תגית: דימוי עצמי

כיסוי וגילוי

רובנו רגילים לראות במסכה ביטוי לזיוף וחוסר אותנטיות. "אחת הבעיות הגדולות בחיינו היא המסכה." טען הרב זאב קרוב ז"ל, במאמרו "להסיר מסכות – עולם של אמת". "אתה מדבר עם אנשים וצריך לבדוק האם הם מתכוונים למה שהם אומרים או לא? אתה קונה מכשיר ולא כל כך בטוח כי קבלת את מה שרצית. הרבה מסכות יש בחיינו והרבה כיסויים המטעים את ראייתנו והבנתנו…  קדושת פורים באה להסיר את המסכות. לחשוף את העולם הפנימי שמאחורי המסכות ולהביא לכך שלא יהיה פער בין הנגלה בחיינו לבין הנִכְסֵה."

שנים לפניו ציין הרב קוק את הצורך הדחוף להתקרב אל פנימיותנו: "מאד אנו צריכים בחיינו, שהסודות הנעלמים יצאו ויתגלו, כי על ידי גילוייהם של הסודות נכיר עצמנו, נכיר את מה שחבוי בקרבנו. בשעה שנבוא לאותה הבחינה של "לבסומי עד דלא ידע", נפּטֵר, לפחות לשעה, מכל אותן ידיעות המטעות אותנו, המוליכות אותנו כשבויים… והידיעות המטעות הללו הן מסתירות ממנו את הסוד. מבושמים אנחנו יותר מידי מדמיונות חיצוניים ובשביל כך אין אנו מרגישים את האמתיות של הפנימיות שלנו". (מאמרי הראי"ה עמ' 153 מתוך "היסוד" גליון קכ"ב)

אמת עמוקה  – קול פנימי טמון בתוך כל אחד ואחת מאתנו, ועלינו לגלותו ולהקשיב למיתריו העדינים.

זאת כיצד?

ע"י שתיה של יין למשל,  גורם מערפל ומטשטש – המהווה מעין מסכה…

מסתבר אם כן שישנן מסכות וישנן מסכות. יש מהן המסיתות אותנו הרחק מן האמת ואחרות "פועלות" הפוך ומשמשות דווקא פתח מעבר ואמצעי להסרת עכבות פסיכולוגיות והתנהגותיות, הנצבות כשומרי סף מפני שחרורה של אמת פנימית.

בעבודתי כפסיכולוגית חינוכית, אני נחשפת לסודות רבים. חלקם נוגעים לזיכרונות רחוקים ואחרים נעוצים בחוויות ההווה. יש המתקבלים על ידי באמפטיה פשוטה ולשמע אחרים בטני מתהפכת במצוקה.

שיעור גדול אני לומדת בנוגע ליכולת הכיסוי וההסתרה האנושית. נשים שסובלות מאלימות, נער שחווה טראומה, הורים שכולים, זוג המצוי בקשר משברי, כל אלה קמים בבוקר, יוצאים לעבודת יומם ומתפקדים באופן סביר ואף טוב, כל זאת, בעוד בליבם נעוץ חץ או מצוי חלל וכאב אינסופי. מסכות אלה, מסייעות להם במובנים תפקודיים ופסיכולוגיים אך לעיתים הן מהוות סכנה בהרחיקן את בעליהן מליבון המצב וקבלה של טיפול מקצועי תומך.

גילויו של סוד או ביטויה המפורש של משאלת לב כמוסה, הנו אירוע מרגש ונדיר. יציאתו אל חלל החדר משנה באחת את האווירה ויוצרת מציאות אינטימית ולא מוכרת, והתחלה של מסע ארוך ומפרך, אל ארץ חדשה.

אדם צריך שתהיה לו מסכה, חַיִץ וגדר בינו לבין העולם. ולא כל סוד מחויב, לתפישתי, שיהיה פרוץ וחשוף. כל אחד ואחת מאתנו, זקוק גם לערוגה פרטית ומוגנת של חוויות, תובנות ומשאלות כמוסות.

ואולם, אין בכך די.

בריאותנו הנפשית, כך אני סבורה, מושתתת על אומץ לב ורצון כן להיפגש, לתקשר ואף לחלוק עם עצמנו ועם הסביבה משהו מצפונות הלב.

"זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא." אמר הרופא והפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט  (ויניקוט, ד. ו. (1971), "לתקשר ולא לתקשר", עמ' 243), וחשף, אגב כך, את החבל הדק בין כיסוי לגילוי, עליו אנו מתהלכים.

בחג הפורים הקרוב נחבוש מסכות. הזדמנות מונחת לפתחינו לבחור האם הן תשמשנה לנו מגן מפני חודרנות החברה, האם תרחקנה אותנו מעצמנו וזה מזה? או שמא חבישתן תאפשר לנו לחוות רגעים משמעותיים של גילוי לב וקרבה אנושית.

לתגובות:  במייל:  

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית, מתנדבת בארגון "לב אבות"

 

עוד עם נעמי עיני בלב אבות:

עישון. בתי בת ה17 התחילה לעשן סיגריות. היא מסתירה זאת ממני, אך אני יכול להריח את ריח הסיגריות מן הבגדים שלה. לאחרונה גם מצאתי חפיסה מקומטת בתיק שלה, כאשר נקטתי יוזמה…

על מסכות בפורים ובחיים. מהי משמעותן של מסכות שאנו עוטים על עצמנו? האם המסכה חיובית או שלילית?

אתגרים חינוכיים בחג החנוכה. חג החנוכה מביא איתו אתגרים שונים בתחום החינוך. למה עלינו לשים לב בתקופה הזאת?

 

התלמיד שרצה את המסכה הטבעית שלו

לא צריך לחכות לאדר ופורים בכדי לדעת שכל אחד מאתנו מחזיק בבית שלו מלאי מפוצץ במסכות. כשאתה מגיע לבוס שלך, אתה תיקח את מסכת ה'נופת- צופים- לשירותך-אדוני'.

בבית, עם האישה והילדים, בדרך כלל תשקיע פחות ותזרוק על עצמך את מסכת ה'אבא- חזר-מותש-מהעבודה- בחייאת-תניחו-לי'. כשאתה נפגש עם ההורים שלך, אתה אוהב להריח בכל פעם מחדש את מסכת ה'אמא-אפשר- עוד-טיפה-צומי- לילד-הקטן-שבתוכי .'

מעבר למסכות האישיות, יש גם מסכות כלליות. אוניברסליות. אחד המוסדות הידועים בעולם הנוהג לספק מסכות כאלו הוא בית הספר : בתור מוסד מוכר ומכובד, בית הספר יודע בדיוק איזה מסכה הוא דורש מהתלמידים שלו.
האורך קבוע מראש. הצבעים. המרקם. בכדי לגוון, מציע בית הספר כמה וכמה סוגי מסכות: יש את המסכה ההומנית. יש את המסכה הראלית. יש את מסכת האלו שצריכים קצת עזרה בלסדר אותה כך שתשב להם טוב על הפנים. אבל למרות הכול, יש כאלו, שמה לעשות, מסכות לא באות להם בטוב. הם מתעקשים משום מה, ללכת עם הפרצוף הטבעי והאמתי שלהם. בגלל שכל הסביבה שלהם עוטה מסכות והם היחידים שהולכים טבעי, הם מעוררים
המון רעש וקשה להישאר אדישים למראה להתנהגות שלהם.
הבעיה מתחילה מכך, שלפעמים אין ברירה, וגם התלמידים האלו, שאוהבים את המראה שלהם כמו שהוא, נטול מסכות, חייבים לפי החוק לענוד אחת משלהם.

אז הם מגיעים למחסן המסכות, מסתכלים על כולן. מודדים אחת אחת ומחפשים משהו מתאים. בסוף, הם רואים בתחתית המחסן איזו מסכה חדשה יחסית, שמבטיחה 'נוחות מרבית ובכלל לא לוחצת'. מסיכה בקצב שלך. הם נעמדים מול המראה ומתחילים לענוד אותה. יצא לי להכיר מישהו כזה, שבשום אופן לא רצה לחבוש מסיכה עד שהיה חייב.

תמיד בבית הספר אנשי המסכות הסתכלו עליו מוזר אבל זה לא הפריע לו, כי הנער הזה ממש אהב את הפנים שלו.

בוקר אחד בפורים, חיפשתי את הנער הזה אבל התברר לי שגם הוא נאלץ לחבוש מסיכה. כמובן ששאלו אותו אם הוא רוצה ללכת על המסכה ההומנית או הראלית או מהסוג שיושב טוב על הפנים.
נער אחד חבוש מסכה, סיפר לי שהנער ניסה להתחמק ואמר להם ש'"המסכה של הפנים שלו דווקא יושבת עליו יופי והוא ממש אוהב אותה", אבל ה'הם", שם, לא צחקו. רק דחפו לו את המסכה.
ניסיתי בכל זאת לאתר את הנער מבין מאות הנערים שחבשו את המסכות, אבל לא הצלחתי.

כולם נראו לי אותו הדבר. עד שבשיעור נתקלתי בנער שכל הזמן ניסה להסיר את המסכה שלו. לא הבנתי מה נסגר ולמה הוא לא יכול להיות כמו כולנו.
גם המסכה שלי לוחצת אז לכן אני אוריד אותה? העניין שההתעסקות התמידית שלו עם המסכות עשתה רעש בכיתה וכל המסכות הופנו אליו.
נאלצתי להתרות בו: "תקשיב אדון נער תלמיד. עוד פעם אתה מנסה להוריד את המסכות שלך ולהיות שונה ואני מוציא אותך החוצה מהכיתה."
הוא הבין את המסר, עזב את המסכה והמשיך ללמוד. כמו כולם.
אולם בזמן שכל שאר המסכות עשו את המטלות שהמסכה שלי הטילה עליהן, שמתי לב שמידי פעם, הוא הסתכל שאני לא מסתכל ומתחת לשולחן הסיר את המסכה שלו ושוב חשף את הפרצוף האמתי שלו. הסתכלתי עליו:
הוא כתב משהו בהתלהבות. עיניו מרוכזות. כל כולו חי ונושם את הכתיבה שלו. מעולם לא ראיתי אותו כל כך מרוכז ומלא בתשוקה לבצע משהו.

החלטתי לשתוק ולא להפציר בו בתקיפות לשוב ולחבוש את המסכה. בהפסקה הסתכלתי על מה שעשה:
זה היה דף עם צורות גאומטריות מורכבות ומרהיבות שהתמזגו לצורה אחת הגדולה מסך חלקיה. למרות שהתלמיד הזה התקשה מאוד בשיעורי חשבון, נדהמתי מהרמה ומהמורכבות של ה'יצירה' שלו.
אח"כ ביקשתי ממנו את הדף. כל איש חינוך שראה את רמת הגימור התלהב ולא האמין שהוא נכתב בידי תלמיד ולא בידי אומן מקצוען.
בשיעור הבא כבר הייתי חייב לדרוש ממנו שוב פעם להחזיר את המסכה שלו ולהיות כמונו. כמו כולם.

רק זה מה שחסר לי: שעוד מסכות ילמדו מהמסכה הזו.
הוא חבש בחוסר חשק את המסכה שלו. בפעילות הבאה שהבאתי לו, כמו לשאר המסכות, עודדתי אותו וביקשתי ממנו שיעשה אותה באותה התלהבות כמו שעשה את היצירה המושלמת שלו.
אבל הוא רק הנהן לי מבעד למסכה, ונדמה לי שראיתי שם עצב גדול ודמעה אחת שהצליחה לזלוג מבין הדפנות המרובעות שלה.

מתוך "עולם קטן" גיליון 538 ויקהל / אבינועם הרש

פרשת כי תשא

1. "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה" (שמות ל, יז)

 

שאלה לדיון: אמצעי או מטרה

הכיור שימש את הכוהנים לרחצה, קודם שיתחילו בעבודתם במשכן ובבית המקדש. מה לדעתכם חשוב יותר, ההכנה למצווה או המצווה עצמה? האמצעי או המטרה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה עמ' ק"י, קי"א:

הראי"ה קוק סבר שערכם של האמצעים, כאשר הם נעשים לשם שמיים, גבוה מאד, והשכר של העוסקים באמצעים עולה על השכר של העוסקים במטרה עצמה. לכן אמרו חז"ל "גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מאנשים", כיון שהן מאפשרות לבעליהן ללמוד תורה.

