1. "והבאתי מורך בלבבם… ורדף אותם קול עלה נידף" (ויקרא כו, לו)

 

שאלה לדיון: פחדים, חששות

רבים מאתנו מתמודדים עם פחדים שונים. כיצד לדעתכם ניתן להתגבר על הפחד ולקנות את מידת אומץ הלב? היכן עובר הגבול בין מידת הזהירות שצריך לנקוט לבין פחד מוגזם? (לדוגמה, נסיעה בטרמפים, טיולים במקומות מבודדים, הימצאות מחוץ לבית בשעות מאוחרות)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א.         הגרי"ד סולובייצ'יק, על התשובה (לעברך בברית ה'):

פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים. הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני כישלון, מפני העוני, מפני הזקנה, מפני חוסר הפופולאריות או מפני המחלות – הוא הפחד מפני הקב"ה.

אמר לי פעם פסיכיאטר גדול: אילו היה בכוחי הייתי מבטל את תפילת "ובכן תן פחדך" שיהודים מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, שכן "הפחד" הוא הגורם העיקרי לכל מחלות הרוח שבני אדם לוקים בהן. מטרת האדם המבקש לשמור על בריאותו הנפשית צריכה להיות להשתחרר מפחד, ובוודאי שאין מקום להתפלל על "פחד".

אין אני פסיכיאטר, אבל דווקא מדבריו הבינותי טיבה של תפילה זו שהתקינו חכמי ישראל. וכך גם עניתי לאותו פסיכיאטר: רואה אני בני אדם, והנה כולם מלאים פחדים שונים. יש הפוחדים שמא הקריירה שלהם לא תעלה יפה, ויש פוחדים שמא יאבדו כספם, מעמדם, או שלא יהיו מפורסמים מספיק. יש פוחדים מפני מחלות וחולשות. בדורות עברו מילא פחד הצרעת את העולם, היום הפחד הוא מפני מחלות ממאירות. אנשים אינם הולכים לרופא כאשר כואב להם מפחד שיאבחנו בהם את "המחלה ההיא". האדם מלא וגדוש פחדים קטנים. אינני פסיכיאטר, אבל אני יודע כי פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים.

ואיזהו הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני כישלון, מפני העוני, מפני הזקנה, מפני חוסר הפופולאריות או מפני המחלות – הווה אומר: הפחד מפני הקב"ה! ומכאן התפילה: "ובכן תן פחדך, ה' אלוקינו, על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת". הלוואי ויבוא הפחד הגדול הזה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים האורבים לפתחנו ומערערים את חיינו.

 

• הראי"ה קוק, מידות הראי"ה, פחדנות:

ישנו הבדל בין פחד ליראה. יראת ה' שמהולה בפחד אינה יכולה להביא לשמחה. לכן אדם לא צריך לפחד כלל, רק להיזהר. צריך להתגבר בעזרת השכל ולהבין שאין ממה לפחד.

הפחדנות ומורך הלב היא מידה מגונה, והיא הסיג הנמצא במידת יראת ד', שכל זמן שהיא כלולה בה לא תוכל להתכלל באהבה ובשמחה עד שתטהר ממנה.

הפחדנות היא יראה רעה, והיא מאבדת את הון יראת-שמים האמתית על ידי תערובתה. על כן צריכים להתחנך בחינוך של גבורה ואומץ לבב, ואז יהיה כלי מוכשר לקבל היראה שהיא בעצמה גבורה.

הפחדים הם פתיות גמורה. אין לאדם לפחוד כלל כי אם להיזהר. ויתר שהוא פוחד הוא נופל, וכשהוא מתפחד, מעצם הפחד בא לו המכשול. על כן צריך הוא להתגבר בשכל לדעת שאין לו כלל ממה להתפחד. כל ציורי הפחד הנם רק צבעים פזורים מציור גדול שצריך להשלימו, וכשממלאים אותו הם מצטרפים לכולו להמשיך ביטחון גדול ועצום מאד, הממלא את כל הנפש עוז וגבורה. והמזיקים עצמם וכל צללי בלהותיהם מתהפכים לכוחות מסעדים ועוזרים, המשמחים ומרחיבים את הדעת, ומציאות הרע והקלקול שבהם כלה לגמרי, ומרץ החיים שבהם מתהפך לכוח מעודד באומץ קודש, וששון ושמחה ישיגו, וחדות ד' מעוזכם.

 

• רמח"ל, מסילת ישרים (בביאור מפסידי הזריזות):

אדם שאינו נשמר מדברים מסוכנים אינו נחשב בעל ביטחון בה', אלא בעל הוללות. הדרך להבחין בין יראה חיובית לבין פחד מוגזם היא על פי מה שאמרו חז"ל כי במקום בו הסכנה מצויה יש להישמר, אך במקום בו אין הסכנה מצויה אין לפחד.

דע כי יש יראה ויש יראה. יש יראה ראויה ויש יראה שוטה. יש ביטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה, לשינהג עצמו על דרך טוב ויישמר מן הדברים המזיקים, אשר נבראו לענוש את הרשעים. ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה ביטחון אלא הוללות, והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו, ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו להיענש…

והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחילקו חכמים זיכרונם לברכה באומרם (פסחים ח, ב'): היכא דשכיח הזקא שאני! כי מקום שההיזק מצוי ונודע יש להישמר, אך מקום שאין ההיזק נודע אין לירא.

 

• ביני לנדאו, ארמונו של מלך:

האמונה כי כל העולם כולו שייך לקב"ה ומנוהל על ידו מסייעת מאד להתגבר על הפחד.

