תגית: גבולות

רישיון נהיגה

רישיון נהיגה

שאלה: בתי בת 17.5 למדה נהיגה וקיבלה רישיון. מאז, לא נגמרים הסכסוכים סביב בקשותיה לקבל את המכונית המשפחתית לנסיעה לחברותיה ולטיולים. אני חוששת מנסיעותיה עם החברות ומצד שני אני רוצה לאפשר לה, על מנת שתחוש שאנו סומכים עליה – עד היכן ללכת לקראתה? האם להציב תנאים?

תשובה:
נראה שהשאלה מורכבת משני נושאים:

חשש ודאגה לנהגת צעירה ולא מנוסה, ובמיוחד כשהיא לבד עם חברותיה, ללא מבוגר שמשגיח על המתרחש.

דרישות מרובות לקבל את המכונית לנסיעות, לחברות או לטיולים. כאם דאגנית אני מאוד מזדהה עם החשש לילדינו, שהם נהגים צעירים ולא מנוסים. אני מודה לה' שיש להם אבא, שפחות חששן, שמאפשר להם לנהוג ולהתנסות ומשדר להם אמון ביכולתם לעמוד באתגר. בחודשי החניכה שלהם כנהגים צעירים הוא מדריך אותם ככל שניתן, ומבלי להלחיץ (כמוני, למשל). כשהם יוצאים לדרכם לבד הוא דואג לוודא שהם יודעים את מסלול נסיעתם, שהם מוודאים שיש די דלק, שהם יודעים להימנע במידת האפשר מכל מיני פורענויות המאיימות על הנהג בכביש. כהורים, אם אפשרנו לילדינו לקבל רישיון, לא נכון למנוע מהם להשתמש בו, וככל האפשר במידת הזהירות.

סוגיה אחרת לגמרי היא הבקשות הרבות לקבלת המכונית המשפחתית. איננו יכולים להתעלם מכך שאחזקת מכונית ושימוש בה כרוכים בעלות כספית גבוהה. איננו רוצים לסחור ולהתמקח עם ילדינו על כל נסיעה, ועם זאת אנו רואים לנכון להגביל את השימוש לרמה סבירה. בביתנו הנהגנו הקצבה חודשית של מספר ק"מ לנהגים הצעירים, ומעבר לכך הם ידעו שהנסיעות תהיינה על חשבונם. בכך נמנעו וויכוחים רבים ואווירה לא נעימה סביב הנושא. נקווה שה' ישמור צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם.

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית

מבט חינוכי על תרבות הווטס-אפ של ילדינו…

התמודדות עם התמכרות לווצאפ

הנתונים העדכניים מלמדים כי נער ישראלי ממוצע מקבל 1500 ווטס-אפים ביום.[1] זה אומר 1500 פעם שהמכשיר מצפצף וגורם לצעיר להפסיק את העיסוק שבו בחר (לקרוא ספר, לדבר עם חבר, ללמוד וכו') ולהידרש לשאלה הכה חשובה – מי צפצף לו כעת הגיג מלומד (שלעתים מסתכם ברצף האותיות: חחחחח). אבקש להבהיר: אין לי התנגדות לזה שאדם משתמש בווטס-אפ, אך יש בי צער עמוק על צעירים רבים שווטס-אפ משתמש בהם. במקום להיעזר בכלי מועיל הם נשלטים על ידיו, וליתר דיוק, הם מכפיפים את עצמם לחבר אנונימי שאולי כתב משהו שנון והם מפחדים שמא הם לא יגיבו ראשונים במסר שנון משלהם.

העניין לא מסתיים כאן. לאחרונה שאלתי קבוצות של בני נוער (דתיים-לאומיים) שאלה פשוטה: "מה הדבר האחרון שאתה עושה לפני השינה: (א) מתקלח; (ב) לובש פיג'מה; (ג) אומר קריאת שמע על המיטה; (ד) בודק אם הגיע ווטס-אפ בזמן שעשית את הפעולות הקודמות?".

90% מבעלי הסמרטפונים ענו שהדבר האחרון שהם עושים לפני השינה הוא לבדוק בטלפון הסלולרי את הווטס-אפ או את הפייסבוק (וגם הדבר הראשון בבוקר…). בדרך כלל אני מוסיף שאלת המשך פשוטה: "נניח שהשעה אחת לפנות בוקר, סיימת עם הסמרטפון, הנחת אותו, אמרת קריאת שמע, סגרת עיניים, התארגנת עם הכרית בצורה נוחה ו… המכשיר צפצף. הגיע ווטס-אפ חדש. מה אתה עושה?" למרבה הפלא (או שלא…) למעלה מ-90% פותחים מחדש את עיניהם כדי לבדוק מי כתב להם (פעמים רבות דברי שטות חסרי חשיבות).

במילים פשוטות, כבר מזמן אין מדובר באפליקציה שמשרתת את האדם. רבים מאבדים את עצמיותם ומאפשרים לו לפלוש אפילו למרחב האינטימי שלהם עם עצמם, באותן דקות שלפני השינה שבהן בן-חורין יכול לקרוא בנחת, לחשוב ואף להרהר על יומו ועל עולמו.

לעובדות אלו כדאי לצרף נתון נוסף. השבועון טיים חשף לא מכבר, במחקר מקיף ורחב, נתון שממנו עולה כי 68% מהצעירים ישנים עם המכשיר במיטה ועוד 16% עם המכשיר על השידה ליד ראשם. בסך הכול ישנים עם המכשיר 84% מהצעירים! כשאני שואל צעירים (ומבוגרים) מדוע הם עושים כן, תשובתם היא טכנית, שהמכשיר משמש אותם כשעון מעורר ולכן אין ברֵרה. אך התוצאה היא שהם הופכים את עצמם מרצון לחיילים בכוננות אין-סופית של 24\7 לצפצוף הפוקד, כוננות לעיין במכשיר בכל רגע, שמא מישהו החליט לשלוח תמונה או בדיחה.