שמחת בית השואבה שהייתה נוהגת בבית המקדש, בלילי חג הסוכות, הרי היתה קשורה בניסוך המים על גבי המזבח כל שבעת ימי חג הסוכות, והשאלה המתעוררת היא: מדוע נקראה השמחה על שם מעשה השאיבה, שזה רק הכשר מצווה, אמצעי לקיום המצווה, ולא נקראה על שם המצווה עצמה – שמחת בית הניסוך?

והסביר מרן הרב (קוק) זצ"ל, שבזה באו חז"ל ללמדנו שעל ידי שהאדם מקדש את מעשיו, עושה כל פעולה לשם שמים, בכוונה גמורה לעשות רצון ד', האמצעי מתעלה ומגיע לדרגת התכלית.

ובנאום ברכה שנשא מרן הרב זצ"ל בחול המועד סוכות, בחגיגת הנחת אבן הפינה של בית הכנסת "אוהל רבקה"… הוסיף ואמר: מצינו במסכת ברכות י"ז, א, שנשאלת השאלה "נשים במאי זכיין" (במה הן זוכות)? (שהרי הן פטורות מתלמוד תורה), והתשובה היא שם: באקרויי בנייהו לבי-כנישתא (שטורחות על בניהן להביאן לבית הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה – רש"י סוטה כא, א). באתנויי לגברייהו ונטרן לגברייהו (נותנות רשות לבעליהן ללכת ללמוד תורה וממתינות להם). והנה שלושת אלה הם רק אמצעים לתכלית לימוד התורה, ואף על פי כן מצינו שם שאמרו חז"ל "גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מאנשים", ולמדנו שזכות העסק באמצעים ושכרם עולה על הזכות והשכר של העוסקים במטרה עצמה.

והמשיך הרב ואמר: רעיון זה נרמז לנו גם בשמחת בית השואבה. באותה שמחה שנקראה על שם האמצעים – השאיבה   – אעפ"י שזו רק הכנה למטרה – לניסוך המים, מוסרים לנו חז"ל במסכת סוכה (נא, ב), שמקומם של הנשים שם היה למעלה, ואילו האנשים עמדו למטה. היינו שבחגיגה מפוארת זו, שבה הובלט בצורה חגיגית הערך של ההתמסרות לשכלול האמצעים, היה מעמד הנשים, המקדישות כל כך הרבה לאמצעים, מכובד ביותר, ומקום המושב הגבוה ניתן להן.

 

  • אורה רבקה וינגורט, אור הלבנה עמ' 128-129

לא תמיד אנו זוכים לראות את תוצאות מעשינו, ובוודאי שלא באופן מיידי, אך אם נבין ש"אדם לעמל יולד", שהעמל הינו המטרה ולא האמצעי, ושתפקידנו להשתלם ולא להיות מושלמים, נמצא את עצמנו שמחים יותר.

לפני מספר שבועות ניצלתי את ההפוגה בגשמים, ויחד עם ילדי הגשמנו חלום קטן – שתלנו גינה. החיבור עם האדמה היתה חוויה מרוממת בשבילנו. דומה שהאדם, שעל שם האדמה נקרא, חווה חיבור טבעי ועמוק בשובו לשורשו. לא בכדי היא מכונה 'אמא אדמה'.

השם כידוע מורה על המהות. מהו באמת הקשר העמוק בין האדם והאדמה? המהר"ל מצביע על כך שהאפיון המרכזי של האדמה היא היותה מקום שבו דברים יוצאים מן הכוח אל הפועל. כל הזרעים הטמונים באדמה מכילים פוטנציאל אדיר, מה שמכונה 'בכח', וכשהם יוצאים בצורת צמחים ופרות, זוהי יציאתם ל'פועל'. כך גם "האדם הוא בכח ויוצא אל הפועל". יש בנו המון המון כוחות (למי לא אמרו להוריו, לפחות פעם אחת באסיפת הורים, שיש לו "הרבה פ-ו-ט-נ-צ-י-א-ל"?) ועבודת החיים שלנו, היא להוציאם לפועל. אלא שכאן מוסיף המהר"ל הערה מהפכנית – "כי תכלית מעלתו (של האדם) הוא אל העמל, שהוא יציאה אל הפועל…". ומוסיף הוא ומבאר, שאל לנו לחשוב שעם יציאת שלמות האדם (מן הכח) אל הפועל, אז יוצאת שלמותו לגמרי אל הפועל, אלא שמטבע בריאת האדם, כל כמה שהוא מוציא את כוחותיו לפועל, הוא נשאר עוד ב"כח". מכאן גם ברור מדוע דווקא האדם נקרא על שם האדמה (הרי הרבה בריות נוצרו מן האדמה), שכן רק אצל האדם, היציאה מן הכח אל הפועל, היא עצם מהותו! כלומר – התכלית היא העמל (כפי שציטטנו לעיל) ותהליך ה'יציאה', ולא התוצאות.

כשחשבתי על הדברים האלו, קצת צחקתי על עצמי, כי כשעבדתי על הגינה שלי, הרגשתי צורך לראות מיד גינה. לכן לא קניתי זרעים או פקעות, אלא שתילים עם פרחים… לא היתה לי סבלנות להתעצם עם תהליך הצמיחה, חיפשתי מיד הישג – גינה פורחת. אינני חושבת שזה דבר נורא, אלא שאם זוהי דרך הפעולה בחיים, יכול הדבר לגרום לתסכולים רבים. לא תמיד אנו זוכים לראות את תוצאות מעשינו, ובוודאי שלא באופן מיידי, אך אם אנו נבין ש"אדם לעמל יולד", שהעמל הינו המטרה ולא האמצעי, ושתפקידנו להשתלם ולא להיות מושלמים, נמצא את עצמנו שמחות יותר.

הדבר נכון במיוחד עבורנו, כנשים ואמהות. כמה אנו מיחלות לראות פירות לעמלנו ב"חינוך", אלא שאלו לא תמיד נראים לעין… ולהבדיל, בעבודות הבית… הדבר שאותי תמיד מתסכל בנושא, הוא שזה פשוט לא נגמר! הכיור מתחיל להתמלא מיד אחרי שסיימנו לשטוף כלים, הכביסה תמיד מלוכלכת, והרצפה תמיד נזקקת לשטיפה. אך אולי דרך העבודות הללו, אנו מקבלות תזכורות יום-יומיות לזה ש"תכלית מעלתו (של האדם) הוא אל העמל…"[1], ושהעבודה הרוחנית שלנו, וכוחותינו המחכים לצאת אל הפועל, הם באמת אינסופיים.

בהבנת היסוד הזה, אנו מתקנים גם את חטאה של האדמה. ה' אמר בבריאה "תדשא הארץ … עץ פרי עושה פרי", אך היא למעשה הוציאה "עץ עושה פרי"[2]. מסביר הראי"ה שהארץ חטאה בזה שהיא ראתה טעם רק ב'פרי', בתוצר – תוצאה, ולא הבינה שהקב"ה ייעד טעם מתוק לתהליך בעצמו, שהוא בחינת ה'עץ'.

 

 

2. "ויכל משה מדבר איתם ויתן על פניו מסווה" (שמות לד, לג)

שאלה לדיון: הסוואה, תדמית שאינה נכונה

לעיתים אנו מציגים תדמית שאינה נכונה ואינה מתאימה ל"אני" האמתי שלנו. מה דעתכם על כך?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • אורחות צדיקים, שער האמת:

צריכה להיות התאמה בין התנהגותו החיצונית של האדם לבין הרגשותיו וכוונותיו הפנימיות. אדם המתנועע כלפי חוץ בזמן התפילה וליבו ומחשבותיו נתונים לעניינים אחרים, אין עבודתו אמתית.

…אבל אם התפלל בהנעת שפתיו אל הכותל ומחשב בענייני העולם, ויקרא בלשונו וליבו בעניין אחר, או שיחשוב להתכבד איך קולו ערב כדי למצוא חן בעיני בני אדם לקבל מהם שבח – אז אין עבודתו אמת, והוא מאותם שנאמר עליהם:  " קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (ירמיה יב, ב). לכך אנו מתפללים: "וטהר ליבנו לעבדך באמת" – שנעשה כל עבודתנו באמיתות ולהאמין בלב ונפש חפצה, ולא מפני אנשים ולא בשביל ממון או רעות רוח.

 

  • הראי"ה קוק אורות הקודש ג, צז:

לא טוב להתנכר לעצמיות שלנו, ולאבד את הקשר עם ה"אני" הפנימי. זה היה החטא של אדם הראשון, שלא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלתו של הקב"ה "איכה", וזה היה חטאם של אבותינו שהשתחוו לאל זר במקום להיות נאמנים ל"אני" שלהם, הטוב.

ואני בתוך הגולה…

חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איכה, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחוואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב.

 

  • הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו ח"ג:

ישנה מעלה גדולה להיות אדם "נסתר", שאין יודעים את מעלותיו הרוחניות, אולם ר' ישראל סלנטר, אחרי שראה את ירידת הדור, הכריע כי עדיף לוותר על הרצון להיות "נסתר" על מנת לדאוג לתיקון הכלל.

הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל רצה לעלות למדרגות העליונות על ידי שייהפך לנסתר, וידוע שהכין את עצמו לזה בהכנות רבות. (הוא הרגיל את עצמו להתפלל במהירות, ובכל זאת בכוונה עמוקה, כדי שלמראית עין ייחשב כ"בעל בית" פשוט. וסיפר תלמידו הגרש"ז זצ"ל, ששנתיים ימים היה צריך להתלמד בזה. כמו כן הספיק ללמוד בעל פה חלק גדול מהש"ס עם תוספות, כדי לא יהיה צריך ללמוד מתוך ספרים). אולם אחר כך חזר ממחשבתו זו להיות נסתר, כיוון שראה את ירידת הדור, ואמר: במה יכול אדם לזכות על ידי עבודת הנסתר – לגילוי אליהו ורוח הקודש: מכל מקום, תקנת הרבים עדיפה מזה! והגרש"ז זצ"ל הוסיף ש"רצון יראיו יעשה", כי אחרי כל הגדולות שראו בו, נשאר בכל זאת נסתר, ולא היה אף אחד שהכיר את גדולתו האמתית.

 

 

שאלה פותחת: מסווה, מסכה

"ויכל משה מדבר איתם ויתן על פניו מסווה" (שמות לד, לג)

באיזו סיטואציות בחיים אתם שמים על עצמכם "מסווה" ולא מראים את ה"אני" האמתי שלכם?

עם מי אתם מרגישים הכי בנוח, בלי צורך לשים מסכות? מדוע?

מה משדר האדם שאתו אתם מרגישים טבעיים לגמרי?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת כי תשא

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת כי תשא

חינוך למתבגרים – חלק א: בחירה נכונה בחיים

חינוך למתבגר : בחירה נכונה בחיים

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:


הסרטון מתוך האתר "ערוץ מאיר". לצפייה בסרטונים נוספים  לחצו כאן.

לאתר של ד"ר אבולעפיה

לחלק ב של ההרצאה: חינוך להכלה והיכלות לבחור

דר מיכאל אבולעפיה

 

עוד עם ד"ר מיכאל אבולעפיה:

חינוך להכרח ולחופש – חלק א

חינוך להכרח ולחופש – חלק ב

חוצפת המתבגר – איך להתחבר לנער מתבגר? הדרך להתמודד עם החוצפה – כדרך להתחבר אליו

חינוך למתבגרים – חלק ב: חינוך להכלה והיכלות לבחור – איך מעודדים בנער יכולת הכלה? איך עוזרים לו לבנות כוחות נפשיים להתמודד עם מציאות קשה, ולראות את הטוב מתוך מציאות חשוכה? איך נעזור לו לשכלל את ההבנות שלו?

להיאבק נגד הנשירה הסמויה – חלק א – נשירה סמויה היא תופעה מדאיגה, בה אחוז גבוה מאוד של ילדים שנמצאים רשמית בכיתה הם בעצם מנותקים ממנה. איך נלחמים בתופעה? איך מחזקים את הזיקה של הנוער ללימודים?