 

אל תפחד ללכת אל האופק המתוק

על אף כל הצללים האורבים בדרך

לך בידיעה ברורה שאין להם כל נגיעה בך

ורק מצער פחדיך הם שואבים

את כל כוחם נגדך

תבטיח לי

שבקרוב עליך מרעים

לאכול את בשרך

לא תעצור לרגע

ומבלי שתצטרך להביט אחורה

תדע

המה כשלו ונפלו

ואם תחנה עליך מלחמה

רק שלא יירא לבך

ואפילו אם תקום עליך מלחמה

זאת תהיה האמונה שלך

כל העולם כולו

ארמונו של מלך

וכל אחד יודע שבתוך ארמון

רק רצון המלך נעשה

ברח לך אליו

יצפינך בסכה

ברח לך אליו

יסתירך בסתר אהלו

תחזה בנועם פניו

ותבקר בהיכלו.

 

 

 

2. "ואם עד אלה לא תשמעו לי, ויספתי לייסרה אתכם" (ויקרא כו, יח)

שאלה לדיון: קשיים, ייסורים

רבים מאתנו סובלים מקשיים ואף מייסורים שונים בכל מיני תחומים בחיים. מהי לדעתכם הדרך הטובה להתמודד איתם?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

• שיחות נבחרות מליקוטי מוהר"ן תניינא, קיט:

כל בני העולם מלאים ייסורים בעולם הזה, כמאמר הפסוק: "אדם לעמל יולד". הדרך להינצל מייסורים אלו היא על ידי עמל אחר – עמל התורה. להפוך את עמל הייסורים לעמל תורה.

דיבר עמנו כמה פעמים מעניין ייסורי עולם הזה, שכל בני העולם כולם מלאים ייסורים, אין גם אחד שיהיה לו עולם הזה. ואפילו העשירים הגדולים ואפילו השרים, אין להם שום עולם הזה כלל, כי כל ימיהם כעס ומכאובות, וכולם מלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד, וכל אחד יש לו ייסורים מיוחדים… וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ב): "גם כל ימיו כעס ומכאובות" וכו', וכתיב: "אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רוגז" (איוב יד). וזה כולל כל בני אדם שבעולם מקטן ועד גדול, כי כולם נולדו לעמל ומלאים רוגז וייסורים, ואין שום עצה ותחבולה להינצל מעמל ויגון הזה כי אם לברוח להשם יתברך ולעסוק בתורה. וכמו שמובא במדרש (בראשית רבה יג) "אדם לעמל יולד" – 'אשרי מי שעמלו בתורה', היינו מאחר שכל אדם נולד לעמל, ואי אפשר להימלט מזה בשום אופן… על כן החכם עיניו בראשו שיהפוך העמל לעמל של תורה, אשר בשביל זה נולד שיעמול בתורה, ואז אשרי לו, כי ניצול מעמל עולם הזה וזוכה לחיי העולם הבא.

 

• הרב מנחם פרומן, חסידים צוחקים מזה, עמ' 109-119:

רגילים לחשוב שכאשר יש לנו מצוקה מסוימת, נתפלל ונצעק אל ה' ונקבל את מבוקשנו, וזה העיקר. אולם באמת הרגע של הצעקה הוא העיקר. תחושת התלות וההזדקקות לה' היא המטרה. המצוקה היא אמצעי ופיתוי להביא אותנו לצעקה.

בדרך כלל חושבים שכשיש לאדם חיסרון או מצוקה מסוימת הוא מתפלל וצועק לה' וכך הוא מקבל את מבוקשו, וזה העיקר. אבל באמת אני חושב שהרגע עצמו של הצעקה הוא העיקר. אני מתפלל על הרבה נושאים: שמישהי תתחתן סוף סוף, שחולה יבריא, שאזכה להבין את מה שאני לומד. אבל יותר חשוב מכל המטרות האלו – זה הרגע של הצעקה עליהן. אפשר לומר שהמצוקה היא רק הפיתוי כדי להגיע לצעקה. העיקר זה לא הלידה אלא הצעקה שלפניה.

לפני הרבה שנים נולד בני הבכור. מה אני זוכר יותר מכל הלידה הזאת? איך אנחנו נוסעים במונית מהעיר העתיקה לבית החולים ואני אומר תהילים, כל הדרך צועק. הילד עצמו הרבה פחות חשוב מזה…

יש בעמדה כזאת משהו הומניסטי, אולי אפילו רומנטיקני, שהרי האדם – הוא הצעקה, והקב"ה – הוא התשובה. ובסוף מה שמעניין אותי זה הדבר האנושי ולא הגאולה שבאה בעקבותיו. זו באמת קושיה טובה עליי. אבל אני מרגיש שזה מגיע כתשובת המשקל להלכי הרוח התרבותיים של דורנו שהכול נמדד בהצלחה שלך, בהישגים, במה שרכשת. כולם היום מנסים להיות נמרים מלאי אונים וכוח. ואילו הצעקה היא הדגשת החולשה וההזדקקות האנושית.

 

 

 

שאלה פותחת: ביקורת

"לא יבקר בין טוב לרע" (ויקרא כז, לג)

איזה טיפוס את/ה, ביקורתי או תמים?

חוש הביקורת יכול לסייע בידינו להימנע מדברים העלולים להזיק לנו, אך הוא עלול גם לחסום אותנו.

נסו להיזכר במקרה בו הביקורת עזרה לכם, ובמקרה בו הביקורת חסמה אתכם.