התמונה כמובן רחבה יותר. בעל טלפון נייד חכם בודק את המכשיר באופן יזום מאות פעמים ביום. הוא מפסיק, בתדירות גבוהה, פעילות שבה הוא בחר כדי לבדוק את הצפצוף – פעם של דוא"ל נכנס, פעם של עדכון בפייסבוק ופעם של ווטס-אפ נכנס (הסר את המיותר למי שמשתמש רק בחלק מיישומונים אלו). לעתים נדמה שלנגד עינינו משחזרים רבים את תופעת הבריון בשכונה. כוונתי לתופעה הקשה של בריון המאלץ ילדים חלשי אופי לעשות את רצונו: ללכת ולקנות לו גלידה, לצחצח את נעליו או לבצע במקומו משימות ביתיות שונות. הכינוי העממי לילדים שמשרתים אחרים הוא "שפוּט" (כמו במשפט: "מסכן דני, ז'וז'ו הפך אותו לשפוט שלו"). והנה, לנגד עינינו המוני צעירים הופכים את עצמם מבחירה ל"שפוּטים" של המכשיר וסרים לצפצופו בכל שעות היום והלילה. הפטפטן בקצה השכונה שכתב איזו שטות בווטס-אפ יקבל תמיד את תשומת לבם בִּמקום, ותוך כדי, שיחת עומק עם חבר, עיון בספר או מאמר, טיול מהנה, לימוד תורה (לעתים גם תפילה!), הקשבה לעצמי או כל דבר אחר שבן חורין עושה מרצונו.

 

דרכי התמודדות

כתמיד, ניתן לחלק את דרכי ההתמודדות לעצות פרקטיות ולגישה מהותית. העצות הפרקטיות פשוטות. למשל להמליץ לצעירים לרכוש לעצמם שעון מעורר ואת הטלפון החכם לכבות בלילה ולשים במגרה. כך יוכל הצעיר להיגאל מצפצופי המכשיר ולהקדיש כמה דקות לעצמו. זאת ועוד, כדאי לכבות אותו לא רק בזמן השינה אלא שעתיים קודם, כדי לקבוע זמן יומי שבו לא אהיה "זמין" לכל העולם, אלא קשוב רק לעצמי ולעולמי הרוחני. עצה זו לא תזיק גם למבוגרים רבים הישנים עם המכשיר ליד הראש "כי זה שעון מעורר".

יסוד חיוני נוסף: לבטל במכשיר את הצפצוף האוטומטי המופיע כל אימת שהודעה חדשה נכנסת. באופן זה בעל המכשיר שולט על זמנו והוא המחליט מתי לפתוח ולראות במרוכז אילו הודעות נכנסו (בתנאי שהוא לא "מכור" ובודק את המכשיר כל חמש דקות מיזמתו…).

עצות טכניות אלו (שמומלץ להורים לצעירים יותר להציבם כתנאי לפני רכישת מכשיר כזה!) חשובות ועשויות להועיל, אך כמובן שאין בהן די. העיקר אינו טמון בכללים טכניים – החשובים בפני עצמם – אלא בטיפוח גישת חיים בריאה המבינה שדווקא בדור בעל אמצעים ושפע כשלנו על האדם לעמול יותר מאי פעם למען חירותו. ייחודו של האדם הוא ב"בחירה החופשית" שהקב"ה העניק לו. בידו (תרתי משמע) לשמר בחירה זו ולטפח את חירותו על ידי שליטה בבלעני זמן הנמצאים בכיסו (או על שולחנו בדמותו של אינטרנט, סרטים ומשחקים במחשב ביתי).

אף אם הצעיר אינו נמצא במצב שבו הוריו קובעים עבורו כללים, עליו להבין כי אדם בוגר "מנהל" את עצמו וקובע לעצמו דרכים והנהגות כדי לטפח חיים של משמעות ועצמאות נוכח מבול הגירויים המקיף אותו. לא בכדי פותח הרמ"א בסעיף הראשון של השולחן ערוך בקביעה כה מהותית, שתפקידו של אדם הוא לקיים בעצמו "שוויתי ה' לנגדי תמיד". לפני העיון בכל שאר ההלכות בשולחן ערוך על האדם להחליט מה העיקר בעולמו ולאן פניו נשואות. המצב שבו אנשים ממירים את הפסוק ואת הצו למצב של "שיוויתי את האיפון לנגדי תמיד", מרדד חלילה את חייהם ומהווה ויתור משמעותי על עצמיותם.

יש להשתיק את קולות ההתראה של ווטס-אפים נכנסים (ולמבוגרים – של דוא"ל נכנס) כדי שנצליח לשמוע את הקול הגדול הקורא לנו להיות עצמנו, נאמנים לדרכנו וממילא לבוראנו. קריאת הנצח לאדם של "אַיֶיךָּ" מופנה אלינו גם בהקשר זה.

המאמר התפרסם ב"עין חינוכית" מס' 133 של מכללת אורות

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל


[1] הנתון הגיוני. אם בקבוצה של חברי כיתתו ישנם 30 תלמידים, וכל אחד שולח 30 ווטסאפים ביום, אזי מקבוצה זו לבד הוא מקבל 900 ביום. אך הוא חבר גם בקבוצות נוספות: של הסניף, של חבריו בחוג כדורגל, של המשפחה וכו'. 1500 ביום זה הגיוני למדי.

"לנער הזה התפללתי?!"- על התמודדות הורית בתהליך גיבוש הזהות הדתית של המתבגר

גיל ההתבגרות הוא גיל של גילוי. כדי להתבגר ולהתגבר בני הנוער צריכים תחילה להתנער ממה שהיה מובן וברור, ולגלות מתוך כל המוסכמות את עצמם, את מה שמתאים להם. או כדבריהם "לְמה הם מתחברים..".

