הערכה עצמית הינה חווייה סובייקטיבית שלנו כלפי עצמנו. ילדים נוטים לשפוט את עצמם על בסיס השוואתי לאחר שהפנימו מסרים חברתיים נורמטיביים לגבי מה "נכון" ו"מה לא נכון", מה "שווה" ומה "לא שווה". הפגנת הערכה ומתן חיזוקים חיוביים הן חלק מהדרכים שמציג מאמר זה עבור ההורים בהסתמך על מחקרים אשר הוכיחו כי הערכה עצמית גבוהה בקרב ילדים חיונית להתמודדותם המוצלחת עם אתגרי החיים.

כל אחד מאיתנו יודע במה מדובר. כהורים, מורים וחברים אנו יודעים לזהות אנשים, ילדים או מתבגרים בעלי הערכה עצמית גבוהה לעומת מבוגרים או ילדים חסרי בטחון ובעלי הערכה עצמית נמוכה. רובנו יודעים על עצמנו שישנם כישורים, מיומנויות, או דברים שאנו אוהבים, מעריכים בעצמנו וטובים בהם, לעומת מקומות בהם אנו חווים את עצמנו כלא טובים ומרגישים חסרי ביטחון לגביהם. דוגמה טובה לכך הנו דימוי הגוף שיש לנו. יש הגאים בגופם ומרגישים איתו טוב ונוח ויש מי שמתביישים בו ומרגישים לא טוב עם חלקים בגופם. חלקנו גאים ביכולות החברתיות שלנו וביכולתנו ליצור קשרים בין אישיים לעומת אחרים החווים חוסר ביטחון ביצירת קשר.

מכאן שהערכה עצמית הינה חוויה אישית, סובייקטיבית שיש לכל אחד מאיתנו לגבי עצמו. הקשר בינה ובין המציאות יכול להיות מקרי לחלוטין. הערכה עצמית יכולה להיות לגבי תחום מסוים: לדוגמה – "אני לא טוב בדברים טכניים" המאפיין הערכה עצמית בהקשר נתון. לעומת תחושת ערך כללית לגבי עצמי המאופיינת במשפטים כגון: " אני אוהב את עצמי על מי שאני" או: "אני כשלון".

מיהו ה"עצמי" וכיצד הוא נראה?

העצמי כולל את סך התפיסות שלנו על עצמנו וכולל את המשמעויות שאנו מייחסים להיבטים שונים בחיינו. בין היתר העצמי כולל תפיסות בנושאים כגון: מין, גזע, מעמד סוציו אקונומי, מבנה גוף, מגדר, העדפות ונטייה מינית, משפחה, מקום מגורים, יכולות, מגבלות, ערכים, אידיאולוגיה, דעות ועוד. בקיצור העצמי הוא כל מי שאנו.

מתברר שאנו נוטים לשפוט את עצמנו כמעט על כל דבר שיש או אין לנו. "אני לא אוהבת את המראה שלי", "הייתי רוצה להיות כמו אחי שמצליח בלימודים"," אם הייתי יפה כמו חברה שלי היו מתייחסים אלי אחרת" – אלו רק מעט מהמשפטים המראים לנו כיצד ילדים, כבר בגיל צעיר, שופטים את עצמם על בסיס השוואתי. הם שופטים את עצמם בשל העובדה שהם הפנימו מסרים לגבי מה שווה או לא שווה, מה טוב ומה רע ובוחנים את עצמם על פי אותם קריטריונים חיצוניים. אצל רובנו מתפתח דימוי עצמי אידאלי על בסיס שיפוטים אלו. אותו עצמי שאנו רוצים להיות שלצער רבים מאיתנו כנראה ישאר בגדר שאיפה בלבד.

מראה, מסוגלויות פיזיות ונפשיות ויחסים בין אישיים – כל אלו משתנים לאורך מעגל החיים. הגוף משתנה, היכולות משתנות והלמידה מחזקת דפוסים או משנה אותם. עם זאת, למרות העצמי המשתנה, הדימוי העצמי לרוב ממשיך להיאחז באותה תפיסה ולכן, קיימת חשיבות גדולה להערכה עצמית חיובית יציבה למרות העצמי המשתנה.

