים לי לחיות". האם שווה לריב בשביל זה?

תשובה:
קראתי לתשובה הזו "חינוך דרך הפלאפון"- לא מדובר על כך שהחינוך מתבצע דרך שיחות בטלפון [שגם זה קורה הרבה], אלא על כך שניתן דרך העיסוק בשאלת ההגבלה על השימוש בפלאפון, ככל דבר דומה, להציב גבולות לנער- ובעצם, זה אחד היסודות החשובים ביותר בחינוך.

ראשית, הדברים האמורים להלן מתייחסים למצב סביר עדיין ביחסי הנער והוריו. ישנם מצבים קיצוניים, שבהם ההערכה היא שהעמדת גבולות תיצור פיצוץ כזה שיחסל לחלוטין כל סיכוי לקשר בהמשך עם ההורים והם עלולים לאבד את בנם, כלומר לאבד את הקשר התקין בין הורה לבנו, או חמור מזה ששהבן יאבד את הקשר עם הקב"ה. במקרים קיצוניים ביותר – במובן הפיזי ח"ו. במצבים אלו צריך לעשות שיקול דעת מעמיק עם כל הגורמים האפשריים המכירים את הנער ויכולים להעריך את המצב ואת התוצאות האפשריות של כל פעולה.

במצב טוב, "תגובה זועמת" כזו של נער לגבי דרישה/ בקשה כה בסיסית ולגיטימית של ההורים לא הייתה קיימת כלל. בדרך כלל, הורים שהשכילו לחנך כבר בגיל צעיר את בנם/ ביתם לכבד גבולות – לא יתקלו בתגובה כזו. כמובן שלא תמיד הדבר אכן תלוי בהורים – ישנם עוד גורמים – השפעות של חברה, אוירה ציבורית וכדו', אך עדיין יש להורים מקום נרחב ומרכזי בעיצוב ההתנהגות של בנם.

כאשר מגיעה תגובה כזו, בין אם משום שעד עתה לא הוצבו גבולות ברורים ובין אם משום ההשפעות החיצוניות עלינו להתייחס אליה כאל הזדמנות – הזדמנות להעמיד את הגבולות אותם יש על הנער לכבד.

דבר ראשון – את השיחה על הנושא צריך לתכנן כמו מבצע צבאי – לבחור זמן מתאים, אוירה מתאימה, מילים מתאימות, תגובות אפשריות לכל תגובה של הבן.

 אסור לנהל את השיחה תוך חילופי דברים סביב אירוע מסוים כאשר יש מתח ועצבנות. אולי כדאי להבליג באותו רגע מעצבן בו מגיע החשבון האסטרונומי, ובדיוק כשהאבא רוצה לדבר על כך עם הבן- הוא שקוע בשיחה אינסופית עם החבר שרק לפני רבע שעה נפרד ממנו, או שולח קבצים והודעות המרכיבים נתח כה נכבד מחשבון הנייד. לאחר זמן, לא בהקשר ישיר לאירוע הנ"ל, לומר לנער כי מבקשים לשוחח איתו.

 בשיחה הרגועה והנינוחה – וכך ראוי שתהיה לכל אורכה, לפחות מצד ההורה – כדאי להעלות בתחילה את קביעת העובדה כי כרגע הבן הוא תחת חסות ההורים, אוכל מפיתם, ישן בביתם וכל מחסורו עליהם, ובתור שכזה – בוודאי שעליו לכבד בקשות שלהם הנוגעות לאופן בו הוא משתמש בכל האמצעים הרבים והנוחים שהם מעמידים לרשותו.

לאחר שמבהירים זאת, ונותנים גם לנער עצמו לומר זאת בפיו על ידי שאלות מנחות. לדוגמה: סוקרים לפניו את כל מה שהוא מקבל מהוריו, ואז שואלים אותו "האם אתה חושב שיש מקום להורים להעיר ולבקר את אופן השימוש שאתה עושה במה שהם נותנים לך?". בדרך כלל, בשיחה רגועה באווירה טובה התשובה תהיה חיובית, ומכאן הדרך פתוחה להגדרה סבירה ומשותפת להורים ולנער על אופן השימוש בפלאפון, תוך ש"באוויר" תלויה ועומדת גם העובדה שאם השימוש נעשה שלא לשביעות רצון מי שנתן לילד את המכשיר – ניתן גם לקחת אותו.

"ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית"- העובדה שדוד המלך לא ערך "שמו"ס" (= שיחת מוסר) רציני עם אדוניה נזקפת לחובתו כמה שגרם לאדוניה בסופו של דבר למרוד באביו.

לא צריך להיבהל מ"לריב" עם הילד. אם עושים זאת בצורה הנכונה, באופן הנזכר, למרות שיתכן כי הנער באותו רגע ירגיש ש"חוסמים אותי", הרי בטווח הארוך, כאשר לצד הביקורת ניתנת תמיכה ואהבה, הבחור יגיע בסופו של דבר גם להערכת ההורים על עמידתם "כנגדו".

הרב יעקב אידלס, לשעבר ראש הישיבה התיכונית חיצים, איתמר

להיות הורה של נער מתבגר

"חינוך הוא הדרך, האדם המטרה" – ביטוי זה תבע א.ד גורדון ואין לי אלא להסכים איתו ולנסות לבארו.

הקדמה

– קיים הבדל בין מה שחווינו בילדותנו לבין מה שילדנו חווים היום. גם ממבט של בוגר בעשר שנים מגיל ההתבגרות, אני מזהה פער משמעותי.

לכן, תחילה, עלינו להכיר בפער הזה, ולא לנסות להשוות את התבגרות ילדנו היום להתבגרותנו בזמנו.

יתרה מזאת, אנו צריכים להבין את השינוי שהנער עבר – כשהיה ילד, הוא הסתכל עליכם – ההורים – בהערצה: אתה היית "האבא הכי מבין עם הסולם הכי גדול". אך מאז הוא התבגר, והפרספקטיבה שלו השתנתה ואף קיבלה את הפרופורציה הנכונה (או היותר מדויקת), והסולם כבר לא כזה גדול. הנער שבינתיים בגר יודע להגיד "לא" ואף יש לו דעה משלו. אנחנו בתור הורים חייבים להבין את זה ולהתייחס אל הנער בהתאם (דווקא נער, לא ילד).

לאחר הקדמה זו, ננסה להתקדם.

סבלנות

– כדאי שנשכיל ונבין שהמשימה אליה אנו ניגשים, היא משימה ארוכת טווח. קסם לא יקרה. אם ניזכר כי האדם הוא המטרה, אזי עכשיו עלינו למצוא את הדרך החינוכית לכל נער ונער לפי צרכיו ופעולותיו.

דוגמא אישית

– אנו, הדמות ההורית, חייבים להכיר בכך שהאחריות לחינוך בננו מוטלת עלינו, כאשר אנחנו הראשונים לתת להם דוגמא אישית. עלינו לעשות זאת בכל דבר שנדרוש מהם לעשות בעתיד, על זה כבר אמרו חז"ל "נאה דורש ונאה מקיים".