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת בחקותי

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת בחקותי

 

 

1. "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו)

 

שאלה לדיון: בדידות

אנשים רבים, ביניהם בני נוער ומתבגרים חווים בדידות בחייהם. האם לדעתכם הבדידות היא חוויה שלילית במהותה? אילו היבטים יש לתחושת הבדידות? האם כשרואים חבר בודד צריך להשתדל לחלץ אותו מבדידותו, או שאולי הוא מעוניין שיניחו לו לנפשו?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

• הרב שלמה וולבה, עלי שור חלק ב' עמ' רי:

כאשר נוחתת על אדם צרה כלשהי, נוסף על הסבל שהוא חווה מן הצרה עצמה סובל הוא מבדידות. הוא חש לבד עם כאבו. מי שניגש לאדם זה ומשתתף בצרתו, מפחית במידה רבה את תחושות הסבל והכאב שנולדו מבדידותו.

אדם שפגעה בו מידת הדין חלילה, אם במחלה אם בסבל אחר, והוא נאבק עם סבלו מבלי יכולת להיחלץ ממנו בכוחות עצמו, כי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", הוא יושב בדד. ועוד יותר ממה שכואבים לו ייסוריו כואבת לו בדידותו. כל עוד שהיה חי את חייו עם חבריו ושווה עמהם, מילאה את ליבו שמחת חיים, כי כל נברא מתענג על חיים בצוותא חדא, והנה פגעה בו מידת הדין וניתקה אותו מצוותא זו, והושיבה אותו בדד וגלמוד בייסוריו..

הדוחק עצמו לתוך "מסגר" זה של חברו, לשאת אתו בכאב, לסבול אתו יחד, לתת לב להתבונן בצרתו – הרי פרץ את כבלי בדידותו, ונטל ממנו אחד מששים מחוליו. היש קץ לגודל הישועה שהנושא בעול עם חברו מושיט לסובל זה?

• הרב יוסף דב סולובייצ'יק, איש האמונה עמ' 10:

בדידות אינה שייכת בהכרח לאדם שאין לו חברים. אדם יכול לחוש בדידות גם כשהוא מוקף חברים וידידים. חווית הבדידות הינה מצד אחד מלאת סבל, ומצד שני יש בה משהו טוב ומזכך. היא יכולה לדרבן אותנו לעבוד את ה' אשר גם נמצא בבדידות אינסופית וקדושה.

 אפשר לציין את אופייה של הדילמה בפסוק בן שתי מילים: אני בודד. אולם אדגיש כי בשעה שאני אומר "אני בודד" אינני מתכוון לומר שאני חי לבדי. ברוך השם, אני נהנה מחברתם ומידידותם של רבים. אני נפגש עם בני אדם, אני מדבר, מטיף, מתווכח, טוען. מוקף אני על ידי חברים ומכרים. ועם זאת, החברות והידידות אין בהן כדי להפיג את החוויה מלאת הסבל של בדידות המלווה אותי תדיר. אני בודד משום שמדי פעם חש אני שנעזבתי והורחקתי על ידי הכול, אפילו על ידי ידידיי הקרובים ביותר, ודברי בעל המזמור (תהילים כז, י) "כי אבי ואמי עזבוני" נשמעים באוזניי כהמייתו הנוגה של התור. זוהי חוויה מוזרה, ולצערי אף אבסורדית, המולידה כאב צורב ומתיש וכמו כן תחושה ממריצה ומזככת. הנני מתייאש משום שאני בודד, ועל כן מתוסכל אני. מאידך חש אני שכוחי נתחדש בי מפני שחוויה זו של בדידות דוחקת את כל כולי לעבודת ה'. מתוך בדידותי שהיא "לשמה ולשרקה" גוברת בי התודעה – שאפשר לתארה על פי פאראפראזה של דברי פלוטינוס על התפילה – כי העבודה הזאת אשר לה מתחייב אנכי, איש בודד וגלמוד, היא לרצון לפני ה' המצוי בבדידות אינסופית וקדושה.

 

2. "החודש הזה לכם ראש חודשים" (שמות יב, ב)

שאלה לדיון: ראש חודש

לכל אחד מחגי ישראל ישנו תוכן פנימי המוזכר בתורה. סוכות – כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, שבועות – זמן  מתן תורתנו, פסח – זמן חרותנו. מהו לדעתכם התוכן הפנימי של ראש חודש? מהו ההבדל בין קדושת שבת ומועדים לקדושת ראשי חודשים?

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

• הרב יוסף דב סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה עמ' 163-171

שבת ומועדים מציינים קדושה גלויה, פורצת, המשנה את כל האווירה החולית הרגילה. קדושת ראש חודש היא קדושה נסתרת, אשר כמעט ואינה נראית כלפי חוץ. חילוק זה בין סוגי הקדושות קיים גם באנשים. ישנם אנשים שקדושתם היא גלויה ופורצת, ויש אנשים שהם בבחינת "אנשי ראש חודש", שכלפי חוץ נראים כאנשי חול, רגילים ופשוטים, אך מלאים הם קדושה מבפנים.