[על אף שפעמים רבות מתייחסים לדימוי עצמי והערכה עצמית כאל מונחים זהים, קיים ביניהם הבדל משמעותי: דימוי עצמי ניתן לראות כמכלול התכונות והאפיונים שהאדם מייחס לעצמו, בעוד שהערכה עצמית מתייחסת לערך שמקנה האדם למאפיינים אלו. כלומר, דימויו העצמי של אדם עשוי לכלול את היותו עקשן אך תכונה זו עשויה להיתפס על ידו כחיובית או שלילית]

מדוע הערכה עצמית חיובית ויציבה חשובה?

להערכה עצמית יש השפעה כללית על הרווחה האישית שלנו, על האמונה לגבי היכולות שלנו וכתוצאה מכך על הרגשות שלנו כלפי עצמינו. לאור ההערכה העצמית אנחנו אוהבים את עצמנו, שונאים, מתביישים בעצמנו ועוד. הערכה עצמית חיובית מייצגת את היכולת להרגיש אהוב, נחוץ, בעל ערך, בעל יכולות ובעיקר כמסוגל להתמודד עם אתגרי החיים.

על פי מחקרים נמצא שמתבגרים בעלי הערכה עצמית חיובית חווים יותר שליטה בחייהם מאשר מתבגרים בעלי הערכה עצמית שלילית. הם נוטים לבטא עצמם בחופשיות נטולת בושה, מצפוניים יותר ומאופיינים בפתיחות ומוכנות להתנסות בחוויות חדשות. בעלי הערכה עצמית גבוהה מצליחים להחזיק תחושות אלו באופן רציף גם כאשר הם חווים כשלון, אכזבה או דחייה, הם פחות הגנתיים ומתמודדים עם ביקורת ביתר יעילות שכן הם מאופיינים כבעלי יציבות רגשית.

כיצד ניתן לחזק, לתחזק ולשמר הערכה עצמית חיובית בקרב מתבגרים?

הערכה עצמית חיובית תחילתה בגיל הינקות כאשר התינוק מבין שיש "אני" ויש "אחר". תפקידו של האחר המשמעותי לספק את צרכיו הבסיסיים של הרך הנולד שבין היתר כוללים טיפוח וחיזוק בטחונו של התינוק בסובבים אותו וביכולותיו והפגנת גאווה במעשיו. היכולת של המבוגר המשמעותי: הורים, מטפלים ומחנכים, לחוש ולבטא גאווה כלפי הילד, תורמים באופן משמעותי לתחושת הביטחון ולהערכה עצמית חיובית. כהורים, תלינו על המקרר את התמונה שילדנו בן השלוש הביא מהגן (ליתר דיוק קשקוש) בגאווה גדולה. בכך, לא רק שאמרנו לו שהוא צייר מוכשר אלא גם השכלנו לתלות את התמונה במקום בולט וחלקנו אף שומרים את ציורי הילדות של ילדינו שנים רבות. כך בדיוק אנו מחזקים את תחושת הערך שלהם. הורים המתביישים בציור, משווים את הציורים לציורים של ילדים אחרים או מבטלים את כישרונו של "הצייר המחונן" בן השלוש, פוגעים בתחושת הערך של ילדם וקיים סיכוי שהוא יפסיק לצייר ויפתח התנהגות הימנעותית.