גבולות

– הנער אולי לא שופע אוצר מילים בדיאלוגים הארוכים שאתם מנהלים איתו ("בסדר", "סבבה", "טוב", "יאללה", "ביי"), אבל הוא לא טיפש – הוא קולט טוב מאוד האם אתם עקביים או לא, איפה אתם מציבים גבולות, והאם הגבולות ברורים לכם, ואיפה אתם מזייפים (לפעמים אפילו לגבי עצמכם) בדברים שאתם מחייבים אותו לעשות.

לכן חשוב להיות עקבי לאורך כל הדרך, להגיב מיד ולא לחכות. כמובן שישנם מקרים שבהם צריך לוותר (חריגה מן המקובל) באופן חד פעמי, אבל צריך להיות תמיד "עם היד על הדופק" ולהסביר שכרגע הסכמנו לויתור זה.

חשוב להגדיר גבולות ברורים, ככל שהשטח אפור יותר, הוא מזמין מלחמות על קו הגבול.

חנוך לנער על פי דרכו

– בני הנוער אינם זהים אחד לשני בדרך בה הם מגיבים לכם ויונקים מכם (גם אם מדובר בתאומים…). ברור (אני מקווה…) שלא ניתן לחנך את כולם באותו אופן ובאותה שיטה – זהו לא פס יצור, אלא פסל אומנות הדורש מחשבה ויכולת אישית כלפי כל אחד ואחד בפני עצמו.

נער

– מלשון נערות, שובבות, אך גם מלשון "ניעור". ונער אכן זקוק מידי פעם ל"ניעור". לפעמים צריך לאזור אומץ ולנערו, ולפעמים שצריך להרפות מהניעור. לפעמים – הניעור הוא הכרחי, ולפעמים – דווקא חיבוק. אבל המשותף לכל זה הוא היחס שלנו כלפיו, הוא צריך את זה ומחכה לזה בכליון עיניים.

שיפוטיות וביקורתיות

– לרוב, בגלל שיפוטיות וביקורתיות יתרחק הנער מכם, יפסיק "לספור אותך" ויעשה ההיפך ממה שאת מצפה ממנו. וכל זה בשביל "להכעיס". ממש ככה (למרות שאתה גידלת וחיתלת אותו וכו' וכו').

בדרך כלל כאן מתחילות מלחמות הכוח שאנחנו יודעים לומר איפה הן התחילו, אך לא איפה הן תיגמרנה. עם הרבה צניעות וסבלנות נצליח לקרב חזרה את בנינו, ולא ניתן להם להרגיש מאוימים בסביבתנו. כך הוא גם יהיה מסוגל להבין שאתם צודקים וגם יחזור לכבד ולהעריך אתכם.

כמו בכביש המביא אותנו למחוז חפצנו, כך גם בחינוך – "אל תהיה צודק, תהיה חכם". נכון שהוא לא הכין שיעורים, נכון שהוא לא שטף כלים ונכון שהוא מבלה במחשב את רוב יומו, אבל עדיין עלינו לנהוג בחכמה על מנת שלא תפרוץ מלחמת אל-חזור.

אהבה – תמיכה – יחס

אהבה

– אתם ההורים שלו, אתם גידלתם אותו – תנו לו אהבה כביום היוולדו! לא הרבה השתנה בצרכים הבסיסים שלו, תשתמשו בחיבוק ובמילה הטובה שרק מכם הוא מצפה לקבל. היזהרו לבל תהפכו את האהבה שלכם לדבר שיגרתי וזול, ולא לזייף – תנו את מה שאתם מרגישים באמת. אל תעצרו את עצמכם מלפרגן! הקשר שלכם עם הנער יתעצם משמעותית אם תדעו לפרגן לפחות באותה המידה שבה אתם מוכיחים.

תמיכה

– בנכם/בתכם נמצאים בגילאים שחלים בהם הרבה שינויים – פיזיולוגים ונפשיים (לדוגמא: בבוקר בהיר פתאום, מופיעים להם אורחים לא רצויים על הפנים – ומאד קשה להתאים את כל הבגדים לצבע האדום על הפרצוף…), והם מגיבים בסגירוּת, חוסר חשק לעשות דברים, לצאת מהבית וכו'. כאן הם צריכים תמיכה! מי יכול לתת את התמיכה הזו, אם לא האמא שלהם, זאת שתאהב אותם בכל מצב ולא משנה איך הם נראים כרגע.

יחס

– תנסו להיזכר בשיחה האחרונה שלכם איתו, משהו בסגנון של:

"מה קורה?" – "בסדר"

"מה נשמע?" – "בסדר",

"איך היו הלימודים?" – "משעמם", או "לא עשינו כלום היום" (- לפטפטנים שביניהם),

"יש שיעורים?" – "אח"כ"  (או בגרסה של השקרנים: "לא").

על מנת לשפר את השיחות ביניכם, קחו את היכולת ההורית שלכם עם עוד קצת תושייה, ותחליטו למשל שאוכלים יחד ארוחת צהרים/ ארוחת ערב/ קפה. עדיף אם זה יהיה כל יום, אבל אם זה ממש לא אפשרי אז אפילו שלוש פעמים בשבוע, אבל באופן קבוע.

אפשר להגזים ואפילו להכין יחד את הארוחה… לא תאמינו אלו דלתות יפתחו בפניכם. דברו על נושאים שמעניינים אותם, לא לימודים, לא הכיור הבשרי ואפילו לא הכביסה. תנסו לגשש, יש הרבה דברים שמעניינים את הילדים שלכם.

אם תעשו כך, ייווצר מצב שאתם נמצאים יחד סביב אותו שולחן בין עשר דקות לחצי שעה ביום – האמינו לי שתיווצר שיחה קצת יותר עמוקה מהנזכר לעיל. תופתעו לגלות שהבן שלכם יודע להרכיב משפטים ואף להגיד אותם בקול רם.

הורים יקרים – המשימה איננה פשוטה, אבל כפי שאמר לי פעם אחד המחנכים שלי בישיבה התיכונית בשיעור אמונה "מישהו אמר שקל להיות דתי?!" – אני מאמץ את המשפט להורות ושואל "מישהו אמר שקל להיות הורה?!"

אלעזר שטרן, רכז מרכז שומרון, מחלקת נוער – מתנ"ס שומרון

הטלוויזיה הDVD והמחשב והשפעתם על המתבגר

התפרסם ב"מקור ראשון"

בשנים האחרונות מתרבים המחקרים הקושרים בין צריכה מוגברת של סרטי די.וי.די, צפייה בטלוויזיה וגלישה לרשתות חברתיות, לגרימת-נזקים גופניים ונפשיים.

מחקר שפורסם בעיתון Archives of Pediatric and Adolescent Medicine, בודק האם זמן המסך של מתבגרים משפיע על טיב הקשרים המשפחתיים והחברתיים שלהם. חשיבותו של המחקר נובעת מהעובדה שקשר חזק בין המתבגרים להורים משמעותי לבריאות הגופנית והנפשית שלהם, וכן מגן עליהם מפני התפתחויות פסיכופתולוגיות שונות, כגון התנהגויות מסוכנות ומסכנות חיים. באותו אופן ברור היום כי גם קשרים חברתיים חזקים מהווים מגן לבני הנוער מפני פגיעות ובעיות נפשיות.

