תגית: דתי או לא דתי

גיבוש זהות דתית בגיל ההתבגרות

הרב אלישע אבינר מדבר בכנס 'מתבגרים באהבה' של לב אבות במעלה אדומים

.לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

נושא גיבוש זהות דתית בגיל ההתבגרות היא נקודה חשובה לעיתים מעיקה, ומקור למתח ולעימות, מכיוון שבכל מה שקשור לזהות יש ציפיה גדולה להמשכיות. מאידך, למה מברך האב, בהגיעו בנו לגיל 13, ברוך שפטרני מעונשו של זה?  אם גיבוש הזהות הוא מבוסס על חוויות הילדות, ובעיקר על החינוך שקיבל בבית, למה אין רצף מגיל הילדות עד תקופת גיבוש הזהות על סמך היסודות שקיבל הנער בבית בילדותו?

הרב אלישע אבינר בכנס לב אבות במעלה אדומים 2

בננו / בתנו עזבו את אורח החיים הדתי

שאלה: בני/בתי פרק עול תורה ומצוות. הוא אטום כעת לדברי השכנוע שלי לשוב לדרך התורה. אינני יודע/ת כיצד להתייחס אליו? ומה נכון לדרוש ממנו בבית?

תשובה:

שאלה זו נוגעת בעצם בשלושה מעגלים. האחד – זה הנער עצמו, מה שמתחולל לו בראש ובנשמה – השאלות, ההתחבטויות, ההתמודדויות, והמסקנות אליהן הגיע בשלב הזה של חייו, מסקנות הנוגדות וסותרות אורח חיים שלם שגדל בו והתחנך עליו.

המעגל השני הוא יחסי ההורים בפרט והאחים ושאר קרובי המשפחה המצומצמת והמורחבת בכלל – עם הנער שפרק עול תורה ומצוות. הנער שינה את המציאות ואת כללי המשחק שהיו נהוגים בבית עד כה, ולאור זאת על המערכת הביתית להתארגן מחדש למציאות שנוצרה.

המעגל השלישי הוא מעגל הבית עם העולם החיצון – השכנים, החברים, הקהילה, שכל אלו רואים וצופים במה שקורה, דבר היוצר אי נעימות, אי נחת, בושה וכדו' למשפחתו של הנער, המוצאת את עצמה בסיטואציה חברתית קהילתית חדשה, שרגשי בושה ואולי אף אשמה קשורים בה ונלווים אליה.

נדמה שבאופן עקרוני הקו המנחה והעקרוני בטיפול בסוגיה הזאת צריך להיות – ראיה וחשיבה לטווח ארוך. נוצרה כרגע מציאות של משבר, כאשר הנער החליט מה שהחליט. יתכן והוא יתמיד בדרכו זו עד יומו האחרון, אולם יתכן שבחלוף זמן כזה או אחר, ימים, חודשים או שנים, בנסיבות כאלה ואחרות, הוא יגיע למסקנות שונות על החיים ועל אורח חייו, וירצה לחזור למחוזות וערכי ילדותו ונערותו.

הכלל הראשון הוא לא לשרוף גשרים, ולא להיכנס למצב של ניתוק, הענשה, ניכור, סנקציות, איומים, קנסות, האשמות, וכדו' מהדברים הללו.

הנער צריך לדעת שני דברים עיקריים – שלכאורה נראים סותרים, אך החוכמה היא לעשות וליישם אותם בו זמנית עם כל הקושי והמורכבות. האחד – שמעשיו גורמים לעוגמת נפש רבה, והשני – שהאהבה אליו לא פחתה כהוא זה.

האהבה לנער איננה מותנית לא בציון ולא ברמה דתית. האהבה אליו היא בכוח היותו הבן. האהבה הזו למרות הצער ועוגמת הנפש צריכה להישאר יציבה. צריך לומר לו את זה, לשדר לו את זה ולחיות כך בפועל. במקביל, גם לומר לו שזה מצער מאד, ושזה גורם לעוגמת נפש.

קו הפעולה צריך להיות הידברות מתמדת. קשר פתוח ורציף, לא נתק חלילה. יש לנסות לשבת עם הנער, לא בעידנא דריתחא, אלא בזמן של רגיעה, אולי תוך כדי טיול, או הליכה למסעדה, על מנת ליצור מסגרת לשיחה נעימה – ולנסות להגיע איתו ל'חוזה', שעיקרו – אנחנו מבינים שאתה רוצה לשנות דברים מסויימים, לנו מצד שני יש עקרונות ורצונות משלנו, ולפני ואחרי הכל אנחנו רוצים להמשיך ולהיות משפחה אוהבת. בוא נראה ביחד איך מוצאים את הדברים שכל אחד מן הצדדים מקבל או לא מקבל, עושה או לא עושה. יסבירו לו שעם כל רצונו לעשות שינוי בחייו, זה לא הגון ומוסרי שהוא ישפיע על אחיו הקטנים שעדיין בבית, ועדיין נתונים לקו החינוכי והרוחני של ההורים, ולכן אם אכן הנער הגון וישר עם עצמו ודרכו – עליו להיות גם הגון כלפי אחיו ומשפחתו, ולא ליצור אצל אחיו הקטנים קונפליקט או התנגשות עם דרך ההורים. יחיה את חייו כפי אמונתו, אבל בכל מה שקשור לאחיו – גם אם יש דברים של מראית עין – עליו להבין את המשמעות של מעשיו. דרך המשא ומתן הזה היא הדרך היחידה שמשאירה אווירה טובה, ופתח לשינוי עתידי בע"ה.

דרך של איומים, קנסות, גידופים, התעלמות עד כדי גירוש מהבית או משהו בדומה – סופה שתשאיר את שני הצדדים מוכים פצועים וחבולים, שככל שיחלוף הזמן, יגברו הנתק והניכור ההדדיים. כיווּן ההסכמה בין ההורים לבן צריך להיות שמה שקשור לחיי הפרט שלו – תפילות או מעשים הנעשים בד' אמותיו – יעשה כהבנתו עם כל הצער שבדבר – ולכן יש להניח לו בעניין הכיפה, או חילול שבת שנעשה בחדרו בצנעה. אולם בדברים הקשורים לפרהסיה של הבית ושל המשפחה – סעודה משפחתית, לבוש באירוע משפחתי, עליו לכבד את בית ההורים – ולוּ מדין דרך ארץ ונימוס, גם אם לא מתוך הסכמה רוחנית או הלכתית.

אם אינו מתגורר בבית – נדמה שנכון להמשיך ולהזמין אותו לבקר ולבוא – גם אם הביקור יהיה כרוך בחילול שבת. להציע לו כמובן לבוא לכל השבת אבל לא להתנות את הביקור בכך. בע"ה בחלוף הימים, כשיחוש את חום השבת ואת חום המשפחה, וישווה את זה לקרירות הבדידות ולניכור שבעולם השני, יש סיכוי שישוב לכור מחצבתו.

שאלה: הבן/הבת עבר לגור עם בן זוג (ללא חו"ק) בדירה משותפת. כיצד להתייחס לבן הזוג – לשוחח איתו או להתעלם ממנו? לארח אותם יחד בשבת? בחדרים נפרדים? האם לדרוש מהם התנהגות צנועה בין כותלי הבית (חיבוקים בפני בני הבית…)? האם לבקר בביתם? האם לתמוך בהם כלכלית?

תשובה:

מרבית העקרונות שכתבתי בתשובה הקודמת תקפים גם לזו, והעיקרי שבהם – שמירה על ערוץ תקשורת פתוח כן וגלוי.

אם אכן נעשה מעשה בפועל של מעבר לחיים משותפים עם בן/בת זוג – הרי שנוצרה כאן מציאות בפועל. האפשרויות המעשיות הניצבות בפני ההורים [מעבר לתפילה וצדקה] הן או התעלמות, התנתקות, התנכרות והחרמה, או ניסיון לשמור על רמה כזו או אחרת של קשר והידברות, מתוך תקווה ותפילה שיבואו ימים אחרים, וכי החום והאהבה יעשו את שלהם וישובו בנים לגבולם.

גם במקרה הזה הייתי מציע להורים ליזום שיחה עם הזוג – שיחה שתהיה באווירה ותפאורה נעימה. לא שיחה של כעסים והאשמות, אלא שיחה שיש בה כבוד הדדי. בשיחה הזו יציגו ההורים את צערם, וגם את רצונם למצוא דרך להמשך קשר. הכיווּן הכללי צריך להיות מיפוי הקווים האדומים של כל אחד מהצדדים. המגמה צריכה להיות שבכל מה שקשור לחיים הפרטיים של הזוג, ולדברים המתנהלים בביתם – עם כל הצער שבדבר – אלו החיים שלהם.

אולם מה שקשור לחיים בפרהסיה של הזוג, ובמיוחד בבית ההורים, שכשם שהזוג מבקש שיכבדו אותו, כך עליו לכבד אחרים, ובמיוחד את בני המשפחה – כאן יש להסכים – שכן מארחים אותם לשבת, כמובן מזמינים אותם לכל השבת, גם אם יודעים שירצו לחזור באמצע [כשם שנוהגים בהזמנת אדם חילוני לשבת], בבית ההורים הם לא ישנים בחדר אחד, ובבית ההורים גילויים של חיבה בפרהסיה, שאינם מקובלים בבית הזה- לא יעשו. מצד שני ההורים יבקרו בביתם, ולא ימנעו מתמיכה כלכלית. הילד נשאר ילדם, וכשאוהבים מישהו, וכשבאמת אכפת ממישהו – באים לבקר בביתו. שום תועלת לאף צד לא תצמח מהחרמה והתנתקות. ההורים 'יאכלו את עצמם' ואת בריאותם, הזוג יחיה את חייו מרחוק, ושום תועלת או ברכה לא תצא מזה.