מתבגרים לעומת ילדים, נוטים להפחית מערכם של מסרים הוריים. קבוצת השווים הופכת להיות משמעותית יותר ויותר והדרך בה החברים תופסים את המתבגר הופכת למשמעותית לתחושת הערך שלו. בגיל זה קיים צורך ביצירת הגדרה מחודשת של העצמי ולעיתים השאלה "מי אני" תיבחן תוך דחייה של הדרך בה ההורים מנסים להגדיר אותי ואת הצרכים שלי. משפטים כגון: "אני אחליט על עצמי", "אל תגידו לי מה לעשות" ו"אני בחיים לא אתנהג כמו ההורים שלי", הנם שכיחים בגיל זה. עם זאת, הצורך בתחושת עצמאות וריחוק מההורים מחזק את תחושת הבלבול של המתבגרים לגבי מי הם או ליתר דיוק מה ה"עצמי" שלהם מכיל. זאת גם הסיבה שלוואקום הנפשי חודרים ביתר שאת מסרים תרבותיים ומסרים של קבוצת השווים. אנו ההורים נבהלים ולעיתים נפגעים מהצורך של ילדינו לבטל אותנו ולעיתים אף להתבייש בנו. הדבר עלול להוביל לקונפליקטים המאופיינים ברצף שבין צעקות לשתיקה רועמת.

חיזוק הערכה עצמית בקרב מתבגרים

המשימה הראשונה שלנו כהורים למתבגרים הינה, להבין ולנסות לקבל את העובדה שאופי היחסים שלנו עם ילדינו המתבגרים משתנה. כעס ושיפוטיות או ניסיונות אחיזה נואשים בדפוסי הקשר שהיו כאשר הם היו ילדים, אינו תורם לתחושת הערך העצמי של ילדינו. בכך, אנו שופטים אותם ומתקשים לקבל אותם על מי שהם.

לאחר שהשכלנו לקבל את השלב ההתפתחותי של ילדינו המתבגרים, להלן מספר רעיונות כיצד ניתן לעזור לילדינו לתחזק הערכה עצמית חיובית (לתחזק מכיוון שתפקידינו בביסוס ערך עצמי חיובי החל הרבה לפני גיל הנעורים)

יצירת אווירה מקבלת ואוהבת.

הערכה עצמית חיובית מתפתחת על בסיס הידיעה שאני שווה על מי שאני. חשוב שהנער/ה יחוו עצמם נאהבים על ידי האחרים המשמעותיים להם על מי שהם. עלינו לתחזק את התחושה הפנימית של ילדינו שהם שווים בדיוק כפי שהם ולעזור להם להאמין בעצמם וביכולותיהם על אף הסערות המאפיינות את הגיל.

לאפשר התנסויות חדשות:

סביבה שיפוטית מקשה על ילדים ומתבגרים להתנסות בחוויות חדשות. עודדו את ילדיכם להתנסות גם אם הסיכוי להצליח במשימה נמוך. המסר הוא: "ככל שננסה יותר נצליח יותר". כאשר מנסים יותר חווים יותר הצלחות ברמה המספרית ובכך תחושת המסוגלות מתגברת. הדגישו בפני ילדיכם את אמונתכם בהם ובכך שהם יכולים להתגבר על מכשולים ושתפו אותם בקשיים עמם אתם התמודדתם בהצלחה למרות שחשבתם שלא תצליחו לעמוד בהם.

התמקדות ב"יש" במקום ב"אין":

בשל הנטייה האנושית לביקורת והשוואתיות, אנו נוטים לעיתים לראות את מה שילדינו אינם: "היית יכולה לקבל יותר", "אין סיבה שאחיך יצליח בחמש יחידות מתמטיקה ואת לא". יש מקום לעודד את ילדינו לשפר הישגים אך חשוב גם שהישגיהם לא יגדירו אותם ואת ערכם. חפשו בהם את אותן תכונות חיוביות המאפיינות אותם ואת תחומי החוזק העיקריים שלהם, הדגישו והעצימו אותם.

לאפשר לילדינו לטעות וללמוד מכישלונות:

כשלון זו רק תחנה בדרך להצלחה. כשלון מהווה כלי מצוין ללמידה ולא לשיפוטיות. חלקנו חוטאים בכך שאנו מפגינים אכזבה וכעס על כשלון ילדינו אולם הם אינם זקוקים לכעס שלנו ולחוסר האמון שלנו בהם. הם זקוקים לעידוד שלנו, לכלים ללמידה מהחוויה ולציפייה.