המחקר בוצע בניו-זילנד על שתי קבוצות מתבגרים, ונפרש לאורך 20 שנה. זאת מתוך מטרה לבדוק בטווח ארוך את הנזקים והתועלות של העולם המודרני על מתבגרים שחיים וגדלים בתוכו.

קבוצת בני הנוער הראשונה שנחקרה, החלה את הבדיקות בשנת 1987. המתבגרים, קבוצה של 1,037 בני נוער, היו אז בני 15. הם נשאלו על הרגלי הצפייה שלהם בטלוויזיה ועל תרבות הפנאי הכללית שלהם. אחרי כן עקבו החוקרים אחרי התפתחותם עד הגעתם לבגרות ולקיום חיים בוגרים. כחלק מהבדיקות המקיפות שעברה הקבוצה הענקית הזו לצורך המחקר, הם עברו תסקירים פסיכולוגיים שבדקו את רמת היחסים שלהם עם הוריהם ובני משפחתם וכן גם את רמת הקשרים החברתיים שלהם.

קבוצת בני הנוער השנייה שנבדקה, גם היא מניו זילנד, כללה 3,983 תלמידים מבתי ספר במדינה. בחירת התלמידים היתה אקראית באופן מכוון כדי למנוע התמקדות בבני מעמד חברתי אחד. גם בני נוער האלו רואיינו כשהיו בני 15 והפרופיל הפסיכולוגי שלהם נבדק. במסגרת הבדיקות הללו שאלו החוקרים על "זמן המסך" שלהם מול הטלוויזיה וכן בוצעה הערכה לגבי טיב הקשרים המשפחתיים והחברתיים שלהם.

תוצאות המחקר הראו כי קיים קשר ישיר בין צפייה מרובה בטלוויזיה לבין ירידה בקשר הטוב עם ההורים ועם החברה. בקבוצת הנחקרים הראשונה, משנת 1987, הקשר היה ישיר ומובהק סטטיסטית. כלומר, זמן הצפייה היומי בטלוויזיה השפיע בצורה ישירה על הסיכוי לקשר רעוע עם ההורים ועם חברים ללימודים. עובדה זאת נשארה מוחלטת גם אחרי שהחוקרים נטרלו גורמים משפחתיים היכולים להטות את התוצאות, כגון בעיות משפחתיות קודמות, גירושין וכד'. התוצאות החמורות הראו כי על כל עלייה בשעה בזמן המסך היומי, הייתה עליה של 13% בסיכוי שהקשר עם ההורים יהיה לא תקין.

תוצאות קשות נרשמו גם בקבוצת המחקר השניה. גם בה הוכח קשר ישיר בין זמן המסך היומי (כולל טלוויזיה, סרטים, רשתות חברתיות ומשחקי מחשב) לבין קשר חלש בין המתבגרים להוריהם ובין המתבגרים לחבריהם. על כל עלייה בשעה של זמן מסך הייתה עליה של 5% בסיכוי שהקשר עם ההורים יהיה חלש מהממוצע.

החוקרים גילו עוד כי קיים קשר ישיר בין כמות הזמן שהמתבגרים הקדישו לקריאת ספרים והכנת שיעורי בית לבין קשר ויחסים עמוקים עם הוריהם. מסקנות החוקרים היו חד משמעיות והראו שיש ודאות בטענה שהתמכרות לטלוויזיה וכלי בידור אחרים פוגעת בקשרים החברתיים והמשפחתיים.

בתוך כך, חוקרים ישראלים שבחנו את המחקר ציינו כי עדיין יש לערוך בדיקת עומק נוספת בנושא וזאת על מנת לבדוק מה גורם למה. כלומר, האם הצפייה בטלוויזיה היא המובילה לקשרים הבעייתיים או שהיא תוצאה של קשרים כאלו, שהיו קיימים מלכתחילה.

כך או אחרת, הקשר שנמצא במחקר מהווה מקור לדאגה בעולם שבו כולם מתמכרים לסוג כזה או אחר של טכנולוגיה.

אגב, באותו הקשר מתברר שאמצעי הטכנולוגיה המודרניים משוללים חלק מהתכונות החיוביות שהורים נוהגים לייחס להם. במחקר שנערך בקליפורניה התברר שאין השפעה חיובית על קליטת השפה במקרה שבו ניתן לפעוטות לצפות בקלטות שעסקו בלימוד השפה. המחקר בוצע על 96 פעוטות בגילאי 6-24 חודשים, שחולקו אקראית לשתי קבוצות. קבוצת המחקר קיבלה קלטת ייעודית לפעוטות ללימוד מילים ראשונות. ילדים אלו צפו במשך שישה שבועות, פעמיים בשבוע, בחמש קלטות. מלבד זאת לא היה שינוי בשגרת חייהם. קבוצת הביקורת לא צפתה בקלטות הללו. מטרת המחקר הייתה לבדוק האם לאחר שישה שבועות יש הבדל בין שתי הקבוצות בכמות המילים שהפעוטות מכירים.

התוצאות הראו כי לא היה הבדל כלשהו בין הקבוצות בקצב רכישת השפה. גם לא היה הבדל ביכולת השליטה ב-30 מילים ספציפיות הנלמדות בקלטת שחולקה לפעוטות.

אסף גולן, סגן עורך "מקור ראשון".

נערה בת 16 עם ´בעיות התנהגות´

שאלה: יש לנו בת בגיל 16 ויש אתה בעיות התנהגות. לפעמים היא חוזרת מאוחר מאוד בלי להודיע, מתלבשת בצורה שאיננה מתאימה למה שהיינו רוצים, מתחצפת. בעלי מאוד קשוח וקשה אתה ולעיתים קרובות הם מגיעים ל'פיצוצים' ולנתק ביניהם. ואני עומדת באמצע, מנסה ללכת איתה בדרך יותר רכה ולפשר ביניהם, וזה מביא לויכוחים ביני לבעלי. הוא אומר שבדרך שלי היא תמשיך להתדרדר. מה אתם אומרים, איך צריך להתנהג אתה?

אמא יקרה,

בתך מתנהגת (לאחרונה?) שלא לפי חוקי הבית ולא לפי רצונכם. בשנים אלה גדל הרצון שלה כמו גם גופה, הבנתה ועצמאותה. התנגשות הרצונות בין המתבגר והוריו היא חלק מתהליך צמיחה בה לומדת הבת להתמודד עם העולם שסביבה. מתבגרות ומתבגרים רבים נוטים להתעקש על רצונם בגלל שהוא מייצג בעבורם את ה'אני' הבוגר שלהם ומבליט את היבדלותם מהוריהם. לכן, פעמים, אי הסכמה בין מתבגרת להוריה מקבלת ממדים של מריבה גדולה כי בעמידתה ההחלטית על שלה מרגישה המתבגרת, שהיא מגנה על עצמיותה ועל היותה אדם נפרד ונחשב ובעל דעות משלו, ולא כל כך בגלל נושא המריבה עצמו.