החיים הם דינאמיים ומשתנים. יכול להיות שהזוג יתבגר, או יתחתן, ויהיו פעם הורים, ודברים שרואים משם לא רואים מכאן וההיפך, ובהחלט יתכן שבחלוף הימים  אם המים לא יהיו סוערים וזעופים – הספינה תרצה להטיל את העוגן בנמל הבית החם, האוהב והמוכר.

שאלה: יש לנו בבית ילדים צעירים/קטנים. אני חושש שהם יושפעו לרעה. כבר עתה אני רואה את ההשפעה השלילית? כיצד ניתן לחסום את ההשפעה השלילית? כיצד ניתן להסביר להם מדוע דרישותינו מהם שונה מדרישותינו מהבן/הבת הנ"ל?

תשובה:

האמת היא הדרך הפשוטה גם אם הכואבת ביותר. אי אפשר להסתיר מהילדים את המציאות או לטייח אותה. אין ברירה אלא מלומר לילדים את האמת, כמובן בשפה שהם מבינים לפי גילם ותפישתם. לומר להם – לצערנו, אחיכם הגדול בחר בדרך חיים אחרת מזו שחינכנו אותו. זה מצער אותנו מאד ומכאיב לנו. אנחנו מקווים שב"ה הוא יחזור בו ויחזור אלינו. אנחנו אוהבים אותו מאד אבל גם מצטערים מאד. אנחנו מתפללים לה' שנעמוד בניסיון הזה, וכי ה' יפתח את ליבו לחזור לדרך שבה אנו מאמינים ושלאורה חינכנו אותו. אנחנו מכירים אותו – ויודעים שהוא בחור טוב וישר. אנחנו אוהבים אותו ואת התכונות הטובות שיש בו, למרות שאנחנו חושבים שהוא טועה מאד במה שהוא עושה עכשיו, ועם זאת אנו מקוים שמעשיו נובעים מחולשה או מניסיון לחיפוש ולבירור, וכי בע"ה, ימצא את דרכו הנכונה והראויה בחיים.

אתם עדיין קטנים, עדיין באחריותנו, עדיין בבית, ועדיין מחוייבים לכללים שבבית. כשתהיו גדולים ומבוגרים – כל אחד מכם יבחר את הדרך שלו בחיים. כל זמן שאתם כאן – אלו הכללים, וגם אם אחיכם בחר להפר אותם או לשנות אותם – זה מצער אותנו מאד, אבל זה לא קשור אליכם, לכללים שבבית ולחינוך שלכם.

 אבי רט, ראש מכון ש"י באונ' בר אילן, וראש מרכז 'קריאת כיוון' לייעוץ והכוונה אישית משפחתית וחינוכית ברמת אביב.  052-4270900

נער שמועד

שאלה: בננו מתדרדר מבחינה דתית. כיצד להגיב?

תשובה: ודאי מצער מאוד שבנכם נחלש בקיום מצוות, מתפלל רק כאשר מתחשק לו, שומע שירים מקולקלים, וגם הולך לישון מאוחר ולכן מאחר לבית-הספר. יחד עם זה אין להתמרמר על כך יתר על המידה. יש לדעת שעל נערים עוברות עליות וירידות רבות, בייחוד בימינו, טלטלות ומבוכות. אם אתם משדרים לנער שהוא עבר לצד השני, בזה אתם במו ידיכם דוחפים אותו לשם, ואין לדחות את האבן אחר הנופל. אדרבה, אתם צריכים לשדר לו שהוא בחור ירא שמים, עם מידות טובות, שהינכם אוהבים אותו ומעריכים אותו על כל מעלותיו הטובות, ומתוך כך ירגיש שמחה, עידוד, ויספוג כוח להתעלות. אין צורך לבקר אותו על התנהגותו השלילית. הוא יודע היטב שהינכם מסתייגים וגם יודע למה, וככל שתחזרו על זה יותר, הוא יתרחק מכם ויאטום אוזניו משמוע. אדרבה, צריך לבנות קשר של אמון, מתוך שיחה חופשית, צריך להרבות אהבה. יצחק אבינו ראה שבנו עשיו סוטה מדרך הטוב, אז אהב אותו עוד יותר.

בנכם כבר נער, לא יועיל כל-כך לכפות עליו ולהחרים לו סרט קלוקל. יש למעט בכפייה ולהרבות בחופש. לא במהלומות יחונך גבר, אלא בידידות ובאהבה, בהבנה ובהסברה.

יש לאפשר לנער לבטא את שאלותיו וספקותיו בענייני אמונה ולא להשתיק אותו, אלא אדרבה, טוב שיביע מה שמציק לו, כך יתאפשר לברר יחד את הדברים. זו דרך ארוכה, אך יש לקוות שלבסוף תגיעו לחוף מבטחים.

ובעיקר אל תאשימו את עצמכם במה שקורה. חינוך אינו מתמטיקה שבה התוצאות תמיד מובטחות. חינוך הוא מאמץ ועבודה. אינכם הגורם היחיד בעיצוב דמותו. יש השפעות רבות מן החוץ, וגם דחפים רבים מבפנים. לכן אל תצטערו יתר על המידה, אחזו בדרך החסד, ודברים היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב.

הרב שלמה אבינר, רב היישוב בית אל, ראש ישיבת "עטרת כהנים"

מקומה של החוויה הדתית בחייהם של בני הנוער

יש בני נוער המתלוננים שאין באורח החיים הדתי שלהם כל מימד של חוויה דתית. אחרים מעידים על עצמם שהם יצאו למסע חיפוש אחרי החוויה הדתית (יש שאינם מסתפקים במסע רוחני ויוצאים למסע תרמילאי על פני היבשות השונות!), אחרים טוענים שמצאו אותה ומצדיקים בכך את דרכם הייחודית ויוצאת הדופן בעבודת ה'.

האם הביקוש לחוויה דתית הוא לגיטימי? ובכלל, מהי חוויה דתית ומהו מקומה בעבודת ה'? נער או נערה המרקדים ומפזזים בתפילת קבלת שבת – האם לזאת ייקרא חוויה דתית? ננסה לתאר מה הנוער מבקש ומחפש, מה מסתתר מאחורי דרישתו ל"חוויה דתית".

חוויה דתית היא הרגשה עמוקה או התעוררות פנימית המלווה את הפעילות הדתית – בין האמונית, בין העיונית (לימוד תורה) ובין המעשית (מצוות) – או הנולדת ממנה. מדרגות-מדרגות לחוויה הדתית – החל מהרגשה כלשהי, דרך עונג פנימי, וכלה בהשראה עליונה ונשגבה…

עובד ה' איננו מסתפק בעצם העשייה, הוא גם מבקש להרגיש. לא רק לפעול, אלא גם להתפעל. בדרך כלל החוויה הדתית קשורה לעולם הרגשי העמוק של האדם. ככל שהחוויה עמוקה יותר, כך היא פועלת ברבדים עמוקים יותר של הרגש האנושי…

האדם איננו שכל בלבד והוא אף איננו רגש בלבד. מהו האדם? משיב מרן הראיה קוק זצ"ל: "אי אפשר לאדם לחיות לא בשכל לבדו ולא ברגש לבדו. תמיד צריך שיהיה ממזג את השכל עם הרגש בחוברת (=ביחד)" (אוה"ק א' עמ' רמט)…

ההתעלמות ממקומו המרכזי של הרגש בחיי האדם היא מסוכנת ומזיקה. הזנחתו היא הזנחת חלק משמעותי מאישיותו של האדם. אדם ששכלו מפותח אבל עולמו הרגשי רדוד ורדום, הוא אדם בלתי מאוזן, הוא אדם המהלך על רגל אחת. כבר לימדנו ריה"ל בספר הכוזרי (מאמר ג, ג-ה) שהחסיד, בדומה למושל, הוא האדם המעניק לכל כוחותיו את מה שמגיע להם "בצדק", איננו מזניח אף אחד מכוחותיו ואיננו מתמכר לאף אחד מהם.

יתירה מזו. הרגש שהוזנח איננו שוקט על שמריו. הוא צמא למימוש עצמי, הוא תובע בהתמדה את מילוי החסר שלו. אם אין ממלאים אותו בתכנים אציליים הוא מתמלא בפסולת ובטומאה. אם אין מכוונים אותו, הוא גדל בצורה פראית ועקומה. אם הבור ריק, חודרים לתוכו נחשים ועקרבים. על כן, מן הדין לפתח בקדושה את כל חלקי האישיות: את השכל על ידי לימוד תורה, ואת הרגש על ידי חוויות דתיות עמוקות.