סימני השאלה צצים מכל עבר: מי אני? מה אני אוהב/ת? מי החברים שלי? מי שווה יותר? מי פחות? איך אני נראה? כמה אוהבים אותי? במה אני מאמינ/ה?

במקביל לבדיקה ולבחינה של המתבגרים, גם ההורים בוחנים מחדש את דרכם החינוכית, ההורות, הזוגיות, המשפחתיות ועולם הערכים שהנחילו לילדם המתבגר.

גיל ההתבגרות כולל שינויים בתחומים רבים שהינם בעלי השפעה בגיבוש הזהות הדתית והאמונית של המתבגר.

א. מבחינה קוגניטיבית. לפי פיאז'ה בגיל ההתבגרות, המתבגר מגיע לשלב החשיבה הפורמלית המפותחת, הוא מסוגל לחשוב על האפשרי והמופשט, ובוחן מחדש אמיתות ורעיונות. עד כה אמונתו של הילד היתה מוגבלת להיבטים מוחשיים בלבד. לדוגמה, הילד האמין שאם לא קיים מצווה הוא מיד ייענש, שתפילתו תענה תוך זמן קצר. עם הגיעו לגיל ההתבגרות החשיבה המופשטת מאפשרת לו לבדוק מחדש את "הסיסמאות" שגדל עליהן, לדון בדילמות מוסריות ולהעמיד במבחן את הצהרותיו ואמונותיו.

ב. מבחינה חברתית. בגיל ההתבגרות קבוצת השווים שווה יותר! לחברים ישנה חשיבות רבה בעיצוב זהותו הדתית. המתבגר מעוניין מצד אחד להרגיש שייכות לקבוצת השווים ובמקביל לפתח בה את הייחודיות שלו.

המתבגר מנסה להגדיר את עצמו מחדש, הוא יוצא למסע של למידה וחקירה. כהורים עלינו ללוות ולתמוך בו במידת הצורך, אך בעיקר לאפשר ולסמוך, ממקום של אמון ובטחון ביכולותיו.

כחלק מתהליך החיפוש נחוש לעיתים כי "הוא מורד" בכל מה שהענקנו וחינכנו.

למעשה, מתבגר הסומך על יכולת ההתמודדות של הוריו ועל יכולתם לקבל אותו ללא תנאי, יכול לאפשר לעצמו לברר ולשאול כדי לבחון את הגבולות שלו ואת זהותו האישית. בעוד שמתבגר שאינו סומך על יכולת ההכלה ואהבת הוריו עלול לבחור להיות הילד הטוב והמרצה, חסר בטחון ותלותי. אם כי יש לציין שאצל מרבית המתבגרים תקופת ההתבגרות אינה מלווה בהכרח בסערות וקונפליקטים קיצוניים.

לעיתים ההורים חשים כי הם עומדים במבחן אינסופי, מה שלא יגידו – יזכה אותם במבט כעוס, טריקת דלת. הם לא מצליחים לחדור את השריון העבה שילדם פיתח. וגם כאשר נראה שהוא משווע לתמיכה, חיבוק, שיחה, עידוד, הוא מגיב בכעס ונותן תחושה שאינו מעוניין לשתף בחייו ובבעיותיו האישיות.

לא פעם אנו חשים חסרי משמעות עבורו. הוא כבר מסתדר לבד (הוא עובד – ואפילו כלכלית לא ממש זקוק לנו) חושב בעצמו, מגיע להישגים, טיעוניו השכליים המפותחים מעידים על יכולתו השכלית המפותחת. פיזית הוא מסוגל לבצע מטלות יותר טוב מאתנו. בעל ידע רב בתחומים רבים, ואנו אלו שזקוקים לעזרתו (בתחום המחשב), לכאורה אנחנו קצת מיותרים!

הי! אל תתבלבלו! עם כל חזותו הקשיחה, ילדכם מצוי בבלבול, חוסר אונים, ונזקקות. הוא צריך שנמשיך להציב לו גבולות, נגלה מעורבות בחייו ונציע תמיכה וחיבוק.

השינוי צריך לבוא תחילה משינוי תפיסתי, מ"איך אני מחנכ/ת את ילדי?" ל"איך אני מחנכ/ת עם ילדי?". מדמות סמכותית היודעת להתוות ולהדריך את הילד עלינו להפוך לדמות רקע מלווה ותומכת המעניקה רשת בטחון וחופש אמיתי להתנסות, להתבונן, לשאול שאלות, לחפש, לבדוק.

למען האמת, התפקיד הזה הרבה יותר קשה עבורנו כהורים. לעמוד מן הצד ולצפות… ללמוד להבליג, לקחת נשימה עמוקה, ויחד עם זאת לא להיות פסיביים אלא לקחת אחריות על מערכת היחסים ביננו לבין המתבגרים שלנו – לייצר כל הזמן הזדמנויות מחודשות לשיח ודיאלוג משתף ומכבד. לא להסתפק בזה ש"הוא מתבגר ולא רוצה לשתף אותי… אז לא צריך…" אלא לשאול את עצמי: מה מונע ממנו לשתף אותי? אולי אני ממהר/ת לייעץ ולשפוט ופחות מקשיב/ה? אולי אני נותן/ת תחושה שהוא מאכזב אותי? האם אני משתפ/ת אותו בדברים שחשובים לי? איזה מסר אני מעביר/ה לו? באילו ערוצי הידברות והתקרבות עדיין לא השתמשתי?

האם אני רואה את גיל ההתבגרות כאתגר והזדמנות להכיר יותר טוב את עצמי ואת ילדי? או כתקופה שאני רק מייחל/ת שתעבור?