חשוב לנו כהורים לטפח יכולת זו של דעה עצמית, נכונות המתבגר להלחם על האמת שלה/ו ויכולת עמידה מול פיתוי או לחץ חברתי. ואולם בראשית התפתחות הרצון, בשלב ההתבגרות, מופנית הסרבנות הראשונה מול ההורים באופן לא בשל, ילדותי וקיצוני. כמו בשלבי התפתחות אחרים, גם כאן להורים תפקיד חשוב. ללמד את המתבגר שרצונו חשוב, הובן ונלקח בחשבון אך איננו בלעדי. על ההורים ללמד את המתבגר שלהם להתמודד באופן יעיל עם הצורך לבטא ולהשיג את רצונו שלו.

במילים אחרות: להרבות במשא ומתן עם המתבגר. משא ומתן עם הצעיר לגבי רצונותיכם יאפשרו ויתנו מקום גם לרצונות שלו, ידגימו לצעיר מתי ואיך הוא יכול לומר 'לא' מתי ואיך הוא צריך להתפשר, ומתי לוותר. לשם כך תצטרכו כמובן גם אתם בעת המשא ומתן להדגים לו כיצד ומתי אתם מוותרים או מתפשרים או עומדים על שלכם, לפי העניין.

במקום מריבות יוכלו הדיונים בין המתבגרת להוריה גם להציג את דאגת ההורים לשלומה, את תחושתה שהיא יכולה לדאוג לעצמה, ואת הפשרה אולי, שמעט יותר חופש יתקבל על דעת שני הצדדים.

חשוב להזכיר שלא על כל דבר ניתן להתפשר וגם להבהיר לה שיש )מעט) נושאים שהם קווים אדומים ועליהם לא יהיה דיון. כמו כל לימוד מדובר בתהליך הדורש סבלנות, תרגול, רמת איפוק הורית וכבוד אמיתי (אם כי לאו דווקא הסכמה) לרצונות של הבת. בתהליך זה חשוב ביותר שההורים יפעלו ביחד וילמדו לשאת ולתת ביניהם, כך שהמסר של שניהם לבת יהיה אחיד ואז כפול בעוצמתו. הקושי שלכם לוותר ולהתפשר על נושאים שחשובים לכם, משקפים את הקושי הגדול של המתבגרת לעשות מהלך דומה לגבי נושאים שחשובים לה.

החיכוך בגיל ההתבגרות והבעת הדעה העצמאית נחוצים אם כן לגדילה תקינה. הבנה זו והורות תואמת גיל, של משא ומתן, תאפשר לכם להקטין את ה'פיצוצים' ולהביאם לרמת חיכוך.

ד"ר חנה בר יוסף, פסיכולוגית קלינית בכירה, מומחית למתבגרים ומשפחותיהם

האם אנחנו מפנקים את ילדינו הקטנים יותר מידי?



הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

ענישה

קל לכתוב על הכלה, חירות, הקשבה. קשה לכתוב על ענישה. אבל מה לעשות? גם זה חלק מהחיים.

מסתבר שהעובדה הפשוטה הזו אינה מובנת לכל. אנו נוטים לפנטז על חינוך שכולו "מידת החסד" בטהרתה, ובלי איזון מצד מידת הדין. לכן צריך לומר את המובן מאליו: אין במציאות קבלה אינסופית. גם הילד האהוב ביותר זקוק לגבולות. קודם כל, משום שבעולם יש גבולות, וצריך להכין את הילד למציאות שבה יתמודד עם איסורים שונים. מעבר לכך, אם רוצים לחנך את הילד לערכים – כל עולם ערכי באשר הוא – צריך לזכור שמשמעותם של ערכים היא, בין היתר, הגבלות שאדם לוקח על עצמו. אין חינוך ללא גבולות, ואין גבולות ללא סנקציות למי שעובר עליהם.

אבל, יש טוענים, למה להעניש, בכל זאת? למה לא לתת לילד לשאת ב"תוצאות הטבעיות" של מעשיו? למשל, אם יתנהג בצורה לא חברתית, החברה פשוט תדחה אותו, בלי שמישהו יצטרך "להענישו" הענשה מכוונת. נשמע יפה, אבל המציאות מלמדת שלא לכל בעיה ערכית יש "תוצאות טבעיות". שקר, למשל, לפעמים דווקא מועיל לטווח הקצר, ועד שמגיעים לטווח הארוך כבר התגבשו דפוסים לא רצויים. יש גם התנהגויות מסוכנות, שלא הייתי רוצה לתת לילד להתנסות בתוצאותיהן הטבעיות…

אבל הענישה עצמה חייבת להישמע לכמה כללים, שמא תצא תועלתה בנזקה. ענישה היא צעד מכאיב שננקט כלפי אדם אהוב מאד, מצדו של אדם אהוב מאד. יותר מזה. הילד נושא את עיניו – בצדק מוחלט – אל המבוגר, כמי שמספק לו את צרכיו ומגן עליו מכל רע. כשאותו מבוגר עצמו מתנהג כלפיו בתוקפנות, מונע ממנו דבר נחשק… מה הוא אמור לחוש? איך ייתן אמון כלשהו באותו מבוגר? ואם לא ייתן אמון בהוריו, בילדותו, איך ייתן אמון באדם כלשהו, כשיגדל?

ענישה היא צעד מכאיב שננקט על ידי האדם המשמעותי ביותר לילד, ממנו הוא  מצפה להגנה, לאהבה, תמיכה ועידוד. התפתחותו הנפשית התקינה תלויה ביכולתו לתת אמון באהבת הוריו – איך מענישים בלי לפגוע באמון הזה, היקר מכל?

הוי אומר: אין חינוך נקי לחלוטין מענישה, משום שאדם חייב להפנים את קיומם של גבולות, והסברה בלבד אינה מספקת. ועם זאת יש בענישה צד הרסני. אי אפשר להימנע מענישה, ואי אפשר להתעלם מסכנותיה. זוהי הדילמה. חשוב לזכור אותה, משום שעצם הזכירה מעוררת את כובד הראש החיוני במצב כזה.

נכון, מדברים בגנות הענישה הפיזית. אבל הרי אפשר לפגוע בילד בלי לגעת בו, ולפעמים זה הרבה יותר הרסני. התעלמות, לעג, מניעת אהבה – עלולים להיות קשים בהרבה ממכה קלה. איך נשמור על הדימוי העצמי של הילד, ועל אמונו באהבת משפחתו?

אציע מספר כללים, שהם אולי מובנים מאליהם, אבל חשוב להזכירם.

  1.      הבנה. הילד חייב להכיר את כללי הבית, ולהבינם. אסור להעניש ילד בלי שיידע על מה הוא נענש – הוא יחווה זאת כהתקפה        ולא כחינוך. חובה לשוחח, לפני ואחרי, להסביר שוב ושוב. חשוב שיידע שיש כאן מחשבה והגיון, גם אם אינו מסכים להם.
  2.      הקשבה. לתת לילד אפשרות להסביר את עצמו, ולהיות פתוחים לאפשרות שהוא בעצם צודק. לא להחליט מראש.
  3.      כבוד. לעולם לא להשפיל. העונש צריך להיות ענייני, בלי שהנענש יחוש שמישהו לועג לו. השפלה אינה עונש.
  4.      מידתיות. הילד מרגיש מתי עונש חורג מגבול הסביר, ויתקומם, לפחות בלבו, כנגד שרירות והקצנה.
  5.      פיוס. לאחר שנענש, היחס חוזר להיות אוהב ומכבד כמקודם. להאמין שהילד יחזור לעצמו ולהתנהגותו הטובה.
  6.     התנצלות. לפעמים אנחנו טועים, למרות הכוונות הטובות. צריך לדעת להתנצל על טעות. זה לא מוריד מכבודו של ההורה,           להפך.