קיים הבדל יסודי בין קדושת שבת ויום טוב לקדושת ראשי חודשים. שבתות ומועדים קדושתם בולטת ונראית בעליל…. על כל צעד ושעל מרגיש היהודי בקדושת שבת ויום טוב. היא אופפת אותו ואת סביבתו… לא כן ראש חודש! המצע לקידוש היום של ראש חודש אינו המציאות החיצונית. קדושתו אינו באה לידי ביטוי בצורתו, אינה פורצת גבולות ואינה מתגלית כלפי חוץ. ראש חודש מהווה יום רגיל ופשוט כאחד ימות החול. … עטוף היהודי בלבוש חול, נושא בעול דאגות הפרנסה, שוקע באפרוריות ובחילוניות היומיומיות, משועבד הוא למלאכתו ולמקצועו ושופך את שיחו לפני קונו במטבע שהוא דש בה בימי חול…

בכל זאת טעון ראש חודש קדושה גדולה ועצומה. חכמי המסורה פסקו: "טעה ולא הזכיר ראש חודש בעבודה – אם עקר רגליו חוזר לראש. עפ"י ההלכה אין הבדל בין מי ששכח להזכיר ראש חודש בתפילותיו ובין מי שהשמיט את ההזכרה מעין המאורע ביום הכיפורים. בשני המקרים חוזר הוא ומתפלל.

אמנם כן, קדושת ראש חודש אינה נראית לעין. אין היא מזדקרת כמו קדושת שבת ויום טוב במלוא קומתה ותפארתה על פני הנוף האקסיסטנציאלי של האדם… מהותה מתבטאת בצניעות ובהסתרת פנים… אולם אין צניעות זו מפחיתה את ערך קדושתה כחוויה סובייקטיבית פנימית.. מוטען יום זה בתכונה מיוחדת שלא הוענקה לשאר ימות החול.

גם בקדושת האדם ישנן שתי בחינות: קדושה גלויה וקדושה נסתרת. מובן ששתיהן נובעות מעמקי הנפש והאישיות הרוחנית. ברם קדושה אחת מתגלית לעין כל, כמו קדושת שבת ויום טוב… אך יש אשר תופיע אישיות בייחודה הפנימי… במקרים כאלה מסתתרת הדמות האצילית, העדינה והקדושה, בנקיקי המציאות האישית, מתעטפת היא במלבוש מעשיות וחילוניות, וכל סגולותיה הפנימיות נשארות חסומות וסתומות בפני העולם החיצוני. ניצוץ של קדושת ראש חודש ישנו באישיות ביישנית כזו.

 

• רש"ר הירש, שמות יב, ב)

כל המועדים מטרתם להפגיש אותנו עם הקדוש ברוך הוא. המייחד את ראש חודש הוא ההתחדשות הפנימית שצריכה להתרחש באותה התוועדות. בראשי חודשים עלינו לחתור להתחדשות בעבודת ה'.

"מועד", משורש "יעד": לזמן התוועדות, (קרוב ל"יחד"), והוראתו: מקום שנקבע להתוועד בו… או זמן שנקבע להתוועד בו. וזה פירושו של "מועדים" כאן: זמנים שנקבעו, כדי שניוועד בהם אנחנו עם ה'….

התקרבות הירח אל השמש אך סמל הוא ועילה לחידוש התוועדותנו עם ה'. חידוש הירח הוא סמל ועילה להתחדשותנו אנו. "מועד", מילולית: פגישה. קידוש החודש היהודי הוא איפה מוסד, שתכליתו עבור ישראל: חידוש נעורים רוחני ומוסרי, אליו יחתור תמיד לבקרים, ועדיו יגיע על ידי שובו להתוועד עם אלוקיו.

 

שאלה פותחת: לידה

"אישה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא יב, ב)

פרשתנו פותחת בנושא הלידה. בכל אחד נולדים לפעמים רעיונות חדשים, תובנות חדשות. לפעמים הוא מרגיש אפילו שנולד מחדש.

נסו להיזכר ב"לידה" כזו. מה "נולד" לכם? מתי?

האם הלידה הייתה כרוכה ב"היריון" ארוך?

 

להמשך: פרשת מצורע

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת תזריע

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת תזריע-מצורע

 

1. "עזוב תעזוב עמו" (שמות כג, ה)

 

שאלה לדיון: סיוע למי שאינו מסייע לעצמו

האם לדעתכם צריך לעזור למי שאינו מתאמץ לעזור לעצמו? האם יש לעשות חסד רק למי שמשתדל בעצמו לצאת מ"הבוץ"? (דוגמאות: חבר שלך מסתובב ב"פרצוף חמוץ" ואינו יוזם שיחה עם אף אחד, מורה מתלבטת אם לסייע לתלמידה שאינה מתאמצת בלימודים, אימא רואה את החדר ההפוך של המתבגר שלה ומתלבטת אם לסדר אותו)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

• חזקוני על הפסוק "עזוב תעזוב עמו":

המצווה לעזור בפריקת החמור היא רק במידה ובעל החמור גם שותף למאמץ. אם הוא מתחמק מאחריות בטענה כי המצווה מוטלת על השני לא מוכרחים לעזור לו.

שלא יהא בעל החמור הולך ויושב לו ואומר הואיל ועליך המצווה אם רצית לפרוק פרוק. לכך נאמר "עמו", אם הוא מניחו, הרשות בידך להניחו. "עמו", אי אפשר לפרוק משאוי בהמה אלא בשני בני אדם זה פורק מצד זה וזה פורק מצד זה.

• הרב שלמה וולבה, עלי שור, חלק א' עמ' קצא:

לא פעם הסיבה שהשני אינו יוזם שיחה או קשר אינה מפני שאינו מעוניין בקשר, אלא מפני שהוא מצפה כי חברו יהיה היוזם. כך לפעמים עוברים ימים ושנים בהם כל אחד מצפה שהשני יאיר לו פנים ויפנה אליו. על כך אמרו חכמינו: הוי מקדים שלום לכל אדם. תהיה אתה הראשון.