להיאבק נגד הנשירה הסמויה – חלק ב – סרטון המשך על נשירה סמויה: יןלדים שנמצאים בבית הספר פיזית אבל לא נפשית – הילד לא לומד ולא מתחבר חברתית. מה עושים עם ילד שחושב שאף אחד לא איכפת לו ממנו?

שילוב הומור בחינוך – שילוב הומור בחינוך ככלי להתנהלות מול הילדים במקום הכלים 'הישנים' של הטלת מרות. התוצאות מפתיעות.

חברים בעייתיים

שאלה: הבן שלי – בן 14 – התחבר עם חבר'ה בעיתיים ביותר, ויש ירידה אצלו מכל הבחינות – לימודית, דתית, התנהגותית. איך עוצרים את זה לפני שמאוחר מדי?

תשובה: התחברות עם חברים בעייתיים באה בדרך כלל לפצות על קושי אישי. החברים החדשים נותנים לעיתים תחושת שייכות, תחושת ערך עצמי שלא תמיד הבן מקבל או מרגיש שהוא מקבל במקום אחר. במילים אחרות התיאור של ירידה רוחנית, ירידה בלימודים, חברים בעייתיים הם הרבה פעמים הסימפטום ולא הבעיה.

על מנת לפרוץ דרך ולהתקדם, חייבים לאבחן את הבעיה. את האבחון הזה כדאי לעשות בשיחות איתו – אם הוא מוכן לשוחח (והרבה פעמים במצבים כאלה ערוצי התקשורת עם ההורים די חסומים…), אפשר לעשות בשיחות עם מוריו ומחנכיו ואפשר להיעזר באנשי מקצוע.

לאחר שיש אבחנה – צריך לטפל בבעיה. במקביל לטיפול בבעיה חשוב לשקול ולעשות כמה דברים:

  1. לחפש חוויות הצלחה. לחפש הצלחות קטנות בלימודים, למצוא תחביב חדש (לדוגמא: רכיבה על סוסים, נגינה בגיטרה וכו'), למצוא התנדבות עבור הבן במקום שהוא מרגיש שהוא תורם והוא שייך.
  2. להציע סוגי בילוי חדשים. או במקביל לעזור לו להשתלב עם חברים רצויים (בכתה או בתנועת הנוער). אפשר להציע את הבית כמקום לאירוח של מסיבה, פעולה וכו'.
  3. צריך לדעת שלהטיל איסור על פגישה עם החברים ה'בעייתיים' זו משימה שקשה מאד להצליח בה. גם אם מצליחים, זו בדרך כלל הצלחה זמנית. אפשרות אחרת היא דוקא לנסות ולהכיר טוב יותר את החברים החדשים ולראות לעומק האם באמת החברות מזיקה או שאולי היא דוקא מועילה. גם אם תגלו שיש בה נזק, אם תכירו את החברים החדשים יותר לעומק תוכלו לכוון את בנכם כיצד לנווט את עצמו בתוך החברות הזו – מתי להשתלב ומתי להתרחק? מתי להוביל ומתי להתחמק? מתי לעמוד על שלך ומתי לוותר?

אם תצליחו לנתח איתו סיטואציות (מבלי להטיף לו מוסר…), הוא ילמד הרבה מאד מההתנסות הזו ויתחסן כנגד השפעות מזיקות. צריך לזכור שכשאדם זוכה לשמוע דברים איכותיים הוא בסופו של דבר מפנים אותם, גם אם בהתחלה הוא דוחה את הדברים הללו על הסף.

בהצלחה.

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי

 

עוד מאמרים מהרב הולנדר בלב אבות:

חינוך לצניעותכיצד מחנכים לצניעות? עקרונות וטיפים

ילד מושעה בביתהשעו את בננו מהלימודים. מאז הוא מתבטל ולא עושה שום דבר כדי לנסות לחזור ללימודים…

לא קם בבוקרבני לא קם בבוקר… אני מניחה לו לישון, אבל אינני יודעת האם אני נוהגת נכון. אני חוששת שהמצב ילך ויחמיר…

לבן שלנו יש חברהשמענו שלבננו יש חברה… אנחנו מתנגדים עקרונית לחברות בגיל הזה…

מבחני קבלה לישיבות תיכוניותמבחני הקבלה לישיבות התיכוניות באופק. הבן נבוך. אתם נבוכים. קבלו מורה דרך קצר.

מסע לפוליןעל מסע לפולין – דילמות חינוכיות, ליווי ותמיכה הורית

´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´: בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.

הדרכה מול לימודיםלאיים על הפסקת ההדרכה כשהיא כנראה פוגעת בלימודים? על איבחון הסיבה האמתית

"הורות והתבגרות": תופעת החיפוש העצמי של בוגרים

להאזנה להקלטת התוכנית:


 

 

 

 


הרב צחי להמן, חבר הנהלת צהר

והרב אביחי רונצקי, ראש הישיבה הגבוהה באיתמר ולשעבר הרב הצבאי הראשי של צה"ל

מאמרים בלב אבות מאת הרב צחי להמן:

article icon כיצד לעזור לבן עשרים ומעלה 
article icon מחשבות והרהורים על ילד שאינו שומר תורה ומצוות

מאמרים על חיפוש עצמי בהודו:

הילדים נוסעים להודו

פרשת קורח

1. "ויפלו על פניהם ויאמרו א-ל אלוקי הרוחות לכל בשר וכו' " (במדבר טז, כב)

 

 

שאלה לדיון: לרצות להתפלל

כיצד לדעתכם ניתן להפוך את התפילה ממעמסה לרצון? איך נצליח להתייחס לתפילה כמתנה – עניין שאנו חושקים בו, ולא כעוד משימה שיש לסמן עליה וי?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הראי"ה קוק, עולת ראיה, ענייני תפילה, הדרכת התפילה וחלקיה:

לפני התפילה עלינו לצייר לעצמנו כמה נפשנו חלושה ורחוקה מהקדוש ברוך הוא, וכמה כבד לנו בלעדיו. כך יתעורר בנו הרצון והצורך לשפוך את שיחנו לפני אבינו שבשמים. באופן זה התפילה תהיה עבורנו הזדמנות להתחזק ולהוסיף כוח, במקום לחוש כי היא מכבידה עלינו. 

"רבי אליעזר אומר העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מאי קבע, אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא, כל שתפילתו דומה עליו כמשאוי." לפני התפילה צריך להיות ציור הנפש כאילו היא נחלשת ממשא קדרות הרעיונות, הרחוקים ממושגי השלמות ואור פני מלך חיים, ורק בזאת תיגול מעל  ליבה המשא אשר יכבד עליה, בשופכה שיחה לפני יוצרה ואביה שבשמים. ובזה תוסיף אומץ ותחת רוח כהה תעטה מעטה ששון ורוח חדשה בעוז וחדוות ה' תהיה עומדה. אבל כשחסר הציור האמתי הזה, ותחת אשר מתכונת התפילה הראויה היא להוסיף אומץ ולהחליף כוח בנפש ורגשותיה, עוד תוסיף ליגעה, אין זאת צורת התפילה השלמה. שהיא צריכה לבוא מצד הרגש הפנימי, ולא מצד קביעות חובה חיצונית, שאז בהכרח תהיה דומה כמשאוי.

 

  • ריה"ל, ספר הכוזרי, מאמר ג, ה:

החסיד אינו מתייחס אל התפילה כאל עניין שבשגרה. הוא מצרף אל מילות התפילה מחשבה וכוונה. בדרך זו, הופכת שעת התפילה עבורו לגרעין הזמן ופריו, לחלק התמציתי ביותר של יומו. הוא מצפה לרגע בה יוכל לעמוד בתפילה ולהידבק בקדוש ברוך הוא, וככל שהוא מתרחק מן התפילה הוא מרגיש כבדות בנפשו.

אין תפילת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל, כשירת הזרזיר והתוכי, אלא כל מילה מחשבה עמה וכוונה בה. בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה, כי על ידה הוא מדמה אל העצמים הרוחניים ומתרחק מן הבהמיים. וכשם שהיו לו שלוש עיתות התפילה שבכל יום – פרי יומו ולילו, כך יהיה לו יום השבת לפרי השבוע, כי יום זה מזומן להידבקות בעניין האלוקי. וכל עבודת החסיד היא ב'שמחה' ולא בכניעה – כמו שבארנו למעלה.

והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף, שכן תפילת אדם טובה לנפשו, כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד מתקיים בו עד שיסעד סעודת לילה. אולם ככל אשר תתרחק שעת התפילה תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה… אך בשעת התפילה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתיים, ומכין אותה לקראת העתיד.

 

  • שיחות נבחרות מליקוטי מוהר"ן תניינא, צז, צח:

בתפילות המסודרות עם הנוסח הקבוע ישנה התגברות של מניעים שונים המעכבים אותנו ומנסים לפגוע בהתעוררות הלב, אולם בשיחה שאדם עורך בינו לבין קונו מעבר לנוסח הקבוע, אין מניעים אלו קיימים וניתן להגיע דרכה להתעוררות הלב. כמובן שהשיחה אינה באה להחליף את התפילה הקבועה, אלא להוסיף עליה. כמו כן, הדיבורים עצמם, יש להם כוח לעורר את הלב אף אם נדמה לנו שליבנו אינו משתוקק כעת לקדוש ברוך הוא.

עוד שמעתי בשמו לעניין מעלת השיחה בינו לבין קונו, שאמר שעל תחינות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים, והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שהם יודעים מהם מכבר. כמו, למשל, על הדרך הכבושה, הידוע ומפורסם לכול, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד, מחמת שיודעים מדרך זה כבר. אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש, שאינו נודע עדיין, שם אינם יודעים לארוב שם כלל. כמו כן לעניין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם עצמו בינו לבין קונו, הוא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מליבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב. ואף על פי כן הזהיר מאד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות, כמבואר בדברינו כמה פעמים.

עוד אמר לעניין התחזקות בהתבודדות ותחינות ובקשות, כי הדיבור יש לו כוח גדול לעורר את האדם, אף על פי שנדמה להאדם שאין לו לב, אף על פי כן כשידבר הרבה דברי התעוררות ותחינות ובקשות וכיוצא, זהו בעצמו שמדבר, הוא בחינת התגלות התעוררות ליבו ונפשו לה' יתברך, בבחינת (שיר השירים ה): "נפשי יצאה בדברו", שהדיבור בעצמו הוא התגלות הנפש והלב. ולפעמים על ידי שידבר הרבה, אף על פי שיהיה בלא לב כלל, אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדול בלב ובנפש. והכלל, כי הדיבור בעצמו יש לו כוח גדול.

 

 

 

 

2. "כי כל העדה כולם קדושים… ומדוע תתנשאו?" (במדבר טז, ג)

 

שאלה לדיון: הבדלי מעמדות

האם לדעתכם התורה דוגלת בשוויון מעמדות או בהעמדת דרגות שונות בעם ישראל?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרב שלמה ריסקין:

בדתות אחרות ישנו הבדל ברור בין המעמדות השונים, בין כוהני הדת לבין אלו שאינם כאלה. אצלנו היטשטשו הגבולות הללו. כולנו חלק מהתפילה, ולא משנה מהו המקצוע בו אנו עוסקים. כולנו עטופים בטליתות ונראים ככוהנים.

היכנסו לבית כנסת בשבת רגילה: האדם המוביל את התפילות עשוי להיות הקצב המקומי. אדם אחר, רוקח במקצועו, פותח את ארון הקודש. השלישי אדריכל, קורא לאנשים לעלות לתורה, ומי שקורא את פרשת השבוע הוא אולי נער מתבגר. בתי כנסת רבים אף אין רב רשמי. בדתות אחרות יש הבחנה ברורה בין כוהני הדת לבין אלו שאינם כאלה. אבל אצלנו היטשטשו ההבחנות האלה. כולנו חלק מהתפילה. עם של כוהנים אנו. נסו לבקש מאדם שאינו יהודי, הנכנס לבית הכנסת כאשר כל הגברים עטופים בטליתותיהם והם מתנועעים בתפילה בעיניים עצומות, להבחין בין האנשים הרגילים לבין כוהני הדת. הוא לא יהיה מסוגל לעשות זאת, משום שכולנו נראים ככוהנים.