הרב אלישע אבינר, אמונת החינוך עמ' 146-147

הרב אלישע אבינר - אמונת החינוך

פותחים שולחן – לפרשת כי תצא

יופי – "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ" (כא,יא) – מה המקום שתופס היופי והמראה החיצוני בתרבות היום? מה המקום שלו בחיים הפרטיים שלנו? האם לדעתכם רוב האנשים מרוצים מאיך שהם נראים? איך אתם מרגישים עם המראה-החיצוני שלכם? האם לדעתכם לאנשים הנחשבים יפים יש יותר סיכוי להצליח ולהתקדם בחיים? מה דעתכם על בחור המבקש תמונה של המיועדת בטרם יסכים להיפגש איתה למטרת נישואין? יש הטוענים שדווקא אצל בחורים העניין של המראה החיצוני של הצד השני תופס מקום מאוד מרכזי. האם אתם מסכימים לכך?

אחים – "וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים…וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר" (כא,טו) – מה ההשפעה שיש למיקום של הילד בתוך המשפחה על אופיו? האם נכון שילדים בכורים הם יותר מפונקים? יותר מושקעים מאשר הבאים אחריהם? האם בן יחיד במשפחה של בנות או להפך – מושפעים מכך? האם ללדת תאומים זה יתרון או חיסרון? בתנ"ך מוצאים פעמים רבות מערכות יחסים בעייתיות ביותר בין אחים לאותה משפחה (קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו…) – מה  אנחנו יכולים ללמוד מכאן לחיים שלנו? האם אתם מכירים משפחות בהן יש מערכות יחסים טובות וחמות בין האחים? מה הסוד שלהם?

כיוון אחר בתוך המשפחה – "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ" (כא,יח) – מה הסיבה לכך שבמשפחה בעלת כיוון דתי/ערכי מסויים, צומח ילד עם כיוון אחר לגמרי? האם זוהי 'אשמת' ההורים, הסביבה, הוא עצמו? האם יש מצבים בו משפחה צריכה להוקיע ולנתק קשר עם אחד מבניה?

גברים ונשים – "וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (כב,ה) – במה אתם מוצאים הבדלים בין בנים לבנות? האם יש לחלק מההבדלים שורש משותף? האם ההבדלים בין בנים לבנות הם תוצאה של חינוך, השפעה סביבתית, הבדלים מולדים בנפש, גם וגם? מה ההשלכות של לימוד בבית ספר מעורב – מבחינה לימודית – האם זה עושה טוב לבנים? לבנות? מה ההשלכות של זה מבחינות חברתיות ואחרות? האם לדעתכם לאנשים שגדלו בחברה מעורבת יהיה קשה יותר ליצור בעתיד קשר למטרת נישואין? או אולי להפך? למה?

גירושין – "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ" (כא,יג) – בשנים האחרונות תופעת הגירושין התעצמה מאוד, גם בציבור הדתי. מדוע זה קורה? מה דעתכם על זוג שלא טוב להם ביחד אבל נמנעים מלהתגרש בינתיים "בגלל הילדים"?! מתי לדעתכם כדאי לזוג עם בעיות בזוגיות ללכת לטיפול ולעבוד על זה ומתי נכון להרים ידיים ולהעדיף את האופציה של גירושין? מחקרים מראים שרוב הגירושים מתרחשים בחמש השנים הראשונות לנישואין. האם היה אפשר לצפות את זה מראש?

הוצאת שם רע – "וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע" (כב,יד) – איך תגיבו אם מישהו יבוא אליכם פתאום ויתחיל לספר משהו רע על מישהו שאתם מכירים? ומה יקרה כאשר המספר הוא אדם חשוב ומכובד או בעל עמדה כלפיכם? האם כאשר מתהלכות שמועות שליליות על מישהו – ייתכן שהכול שקר ועלילה או ש"אין עשן בלי אש" ובטח יש שם משהו לא כשר? מה השלב בו ראוי שהעיתונות תפרסם את שמו ותמונתו של נאשם – מרגע שהוא נעצר/מוגש כתב אישום/בית המשפט פוסק שהוא אשם? האם יש דרך לתקן הוצאת שם רע על מישהו?

 

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

  054-6702313

חלק מן השאלות פורסמו בשנת תש"ע בעלון הצעירים "עולם קטן" במדור "הביעו עמדתכם"

 

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת כי תצא

להחזיר את הדתל"ש הביתה

העיסוק הגובר והולך בבעיית הדתל"שים מוביל, לעתים קרובות, לשיחות "ליל שבת" ולאנחות. במאמר זה, ובקצירת האומר, ברצוני להצביע על כמה רעיונות חינוכיים שאותם אני מבקש להעלות לדיון הציבורי על-מנת לצמצם את התופעה, ואולי אף לסייע להשיב את הבנים "הביתה".
בחיבורים קודמים1 ניסיתי להצביע על הסיבות והמניעים לעזיבת אורח חיים דתי על-ידי מתבגרים ובוגרים צעירים. הסיבות שעליהן עמדתי היו:
א. אי מתן אפשרות להתלבטות, להעלאת ספקות ולבחינת האמונה.
ב. הקושי לחנך למחויבות התנהגותית-הלכתית תוך מתן אפשרות להתלבטות אמונית.
ג. חוסר או חולשה בתחושת אותנטיות במישור הדתי. להלן אנסה לעמוד על האפשרויות החינוכיות לענות על שלושה צרכים אלו.א. חינוך דתי להתלבטותרבים סבורים כי קיימת סתירה בין חינוך להתלבטות לבין חינוך לאמונה. חינוך לאמונה נתפס על-ידי רבים כחינוך לקבל את מה שנאמר לך (או שנכתב) ללא ערעור או העלאת ספקות. הספקות והספקנות נתפסות, לעתים, כשליליות, כך שאם הן מגיעות יש לדעת "לטפל" בהן בזהירות. בכל מקרה עדיף שלא יגיעו ובוודאי שאין לחנך להתלבטות. רבים מהוגי הדעות היהודים עסקו בשאלה זו ולהלן נציין מעטים מהם.
בראון (2005)2 מנתח במאמרו את דעתם של גדולי ישראל, חסידים ומתנגדים, במאה ה-19 על האמונה התמימה וכנגדה על "החקירה". בין שפע מקורותיו ניתן למצוא מקורות רבים מאוד המעלים את חשיבות לימוד האמונה ובכללם את חשיבות העלאת הספקות מתוך מטרה ללמוד ולהגיע לתשובות.
וייס (1974)3 מביא בשם ר' נחמן מברסלב כי חיי יצירה אפשריים רק תוך חיים של ספקות. לא בעל התשובה הוא האידיאל, אלא בעל הקושיה: "עיקר העבודה, הבחירה כי נשאר מסופק תמיד".
הרב סולוביצ'יק (1975)4 במסתו "איש האמונה" מתאר את חשיבות העלאת השאלות על-ידי איש האמונה: "הידיעה בדרך כלל, והכרת עצמנו בפרט, נרכשת לא רק ע"י מציאת תשובות הגיוניות אלא גם ע"י ניסוח שאלות הגיוניות, אפילו אין עליהן תשובה" (עמ' 12). בהמשך מתייחס הרב סולוביצ'יק  ומסביר מדוע יש חשיבות לעצם העלאת הספקות (גם אם לא נמצאו להן תשובות): "השכל האנושי יש לו עניין בחקירה כנה של סתירה שאינה ניתנת לפתרון והמובילה לייאוש אינטלקטואלי ולענווה, לא פחות מאשר הוא מעוניין בפתרון אמיתי ואובייקטיבי של בעיה סבוכה, המעורר שמחה והמגדיל את ההחלטיות והתעוזה האינטלקטואלית" (עמ' 12).
הרב קוק ב"אורות האמונה" שולל את התפיסה שטוב שהאמונה תהיה אמונה תמימה – ללא ספקות וערעורים. הרב קוק רואה בכך חולשה וכותב: "אמונה שאין השכל מסכים לה, מעוררת קצף ואכזריות, מפני שהצד היותר עליון שבאדם, שהוא השכל, נעשה עלוב מחמתה"  (אורות האמונה, עמ' 101-102).
ב"אורות התורה" מציין הרב קוק כי הערעור, הספק וההתלבטות מהווים כוח מניע ללימוד, לבירור ולהעמקת האמונה. הרב קוק מתמצת את דעתו במשפט אחד: "… מכל מקום הספק הוא התחלה לפתרונים" (עמ' ת"ש).
הנזיר ר' דוד הכהן חינך את תלמידיו להיחשף לפילוסופיה כללית, גם להוגי הדעות שתורתם נראית כסותרת את האמונה היהודית, מתוך מטרה לגרום להם להתלבט ומתוך כך להעמיק לימודם והבנתם את התורה ולגבש את זהותם האמונית. בשיעוריו הרבה הנזיר לצטט את הפילוסוף פרנסיס ביקון: "מעט מן הפילוסופיה מביאה את האדם לכפירה, הרבה מביאה אותו לאמונה". באופן דומה אף נהג הנזיר עם עצמו. שוורץ (1999) מצטט את הנזיר שכתב ביומנו: "מספרים על בדחן, שם אצבע בין שתי עיניו, באחת צוחק ובאחת בוכה. כמוני, באחת פונה לחקירה וספקות, ובאחת לאמונה" (עמ' 155).

להלן יוצגו חמש דרכים לחינוך לעידוד ההתלבטות ולחשיבה ביקורתית בחינוך הדתי. ברצוני להדגיש כי איני מציע דרכים לטיפול במתלבטים או  דרכים להציע תשובות לשאלות. כוונתי היא לדרכים להעלאת התלבטויות כאמצעי חינוכי לגיבוש זהות אמונית.