ישנם מבוגרים שאינם מתערבים כלל בתהליך ההתבגרות ("תעירו אותי כשהוא יגיע לגיל 25…"), וישנם שחושבים שבהצבת גבולות נוקשים הם ימנעו מהמתבגר מלעשות שטויות. בסופו של דבר, השפעתם של שני סגנונות חינוך אלו על המתבגר תהיה זניחה ביותר. למבוגר תהיה השפעה על המתבגר אם יבין שתפקידו לסייע לו בתהליך, אך לא בכך שהמתבגר יעשה "העתק-הדבק" של זהות ההורה. על ההורה להצליח למצוא את שביל הזהב בין התערבות ומעורבות, לתת למתבגר תחושה של תמיכה וליווי, אך גם לשחרר את החבל ולתפוס מרחק.

אז מה ניתן לעשות?

א. אהבה – חשוב בכל גיל. את הילדים הקטנים אין לנו בעיה "לאכול" מרוב אהבה. לעומתם, המתבגרים משדרים שהם כביכול לא זקוקים לאהבה. אבל הם צמאים לה! זקוקים לה – גם במובן הפיזי. מתי כתבתם למתבגר שלכם פתק אהבה? ביטאתם חיבה? שלחתם לו sms? קניתם לו סתם מתנה? האהבה שאתם משדרים לו גם כאשר הוא צועד בשולי הדרך (ולא תמיד קם לתפילה, או מתלבש לפי קוד הצניעות בבית) מעבירה מסר חשוב גם לאחיו – בבית הזה ניתנת אהבה שאינה תלויה בדבר! (ואז הסיכוי שהוא יעלה משולי הדרך ויחזור ללכת בדרך הראשית גבוה יותר)

ב. הקשבה– לא ב"כאילו", ניתן לו לדבר ואז נאמר מה שיש לנו. ניסיתם פעם באמת רק להקשיב? תחשבו לרגע שהמתבגר שלכם הוא הילד של השכן או קרוב משפחה רחוק. שימו לב מה הוא מנסה לומר לכם, מהי הנקודה הכואבת, איזו מצוקה הוא משדר?

ג. פתיחות – גיל ההתבגרות הוא גיל של שאלות וספקות. ייצרו אווירה פתוחה שבה לא מפחדים לשאול, לא חוששים להביע ספקות, לבטא ביקורת כלפי ההורה. אוירה כזו משדרת שהנער בוטח בכם שלא תתמוטטו, שיש לכם מה לתת! ועוד טיפ חשוב – אל תמהרו לספק תשובות, שהמתבגר יחפש אותן. ואז יש סיכוי שהן תלווינה אותו זמן רב יותר.

מרסיה, שהתבסס על תיאורית ההתפתחות של אריקסון, הציג שני מרכיבים הנכללים בזהות האני: מחויבות וחקירה, ולפיהם הוא הציג ארבעה טיפוסי זהות.

כדי להגיע למצב האידיאלי של "משיג זהות" – על המתבגר לבצע תהליך של חיפוש, התלבטות וחקירה ובמהלכן לחוש מחויב ולהגיע להחלטות משמעותיות. יש מתבגרים שלכאורה יכולים כבר לדקלם ולומר במה יעסקו כשיהיו גדולים, היכן יגורו, איזה מודל של בן/בת הזוג הם מחפשים. אך למעשה הם כמעט ולא העמידו סימני שאלה וספקות ולא עסקו בשאלות בדבר זהותם, אלא קיבלו החלטות כמובן מאליו. יתכן וחלק מההחלטות מבוססות על תכתיבי החברה וציפיות ההורים, אולם כאשר יתרחש שינוי בחייהם, והבסיס היציב והמוכר יתערער, הם עלולים לחוש אובדי עצות וחסרי אונים וייקלעו למשברים.

החברה מעניקה למתבגר בתקופת ההתבגרות מורטוריום – מעין פסק זמן שבו ניתנת לגיטימציה להתלבט, להעלות דילמות ושאלות, להתנסות בחוויות שונות.

לפי מרסיה, כדי להגיע לגיבוש זהותו האישית על המתבגר לדחות את הזהות הילדית, שעוצבה עבורו ע"י הוריו וסוכני החיברות בילדותו. כאשר המתבגר מנסה לבחון את עולם הערכים ולהטיל ספק באמיתות שגדל לאורן מתוך רצון לגבש את השקפת עולמו, הוא עלול לחוות הפכפכות ותנודות קיצוניות, תחושות של אובדן ודחייה. ולכן כאשר הסביבה מאפשרת למתבגר להעלות ספקות ושאלות היא מקלה על המתבגר מבחינה קוגניטיבית ורגשית. כהורים ואנשי שחינוך עלינו ללמד את ילדינו לחיות עם שאלות ולא רק לספק להם תשובות.

ד. ילד ההיפך – כדי למצוא את דרכו וקולו הייחודי, המתבגר לעיתים מביע עמדות ודעות מנוגדות. הוויכוח שנוצר מול המבוגר מאפשר לו לבחון אותן.

יש הורים שמאד נבהלים מהצגת עמדות קיצוניות, אולם אם יקשיבו היטב יגלו שעדיין המתבגר לא גיבש את עמדותיו, והבעת ההתנגדות הינה הדרך שלו לפתח את זהותו ולבחון את עמדותיו.

ה. רפלקציה– היכולת של המתבגר לעצור ולהתבונן על עצמו מן הצד, לשפוט את התנהגותו, לחוש שהוא מוביל ושולט בתהליך באופן עצמאי, הינה חיונית לגיבוש זהותו הדתית. רפלקטיביות אינה תכונה מולדת – זוהי מיומנות נלמדת שיש לשכללה.

"לעתים, אני מציעה לאנשים לשחזר בערב, במשך 15 דקות, את אירועי היום; לשאול שלוש שאלות ולכתוב את התשובות ביומן. שלוש השאלות הן:

מה הפתיע אותי היום?

מה נגע לליבי היום?

מה השפיע עלי היום?

אנשים עסוקים בדרך כלל, ואני מסבירה להם שאין צורך לכתוב הרבה. החשוב הוא לחיות מחדש את היום מנקודת מבט חדשה". (נעמי רחל, "ברכות סבי", 2002).

האם אתם מעודדים את ילדכם לשאול שאלות רפלקטיביות? נצלו את שולחן שבת לשאלות רפלקטיביות על השבוע החולף, עודדו שיתוף וחשיבה עצמאית ואישית.

 

ו. אין ייאוש בעולם כלל – הזהות הדתית הינה אחד המרכיבים בזהות האישית. זה שילדי אינו הולך בתלם בתחום הדתי, אין זה אומר חלילה שהוא פסול. שדרו אופטימיות, אמונה ביכולות, חזקו תחומים נוספים, הרעיפו הערכה והכרה במאמציו. ייאוש הוא מחלה מדבקת. אם ילדכם יחוש חלילה שהוא כבר לא שווה, אז בשביל מה להשקיע מאמצים ולחפש תשובות?

ז. שחור ולבן – המתבגר נוטה לתפוס את העולם בראיה דיכוטומית של שחור ולבן. המבוגר נתפס בעיניו, לא פעם כצבוע שאינו נוהג לפי הצהרותיו ולכן יעדיף להתרחק ממנו. אל תשדרו "מסר כפול" ואל תצהירו הצהרות שאינכם מסוגלים לעמוד בהן. המתבגר חש צורך להיות אותנטי ולהתחבר. ניתן לעודד אותו לשלב בתפילה קטעים אישיים, לקשר את דבר התורה בשולחן שבת לאירועים אישיים שהתרחשו במשפחה בשבוע האחרון ועוד.

ח. לחצות גבולות  המתבגר זקוק לגבולות, גם כדי לחצות אותן. עולם ללא גבולות נתפס בעיני המתבגר כעולם מסוכן ומבולבל (כבר הזכרנו את התפיסה של שחור ולבן…). הוא מעונין בגבולות, אך בעיקר רוצה להיות שותף בקביעתן.

ט. לנער הזה התפללתי– המתבגר מעמיד במבחן את עולם הערכים והחינוך שספג עד כה. בשלב זה להורים יש פחות שליטה ולעיתים מה שנותר הוא לקוות ולהתפלל ולסמוך על עצמינו, שהחינוך שהענקנו עד כה לא נעלם, גם אם כעת הוא נסתר מהעין.

כאשר יוסף מתמודד במצרים בניסיון מול אשת פוטיפר הוא שואב כוחות נפש באמצעות "דמות דיוקנו של אביו". חז"ל במסכת סוטה מסבירים את אשר אירע ליוסף: "'ותתפשהו בבגדו לאמר' – באותה שעה באה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון". לא נאמר שאביו הופיע, אלא רק נאמר שנראתה דמות דיוקנו. יוסף מדמה שאביו משקיף עליו מבעד לחלון ורואה את מעשיו. יוסף נזכר בחינוך שרכש בבית אבא וזה מה שמצילו ומחדיר בו כוחות נפש אדירים להתגבר. יוסף הושפע רבות מאביו יעקב, שגם הוא נאלץ בזמנו להתמודד בגלות בביתו של לבן הרשע. יוסף שואל את עצמו: "מה אבא היה עושה במצב כזה?". מדרש זה מציב בפנינו את האתגר המשמעותי והגדול בחינוך ילדינו, שדמות דיוקננו – עולם הערכים שהשתדלנו להקנות להם מרגע היוולדם (ויש האומרים שהחינוך מתחיל עוד בשלב ההריון) – ילווה אותם גם ברגעי סער ומשבר.

כאשר הילד שואל עצמו בעת התלבטות – "מה הוריי היו אומרים לי? מה הם היו ממליצים לי לעשות?" הרי שאין השפעה גדולה מזו. אולם לשם כך נדרשת מאיתנו דוגמא אישית. כפי שאמר הרב שלמה אבינר: "עיקר החינוך למידות טובות הוא על ידי עצם האישיות של המחנך".

יהי רצון שנזכה לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה' יראי אלוקים… ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים…

נעמה מוזס. מטפלת משפחתית מוסמכת. ייעוץ להורים ומתבגרים.  054-4798064

חופים מסוכנים

מי איננו מכיר את השלטים הפזורים לאורך הכנרת, המזהירים את המטיילים שלא לרחוץ בחופים לא מוסדרים. כמה וכמה רוחצים קפחו את חייהם כאשר רחצו בחוף ללא מציל…

יש חופים מסוכנים יותר! סכנתם היא מסוג אחר: לא פיזית אלא רוחנית ונפשית, כגון: חוף דוגית, חוף גולן… את החופים הללו פוקדים אלפי בני נוער דתיים במהלך חופשת הקיץ. חלקם לנים לילה אחד בחוף, אחרים שוהים בו ימים ושבועות, באווירה חופשית-חילונית, מופקרת, משוחררת מכל גבולות, הרחק מעינם הבוחנת של המבוגרים, ומתנסים בכל מיני התנסויות שליליות: אלכוהול, סמים, פריצות ועריות. כל מי ששוהה שם נשאב לתוך אווירה עכורה זו.

מה לעשות?

1. בראש ובראשונה לנסות לשכנע את הנער/ה שלא לנסוע לשם. להציע להם אלטרנטיבה "כשרה": חוף כינר, חניונים ברמת הגולן. הלינה בחוף היא בחינם, בחניונים – בכסף, לכן בני נוער מעדיפים את חופי הכנרת. על ההורים "לספוג" את מימון הלינה.

2. אם השכנוע לא עוזר, מוצדק להפעיל את הסמכוּת ההורית למנוע את ההתנסות המסוכנת. אם יש משהו שמצדיק "כפייה" ושימוש בסמכוּת זה בדיוק זה.