 

  • שפת אמת, פרשת קורח תרס"א:

הקדוש ברוך הוא נתן לישראל שתי קדושות. הקדושה הבסיסית יותר שייכת לכל ישראל ואין בה הבדלי מעמדות. הקדושה העליונה יותר לא ניתנה לכולם באופן שווה (כדוגמת קדושת הכוהנים), ואליה עלינו לנסות להעפיל כפי יכולנו. קורח ביקש להישאר בדרגה הבסיסית של הקדושה מבלי שתהיה לו נגיעה בקדושה העליונה יותר.

בפסוק כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו. בוודאי גם דברי קורח אלו אמת כי כל העדה כולם קדושים. אבל איתא שנתן הקב"ה לישראל שתי קדושות… וקדושה זו של כלל ישראל היא קדושה אחת. אבל בקדושה שלמעלה לא היה חלק לקורח ועדתו, ובזה כתיב ויבדל אהרן להקדישו קודש קודשים, אם כן הן שתי קדושות. וכמו כן תרומת מעשר, מעשר מן המעשר. העשירי קודש, ממילא מעשר מן המעשר הוא קודש קודשים. וקדושה זו היא מתנה מן השמים…

וקורח ועדתו בוודאי ידעו כי קדושת משה רבנו עליו השלום למעלה, אבל אמרו לא נעלה, ורצו להידבק במדרגה שלמטה. וזהו שנאמר ומדוע תתנשאו. מאחר שראו שהעדה אין יכולים להתמשך אחר מדרגות משה רבנו עליו השלום. אבל באמת הכול היה על פי הדיבור וכך רצונו יתברך שמו, שיהיה לבני ישראל חלק והתקשרות גם בקדושה שלמעלה, הגם שאינו בשלמות לפי מעשה התחתונים. ועל זה נאמר הווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים…

 

  • הראי"ה קוק, אורות התחיה ד:

כשם שאדם פרטי, המתקרב לקדוש ברוך הוא, עושה זאת באמצעות כוחותיו הנעלים יותר ולא באמצעות נטיותיו השפלות, כך בגוף האומה, זקוקים אנו לחלק עליון יותר, לכוהנים היודעים את ה' באמת, על מנת לקרב את האומה כולה לקדוש ברוך הוא.

כשהאדם הפרטי מתקרב לאלוקים איננו מתקרב על ידי כוחותיו הפחותים, על ידי נטיותיו השפלות, כי אם על ידי העליונות שבקרבו. והצד העליון שבו ממשיך את הכול לצד החיים הבהירים האלוקיים. כן גם האורגן הלאומי, וגם האנושי, איננו ראוי ואיננו יכול להתקרב אל האלוקים בקוטנו, בכוחותיו הדלים, בהרגשותיו המהוממות ומטורפות בין גלי חיי החושים הטורפים אותו. אור האלוקים של  הקטנים מתקטן, ועל ידי השפעתו החוזרת מתקטן העולם כולו ומתדלדל.

לכן מאציל האדם חלק עליון מקרבו, מקרב קבוציו, לשם התקרבותו כולו לאלוקים. הכהן החסיד העליוני, המלא חסד ודעה עליונה, הוא יודע את האלוקים באמת, ועל סמך דעתו והרגשתו העליונה נסמך הוא העם כולו…

לעשות את האומה כולה כוהנת, בלא הדרגה, כולה חכמה, נזירה ויודעת אלוקים… זה אי אפשר כעת…

 

 

 

שאלה פותחת – דיון בסגנון קצת אחר

"ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים" (במדבר יז, כג)

אנו עומדים בסיומה של שנת הלימודים בה עמלתם בתחומים שונים.

אילו פירות קצרתם בסיומה של שנה זו? על מה עמלתם במיוחד במהלך השנה ושמחתם עתה לראות את הפירות?

איזה פרח גיליתם בעצמכם שלא שמתם לב לקיומו קודם לכן?

 

 

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת קורח

 עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת קורח

להחזיר את הדתל"ש הביתה

העיסוק הגובר והולך בבעיית הדתל"שים מוביל, לעתים קרובות, לשיחות "ליל שבת" ולאנחות. במאמר זה, ובקצירת האומר, ברצוני להצביע על כמה רעיונות חינוכיים שאותם אני מבקש להעלות לדיון הציבורי על-מנת לצמצם את התופעה, ואולי אף לסייע להשיב את הבנים "הביתה".
בחיבורים קודמים1 ניסיתי להצביע על הסיבות והמניעים לעזיבת אורח חיים דתי על-ידי מתבגרים ובוגרים צעירים. הסיבות שעליהן עמדתי היו:
א. אי מתן אפשרות להתלבטות, להעלאת ספקות ולבחינת האמונה.
ב. הקושי לחנך למחויבות התנהגותית-הלכתית תוך מתן אפשרות להתלבטות אמונית.
ג. חוסר או חולשה בתחושת אותנטיות במישור הדתי. להלן אנסה לעמוד על האפשרויות החינוכיות לענות על שלושה צרכים אלו.א. חינוך דתי להתלבטותרבים סבורים כי קיימת סתירה בין חינוך להתלבטות לבין חינוך לאמונה. חינוך לאמונה נתפס על-ידי רבים כחינוך לקבל את מה שנאמר לך (או שנכתב) ללא ערעור או העלאת ספקות. הספקות והספקנות נתפסות, לעתים, כשליליות, כך שאם הן מגיעות יש לדעת "לטפל" בהן בזהירות. בכל מקרה עדיף שלא יגיעו ובוודאי שאין לחנך להתלבטות. רבים מהוגי הדעות היהודים עסקו בשאלה זו ולהלן נציין מעטים מהם.
בראון (2005)2 מנתח במאמרו את דעתם של גדולי ישראל, חסידים ומתנגדים, במאה ה-19 על האמונה התמימה וכנגדה על "החקירה". בין שפע מקורותיו ניתן למצוא מקורות רבים מאוד המעלים את חשיבות לימוד האמונה ובכללם את חשיבות העלאת הספקות מתוך מטרה ללמוד ולהגיע לתשובות.
וייס (1974)3 מביא בשם ר' נחמן מברסלב כי חיי יצירה אפשריים רק תוך חיים של ספקות. לא בעל התשובה הוא האידיאל, אלא בעל הקושיה: "עיקר העבודה, הבחירה כי נשאר מסופק תמיד".
הרב סולוביצ'יק (1975)4 במסתו "איש האמונה" מתאר את חשיבות העלאת השאלות על-ידי איש האמונה: "הידיעה בדרך כלל, והכרת עצמנו בפרט, נרכשת לא רק ע"י מציאת תשובות הגיוניות אלא גם ע"י ניסוח שאלות הגיוניות, אפילו אין עליהן תשובה" (עמ' 12). בהמשך מתייחס הרב סולוביצ'יק  ומסביר מדוע יש חשיבות לעצם העלאת הספקות (גם אם לא נמצאו להן תשובות): "השכל האנושי יש לו עניין בחקירה כנה של סתירה שאינה ניתנת לפתרון והמובילה לייאוש אינטלקטואלי ולענווה, לא פחות מאשר הוא מעוניין בפתרון אמיתי ואובייקטיבי של בעיה סבוכה, המעורר שמחה והמגדיל את ההחלטיות והתעוזה האינטלקטואלית" (עמ' 12).
הרב קוק ב"אורות האמונה" שולל את התפיסה שטוב שהאמונה תהיה אמונה תמימה – ללא ספקות וערעורים. הרב קוק רואה בכך חולשה וכותב: "אמונה שאין השכל מסכים לה, מעוררת קצף ואכזריות, מפני שהצד היותר עליון שבאדם, שהוא השכל, נעשה עלוב מחמתה"  (אורות האמונה, עמ' 101-102).
ב"אורות התורה" מציין הרב קוק כי הערעור, הספק וההתלבטות מהווים כוח מניע ללימוד, לבירור ולהעמקת האמונה. הרב קוק מתמצת את דעתו במשפט אחד: "… מכל מקום הספק הוא התחלה לפתרונים" (עמ' ת"ש).
הנזיר ר' דוד הכהן חינך את תלמידיו להיחשף לפילוסופיה כללית, גם להוגי הדעות שתורתם נראית כסותרת את האמונה היהודית, מתוך מטרה לגרום להם להתלבט ומתוך כך להעמיק לימודם והבנתם את התורה ולגבש את זהותם האמונית. בשיעוריו הרבה הנזיר לצטט את הפילוסוף פרנסיס ביקון: "מעט מן הפילוסופיה מביאה את האדם לכפירה, הרבה מביאה אותו לאמונה". באופן דומה אף נהג הנזיר עם עצמו. שוורץ (1999) מצטט את הנזיר שכתב ביומנו: "מספרים על בדחן, שם אצבע בין שתי עיניו, באחת צוחק ובאחת בוכה. כמוני, באחת פונה לחקירה וספקות, ובאחת לאמונה" (עמ' 155).

להלן יוצגו חמש דרכים לחינוך לעידוד ההתלבטות ולחשיבה ביקורתית בחינוך הדתי. ברצוני להדגיש כי איני מציע דרכים לטיפול במתלבטים או  דרכים להציע תשובות לשאלות. כוונתי היא לדרכים להעלאת התלבטויות כאמצעי חינוכי לגיבוש זהות אמונית.


1. קיום סמינריונים בבית החינוך


מקובל כיום "לצאת" לסמינריונים. בסמינריון משתמשים במתודות לא פורמאליות לעידוד התלבטות, לשאול שאלות ולקיום דיונים במסגרות פחות מחייבות עד "השעות הקטנות של הלילה". את הסמינריון מדריכים בוגרים צעירים המסוגלים, בזמן קצר, ליצור קשר חיובי, מקבל ואמפתי והמצליחים "להתחבר" עם המתבגר. לאחר כמה ימים שבים המתבגרים לשגרת הלימודים הפחות מעניינת (לדעתם). אני מציע "להכניס" את הסמינריונים לבית החינוך ולמערכת הלימודים. לעתים יתאימו למשימה ימים מיוחדים כגון ראשי חודשים, ולעתים ניתן "לעלות קומה" ולהקדיש לכך שעות במערכת השעות הקבועה. בחירת סוגיה הנמצאת במרכז השיח של המתבגר, שימוש באמצעים לא פורמאליים, יצירת אקלים המאופיין בקבלה, בהכלה, באמפתיה ובפתיחות, קיומן של פעילויות במסגרות רחבות (שכבה) לצד מסגרות מצומצמות, קיום דיונים (בסגנון "הייד פארק" או תחרויות "דביי" או דיון בפורומים בית-ספריים), יצירת אווירה "מיוחדת" וקיום פעילות פתיחה ופעילות סיכום תעודד את המתבגרים לעסוק בנושאים אמוניים אלו מתוך הנעה פנימית.