1. קיום סמינריונים בבית החינוך


מקובל כיום "לצאת" לסמינריונים. בסמינריון משתמשים במתודות לא פורמאליות לעידוד התלבטות, לשאול שאלות ולקיום דיונים במסגרות פחות מחייבות עד "השעות הקטנות של הלילה". את הסמינריון מדריכים בוגרים צעירים המסוגלים, בזמן קצר, ליצור קשר חיובי, מקבל ואמפתי והמצליחים "להתחבר" עם המתבגר. לאחר כמה ימים שבים המתבגרים לשגרת הלימודים הפחות מעניינת (לדעתם). אני מציע "להכניס" את הסמינריונים לבית החינוך ולמערכת הלימודים. לעתים יתאימו למשימה ימים מיוחדים כגון ראשי חודשים, ולעתים ניתן "לעלות קומה" ולהקדיש לכך שעות במערכת השעות הקבועה. בחירת סוגיה הנמצאת במרכז השיח של המתבגר, שימוש באמצעים לא פורמאליים, יצירת אקלים המאופיין בקבלה, בהכלה, באמפתיה ובפתיחות, קיומן של פעילויות במסגרות רחבות (שכבה) לצד מסגרות מצומצמות, קיום דיונים (בסגנון "הייד פארק" או תחרויות "דביי" או דיון בפורומים בית-ספריים), יצירת אווירה "מיוחדת" וקיום פעילות פתיחה ופעילות סיכום תעודד את המתבגרים לעסוק בנושאים אמוניים אלו מתוך הנעה פנימית.

2. שיעורי אמונה


שיעורי מחשבת ישראל מיועדים, בראש ובראשונה, לסייע למתבגר לגבש השקפת עולם אמונית. ברצוני לטעון כי יש להעדיף שיעורי אמונה על פני שיעורי מחשבת ישראל. לימוד אמונה נבדל מלימוד מחשבת ישראל במטרותיו, בתכניו, במתודות הלימוד ובהערכה.  את ההבדלים פירטתי במאמר מוקדם, ובמאמר זה אזכיר רק את הנקודות המרכזיות הנוגעות לחינוך לאמונה.
במוקד לימוד אמונה נמצא המתבגר כאשר הטקסט משמש בו כאמצעי וכמסייע לגיבוש זהותו האמונית.  הטקסט הוא תנאי הכרחי, אך אינו תנאי מספיק ללימוד אמונה.
כיוון שעל כל מתבגר לגבש את זהותו האמונית, וכיוון שזהות אמונית זו חייבת להיות ייחודית, על המחנך להביא מקורות מגוונים (מתוך מבחר המותר על-פי גבולות הלכתיים ברורים) המציגים בכנות את ההתלבטויות הקשורות לנושא הנלמד. עליו להציג את המקורות לפני חניכיו, לעודדם ולכוונם לנסות ולחפש את המקורות והעמדות עמם הם מזדהים.
רצוי שמתודת לימוד אמונה תהיה הדיון. בדיון עולות שאלות, התלבטויות וספקות, ואין צורך להציג בו תזה ברורה. המתבגר המתלבט מבין כי הוא אינו היחיד שמתלבט, רבים מחבריו מתלבטים, ולעתים גם מנחה הדיון עצמו מתלבט. בנוסף, מבין המתבגר כי לאי קביעת העמדה (בינתיים) תפקיד חינוכי חשוב. כאשר אינני יודע, כאשר טרם גיבשתי את עמדתי, או כאשר נותרו לי שאלות פתוחות אני מתוסכל, במובן החיובי. במילים אחרות, נושאים שאינם פתורים יהוו בעבור המתבגר המתלבט פתח ללימוד, לניסיון לשאול בוגרים ולליבון הנושא. לא פעם מסתיים הדיון, באופן זמני, בכך שהמנחה (או חבר אחר) יקבלו על עצמם להכין, לקראת הפגישה הבאה, מקורות לליבון הסוגיה. באופן זה משמש המנחה מודל לחיקוי למתבגר המתלבט המבין כעת כי תוצאת ההתלבטות היא לימוד מתמשך.
כאמור לעיל, מטרת שיעורי אמונה היא גיבוש המערך האמוני האינדיווידואלי ולכן על המשוב לבדוק את ההתקדמות של גיבוש זה. שאלות הבודקות זאת תתחלנה, לעתים קרובות, במילים "חווה דעתך ונמקה".
ברצוני להדגיש כי אינני מציע לוותר על שיעורי מחשבת ישראל. נהפוך הוא, בשיעורים אלו ילמדו המתבגרים טקסטים אשר ישמשו בסיס לדיונים בשיעורי אמונה. המתבגר הדתי חייב ללמוד, להבין ולדעת את דעותיהם של הוגי הדעות בנושאים אמוניים רבים. הצעתי היא להפריד, בשלב הראשון, בין שתי המטרות שהוזכרו לעיל וליצור שתי מסגרות לימוד מובחנות ואחר כך לשלבם לשיעורים שבהם מתחילים ללמוד טקסט ועוברים לדיון.


3. פתיחת פורומים באינטרנט וקו חם למתבגר הדתי


קיום דיונים מצריך תנאי-קדם ואקלים של פתיחות, אמון ושיתוף. ללא תנאים אלו יתקשו המתבגרים לחשוף את לבטיהם בפני מנחה הדיון ובפני הקבוצה. פתיחת פורום באינטרנט וקו חם עשויים לפתור בעיות אלו. בפורום לדיון באינטרנט יכול כל אחד לפנות, בעילום שם, ולהתדיין. דיון כגון זה יכול להיות מלווה בפנייה למומחים ובליווי מחנכים. דיון בפורום באינטרנט חסר, אמנם, את האווירה האינטימית והחשיפה הקיימת בקבוצת דיון שבה חבריה מכירים זה את זה. שימוש באינטרנט מוצע כאלטרנטיבה במקרה שאין אפשרות לקיום דיון  פתוח וכן. לעתים האנונימיות ואי האינטימיות מהוות יתרון, ויש מתבגרים שזו הדרך היעילה שלהם לבטא את התלבטויותיהם.
לקו טלפוני חם יתרונות דומים לפורום, אלא שהוא חסר את הקבוצה המתדיינת. יש מתבגרים החוששים לחשוף את התלבטויותיהם, אפילו באופן אנונימי. בנוסף, יש מקרים שבהם מצוקות קיומיות ואמוניות של מתבגר שונות מההתלבטויות הנפוצות, וקו חם עשוי לסייע. היתרון היחסי של הקו החם הוא במומחה המקשיב ומשוחח עם הפונים. אין מתפקידו של המומחה לספק תשובות, אלא להיות קשוב ואמפתי.

4. מפגשים מכוונים עם נוער "לא דתי" או דתל"שים


קיימת כיום מגמה של יצירת מפגשים עם נוער לא דתי מתוך מטרה של אחדות ישראל או לחשוף את הנוער לעמדותיהם של המתבגרים השונים. ניתן לנצל מפגשים אלו ולכוונם למטרת העלאת ההתלבטויות של המתבגר הדתי כאמצעי להגברת ההנעה לעסוק בנושאים האמוניים לצורך גיבוש הזהות האמונית.  מתבגר דתי סיפר לי על מפגש כגון זה, ותיאר שני ר"מים (רב מחנך) תוך הנגדה ביניהם. ר"מ אחד עמד בצד וחייך לעצמו, בעוד האחר התערב בדיונים תוך שהוא "מנפק" תשובות וטענות נגדיות לטענות המתבגרים הלא-דתיים. לאחר המפגש שאל המתבגר את הר"מ שחייך מדוע לא התערב ומדוע חייך. הר"מ ענה לו: "עכשיו אתם תרצו ללמוד". המתבגר כינה את הר"מ המחייך "ר"מ אמיתי" ואת המתערב "ר"מ מזויף". טענתו הייתה כי מטרתו של הראשון הייתה לחנך את חניכיו, בעוד האחר חשש ממה יחשבו המתבגרים שאינם דתיים ולא היה ממוקד בחניכיו.
יש להכין בקפידה את המפגשים בין המתבגרים הדתיים והלא-דתיים. יש לבחור  בתשומת לב את קבוצות הדיון, להכין מקורות שונים ומגוונים לדיון ולא להסתפק רק במקורות "דתיים מסורתיים". כמו כן יש להכין את המתדיינים ולחשוף אותם למטרות המפגש ולסכם את המפגש הן במליאה המשותפת והן בהמשך הדיונים בקבוצות הומוגניות.
מפגשים עם דתל"שים מאיימים על מחנכים רבים, שכן הדתל"שים מבטאים כשלון חינוכי של המחנכים, וחשיפת חניכיהם לסיפורם של הדתל"שים נראית להם מסוכנת. נראה לי כי מפגשים מכוונים ומתוכננים עם אנשים שבשלב כלשהו בהתבגרותם עזבו את החברה הדתית עשויים לסייע לגבש זהות אמונית. רבים מהדתל"שים אינם רואים בהחלטתם הישג. נהפוך הוא, רבים טוענים כי הם בעמדת המתנה וכי עליהם יהיה להחליט בקשר לזהותם האמונית. כאשר הם נשאלים על חינוך ילדיהם, רבים מהם אומרים כי טרם החליטו לגבי זהותם וכי לקראת בניית משפחתם והולדת ילדים יהיה עליהם לגבש אותה (פישרמן, 1998, 2000). שיחה פתוחה, כנה ומובנית  עשויה לחשוף את המתבגר הדתי לחשיבות ההתלבטות, ליתרונות שבהתלבטות בזמן השהייה במערכת החינוך ולאפשרויות השונות "לטפל" בהתלבטויות. המתבגר הדתי עשוי להזדהות עם השלבים המוקדמים בחיי הדתל"ש. הוא עשוי לנבא לאן הוא עלול להגיע אם לא "יטפל" כראוי בהתלבטויותיו, לדרוש מעצמו ומסביבתו ליצור אקלים תומך התלבטויות שיסייע לגיבוש הזהות ובכך להקל עליו את דרכו.   יהיו שיטענו כי הדבר מסוכן וכי עדיף לנקוט בגישה של "אל תעירו ואל תעוררו". אני מתנגד לעמדה זו משתי סיבות פרקטיות עיקריות: האחת  – אם לא נחשוף אותם בצורה מכוונת, קרוב לוודאי שהם יחשפו לתופעת הדתל"שים ללא הכוונה. אמצעי התקשורת מלאים בכתבות צבע על דתל"שים, בעוד שהמתלבטים והלא בטוחים בדרכם אינם מגיעים לכלל חשיפה. מדרך הטבע אמצעי התקשורת מבליטים את אלו התוקפים, ובחריפות יתירה, את מערכת החינוך. טענתי השנייה היא כי עדיף לחשוף את המתבגרים בצורה מכוונת לתופעה ולמניעיה כאשר ניתן לטפל בשורשיה – לחנך להתלבטות, וכאשר המתבגרים נמצאים עדיין במערכת החינוך. עדיף שלא לעצום עין ולקוות ש"לי זה לא יקרה".