לחזק ניסיון ומאמץ ולא תוצאות:

אנו חיים בעולם תוצאתי שבו הציון בבגרות בהיסטוריה חשוב יותר מתהליך הלמידה או הדרך להשגת הציון. תוצאות לא יחזקו את הערך העצמי אלא אם כן מתלווה לתוצאה תהליך משמעותי. חשוב לחזק את הילדים על המאמץ, ההתמדה והעקביות ועל האופן שבו הם פעלו בדרך להשגת המטרה. הדגישו את הדרך והלמידה שעשה הילד ולא את התוצאה שקיבל.

מתן חיזוקים ומחמאות:

החמיאו לילדיכם על מי שהם וחזקו אותם על היכולת שלהם. חיזוקים ומחמאות הם כוח מצמיח ומעודד.

ריצ'ארד לאבוי, בהרצאתו "כשהאסימונים נגמרים", מתאר את ההערכה העצמית של הילד כערימה של אסימונים איתם נכנס שחקן פוקר למשחק. במידה ולילד אסימונים רבים הוא ייכנס למשחק ויתנסה גם כשאינו בטוח שיצליח. ככל שההערכה העצמית נמוכה יותר (כלומר יש בידיו מעט אסימונים) הוא ימעט לנסות ולהתנסות בשל החשש להפסיד עוד אסימונים, מה שיקטין את הסיכוי שלו לצבור הצלחות וחיזוקים שישמשו עבורו לאסימונים נוספים, או שישחק משחק פזיז וחסר אחריות מתוך התחושה שכבר אין לו מה להפסיד. בהרצאתו, מדגיש לאבוי כי אחריותנו כאנשי חינוך לדאוג שילדינו ילכו לישון בכל ערב עם יותר אסימונים ממה שהיה בידם כשחזרו הביתה. במילים אחרות, יש מספיק אנשים בחוץ שיערערו את ההערכה העצמית של ילדינו, תפקידנו למלא עבורם את מצברי האסימונים ולעזור להם להרגיש טוב לגבי עצמם.

לצמצם דרוג והשוואה:

השתדלו להשוות את ילדיכם ביחס לעצמם ולא ביחס לאחרים. בסופו של דבר הם לעולם לא יהיו אחרים, הם יכולים להיות רק הם עצמם. השוואתיות מפחיתה ערך כיוון שגם כאשר אני טוב מהאחר תמיד יהיה מי שטוב ממני. עודדו את הילדים לאהוב את מי שהם גם אם הם לא כמו….

חיזוק גאווה ואהבה עצמית:

היו גאים בילדיכם גם כשהם מכעיסים, מביישים או מביכים אתכם. חוש הומור בהחלט יכול לעזור להתגבר על רגשות קשים שמתעוררים ביחסים שלנו עם ילדינו ובמיוחד בגיל הנעורים.

לסיום, קבלו את עצמכם כהורים. נכון, גם אתם לא מושלמים, אתם לא בני עשרים וכנראה שגם לא תהיו. חזקו את עצמכם על מי שאתם, היו גאים בעצמכם ובעיקר תאהבו את עצמכם על מי שאתם. יש מספיק אנשים שם בחוץ שיעזרו לכם להרגיש לא טוב לגבי משקל הגוף שלכם או לגבי דברים שיש או אין לכם. אל תשתפו פעולה עם מסרים אלו. החזיקו וטפחו עמדה חיובית לגבי עצמכם. הדבר בהחלט יכול לעזור לילדיכם לתחזק את התחושה הבסיסית שהם שווים ובעלי ערך.