2. שיעורי אמונה


שיעורי מחשבת ישראל מיועדים, בראש ובראשונה, לסייע למתבגר לגבש השקפת עולם אמונית. ברצוני לטעון כי יש להעדיף שיעורי אמונה על פני שיעורי מחשבת ישראל. לימוד אמונה נבדל מלימוד מחשבת ישראל במטרותיו, בתכניו, במתודות הלימוד ובהערכה.  את ההבדלים פירטתי במאמר מוקדם, ובמאמר זה אזכיר רק את הנקודות המרכזיות הנוגעות לחינוך לאמונה.
במוקד לימוד אמונה נמצא המתבגר כאשר הטקסט משמש בו כאמצעי וכמסייע לגיבוש זהותו האמונית.  הטקסט הוא תנאי הכרחי, אך אינו תנאי מספיק ללימוד אמונה.
כיוון שעל כל מתבגר לגבש את זהותו האמונית, וכיוון שזהות אמונית זו חייבת להיות ייחודית, על המחנך להביא מקורות מגוונים (מתוך מבחר המותר על-פי גבולות הלכתיים ברורים) המציגים בכנות את ההתלבטויות הקשורות לנושא הנלמד. עליו להציג את המקורות לפני חניכיו, לעודדם ולכוונם לנסות ולחפש את המקורות והעמדות עמם הם מזדהים.
רצוי שמתודת לימוד אמונה תהיה הדיון. בדיון עולות שאלות, התלבטויות וספקות, ואין צורך להציג בו תזה ברורה. המתבגר המתלבט מבין כי הוא אינו היחיד שמתלבט, רבים מחבריו מתלבטים, ולעתים גם מנחה הדיון עצמו מתלבט. בנוסף, מבין המתבגר כי לאי קביעת העמדה (בינתיים) תפקיד חינוכי חשוב. כאשר אינני יודע, כאשר טרם גיבשתי את עמדתי, או כאשר נותרו לי שאלות פתוחות אני מתוסכל, במובן החיובי. במילים אחרות, נושאים שאינם פתורים יהוו בעבור המתבגר המתלבט פתח ללימוד, לניסיון לשאול בוגרים ולליבון הנושא. לא פעם מסתיים הדיון, באופן זמני, בכך שהמנחה (או חבר אחר) יקבלו על עצמם להכין, לקראת הפגישה הבאה, מקורות לליבון הסוגיה. באופן זה משמש המנחה מודל לחיקוי למתבגר המתלבט המבין כעת כי תוצאת ההתלבטות היא לימוד מתמשך.
כאמור לעיל, מטרת שיעורי אמונה היא גיבוש המערך האמוני האינדיווידואלי ולכן על המשוב לבדוק את ההתקדמות של גיבוש זה. שאלות הבודקות זאת תתחלנה, לעתים קרובות, במילים "חווה דעתך ונמקה".
ברצוני להדגיש כי אינני מציע לוותר על שיעורי מחשבת ישראל. נהפוך הוא, בשיעורים אלו ילמדו המתבגרים טקסטים אשר ישמשו בסיס לדיונים בשיעורי אמונה. המתבגר הדתי חייב ללמוד, להבין ולדעת את דעותיהם של הוגי הדעות בנושאים אמוניים רבים. הצעתי היא להפריד, בשלב הראשון, בין שתי המטרות שהוזכרו לעיל וליצור שתי מסגרות לימוד מובחנות ואחר כך לשלבם לשיעורים שבהם מתחילים ללמוד טקסט ועוברים לדיון.


3. פתיחת פורומים באינטרנט וקו חם למתבגר הדתי


קיום דיונים מצריך תנאי-קדם ואקלים של פתיחות, אמון ושיתוף. ללא תנאים אלו יתקשו המתבגרים לחשוף את לבטיהם בפני מנחה הדיון ובפני הקבוצה. פתיחת פורום באינטרנט וקו חם עשויים לפתור בעיות אלו. בפורום לדיון באינטרנט יכול כל אחד לפנות, בעילום שם, ולהתדיין. דיון כגון זה יכול להיות מלווה בפנייה למומחים ובליווי מחנכים. דיון בפורום באינטרנט חסר, אמנם, את האווירה האינטימית והחשיפה הקיימת בקבוצת דיון שבה חבריה מכירים זה את זה. שימוש באינטרנט מוצע כאלטרנטיבה במקרה שאין אפשרות לקיום דיון  פתוח וכן. לעתים האנונימיות ואי האינטימיות מהוות יתרון, ויש מתבגרים שזו הדרך היעילה שלהם לבטא את התלבטויותיהם.
לקו טלפוני חם יתרונות דומים לפורום, אלא שהוא חסר את הקבוצה המתדיינת. יש מתבגרים החוששים לחשוף את התלבטויותיהם, אפילו באופן אנונימי. בנוסף, יש מקרים שבהם מצוקות קיומיות ואמוניות של מתבגר שונות מההתלבטויות הנפוצות, וקו חם עשוי לסייע. היתרון היחסי של הקו החם הוא במומחה המקשיב ומשוחח עם הפונים. אין מתפקידו של המומחה לספק תשובות, אלא להיות קשוב ואמפתי.

4. מפגשים מכוונים עם נוער "לא דתי" או דתל"שים


קיימת כיום מגמה של יצירת מפגשים עם נוער לא דתי מתוך מטרה של אחדות ישראל או לחשוף את הנוער לעמדותיהם של המתבגרים השונים. ניתן לנצל מפגשים אלו ולכוונם למטרת העלאת ההתלבטויות של המתבגר הדתי כאמצעי להגברת ההנעה לעסוק בנושאים האמוניים לצורך גיבוש הזהות האמונית.  מתבגר דתי סיפר לי על מפגש כגון זה, ותיאר שני ר"מים (רב מחנך) תוך הנגדה ביניהם. ר"מ אחד עמד בצד וחייך לעצמו, בעוד האחר התערב בדיונים תוך שהוא "מנפק" תשובות וטענות נגדיות לטענות המתבגרים הלא-דתיים. לאחר המפגש שאל המתבגר את הר"מ שחייך מדוע לא התערב ומדוע חייך. הר"מ ענה לו: "עכשיו אתם תרצו ללמוד". המתבגר כינה את הר"מ המחייך "ר"מ אמיתי" ואת המתערב "ר"מ מזויף". טענתו הייתה כי מטרתו של הראשון הייתה לחנך את חניכיו, בעוד האחר חשש ממה יחשבו המתבגרים שאינם דתיים ולא היה ממוקד בחניכיו.
יש להכין בקפידה את המפגשים בין המתבגרים הדתיים והלא-דתיים. יש לבחור  בתשומת לב את קבוצות הדיון, להכין מקורות שונים ומגוונים לדיון ולא להסתפק רק במקורות "דתיים מסורתיים". כמו כן יש להכין את המתדיינים ולחשוף אותם למטרות המפגש ולסכם את המפגש הן במליאה המשותפת והן בהמשך הדיונים בקבוצות הומוגניות.
מפגשים עם דתל"שים מאיימים על מחנכים רבים, שכן הדתל"שים מבטאים כשלון חינוכי של המחנכים, וחשיפת חניכיהם לסיפורם של הדתל"שים נראית להם מסוכנת. נראה לי כי מפגשים מכוונים ומתוכננים עם אנשים שבשלב כלשהו בהתבגרותם עזבו את החברה הדתית עשויים לסייע לגבש זהות אמונית. רבים מהדתל"שים אינם רואים בהחלטתם הישג. נהפוך הוא, רבים טוענים כי הם בעמדת המתנה וכי עליהם יהיה להחליט בקשר לזהותם האמונית. כאשר הם נשאלים על חינוך ילדיהם, רבים מהם אומרים כי טרם החליטו לגבי זהותם וכי לקראת בניית משפחתם והולדת ילדים יהיה עליהם לגבש אותה (פישרמן, 1998, 2000). שיחה פתוחה, כנה ומובנית  עשויה לחשוף את המתבגר הדתי לחשיבות ההתלבטות, ליתרונות שבהתלבטות בזמן השהייה במערכת החינוך ולאפשרויות השונות "לטפל" בהתלבטויות. המתבגר הדתי עשוי להזדהות עם השלבים המוקדמים בחיי הדתל"ש. הוא עשוי לנבא לאן הוא עלול להגיע אם לא "יטפל" כראוי בהתלבטויותיו, לדרוש מעצמו ומסביבתו ליצור אקלים תומך התלבטויות שיסייע לגיבוש הזהות ובכך להקל עליו את דרכו.   יהיו שיטענו כי הדבר מסוכן וכי עדיף לנקוט בגישה של "אל תעירו ואל תעוררו". אני מתנגד לעמדה זו משתי סיבות פרקטיות עיקריות: האחת  – אם לא נחשוף אותם בצורה מכוונת, קרוב לוודאי שהם יחשפו לתופעת הדתל"שים ללא הכוונה. אמצעי התקשורת מלאים בכתבות צבע על דתל"שים, בעוד שהמתלבטים והלא בטוחים בדרכם אינם מגיעים לכלל חשיפה. מדרך הטבע אמצעי התקשורת מבליטים את אלו התוקפים, ובחריפות יתירה, את מערכת החינוך. טענתי השנייה היא כי עדיף לחשוף את המתבגרים בצורה מכוונת לתופעה ולמניעיה כאשר ניתן לטפל בשורשיה – לחנך להתלבטות, וכאשר המתבגרים נמצאים עדיין במערכת החינוך. עדיף שלא לעצום עין ולקוות ש"לי זה לא יקרה".

5. פיתוח נרטיב


נרטיב, לצורך דיון זה, הוא סיפור חיים הנכתב על-ידי המתבגר או הבוגר הצעיר לצורך גיבוש זהותו. שטראוס (1959)5 הדגיש את סיפור חייו של הפרט כביטוי אוטנטי לזהותו. לדעתו, האדם מסדר את חייו ונותן להם משמעות ובכך הוא בוחן את תחושת זהות האני שבקרבו. גם שותר וגרגן (1989)6 דימו את זהות ה"אני" של האדם לסיפור אשר עובר שינויים מדי פעם במטרה לתת את ההצדקה האישית של האדם לעולמו ולתפקידו בעולם. סיפור חיים זה קושר עבר, הווה ועתיד ובכך הוא מוביל לתחושת המשכיות ומטרה בחיים.
המתבגר (או הבוגר הצעיר) מתבקש לכתוב את סיפור חייו בראי אמונתו. לעתים ההוראה המכוונת היא לראיין את עצמו. הוא מתבקש, בתחילה, לכתוב את קורות חייו ואת התפתחותו האמונית ללא סדר מיוחד. לעתים קרובות מתבקש המתבגר לכתוב, ללא ביקורת ובאופן ספונטאני, במשך שבוע עד עשרה ימים כל מה שעולה בדעתו שקשור, בצורה כלשהי, לאמונתו. הנושאים שעולים קשורים לעברו של המתבגר, לחבריו ולראייתו את עתידו. הנושאים הקשורים לעבר כוללים את משפחתו של המתבגר, את הדרך שבה הוא רואה את אמונתם ורמת התנהגותם הדתית של הוריו ובני המשפחה האחרים, את בתי הספר שבהם התחנך, שיעורי יהדות, שאלות וספקות שהיו לו, אנשים עמם יכל להתייעץ, תנועת הנוער, קבוצת השווים, חוויות מהעבר אשר יכולה להיות להם איזושהי נגיעה לאמונתו ועוד. לאחר הכתיבה מתבקש המתבגר לנסות לארגן את מה שכתב על-פי סדר כרונולוגי, או על-פי סדר נושאים שבהם הוא בוחר. בשלב זה מוסיף המתבגר ומשלים פרטים נוספים שבהם הוא נזכר או הנראים לו רלוונטיים. מנחה הנרטיב מקבל את החומר הכתוב ומגיב עליו. חשוב שהמנחה יגיב על הכתוב בכנות, בקבלה ובאמפתיה. אל לא להאשים, להטיף או לבקר. הוא עשוי לבקש מהמתבגר להשלים פרטים, להדגים, להרחיב ולכתוב מה הוא מרגיש כלפי הערות המנחה או כלפי אירועים שקרו לו. המתבגר מקבל את ההערות, מגיב עליהן ומרחיב. תהליך זה של כתיבה, הערות, תגובה והמשך עשוי להמשיך זמן מה. לעתים קל לנהל את הנרטיב באופן אנונימי מצד המתבגר. ניתן לבחור בכינוי או בשם עט אליו יתייחס המנחה. לעתים (כאשר מתקיימים תנאים של אמון, פתיחות ושיתוף פעולה) ניתן לקרוא בקבוצה נרטיב אנונימי והקבוצה יכולה להתייחס אליו על ידי הבהרות, הערות, הארות, שאלות למנחה ועוד. המנחה יכול להפנות שאלות לחברי הקבוצה כגון: מה ניתן היה לעשות במקרה…, או האם לדעתכם ההחלטה (או אי ההחלטה) הייתה מחויבת המציאות. תשובות החברים נקלטות על-ידי כותב הנרטיב ועשויות להשפיע עליו כפי שהן עשויות להשפיע על כל אחד מחברי הקבוצה. המנחה יכול להביא נרטיב של מישהו מקבוצה אחרת, להפסיד את השפעת הדיון על הכותב, אך לשמור ביתר הקפדה על האנונימיות.
מטרת הנרטיב אינה "לטפל" בשאלות, או לנסות לענות עליהן. נהפוך הוא, מטרת הנרטיב היא לעודד את התלבטות המתבגר הכותב ואת התלבטות חבריו על-ידי יחס חיובי, תומך ואמפתי להתלבטות כדרך לגיבוש הזהות האמונית.
המשותף לכל ההצעות הוא יצירת אקלים המעודד התלבטות ככלי אשר יעודד דיון (חיצוני ופנימי) בסוגיות אמוניות. המחנך כ"מנהל" הכיתה חייב ליצור מציאות חברתית המשלבת גיבוש חברתי עם מרחב מחיה . עליו לעודד ולסייע לחיים החברתיים, לפעילויות חוץ כיתתיות, להווי ייחודי של הכיתה, לחוויות משותפות ואפילו לדיאלקט ייחודי. בנוסף, וכהשלמה, עליו לחנך את המתבגרים לסובלנות לשונה (המתחילה ביחס החברתי לשונה בכיתה), לעודד הבעת דעות שונות ולא קונפורמיות, לקבל את החבר הלבוש או המסופר באופן שונה ועוד. על המחנך למצוא את נקודת ארכימדס בין מעורבות בחיי המתבגרים לבין אי מתן מרחב מחיה, בין "להיות מחובר אליהם" לבין "להיצמד לוורידים". איזון מושכל בין הקטבים הללו יצמיח מחנך קשוב ואמפתי שאינו "חונק" את חניכיו.