5. פיתוח נרטיב


נרטיב, לצורך דיון זה, הוא סיפור חיים הנכתב על-ידי המתבגר או הבוגר הצעיר לצורך גיבוש זהותו. שטראוס (1959)5 הדגיש את סיפור חייו של הפרט כביטוי אוטנטי לזהותו. לדעתו, האדם מסדר את חייו ונותן להם משמעות ובכך הוא בוחן את תחושת זהות האני שבקרבו. גם שותר וגרגן (1989)6 דימו את זהות ה"אני" של האדם לסיפור אשר עובר שינויים מדי פעם במטרה לתת את ההצדקה האישית של האדם לעולמו ולתפקידו בעולם. סיפור חיים זה קושר עבר, הווה ועתיד ובכך הוא מוביל לתחושת המשכיות ומטרה בחיים.
המתבגר (או הבוגר הצעיר) מתבקש לכתוב את סיפור חייו בראי אמונתו. לעתים ההוראה המכוונת היא לראיין את עצמו. הוא מתבקש, בתחילה, לכתוב את קורות חייו ואת התפתחותו האמונית ללא סדר מיוחד. לעתים קרובות מתבקש המתבגר לכתוב, ללא ביקורת ובאופן ספונטאני, במשך שבוע עד עשרה ימים כל מה שעולה בדעתו שקשור, בצורה כלשהי, לאמונתו. הנושאים שעולים קשורים לעברו של המתבגר, לחבריו ולראייתו את עתידו. הנושאים הקשורים לעבר כוללים את משפחתו של המתבגר, את הדרך שבה הוא רואה את אמונתם ורמת התנהגותם הדתית של הוריו ובני המשפחה האחרים, את בתי הספר שבהם התחנך, שיעורי יהדות, שאלות וספקות שהיו לו, אנשים עמם יכל להתייעץ, תנועת הנוער, קבוצת השווים, חוויות מהעבר אשר יכולה להיות להם איזושהי נגיעה לאמונתו ועוד. לאחר הכתיבה מתבקש המתבגר לנסות לארגן את מה שכתב על-פי סדר כרונולוגי, או על-פי סדר נושאים שבהם הוא בוחר. בשלב זה מוסיף המתבגר ומשלים פרטים נוספים שבהם הוא נזכר או הנראים לו רלוונטיים. מנחה הנרטיב מקבל את החומר הכתוב ומגיב עליו. חשוב שהמנחה יגיב על הכתוב בכנות, בקבלה ובאמפתיה. אל לא להאשים, להטיף או לבקר. הוא עשוי לבקש מהמתבגר להשלים פרטים, להדגים, להרחיב ולכתוב מה הוא מרגיש כלפי הערות המנחה או כלפי אירועים שקרו לו. המתבגר מקבל את ההערות, מגיב עליהן ומרחיב. תהליך זה של כתיבה, הערות, תגובה והמשך עשוי להמשיך זמן מה. לעתים קל לנהל את הנרטיב באופן אנונימי מצד המתבגר. ניתן לבחור בכינוי או בשם עט אליו יתייחס המנחה. לעתים (כאשר מתקיימים תנאים של אמון, פתיחות ושיתוף פעולה) ניתן לקרוא בקבוצה נרטיב אנונימי והקבוצה יכולה להתייחס אליו על ידי הבהרות, הערות, הארות, שאלות למנחה ועוד. המנחה יכול להפנות שאלות לחברי הקבוצה כגון: מה ניתן היה לעשות במקרה…, או האם לדעתכם ההחלטה (או אי ההחלטה) הייתה מחויבת המציאות. תשובות החברים נקלטות על-ידי כותב הנרטיב ועשויות להשפיע עליו כפי שהן עשויות להשפיע על כל אחד מחברי הקבוצה. המנחה יכול להביא נרטיב של מישהו מקבוצה אחרת, להפסיד את השפעת הדיון על הכותב, אך לשמור ביתר הקפדה על האנונימיות.
מטרת הנרטיב אינה "לטפל" בשאלות, או לנסות לענות עליהן. נהפוך הוא, מטרת הנרטיב היא לעודד את התלבטות המתבגר הכותב ואת התלבטות חבריו על-ידי יחס חיובי, תומך ואמפתי להתלבטות כדרך לגיבוש הזהות האמונית.
המשותף לכל ההצעות הוא יצירת אקלים המעודד התלבטות ככלי אשר יעודד דיון (חיצוני ופנימי) בסוגיות אמוניות. המחנך כ"מנהל" הכיתה חייב ליצור מציאות חברתית המשלבת גיבוש חברתי עם מרחב מחיה . עליו לעודד ולסייע לחיים החברתיים, לפעילויות חוץ כיתתיות, להווי ייחודי של הכיתה, לחוויות משותפות ואפילו לדיאלקט ייחודי. בנוסף, וכהשלמה, עליו לחנך את המתבגרים לסובלנות לשונה (המתחילה ביחס החברתי לשונה בכיתה), לעודד הבעת דעות שונות ולא קונפורמיות, לקבל את החבר הלבוש או המסופר באופן שונה ועוד. על המחנך למצוא את נקודת ארכימדס בין מעורבות בחיי המתבגרים לבין אי מתן מרחב מחיה, בין "להיות מחובר אליהם" לבין "להיצמד לוורידים". איזון מושכל בין הקטבים הללו יצמיח מחנך קשוב ואמפתי שאינו "חונק" את חניכיו.


ב. הצורך באותנטיות דתית כאתגר חינוכי


המתבגר זקוק לתחושה חזקה של אותנטיות. הגילויים ההתנהגותיים של הצורך באותנטיות במישור הדתי מאתגרים לעתים את ההורים והמחנכים. ניתן לחלק את הצורך באותנטיות בהקשר הדתי לשלוש קבוצות:

1. תספורת ולבוש


לעתים נראה כי המתבגר הדתי נע כמטוטלת ממילוי קפדני אחר צווי האופנה ללבוש הופכי לה. כאשר אופנת התספורת לבנים הייתה שיער ארוך, נאבקו מחנכים רבים במתבגרים שביקשו לגדל שיער. כיום כאשר צוו האופנה הוא שיער קצר במיוחד, נאבקים מחנכים במתבגרים המסתפרים בתספורת קצרה מדי, לטעמם. בנוסף, התפתחה אופנה של מתבגרים בחלק מהמכינות הקדם-צבאיות לגדל שיער ארוך עד "לחג הגז" – ערב הגיוס לצבא. השיער הארוך והכיפה מעליו הפכה לסמל ההיכרות של בני מכינות מסוימות כשם שהשיער הארוך, הפאות המסתלסלות והכיפה הגדולה במיוחד הפכה לסמל ההיכרות של בני ישיבות אחרות.
גם הכיפה: צבעה, גודלה, צורתה (שטוחה, קעורה, עגולה, מרובעת וכד'), צבעוניותה, מקום חבישתה ולעתים אף הזווית שבה היא מונחת על הראש הפכו לסימן היכרות של קבוצות מתבגרים רבות. הכיפות בצבע אחיד ובגודל מסוים הפכו לסימן היכרות של בני ישיבה אחת, הכיפות בצבע אחיד הסרוגות בחוט עבה ובמסרגה עבה סימן לישיבות מסוימות, וכיפות נוסח "תואם ברסלב" סימן לאחרות.הכיפה, כמו התספורת, היא אחד הביטויים לצורך חיובי באותנטיות בחיים "הדתיים". המתבגר רוצה לחוש שהוא נאמן לדרכו הדתית ואי הבנה של צורך זה מתעל אנרגיות שאינן חיוביות למתחים שבין המתבגר להוריו או למחנכיו.