התפרסם ב"אתר יסודות". http://www.yesodot3.co.il

איילה לויטה, עובדת סוציאלית במכון יסודות יוזמות חברתיות, ויאיר אפטר, מנהל מכון יסודות יוזמות חברתיות

עוד עם יאיר אפטר בלב אבות:

תרבות הבילוי ושתייה של משקאות אלכוהוליים בקרב בני נוער ובקרה הורית – סקירה מקיפה של סיבות לשתיית אלכוהול ועצות מעשיות להתמודדות עם התופעה

רובנו רגילים לראות במסכה ביטוי לזיוף וחוסר אותנטיות. "אחת הבעיות הגדולות בחיינו היא המסכה." טען הרב זאב קרוב ז"ל, במאמרו "להסיר מסכות – עולם של אמת". "אתה מדבר עם אנשים וצריך לבדוק האם הם מתכוונים למה שהם אומרים או לא? אתה קונה מכשיר ולא כל כך בטוח כי קבלת את מה שרצית. הרבה מסכות יש בחיינו והרבה כיסויים המטעים את ראייתנו והבנתנו…  קדושת פורים באה להסיר את המסכות. לחשוף את העולם הפנימי שמאחורי המסכות ולהביא לכך שלא יהיה פער בין הנגלה בחיינו לבין הנִכְסֵה."

שנים לפניו ציין הרב קוק את הצורך הדחוף להתקרב אל פנימיותנו: "מאד אנו צריכים בחיינו, שהסודות הנעלמים יצאו ויתגלו, כי על ידי גילוייהם של הסודות נכיר עצמנו, נכיר את מה שחבוי בקרבנו. בשעה שנבוא לאותה הבחינה של "לבסומי עד דלא ידע", נפּטֵר, לפחות לשעה, מכל אותן ידיעות המטעות אותנו, המוליכות אותנו כשבויים… והידיעות המטעות הללו הן מסתירות ממנו את הסוד. מבושמים אנחנו יותר מידי מדמיונות חיצוניים ובשביל כך אין אנו מרגישים את האמתיות של הפנימיות שלנו". (מאמרי הראי"ה עמ' 153 מתוך "היסוד" גליון קכ"ב)

אמת עמוקה  – קול פנימי טמון בתוך כל אחד ואחת מאתנו, ועלינו לגלותו ולהקשיב למיתריו העדינים.

זאת כיצד?

ע"י שתיה של יין למשל,  גורם מערפל ומטשטש – המהווה מעין מסכה…

מסתבר אם כן שישנן מסכות וישנן מסכות. יש מהן המסיתות אותנו הרחק מן האמת ואחרות "פועלות" הפוך ומשמשות דווקא פתח מעבר ואמצעי להסרת עכבות פסיכולוגיות והתנהגותיות, הנצבות כשומרי סף מפני שחרורה של אמת פנימית.

בעבודתי כפסיכולוגית חינוכית, אני נחשפת לסודות רבים. חלקם נוגעים לזיכרונות רחוקים ואחרים נעוצים בחוויות ההווה. יש המתקבלים על ידי באמפטיה פשוטה ולשמע אחרים בטני מתהפכת במצוקה.

שיעור גדול אני לומדת בנוגע ליכולת הכיסוי וההסתרה האנושית. נשים שסובלות מאלימות, נער שחווה טראומה, הורים שכולים, זוג המצוי בקשר משברי, כל אלה קמים בבוקר, יוצאים לעבודת יומם ומתפקדים באופן סביר ואף טוב, כל זאת, בעוד בליבם נעוץ חץ או מצוי חלל וכאב אינסופי. מסכות אלה, מסייעות להם במובנים תפקודיים ופסיכולוגיים אך לעיתים הן מהוות סכנה בהרחיקן את בעליהן מליבון המצב וקבלה של טיפול מקצועי תומך.

גילויו של סוד או ביטויה המפורש של משאלת לב כמוסה, הנו אירוע מרגש ונדיר. יציאתו אל חלל החדר משנה באחת את האווירה ויוצרת מציאות אינטימית ולא מוכרת, והתחלה של מסע ארוך ומפרך, אל ארץ חדשה.

אדם צריך שתהיה לו מסכה, חַיִץ וגדר בינו לבין העולם. ולא כל סוד מחויב, לתפישתי, שיהיה פרוץ וחשוף. כל אחד ואחת מאתנו, זקוק גם לערוגה פרטית ומוגנת של חוויות, תובנות ומשאלות כמוסות.