כל בני אדם מחכים זה לזה, כל אחד רוצה שחברו יאיר לו פנים. התלמיד מצפה להארת פני רבו אך גם הרב מצה להארת פנים מצד תלמידו בנים סומכים על חמלת הוריהם אך גם ההורים רעבים ותאבים ל"הזרחת שמש" מאת בניהם… ושני כוחות אלה הם היסוד לחיי החברה האנושית: האחד – רעבון כל אדם להארת פני הזולת והשני – כוח הנתינה של הארת פנים השתול בלב כל בעל נשמה ונתבונן קצת ביחסי בני אדם איך לפעמים חיים איש בצד חברו מבלי למצוא דרך ושפה זה אל זה אם ננסה למצוא את המקור לכך נראה כי תמיד אדם מחכה שהלה "יתחיל" להתקרב אליו וככה מחכים עד בוש…

הרב מצפה לתלמידו שיתקרב אליו ויציע לו ספקותיו ובעיותיו ואילו התלמיד מחכה לרבו שיפתח לו פתח ויקרב אותו או: רב בעירו רוצה שעדתו תשתף אותו בכל פעולותיה, תשאל לעצתו ותסור למשמעתו, ואילו העדה ממתינה ליוזמת הרב שירד לתוך בעיותיה ויהא מעורב בחייה וככה יכולים לחיות שנים על שנים מבלי להתקרב זה לזה ובינתיים הולך ומתרחב ביניהם תהום כל אחד חושב על הצד שכנגדו שיש לו טעמים ונימוקים כמוסים להישאר רחוק – ואין כאן לא טעם ולא נימוק רק דעת חסרה כאן והידיעה הראשונה שעלי להזריח שמשי ולהאיר פנים להתבונן ולא להעלים עין!

כמה גדולים ונפלאים דברי חז"ל, ומה נפלאה דרכם לקפל בתוך הנהגה פשוטה ומעשה קטן סודות כה גדולים והרי קילו כל תורת הדעת והארת הפנים בציווי קצר זה: הוי מקדים שלום לכל אדם!

• הרא"ה קוק, אורות הקודש ג שטז:

האדם צריך לשאוף להיות טוב לכול. גם אם עומדים בפניו עיכובים גשמיים ורוחניים, אל יעצור את רצונו להיטיב.

כשמתגבר האיווי להיות טוב לכול, אז יודע האדם שהארה מעולם העליון באה אליו ואשריו אם הוא מכין מקום הגון בלבבו, במוחו, בפועל כפיו ובכל רגשותיו לקבל את האורח הנישא הזה… וכל המניעות והעיכובים, הגשמיים והרוחניים המעכבים את קבלת הרעיון הקדוש הזה אל תוכיותו, אל יעצרוהו. על כולם ילחם, ובמעוזו יחזיק, ויישא דעו למרחוק, להחזיק במידותיו של מקום, הטוב לכול, ורחמיו על כל מעשיו.

 

2. "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ג)

שאלה לדיון: עצמאות ולחץ חברתי

האם לדעתכם יש "ללכת עם הזרם" ולפעול על פי תכתיבים חברתיים כאשר מדובר בנושאים שאינם שליליים במהותם, אך גם אינם חיוביים? (לדוגמה: כולם קובעים ללכת למעיין, מדפיסים חולצות זהות, מאזינים לאותה מוסיקה)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

• הראיה קוק, אורות הקודש ג, רכא, קמ:

אדם צריך להיות נאמן לעצמיותו ולעולמו הפנימי, ולא להיגרר אחר עולמותיהם של אחרים.

כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו.. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלאים כל ומקיפים את כל. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.

חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איכה מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמתית נאבדה ממנו.

 

• הרב אברהם בהר"ן, החברה והשפעתה עמ' 124:

כאשר אדם נמצא בחברה טובה והוא מנסה להבליט את ייחודיותו על ידי מעשה של חריגה מן הכלל, אין לכך הצדקה באופן עקרוני, והדבר יביא לו נזק.

כדי לקבוע שיש הצדקה ליחיד להתנהג בהנהגה מיוחדת שאינה תואמת את הנהגת הכלל, יש לנקוט בזהירות מיוחדת. יש להתייעץ ולשאול שאלת חכם, ולקבל הכוונה על טיב ההנהגה, צורת הביצוע, אורך הזמן, וכל מה שקשור בזה. יש להיזהר מן הנטייה הטבעית שבאדם להבליט את ייחודו בפעולותיו גם כשאין כל הצדקה מעשית לכך ולא יושג כל שיפור במצבו בעניין זה. הנהגה כזאת, אם אינה באה לשם התועלת והשיפור, בהכרח היא מביאה נזק כאשר הוא נמצא בחברה טובה.

 

שאלה פותחת: בדידות

"אם בגפו יבוא, בגפו יצא" (שמות כא, ג)

אנשים רבים, ביניהם בני נוער ומתבגרים, חווים בדידות בחייהם.

מתי לאחרונה חשתם בודדים? בעקבות מה? מה סייע לכם לצאת מן הבדידות?

האם הווצאפ והאמצעים האלקטרוניים למיניהם פותרים את בעיית הבדידות?