ב. הצורך באותנטיות דתית כאתגר חינוכי


המתבגר זקוק לתחושה חזקה של אותנטיות. הגילויים ההתנהגותיים של הצורך באותנטיות במישור הדתי מאתגרים לעתים את ההורים והמחנכים. ניתן לחלק את הצורך באותנטיות בהקשר הדתי לשלוש קבוצות:

1. תספורת ולבוש


לעתים נראה כי המתבגר הדתי נע כמטוטלת ממילוי קפדני אחר צווי האופנה ללבוש הופכי לה. כאשר אופנת התספורת לבנים הייתה שיער ארוך, נאבקו מחנכים רבים במתבגרים שביקשו לגדל שיער. כיום כאשר צוו האופנה הוא שיער קצר במיוחד, נאבקים מחנכים במתבגרים המסתפרים בתספורת קצרה מדי, לטעמם. בנוסף, התפתחה אופנה של מתבגרים בחלק מהמכינות הקדם-צבאיות לגדל שיער ארוך עד "לחג הגז" – ערב הגיוס לצבא. השיער הארוך והכיפה מעליו הפכה לסמל ההיכרות של בני מכינות מסוימות כשם שהשיער הארוך, הפאות המסתלסלות והכיפה הגדולה במיוחד הפכה לסמל ההיכרות של בני ישיבות אחרות.
גם הכיפה: צבעה, גודלה, צורתה (שטוחה, קעורה, עגולה, מרובעת וכד'), צבעוניותה, מקום חבישתה ולעתים אף הזווית שבה היא מונחת על הראש הפכו לסימן היכרות של קבוצות מתבגרים רבות. הכיפות בצבע אחיד ובגודל מסוים הפכו לסימן היכרות של בני ישיבה אחת, הכיפות בצבע אחיד הסרוגות בחוט עבה ובמסרגה עבה סימן לישיבות מסוימות, וכיפות נוסח "תואם ברסלב" סימן לאחרות.הכיפה, כמו התספורת, היא אחד הביטויים לצורך חיובי באותנטיות בחיים "הדתיים". המתבגר רוצה לחוש שהוא נאמן לדרכו הדתית ואי הבנה של צורך זה מתעל אנרגיות שאינן חיוביות למתחים שבין המתבגר להוריו או למחנכיו.

2. תפילה


בתפילה באים לידי ביטוי כל מאפייני זהות ה"אני", ובכללם זהות אמונית7. בתפילה משתקפת הזהות האמונית, והיא אחת הדרכים המשמעותיות ביותר לחינוך לגיבוש זהות אמונית. שני היבטים עיקריים לצורך באותנטיות בתפילה: לחני התפילה ותכני התפילה.
לחן – מאז ומתמיד לוותה התפילה בניגון. בימי קדם הלחנים היו מקוריים, אך מששהה העם בגלות הושפעו הלחנים מהסביבה החברתית שבה שהינו. במזרח אירופה הושפעו הלחנים משירי לכת של הצבא האוסטרו – הונגרי, הפרוסי והרוסי וכן משירי עם (כגון לחנים צוענים). אין תימה אפוא, שעם המהפכה הציונית חשו רבים שהלחנים אינם מבטאים כראוי את תחושותיהם ולכן פנו והלחינו פסוקים ותפילות בלחנים שהושפעו מהסביבה החברתית – ארץ-ישראל המתחדשת. כך קמו להם "מנייני צעירים" וכך הלחינו בעלי תפילות ורבנים חלקי תפילות אתם יכלו הצעירים להזדהות. זכור לטוב, גם בהקשר זה, הרב נריה זצ"ל שרבים מלחניו מושרים עד היום בישיבות רבות. ואולם כאשר המתבגרים בסוף המאה העשרים חשו שהם מתקשים להזדהות עם לחני התפילה משנות הארבעים והם מעוניינים בלחנים המבטאים את תחושותיהם, היו בתי כנסת וישיבות שהתנגדו לכך. הצעירים,  כרגיל, התקשו לקבל את הסירוב והקימו מנייני "קרליבך" ו"חבקוק" למיניהם. לעומת זאת, בוגרים שהבינו את הצורך באותנטיות והבינו את מקורותיו החיוביים של הצורך הזה נתנו מקום ללחנים בתוך הישיבות ובתי הכנסת, וכך נוצרה לה הפריה מעניינת בין צרכי הבוגרים ובין צרכי המתבגרים כאשר הנושא הוא לחני תפילה והשאיפה היא להביא לידי ביטוי בתפילה את הסגנונות והצרכים השונים. נראה כי פתרונות אלו תואמים את המתח הקיים לעתים ביחס לעדות השונות בבתי כנסת "מאוחדים". ואכן הבסיס דומה – ההבנה לצרכים של המתפללים, ההידברות וקבלת החלטות שיסודן אינו פשרה אלא הפריה בין הצרכים.
ההיבט השני שבו בא לידי ביטוי הצורך באותנטיות הוא תוכן התפילה. אינני מתכוון, חלילה, לתפילות המחליפות את הנוסח המסורתי, אלא להוספת קטעים של תפילה ספונטאנית לתפילה. מאז ומתמיד נהוג היה להוסיף לתפילה קטעים מסוגים שונים. בגמרא במסכת ברכות קיים דיון הלכתי היכן ניתן לשלב בקשות פרטיות בתפילת שמונה-עשרה: האם בברכה הדומה בתוכנה לבקשה? האם כקובץ בקשות בברכת "שומע תפילה" או לפני "יהיו לרצון"? האם מצאנו דעה שאין להכליל בקשות בתפילה שמונה-עשרה?!
בנוסף, קיימת כיום עדנה מחודשת לתחינות שונות. יש ובאירועים שונים מקבלים המוזמנים דפים ובהם תחינה לשלום בני הזוג, למדינה או לעם. קיימת עדנה לליקוטי תפילות כמו "השתפכות הנפש" של רבי נחמן מברסלב או תפילות נשים וכד'.
בעדות שונות נהוג היה שאבי המשפחה, או אחד מהאבות הקדומים של המשפחה, חיבר פיוט שלימים חדר להגדה של פסח, לזמירות שבת או לחלקים של התפילה.
חלק מהקינות הנאמרות בתשעה באב חוברו לזכר פרעות שונים כמו מסעי הצלב, קישינב וכד'. בבתי כנסת שונים נאמרת גם קינה (או קינות) לזכר השואה.
האם קיימת שאלה הלכתית בדבר האפשרות להוסיף לתפילה בקשות אישיות או קטעים עם נימה אישית?!
מתבגרים רבים (ובוגרים בכלל זה) מחברים יצירות רבות העוסקות בקשר שבינם ובין בוראם, בחלק מהפעמים הם מכנים יצירות אלו שירי תפילה. מדוע לא לעודד אותם לכך ואף להכניס אותם לסידור התפילה האישי שלהם?!
כללו של דבר, אם המניע הוא השאיפה לאותנטיות בתפילה ואם הכנסתם של קטעים כאלה ואחרים לצד התפילה עשויה לסייע למתבגר לחזק את אמונתו, רצוי לעודד אותו לכך, וכמובן על-פי גדרי ההלכה.
ההיבט השלישי של ביטויי הצורך באותנטיות שייך ללימוד תורה. נושא זה מצריך מאמר בפני עצמו שעוגן אחד שלו טמון בפילוסופיה ובהלכה, השני בפסיכולוגיה ובאנתרופולוגיה והשלישי בחינוך. בקציר האומר ארמוז כי קשה לחנך, את חלק מהמתבגרים, ללמוד תורה  לשם הלימוד – "לעסוק בדברי תורה". מטרות לימוד התורה המדגישות את המתבגר במרכז, המטרות העוסקות בגיבוש זהות אמונית, מדברות יותר לחלק מהמתבגרים.  ישיבות המדגישות את "בית המדרש הפעיל" או היוצר, ישיבות המדגישות את "פנימיות התורה" או את "הניאו חסידות" מתחזקות משום שהן עונות על צורך הקיים אצל מתבגרים רבים. אין הן מתאימות למתבגרים מסוימים, ולכן כה חשובה הרב-גוניות וכה חשוב לנסות ולהתאים לכל מתבגר את המסגרת המתאימה לו לגבש את זהותו האמונית.

ג. חינוך לשמירת מצוות ולהתלבטות


העיקרון שעליו מושתת המאמר הנוכחי הוא שעידוד ההתלבטות יסייע לגיבוש הזהות האמונית ויחזק את המחויבות להתנהגות על-פי ההלכה. לעיקרון זה בסיס רחב בתחום מדעי החברה שעליו עמדתי בחיבורים קודמים. חשיבות ההתלבטות אינה זרה לחז"ל, ועל אף שהיו שהתנגדו לכך, הבאתי מספר  מקורות לא מבוטל התומכים בעיקרון.
במילים אחרות, טענתי היא, שמורטוריום אמוני עשוי למנוע מורטוריום התנהגותי. לעיל אנסה לעמוד על הדרך לחנך למחויבות להלכה ובו זמנית לחנך להתלבטות, על אף שממבט ראשון הם נראים סותרים זה את זה.
לדעתי, האמונה "הבריאה" מתפתחת על-פי שלושה שלבים עיקריים. הראשון הוא הידיעה או התחושה העמוקה, הבסיסית והטבעית ש"יש שם א-לוה". כאמור, תחושה זו היא טבעית, ראשונית ודיפוזית. היא איננה מורכבת, נהפוך הוא – היא ידיעה פשוטה ולעתים קרובות פשטנית. לתחושה או לידיעה בראשיתית זו, שותפים רבים שאינם שומרי תורה ומצוות. שותפים לה אף "לא יהודים" רבים בני שתי הדתות המונותיאיסטיות האחרות, ואף כאלה שאינם שייכים להן. אינני יודע אם תחושה/ידיעה זו היא מולדת או נרכשת ואולי כיום היא בבחינת "ארכיטיפ", במונחיו של יונג. אם רק לא נפריע לתחושה/ידיעה זו, היא תישאר בלבו/מוחו של האדם. בהקשר זה ראוי לציין דברי חסידים על הקדמת "אין כא-לוהנו" לשאלה "מי כא-לוהנו", קודם ההכרה שאין כא-לוהינו ורק אח"כ השאלה מי כא-לוהינו. ניתן להביא לכך דוגמאות רבות כגון: רצון לתפילה בעת צרה או סכנה (לאו דווקא אצל "דתיים" בני דתות שונות), תחושה של "שיחה" עם כוח עליון ברגעי בדידות או שבר וכד'. יהיו שיאמרו שאלו מאוויים סמויים או תוצאה של פעילות פסיכולוגית כזאת או אחרת, אך דעתי היא שאלו תחושות טבעיות ועמוקות. ייתכן שזאת תחושה ראשונית של "קבלת עול מלכות שמים".
בשלב זה ניתן לחנך לכך שכוח זה משגיח ומצפה ממני להתנהגויות מסוימות ובכך להתחיל את החינוך להתנהגות על-פי נורמות הלכתיות.
בשלב השני, עם הכניסה לגיל ההתבגרות והתפתחות החשיבה הפורמאלית, מתחילים הספקות והבחינה מחדש של האמונות הילדותיות. בשלב זה ניתן (ולענ"ד צריך) לחנך לענווה גם בהקשר של הספקות. ענווה, בהקשר זה, משמעה – לא בטוח שאמצא תשובה אשר אזדהה איתה, לא בטוח שאבין את התשובה ולא בטוח שהתשובה שאמצא (אם אמצא) היא התשובה "הנכונה". ענווה זו עשויה לקדם גם ענווה במובן של קבלת דברי חכמים. בנוסף, חינוך לענווה, במובנה  הנוכחי, יסייע לחינוך שאסור שהתנהגות תהיה מותנית בהבנה ובקבלת תשובה מספקת. התניית ההתנהגות בהבנה יש בה מן הגאווה.
השלב השלישי הוא הניסיונות המתמשכים לגבש זהות אמונית דינאמית. שלב זה נמשך כל חיי האדם, אך תבניות שגובשו בגיל ההתבגרות עשויות להשפיע על חייו הבוגרים של האדם. במילים אחרות, אם המתבגר התחנך (והתרגל) להעלות ספקות, לא "לטייח", ללמוד, לבחון, לשוחח ולהקשיב, יש סיכוי שימשיך בדרך זו גם בעתיד. אם, חלילה, הוא התחנך להדחיק, להתכחש, להסתיר ולחשוש מפני הספק וההתלבטות, הוא יגדל ויהפוך לבוגר שינהג על-פי דפוס זה גם במהלך חייו הבוגרים.
לצד החינוך להתלבטות ולחיפוש האמת ניתן לחנך להתנהגות הנובעת בתחילה מהאמונה הראשונית הטבעית ובהמשך מזהות אמונית ההולכת ומתגבשת ככל שהמתבגר (ואחר-כך הבוגר) משיב לעצמו על ספקותיו ותהיותיו.
לסיכום יחידה זו, ניתן לומר כי התהליך החינוכי המוצע בזה הוא: לחשוף רגש טבעי של אמונה שיש שם א-לוה, חינוך לענווה וממנה לקיום מצוות, אחר-כך חשיבה ביקורתית והתלבטות וממנה זהות אמונית מגובשת.
לחינוך מסוג זה כמה תנאים, שמקוצר המקום אמנה אותם ללא העמקה.
אקלים של קשב, הידברות, כבוד הדדי, קבלה אמפתית ואהבה.
הצבת גבולות ברורים (רצוי לאחר דיון עם המתבגר).
מתן אפשרות של בחירה והדגשת הבחירה, חשיבותה והאחריות הנלוות אליה.
בחינה מתמדת ונוקבת של הגבולות, של יכולתנו לכפות את הגבולות ושל המחיר החינוכי על כפייתן.
ליווי התהליך החינוכי בחוויות חיוביות עמוקות.
הבנה וקבלה של תפקיד המחנך, המנחה ולא "המסביר לצרכן/לצרחן".
אמונה אמיתית של המחנך בצדקת דרכו.
מתן דוגמה אישית חיובית.
"והעיקר לא לפחד כלל"!
ליווי כל התהליך בתפילה ליושב במרומים שיצליח את דרכנו ויצרף כוונה טובה למעשים ישרים. 