אפשר להוסיף, אבל הכוונה ברורה.

ועכשיו, השאלה המתבקשת היא אם אפשר לעמוד בכל הכללים האלה? התשובה היא שלא תמיד. כולנו שוגים, מפעם לפעם. אבל  כדאי לזכור אותם, או לפחות את רוחם הכללית. הורה המשתדל להתנהג בכבוד, ואינו פוגע באמון הבסיסי שרצונו לחנך ולא להתקיף, זוכה להערכת ילדיו גם כשהוא טועה. הניסיון מוכיח.

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני

רישיון נהיגה

רישיון נהיגה

שאלה: בתי בת 17.5 למדה נהיגה וקיבלה רישיון. מאז, לא נגמרים הסכסוכים סביב בקשותיה לקבל את המכונית המשפחתית לנסיעה לחברותיה ולטיולים. אני חוששת מנסיעותיה עם החברות ומצד שני אני רוצה לאפשר לה, על מנת שתחוש שאנו סומכים עליה – עד היכן ללכת לקראתה? האם להציב תנאים?

תשובה:
נראה שהשאלה מורכבת משני נושאים:

חשש ודאגה לנהגת צעירה ולא מנוסה, ובמיוחד כשהיא לבד עם חברותיה, ללא מבוגר שמשגיח על המתרחש.

דרישות מרובות לקבל את המכונית לנסיעות, לחברות או לטיולים. כאם דאגנית אני מאוד מזדהה עם החשש לילדינו, שהם נהגים צעירים ולא מנוסים. אני מודה לה' שיש להם אבא, שפחות חששן, שמאפשר להם לנהוג ולהתנסות ומשדר להם אמון ביכולתם לעמוד באתגר. בחודשי החניכה שלהם כנהגים צעירים הוא מדריך אותם ככל שניתן, ומבלי להלחיץ (כמוני, למשל). כשהם יוצאים לדרכם לבד הוא דואג לוודא שהם יודעים את מסלול נסיעתם, שהם מוודאים שיש די דלק, שהם יודעים להימנע במידת האפשר מכל מיני פורענויות המאיימות על הנהג בכביש. כהורים, אם אפשרנו לילדינו לקבל רישיון, לא נכון למנוע מהם להשתמש בו, וככל האפשר במידת הזהירות.

סוגיה אחרת לגמרי היא הבקשות הרבות לקבלת המכונית המשפחתית. איננו יכולים להתעלם מכך שאחזקת מכונית ושימוש בה כרוכים בעלות כספית גבוהה. איננו רוצים לסחור ולהתמקח עם ילדינו על כל נסיעה, ועם זאת אנו רואים לנכון להגביל את השימוש לרמה סבירה. בביתנו הנהגנו הקצבה חודשית של מספר ק"מ לנהגים הצעירים, ומעבר לכך הם ידעו שהנסיעות תהיינה על חשבונם. בכך נמנעו וויכוחים רבים ואווירה לא נעימה סביב הנושא. נקווה שה' ישמור צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם.

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית

מבט חינוכי על תרבות הווטס-אפ של ילדינו…

התמודדות עם התמכרות לווצאפ

הנתונים העדכניים מלמדים כי נער ישראלי ממוצע מקבל 1500 ווטס-אפים ביום.[1] זה אומר 1500 פעם שהמכשיר מצפצף וגורם לצעיר להפסיק את העיסוק שבו בחר (לקרוא ספר, לדבר עם חבר, ללמוד וכו') ולהידרש לשאלה הכה חשובה – מי צפצף לו כעת הגיג מלומד (שלעתים מסתכם ברצף האותיות: חחחחח). אבקש להבהיר: אין לי התנגדות לזה שאדם משתמש בווטס-אפ, אך יש בי צער עמוק על צעירים רבים שווטס-אפ משתמש בהם. במקום להיעזר בכלי מועיל הם נשלטים על ידיו, וליתר דיוק, הם מכפיפים את עצמם לחבר אנונימי שאולי כתב משהו שנון והם מפחדים שמא הם לא יגיבו ראשונים במסר שנון משלהם.

העניין לא מסתיים כאן. לאחרונה שאלתי קבוצות של בני נוער (דתיים-לאומיים) שאלה פשוטה: "מה הדבר האחרון שאתה עושה לפני השינה: (א) מתקלח; (ב) לובש פיג'מה; (ג) אומר קריאת שמע על המיטה; (ד) בודק אם הגיע ווטס-אפ בזמן שעשית את הפעולות הקודמות?".

90% מבעלי הסמרטפונים ענו שהדבר האחרון שהם עושים לפני השינה הוא לבדוק בטלפון הסלולרי את הווטס-אפ או את הפייסבוק (וגם הדבר הראשון בבוקר…). בדרך כלל אני מוסיף שאלת המשך פשוטה: "נניח שהשעה אחת לפנות בוקר, סיימת עם הסמרטפון, הנחת אותו, אמרת קריאת שמע, סגרת עיניים, התארגנת עם הכרית בצורה נוחה ו… המכשיר צפצף. הגיע ווטס-אפ חדש. מה אתה עושה?" למרבה הפלא (או שלא…) למעלה מ-90% פותחים מחדש את עיניהם כדי לבדוק מי כתב להם (פעמים רבות דברי שטות חסרי חשיבות).

במילים פשוטות, כבר מזמן אין מדובר באפליקציה שמשרתת את האדם. רבים מאבדים את עצמיותם ומאפשרים לו לפלוש אפילו למרחב האינטימי שלהם עם עצמם, באותן דקות שלפני השינה שבהן בן-חורין יכול לקרוא בנחת, לחשוב ואף להרהר על יומו ועל עולמו.

לעובדות אלו כדאי לצרף נתון נוסף. השבועון טיים חשף לא מכבר, במחקר מקיף ורחב, נתון שממנו עולה כי 68% מהצעירים ישנים עם המכשיר במיטה ועוד 16% עם המכשיר על השידה ליד ראשם. בסך הכול ישנים עם המכשיר 84% מהצעירים! כשאני שואל צעירים (ומבוגרים) מדוע הם עושים כן, תשובתם היא טכנית, שהמכשיר משמש אותם כשעון מעורר ולכן אין ברֵרה. אך התוצאה היא שהם הופכים את עצמם מרצון לחיילים בכוננות אין-סופית של 24\7 לצפצוף הפוקד, כוננות לעיין במכשיר בכל רגע, שמא מישהו החליט לשלוח תמונה או בדיחה.

התמונה כמובן רחבה יותר. בעל טלפון נייד חכם בודק את המכשיר באופן יזום מאות פעמים ביום. הוא מפסיק, בתדירות גבוהה, פעילות שבה הוא בחר כדי לבדוק את הצפצוף – פעם של דוא"ל נכנס, פעם של עדכון בפייסבוק ופעם של ווטס-אפ נכנס (הסר את המיותר למי שמשתמש רק בחלק מיישומונים אלו). לעתים נדמה שלנגד עינינו משחזרים רבים את תופעת הבריון בשכונה. כוונתי לתופעה הקשה של בריון המאלץ ילדים חלשי אופי לעשות את רצונו: ללכת ולקנות לו גלידה, לצחצח את נעליו או לבצע במקומו משימות ביתיות שונות. הכינוי העממי לילדים שמשרתים אחרים הוא "שפוּט" (כמו במשפט: "מסכן דני, ז'וז'ו הפך אותו לשפוט שלו"). והנה, לנגד עינינו המוני צעירים הופכים את עצמם מבחירה ל"שפוּטים" של המכשיר וסרים לצפצופו בכל שעות היום והלילה. הפטפטן בקצה השכונה שכתב איזו שטות בווטס-אפ יקבל תמיד את תשומת לבם בִּמקום, ותוך כדי, שיחת עומק עם חבר, עיון בספר או מאמר, טיול מהנה, לימוד תורה (לעתים גם תפילה!), הקשבה לעצמי או כל דבר אחר שבן חורין עושה מרצונו.

 

דרכי התמודדות

כתמיד, ניתן לחלק את דרכי ההתמודדות לעצות פרקטיות ולגישה מהותית. העצות הפרקטיות פשוטות. למשל להמליץ לצעירים לרכוש לעצמם שעון מעורר ואת הטלפון החכם לכבות בלילה ולשים במגרה. כך יוכל הצעיר להיגאל מצפצופי המכשיר ולהקדיש כמה דקות לעצמו. זאת ועוד, כדאי לכבות אותו לא רק בזמן השינה אלא שעתיים קודם, כדי לקבוע זמן יומי שבו לא אהיה "זמין" לכל העולם, אלא קשוב רק לעצמי ולעולמי הרוחני. עצה זו לא תזיק גם למבוגרים רבים הישנים עם המכשיר ליד הראש "כי זה שעון מעורר".

יסוד חיוני נוסף: לבטל במכשיר את הצפצוף האוטומטי המופיע כל אימת שהודעה חדשה נכנסת. באופן זה בעל המכשיר שולט על זמנו והוא המחליט מתי לפתוח ולראות במרוכז אילו הודעות נכנסו (בתנאי שהוא לא "מכור" ובודק את המכשיר כל חמש דקות מיזמתו…).

עצות טכניות אלו (שמומלץ להורים לצעירים יותר להציבם כתנאי לפני רכישת מכשיר כזה!) חשובות ועשויות להועיל, אך כמובן שאין בהן די. העיקר אינו טמון בכללים טכניים – החשובים בפני עצמם – אלא בטיפוח גישת חיים בריאה המבינה שדווקא בדור בעל אמצעים ושפע כשלנו על האדם לעמול יותר מאי פעם למען חירותו. ייחודו של האדם הוא ב"בחירה החופשית" שהקב"ה העניק לו. בידו (תרתי משמע) לשמר בחירה זו ולטפח את חירותו על ידי שליטה בבלעני זמן הנמצאים בכיסו (או על שולחנו בדמותו של אינטרנט, סרטים ומשחקים במחשב ביתי).

אף אם הצעיר אינו נמצא במצב שבו הוריו קובעים עבורו כללים, עליו להבין כי אדם בוגר "מנהל" את עצמו וקובע לעצמו דרכים והנהגות כדי לטפח חיים של משמעות ועצמאות נוכח מבול הגירויים המקיף אותו. לא בכדי פותח הרמ"א בסעיף הראשון של השולחן ערוך בקביעה כה מהותית, שתפקידו של אדם הוא לקיים בעצמו "שוויתי ה' לנגדי תמיד". לפני העיון בכל שאר ההלכות בשולחן ערוך על האדם להחליט מה העיקר בעולמו ולאן פניו נשואות. המצב שבו אנשים ממירים את הפסוק ואת הצו למצב של "שיוויתי את האיפון לנגדי תמיד", מרדד חלילה את חייהם ומהווה ויתור משמעותי על עצמיותם.

יש להשתיק את קולות ההתראה של ווטס-אפים נכנסים (ולמבוגרים – של דוא"ל נכנס) כדי שנצליח לשמוע את הקול הגדול הקורא לנו להיות עצמנו, נאמנים לדרכנו וממילא לבוראנו. קריאת הנצח לאדם של "אַיֶיךָּ" מופנה אלינו גם בהקשר זה.

המאמר התפרסם ב"עין חינוכית" מס' 133 של מכללת אורות

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל


[1] הנתון הגיוני. אם בקבוצה של חברי כיתתו ישנם 30 תלמידים, וכל אחד שולח 30 ווטסאפים ביום, אזי מקבוצה זו לבד הוא מקבל 900 ביום. אך הוא חבר גם בקבוצות נוספות: של הסניף, של חבריו בחוג כדורגל, של המשפחה וכו'. 1500 ביום זה הגיוני למדי.

"לנער הזה התפללתי?!"- על התמודדות הורית בתהליך גיבוש הזהות הדתית של המתבגר

גיל ההתבגרות הוא גיל של גילוי. כדי להתבגר ולהתגבר בני הנוער צריכים תחילה להתנער ממה שהיה מובן וברור, ולגלות מתוך כל המוסכמות את עצמם, את מה שמתאים להם. או כדבריהם "לְמה הם מתחברים..".

סימני השאלה צצים מכל עבר: מי אני? מה אני אוהב/ת? מי החברים שלי? מי שווה יותר? מי פחות? איך אני נראה? כמה אוהבים אותי? במה אני מאמינ/ה?

במקביל לבדיקה ולבחינה של המתבגרים, גם ההורים בוחנים מחדש את דרכם החינוכית, ההורות, הזוגיות, המשפחתיות ועולם הערכים שהנחילו לילדם המתבגר.

גיל ההתבגרות כולל שינויים בתחומים רבים שהינם בעלי השפעה בגיבוש הזהות הדתית והאמונית של המתבגר.

א. מבחינה קוגניטיבית. לפי פיאז'ה בגיל ההתבגרות, המתבגר מגיע לשלב החשיבה הפורמלית המפותחת, הוא מסוגל לחשוב על האפשרי והמופשט, ובוחן מחדש אמיתות ורעיונות. עד כה אמונתו של הילד היתה מוגבלת להיבטים מוחשיים בלבד. לדוגמה, הילד האמין שאם לא קיים מצווה הוא מיד ייענש, שתפילתו תענה תוך זמן קצר. עם הגיעו לגיל ההתבגרות החשיבה המופשטת מאפשרת לו לבדוק מחדש את "הסיסמאות" שגדל עליהן, לדון בדילמות מוסריות ולהעמיד במבחן את הצהרותיו ואמונותיו.