2. תפילה


בתפילה באים לידי ביטוי כל מאפייני זהות ה"אני", ובכללם זהות אמונית7. בתפילה משתקפת הזהות האמונית, והיא אחת הדרכים המשמעותיות ביותר לחינוך לגיבוש זהות אמונית. שני היבטים עיקריים לצורך באותנטיות בתפילה: לחני התפילה ותכני התפילה.
לחן – מאז ומתמיד לוותה התפילה בניגון. בימי קדם הלחנים היו מקוריים, אך מששהה העם בגלות הושפעו הלחנים מהסביבה החברתית שבה שהינו. במזרח אירופה הושפעו הלחנים משירי לכת של הצבא האוסטרו – הונגרי, הפרוסי והרוסי וכן משירי עם (כגון לחנים צוענים). אין תימה אפוא, שעם המהפכה הציונית חשו רבים שהלחנים אינם מבטאים כראוי את תחושותיהם ולכן פנו והלחינו פסוקים ותפילות בלחנים שהושפעו מהסביבה החברתית – ארץ-ישראל המתחדשת. כך קמו להם "מנייני צעירים" וכך הלחינו בעלי תפילות ורבנים חלקי תפילות אתם יכלו הצעירים להזדהות. זכור לטוב, גם בהקשר זה, הרב נריה זצ"ל שרבים מלחניו מושרים עד היום בישיבות רבות. ואולם כאשר המתבגרים בסוף המאה העשרים חשו שהם מתקשים להזדהות עם לחני התפילה משנות הארבעים והם מעוניינים בלחנים המבטאים את תחושותיהם, היו בתי כנסת וישיבות שהתנגדו לכך. הצעירים,  כרגיל, התקשו לקבל את הסירוב והקימו מנייני "קרליבך" ו"חבקוק" למיניהם. לעומת זאת, בוגרים שהבינו את הצורך באותנטיות והבינו את מקורותיו החיוביים של הצורך הזה נתנו מקום ללחנים בתוך הישיבות ובתי הכנסת, וכך נוצרה לה הפריה מעניינת בין צרכי הבוגרים ובין צרכי המתבגרים כאשר הנושא הוא לחני תפילה והשאיפה היא להביא לידי ביטוי בתפילה את הסגנונות והצרכים השונים. נראה כי פתרונות אלו תואמים את המתח הקיים לעתים ביחס לעדות השונות בבתי כנסת "מאוחדים". ואכן הבסיס דומה – ההבנה לצרכים של המתפללים, ההידברות וקבלת החלטות שיסודן אינו פשרה אלא הפריה בין הצרכים.
ההיבט השני שבו בא לידי ביטוי הצורך באותנטיות הוא תוכן התפילה. אינני מתכוון, חלילה, לתפילות המחליפות את הנוסח המסורתי, אלא להוספת קטעים של תפילה ספונטאנית לתפילה. מאז ומתמיד נהוג היה להוסיף לתפילה קטעים מסוגים שונים. בגמרא במסכת ברכות קיים דיון הלכתי היכן ניתן לשלב בקשות פרטיות בתפילת שמונה-עשרה: האם בברכה הדומה בתוכנה לבקשה? האם כקובץ בקשות בברכת "שומע תפילה" או לפני "יהיו לרצון"? האם מצאנו דעה שאין להכליל בקשות בתפילה שמונה-עשרה?!
בנוסף, קיימת כיום עדנה מחודשת לתחינות שונות. יש ובאירועים שונים מקבלים המוזמנים דפים ובהם תחינה לשלום בני הזוג, למדינה או לעם. קיימת עדנה לליקוטי תפילות כמו "השתפכות הנפש" של רבי נחמן מברסלב או תפילות נשים וכד'.
בעדות שונות נהוג היה שאבי המשפחה, או אחד מהאבות הקדומים של המשפחה, חיבר פיוט שלימים חדר להגדה של פסח, לזמירות שבת או לחלקים של התפילה.
חלק מהקינות הנאמרות בתשעה באב חוברו לזכר פרעות שונים כמו מסעי הצלב, קישינב וכד'. בבתי כנסת שונים נאמרת גם קינה (או קינות) לזכר השואה.
האם קיימת שאלה הלכתית בדבר האפשרות להוסיף לתפילה בקשות אישיות או קטעים עם נימה אישית?!
מתבגרים רבים (ובוגרים בכלל זה) מחברים יצירות רבות העוסקות בקשר שבינם ובין בוראם, בחלק מהפעמים הם מכנים יצירות אלו שירי תפילה. מדוע לא לעודד אותם לכך ואף להכניס אותם לסידור התפילה האישי שלהם?!
כללו של דבר, אם המניע הוא השאיפה לאותנטיות בתפילה ואם הכנסתם של קטעים כאלה ואחרים לצד התפילה עשויה לסייע למתבגר לחזק את אמונתו, רצוי לעודד אותו לכך, וכמובן על-פי גדרי ההלכה.
ההיבט השלישי של ביטויי הצורך באותנטיות שייך ללימוד תורה. נושא זה מצריך מאמר בפני עצמו שעוגן אחד שלו טמון בפילוסופיה ובהלכה, השני בפסיכולוגיה ובאנתרופולוגיה והשלישי בחינוך. בקציר האומר ארמוז כי קשה לחנך, את חלק מהמתבגרים, ללמוד תורה  לשם הלימוד – "לעסוק בדברי תורה". מטרות לימוד התורה המדגישות את המתבגר במרכז, המטרות העוסקות בגיבוש זהות אמונית, מדברות יותר לחלק מהמתבגרים.  ישיבות המדגישות את "בית המדרש הפעיל" או היוצר, ישיבות המדגישות את "פנימיות התורה" או את "הניאו חסידות" מתחזקות משום שהן עונות על צורך הקיים אצל מתבגרים רבים. אין הן מתאימות למתבגרים מסוימים, ולכן כה חשובה הרב-גוניות וכה חשוב לנסות ולהתאים לכל מתבגר את המסגרת המתאימה לו לגבש את זהותו האמונית.

ג. חינוך לשמירת מצוות ולהתלבטות


העיקרון שעליו מושתת המאמר הנוכחי הוא שעידוד ההתלבטות יסייע לגיבוש הזהות האמונית ויחזק את המחויבות להתנהגות על-פי ההלכה. לעיקרון זה בסיס רחב בתחום מדעי החברה שעליו עמדתי בחיבורים קודמים. חשיבות ההתלבטות אינה זרה לחז"ל, ועל אף שהיו שהתנגדו לכך, הבאתי מספר  מקורות לא מבוטל התומכים בעיקרון.
במילים אחרות, טענתי היא, שמורטוריום אמוני עשוי למנוע מורטוריום התנהגותי. לעיל אנסה לעמוד על הדרך לחנך למחויבות להלכה ובו זמנית לחנך להתלבטות, על אף שממבט ראשון הם נראים סותרים זה את זה.
לדעתי, האמונה "הבריאה" מתפתחת על-פי שלושה שלבים עיקריים. הראשון הוא הידיעה או התחושה העמוקה, הבסיסית והטבעית ש"יש שם א-לוה". כאמור, תחושה זו היא טבעית, ראשונית ודיפוזית. היא איננה מורכבת, נהפוך הוא – היא ידיעה פשוטה ולעתים קרובות פשטנית. לתחושה או לידיעה בראשיתית זו, שותפים רבים שאינם שומרי תורה ומצוות. שותפים לה אף "לא יהודים" רבים בני שתי הדתות המונותיאיסטיות האחרות, ואף כאלה שאינם שייכים להן. אינני יודע אם תחושה/ידיעה זו היא מולדת או נרכשת ואולי כיום היא בבחינת "ארכיטיפ", במונחיו של יונג. אם רק לא נפריע לתחושה/ידיעה זו, היא תישאר בלבו/מוחו של האדם. בהקשר זה ראוי לציין דברי חסידים על הקדמת "אין כא-לוהנו" לשאלה "מי כא-לוהנו", קודם ההכרה שאין כא-לוהינו ורק אח"כ השאלה מי כא-לוהינו. ניתן להביא לכך דוגמאות רבות כגון: רצון לתפילה בעת צרה או סכנה (לאו דווקא אצל "דתיים" בני דתות שונות), תחושה של "שיחה" עם כוח עליון ברגעי בדידות או שבר וכד'. יהיו שיאמרו שאלו מאוויים סמויים או תוצאה של פעילות פסיכולוגית כזאת או אחרת, אך דעתי היא שאלו תחושות טבעיות ועמוקות. ייתכן שזאת תחושה ראשונית של "קבלת עול מלכות שמים".
בשלב זה ניתן לחנך לכך שכוח זה משגיח ומצפה ממני להתנהגויות מסוימות ובכך להתחיל את החינוך להתנהגות על-פי נורמות הלכתיות.
בשלב השני, עם הכניסה לגיל ההתבגרות והתפתחות החשיבה הפורמאלית, מתחילים הספקות והבחינה מחדש של האמונות הילדותיות. בשלב זה ניתן (ולענ"ד צריך) לחנך לענווה גם בהקשר של הספקות. ענווה, בהקשר זה, משמעה – לא בטוח שאמצא תשובה אשר אזדהה איתה, לא בטוח שאבין את התשובה ולא בטוח שהתשובה שאמצא (אם אמצא) היא התשובה "הנכונה". ענווה זו עשויה לקדם גם ענווה במובן של קבלת דברי חכמים. בנוסף, חינוך לענווה, במובנה  הנוכחי, יסייע לחינוך שאסור שהתנהגות תהיה מותנית בהבנה ובקבלת תשובה מספקת. התניית ההתנהגות בהבנה יש בה מן הגאווה.
השלב השלישי הוא הניסיונות המתמשכים לגבש זהות אמונית דינאמית. שלב זה נמשך כל חיי האדם, אך תבניות שגובשו בגיל ההתבגרות עשויות להשפיע על חייו הבוגרים של האדם. במילים אחרות, אם המתבגר התחנך (והתרגל) להעלות ספקות, לא "לטייח", ללמוד, לבחון, לשוחח ולהקשיב, יש סיכוי שימשיך בדרך זו גם בעתיד. אם, חלילה, הוא התחנך להדחיק, להתכחש, להסתיר ולחשוש מפני הספק וההתלבטות, הוא יגדל ויהפוך לבוגר שינהג על-פי דפוס זה גם במהלך חייו הבוגרים.
לצד החינוך להתלבטות ולחיפוש האמת ניתן לחנך להתנהגות הנובעת בתחילה מהאמונה הראשונית הטבעית ובהמשך מזהות אמונית ההולכת ומתגבשת ככל שהמתבגר (ואחר-כך הבוגר) משיב לעצמו על ספקותיו ותהיותיו.
לסיכום יחידה זו, ניתן לומר כי התהליך החינוכי המוצע בזה הוא: לחשוף רגש טבעי של אמונה שיש שם א-לוה, חינוך לענווה וממנה לקיום מצוות, אחר-כך חשיבה ביקורתית והתלבטות וממנה זהות אמונית מגובשת.
לחינוך מסוג זה כמה תנאים, שמקוצר המקום אמנה אותם ללא העמקה.
אקלים של קשב, הידברות, כבוד הדדי, קבלה אמפתית ואהבה.
הצבת גבולות ברורים (רצוי לאחר דיון עם המתבגר).
מתן אפשרות של בחירה והדגשת הבחירה, חשיבותה והאחריות הנלוות אליה.
בחינה מתמדת ונוקבת של הגבולות, של יכולתנו לכפות את הגבולות ושל המחיר החינוכי על כפייתן.
ליווי התהליך החינוכי בחוויות חיוביות עמוקות.
הבנה וקבלה של תפקיד המחנך, המנחה ולא "המסביר לצרכן/לצרחן".
אמונה אמיתית של המחנך בצדקת דרכו.
מתן דוגמה אישית חיובית.
"והעיקר לא לפחד כלל"!
ליווי כל התהליך בתפילה ליושב במרומים שיצליח את דרכנו ויצרף כוונה טובה למעשים ישרים. 

ד"ר שרגא פישרמן, המשנה האקדמי וראש בית הספר ללימודי תואר שני בייעוץ חינוכי במכללת אורות ישראל באלקנה


התפרסם בעלון קוממיות


1.    ראה למשל: נוער הכיפות הזרוקות. אלקנה: מכללת אורות ישראל ואוניברסיטת UAB.
על מה אבדה, לזהותן של הדתלשיות. אלקנה : מכללת אורות ישראל.
2. בראון, ב' (2005). שובה של האמונה התמימה. תפיסת האמונה החרדית וצמיחתה במאה ה-19. בתוך: מ. הלברטל, ד. קוורצווייל וא. שגיא (עורכים). על האמונה. עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית. ירושלים: כתר.
3.    וייס, י. (1974). מחקרים בחסידות ברסלב. ירושלים: מוסד הרב קוק.
4.    סולוביצ'יק, י. ד' ה' (1975). איש האמונה. ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק.
5.    Strauss, A.L. (1959). Mirrors and Marks: The Search for Identity. New York: The Free press.
6.    Shotter, J. Gergen, K.J. (1989). Texts of Identity. Newbury Park, CA.: Sage.
7.  ראה: פישרמן, ש' (2005). תפילתן של הבנות. בתוך: י. קהת (עורך). ספר זכרון לזכר משפחת חטואל הי"ד.

 

עוד בנושא בלב אבות:

בננו/בתנו עזבו את אורח החיים הדתי / אבי רט. הרב אבי רט עונה לשאלות המרכזיות ששואלים הורים שבנם/בתם נטשו את דרך התורה: היחס אליהם, כיצד לארח אותם, ומה עם בן הזוג/בת הזוג שלהם? ההשפעה על האחים הצעירים?

העיקר שיהיה בן אדם / צביקה מור. מה מידת ההשפעה של הורים על עיסוקיהם של בניהם? אילו אמירות של הורים בנוגע לעתידם של בניהם מומלצות ואילו לא?

מכתב להורי דתל"ש – פרק א: היחס אל הבן/הבת / הרב אהרן איזנטל. שבר ובנין, אמון ואהבה, כבוד, יחס כללי – אלו מקצת מהתובנות החינוכיות שנידונות במאמר.

"צדיק ורע לו" – על עצבנות דתית של מתבגרים

תמונה צביקה מור

חלק א'

כמחנכי מתבגרים בישיבות תיכוניות אנו רגילים לעסוק בסוגיות חינוכיות הנוגעות לאלו שמתקשים ליישר קו עם מערכת הציפיות הדתית והמוסרית שלנו.

קשה לנו להישאר אדישים כשאין אצלם תפילה או ציצית, לשונם אינה נקייה, התנהגותם אגוצנטרית ולימוד התורה תופס אצלם מקום מינורי אם בכלל. זה באמת נכון שהאתגרים הרבים שלנו הם דווקא עם ילדי "דובי לא לא", אך אם נפנה לרגע את המבט לצד השני של הסקאלה נמצא שם בני נוער מסוג אחר לגמרי, שלא תמיד אנו מזהים אצלם בעיה ותג המחיר עשוי להיות כבד ביותר.

אם לא הבנתם עדיין על מי מדובר אז בואו ונדבר עליהם קצת. מדובר במתבגרים בישיבות תיכוניות שלימוד התורה וקיום המצוות בהקפדה יתרה וסביב השעון הם מרכז יומם. בעשור האחרון פגשתי כאלה כר"מ וכמאמן אישי ולא הצלחתי להכניס אותם תחת מגדר מסוים. מדובר בבנים של רבנים ובוגרי ישיבות כמו גם בבנים של בעלי מקצועות חופשיים. בניגוד לחבריהם שמנהלים מערכת יחסים מורכבת עם העולם הדתי, אצלם כבר הכל נראה ברור. נוכל לראות אותם בין השאר מאריכים ומרבים בתפילות, נטילות ידיים וטבילת מקוואות, עטופים בפאות ובציצית עם תכלת, כשברקע לימוד תורה אינטנסיבי והחמרה הלכתית רבה.

לכאורה גן עדן וחלומה של כל אם עברייה. אך מתברר שלא הכול ורוד ויש מחיר לסגנון החיים הזה. כשאנחנו מדברים על גיל ההתבגרות אנו מדברים על חיים תוססים וחברתיים, על השתייכות ללא הרף לקבוצת השווים ועל קריאת תיגר על כללים, הורים ומורים. כמובן שאלה מאפיינים כלליים שמופיעים במינונים ועוצמות שונים באוכלוסיית המתבגרים. אם נבחן את המתבגרים הללו לאור המאפיינים הכלליים של גיל ההתבגרות, יימצאו פערים רבים במיוחד בפן החברתי.

למרות שעברו כבר שנים, אני זוכר היטב את אחד הצדיקים הללו, שהקפיד להיראות תמיד עם פנים חמורות סבר משל היה עוסק בסוגיה חמורה במסכת חולין. לא אשכח את הלחץ והדריכות התמידיים שכל כך אפיינו אותו בכיתה ובבית המדרש שמא חיסר דבר בעבודתו יתברך. לעולם החברתי שלו היה פרטנר אחד בלבד הזהה לו בהתנהגות ובקוד הלבוש. לא היה אצלו לעמוד ככה סתם עם ידיים בכיסים. בכל הזדמנות הוא היה שולף איזה קהתי או חומש מהדורת כיס: בתור לחדר האוכל, בנסיעות לטיולים ועצרות, וכמובן בהפסקות.

גם לי לקח זמן להבין שמשהו כאן לא בסדר. משהו הרגיש לא טוב בשעות הרבות שלו בבית המדרש ובהיעדרותו המופגנת מהפנימייה. כר"מ צעיר וחסר ניסיון לא הכרתי את התופעה בשמה והייתי בטוח שהוא יגדל להיות גדול הדור הבא. עם הזמן ניסיתי לחשוב על שאלה שתשובתה תהיה בשבילי הקריטריון לדעת האם יש כאן משהו נורמאלי, סתם קיצוניות של גיל הנעורים או שיש כאן סוגיה כבדה שכדאי לטפל בה.

הרגשתי שלא טוב לו. הוא היה נראה מיוסר, צדיק ורע לו כפשוטו, למרות שבארבע עיניים דאג לשדר עניינים כרגיל. חשבתי, כמה זמן יוכל להחזיק עם המתח הזה, לבסוף יישבר ויבוא לדבר.

החיים השוטפים בישיבה התיכונית שואבים אותך לעסוק בדברים החשובים והדחופים: נוכחות בתפילה, ריב שהיה בלילה בפנימייה, כתיבת ובדיקת מבחנים, הכנת דפי עבודה לסדרים, טיפול משמעתי בהברזות משיעורי התיכון ובהטלת קנס על שבירת ארון. וכך, הצדיק הלא מאוזן נדחק לשוליים של העשייה החינוכית כי בסך הכול הוא בסדר ולא מפריע לאף אחד.

כך זה המשיך עד שהגיע איתות מהמורים המקצועיים. התברר שהנער מבלה את שעות אחר הצהריים בבית המדרש ומרבה להיעדר משיעורי התיכון – שיעורי החול, כמובן. יש קושי טבעי למנהל תיכון בן תורה שעשה שנים בישיבה גבוהה, לבוא ולסגור לצדיק את הגמרא. זה לא הנער השובב ששם פס בשביל הגיטרה בפנימייה. על צורת הטיפול השגויה נרחיב בפעם הבאה, ובינתיים נמשיך את הסיפור.

אז ככה. בהגיעו לשביעית הוא קיים בהידור "ובשביעית תשמטנה ונטשתה". הוא חזר מחופשת הקיץ בפנים חדשות. מגולח חסר פאות ועם כיפה קטנטנה הוא נכנס בשערי הישיבה. את הבקרים הוא בילה במיטה במקום בתפילה, לפעמים הניח תפילין והזלזול המופגן בכל קודש לא אחר לבוא. הוא כבר לא היה החנון שמבריז משיעורים כדי ללמוד גמרא. מעכשיו הוא הבריז לשם ההברזה. גם כישוריו הספורטיביים והמוסיקליים החלו להתגלות כשזנח את תורתו המשמימה.

בשמינית כבר היה חילוני גמור. לא ציצית. לא תפילין. כיפה רק בישיבה. לא שבת ולא יום כיפור. קבוע במסיבות ועם הרבה בנות.

המטוטלת החזקה הזו הביאה אותו לניתוק כללי מחבריו בישיבה שבמהלך השביעית יישר איתם קו. הם כבר לא עמדו בקצב שלו. בשבילם זה היה מהיר ואמיץ מידי להיכנס למדרון החלקלק הזה.

כיום הוא לגמרי מחוץ לעניין לאחר שדאג לכסות ולהעלים כל סממן מחייו הקודמים.

איבדנו חייל. האם יכולנו למנוע את זה?

על עצבנות דתית של מתבגרים – חלק ב'

בחלק ב' של הדיון סביב ה'צדיק ורע לו', בני הנוער חמורי הסבר ששוכחים לחיות בתואנות רוחניות, הגיע כעת שלב הטיפול. מה עושים איתם?

כמותם של המתבגרים החיים בצילה של העצבנות הדתית אינה גדולה, אך דורשת תשומת לב מיוחדת מצד ההורים והמחנכים, במיוחד לאור העובדה שהם האחרונים שמישהו יחשוב שמשהו לא בסדר אצלם.

למען הסר ספק, אין הכוונה כאן שיש לחשוד כל נער הדבק בתורה ובמצוות כ"מעוצבן דתי" רדיקלי ומסוכן לחמ"ד. אין לכותב הנחת יסוד שנערים המחוברים לתורה ולאורחותיה בכל רמ"ח איבריהם הם בגדר הבלתי אפשרי או הלא נכון. נהפוך הוא, הפסוק "כל בנייך לימודי ה' " הוא לא רק בגדר הבטחה אלא בגדר ציווי והוראה עבורנו למימוש הפסוק הזה בחיינו.

אם יש נערים שלומדים תורה ברצינות גם בזמנם הפנוי, מדקדקים במצוות ושואלים שאלות הלכתיות מעשיות ורוחניות, שאינם מתביישים בכיפה שעל ראשם ובציצית שעל גופם, שמתאמצים בתפילה מקירות ליבם, ויחד עם זה מעורבים בדעת עם חבריהם ומבינים שלכל אחד קצב משלו ויש להם עין טובה על כל חבר וחבר מהפנימייה – גם לזה שלא בסקאלה שלהם – הם בהחלט הגידולים הרצויים שלנו, לכאלה אנו מייחלים.

אלא שכאן מדובר בנערים שמקרינים חוסר טבעיות. אל תגידו לי שנער שנעדר במופגן מהפנימייה, נמנע מכל שיח שאינו תורני עם חבריו, לא נענה לאף הזמנה למגרש הכדורגל וקל וחומר לפוייקע, מתהלך במסדרונות בחוסר שקט עם פנים חמורות סבר, מתעלם מבריאותו בחוסר שעות שינה ובהרגלי אכילה וזונח את לימודי התיכון בטענת "ביטול תורה" – הוא המודל שלנו לחינוך תורני בריא וטבעי. נער כזה, שהמחנך שלו לא יביט על המכלול ורק יקפיד לסמן וי על הסעיפים הדתיים שלו, עושה לו נזק ממשי בהווה ואולי גם בעתיד. זהו נער עם בעיה חמורה מאד לא בגלל שהוא צדיק אלא בגלל שהוא צדיק שרע לו.

הטיפול בנער מתחיל דווקא בערנות ובסקרנות של הר"מ שלו או הוריו כמובן. מישהו צריך לזהות שמשהו כאן לא מאוזן, ולא תמיד הסימנים יהיו בוטים כל כך כמו בדוגמאות שהובאו לעיל.

לאחר שזיהינו את הבעיה, עלינו לבדוק עם הנער את רמת המודעות שלו לדברים. זה שלנו ברור שרע לו, לא אומר כלל שגם הוא מרגיש כך. ישנן סיבות רבות להתנהגות כזו: זה יכול להיות אובססיביות כללית שקיימת אצלו, וההתערבות הנדרשת כאן טיפולית נטו, יתכן כי מדובר על אובססיביות על רקע דתי שדורשת טיפול משולב מקצועי ודתי, וייתכן שהוא באמת רוצה להיות צדיק וחושב שהדרך היא רק בפרישות. ייתכן שהוא מנסה לרצות או להרשים דמות חשובה בעולמו, או שהוא סתם בעל גאווה. לעיתים הוא ינסה לשדר "עניינים כרגיל" ולהכחיש כל חשד לקדוש מעונה.

זה ברור שאם אין לכם קשר טוב ויחסי אמון איתו, יקשה עליכם לטפל בנושא כל כך רגיש ואולי גם עדיף שתעבירו את המושכות לאדם אחר שהנער יותר סומך עליו. אם זכיתם לקשר טוב עם הנער, ואתם לוקחים אחריות על הטיפול בעניין, חשוב מאד שלא תבואו בראש של לשנות אותו ויהי מה. כדאי לכם לבוא בראש של חברים ושותפים לדרך ולנסות להתבונן איתו על חייו ועל שביעות רצונו מהם. לפעמים דרושות שיחות מקדימות עד שמגיעים ללב העניין וזה דורש סבלנות רבה. הרעיון הוא להביא אותו לבחון את הדברים ולשקול רווח והפסד.

כשצריך לבחון את הדברים מחדש צריך להכיר בעובדה שלכל נער שפה משלו, ולכל נער יש את הגורם המניע שלו. כנראה שדיבור בסגנון "בקצב הזה לא תהיה לך תעודת בגרות" או "כדאי לך להיות יותר בפנימייה כדי לרכוש יותר חברים" – לא יקדמו אותו להבין שמשהו כאן לא מאוזן. הוא גם יכול להשיב על משפטים אלו בקלות. למשל, "בגרות אפשר להשלים אח"כ בשנה וחברים יש לי מספיק בבית המדרש ובדף היומי." עם נער כזה צריך להשתמש במונחים של: תורה, רצון ה', נושא בעול עם חברו, מעורב בדעת עם הבריות, כל מי שאהוב למטה בידוע שאהוב למעלה וכן הלאה. הוא בטוח שחייו מגשימים את רצון ה' ואת הנקודה הזו כדאי לבחון איתו מחדש.

אפשרות אחרת היא להפגיש אותו עם דמות תורנית שמשמשת מודל לחיקוי עבורו. במפגש הזה ניתן ללבן את סוגיית הפרישות שלו והפעם מזווית של אדם תורני במיוחד. הוא ילמד שהעולם והתורה יכולים להיות חברים טובים מאד.

אפשרות אחרת שדורשת יוזמה ואומץ מהמחנך היא להפעיל את חבריו של הנער. עליו למצוא את חבריו הטובים של הנער שהם "צדיקים שטוב להם" ולהכין איתם תוכנית לכיבוש מחדש של לב החבר. היתרון הברור של האפשרות הזו נעוץ ברווח החינוכי-חברתי שבה, כשהדינמיקה מגיעה מקבוצת השווים תרתי משמע.

לא בטוח שתפגשו אחד כזה בכיתתכם או אפילו בשכבה, אך הערנות והמודעות שלכם לאפשרות הזו יכולה להציל פשוטו כמשמעו נער בודד שבסך הכול רוצה להיות טוב אך לא תמיד יודע איך.

 

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD,

052-6070954 more-lanoar.co.il

המאמר פורסם בערוץ 7 חלק א' בתאריך ח' בתמוז תשע"ד 06/07/14, וחלק ב' בתאריך כ"א באב תשע"ד 17/08/14

הורות והתבגרות: לגעת בכח הרצון של המתבגר

להאזנה להקלטת התוכנית:


.ד"ר שרית רותם, פסיכולוגית

 

 

 

 

 

 

עוד עם ד"ר שרית רותם בלב אבות:

הורות והתבגרות: הבנת המוח כבסיס להורות מיטיבה ומשמעותית