ד"ר שרגא פישרמן, המשנה האקדמי וראש בית הספר ללימודי תואר שני בייעוץ חינוכי במכללת אורות ישראל באלקנה


התפרסם בעלון קוממיות


1.    ראה למשל: נוער הכיפות הזרוקות. אלקנה: מכללת אורות ישראל ואוניברסיטת UAB.
על מה אבדה, לזהותן של הדתלשיות. אלקנה : מכללת אורות ישראל.
2. בראון, ב' (2005). שובה של האמונה התמימה. תפיסת האמונה החרדית וצמיחתה במאה ה-19. בתוך: מ. הלברטל, ד. קוורצווייל וא. שגיא (עורכים). על האמונה. עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית. ירושלים: כתר.
3.    וייס, י. (1974). מחקרים בחסידות ברסלב. ירושלים: מוסד הרב קוק.
4.    סולוביצ'יק, י. ד' ה' (1975). איש האמונה. ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק.
5.    Strauss, A.L. (1959). Mirrors and Marks: The Search for Identity. New York: The Free press.
6.    Shotter, J. Gergen, K.J. (1989). Texts of Identity. Newbury Park, CA.: Sage.
7.  ראה: פישרמן, ש' (2005). תפילתן של הבנות. בתוך: י. קהת (עורך). ספר זכרון לזכר משפחת חטואל הי"ד.

 

עוד בנושא בלב אבות:

בננו/בתנו עזבו את אורח החיים הדתי / אבי רט. הרב אבי רט עונה לשאלות המרכזיות ששואלים הורים שבנם/בתם נטשו את דרך התורה: היחס אליהם, כיצד לארח אותם, ומה עם בן הזוג/בת הזוג שלהם? ההשפעה על האחים הצעירים?

העיקר שיהיה בן אדם / צביקה מור. מה מידת ההשפעה של הורים על עיסוקיהם של בניהם? אילו אמירות של הורים בנוגע לעתידם של בניהם מומלצות ואילו לא?

מכתב להורי דתל"ש – פרק א: היחס אל הבן/הבת / הרב אהרן איזנטל. שבר ובנין, אמון ואהבה, כבוד, יחס כללי – אלו מקצת מהתובנות החינוכיות שנידונות במאמר.

על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות

אלה שראו את הסרט 'במבי' לא ישכחו אותו לעולם. למרות שהסצנות בסרט לא היו אלימות ובכלל לא הראו מין נועז אלה רק צבאים ואיילות, הסרט הורד מהמסכים. בסרט כאשר הצבי הצעיר מגיע לפרקו, הוא מאבד את אמו בשריפה ביער. האכזריות בסרט היה בכך שהצבי חייב לאבד את אמו, אחרת לא יגיע לעצמה של עצמו, והדבר היה ברור לכל ילד בן 9-10 שצפה בסרט.

הסרט הזה החצין וקיצר כדרכם של סרטים, את התהליך שמתבגר חייב לעבור כדי להצליח במשימה העיקרית של גיל ההתבגרות שהיא גיבוש של זהות אינדיבידואלית מופנמת- תחושה של זהות והמשכיות פנימית אשר תאפשר לאותו מתבגר, כאשר יסיים את התהליך, להיות מסוגל להישאר שלם מבחינה נפשית גם במצבי לחץ, גם כאשר הוא/היא נמצאים רחוק מהמקום שבו גדלו.

עבור בני אדם, הפרידה מהורי הילדות היא פנימית, ואיננה חיצונית כפי שניתן היה לראות בסרט עבור הצבי. תהליך הפרידה הוא ממושך, ובמובן מסוים הוא רק זמני כדי שיוכל להיות מפגש מחודש בין שני בני אדם כעת בעמדה שווה, שבעצם הקשר ביניהם ממשיך להתקיים בעוצמה רבה. באופן כללי המאבק של המתבגר הוא בין תלות ועצמאות והתמורות אשר חלות ביחסים עם ההורים הן חלק מהמאבק הזה.

עבור הילד הקטן לפני גיל ההתבגרות, ההורה מהווה את החבל המקשר אותו לחיים. בהתפתחות תקינה, הילד הקטן בין הגילאים שנתיים לארבע שנים, מצליח לעזוב את הוריו פיזית ולמשל ללכת לגן, רק כאשר הוא מפנים אותם – תהליך שבו הוא מפנים דמות הורית והופך אותם לחלק ממנו. הוא בונה בתוך עצמו תמונה של הוריו, של ההתייחסות שלהם אליו, של האכפתיות שלהם כלפיו ושל היכולת שלו לסמוך עליהם. במובן הנפשי, הילד מעביר את הוריו מבחוץ לתוך עצמו. עבור הילד לפני גיל ההתבגרות ההורים הם ההמשכיות שלו. במציאות ובדמיון שלו הם תמיד יישארו קבועים. אליהם ניתן תמיד לחזור בעת הצורך וניתן לסמוך על כך שהם תמיד יהיו שם בשבילו. הם המגן שלו ואלה שיסדרו את חייו עבורו. הם מהווים את ה'אני המורחב' שלו.

בגיל ההתבגרות , מתבגר בחברה הדומה לשלנו צריך לעבור תהליך הפוך מזה של הילד. הוא צריך להשתחרר מהדמויות של הורי הילדות – אלה שהוא ראה ככל יכולים וכל יודעים. הוא כאילו קורע אותם מתוכו בתהליך לא קצר ולא נטול כאבים נפשיים ומבוכה. כל זה כדי לפנות מקום פנימי למצוא את עצמו ולמצוא קשרים עם אחרים מחוץ למשפחה. ניתן לומר שגיל ההתבגרות הוא זמן של אבדן אובייקטים לאהבה וזמן של מציאת אובייקטים חדשים לאהבה.

הפרידה הזאת מהורי הילדות המופנמים, דומה מאד לתהליך של אבל. הלא הוא מאבד חלק מעצמו. כאן אולי המקור המרכזי לדיכאון וחרדה הטבעיים בגיל ההתבגרות. הדיכאון הוא על הילדות המוגנת ההולכת ונעלמת לה.

תחושת המתבגר עקב 'הוצאת' דמויות הורי הילדות מתוכו היא, מחד, תחושה של ציפייה והתלהבות לקראת העתיד, אולם מאידך היא תחושה של דלדול בכוחות ה"אני" וריקנות.

הדואליות הקוטבית הזאת אופיינית לגיל ההתבגרות שהוא ללא ספק השלב ההתפתחותי אצל האדם שבו הוא חווה קונפליקטים תוך פנימיים נורמאליים בעוצמה החזקה ביותר שיחווה במשך חייו.

מה קורה בעקבות הפרידה הפנימית הזאת המאופיינת בד"כ בהתנהגות קוטבית של רגרסיה-ניסיון להיות שוב ילד קטן ולחזור לחיק הורי הילדות, ובגרות מאולצת ומוגזמת? דיכאון וחרדה טבעיים ותחושת אבדן כחלק מהתהליך הטבעי של גדילה. כאשר תחושות אלה אינן ממושכות ובלעדיות אלא באות לסירוגין עם זמנים של התלהבות ותקווה הן אינן צריכות לעורר דאגת יתר אצל ההורים. מצידם, הבנה ואמונה בכוחותיו ובערכו של המתבגר הם התמיכה הדרושה לו. למרות שהמתבגר לעיתים ביקורתי בצורה מוגזמת כלפי הוריו, חשוב שההורים יזכרו שהביקורת הזאת היא גם השלכה של הביקורת של המתבגר כלפי עצמו וגם תוצאה של השבר הטבעי של האידיאליזציה של ההורים שהיתה קיימת כאשר אותו מתבגר היה ילד. באופן כללי, חשוב שההורים ישמרו על הערכים שלהם ועל תחושת הערך של עצמם גם כאשר אלה מותקפים על ידי המתבגר אשר מחפש את הערכים והמשמעות של עצמו. אולם באותו זמן, חשוב שההורים ישמרו על תקשורת פתוחה עם אותו מתבגר וימשיכו לשדר אימון ואהבה כלפיו , גם כאשר כועסים על התנהגות שלו ויבינו את המאבקים הפנימיים שלו שלעתים קרובות מבלבלים ומביכים גם אותו.

המתבגר נהייה נרציסיסטי מאד. המתבגר, בניסיון לנחם את עצמו על האבדן, לוקח כאילו את האנרגיה שהייתה מושקעת בהורים ומפנה אותה כלפי עצמו. הוא נהייה אנוכי, אגוצנטרי וחושב את עצמו כמרכז העולם של אחרים. אולם, בדרכו הפרדוכסלית, המתבגר, באותו זמן הוא פגיע מאוד לתחושות הפוכים. מחד המתבגר ימרוד נגד הגבלת החופש שלו ומנגד, הוא יפגע קשות ואפילו יינזק מפגיעה בכבודו השברירי כאשר אחרים מבקרים אותו. הוא מרגיש שהוא מוכרח להיות ייחודי ומצטיין לפחות בשטח אחד ולקבל על כך הערכה גם מעצמו וגם מאחרים. בניגוד לילד שחי בהווה, המתבגר מופנה לעתיד וחייב להרגיש שבעתיד יהיה אדם בעל ערך.