נסו להיזכר במקרה בו סייעתם למישהו לצאת מן הבדידות. כיצד עשיתם זאת?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת משפטים

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת משפטים

 

1. "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו)

 

שאלה לדיון: בדידות

אנשים רבים, ביניהם בני נוער ומתבגרים חווים בדידות בחייהם. האם לדעתכם הבדידות היא חוויה שלילית במהותה? אילו היבטים יש לתחושת הבדידות? האם כשרואים חבר בודד צריך להשתדל לחלץ אותו מבדידותו, או שאולי הוא מעוניין שיניחו לו לנפשו?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

• הרב שלמה וולבה, עלי שור חלק ב' עמ' רי:

כאשר נוחתת על אדם צרה כלשהי, נוסף על הסבל שהוא חווה מן הצרה עצמה סובל הוא מבדידות. הוא חש לבד עם כאבו. מי שניגש לאדם זה ומשתתף בצרתו, מפחית במידה רבה את תחושות הסבל והכאב שנולדו מבדידותו.

אדם שפגעה בו מידת הדין חלילה, אם במחלה אם בסבל אחר, והוא נאבק עם סבלו מבלי יכולת להיחלץ ממנו בכוחות עצמו, כי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", הוא יושב בדד. ועוד יותר ממה שכואבים לו ייסוריו כואבת לו בדידותו. כל עוד שהיה חי את חייו עם חבריו ושווה עמהם, מילאה את ליבו שמחת חיים, כי כל נברא מתענג על חיים בצוותא חדא, והנה פגעה בו מידת הדין וניתקה אותו מצוותא זו, והושיבה אותו בדד וגלמוד בייסוריו..

הדוחק עצמו לתוך "מסגר" זה של חברו, לשאת אתו בכאב, לסבול אתו יחד, לתת לב להתבונן בצרתו – הרי פרץ את כבלי בדידותו, ונטל ממנו אחד מששים מחוליו. היש קץ לגודל הישועה שהנושא בעול עם חברו מושיט לסובל זה?

• הרב יוסף דב סולובייצ'יק, איש האמונה עמ' 10:

בדידות אינה שייכת בהכרח לאדם שאין לו חברים. אדם יכול לחוש בדידות גם כשהוא מוקף חברים וידידים. חווית הבדידות הינה מצד אחד מלאת סבל, ומצד שני יש בה משהו טוב ומזכך. היא יכולה לדרבן אותנו לעבוד את ה' אשר גם נמצא בבדידות אינסופית וקדושה.

 אפשר לציין את אופייה של הדילמה בפסוק בן שתי מילים: אני בודד. אולם אדגיש כי בשעה שאני אומר "אני בודד" אינני מתכוון לומר שאני חי לבדי. ברוך השם, אני נהנה מחברתם ומידידותם של רבים. אני נפגש עם בני אדם, אני מדבר, מטיף, מתווכח, טוען. מוקף אני על ידי חברים ומכרים. ועם זאת, החברות והידידות אין בהן כדי להפיג את החוויה מלאת הסבל של בדידות המלווה אותי תדיר. אני בודד משום שמדי פעם חש אני שנעזבתי והורחקתי על ידי הכול, אפילו על ידי ידידיי הקרובים ביותר, ודברי בעל המזמור (תהילים כז, י) "כי אבי ואמי עזבוני" נשמעים באוזניי כהמייתו הנוגה של התור. זוהי חוויה מוזרה, ולצערי אף אבסורדית, המולידה כאב צורב ומתיש וכמו כן תחושה ממריצה ומזככת. הנני מתייאש משום שאני בודד, ועל כן מתוסכל אני. מאידך חש אני שכוחי נתחדש בי מפני שחוויה זו של בדידות דוחקת את כל כולי לעבודת ה'. מתוך בדידותי שהיא "לשמה ולשרקה" גוברת בי התודעה – שאפשר לתארה על פי פאראפראזה של דברי פלוטינוס על התפילה – כי העבודה הזאת אשר לה מתחייב אנכי, איש בודד וגלמוד, היא לרצון לפני ה' המצוי בבדידות אינסופית וקדושה.

 

2. "החודש הזה לכם ראש חודשים" (שמות יב, ב)

שאלה לדיון: ראש חודש

לכל אחד מחגי ישראל ישנו תוכן פנימי המוזכר בתורה. סוכות – כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, שבועות – זמן  מתן תורתנו, פסח – זמן חרותנו. מהו לדעתכם התוכן הפנימי של ראש חודש? מהו ההבדל בין קדושת שבת ומועדים לקדושת ראשי חודשים?

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

• הרב יוסף דב סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה עמ' 163-171

שבת ומועדים מציינים קדושה גלויה, פורצת, המשנה את כל האווירה החולית הרגילה. קדושת ראש חודש היא קדושה נסתרת, אשר כמעט ואינה נראית כלפי חוץ. חילוק זה בין סוגי הקדושות קיים גם באנשים. ישנם אנשים שקדושתם היא גלויה ופורצת, ויש אנשים שהם בבחינת "אנשי ראש חודש", שכלפי חוץ נראים כאנשי חול, רגילים ופשוטים, אך מלאים הם קדושה מבפנים.