ואולם, אין בכך די.

בריאותנו הנפשית, כך אני סבורה, מושתתת על אומץ לב ורצון כן להיפגש, לתקשר ואף לחלוק עם עצמנו ועם הסביבה משהו מצפונות הלב.

"זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא." אמר הרופא והפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט  (ויניקוט, ד. ו. (1971), "לתקשר ולא לתקשר", עמ' 243), וחשף, אגב כך, את החבל הדק בין כיסוי לגילוי, עליו אנו מתהלכים.

בחג הפורים הקרוב נחבוש מסכות. הזדמנות מונחת לפתחינו לבחור האם הן תשמשנה לנו מגן מפני חודרנות החברה, האם תרחקנה אותנו מעצמנו וזה מזה? או שמא חבישתן תאפשר לנו לחוות רגעים משמעותיים של גילוי לב וקרבה אנושית.

לתגובות:  במייל:  

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית, מתנדבת בארגון "לב אבות"

עוד עם נעמי עיני בלב אבות:

עישון. בתי בת ה17 התחילה לעשן סיגריות. היא מסתירה זאת ממני, אך אני יכול להריח את ריח הסיגריות מן הבגדים שלה. לאחרונה גם מצאתי חפיסה מקומטת בתיק שלה, כאשר נקטתי יוזמה…

על מסכות בפורים ובחיים. מהי משמעותן של מסכות שאנו עוטים על עצמנו? האם המסכה חיובית או שלילית?

אתגרים חינוכיים בחג החנוכה. חג החנוכה מביא איתו אתגרים שונים בתחום החינוך. למה עלינו לשים לב בתקופה הזאת?

לא צריך לחכות לאדר ופורים בכדי לדעת שכל אחד מאתנו מחזיק בבית שלו מלאי מפוצץ במסכות. כשאתה מגיע לבוס שלך, אתה תיקח את מסכת ה'נופת- צופים- לשירותך-אדוני'.

בבית, עם האישה והילדים, בדרך כלל תשקיע פחות ותזרוק על עצמך את מסכת ה'אבא- חזר-מותש-מהעבודה- בחייאת-תניחו-לי'. כשאתה נפגש עם ההורים שלך, אתה אוהב להריח בכל פעם מחדש את מסכת ה'אמא-אפשר- עוד-טיפה-צומי- לילד-הקטן-שבתוכי .'

מעבר למסכות האישיות, יש גם מסכות כלליות. אוניברסליות. אחד המוסדות הידועים בעולם הנוהג לספק מסכות כאלו הוא בית הספר : בתור מוסד מוכר ומכובד, בית הספר יודע בדיוק איזה מסכה הוא דורש מהתלמידים שלו.
האורך קבוע מראש. הצבעים. המרקם. בכדי לגוון, מציע בית הספר כמה וכמה סוגי מסכות: יש את המסכה ההומנית. יש את המסכה הראלית. יש את מסכת האלו שצריכים קצת עזרה בלסדר אותה כך שתשב להם טוב על הפנים. אבל למרות הכול, יש כאלו, שמה לעשות, מסכות לא באות להם בטוב. הם מתעקשים משום מה, ללכת עם הפרצוף הטבעי והאמתי שלהם. בגלל שכל הסביבה שלהם עוטה מסכות והם היחידים שהולכים טבעי, הם מעוררים
המון רעש וקשה להישאר אדישים למראה להתנהגות שלהם.
הבעיה מתחילה מכך, שלפעמים אין ברירה, וגם התלמידים האלו, שאוהבים את המראה שלהם כמו שהוא, נטול מסכות, חייבים לפי החוק לענוד אחת משלהם.

אז הם מגיעים למחסן המסכות, מסתכלים על כולן. מודדים אחת אחת ומחפשים משהו מתאים. בסוף, הם רואים בתחתית המחסן איזו מסכה חדשה יחסית, שמבטיחה 'נוחות מרבית ובכלל לא לוחצת'. מסיכה בקצב שלך. הם נעמדים מול המראה ומתחילים לענוד אותה. יצא לי להכיר מישהו כזה, שבשום אופן לא רצה לחבוש מסיכה עד שהיה חייב.

תמיד בבית הספר אנשי המסכות הסתכלו עליו מוזר אבל זה לא הפריע לו, כי הנער הזה ממש אהב את הפנים שלו.

בוקר אחד בפורים, חיפשתי את הנער הזה אבל התברר לי שגם הוא נאלץ לחבוש מסיכה. כמובן ששאלו אותו אם הוא רוצה ללכת על המסכה ההומנית או הראלית או מהסוג שיושב טוב על הפנים.
נער אחד חבוש מסכה, סיפר לי שהנער ניסה להתחמק ואמר להם ש'"המסכה של הפנים שלו דווקא יושבת עליו יופי והוא ממש אוהב אותה", אבל ה'הם", שם, לא צחקו. רק דחפו לו את המסכה.
ניסיתי בכל זאת לאתר את הנער מבין מאות הנערים שחבשו את המסכות, אבל לא הצלחתי.

כולם נראו לי אותו הדבר. עד שבשיעור נתקלתי בנער שכל הזמן ניסה להסיר את המסכה שלו. לא הבנתי מה נסגר ולמה הוא לא יכול להיות כמו כולנו.
גם המסכה שלי לוחצת אז לכן אני אוריד אותה? העניין שההתעסקות התמידית שלו עם המסכות עשתה רעש בכיתה וכל המסכות הופנו אליו.
נאלצתי להתרות בו: "תקשיב אדון נער תלמיד. עוד פעם אתה מנסה להוריד את המסכות שלך ולהיות שונה ואני מוציא אותך החוצה מהכיתה."
הוא הבין את המסר, עזב את המסכה והמשיך ללמוד. כמו כולם.
אולם בזמן שכל שאר המסכות עשו את המטלות שהמסכה שלי הטילה עליהן, שמתי לב שמידי פעם, הוא הסתכל שאני לא מסתכל ומתחת לשולחן הסיר את המסכה שלו ושוב חשף את הפרצוף האמתי שלו. הסתכלתי עליו:
הוא כתב משהו בהתלהבות. עיניו מרוכזות. כל כולו חי ונושם את הכתיבה שלו. מעולם לא ראיתי אותו כל כך מרוכז ומלא בתשוקה לבצע משהו.

החלטתי לשתוק ולא להפציר בו בתקיפות לשוב ולחבוש את המסכה. בהפסקה הסתכלתי על מה שעשה:
זה היה דף עם צורות גאומטריות מורכבות ומרהיבות שהתמזגו לצורה אחת הגדולה מסך חלקיה. למרות שהתלמיד הזה התקשה מאוד בשיעורי חשבון, נדהמתי מהרמה ומהמורכבות של ה'יצירה' שלו.
אח"כ ביקשתי ממנו את הדף. כל איש חינוך שראה את רמת הגימור התלהב ולא האמין שהוא נכתב בידי תלמיד ולא בידי אומן מקצוען.
בשיעור הבא כבר הייתי חייב לדרוש ממנו שוב פעם להחזיר את המסכה שלו ולהיות כמונו. כמו כולם.

רק זה מה שחסר לי: שעוד מסכות ילמדו מהמסכה הזו.
הוא חבש בחוסר חשק את המסכה שלו. בפעילות הבאה שהבאתי לו, כמו לשאר המסכות, עודדתי אותו וביקשתי ממנו שיעשה אותה באותה התלהבות כמו שעשה את היצירה המושלמת שלו.
אבל הוא רק הנהן לי מבעד למסכה, ונדמה לי שראיתי שם עצב גדול ודמעה אחת שהצליחה לזלוג מבין הדפנות המרובעות שלה.

מתוך "עולם קטן" גיליון 538 ויקהל / אבינועם הרש