3. אם אין להורים כוח לעצור אותו/ה, חובה לתאר לו את הסכנות המזומנות לו שם (אלכוהול, סמים, פריצות…), הפיתויים, הלחץ החברתי, ולסכם איתו על גבולות התנהגות.

4. לצייד אותו בפלאפון ולשמור איתו על קשר רציף. חשוב שהקשר עם הבית ועם מה שהבית מסמל לא יינתק אלא ילווה אותו באשר הוא שם. כל שיחה עם הבית עשויה להחזירו מעט ל"שפיוּת". הנער צריך להפנים שאין "שטחים מתים" ללא בית והורים.

5. אם יש צורך בכך (הימים חולפים והנער קבע את משכנו על החוף ומצבו מתדרדר), צריך לאזור אומץ, לקום ולנסוע לשם, לבקר במקום ולהחזיר את הילד הביתה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

הצבת גבולות לנוער מתוך אמון בכוחות הילד



 

הרב יונה גודמן, מנהל חינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

 

להקלטת התוכנית המלאה: הורות והתבגרות: כפייה וקבלה מרצון

עישון אצל בני נוער

עישון סיגריות אצל בני נוער הוא תופעה שכיחה המדאיגה הורים רבים ושגורמת לעיתים קרובות למתיחות בין הורים וילדיהם. שיעור המעשנים בקרב נוער דתי אמנם נמוך ביחס לקבוצות אחרות באוכלוסיה, אולם התופעה עדיין נחשבת לשכיחה בעיקר אצל בנים.

אפשר היה להתייחס בפליאה לתופעת העישון בכלל, ולעישון אצל בני נוער בפרט, בעיקר לנוכח הידע המדעי שהצטבר במהלך השנים בנוגע הנזקים הישירים והעקיפים של העישון וכן לאור המאמצים הרבים המוקדשים לחינוך ולחקיקה בנושא מניעת עישון. גם סקרים שנעשו הראו כי הרוב המכריע, אם לא הרוב המוחלט, של בני הנוער יודעים למנות את נזקי העישון. אלא שהפער שקיים במציאות בין צורת ההתייחסות (attitude) של בני הנוער לנושא לבין ההתנהגות בפועל, מעלה כי לא די בהתמקדות במישור החינוכי בכדי להתמודד עם עישון.

בני נוער מתחילים לעשן בשל מספר סיבות חברתיות וקוגניטיביות. מבחינה חברתית, העישון נתפס כדבר מקובל חברתית מה שבאופן טבעי מעלה את קרנו של המעשן בחברה. לדבר יש משמעות עצומה בעיקר בגיל ההתגברות, גיל שבו היכולת להשתלב בחברה חשובה מאוד והיא עלולה לגרום לילדים להיגרר לעישון אך ורק בכדי שלא להרגיש שונים מחבריהם או בכדי לקנות לעצמם מקום ומעמד חברתי.

במישור הקוגניטיבי, בני נוער שמעשנים משכנעים את עצמם כי הם לא יתמכרו לסיגריות, תוך שימוש בטיעונים כמו: "אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה", "אני לא מעשן באופן קבוע", "מעט עישון לא מזיק" וכו'.

מה אפשר לעשות?

א. דוגמא אישית

 

קודם כל בדקו את הדוגמא האישית שאתם מציבים לילדיכם. דוגמא אישית היא אחד מהגורמים המכריעים ביכולת לשכנע את מתבגר להפסיק לעשן. הורה שמעשן בעצמו יתקשה לנקוט עמדה מול ילדו המעשן וזאת משום שילדים "שומעים" מעשים הרבה יותר משהם שומעים למלים. ילדים במיוחד בגיל ההתבגרות רגישים לחוסר עקביות בהתנהגות ובהתנהלות של הוריהם. מצב שבו הורה מטיף להתנהגות מסוימת ובמקביל פועל בצורה מנוגדת, יראה למתבגר כצביעות, דבר שעלול לגרום לאותו ילד לפקפק בכל המסרים המועברים אליו מאותו הורה. הורה המנמק את התנגדותו לעישון על ידי סיבות בריאותיות, חייב לקחת בחשבון כי טענותיו יתקבלו כלגיטימיות אך ורק אם הוא עצמו מנהל את כל אורחות חייו בצורה בריאה, גם בנושאים שאינם קשורים בעישון.

ב. מערכת יחסים תקינה

מערכת יחסים תקינה בין הורים לילדים היא תנאי חשוב ביכולת להידבר עם המתבגר. אי אפשר להתחיל לנהל שיחות עם ילד בן 15 רק בגלל שעכשיו הוא התחיל לעשן. ההידברות הבין-דורית הייתה צריכה להתחיל בשלב הרבה יותר מוקדם. אגב, בעיות תקשורת בין ילדים להורים אינן נולדות בעקבות אירוע אחד כמו עישון או קשיים בבית הספר, כי אם בשל חוסר רגישות, חוסר חיבור וחוסר השקעה במשך השנים. ברוב הפעמים, "מלחמות" בין הורים לבין ילדים סביב עישון הם בבואה של בעיות מהותיות יותר.

ג. דברו על עישון עם ילדיכם

דברו על עישון עם ילדיכם! אל תהססו להעלות את הנושא עם ילדיכם עוד בטרם הגיעו לגיל שבו ילדים עלולים להתחיל לעשן. אל תפחדו לנהל שיחה גלויה בבית על עישון. אינכם מעוררים שדים מרבצם, ואין מקום לחשש שמא הדבר דווקא יגרום לילדים לגלות עניין בעישון. חשוב שילדים ידעו כי אפשר לדבר עם ההורים על כל נושא. אגב, גם אם הילד שלכם כבר התחיל לעשן, הדרך הנכונה לטפל בעניין היא קודם כל ליצור מצב שבו הילד ידע שהוא יכול לדבר אתכם על הנושא, ושאין צורך מצידו להסתיר ולשקר. מחקרים הראו כי ככל שמקדימים לדבר עם הילדים על נזקי העישון ומסבירים להם על הנזקים הכרוכים בעישון לעצמם ולסביבה, יורד שיעור העישון.