קיים הבדל יסודי בין קדושת שבת ויום טוב לקדושת ראשי חודשים. שבתות ומועדים קדושתם בולטת ונראית בעליל…. על כל צעד ושעל מרגיש היהודי בקדושת שבת ויום טוב. היא אופפת אותו ואת סביבתו… לא כן ראש חודש! המצע לקידוש היום של ראש חודש אינו המציאות החיצונית. קדושתו אינו באה לידי ביטוי בצורתו, אינה פורצת גבולות ואינה מתגלית כלפי חוץ. ראש חודש מהווה יום רגיל ופשוט כאחד ימות החול. … עטוף היהודי בלבוש חול, נושא בעול דאגות הפרנסה, שוקע באפרוריות ובחילוניות היומיומיות, משועבד הוא למלאכתו ולמקצועו ושופך את שיחו לפני קונו במטבע שהוא דש בה בימי חול…

בכל זאת טעון ראש חודש קדושה גדולה ועצומה. חכמי המסורה פסקו: "טעה ולא הזכיר ראש חודש בעבודה – אם עקר רגליו חוזר לראש. עפ"י ההלכה אין הבדל בין מי ששכח להזכיר ראש חודש בתפילותיו ובין מי שהשמיט את ההזכרה מעין המאורע ביום הכיפורים. בשני המקרים חוזר הוא ומתפלל.

אמנם כן, קדושת ראש חודש אינה נראית לעין. אין היא מזדקרת כמו קדושת שבת ויום טוב במלוא קומתה ותפארתה על פני הנוף האקסיסטנציאלי של האדם… מהותה מתבטאת בצניעות ובהסתרת פנים… אולם אין צניעות זו מפחיתה את ערך קדושתה כחוויה סובייקטיבית פנימית.. מוטען יום זה בתכונה מיוחדת שלא הוענקה לשאר ימות החול.

גם בקדושת האדם ישנן שתי בחינות: קדושה גלויה וקדושה נסתרת. מובן ששתיהן נובעות מעמקי הנפש והאישיות הרוחנית. ברם קדושה אחת מתגלית לעין כל, כמו קדושת שבת ויום טוב… אך יש אשר תופיע אישיות בייחודה הפנימי… במקרים כאלה מסתתרת הדמות האצילית, העדינה והקדושה, בנקיקי המציאות האישית, מתעטפת היא במלבוש מעשיות וחילוניות, וכל סגולותיה הפנימיות נשארות חסומות וסתומות בפני העולם החיצוני. ניצוץ של קדושת ראש חודש ישנו באישיות ביישנית כזו.

 

• רש"ר הירש, שמות יב, ב)

כל המועדים מטרתם להפגיש אותנו עם הקדוש ברוך הוא. המייחד את ראש חודש הוא ההתחדשות הפנימית שצריכה להתרחש באותה התוועדות. בראשי חודשים עלינו לחתור להתחדשות בעבודת ה'.

"מועד", משורש "יעד": לזמן התוועדות, (קרוב ל"יחד"), והוראתו: מקום שנקבע להתוועד בו… או זמן שנקבע להתוועד בו. וזה פירושו של "מועדים" כאן: זמנים שנקבעו, כדי שניוועד בהם אנחנו עם ה'….

התקרבות הירח אל השמש אך סמל הוא ועילה לחידוש התוועדותנו עם ה'. חידוש הירח הוא סמל ועילה להתחדשותנו אנו. "מועד", מילולית: פגישה. קידוש החודש היהודי הוא איפה מוסד, שתכליתו עבור ישראל: חידוש נעורים רוחני ומוסרי, אליו יחתור תמיד לבקרים, ועדיו יגיע על ידי שובו להתוועד עם אלוקיו.

 

2. "ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות" (ויקרא יד, ד)

רש"י: לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.

שאלה לדיון: לשון הרע

מה לדעתכם מניע את האדם לדבר לשון הרע, ומהי הדרך להימנע מכך? האם צריך להתרחק מחברת אנשים? להיות שתקן?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

• חפץ חיים, שמירת הלשון, שער התבונה יג-טז:

ישנם מספר גורמים היכולים להביא את האדם ללשון הרע. ביניהם מידות רעות כמו כעס וגאווה. הדרך להימנע מלשון הרע היא על ידי תיקון המידות הללו.

והנה לעוון הזה נמצאו כמה סיבות, וסימנם כל גיהנם. כעס, ליצנות, גאוה, יאוש, הפקר, נרגנות, אומר מותר. ונבאר דברינו אחת לאחת:

יש שמורגל בלשון הרע מחמת רוב כעסו. דהיינו שהוא בטבע כעסן גדול ונוח לכעוס על כל דבר, ובעת הכעס אי אפשר לו להתאפק ומדבר כל מה שעולה ברוחו. ולאיש כזה אין לנו שום עצה לשמירת לשונו, כי בעת שמתגבר כעסו הוא שלא בדעתו. אם לא שיראה לעקור את המידה הרעה הזאת מדעתו…

ויש מחמת ליצנות, דהיינו שהרגיל את נפשו לליצנות ולחברת אנשים לצים, על כן ממילא נמשך גם להתלוצץ מאנשים ולספר בגנותם…

ויש מחמת גאוה, דהיינו שהוא מחשיב את עצמו לחכם ולאיש באנשים, והכול שפלים בעיניו, לכן מלאו ליבו להתלוצץ מחברו…

ויש שסיבתן הוא מצד היאוש. דהיינו שהיצר מפתה אותם שאי אפשר לאיש מדיני כלל לעמוד בזה, אם לא שיפרוש לגמרי מענייני העולם, וזה אי אפשר, ותולין את עצמן במאמר חז"ל (ב"ב קס"ה) "וכולן בלשון הרע. על כן הם מתיאשין לגמרי משמירת זה העניין…

ויש שסיבת הרגל עוונו בא לו מצד הפקר. דהיינו שהוא רואה שדבר זה הוא הפקר בעיני הרבה מבני אדם בעוונותינו הרבים, ולא נחשב בעיניהם לעוון כלל, על כן נתרשלו ידיו משמירתו…