דיכאון הרסני

 

מתבגר שמאבד תקווה ומרגיש שהעתיד חסום לפניו, הוא המתבגר שעלול להתנהג בצורה הרסנית כלפי עצמו וכלפי אחרים או לשקוע בדיכאון ובידוד מסוכנים. הדיכאון הבעייתי הוא אכן הדיכאון של אבדן תקווה ואבדן תחושה של ערך עצמי. ההתנהגות החיצונית שמלווה תחושות אלה הם חוסר מוטיבציה, עייפות פיזית ונפשית חריפה, גורפת וממושכת וביטויים תדירים של אבדן תקווה ותחושת ריקנות חריפה. ביצירות – הכוללים בין היתר, חיבורים, שירים וציורים – של מתבגר התקוע בתחושת הווה שלילית שלא תשתנה, יופיעו נימות על מוות ועל עולם שחור. אלו השלכות של רגשותיו על עצמו ועל עתידו. מצב זה יכול לנבוע מטראומות בילדות שלא עובדו, מקונפליקטים חריפים במשפחה, בין הוריו לבין עצמם או בין ההורים לבין הנער או נערה, קונפליקטים שלא מגיעים לפתרון, או מחוויות נשנות שנתפסות על ידי הנער ככישלונות ועלבונות בגיל ההתבגרות עצמו. כאשר מצב כזה מתמשך חשוב ביותר לתמוך במתבגר ולנסות להפנות אותו לטיפול פסיכוטרפויטי עם הסבר לנער שטיפול כזה יעזור לו להיות עצמאי יותר ולמצוא את היעוד והמשמעות שהוא יבחר בהם ושאכן קיימים עבורו.

יחסים חברתיים ודיכאון הרסני

 

היחסים החברתיים של מתבגר משתנים מאד מאז היותו ילד. המתבגר פונה לקבוצת בני הגיל כמקור לנחמה על אבדן הורי הילדות. הלוא גם כאשר הוא מחפש עצמאות מאלה שהיה תלוי בהם כילד, הוא עדיין אדם עם רגשי תלות עמוקים. הקבוצה ולעיתים קרובות קונפורמיות חריפה לקבוצה הם הביטויים לתלות הזאת. לכן, השתייכות וקבלה אל קבוצת בני הגיל נעשית חשובה ביותר. בקבוצה המתבגר מסוגל לנסות תפקידים ותדמיות לא מחייבים בדרך לגבש את זהותו ואת ערכו העצמי. בקבוצת השווים הוא גם מוצא נחמה על רגשי האשמה בהם הוא חש עקב היחסים המשתנים עם הוריו.

מתבגר אשר אינו מסוגל ליצור יחסים מספקים עם בני גילו, אם בגלל עכבות שלו אם בגלל שהקבוצה דוחה אותו עקב הבעייתיות שלה, הוא מתבגר שנפגע וזקוק לעזרה. כאן מקור נוסף אפשרי לדיכאון מעיק ומונע התקדמות בהתפתחותו התקינה של המתבגר.

מלבד השנויים ביחסים עם הורים ועם העולם החברתי, והצורך בחיפוש אחר ערכים בעלי משמעות כדי שסביבם יוכל לגבש את זהותו, המתבגר גם עובר שינויים פיזיולוגיים משמעותיים ותהליכים אשר יובילו לבשלות מינית. ההתעוררות החריפה של יצרים מבלבלת ומסעירה. הנטייה של המתבגר להשוות את קצב הגדילה והבשלות המינית שלו לקבוצת בני הגיל הוא מקור נוסף אפשרי למתח ולספיקות בקשר לעצמו. מחקרים רבים מוכיחים שמשפחות אשר מחנכות לסובלנות וקבלת האדם השונה ממך כאדם שווה מאז שהמתבגר היה ילד, הן אשר מספקות את החוסן הדרוש למתבגר לקבל את עצמו ולחוש בעושרו הפנימי ובייחודו ולרכך את ההשוואות המכאיבות.

לסיכום

 

גיל ההתבגרות הוא השלב ההתפתחותי שבו האדם יפתח את האיפיונים הבסיסיים של אישיותו. הוא זמן מרתק שבו האדם יכול גם לפתור בעיות שנוצרו בילדות הודות למודעות הגוברת שלו. אולם הוא גם זמן של פגיעות ונפילות רגשיות אפשריות. קיימת תופעה של דיכאון טבעי מאובדנים ההכרחיים לגדילה. קיימת גם סכנה של דיכאון של אבדן תקווה ואבדן חיות ותשוקה לחיים. מצבים אלה דורשים הבנה ותמיכה ממחנכים והורים ובמידת הצורך הפניה לטיפול בונה שבו האדם הצעיר יוכל לעבד את הקונפליקטים והפגיעות ולמצוא בחזרה את התקווה לעתיד.

פרופ' חיה קורץ, פסיכולוגית קלינית בכירה. חברת הנהלה בעמותת סער – סיוע והקשבה ברשת.

התפרסם בעיתון "יסודות" http://yesodot3.co.il/index.php/faq/yesodot-magazin

 http://yesodot3.co.il

 

עוד מאמרים בלב אבות על דיכאון והתאבדות בקרב בני נוער:

התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים. כל שנה מתאבדים בישראל 70-90 בני נוער, ועל כל התאבדות כזו יש עשרה ניסיונות שלא דווחו. איך תדעו אם הדיכאון של בן הנוער הפרטי שלכם לא מגיע עד כדי סכנת התאבדות? הפסיכולוגית הקלינית שרון זיו ביימן מסבירה.

"הורות והתבגרות": התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער . על התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער. איך לתת מענה חיובי של מניעה? איך לדבר עם נוער על התמודדות עם מצוקה חריפה שנראת שאין לה מוצא?

"ובחרת בחיים"- מניעת התאבדות בקרב מתבגרים מדוע מתבגרים מתאבדים? האם קיימות שיטות טיפול?

בננו מאיים בהתאבדות . בננו משתמש לאחרונה בביטויים חריפים הרומזים על כוונתו להתאבד חלילה. הוא מסרב בתוקף ללכת לטיפול. מה לעשות?

פינת הרב גודמן: התייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות. על מורכבות הפרסום והתייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות – רצון המשפחה והחברים להתאבל ולהנציח לעומת עידוד מקרים נוספים חלילה.

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים.  מהי הפרעה דיכאונית? האם היא קיימת אצל מתבגרים? מידע מקצועי.

מדריך להפרעה דו-קוטבית (מניה-דפרסיה) מהי מניה-דפרסיה? סימנים ודרכי טיפול

הזכות לבחור

לאחרונה אני מוצאת את עצמי יושבת מול רווקים, ובעיקר רווקות, בגילאי 25 ומעלה, ומתאמצת לשכנע אותם שמותר להם לבחור, לברר, לסנן, ולא להיענות לכל הצעה שנשלחת לעברם. לכאורה זה כל כך פשוט ומובן מאליו; בכל תחום מתחומי החיים אנו עושים זאת: בוחרים, כל הזמן בוחרים!

אנחנו בוחרים מה ללמוד, היכן לגור, עם מי, מה לקנות ובאיזו איכות, היכן לעבוד, לאיזו הופעה ללכת ובאיזה צימר לנפוש. לפני שאנו עושים צעדים אלו, אנו שואלים, בודקים, משווים, מבררים, ומקווים שהבחירה שהגענו אליה אחרי תהליך הבירור תהיה אכן לטובה ולברכה. אם לא נהיה מרוצים בסופו של דבר, נדע שלפחות השתדלנו לבחור את מה שנראה לנו טוב ומתאים.

דווקא בנושא כל כך חשוב ומרכזי, כמו בחירת בן/בת זוג, מוצאים הרווקים עצמם תחת לחץ סביבתי מאסיבי, 'לחטוף' מכל הבא ליד, מה שמציעים לך, בלי לבדוק 'יותר מדי', בלי לברר, העיקר שאולי יקרה משהו. לחץ המעביר תחושה שאולי זו הזדמנות חייך, ואם לא עכשיו, ואתו – מי יודע אם בכלל, ואימתי.

באמת הכל נובע מרצון טוב (חייבים לעשות משהו!), מדאגה (מה האלטרנטיבה?), מאמונה (אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה זה יגיע), מרצון להפיח תקווה (מה עדיף – שתישארי לבד בבית???), מייאוש (ממילא אין מה שאתה מחפש…) – ומתוך כל אלו, ביחד או לחוד.

אפשר להבין את הלוחצים: לכל אחד מהם כמה סיפורים באמתחתו, איך זה קרה באופן לא צפוי, עם מישהו שלא היינו מעלים על הדעת, על ידי מישהו שלא הכיר אותו ואותה, ובכל זאת זכה להיות שליח ההשגחה, והנה, עובדה, היתה חופה ויש בית!!!

נכון, הם צודקים. גם לי יש סיפורים כאלה.

ובכל זאת: כמה זה מתיש, למנות למעלה ממאה דייטים, ולזכור שעשרות מהם לא היו קשורים בעליל, וחלקם מעליבים עד משפילים: "זה מה שחושבים עלי???", "מצבי קשה עד כדי כך???".

לקראת כל אחד מהם התכוננה הבחורה במלוא תשומת הלב: איפור, לבוש, התכוונות, והבחור התגלח, 'וירד וטבל ועלה ונסתפג', ושניהם הגיעו עם ציפייה, חלומות, ציורים אפשריים… ומפח נפש צורב!!! תחושת ריק, עלבון, התשה, עוד תקווה שמצאה עצמה מושלכת לרחוב האשליות המנופצות.

כשמגיעה ההצעה הבאה, שלא נראית קשורה, זו שוב התלבטות קשה אם לסרב או לצאת: זכר המפגש המתיש צרוב בזיכרון, לא בא לצאת לעוד דייט מתסכל, ועם זאת, יש רצון עז להתחתן, וחשש להצטייר כ'סרבן דייטים', בררן ומתנשא, ואולי אם אסרב הפעם, יימנעו להבא מלהציע לי…

אפשר לחלק את חוויותינו לאלו שנותנות אנרגיות, ולאלו שלוקחות אנרגיות. דייטים חסרי סיכוי הם זוללי אנרגיות גדולים, ומדללים את המאגרים הטבעיים של שמחת החיים, התקווה והחיוניות, עד כדי ירידה למינוס.

יש לי סיסמא שאני משננת אותה לעוסקים בהיכרויות: תפקידנו הוא שלא תהיה 'פאדיחה'! שגם אם השידוך לא יגיע לחופה, הוא ישאיר זיכרון של ערב נעים. אם בני הזוג לא ימצאו עניין להמשיך, הם יוכלו לחשוב לעצמם: למי הוא, או היא, מתאימים מבין חבריי?

כדי שזה יוכל לקרות, מותר לשאול מי מכיר ומי יודע , אצל מי אפשר לברר, מי עוד מכיר? לשמוע את מילות התיאור, להקשיב למנגינה, ולהקשיב לעצמנו – האם משהו נשמע לי שייך, מעניין, מתאים? ואחרי כל אלו, מותר להגיד 'תודה שחשבת, לא מתאים לי'.

אז מה, לא ננסה? אולי דווקא הפעם נחמיץ את השעה והאדם?

אני מרשה לעצמי לומר, שלפגישות שאין להן סיכוי מלכתחילה, יש גם כן 'תג מחיר', ובמזומן.

נכון שאין לדקדק בכל פרט ופרט, וכדאי להשאיר מקום להפתעות ולהיכרות עם מקום לא מוכר, של הזולת וגם שלי. יכול להיות שהמציאות תהיה שונה מאוד מההצהרות שהצהרתי, יכול להיות שהוא יהיה שונה מאוד ממה שאמרו עליו, אבל לפחות שתהיה היתכנות של קשר.

(לאלו ששפר מזלם והם מוצפים בהצעות, וגם זה אתגר לא פשוט, אני מציעה להפעיל מערכת סינון ביתית, או חברית. לבקש מבן משפחה או חבר שסומכים עליו, שיהיה מוכן לברר ולעשות את מלאכת הניפוי הראשונה, כך שעל שולחן העבודה של המועמד תהיינה לא יותר משלוש הצעות בזמן נתון, והוא יוכל לבחור אחת מביניהן, בלי להתבלבל מהשפע המוצע).

לנו, המציעים או המבררים, חשוב לזכור, שהגנה על בריאות הנפש של צעירינו ועל האמון שלהם בעצמם (ובנו), זו מצווה וחובה. נשתדל להרבות בהצעות מתאימות, נקבל בהבנה ונכבד את הרצון לבדוק, לברר, ולהשיב בחיוב או בשלילה. והעיקר, לא להתייאש, ולנסות שוב!

התפרסם ב"צהר"

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית