תגית: דוגמא אישית / דוגמה אישית

מי מפחד מהחופש הגדול?!

beach1

"גיל ההתבגרות הוא תקופה של שינויים מהירים", אומר פתגם ידוע, "מגיל 12 עד גיל 18, מזדקנים ההורים בעשרים שנה לפחות…". אם המשפט הזה עדיין משעשע אתכם, כנראה שלכם אין ילדים בגיל המדובר. עבור הורים רבים, התקופה הזו היא משהו שכדאי לעבור אותו כמה שיותר מהר ועִם כמה שפחות נזקים. הילד הקטן והמתוק שלהם, זה שתמיד ציית לכל פקודה ושש ללכת עם אבא לבית הכנסת, פתאום מגלה ניצני מרדנות. חוזר הביתה בשעות הקטנות של הלילה (ומתעורר בבוקר בהתאם), מוסיקה בקולי קולות נשמעת מחדרו (ולאו דווקא של אברהם פריד), הלימודים והמחויבות לבית לא בדיוק עומדים בראש מעייניו, וגם הבגדים והשער שלו/ה לא תואמים בדיוק את אופנת מאה-שערים. "איפה טעינו?", מייסרים ההורים את עצמם, "כשאנחנו היינו בגילו לא חלמנו אפילו להתנהג ככה!" ואולי הגרוע מכל – 'מה יאמרו הגויים?!' סליחה, השכנים (אם כי בעניין הזה, בדרך כלל אפשר להירגע. הבן של השכן לא בהכרח ירוק יותר).

ואם כל זה אינו מספיק, צרה חדשה מגיעה. החופש הגדול. 'אני לא מבין את הדבר הזה. רק בגלל שהמורים צריכים חופש כזה ארוך כולנו צריכים לסבול?!', יאמר הגבר בטרוניה. 'אני כבר יודעת מה יקרה. אחרי שבוע אחד תיגמר לו התעסוקה ואז הוא יתחיל לטפס על הקירות, לעלות על העצבים ולשגע את השכנים', תקונן אשתו.

אז קודם כל, בואו ונירגע. הזמן המיוחד של החופש טומן בחובו אתגר גדול, ואפשרות להגיע לדברים חשובים שלא ניתן להשיג בזמן אחר. לא אמרנו שזה קל. בבתים רבים הבן או הבת שעד היום שהו בבית זמן קצר ביום פתאום נמצאים מהבוקר עד הערב, והמציאות החדשה יוצרת בעיות ומתחים. אך מצד שני יש כאן פוטנציאל עצום ואם רק 'נעבוד' נכון נוכל להפיק ממנו המון. ניתן כמה נקודות לדוגמא.

"חנוך לנער"

מצוות החינוך שבמקור מוטלת על ההורים, במהלך רוב השנה מתבצעת בעיקר על ידי שליח – המוסד החינוכי. החופש הוא הזדמנות מצוינת לחזור למצב המקורי. עכשיו כשהבן או הבת נמצאים קרובים וזמינים כל כך זה הזמן לחנך! ובעניין הזה כל האמצעים כשרים. לפעמים לימוד משותף (כדאי לתת לנער/ה לבחור נושא/ספר הקרוב לליבו) הוא דרך טובה, שיכולה לתרום לחיזוק הקשר והשיח ביניכם. אך פעמים רבות דווקא 'החינוך העקיף', זה שבא על ידי שיחות סתמיות על הא ועל דא, פעילות משותפת ודוגמא אישית בהתייחסות לכל מיני תחומים ובעיות – יש לו היכולת להשפיע ולחלחל יותר מכל. חשוב גם לשים לב לשעות השינה של הנער, צורות הבילוי שלו והחברים איתם הוא מסתובב (גם אלו הוירטואליים…דרך אגב, האינטרנט שמותקן בביתכם – הוא תחת ביקורת וסינון?).

תכנון מראש

מכירים את התופעה שמגיעים לחופש עם הרבה רצונות ורעיונות נפלאים ואחרי כמה שבועות נחרדים לגלות שכמעט כלום לא יצאו אל הפועל והזמן זלג מבין האצבעות מבלי שהספקנו לבצע אפילו חלק מן התוכניות?! אחת הסיבות המרכזיות לכך היא החלופות הנוחות והקלות שיש בבית (טלוויזיה, אינטרנט וכדו') שבקלוּת עלולים להימשך אחריהם ולא לפנות להגשמת כל הרעיונות והתכנונים, שמטבע הדברים דורשים יותר מאמץ והשקעה. עצה שימושית היא שההורים יזמינו את בנם/בתם טרם תחילת החופש לישיבת חשיבה ועבודה משותפת. ישמעו בקשב את כל הרעיונות, הרצונות והתכנונים שיש לילד לגבי החופש, יחוו דעתם, יציעו עוד הצעות אם צריך, ויטכסו ביחד עצה מה הצעדים שיש לנקוט כדי "להוריד את הדברים אל המציאות" ולהגשים את הדברים בפועל.

מחויבות

חופש הוא זמן מצוין להתרגל למחויבות כלפי המשפחה ועבודות הבית. בני נוער רבים, בפרט כאלו הגרים בפנימייה, יכולים לבלות חודשים ארוכים מבלי שיצטרכו אפילו פעם אחת לנקות את הבית, לשטוף כלים, לתלות כביסה, לשמור על האח הקטן וכדומה. עכשיו זו ההזדמנות להתרגל לנשיאה בעול. חשוב לא להגזים ולא 'להנחית' יותר מדי דברים בבת אחת, אך צריך שהנער יתרגל לזה שבחיים יש לא רק זכויות אלא גם חובות. אינך יכול לגור בבית וליהנות מכל שירותיו, מבלי לתת משהו בתמורה.

דוגמא אישית

בכל השנה הילדים עוקבים אחרינו ההורים, ובחופש כאשר הם יותר בבית – במיוחד. וכאן יש מקום חשוב לדוגמא האישית. כאשר הבן רואה את אביו מתכנן את זמנו, הולך לתפילה במניין, קובע עיתים לתורה, בוחר בצורה ראויה את צורות הבילוי שלו, יש סיכוי שילך בעקבותיו. אך אם ההורה עצמו לא עושה את הדברים הללו, קשה לצפות וגם לא הוגן לדרוש מהילד שיעשה את זה בעצמו.

"קשר משפחתי"

החופש הוא הזדמנות מצוינת לחזק את הקשר המשפחתי. בין ההורים לילדים ובין הילדים עצמם. במשפחות רבות תקופת הלימודים היא זמן בו כל אחד 'חי לעצמו'. מלבד סעודות השבת אין כמעט הזדמנויות למפגש בין בני המשפחה, לשיחה ודיון משותפים ולצבירת חוויות מגבשות. הליכה לקניות ביחד, ביקורים משפחתיים וחברתיים, טיולים ואפילו ביצוע משותף של עבודות הבית הן הזדמנות מצוינת לחזק את הקשרים, דבר שייתן את פירותיו כל השנה.

ובכל זאת –  חופש…

וכמובן, לא שכחנו, חופש הוא גם זמן לבילויים ולמנוחה. אומנם לא טוב לאפשר לנער/ה לשבש את הסדרים לגמרי ולהפוך יום ללילה, אבל לא נורא אם הולכים לישון קצת יותר מאוחר וקמים קצת יותר מאוחר (אומנם ישנה מחלוקת ידועה בין ההורים לילדים מה ההגדרה של 'קצת', אבל עם מעט רצון טוב ניתן להגיע לעמק השווה). בין לבין, זוהי הזדמנות מצוינת לטייל, להתאוורר ולהקדיש יותר זמן לתחביבים. שאלו את ילדכם מה הוא אוהב לעשות, ונסו לעשות את זה יחד איתו. אם טיול נועז של שלושה ימים במצוקי נחל דרגות זה יותר מדי בשבילכם, גם ללכת למופע מוסיקלי ביחד, לשחות בים, לשחק כדורסל, או סתם לנגן בגיטרה על הדשא יכולים להיות הזדמנות מצוינת לחזק את הקשר ביניכם.

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

להיות הורה של נער מתבגר

"חינוך הוא הדרך, האדם המטרה" – ביטוי זה תבע א.ד גורדון ואין לי אלא להסכים איתו ולנסות לבארו.

הקדמה

– קיים הבדל בין מה שחווינו בילדותנו לבין מה שילדנו חווים היום. גם ממבט של בוגר בעשר שנים מגיל ההתבגרות, אני מזהה פער משמעותי.

לכן, תחילה, עלינו להכיר בפער הזה, ולא לנסות להשוות את התבגרות ילדנו היום להתבגרותנו בזמנו.

יתרה מזאת, אנו צריכים להבין את השינוי שהנער עבר – כשהיה ילד, הוא הסתכל עליכם – ההורים – בהערצה: אתה היית "האבא הכי מבין עם הסולם הכי גדול". אך מאז הוא התבגר, והפרספקטיבה שלו השתנתה ואף קיבלה את הפרופורציה הנכונה (או היותר מדויקת), והסולם כבר לא כזה גדול. הנער שבינתיים בגר יודע להגיד "לא" ואף יש לו דעה משלו. אנחנו בתור הורים חייבים להבין את זה ולהתייחס אל הנער בהתאם (דווקא נער, לא ילד).

לאחר הקדמה זו, ננסה להתקדם.

סבלנות

– כדאי שנשכיל ונבין שהמשימה אליה אנו ניגשים, היא משימה ארוכת טווח. קסם לא יקרה. אם ניזכר כי האדם הוא המטרה, אזי עכשיו עלינו למצוא את הדרך החינוכית לכל נער ונער לפי צרכיו ופעולותיו.

דוגמא אישית

– אנו, הדמות ההורית, חייבים להכיר בכך שהאחריות לחינוך בננו מוטלת עלינו, כאשר אנחנו הראשונים לתת להם דוגמא אישית. עלינו לעשות זאת בכל דבר שנדרוש מהם לעשות בעתיד, על זה כבר אמרו חז"ל "נאה דורש ונאה מקיים".

גבולות

– הנער אולי לא שופע אוצר מילים בדיאלוגים הארוכים שאתם מנהלים איתו ("בסדר", "סבבה", "טוב", "יאללה", "ביי"), אבל הוא לא טיפש – הוא קולט טוב מאוד האם אתם עקביים או לא, איפה אתם מציבים גבולות, והאם הגבולות ברורים לכם, ואיפה אתם מזייפים (לפעמים אפילו לגבי עצמכם) בדברים שאתם מחייבים אותו לעשות.

לכן חשוב להיות עקבי לאורך כל הדרך, להגיב מיד ולא לחכות. כמובן שישנם מקרים שבהם צריך לוותר (חריגה מן המקובל) באופן חד פעמי, אבל צריך להיות תמיד "עם היד על הדופק" ולהסביר שכרגע הסכמנו לויתור זה.

חשוב להגדיר גבולות ברורים, ככל שהשטח אפור יותר, הוא מזמין מלחמות על קו הגבול.

חנוך לנער על פי דרכו

– בני הנוער אינם זהים אחד לשני בדרך בה הם מגיבים לכם ויונקים מכם (גם אם מדובר בתאומים…). ברור (אני מקווה…) שלא ניתן לחנך את כולם באותו אופן ובאותה שיטה – זהו לא פס יצור, אלא פסל אומנות הדורש מחשבה ויכולת אישית כלפי כל אחד ואחד בפני עצמו.

נער

– מלשון נערות, שובבות, אך גם מלשון "ניעור". ונער אכן זקוק מידי פעם ל"ניעור". לפעמים צריך לאזור אומץ ולנערו, ולפעמים שצריך להרפות מהניעור. לפעמים – הניעור הוא הכרחי, ולפעמים – דווקא חיבוק. אבל המשותף לכל זה הוא היחס שלנו כלפיו, הוא צריך את זה ומחכה לזה בכליון עיניים.

שיפוטיות וביקורתיות

– לרוב, בגלל שיפוטיות וביקורתיות יתרחק הנער מכם, יפסיק "לספור אותך" ויעשה ההיפך ממה שאת מצפה ממנו. וכל זה בשביל "להכעיס". ממש ככה (למרות שאתה גידלת וחיתלת אותו וכו' וכו').

בדרך כלל כאן מתחילות מלחמות הכוח שאנחנו יודעים לומר איפה הן התחילו, אך לא איפה הן תיגמרנה. עם הרבה צניעות וסבלנות נצליח לקרב חזרה את בנינו, ולא ניתן להם להרגיש מאוימים בסביבתנו. כך הוא גם יהיה מסוגל להבין שאתם צודקים וגם יחזור לכבד ולהעריך אתכם.

כמו בכביש המביא אותנו למחוז חפצנו, כך גם בחינוך – "אל תהיה צודק, תהיה חכם". נכון שהוא לא הכין שיעורים, נכון שהוא לא שטף כלים ונכון שהוא מבלה במחשב את רוב יומו, אבל עדיין עלינו לנהוג בחכמה על מנת שלא תפרוץ מלחמת אל-חזור.

אהבה – תמיכה – יחס

אהבה

– אתם ההורים שלו, אתם גידלתם אותו – תנו לו אהבה כביום היוולדו! לא הרבה השתנה בצרכים הבסיסים שלו, תשתמשו בחיבוק ובמילה הטובה שרק מכם הוא מצפה לקבל. היזהרו לבל תהפכו את האהבה שלכם לדבר שיגרתי וזול, ולא לזייף – תנו את מה שאתם מרגישים באמת. אל תעצרו את עצמכם מלפרגן! הקשר שלכם עם הנער יתעצם משמעותית אם תדעו לפרגן לפחות באותה המידה שבה אתם מוכיחים.

תמיכה

– בנכם/בתכם נמצאים בגילאים שחלים בהם הרבה שינויים – פיזיולוגים ונפשיים (לדוגמא: בבוקר בהיר פתאום, מופיעים להם אורחים לא רצויים על הפנים – ומאד קשה להתאים את כל הבגדים לצבע האדום על הפרצוף…), והם מגיבים בסגירוּת, חוסר חשק לעשות דברים, לצאת מהבית וכו'. כאן הם צריכים תמיכה! מי יכול לתת את התמיכה הזו, אם לא האמא שלהם, זאת שתאהב אותם בכל מצב ולא משנה איך הם נראים כרגע.

יחס

– תנסו להיזכר בשיחה האחרונה שלכם איתו, משהו בסגנון של:

"מה קורה?" – "בסדר"

"מה נשמע?" – "בסדר",

"איך היו הלימודים?" – "משעמם", או "לא עשינו כלום היום" (- לפטפטנים שביניהם),

"יש שיעורים?" – "אח"כ"  (או בגרסה של השקרנים: "לא").

על מנת לשפר את השיחות ביניכם, קחו את היכולת ההורית שלכם עם עוד קצת תושייה, ותחליטו למשל שאוכלים יחד ארוחת צהרים/ ארוחת ערב/ קפה. עדיף אם זה יהיה כל יום, אבל אם זה ממש לא אפשרי אז אפילו שלוש פעמים בשבוע, אבל באופן קבוע.

אפשר להגזים ואפילו להכין יחד את הארוחה… לא תאמינו אלו דלתות יפתחו בפניכם. דברו על נושאים שמעניינים אותם, לא לימודים, לא הכיור הבשרי ואפילו לא הכביסה. תנסו לגשש, יש הרבה דברים שמעניינים את הילדים שלכם.

אם תעשו כך, ייווצר מצב שאתם נמצאים יחד סביב אותו שולחן בין עשר דקות לחצי שעה ביום – האמינו לי שתיווצר שיחה קצת יותר עמוקה מהנזכר לעיל. תופתעו לגלות שהבן שלכם יודע להרכיב משפטים ואף להגיד אותם בקול רם.

הורים יקרים – המשימה איננה פשוטה, אבל כפי שאמר לי פעם אחד המחנכים שלי בישיבה התיכונית בשיעור אמונה "מישהו אמר שקל להיות דתי?!" – אני מאמץ את המשפט להורות ושואל "מישהו אמר שקל להיות הורה?!"

אלעזר שטרן, רכז מרכז שומרון, מחלקת נוער – מתנ"ס שומרון

יכול להיות שהבת שלי לא מתחתנת בגללי

יכול להיות שהבת שלי לא מתחתנת בגללי

השבוע קיבלתי שיחת טלפון מגב' לוי-

–          שלום, שמעתי שאת עוסקת בשידוכים. אולי תוכלי לעזור לבת שלי?

אני : בת כמה הבת שלך?

–          בת 32. אבל אני לא רוצה שהיא תדע שפניתי אליך…

אני: בגישה שלי יהיה לי קצת קשה לעזור לבתך, כי ודאי כבר נפגשה עם עשרות בנים ומפגש עם בן אחד יותר או פחות, לא ישנה את המצב. אבל אולי שיחה בינינו תוכל לקדם את הבת שלך.

–          מה הקשר בין הדברים הרי הבת צריכה להתחתן?! אני כבר נשואה!!

אני: לעיתים יש סיבוך בקשר בין האמא לבת שמעכב את הבת מלהתחתן.

גב' לוי קיבלה את דברי וקבענו פגישה.

כבר בתחילת הפגישה התחילה גב' לוי לספר על קשייה עם גילי, הבת שלה:

–          אין לך מושג כמה קשה לגילי. היא לא גרה בבית, והיא הייתה בקשר ארוך עם בחור. לאחר שהבינה שהוא לא מתאים לה הפסיקה את הקשר, אך הוא המשיך לשלוח לה מסרונים ולהתקשר. וממש קשה לה לא לענות לו.

עניתי: אני מבינה שגילי במצוקה אך מה הבעיה שלך? למה הדבר מציק לך?

–          קשה לי לראות אותה באומללותה. כל כך קשה לה להתמודד.

–          זה באמת נשמע קשה. יש לה עבודה?

–          ודאי! היא עובדת כמחנכת, וכולם מעריכים אותה מאוד!

–          היא מרוויחה?

–          ודאי! יש לה משכורת מכובדת של מחנכת, ומעבר להוצאות היא עוד מצליחה לחסוך!

–           כלומר, אפשר לסמוך עליה שהיא יודעת להסתדר בחיים?

–          כן בהחלט.

–           אם כך למה את לא סומכת עליה שהיא תסתדר גם בתחום זה?

–          אני באמת לא יודעת, אבל היא פשוט אומללה….

בנקודה זו הפסקתי את הבירור שערכתי ופניתי לתאוריה.

אנחנו מאמינים שכל ילד שלנו הוא בעל כוחות. לעיתים הילדים שלנו מעדיפים להבליט לנו דווקא את הצדדים החלשים שלהם. למשל אם אבקש לסדר את המטבח – יתכן שיאמרו שאין להם כוח, הם לא יודעים, הם לא יכולים וכדו'. הם יודעים שאם הם לא יסדרו, בסוף אמא תסדר את המטבח כי הרי ידוע שאחריות לא מתחלקת לשניים. האחריות לסידור המטבח היא על אמא, ואם אמא מבקשת עזרה – הילדים יעזרו כמידת רצונם. אך אם אמא תאמר להם – אני חייבת היום לנסוע וכשאחזור המטבח מסודר- הילד מרגיש שסידור המטבח הוא באחריותו,  הוא לא רק "עוזר" אלא האחריות עברה אליו.

כלל זה פועל בתחומים שונים. אך על פי רוב הבן\בת לא מודעים לכך ופועלים על פי התת-מודע. לעיתים נוח להם שהאחריות עדיין אצל ההורים, שההורים דואגים להם, וחושבים עליהם – שאמא מתקשרת לשדכנים ומבררת, שאמא שואלת חברות וכדו'.

תחושה זו נותנת הרגשת שייכות גדולה אל אמא. ותחושה זו בתת-מודע היא תחושה מאוד נעימה שלעיתים מונעת מהבחור\ה לעזוב את הקן החם ולהתמודד לבד עם החיים.

במצב כזה קשה להשקיע בקשר בצורה רצינית כי המשמעות תהיה עזיבת ההורים שדואגים לכל, לעומת מצב שבו צריך יהיה לקחת אחריות על החיים ולהתמודד עם מציאות חדשה ולא מוכרת.

אם כך מה עושים?

בדרך כלל, ההורים מעבירים לבניהם את האחריות המלאה לחייהם, במציאת מקום לימודים ראוי, במציאת מקום עבודה מתאים. אותה תחושה של ביטחון ואמון בבחור\ה חשוב שתהיה גם לגבי מציאת בן הזוג המתאים. כלומר, להאמין בהם שיהיו מסוגלים להתמודד עם מציאות חדשה של יצירת קשרים חדשים ואיתנים, והקמת בית חדש ויציב.

כשאמון ותחושת אמון כזו ממלאים את ההורים, מתקיים הכלל שאמרנו לעיל שאחריות לא מתחלקת לשניים והבנים לוקחים את האחריות ופועלים באופן רציני למציאת בן הזוג ולהקמת הבית.

אמון זה אמור להיות אמון מלא שמחליף את תחושות החשש: "אולי היא לא תצליח אולי חשוב שאעזור לה כי היא לא מסוגלת להסתדר לבד. וכו' וכו',"

תחושה פנימית זו עוברת לילדים ללא מילים. אין צורך לומר את הדברים אלא לחוש אותם בעוצמה ותחושות אלה עוברות לתת מודע של הבנים.

בבשורות טובות!

נורית שכטר, מאמנת למציאת זוגיות ולהורות, 052-4767316

עישון אצל בני נוער

עישון סיגריות אצל בני נוער הוא תופעה שכיחה המדאיגה הורים רבים ושגורמת לעיתים קרובות למתיחות בין הורים וילדיהם. שיעור המעשנים בקרב נוער דתי אמנם נמוך ביחס לקבוצות אחרות באוכלוסיה, אולם התופעה עדיין נחשבת לשכיחה בעיקר אצל בנים.

אפשר היה להתייחס בפליאה לתופעת העישון בכלל, ולעישון אצל בני נוער בפרט, בעיקר לנוכח הידע המדעי שהצטבר במהלך השנים בנוגע הנזקים הישירים והעקיפים של העישון וכן לאור המאמצים הרבים המוקדשים לחינוך ולחקיקה בנושא מניעת עישון. גם סקרים שנעשו הראו כי הרוב המכריע, אם לא הרוב המוחלט, של בני הנוער יודעים למנות את נזקי העישון. אלא שהפער שקיים במציאות בין צורת ההתייחסות (attitude) של בני הנוער לנושא לבין ההתנהגות בפועל, מעלה כי לא די בהתמקדות במישור החינוכי בכדי להתמודד עם עישון.

בני נוער מתחילים לעשן בשל מספר סיבות חברתיות וקוגניטיביות. מבחינה חברתית, העישון נתפס כדבר מקובל חברתית מה שבאופן טבעי מעלה את קרנו של המעשן בחברה. לדבר יש משמעות עצומה בעיקר בגיל ההתגברות, גיל שבו היכולת להשתלב בחברה חשובה מאוד והיא עלולה לגרום לילדים להיגרר לעישון אך ורק בכדי שלא להרגיש שונים מחבריהם או בכדי לקנות לעצמם מקום ומעמד חברתי.

במישור הקוגניטיבי, בני נוער שמעשנים משכנעים את עצמם כי הם לא יתמכרו לסיגריות, תוך שימוש בטיעונים כמו: "אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה", "אני לא מעשן באופן קבוע", "מעט עישון לא מזיק" וכו'.

מה אפשר לעשות?

א. דוגמא אישית

 

קודם כל בדקו את הדוגמא האישית שאתם מציבים לילדיכם. דוגמא אישית היא אחד מהגורמים המכריעים ביכולת לשכנע את מתבגר להפסיק לעשן. הורה שמעשן בעצמו יתקשה לנקוט עמדה מול ילדו המעשן וזאת משום שילדים "שומעים" מעשים הרבה יותר משהם שומעים למלים. ילדים במיוחד בגיל ההתבגרות רגישים לחוסר עקביות בהתנהגות ובהתנהלות של הוריהם. מצב שבו הורה מטיף להתנהגות מסוימת ובמקביל פועל בצורה מנוגדת, יראה למתבגר כצביעות, דבר שעלול לגרום לאותו ילד לפקפק בכל המסרים המועברים אליו מאותו הורה. הורה המנמק את התנגדותו לעישון על ידי סיבות בריאותיות, חייב לקחת בחשבון כי טענותיו יתקבלו כלגיטימיות אך ורק אם הוא עצמו מנהל את כל אורחות חייו בצורה בריאה, גם בנושאים שאינם קשורים בעישון.

ב. מערכת יחסים תקינה

מערכת יחסים תקינה בין הורים לילדים היא תנאי חשוב ביכולת להידבר עם המתבגר. אי אפשר להתחיל לנהל שיחות עם ילד בן 15 רק בגלל שעכשיו הוא התחיל לעשן. ההידברות הבין-דורית הייתה צריכה להתחיל בשלב הרבה יותר מוקדם. אגב, בעיות תקשורת בין ילדים להורים אינן נולדות בעקבות אירוע אחד כמו עישון או קשיים בבית הספר, כי אם בשל חוסר רגישות, חוסר חיבור וחוסר השקעה במשך השנים. ברוב הפעמים, "מלחמות" בין הורים לבין ילדים סביב עישון הם בבואה של בעיות מהותיות יותר.

ג. דברו על עישון עם ילדיכם

דברו על עישון עם ילדיכם! אל תהססו להעלות את הנושא עם ילדיכם עוד בטרם הגיעו לגיל שבו ילדים עלולים להתחיל לעשן. אל תפחדו לנהל שיחה גלויה בבית על עישון. אינכם מעוררים שדים מרבצם, ואין מקום לחשש שמא הדבר דווקא יגרום לילדים לגלות עניין בעישון. חשוב שילדים ידעו כי אפשר לדבר עם ההורים על כל נושא. אגב, גם אם הילד שלכם כבר התחיל לעשן, הדרך הנכונה לטפל בעניין היא קודם כל ליצור מצב שבו הילד ידע שהוא יכול לדבר אתכם על הנושא, ושאין צורך מצידו להסתיר ולשקר. מחקרים הראו כי ככל שמקדימים לדבר עם הילדים על נזקי העישון ומסבירים להם על הנזקים הכרוכים בעישון לעצמם ולסביבה, יורד שיעור העישון.

ד. גבולות וכבוד

הקפידו על גבולות וכבוד. עישון הוא אחד מהנושאים שבהם הורים עלולים לחוש כי הם הולכים על הקו הדק שבין הצבת גבולות לבין חשש מניתוק הקשר עם המתבגר. קשה לשרטט קו גבול מדויק בנושאים שכאלו, אולם ראוי לזכור כי אופי הקשר בין הורים לילדים דווקא בגיל ההתבגרות יכול להשפיע בצורה משמעותית גם על הקשר בשנים שלאחר מכן. מתבגרים הם אולי "מרדנים", אולם הם גם ילדים שמחפשים את היד המכוונת ואת הגבולות שמציבים ההורים, ואף מוכנים לקבל אותם אם הם ניתנים בעקביות, ברגישות ובצורה שמכבדת אותם ומשקללת את הצרכים שלהם.

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, מנהל קליני של מכון שינוי, הרצליה.

ילדה בסוודר ורוד עושה פרצוף מצחיק. איך מגיבים לנזקים שנגרמים ע"י חגיגות פורים במוסדות החינוך?

בעין חינוכית: ונהפוך ונהפוך של עולמנו החינוכי

ילדה עושה פרצוף מצחיק. איך מגיבים לנזקים שנגרמים ע"י חגיגות פורים במוסדות החינוך?

לגרסת הדפסה / לצפייה כPDF:  בעין חינוכית 107 ונהפוך ונהפוך של עולמנו החינוכי

ימי הפורים הם ימים של הסרת תחפושות. בימים אלו אנשים מרשים לעצמם לבטא בצורה גלויה את עולמם הערכי והתרבותי. יש בנות המרשות לעצמן להתלבש בצורה לא צנועה. יש בנים המרשים לעצמם לעשן או להשמיע מוזיקה זולה בקולי קולות. המונח "שמחת פורים" מתורגם לעתים להזדמנות להתנהג על פי נורמות של תרבות נמוכה. במוסדות, יש המשמיעים את סיסמת הקרב של "ונהפוך הוא" ומעלים הצגות עם תכנים זולים תוך הפיכת המונח "שמחה" לתירוץ להשפלה של מורים ושל מחנכים.

האם כולם כאלה? בוודאי שלא. רבים מאוד הצעירים המנצלים את התקופה לעשייה מדהימה של חסד והפצת שמחה לנזקקים. רבים מארגנים "שוק פורים" לילדים יתומים או יוזמים הרקדה עם אנשים הניצבים בפריפריה של החיים. אחרים נמצאים באיזשהו מקום באמצע : מעלים הצגות ברוח תכניות טלוויזיה, מתחפשים לשחקני קולנוע ועוד. אף הם מרשים לעצמם בימי הפורים "להוריד" תחפושות ולחשוף את גיבורי התרבות האמתיים שלהם. לא בכדי יום כיפורים הוא "כמו פורים". ביום כיפורים מנסים לחשוף את האני האמתי על ידי תהליך של מודעות וריכוז, צום ותפילה. במימד מסוים, זה רק – "כ-פורים" כי בפורים אנו חושפים את האני האמתי שלנו בצורה מדויקת יותר, דווקא בהיסח הדעת ותוך חיפוש אחר השמחה.

נוכח מצב זה, לרבים מהמחנכים יש טראומה מאופי חגיגות הפורים שהתפתחו במקומותינו. הם מפחדים מנזקים שיעשו תלמידים, מעלבונות שיטיחו במורים ומביטויי תרבות נמוכה שהם עלולים לאמץ. חלקם פותרים זאת על ידי צמצום של חגיגות הפורים: דווקא בימים שלפני פורים קובעים את הטיול השנתי או את הסמינריון. בסתר לִבם הם היו מעדיפים אולי לוותר על רוב חגיגות הפורים במוסד, שאותן הם רואים כביטול מיותר של הלימודים במקרה הטוב וכנזק תרבותי במקרה הרע.

ברם בימי הפורים טמון גם סיכוי גדול. התלמידים יכולים לגלות אחריות ויוזמה, מקוריות ועשייה. הרבה כוחות ויכולות של הדור הצעיר אינם מתבטאים במשך חודשי ישיבה פסיביים יחסית על ספסל הלימודים , ופורצים בשמחה ובצהלה בימי הפורים. אמנם כן, כל גילוי של כוחות עלול להיות מסוכן. על המחנכים וההורים לחנך את הצעירים למען יתעלו את כוחותיהם לאפיקים בונים ותורמים , אך אוי לנו אם נפחד ונעדיף משום כך צעירים חלשים וכנועים.

מה עושים? מחנכים ומאתגרים. כך עושים רוב המחנכים. מקפידים לקיים מראש שיחות בדבר מהותה של שמחה אמתית. הרי אחרי שצעירים הכינו מסיבה בעלת אווירה מסוימת, קשה להם לקבל ביקורת ולשנות תכניות מן המסד. ניתן וראוי לחנך מראש להבנה כי שמחה אמתית תושג על ידי כך ששמחים עם אחרים:

"כשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים והאומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין שמחת מצוה אלא שמחת כריסו […] ושמחה כזו קלון היא להם." (רמב"ם, הלכות יום טוב ו, יח)

יש לאתגרם מבעוד מועד להיות השנתון שיכונן מהפך באופי חגיגות הפורים במוסד : להיות בעלי הבגרות שיודעים מהי שמחה אמתית ומלמדים אותה לצעירים מהם, המבלבלים בין הפצת שמחה למי שהשמחה איננה במעונו ובין הדלקת נפצים והפחדת אנשים בשעות הלילה המאוחרות.

סוף דבר, יש לחנך את צעירינו לראות בימי הפורים אתגר אשר דרכו יוסרו התחפושות ועולם ערכי נעלה ייחשף. אך כדי שהם יצליחו לראות בימים אלו אתגר, אף אנו צריכים לראותם ככאלה.

נדגים זאת באמצעות משל קטן: בסוף שנת הלימודים מקבלים ילדינו "תעודה". גישה בוגרת רואה בתעודה הזדמנות לקבל משוב על הישגיי בשנה האחרונה. היא רואה בה מדד המאפשר לי ללמוד מה עשיתי בשנה האחרונה ולתכנן לאורו את צעדיי לשנה החדשה. כמו כן ניתן לדמות אף את ימי הפורים לתעודה ; תעודה הניתנת למורים ולהורים ובה חושפים בפנינו הצעירים את גיבורי התרבות שלהם (שכדמותם הם מתחפשים) ומלמדים אותנו היכן הצלחנו או חלילה כשלנו בחינוכם בשנה האחרונה.

אימוץ מבט זה יסייע לנו לא לכעוס נוכח ההתנהגויות, בדיוק כשם שאין לכעוס על מראָה אף אם היא מראה לנו תמונת מצב לא נעימה. המבט המשתקף במראה הוא אנחנו, ויש לראות בו שיקוף של אתגר המסייע לנו להבין את תפקידנו החינוכי "מיום פורים זה ועד יום פורים הבא".

זאת ועוד. כל מעש חינוכי מתחיל מדוגמה אישית. אם חפצים אנו שילדינו יתעלו את שמחת הפורים להפצת שמחה וחסד ברבים ולא חלילה להשתוללות זולה, הדבר חייב להתחיל מאופי החגיגות שלנו, המבוגרים. עלינו להשכיל לארגן מבצע חלוקת משלוחי מנות (על ידי מבוגרי הקהילה או מחנכי בית הספר!) לאנשים בשולי החברה, איסוף וחלוקה של מתנות לאביונים לנזקקים בסביבה וכדומה; צוותים של הורים או של מורים שיפיקו בעצמם אירוע משמח עבור אומללים, ישדרו בפועלם מסר חינוכי עמוק; הורים שייקחו את ילדיהם וייסעו לשעתיים לבית חולים כדי לעבור בין המחלקות ולאחל פורים שמח; מורים שלא יראו את עצמם אחראים לפקח על שמחת הצעירים אלא אנשים החייבים בעצמם להפיץ את השמחה – כל אלו יקרינו בכך מסר חינוכי עמוק עשרת מונים מאשר שיחות מוסר בגנות שמחה פסולה.

ההלכה קובעת: מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה. (רמב"ם, הלכות מגילה ב, יז)

הלכה זו נכתבה גם עבורנו. אם נחיה אותה באמת, צעירינו יצטרפו אלינו ובע"ה יתקיים בכולנו: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".

הרב יונה גודמן, מנהל חינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

בתי לא מתפללת

שאלה:

החופש הגדול בעיצומו, וכל הסדרים השתבשו. בתי הבכורה בת החמש עשרה ישנה כל בוקר עד שתים עשרה-אחת, מתארגנת בנחת, אוכלת ארוחת בוקר (או יותר נכון, צהריים), וכשאני מזכירה לה בעדינות להתפלל, היא שולפת את הטיעון המנצח: עבר זמן תפילה. ניסיתי לדבר על ליבה מספר פעמים שתקום מוקדם יותר או שלפחות תתפלל מנחה, אבל אין שום התקדמות בעניין. אילו הייתה בן, היה לי ברור יותר שצריך להעיר אותו למניין, אך איכשהו, בגלל שהיא אינה חייבת במניין, נושא התפילה נופל בין הכיסאות. אני חוששת שהיא תתרגל למצב, שהיא תראה שהשמיים לא נופלים אם לא מתפללים, והתפילה תהפוך לעניין ששייך רק למסגרת בית הספר. אני רוצה לציין שאמנם אני מטופלת בקטנטנים, אך משתדלת למצוא כמה דקות להתפלל בנחת ובכוונה. העניין הוא, שאת הדוגמה האישית הזו, לצערי היא לא רואה. היא פשוט ישנה… מה לעשות?

 

תשובות:

 

ענת סטרז', יועצת זוגית:

התפילה היא בעצם שיח בין אוהבים. בין המתפלל לבין בוראו. לשם שיח זה צריך בנוסף שמערכת היחסים בין בתך ובין מי שהיא אמורה לפנות אליו בתפילה, יהיה מבורר דיו כדי שיהיה לה חשק לדבר עם ה' יתברך.

אמא יקרה …
בתשובה לשאלתך מקופלים מספר עניינים חשובים .

  1. התפילה שלך, גם אם היא לא נראית לעינה של ביתך, היא נוכחת בבית . החיבור העדין הזה למי ש"ממנו יש לך הכל" וכל מה שאת עושה "הכל לכבודו",  אינו תלוי בכמות ובניראות. הוא משפיע על האטמוספירה של הבית גם אם נעשה בינך לבינך בלא רואים. התפילה התמידית שלך גם אם את מצליחה להקדיש לה זמן מועט בלבד, היא זו שנותנת לך את הגושפנקא לזרז את ביתך לעשות כמוך. על אף שמעמדכן (את-נשואה ואם לילדים צעירים והיא -רווקה ופנויה מדאגות היום יום)- שונה, סביר להניח שלא היה לך נח לדרוש זאת ממנה לולא היית אוחזת בתפילה.
  2. השינה המרובה והמאוחרת הינה אחד המאפיינים של גילאי ביניים אלו. גם הצמיחה הגופנית שלהם תובעת מהם הרבה שינה לשם הגדילה הפיזית ובנוסף על כך, ההימצאות "בין העולמות" -בין "עולם הילדים" שאך זה לא מכבר היא הולכת ויוצאת ממנו ו"עולם המבוגרים" שהיא עוד לא ממש נכנסה אליו , משאיר את בני הנוער במבוכה ואף בחוסר מעש לעיתים. הם מלאי מרץ ומסוגלים להרים פרויקטים רציניים, לפעמים יותר מאשר המבוגרים עצמם, אך יחד עם זאת בשום מקום עבודה עוד לא יעסיקו אותם. התסכול סביב עניין הכוחות המבוזבזים וחוסר ההערכה העצמית בשל כך לפעמים "מפילה" את בני הגיל הזה לשינה חזקה וממושכת ולבילוי לילי רחוק מעין המבוגרים. ראיה לכך אלו הימים (ימי הטיולים, מחנות, התנדבויות וכו') בהם הם קמים בשמחה ומוקדם ומתפקדים במרץ רב לאורך ימים ולילות רבים.
    השינה הממושכת של ביתך אינה אות מחאה נגדך או נגד הקב"ה …זהו צורך גופני ונפשי ומצב של חוסר אונים (שעמום ותסכול ) גם יחד . בימים שיהיה לה בשביל מה  לקום ייתכן ותתמלא מרץ וגם אולי ..להפתעתך…תתפלל.
  3. התפילה הסדורה, כפי שאנו מתפללים אותה היום, אינה טבעית. עיגון התפילה בסדרי זמנים מוכתבים מראש בנוסף על המלל החוזר על עצמו והלא ממש מובן לעיתים, מקשה גם על מבוגרים רבים לפתוח את הסידור. התפילה היא בעצם שיח בין אוהבים. בין המתפלל לבין בוראו . לשם שיח זה צריך בנוסף שמערכת היחסים בין בתך ובין מי שהיא אמורה לפנות אליו בתפילה , יהיה מבורר דיו כדי שיהיה לה חשק לדבר עם ה' יתברך. לעיתים מה שנדרש מאתנו, ההורים , זה לאו דווקא להכתיב (או לחילופין בנוסף לתכתיבים שאנו מכתיבים לילדינו) לשוחח איתם שיח גלוי אודות הדבר אותו אנו דורשים מהם לקיים. "מהי התפילה ?", " מה מהותה ?", "מהי בשבילך ?",  "מה הקשיים שלך בנוגע לתפילה? " הרבה הורים יתחמקו בלפתוח עם ילדיהם שאלות אלו כי גם הם עצמם לא ביררו לעצמם מה התשובות שלהם בנוגע לכל אלו. מטרת החינוך היא לגדל ילדים חושבים, שואלים, מתעניינים, סקרנים …זה מפחיד . "ואם הם יגיעו למסקנות אחרות מהמצופה מהם?" "אולי עדיף לא לפתוח…שתתפלל וזהו"? זו החלטה שלך כאמא …ושלה כבת.
  4. הדבר הכי חשוב זה לשמור על אוירה נעימה ביניכם. עבודת ה' בכפיה ובכח כבר לא תצלח בדורנו …דור האפשרויות הבלתי מוגבלות, דור החופש לחשוב לשאול ולהחליט החלטות כבר מגיל מאד מאד צעיר .

בהצלחה וחופש נעים

ענת סטרז' , ייעוץ זוגי והורי 0526675364

 

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

אפשר לעשות עם הילדים דיונים ושיחות עומק על חשיבות הקימה בבוקר, על כך ש"אדם לעמל יולד" וכו' אך מבלי לשאול בסוף את השאלה "מה אני יכולה לעשות מחר בבוקר?" כנראה שלא יצא מזה הרבה.
אחד הדברים הכי חשובים לעשות עם המתבגרים לפני חופשת הקיץ הוא סיוע במציאת תעסוקה
וסיבה לקום בבוקר. בנוסף, אם התפילה באמת חשובה לך ואת מתאמצת מאד כדי לעמוד בתפילה לפני ריבונו של עולם, אין מצב שחייך אינם משדרים זאת כי הרי את אישה ואימא של תפילה וקרבת אלוקים. 

לאם היקרה שלום וברכה,
הורים רבים מוצאים את עצמם מאוכזבים מחוסר התפקוד של ילדיהם ובמיוחד המתבגרים, בחופשת הקיץ. חלק מהאכזבה אינו אלא תוצאה ישירה של חוסר הכנה ותיאום ציפיות מוקדמים, שהיו יכולים למנוע או לפחות לצמצם את הנזקים האפשריים של החופשה הארוכה.
הבשורה הטובה היא שחציו של החופש כבר מאחורינו, ועם תחילת שנת הלימודים החיים יחזרו למסלולם על ידי סדר היום המוכתב ממערכות החינוך. אם תשימי לב כך קרה גם בשנה שעברה….
ובכל זאת הקושי בהווה מציק ומטריד אותך מספיק כדי לעצור רגע ולשאול את עצמך שאלות, לבדוק שוב את הדרך החינוכית בבית ולחשוב קדימה מה לעשות.
האם שאלת את עצמך, למה בתך חייבת לקום בשעה מוקדמת או סבירה כשאין לה באמת בשביל מה לקום?
אפשר לעשות עם הילדים דיונים ושיחות עומק על חשיבות הקימה בבוקר, על כך ש"אדם לעמל יולד" וכו' אך בלי לשאול בסוף את השאלה "מה אני יכולה לעשות מחר בבוקר?" כנראה שלא יצא מזה הרבה.
אחד הדברים הכי חשובים לעשות עם המתבגרים לפני חופשת הקיץ הוא סיוע במציאת תעסוקה, למשל: עבודה, התנדבות, פעילות בתנועת הנוער, עזרה לסבא וסבתא, ביקורים מתואמים עם בני הדודים, למידה וצמצום פערים לימודיים ועוד.
במשך השנה הם קמים לסדר יום מוכתב וקבוע. בחופשה אין את זה ומאידך אין את האחריות הכוללת על הבית ואת התרגול במתמטיקה אפשר להספיק בהחלט גם אם קמים ב3.
אז קודם כל לחשוב יחד עם הבת על תעסוקה לחודש הקרוב. מומלץ לעשות סיעור מוחות שלכם ההורים יחד איתה באופן שכל אחד זורק רעיון בתורו. למרות שבגילה לא ניתן עדיין לעבוד בצורה מסודרת, תמיד ניתן למצוא עבודה בשמרטפות או בניקיון. מי שרוצה באמת – מוצא, ומי שרוצה באמת לוקח כל עבודה שתוציא אותו מהמיטה בזמן וגם תיתן לו קצת כסף.
נראה שמה שמטריד אותך יותר מכל זה סוגיית התפילה משני כיוונים: התפילה שלה שלא כל כך מתקיימת והדוגמה האישית שלך שלדעתך לא עושה את העבודה.
לא הצלחתי להתרשם שיש לבת שלך משהו נגד התפילה או נגד ריבונו של עולם חלילה. זה נראה לי קשור מאד לבוקר שלא מתחיל בזמן כי אין בשביל מה לקום. לדעתך, אם הייתה קמה בזמן למטרה חשובה, האם הייתה מקדישה זמן לתפילה?
השמים לא נופלים כשלא מתפללים – סביר להניח שזה לא חידוש עבורה כי ניתן לראות ברחוב אנשים רבים שלא יודעים מהי תפילה ולא נראה מבחינה חיצונית שחייהם לא זורמים או לא מוצלחים ברמה ממוצעת, כי התפילה ככל עניין רוחני לא נמדדת בכאן ובעכשיו.
האם בתך לא עוסקת כלל בתפילה? בהמשך היום, בשבתות? האם אינה מתפללת על חולה בקהילה שביקשו להתפלל עבורו? האם במשך השנה בלימודיה באולפנה לא התפללה?
בואי נזכור שבתך נמצאת בדיוק בצומת בו היא בוחנת את הדמות שיצרתם עבורה כיוון שהיא רוצה דמות אותנטית משלה. בין השאר היא עשויה לבחון גם את יחסה לתפילה. במצב זה יש לפעמים נתק מההרגל כי הוא שייך לדמות הילדותית ממנה היא רוצה להתנתק.
ועוד שאלה: האם העובדה שבתך מתעוררת לאחר שאת עצמך התפללת בסלון אומרת שאין לה דוגמה אישית ממך כיוון שאינה רואה אותך בשעת תפילה?
מסתבר שדוגמה אישית זה לא מה שהראנו לילד אלא מה שהילד ראה או ליתר דיוק קלט כי לא מדובר רק על ראייה. הילד קולט קליטה של 360 מעלות ממה שקורה בבית. עוד מסתבר, שהדוגמה האישית לא מסתכמת בעשיית המעשה הרצוי כשלעצמו, אלא מהאווירה הכללית בבית.
לדוגמה, אם יש לילד דוגמה ומופת מאביו על 3 תפילות ביום במניין בכוונה עצומה אך נושאי השיחה בבית עוסקים בעיקר בעניינים חומריים – נוצר אצל הילד חינוך נוגד תפילה, כי הוא מבין שהעיקר בחיים אינו הצד הרוחני. בבית כזה סביר להניח שהתפילה תיכנס ל"פינת התפילה" אך החיים הם חיים של קניות ושדרוגים – כי הילד קולט מההמחשות של החיים עצמם הרבה יותר ממה שקולט מהטקסים.
ונחזור אלייך. אם התפילה באמת חשובה לך ואת מתאמצת מאד כדי לעמוד בתפילה לפני ריבונו של עולם, אין מצב שחייך אינם משדרים זאת כי הרי את אישה ואימא של תפילה וקרבת אלוקים.
אם תסתכלי סביבך, ברוב המקרים הערכים האמתיים של הבית – אלו שבאמת היו כל הזמן ברקע ובחיים עצמם – ממשיכים הלאה בחייהם של הילדים הבוגרים. הדוגמה האישית הטובה ביותר היא ההמחשה בחיים עצמם.
דבר נוסף. לפעמים אנו רוצים לחנך לערך מסוים ומשקיעים המון מאמצים, ודווקא ערך זה נשאר הכי רחוק מהילדים. אחת הסיבות היא הביקורת שנתנו לילד כשלא עשה את המעשה הרצוי. אז במקום לבקר, פשוט לתפוס את הבת כשהיא כן מתפללת ולהראות לה בכל דרך כמה את שמחה ואיזו זכות יש לך שבתך מתפללת.
המשיכי לחיות את חייך בעבודת השם שבלב ובמעשה, ואולי תוסיפי גם תפילה קטנה על תפילת בתך. זה בטח לא יזיק. זה רק יכול להועיל לבתך וגם לך. בהצלחה!

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD

0526070954 more-lanoar.co.il

 

אבינועם הרש, מחנך, וסמנכ"ל חברים מקשיבים:

אחת הקומות בחינוך לתפילה היא ההבנה כי אנו זקוקים לתפילה כמו חמצן. הבנה זו, משום מה, לא מקבלת את הכבוד הראוי לה, אך כשהיא בנויה היטב, היא חוסכת משאבים ועמל רב בביאור שאר הקומות.

 

שלום לך

את חטאיי אני מזכיר היום: גם אני עדיין עובד על המשפט: "והיא תראה שהשמיים לא נופלים אם לא מתפללים" רק בתיקון אחד:

"אם לא מכוונים". למרבה אכזבתי התברר לי שיותר מידי פעמים, התפילה שלי משולה לחסיד ההוא, שהרב'ה שלו בירך אותו בברכת: "שלום עליכם" לבבית ישר כשסיים החסיד את תפילת השמונה עשרה.

שאל אותו החסיד על מה ולמה הרב'ה מצא לנכון לברך אותו משל חזר הרגע ממרחקים והרי הוא היה כאן כל הזמן.

השיב לו הרב'ה: "אתה אמנם היית כאן, אבל ניכר עליך שמחשבותיך היו בארץ רחוקה".

אחת מהסוגיות שמעסיקות אותי המון בתור מחנך היא התפילה. איך אנחנו מצליחים להעלות את התלמידים קומה מרמת הטכנוקרטים שמתפללים רק כי בית הספר מכריח אותם (נסי לראות כמה זמן לוקחת תפילה של תלמידים כשיש להם שיעור ספורט – קצרה מאוד. לבין תפילה של התלמידים כשיש להם שיעור שהם לא רוצים ללמוד – ארוכה מאוד), לרמה שבה תהיה להם איזו שהיא נגיעה בהבנת התפילה אם ברמת החוויה ואם ברמת ההמשגה.

מדובר בעבודה חינוכית תמידית המצריכה עמל רב, מחשבה ועומק ועדיין כל אלו אינם כמובן ערובה להצלחה ולתוצאות.

ובעוד אנחנו מלינים על הצעירים, מה בדבר המבוגרים? האם לדעתך תפילת המבוגרים הגיעה לאידאליזציה שלה?

את אמנם דיברת על עצם התפילה והנך דואגת כי "התפילה תהפוך עבורה לעניין ששייך רק למסגרת בית הספר" אולם מה על תפילה שהופכת לריטואל קבוע החף מכוונה שהיטיב להגדיר אותה כבר החבר בספר הכוזרי כשהביא את חוסר הנחת שיש לקב"ה מתפילה זו:

"וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ "הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", וְ"הִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְּצִפְצוּף הַזַּרְזִיר וְהַתֻּכִּי, אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים בָּזֶה וּבְזוּלָתוֹ"

כלומר, אנחנו רואים שלא פחות חשוב מעצם עניין קביעת התפילה כאקט טכני, יש לנו גם את עניין המשמעות והנשמה שאנחנו אמורים להעניק לה. מכל זה עולה, שעניין התפילה הוא בהחלט אתגר מורכב משני רבדים:

  1. קביעת התפילה והעמידה בזמינה. 2. נפיחת חיים בתפילה בהתאם למשפט הידוע: "תפילה ללא כוונה, הינה כגוף ללא נשמה".

לכן, דווקא בגלל שבתך בגיל ההתבגרות, הייתי לוקח את האתגר וממקד אותו במקביל לזמנים ולעצם ביצוע התפילה גם לעניין הבנת התפילה והנחת מושגים בסיסיים בתפילה: בתך לא מתפללת מהסיבה הפשוטה:

כרגע התפילה לא מספיק חשובה לה. תאמיני לי שלפעולה של חבריה בסניף היא מן הסתם הייתה הולכת…

כלומר מה שקשור בנפשה וחשוב לה, היא תעשה גם אם לא תבקשי ממנה לעשות. ומה שלא. לא.

קומה ראשונה: מהי בכלל תפילה ולמה היא מצפה?

מאחר שהתפילה דומה לבניין מפואר, יש לעבוד בהתאם לקומות ורצוי מאוד לא לדלג על אף אחת מהן בדרך:

קומה שנייה: שהבת שלך תבין למה היא באמת צריכה את התפילה לא בעניין המחויבות אלא כמו שאנחנו צריכים חמצן:

הקומה הזו, משום מה לא מקבלת את הכבוד הראוי לה וכשהיא בנויה היטב, היא חוסכת משאבים ועמל רב בביאור שאר הקומות.

קומה שלישית : איך לדעתה אמורה להיראות תפילה?

כמובן שכל קומה כזו אמורה להיות מלווה בדוגמאות ומשלים, סיפורים והסברים. אבל לשם את צריכה לחתור.

גם בתפילה ובעיקר בתפילה אין לנו קיצורי דרך או מחלפים עוקפים, כפתורים אדומים או נוסחאות קסמים.

מדובר בעבודה שיטתית ולאורך זמן.

רק בצורה הזו תהיי בטוחה לא בדבר הצלחת העבודה, כי בחינוך הרי אין הבטחות לכלום, אלא בכך שהכיוון הכללי והמיקוד שאת רוצה לתת לבת שלך אודות התפילה נמצא בכיוון הנכון.

בהצלחה!

לקבלת חומרים בעניין התפילה ולהרחבה את מוזמנת לפנות למייל: 

 

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

ברור שעניין התפילה מציק לך מאוד, אך חשוב בתור הורה לערוך לעצמך סדר עדיפויות – על מה את כאימא מתעקשת מול הבת… האם על תפילה ? האם על סדר יום לא משובש ? על עזרה בבית? על חזרה הביתה בלילה בשעות סבירות ? במידה ואכן נושא זה הינו בראש סדר העדיפויות שלך – עלייך לעשות ככל יכולתך בעניין על מנת לנסות ולהשפיע על בתך.

 

שלום לך אמא

 

אכן ידוע כי בחופש הגדול כל הסדרים משתבשים, יום הופך ללילה ולילה ליום…בד"כ מי שמפריעים לו הסדרים המשובשים האלה, הם ההורים – שמתקשים מאוד להכיל  את הבלאגן הזה…לעומת זאת נראה שלמתבגרים זה כיף גדול …

ברור שעניין התפילה מציק לך מאוד, אך חשוב בתור הורה לערוך לעצמך סדר עדיפויות – על מה את כאימא מתעקשת מול הבת…האם על תפילה ? האם על סדר יום לא משובש ? על עזרה בבית? על חזרה הביתה בלילה בשעות סבירות ? וכ"ו… יש לנו , כהורים, הרבה מה לומר להם ….

במידה ואכן נושא זה הינו בראש סדר העדיפויות שלך – עלייך לעשות ככל יכולתך בעניין על מנת לנסות ולהשפיע על ביתך…אבל יש לקחת בחשבון :

1- שלא תמיד אנחנו מצליחים להשיג את המטרה…ואז יש להרפות ….

2- שיש להשאיר את האחריות בעניין זה בידי ביתך …

3- שמערכת היחסים בין הורה למתבגר היא חשובה ביותר ויש לדאוג ולשמר אותה גם במחירי ויתור, לעיתים …

4- הדוגמה האישית שלך עדיין חשובה מאוד, ובעלת השפעה גם אם אינה נראית לעין כרגע…אני מניחה שביתך יודעת על כך שאת מתפללת בנחת ובכוונה…

 

בהצלחה

יפעת גלבוע, טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

תפילה נכנסת לכותרת של חובת הלבבות, ולכן הייתי מניחה לה. גם לא הייתי מטילה על הכתפיים שלך את החובה להתפלל בכדי להראות לה דוגמה. אם את עסוקה עם הקטנים, אז ברור שזו המשימה העילאית.

מאד מרגש שכל כך חשובה לך התפילה של בתך, שבעינייך היא מהותית במכלול יראת השמיים שלה. יתכן והיא משדרת שהאחריות על התפילות היא שלה. 'רחמנא ליבה  ….' ריבונו של עולם רוצה את הלב שלה. הייתי ותפילה נכנסת לכותרת של חובת הלבבות. מניחה לה. גם לא הייתי מטילה על הכתפיים שלך את החובה להתפלל, בין השאר כדי להראות לה דוגמה. אם את עסוקה עם הקטנים, אז ברור שזו המשימה העילאית.

 

את עוסקת בבניינו של עולם.  את זה היא דווקא סופגת. מה דעתך?

 

אתרhttp://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

דר שמחה צסנר

הורות והתבגרות: קשיים חינוכיים בגיל ההתבגרות

להאזנה להקלטת התוכנית:

 

 

.ד"ר שמחה צ'סנר

ד"ר שמחה צ'סנר, פסיכולוג קליני, מומחה בהפרעות קשב וריכוז ומייסד ישיבת בני חיל

 

לעבור את החופש ובגדול – עצות וטיפים שימושיים להורים

יש הורים שרק למשמע צמד המילים 'החופש הגדול' – מקבלים חום גבוה. 'למה צריך כל-כך הרבה זמן?!', 'מה הילדים יעשו עם עצמם חודשיים?!', 'בסדר, אני מבינה שהמורים צריכים קצת חופש, אבל מה אנחנו אשמים?!'.

נכון, החופש הגדול באמת גדול מידי, והזיכרונות מהפעם אחרונה בה הילדים יצאו לחופשה, לא תמיד חיוביים במיוחד. אך יחד עם זה צריך לזכור שהחופש הוא הזדמנות פז חינוכית להגיע לדברים שקשה הרבה יותר להשיג במהלך השנה.

הראשון מביניהם הוא פשוט – לחנך! לחזור למצב הטבעי והבריא בו אנחנו, ההורים, מגדלים וּמְעַצְבִים את ילדינו, ולא שולחים אותם למוסד חינוכי שיעשה את העבודה במקומנו. אין כמו ההשפעה של אבא ואמא, ואין תחליף לְמַה שההורים יכולים לתת לילדיהם. שנית, החופש הוא גם הזדמנות לחזק את התא המשפחתי. במהלך שנת הלימודים כל אחד מבני המשפחה עסוק בענייניו ולומד במקום אחר. השבועות הללו בהם כולם בבית לזמן ממושך הם הזדמנות לחוויות משפחתיות מגבשות, השלמת חסכים ופערים בביחד המשפחתי, וכמובן לא לשכוח את המשפחה המורחבת – לבקר את סבא וסבתא, דודים וכו'.

כגודל הציפייה – גודל האכזבה

ילדים רבים מגיעים אל החופש עם ציפיות עצומות. כבר חודשים שהם מקפידים באדיקות על 'ספירת הגומר' (ובניגוד לספירת העומר, כאן אין חשש שישכחו יום…), ותוכניות עשירות גודשות את חלומותיהם. אלא שכעבור חודשיים הם מגלים לחרדתם שהזמן חלף ביעף, ובפה נשאר טעם מר של החמצה. החופש פשוט התבזבז והתמסמס מבין האצבעות – "רצינו כל כך הרבה והספקנו כל כך מעט". למה זה קורה?