ויש שסיבת הרגל עוונם בא להם מצד מידת נרגנות. והוא האיש אשר דרכו וחוקו להתאונן ולהתרעם, וימצא תואנות על חבירו תמיד על מעשיו ועל דבריו, ואף על פי שחבירו בתומו מתהלך עמו ולא זד עליו בדבר. וידון כל דבר לחובה ולא לזכות, וכל שגגה ישים לזדון, וחושד חבירו שבשנאתו אותו עשה הדבר הזה וכו'. והנה המנוגע במידה הרעה הזאת לא יימלט תמיד מעוון לשון הרע על ידי זה, כי בכל מה  שחברו עושה או מדבר יתראה לו שכיוון רק נגדו…

ויש אנשים שסיבת הרגל עוונם בא להם מצד אומר מותר. דהיינו שהיצר מטעה אותם שדבר זה איננו בכלל לשון הרע או שעל איש כזה לא ציוותה התורה באיסור לשון, ואדרבה מצווה לגנותו מחמת טעם פלוני ופלוני.

 

• נצור לשונך, מתוך ההקדמה לספר עמ' ד-ה:

על מנת להימנע מלשון הרע אין צורך להיות שתקן. החפץ חיים בעצמו היה רחוק מלהיות שתקן ובכל זאת קיים הלכה למעשה את כל מה שכתב ודרש בספריו.

שם הספר "חפץ חיים" נעתק מתוך הפסוק: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" (תהילים לד, יג-יד). אופייני לענוותנותו הגדולה, הוציא ר' ישראל מאיר את הספר בעילום שם. אולם משנודעה ברבים זהות המחבר, החלו לכנותו בשם ספרו "חפץ חיים". כך גם נשאר שמו בפי העם עד היום, ולאמיתו של דבר היה זה השם הראוי ביותר להלום את האיש אשר קיים הלכה למעשה את כל אשר כתב ודרש בספריו. בנו מספר כי מעולם לא שמעו מילה שאינה ראויה יוצאת מפיו. הייתה זו גדלות נשגבה בהתחשב בעובדה שהחפץ חיים היה רחוק מלהיות שתקן בטבעו. הוא נשא דברים באספות וכינוסים אינספור. הוא גם היה פעיל ביותר בעסקי הכלל בחיי הציבור היהודי. רבים השכימו לפתחו כדי להאזין לעצתו והדרכתו בכל תחומי החיים. ואף על פי כן הצליח לעמוד בשלמות במשימה הקדושה של שמירת הלשון…

אחר שסיים את ספרו "חפץ חיים", הלך ר' ישראל מאיר אצל גדולי הדור על מנת לקבל את הסכמתם. אחד מאלה היה הגאון ר' ברוך מרדכי ליפשיץ, רבה של נובהרדוק. ר' ברוך מרדכי התרשם מאד מן הספר, אולם קודם שנתן את הסכמתו רצה להיווכח האם נזהר המחבר בעצמו בלשונו כפי שהוא דורש מאחרים. על כן ביקש את אחד מתלמידיו שיעסיק את החפץ חיים בשיחה. במשך שש שעות תמימות ניסה התלמיד למשוך אותו בלשונו, כדי שיוציא מפיו איזה דבר גנאי, אולם ללא הצלחה. אפילו מילה אחת שיש בה אבק לשון הרע לא עברה את בדל שפתיו.

 

• הרב אביגדר נבנצל, שיחות לספר ויקרא, עמ' קעט-קפ:

הדרך להימנע מלשון הרע היא להרבות בדיבור ובמחשבה חיוביים.

מה יכולים אנו ללמוד ממצבו העגום של המצורע, קורבן לשונו הרעה? – ראשית יש לזכור, שמידה טובה מרובה על מידת פורענות ביחס של אחד לחמש מאות (תוספתאסוטה ד, א). אם המפחית בערך הזולת, גורם פחיתות עצומה בנפשו, הרי שהמרומם והמשבח מי שראוי לכך – אין גבול למעלה שנפשו משיגה בכך! שהרי למעלה, למידה הטובה, עוצמה גדולה פי חמש מאות מן ההרס הנורא!… הלוא הוכחנו, שהנזק בהפחתת ערך הזולת נגרם אפילו במחשבה בלבד, בהורדת ערכו בתוכנו פנימה – אם כך, הבה ניעזר בזאת לטובה. נחשוב עליו בלבנו מחשבות טובות! נחפש שבח וזכות לחבר בכל מצב, ונעלה את ערכו בעיני עצמנו.

שאלה פותחת: לידה

"אישה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא יב, ב)

פרשתנו פותחת בנושא הלידה. בכל אחד נולדים לפעמים רעיונות חדשים, תובנות חדשות. לפעמים הוא מרגיש אפילו שנולד מחדש.

נסו להיזכר ב"לידה" כזו. מה "נולד" לכם? מתי?

האם הלידה הייתה כרוכה ב"היריון" ארוך?

 

שאלה פותחת:

"כי תבואו אל ארץ כנען… ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא יד, לד)

רש"י: בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.

לעיתים נופלת עלינו צרה, וכשאנו מתמודדים עם הצרה מתגלה לנו "מטמון" כלשהו.

עם איזה קושי או צרה נתקלתם במהלך חייכם? האם גיליתם מטמון כלשהו במהלך ההתמודדות? מה היה המטמון?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת תזריע

פותחים שולחן – לפרשת מצורע

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת תזריע-מצורע