ד. גבולות וכבוד

הקפידו על גבולות וכבוד. עישון הוא אחד מהנושאים שבהם הורים עלולים לחוש כי הם הולכים על הקו הדק שבין הצבת גבולות לבין חשש מניתוק הקשר עם המתבגר. קשה לשרטט קו גבול מדויק בנושאים שכאלו, אולם ראוי לזכור כי אופי הקשר בין הורים לילדים דווקא בגיל ההתבגרות יכול להשפיע בצורה משמעותית גם על הקשר בשנים שלאחר מכן. מתבגרים הם אולי "מרדנים", אולם הם גם ילדים שמחפשים את היד המכוונת ואת הגבולות שמציבים ההורים, ואף מוכנים לקבל אותם אם הם ניתנים בעקביות, ברגישות ובצורה שמכבדת אותם ומשקללת את הצרכים שלהם.

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, מנהל קליני של מכון שינוי, הרצליה.

בן שאינו מקבל מרות

שאלה: הבן שלי – בן 15 – פשוט לא מקבל מרות – לא שלנו ולא של ביה"ס. עושה מה שבראש שלו, מפר את דברינו ב"ריש גלי". איך עושים לזה סוף?

תשובה: שנים ארוכות היו בני אדם רכושם של בני אדם אחרים, עבדים היו רכושם של בעליהם, נשים רכושם של גברים, וילדים רכוש ההורים. לא בצורה אלגורית, אלא באופן ממשי, מחצית מן המין האנושי ואף יותר, הייתה אוכלוסיה ללא רצונות וצרכים, ללא שאיפות אישיות וללא קול.

ברבות השנים החל השחרור, בוטלה העבדות, פחתה אפליית הנשים, וילדים היו לבעלי זכויות (הרבה) וחובות (מעט). חכמי ישראל לאורך הדורות ראו בחירויות אלו קודש, ודאגו לשמר אותן על ידי הלכות שונות.

לעיתים קשה לנו להשתחרר מתביעת הבעלות על מה שסובב אותנו, וודאי על ילדינו, הרי אנו הולדנו אותם, הרי הם חייבים בכבודנו, הרי אנחנו לא העזנו לדבר בפני ההורים שלנו, הרי… אולם חכמים הפכו את המשוואה ואמרו כי תחושת הבעלות על אדם אחר אינה מעניקה לנו את הכח לשלוט בו, אלא לגלות אחריות כלפיו, ו"כל הקונה עבד כקונה אדון לעצמו", ועל אותו משקל כל המביא לעולם ילד, כמוליד אב לעצמו.

כשאומר הורה "הבן שלי", יש וה"שלי" הוא כינוי חיבה – הרי הוא יוצא חלצי ובו גאוותי; ויש שה"שלי" הוא כינוי רכושני – הרי הוא יוצא חלצי ולכן בעלותי עליו ברורה. בדרך כלל, כאשר מדובר בתלונה על הילד, אזי ה"שלי" אינו ביטוי של חיבה אלא של דרישת בעלות.

בהמשך השאלה נאמר בכאב כי הבן עושה "מה שבראש שלו". גם משפט זה יכול להיאמר בשתי משמעויות. לעיתים נשמע כי "את הדרשה הוא חיבר לבד, הכל זה מעצמו, ממה שבראש שלו", בגאווה. אך לעיתים זו טרוניה כואבת, כמו שאומרים על מכונת כביסה שקנינו ש"עושה מה שבראש שלה" ולא פועלת לפי מה שהובטח בחוברת התפעול שקיבלנו עם קנייתה.

להוותכם בנכם עושה את מעשיו בראש חוצות. הרי הוא מייצג אתכם, כולם יודעים היכן גדל ולמי הוא שייך, ואוי לאותה בושה. שוב, כמו כולנו, אתם חשים כי הבן הוא "הארכה" שלכם, הוא איבר מגופכם שלכם, ומעשיו גורמים לכם "נכוּת", שאתם בושים בה.

ולבסוף, הייתם שמחים כי זה ייגמר, רוצים לשים לזה סוף, אבל יש בעיה. כשקונים בחנות, אפשר להחזיר ולבטל את הקניה מיד, אולי לקבל זיכוי ולקנות אחר. אפשר גם להיפטר מהמטרד שקניתם ולקנות חדש, או אולי, במקרה קשה, אפשר למסור לתיקון למומחים. יש הורים שעושים זאת גם עם ילדיהם – שולחים מהבית, מתנחמים בילדים האחרים שלהם "שעושים מה שבראש של ההורים שלהם", או שולחים אותם לבעלי מקצוע היודעים לפתור בעיות חינוכיות, אולי בישיבה תיכונית מרוחקת.

לשמחתי אינכם מן ההורים הללו – הרי פניתם בבקשת עזרה ולא הרחקתם את "המזיק" מהבית. אם כך, אנו כבר רואים את האור, איכפת לכם מהבן, אתם דואגים לו, אז אולי כדאי לשנות את הגישה ולהחליט כי בנכם הוא ישות עצמאית, הראויה לכבוד באשר הוא שם.

ילדינו אינם שלנו יותר מאשר אנו שלהם, זהו העולם החדש, שגם אם איננו מקבלים אותו, הוא העולם אותו יצרנו למענם. אם לא נתייחס אליהם כאל "רכוש" שתפקידו למלא את הציפיות שלנו ולא לבייש אותנו בפומבי, אלא כאישיות עצמאית שניתנה לנו הזכות והחובה (הערה למתקדמים: שהיא חובת גברא על ההורה ולא חובת חפצא על הילד) לדאוג לרווחתה הפיסית והרוחנית, אולי אז ימלא את הציפיות שלנו ממנו.

קשה מאוד להתנתק מתחושת הרכושנות שלנו, לוותר על הזכות הטבעית שלנו לשלוט במה שיצרנו, אולם מסתבר כי רק הנכונות לוותר על מה ששייך לנו עושה אותו לשלנו באמת, תחת אשר נהיה אנחנו שלו. רק אם נדע לקבל את מה שבראש של ילדינו ולכבד אותו, גם אם מה שבראש שלו אינו זהה למה שבראש שלנו, אז, למרבה הפרדוכס, יתקרבו הראשים.

בינתיים, אולי כדאי לשוחח על מה שבראשים שלכם, של שניכם. תבררו קודם מה יש בראש שלו, אמנם בדרך כלל אין שם משנה סדורה אלא רסיסי תחושות, אולם גם הם ראויים לכבוד. אל תטיפו לו את מה שיש בראש שלכם, נסו לוותר לפעמים על הצגת עמדתכם, העמידו אותו על טעויותיו, אך מצאו גם את היופי והמקוריות שפעם היו גם בראשכם ושכחתם מהם.

עצה טובה ומעשית. פגשו את בנכם שלא סביב האירועים המכעיסים, אז יקל לשוחח על דעות ומבוכות. שתפו אותו בלבטים שלכם, הראו לו גם את החולשות שלכם. מצאו גם בדבריו טעם והוכיחו לו כי תקבלו אותו כפי שהוא וכי אינכם רוצים לשים סוף למאומה. בדרך תצטרכו להבליג על הרבה, אולי תנהגו באופן מלאכותי, שהרי בטבעכם אתם רק רוצים לשים לזה סוף, אולם תגלו כי נפלה בחלקכם הזכות להשתנות, בזכות הבן היקר שלכם.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

חזרה מאוחר בלילות שבת

שאלה: בתי (בת ה-13) יוצאת בליל שבת, מיד אחרי הסעודה, לפגוש חברות וחוזרת בשעות הקטנות של הלילה. אנחנו – ההורים – סבורים שזה לא מתאים לבת לבלות בלילה מאוחר ובמיוחד בליל שבת, אבל היא טוענת שכך נוהגות כל החברות שלה. האם נכון שנלחץ עליה שתישאר בבית בניגוד לנורמה המקובלת בין החברות.

תשובה: אכן צודקים ההורים בהרגשתם שהתנהלות כזו אינה נכונה גם אם מדובר בחברה טובה של בנות כפי שקיימת ביישובים רבים ובשכונות רבות, על אחת כמה וכמה כשיש חשש שהחברה אינה מועילה ואולי אף מזיקה.

סוגיה זו אינה נפרדת משאלת הגבולות שאנו כהורים מחנכים רוצים וחייבים להציב. נכון ורצוי לקבוע זמן חזרה סביר. עם זאת יש להתחשב באווירה השונה של מפגשי שבת ובעובדה שלמחרת לא צריך לקום לבי"ס וניתן לאפשר חזרה מאוחרת יותר.

חשוב גם לתת אימון ואחריות לילדים באמירה שככל שאתה בוגר יותר כך גם אחריותך גדלה. כלומר, אם אתה מבקש להישאר ער עד שעה מאוחרת יותר ("כי אני לא תינוק…"), אז קח/י אחריות וגם תקום/ תקומי לתפילת שחרית בשבת בזמן. נרוויח בכך ערך חינוכי נוסף ומסר מועיל למתבגרים.

הצעה נוספת ופרקטית היא: בואו ונשנה את הנורמה. אכן קשה להורים לעמוד בלחץ הזה המתחיל בטיעון "כל החברות… ורק אני…". סביר להניח שהורים נוספים היו רוצים שבנותיהם תחזורנה בשעה סבירה, אלא שאף הם מתקשים לעמוד בלחץ של בנותיהם המספרות להם ש"לכל החברות ההורים מרשים … ורק אתם… וכו'". כשם שהורים מכתיבים חלק משמעותי מחינוך ילדיהם בבתי החינוך, בתכנים ובסביבה, כך הם יכולים גם כאן לכנס אסיפה יישובית/שכונתית עם הקומונרים או מדריכי הנוער על מנת לקבוע נורמות של שהייה ופעילות בערב שבת ושעת גג לחזרה הביתה. כולן תחזורנה הביתה בשעה שנקבעה. וגם אם יהיו כמה בודדות שתישארנה, דרישת ההורים מבנותיהם לחזור הביתה בשעה סבירה, לא תתקבל כמשהו חריג או מבייש עבור הבת. אם לא קיים מתח בינה לבין הוריה על רקע אחר, יש להניח שישתפר מצב החזרה.

בכלל, כדאי לסייע ולהדריך את מדריכי הנוער לגילאים המתבגרים לרכז מאמצים לפעולות ליל שבת ולמלא 'חלל' זה בתוכן מועיל. כדאי לשתף הורים או אורחים בשיחה מעניינת מתחום העיסוק שלהם, דיונים שמעניינים נוער וכדו'. מניסיוני, פעילות משמעותית מקרינה על הרצינות ומועילה גם בסוגיית החזרה הביתה בשעה סבירה יותר.

אפשר לקבוע שבחופשות או במועדים מסויימים יארגנו המדריכים פעילות מאוחרת משמעותית, ואז גם הבנות ירגישו שהן כבר 'גדולות' וגם 'ירוויחו' פעילות חוויתית. כמובן שלא כדאי לוותר על שיח עמוק יותר בין ההורים לבתם אודות סדרי עדיפות ובחירות נכונות – במידה ששיח כזה אפשרי ביניהם – ולעודד את הבת לישון מוקדם יותר כדי להרוויח תפילה בבית הכנסת בשבת בבוקר…

הרב יאיר גנז, ראש אולפנת נווה דקלים, גבעת וושינגטון