אחת התשובות לשאלה הזו היא שכל דבר בעל תוכן וערך דורש מאמץ והשקעה. לעומת זאת אנחנו מוצפים באינספור אלטרנטיבות שמספקות לנו אמצעים להעביר את הזמן בקלות מבלי שנצטרך לעשות כלום. טלוויזיה, DVD, אינטרנט, פייסבוק… (מחק את המיותר אם יש כזה). וכך אנו מוצאים בסוף החופש צעירים רבים שהשרירים של האצבע השניה בידם הימנית מפותחים באופן בלתי פרופורציונאלי, אבל את השמים או את הים הם לא זכו לראות שלא מבעד לפלזמה. כדי שזה לא יקרה והחופש יהיה מוצלח, איכותי ומהנה, חייבים לקחת אותו ברצינות ולהיערך לקראתו. אספנו בשבילכם כמה עצות וטיפים שימושיים לצורך העניין.

גבולות וכללים

חופש אינו זמן של הפקרות. גם בו חייבים להיות כללים, גם אם שונים מאשר בזמן הלימודים. ההורים צריכים לשבת יחד מראש ולגבש עמדה ברורה לגבי נושאים כמו שעת שינה, שעת חזרה הביתה, כמה זמן מוקצב לכל ילד מול המחשב, הטלוויזיה וכדו'. ניתן להעניק לילד 'בנק זמן' שבועי במחשב, ולתת לו לנהל בעצמו את ה'הוצאות'. יש ערך חינוכי בכך שאחריות חלוקת הזמן רובצת על כתפיו ולעיתים זה אפילו מצליח יותר. אותו הדבר לגבי כסף לבזבוזים. ההוצאות בחופש מאמירות לשחקים וכמעט וצריך לקחת משכנתא רק כדי לממן את הוצאות הקייטנות, הטיולים והנשנושים. גם כאן כדאי להציב גבולות או להקציב סך כולל ולאפשר לילד לבחור כיצד לחלק אותו.

סוף מעשה במחשבה תחילה

כדי שחופש יהיה מוצלח הוא חייב להיות מתוכנן. לילדים יש המון תוכניות ורצונות, אך הם זקוקים לנו, ההורים, שנעזור להם לבנות תוכנית שתגשים אותם. כדאי לעשות "ישיבת עבודה" עם כל ילד בנפרד שבועיים לפני החופש. להאזין בקשב רב לתוכניותיו לחופש, להציע עוד כמה רעיונות משלנו, לרשום את הכול על דף, ואז לטקס עצה יחד מהי הדרך הנכונה לממש אותן בצורה מיטבית. הילדים לא צריכים ש"נשב להם על הוריד", אבל הם בהחלט זקוקים לסביבה תומכת. מומלץ שכל ילד יכיןלעצמו 'לוח חופש' ובו ישבץ את כל התוכניות, זאת בנוסף ללוח החופש המשפחתי התלוי על המקרר ובו רשומים כל האירועים המשפחתיים, כשכל אחד מעדכן את הלוח האישי שלו בהתאם.

המבדיל בין יום ובין לילה

עשו כל מאמץ למנוע התפרקות טוטאלית של מסגרת היום והלילה. את שיירי הסמכות ההורים שעוד נותרו לנו כדאי לשים במקום הזה. הסיבה העיקרית לכך אינה שמי שקם מאוחר מפספס זמן תפילה ומפסיד מנין. העניין המרכזי זו השוטטות הלילית עם חֶבְרָה שעלולה להיות בעייתית, ללא השגחה של מבוגרים. החבר'ה משועממים, מחפשים תעסוקה ומגיעים לשטויות. והתהליך מוכר: הולכים לישון מאוחר, קמים מאוחר, כל היום מתחיל ברגל שמאל, בערב כבר לא עייפים ושוב הולכים לישון מאוחר, וחוזר חלילה…

תפילות

עודדו וצ'פרו אותם על שמירת מסגרת התפילות היומית, לבנים – במניין, אך גם לבנות. זה נותן מסגרת משמעותית ליום כולו, ומעלה את כל ההתנהלות על פסים חיוביים יותר. אינו דומה יום שהתחיל עם הנחת תפילין ותפילה במניין, ליום שהתחיל בפקיחת עין ראשונה בשעה שתים עשרה בצהריים.

בית ולא בית מלון

חלק מילדינו לומדים במסגרת פנימייתית וחוזרים הביתה רק בסופי שבוע. לא נעים לנו 'להפיל' עליהם אז כל מיני מטלות ביתיות כמו כלים או כביסה. 'עד שהם כאן שינוחו ויתפנקו קצת'. גם אלו שגרים בבית נוטים להיות נורא 'עסוקים' בלימודים ובמבחנים, בעיקר כשהאלטרנטיבה היא לשטוף את הבית או להוריד זבל. זהו! מעכשיו נגמרו התירוצים. כעת הזמן להתחנך ללקיחת אחריות ושותפות בתפקוד השוטף של הבית. לא צריך להפיל עליהם בבת אחת יותר מידי, אך חשוב להרגיל את הילדים לנשיאה בעול. אנחנו גרים יחד בבית משפחתי. לא בבית מלון.

העבודה היא חיינו

ישנם בני נוער שכדאי מאוד לעזור להם למצוא עבודה לחלק מהיום. זה ימלא להם את הזמן, יגרום להם לעשות משהו פרודוקטיבי, ויוציא את האנרגיות שלהם על דבר חיובי. חוץ מזה, כשהם ירוויחו קצת כסף בעצמם הם גם ילמדו להעריך קצת יותר את מה שאבא ואמא עושים בשבילם כל השנה…יש הורים המתארגנים בקבוצה כדי "לייצר" לילדים תעסוקה, במקומות העבודה שלהם, או בדרכים אחרות.

מה אהבתי תורתך

שיהיה אפילו רבע שעה ביום, אבל קבוע. עיתים לתורה. זה לא הזמן אלא היחס. זו אמירה עקרונית שהתורה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. גם בחופש. גם בקיץ. לא רק כשהמסגרת כופה עלי, אלא גם כשאני עומד ברשות עצמי. הערה: הסעיף האחרון מיועד לבנים ולבנות כאחד.

דוגמא אישית

שנים חלפו מאז שזה קרה ופתאום זה מופיע. בהפתעה גמורה. אתה נדהם לשמוע אותו אומר: "אבל אבא, אז למה כשהיינו בחתונה של מיכל לפני כמה שנים אתה דיברת על… ואמרת…". אין ספק שלילדים יש כשרון מיוחד לזכור דברים, בעיקר כאלו שהיינו מעדיפים שישכחו. זו הסיבה שהכוח של הדוגמא האישית רב כל כך. תמיד הם בוחנים את ההתנהגות והאמירות שלנו בשבע עיניים, ועל אחת כמה וכמה בחופש כשאנחנו שוהים זמן רב יותר יחד. אב שדוחק בילדיו להקפיד על תפילות במניין אבל הוא מרשה לעצמו 'לחפף' בעניין פה ושם, או אמא שחוצבת להבות בנאומים על טוב וחסד אך האוזניים הרגישות של הילדים קולטות איך היא 'מלכלכת' בטלפון בלי חשבון על איזו מכרה, קולטים היטב את המסר. החופש זו הזדמנות פז לחנך לאו דווקא בדיבורים גבוהים, אלא בעיקר באיך שאנחנו חיים.

נפש בריאה בגוף בריא

כל דבר שירחיק אותם מהטלוויזיה והפייסבוק לכמה שעות יהיה מבורך. בוודאי כשיש לו תרומה חיובית לבריאות הגוף ולפיתוח האינטראקציה החברתית.כדורגל, שחיה, ריקודים, טיולים… מחפשים דרך לפרגן לילד על תעודה מוצלחת? קנו לו כדורגל/סל, אופניים (וקסדה!), שולחן פינג-פונג וכדו'.

רק אתה ואני

מצאו זמן איכות קבוע לעשות בו משהו עם הילד לפי בחירתו. עם כל ילד, בכל גיל. אבא או אמא. משחק, יצירה, פעילות ספורטיבית, לימוד משותף של משהו שמעניין אותו וכדו'.

לקראת שנה הבאה

למרות הנטייה להשאיר את כל העבודות שנתנה המורה לשבוע האחרון של החופש(אם לא לאחר מכן…) עודדו אותם לסיים הכול כבר בהתחלה. מי שזקוק לתגבור לימודי במקצועות הקודש או החול – זה הזמן.

"ונשמרתם"

לקבוע "כללי ברזל" לגבי: טרמפים, מקומות מסוכנים, היכרות עם זרים דרך הרשת, נהיגה בלי רישיון וכדו'. החיים יקרים מכדי שנגמור אותם על שטויות.חבל שזה יהיה החופש האחרון בחיים בגלל קלות דעת מיותרת.

לא פחות מזה חשוב לשמור על הנפש. האמונה והערכים שלנו לא יוצאים לחופשה ומתבטלים רק בגלל שעכשיו קיץ והניסיונות מתרבים. יש מקומות שלא מתאים לנער/ה דתי להסתובב בו (דרך אגב, האם האינטרנט בבית שלכם מוגן?).

לפקוח עיניים

שימו לב להתנהגות חריגה, ניסיונות להסתיר דברים (שיחות טלפון, מסך מחשב, יציאות מהבית) או שינוי פתאומי במצב הרוח והגיבו אליהם. אל תחכו שדברים יסתדרו מעצמם. דברו איתם עליהם.

ולסיום

רוב האנשים רואים את החופש כאמצעי להתפרקות ואגירת כוחות לצורך שנת הלימודים שהיא העיקר. אך ייתכן שהמבט צריך להיות בדיוק הפוך. כל שנת הלימודים היא הכנה שבונה בנער/ה את היכולת לעבור את החופש כמו שצריך. ללמוד לעמוד ברשות עצמו, לבנות מסגרת עם תוכן ולעשות בחירות בונות ומקדמות ולא להפך. אם יש משהו שדומה יותר לחיים האמיתיים זה דווקא החופש בו האדם עצמו אחראי על חייו, ולא המסגרת הלימודית המוכתבת על כל צעד ושעל. כולם מכירים את המבחנים שיש לאורך שנת הלימודים, אך המבחן האמיתי הוא בעצם בחופש. אם נתייחס אליו בצורה נכונה ומושכלת, נעבור אותו בעז"ה בהצלחה.