ב. מבחינה חברתית. בגיל ההתבגרות קבוצת השווים שווה יותר! לחברים ישנה חשיבות רבה בעיצוב זהותו הדתית. המתבגר מעוניין מצד אחד להרגיש שייכות לקבוצת השווים ובמקביל לפתח בה את הייחודיות שלו.

המתבגר מנסה להגדיר את עצמו מחדש, הוא יוצא למסע של למידה וחקירה. כהורים עלינו ללוות ולתמוך בו במידת הצורך, אך בעיקר לאפשר ולסמוך, ממקום של אמון ובטחון ביכולותיו.

כחלק מתהליך החיפוש נחוש לעיתים כי "הוא מורד" בכל מה שהענקנו וחינכנו.

למעשה, מתבגר הסומך על יכולת ההתמודדות של הוריו ועל יכולתם לקבל אותו ללא תנאי, יכול לאפשר לעצמו לברר ולשאול כדי לבחון את הגבולות שלו ואת זהותו האישית. בעוד שמתבגר שאינו סומך על יכולת ההכלה ואהבת הוריו עלול לבחור להיות הילד הטוב והמרצה, חסר בטחון ותלותי. אם כי יש לציין שאצל מרבית המתבגרים תקופת ההתבגרות אינה מלווה בהכרח בסערות וקונפליקטים קיצוניים.

לעיתים ההורים חשים כי הם עומדים במבחן אינסופי, מה שלא יגידו – יזכה אותם במבט כעוס, טריקת דלת. הם לא מצליחים לחדור את השריון העבה שילדם פיתח. וגם כאשר נראה שהוא משווע לתמיכה, חיבוק, שיחה, עידוד, הוא מגיב בכעס ונותן תחושה שאינו מעוניין לשתף בחייו ובבעיותיו האישיות.

לא פעם אנו חשים חסרי משמעות עבורו. הוא כבר מסתדר לבד (הוא עובד – ואפילו כלכלית לא ממש זקוק לנו) חושב בעצמו, מגיע להישגים, טיעוניו השכליים המפותחים מעידים על יכולתו השכלית המפותחת. פיזית הוא מסוגל לבצע מטלות יותר טוב מאתנו. בעל ידע רב בתחומים רבים, ואנו אלו שזקוקים לעזרתו (בתחום המחשב), לכאורה אנחנו קצת מיותרים!

הי! אל תתבלבלו! עם כל חזותו הקשיחה, ילדכם מצוי בבלבול, חוסר אונים, ונזקקות. הוא צריך שנמשיך להציב לו גבולות, נגלה מעורבות בחייו ונציע תמיכה וחיבוק.

השינוי צריך לבוא תחילה משינוי תפיסתי, מ"איך אני מחנכ/ת את ילדי?" ל"איך אני מחנכ/ת עם ילדי?". מדמות סמכותית היודעת להתוות ולהדריך את הילד עלינו להפוך לדמות רקע מלווה ותומכת המעניקה רשת בטחון וחופש אמיתי להתנסות, להתבונן, לשאול שאלות, לחפש, לבדוק.

למען האמת, התפקיד הזה הרבה יותר קשה עבורנו כהורים. לעמוד מן הצד ולצפות… ללמוד להבליג, לקחת נשימה עמוקה, ויחד עם זאת לא להיות פסיביים אלא לקחת אחריות על מערכת היחסים ביננו לבין המתבגרים שלנו – לייצר כל הזמן הזדמנויות מחודשות לשיח ודיאלוג משתף ומכבד. לא להסתפק בזה ש"הוא מתבגר ולא רוצה לשתף אותי… אז לא צריך…" אלא לשאול את עצמי: מה מונע ממנו לשתף אותי? אולי אני ממהר/ת לייעץ ולשפוט ופחות מקשיב/ה? אולי אני נותן/ת תחושה שהוא מאכזב אותי? האם אני משתפ/ת אותו בדברים שחשובים לי? איזה מסר אני מעביר/ה לו? באילו ערוצי הידברות והתקרבות עדיין לא השתמשתי?

האם אני רואה את גיל ההתבגרות כאתגר והזדמנות להכיר יותר טוב את עצמי ואת ילדי? או כתקופה שאני רק מייחל/ת שתעבור?

ישנם מבוגרים שאינם מתערבים כלל בתהליך ההתבגרות ("תעירו אותי כשהוא יגיע לגיל 25…"), וישנם שחושבים שבהצבת גבולות נוקשים הם ימנעו מהמתבגר מלעשות שטויות. בסופו של דבר, השפעתם של שני סגנונות חינוך אלו על המתבגר תהיה זניחה ביותר. למבוגר תהיה השפעה על המתבגר אם יבין שתפקידו לסייע לו בתהליך, אך לא בכך שהמתבגר יעשה "העתק-הדבק" של זהות ההורה. על ההורה להצליח למצוא את שביל הזהב בין התערבות ומעורבות, לתת למתבגר תחושה של תמיכה וליווי, אך גם לשחרר את החבל ולתפוס מרחק.

אז מה ניתן לעשות?

א. אהבה – חשוב בכל גיל. את הילדים הקטנים אין לנו בעיה "לאכול" מרוב אהבה. לעומתם, המתבגרים משדרים שהם כביכול לא זקוקים לאהבה. אבל הם צמאים לה! זקוקים לה – גם במובן הפיזי. מתי כתבתם למתבגר שלכם פתק אהבה? ביטאתם חיבה? שלחתם לו sms? קניתם לו סתם מתנה? האהבה שאתם משדרים לו גם כאשר הוא צועד בשולי הדרך (ולא תמיד קם לתפילה, או מתלבש לפי קוד הצניעות בבית) מעבירה מסר חשוב גם לאחיו – בבית הזה ניתנת אהבה שאינה תלויה בדבר! (ואז הסיכוי שהוא יעלה משולי הדרך ויחזור ללכת בדרך הראשית גבוה יותר)

ב. הקשבה– לא ב"כאילו", ניתן לו לדבר ואז נאמר מה שיש לנו. ניסיתם פעם באמת רק להקשיב? תחשבו לרגע שהמתבגר שלכם הוא הילד של השכן או קרוב משפחה רחוק. שימו לב מה הוא מנסה לומר לכם, מהי הנקודה הכואבת, איזו מצוקה הוא משדר?

ג. פתיחות – גיל ההתבגרות הוא גיל של שאלות וספקות. ייצרו אווירה פתוחה שבה לא מפחדים לשאול, לא חוששים להביע ספקות, לבטא ביקורת כלפי ההורה. אוירה כזו משדרת שהנער בוטח בכם שלא תתמוטטו, שיש לכם מה לתת! ועוד טיפ חשוב – אל תמהרו לספק תשובות, שהמתבגר יחפש אותן. ואז יש סיכוי שהן תלווינה אותו זמן רב יותר.

מרסיה, שהתבסס על תיאורית ההתפתחות של אריקסון, הציג שני מרכיבים הנכללים בזהות האני: מחויבות וחקירה, ולפיהם הוא הציג ארבעה טיפוסי זהות.

כדי להגיע למצב האידיאלי של "משיג זהות" – על המתבגר לבצע תהליך של חיפוש, התלבטות וחקירה ובמהלכן לחוש מחויב ולהגיע להחלטות משמעותיות. יש מתבגרים שלכאורה יכולים כבר לדקלם ולומר במה יעסקו כשיהיו גדולים, היכן יגורו, איזה מודל של בן/בת הזוג הם מחפשים. אך למעשה הם כמעט ולא העמידו סימני שאלה וספקות ולא עסקו בשאלות בדבר זהותם, אלא קיבלו החלטות כמובן מאליו. יתכן וחלק מההחלטות מבוססות על תכתיבי החברה וציפיות ההורים, אולם כאשר יתרחש שינוי בחייהם, והבסיס היציב והמוכר יתערער, הם עלולים לחוש אובדי עצות וחסרי אונים וייקלעו למשברים.

החברה מעניקה למתבגר בתקופת ההתבגרות מורטוריום – מעין פסק זמן שבו ניתנת לגיטימציה להתלבט, להעלות דילמות ושאלות, להתנסות בחוויות שונות.

לפי מרסיה, כדי להגיע לגיבוש זהותו האישית על המתבגר לדחות את הזהות הילדית, שעוצבה עבורו ע"י הוריו וסוכני החיברות בילדותו. כאשר המתבגר מנסה לבחון את עולם הערכים ולהטיל ספק באמיתות שגדל לאורן מתוך רצון לגבש את השקפת עולמו, הוא עלול לחוות הפכפכות ותנודות קיצוניות, תחושות של אובדן ודחייה. ולכן כאשר הסביבה מאפשרת למתבגר להעלות ספקות ושאלות היא מקלה על המתבגר מבחינה קוגניטיבית ורגשית. כהורים ואנשי שחינוך עלינו ללמד את ילדינו לחיות עם שאלות ולא רק לספק להם תשובות.

ד. ילד ההיפך – כדי למצוא את דרכו וקולו הייחודי, המתבגר לעיתים מביע עמדות ודעות מנוגדות. הוויכוח שנוצר מול המבוגר מאפשר לו לבחון אותן.

יש הורים שמאד נבהלים מהצגת עמדות קיצוניות, אולם אם יקשיבו היטב יגלו שעדיין המתבגר לא גיבש את עמדותיו, והבעת ההתנגדות הינה הדרך שלו לפתח את זהותו ולבחון את עמדותיו.

ה. רפלקציה– היכולת של המתבגר לעצור ולהתבונן על עצמו מן הצד, לשפוט את התנהגותו, לחוש שהוא מוביל ושולט בתהליך באופן עצמאי, הינה חיונית לגיבוש זהותו הדתית. רפלקטיביות אינה תכונה מולדת – זוהי מיומנות נלמדת שיש לשכללה.

"לעתים, אני מציעה לאנשים לשחזר בערב, במשך 15 דקות, את אירועי היום; לשאול שלוש שאלות ולכתוב את התשובות ביומן. שלוש השאלות הן:

מה הפתיע אותי היום?

מה נגע לליבי היום?

מה השפיע עלי היום?

אנשים עסוקים בדרך כלל, ואני מסבירה להם שאין צורך לכתוב הרבה. החשוב הוא לחיות מחדש את היום מנקודת מבט חדשה". (נעמי רחל, "ברכות סבי", 2002).

האם אתם מעודדים את ילדכם לשאול שאלות רפלקטיביות? נצלו את שולחן שבת לשאלות רפלקטיביות על השבוע החולף, עודדו שיתוף וחשיבה עצמאית ואישית.

 

ו. אין ייאוש בעולם כלל – הזהות הדתית הינה אחד המרכיבים בזהות האישית. זה שילדי אינו הולך בתלם בתחום הדתי, אין זה אומר חלילה שהוא פסול. שדרו אופטימיות, אמונה ביכולות, חזקו תחומים נוספים, הרעיפו הערכה והכרה במאמציו. ייאוש הוא מחלה מדבקת. אם ילדכם יחוש חלילה שהוא כבר לא שווה, אז בשביל מה להשקיע מאמצים ולחפש תשובות?

ז. שחור ולבן – המתבגר נוטה לתפוס את העולם בראיה דיכוטומית של שחור ולבן. המבוגר נתפס בעיניו, לא פעם כצבוע שאינו נוהג לפי הצהרותיו ולכן יעדיף להתרחק ממנו. אל תשדרו "מסר כפול" ואל תצהירו הצהרות שאינכם מסוגלים לעמוד בהן. המתבגר חש צורך להיות אותנטי ולהתחבר. ניתן לעודד אותו לשלב בתפילה קטעים אישיים, לקשר את דבר התורה בשולחן שבת לאירועים אישיים שהתרחשו במשפחה בשבוע האחרון ועוד.

ח. לחצות גבולות  המתבגר זקוק לגבולות, גם כדי לחצות אותן. עולם ללא גבולות נתפס בעיני המתבגר כעולם מסוכן ומבולבל (כבר הזכרנו את התפיסה של שחור ולבן…). הוא מעונין בגבולות, אך בעיקר רוצה להיות שותף בקביעתן.

ט. לנער הזה התפללתי– המתבגר מעמיד במבחן את עולם הערכים והחינוך שספג עד כה. בשלב זה להורים יש פחות שליטה ולעיתים מה שנותר הוא לקוות ולהתפלל ולסמוך על עצמינו, שהחינוך שהענקנו עד כה לא נעלם, גם אם כעת הוא נסתר מהעין.

כאשר יוסף מתמודד במצרים בניסיון מול אשת פוטיפר הוא שואב כוחות נפש באמצעות "דמות דיוקנו של אביו". חז"ל במסכת סוטה מסבירים את אשר אירע ליוסף: "'ותתפשהו בבגדו לאמר' – באותה שעה באה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון". לא נאמר שאביו הופיע, אלא רק נאמר שנראתה דמות דיוקנו. יוסף מדמה שאביו משקיף עליו מבעד לחלון ורואה את מעשיו. יוסף נזכר בחינוך שרכש בבית אבא וזה מה שמצילו ומחדיר בו כוחות נפש אדירים להתגבר. יוסף הושפע רבות מאביו יעקב, שגם הוא נאלץ בזמנו להתמודד בגלות בביתו של לבן הרשע. יוסף שואל את עצמו: "מה אבא היה עושה במצב כזה?". מדרש זה מציב בפנינו את האתגר המשמעותי והגדול בחינוך ילדינו, שדמות דיוקננו – עולם הערכים שהשתדלנו להקנות להם מרגע היוולדם (ויש האומרים שהחינוך מתחיל עוד בשלב ההריון) – ילווה אותם גם ברגעי סער ומשבר.

כאשר הילד שואל עצמו בעת התלבטות – "מה הוריי היו אומרים לי? מה הם היו ממליצים לי לעשות?" הרי שאין השפעה גדולה מזו. אולם לשם כך נדרשת מאיתנו דוגמא אישית. כפי שאמר הרב שלמה אבינר: "עיקר החינוך למידות טובות הוא על ידי עצם האישיות של המחנך".

יהי רצון שנזכה לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה' יראי אלוקים… ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים…

נעמה מוזס. מטפלת משפחתית מוסמכת. ייעוץ להורים ומתבגרים.  054-4798064