* תודה לרבנים יונה גודמן, רפי פוירשטיין ובני פרל.

הרב יוני לביא, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה וחבר ותיק בצוות "לב אבות"

לתגובות:

 

שימוש חכם בטלפון חכם

מי היה מאמין לפני כמה שנים שמכשיר כזה קטן יתפוס מקום כל-כך גדול בחיינו.

מי תיאר לעצמו שילדים בגילאי יסודי יבואו להורים בתביעה נחרצת שהם "חייבים" מכשיר כזה כי "לכל הכיתה כבר יש" ורק הם נותרו "המסכנים האחרונים שעוד אין להם".

מי העלה בדעתו שאנשים מבוגרים ייצמדו אליו באופן כה הדוק, יבדקו מייל או ווצאפ כל כמה רגעים, ויתאבלו כשהוא הולך לאיבוד כאילו מדובר בידיד נפש שנפטר.

מי תיאר לעצמו שכל-כך הרבה אנשים שנראים נורמטיביים ואינטליגנטיים יאחזו בידם באובססיביות מקל משונה עם טלפון בקצהו וישגרו לעברו חיוכים מטופשים ומתחנחנים.

משהו מהפכני קרה כאן בשלוש השנים האחרונות, והוא עבר לנו כנראה מתחת הראדאר. האם יש סיכוי שנתעורר ונתפוס את הרכבת לפני שהיא תברח לגמרי מן התחנה? האם ייתכן שימוש בריא, מועיל ומאוזן במכשיר הקטן מבלי להתברבר ולהתמכר?

 

חוזה עם הילד

 

לאחרונה נתקלתי בשיטה מעניינת שנקטה בה אמא לילד בן 11. היא הגיעה למסקנה שלעמוד בלחצים של הילד לקנות לו סמארטפון זה מעבר לכוחותיה, אבל אם נכנעים והולכים על זה אז שלפחות יהיה "בתנאים שלנו". היא החתימה את יורש העצר על חוזה הכולל את הסעיפים הבאים:

  1. הטלפון הזה שייך לנו. אנחנו קנינו אותו, אנחנו משלמים עליו. הוא נמצא אצלך אך ורק בהשאלה.
  2. תמיד תשתף אותנו בסיסמה שלך.
  3. לעולם אל תגיד, תכתוב או תשלח בטלפון דברים שלא היית אומר פנים אל פנים. תפעיל צנזורה עצמית.
  4. לעולם אל תגיד, תכתוב או תשלח בטלפון דברים שאתה לא רוצה שאנשים אחרים יצטטו או יידעו. קח בחשבון שכל אינפורמציה שאתה מעביר בטלפון ניתנת לשכפול אינסופי.
  5. לעולם אל תשתמש בטכנולוגיה הזאת על מנת לפגוע, להעליב, לשקר או להטעות אנשים אחרים. לעולם אל תשתתף בשיחות רבות משתתפים שבהן מתרחש אחד מהדברים האלה.
  6. ברשתות חברתיות מותר לך לאשר רק אנשים שאתה מכיר באופן אישי.
  7. לעולם אל תמסור לאף אחד ברשת את השם המלא, את מספר הטלפון או את הכתובת שלך.
  8. הטלפון לא יישן איתך בחדר. אתה תיפרד ממנו מדי ערב בשעה 20:30 והוא יישאר בטעינה בסלון. הדבר היחידי שישן איתך בחדר הוא אח שלך. הטכנולוגיה שלו מאפשרת לשחק איתו ללא חשש מקרינה.
  9. הטלפון לא משתתף בארוחות, בנסיעות באוטו, בבילויים משותפים, בסיטואציות חברתיות. הוא לא מוזמן.
  10. תמיד תניח את הטלפון בצד כשאתה מדבר עם אדם אחר. אתה ילד תרבותי ומנומס. אל תיתן לטלפון לשנות את זה.
  11. אתה לא חייב לענות מייד. לא בוואטסאפ, לא בפייסבוק ורוב הזמן גם לא בטלפון. אתה ילד בן אחת-עשרה. לא מנהל חדר מיון.
  12. בשעות בית הספר המכשיר נשאר בתיק למעט כדי להתקשר אלינו.
  13. הטלפון שלך ממכר. זה הוכח מדעית. אתה תצטרך להפעיל את כוח הרצון כדי לא להתמכר אליו. תזכור תמיד: 98% מהצורך שלך להיות עם הטלפון נובע מהפחד לפספס דברים, אבל ב-98% מהזמן לא קורה בו שום דבר מעניין או חשוב. עד אתמול לא היה לך טלפון. נכון היה כיף? נכון שלא פספסת כלום?
  14. תתרגל להשאיר מדי פעם את הטלפון בבית.
  15. אל תצלם הכול כל הזמן: החוויות שאתה עובר נשמרות בזיכרון שלך לעד. בזיכרון של הטלפון הן יישארו רק עד שהוא ייאבד.
  16. מוטלת עליך האחריות להשתמש בטכנולוגיה שאתה מחזיק ביד כדי לפתח ולהרחיב את עצמך. כשאתה משחק קנדי קראש או טמפל ראן אתה לא מפתח או מרחיב את עצמך. אתה מבין למה אנחנו מתכוונים.
  17. תמיד, אבל תמיד, תענה כשאבא או אני מתקשרים אליך. תמיד.
  18. לעולם תסמוך על שיקול הדעת שלך יותר מאשר על המכונה. גם אם כתוב בגוגל, גם אם ווייז אמר, גם אם אמרו בפייסבוק – שום טכנולוגיה לא מתקדמת יותר מהמוח שלך ושום טלפון לא חכם יותר מהלב שלך. וזה יהיה נכון תמיד.

 

לתת לו את המפתחות ביד

 

אפשר לדון על חלק מהכללים הנ"ל, כמו גם לאמץ אחוז ניכר מהם אף למבוגרים. מכל מקום הנחת היסוד שעומדת בבסיסם חשובה מאין כמותה: השימוש בטלפון חכם דורש היערכות, הכנה ומעקב שוטף. אף הורה עם חוש אחריות מינימאלי לא ייתן לבנו בן ה-16, את מפתחות המאזדה 6 שלו, לא משנה כמה הילד ילחץ, יתחנן או יאיים. הורים רבים מספור ייתנו לילד צעיר בהרבה מכשיר עם עוצמה גדולה לאין שיעור רק מפני שאין להם עצבים לעמוד בנדנודים שלו. נכון שהמחיר הכלכלי של המכשירים הללו הולך ויורד, אך המחיר הנפשי, הרוחני והחברתי שהם גובים הולך ומטפס.

לצד הכללים הנ"ל נעיר שלוש הערות חשובות:

א. המכשיר והגיל

השאלה באיזה גיל נותנים לילד טלפון ואיזה סוג של מכשיר היא קריטית. על ההורים לדון על כך ביניהם באופן רגוע ונטול לחצים ולגבש יחד מדיניות שיעמדו בה.

ב. דוגמא אישית

מעבר לכל הנאומים והחוזים יש את המסר שעובר דרך החיים. איך אנחנו כמבוגרים משתמשים במכשיר שלנו? האם אנו מסוגלים להיפרד ממנו בזמנים משפחתיים? האם אנו מפגינים יכולת בחירה בשאלה האם לענות בכל פעם שהטלפון מצלצל או שכבר נגזר מה יקרה בעת הצלצול? האם כשאנחנו איתם אנחנו באמת 'איתם', או שכל הזמן אנחנו מגניבים הצצות חטופות למכשיר.

שלא נשלה את עצמנו. מה שהילדים רואים אצלנו חזק יותר מכל מה שנאמר להם.

ג. אמצעי עזר להגנה

– למי שטרם עודכן יש היום אפליקציות טובות לבקרת זמני גלישה וסינון תכנים גם בסלולארי. אין בהן תחליף לחינוך אך גם אין לנו את הפריבילגיה לוותר עליהן, ולא רק עבור הילדים.

 

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקדחברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

מתי אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

מתי אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

רק החל החופש הגדול וכבר כולם מתלוננים. כולנו זקוקים לחופש, אולם איננו יודעים מה לעשות איתו, שהרי האדם לעמל יולד, אך כמו שאומרים החבר'ה, כל הזמן רוצה רק לנוח. המסודרים בינינו מתכננים את החופש היטב והזורמים חיים את היום ומחליטים בכל בוקר מה עושים היום, כולם ימרטו את שערותיהם לאחר חודש. וכמו במזג האוויר, שכולנו מדברים עליו ואיש לא יכול לעשות דבר כדי לשנות אותו, כך גם שאלת החופש הגדול.

אולי שמתם לב שכלל לא מדובר בילדים, אלא בנו ההורים והמורים שבחופש. מתי את קמה בבוקר? איך אתה מנצל את הזמן? כמה אתם קוראים/כותבים/לומדים/מתנדבים/עובדים/עושים משהו מועיל, כמו שאתם 'חופרים' לילדים? אם נלמד לדרוש מעצמנו, אך לדעת שחופש אינו "עבודה" אלא הרפיה מלחץ ומחובות רבים, נדע גם ליהנות מן החופש. הילדים ילמדו מאיתנו.

כמה מאיתנו מוכנים לצאת לשביל ישראל, לישון באוהל, לצאת למסע אופניים, ללמוד חברותא יומית, להתנדב למען הזולת? אלו העושים זאת לא מתלוננים על החופש, גם ילדיהם לא. את הקיץ שלי כבר תכננתי, אצא לטיול סנייפלינג, אקרא שלשה ספרים שרציתי מזמן, אכין את השיעורים שאלמד בשנה הבאה, אכתוב שתי פינות נוספות לראש יהודי (בהתנדבות…), אשלים עבודה שאני חייב לקורס שלמדתי, מידי שישי אצא לרכיבת אופנים, קבעתי כבר חברותא פעמיים בשבוע. יש גם ימי היערכות בבית הספר. נראה, אולי אסכים שהילדים יצטרפו אלי לפעמים.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת