תגית: דתי או לא דתי

הילד לא קם לתפילה – מה עושים?

אתם מספרים ש"הילד לא קם לתפילה כבר כמה שבועות", ואי אפשר שלא לשמוע את הצער האמיתי שמציף אתכם. זה באמת קשה מאד לראות שהילד שלך, בשר מבשרך, לא הולך בתלם ולא מיישר קו עם הבית.

אתם מרגישים שעולמכם חרב, והחלום והתקווה שלכם מתנפצים על סלע המציאות. זה הבן הבכור שלכם ואף פעם לא התמודדתם עם המצב הזה. שמעתם פה ושם מחברים ומכרים על בניהם שלא הקפידו על תפילה וקיום מצוות, ולא עשיתם את ההשלכה אליכם. לא אמרתם לעצמכם "גם לנו זה יכול לקרות". השותפות שלכם בצערם התפוגגה כשחזרתם הביתה.

באותם ימים, בנכם היה בן 8 ממש "ילד טוב רעננה" ויד ימינו של הגבאי. בגיל 8 לא הייתה לו כל כך ברירה כי בתמימותו הילדותית נכנסה התפילה בסדר היום שלו. יש ארוחת בוקר, בית ספר, שיעורי בית, צחצוח שיניים וגם תפילה בבית הכנסת ובלי שאלות. בגיל 9 כבר אמר "אנעים זמירות" ובגיל 10 "פסוקי דזמרה" וקבלת שבת. לא חלמתם שיום יבוא ובנכם יבקר בבית הכנסת רק לפעמים או כשסבא וסבתא מגיעים וממש לא נעים.

אתם מספרים שאחרי בר-המצוה עוד היה קם למניינים מאוחרים לפעמים אפילו ב-10 בבוקר, וגם את זה בקושי בלעתם, אך התנחמתם בזה שבכל זאת הוא הולך לתפילה. לאחר שנה כבר התחיל לדלג על חלק מהתפילות ועל התפילין שנשארו יתומות בארון. גם כאן אתם מוצפים ברגשות כי אלו תפילין שקנה לו סבא חיים ז"ל חודשיים לפני שהלך לעולמו.

נסו לצאת רגע מהמערבולות הרגשיות שמציפות אתכם ולהתבונן על כל התמונה מבחוץ. קחו 2 נשימות עמוקות וחבשו לכמה דקות כובע של אנשים זרים, שלא מכירים כלל את בנכם ומביטים עליו בפעם הראשונה. אם זה ממש קשה לכם, נסו לחשוב עליו כעל סתם אדם מהרחוב שראוי ליחס הוגן ולתעודת יושר.

איך הוא נראה עכשיו? האם הכל שחור? האם אין משהו טוב בנער הזה? האם הוא רק סביב עצמו ולא אכפת לו כלל מהסביבה, מהוריו אחיו וחבריו? האם אתם מסוגלים לראות איזה נטיף של אידיאליזם מאחורי ערמת השער שמכבידה על ראשו? ומה עם ה"בין אדם למקום"? האם הוא זנח הכל? מה הוא בכל זאת מקיים? האם יש משהו כזה ולו הקטן ביותר? ומה עם ה"בין אדם לחברו"? האם הוא כל כך מושחת או שמא חבריו רואים בו הרבה טוב? האם הוא שותף במטלות הבית? האם נותן מעצמו?

סקירה קצרה תאפשר לכם לראות צדדים חיוביים בבנכם ש"נעלמו" בינתיים מעיניכם בגלל הנושא של התפילה, כאילו שהאדם נבחן רק ע"פ תפילתו.

אמרתם "הבן שלנו לא קם לתפילה". ואם הוא יקום לתפילה, אז מה? מי אמר שיגיע לבית הכנסת? ומי אמר שכשיגיע באמת יתפלל? ומי אמר שיתפלל מקירות ליבו?

אז הבעיה היא לא במה שהוא לא קם לתפילה. הבעיה היא שהוא לא מתפלל. אבל מי אמר שהוא לא מתפלל? ואתם עונים נחרצות "ברור שהוא לא מתפלל, הרי הוא לא עומד להתפלל אפילו בבית!", אבל מי אמר? אולי יש לו את התפילה שלו? אולי הוא מתקשר עם ריבונו של עולם בדרך שלו? נכון שיש לנו את התפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ובעזרת ה' ועם הרבה תפילה הוא גם יחזור אליה, אבל התפילה ביסודה היא דבר אישי ואינטימי ורק הגלויות גרמו לפורמט זהה לכולנו (רמב"ם הלכות תפילה פ"א הלכה ב-ד).

ויש בבן שלכם משהו נפלא שאולי לא שמתם לב אליו. הוא נער חרוץ מאד שעמל להגשים את מטרותיו. ראו את ההדרכה שלו בתנועת הנוער, כמה הוא משקיע בה ואיך כל חניך שלו מקבל יחס כאילו היה בן יחיד. מה שבנכם רואה בו ערך ומתחבר אליו הוא עושה אותו עם כל הלב. ועוד משהו, שימו לב שהוא לא מוכן ללכת לתפילה בבית הכנסת בשבילכם או בגלל המוסכמה החברתית. יש בזה משהו עצום. הייתם רוצים שיחיה בשקר עם עצמו רק כדי לרצות אתכם? על אחי יוסף ש"לא יכלו דברו לשלום" כתוב "מגיד שבחם, שלא היו אחד בפה ואחד בלב". אז, יש לבן שלכם את מידת האמת לפחות במובן הבסיסי שלה.

ואתה אבא יקר, נסה לדון את בנך לכף זכות, הרי אחרי הכל הוא בנך. גם אם נתת לו דוגמא של 3 תפילות במניין וללא דיבורים, האם הוא קיבל דוגמא מופתית בבית הכנסת שלך? מה עם כל הדיבורים, העלונים והעיתונים? וגם בבית, האם יש תפילה בבית שלך? האם היא מקיפה את חייכם? וחוץ מזה האם התפילה היא מצוה שכל כך קל לקיימה? הרי צריך בגרות ויראת שמים גדולה להתפלל כל יום 3 פעמים אותה תפילה ובכוונה?

צריך סבלנות. הנושא עכשיו הוא לא התפילה של הבן אלא האישיות שלו והקשר הטבעי והבריא שלכם איתו שנשחק מאד מאז שהצבתם זרקור על התפילה וקיום המצוות שלו ועשיתם אותם חזות הכל. במו ידכם לימדתם אותו שהאהבה כן תלויה בדבר. בסוף תאבדו לגמרי את הבן ולא רק את התפילה שלו. דווקא הקשר הבלתי מותנה והאמון יכולים להצית בו מחדש את אש התפילה.

ובקשר לתפילה, התפילה עומדת "ברומו של עולם", ולא כדאי שתכניסו אותה לטבלאות המשמעת הבנליות שלכם. עכשיו הוא נער והוא בודק מה מתאים לו ולמה הוא יכול להתחבר. זה תהליך טבעי ונכון, הרי הוא צריך לבחור בתורה ובמצוות כדי לקיים "בכל לבבך ובכל נפשך". הלב נחוץ פה, וללב יש קצב בניה משלו.

למאמר המשך

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il

העולם הדתי של מתבגרים עם ADHD

רק לפני עשור, אם היית מזכיר בפרהסיה את הביטוי ADHD, היו חושבים שאתה מנבל את הפה. כיום, הביטוי נפוץ ומוכר כמו מחלת השפעת בחורף. ובכל זאת, רובם מכירים את ההפרעה בשמה ולא בתוכנה. רובם לא יודעים באמת את המשמעויות של ההפרעה וצורות הביטוי השונות שלה. אך כשיש לך ילד כזה בבית או חמישה בכיתה, ואינך מבין עם מה הם מתמודדים, החיים שלך ושלהם יכולים להיות גיהנום של ממש.

במה שנוגע לעולם המחקר, השדה של הפרעת הקשב רווי במחקרים קליניים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים, אך נראה שבעולם הדתי של אנשי הADHD ובמיוחד בקרב המתבגרים הדתיים טרם נאמרה המילה האחרונה.

בשביל ליישר קו בין הקוראים וכדי שההמשך יהיה רלוונטי, נוכל לומר באופן פשוט שהפרעת הקשב היא ההפרעה הנוירולוגית השכיחה ביותר בקרב ילדים (ד"ר בועז רפפורט, מנהל מרפאת "קשר"), ואחד מכל 20 ילדים בעולם המערבי סובל ממנה (ד"ר איריס מנור, מנהלת מרפאת קשב בביה"ח גהה). ההפרעה מורכבת מבעיות בתחום השליטה העצמית: בטווח הקשב, בשליטה בדחפים וברמת הפעילות (ד"ר ראסל בארקלי, מחבר רב המכר "לשלוט בADHD"). בעברית פשוטה, אדם עם הפרעת קשב, ובמיוחד ילדים ומתבגרים, מתקשים להתרכז בדבר החשוב כשמשהו מגרה יותר נמצא ברקע, ומתקשים לחשוב לפני תגובה מילולית או גופנית. ילדים שנמצאים אצלי בתהליך אימון מכירים היטב את המשל של ד"ר האלוול ("הורות יוצאת מן הכלל לADHD") האומר שהמוח של ADHD הוא כמו מכונית מרוץ עם מנוע טורבו אך עם בלמים של אופניים.

האדם הדתי עם ADHD

 

בשורות הבאות ננסה להציג את הקשיים וההתמודדויות היומיומיות של האדם הדתי עם ADHD. זה ודאי נכון שכל אדם באשר הוא מתמודד ומתנסה בניסיונות הללו, אך הכל עניין של מינון ועוצמה. אין ספק שבקרב אנשי הADHD המינונים והעוצמות גבוהים הרבה יותר. אין בדברים הללו כדי לפטור מישהו מקיום מצוות ומדקדוק בהן. אדרבה, דווקא המודעות והצפת הקושי יאפשרו התמודדות והעלאת חלופות לפתרונות אפשריים בדרך העולה בית אל.

כשאנו בוחנים את עולם התורה והמצוות שלנו, הרי שככל מערכת חוקים (ולהבדיל בין הקודש ובין החול), הוא בנוי על דחיית סיפוקים שהיא הדבר הקשה ביותר עבור אדם עם הפרעת קשב ובמיוחד עבור המתבגר שנמצא בשיא תסיסת החיים. בעודנו ילדים למדנו על נטילת ידיים של שחרית לפני שניגשים לארון הצעצועים, לעצור לפני הנגיסה בתפוח או הבמבה ולברך, לדחות את השינה ב3 דקות ולקרוא קריאת שמע על המיטה, לחכות עם הסוכרייה שקיבלנו בליל שבת בבית הכנסת עד אחרי הקידוש, נטילת ידיים לפני הסעודה, לא לקום לפני ברכת המזון ודוגמאות רבות.

כללו של דבר, ברמת קיום המצוות, היהדות דורשת מאתנו לעצור, לחשוב ורק אז לעשות או להימנע מעשייה. גם בעניין כוונת המצוות נפסק ש"מצוות צריכות כוונה", ולמרות שכוונת טעמי המצוות אינה מעכבת, הרי שהכוונה הפשוטה של קיום מצות ה' היא ודאי חובה לכתחילה. אדם שאצלו קיים המודל של "למקומות, רוץ היכון" יתקשה ביותר לקיים זאת.

התבנית הזו קיימת לא רק ברמת הפרקטיקה של המצוות, אלא גם ברמת התודעה והרגש של שומר המצוות. לזכור בכל מצב את "שיוויתי ה' לנגדי תמיד"; "כל מעשיך יהיו לשם שמים"; "בכל דרכיך דעהו" – כמעט בלתי אפשרי כשאתה מוסח וחסר יכולת להפעיל עכבות.

אם נצעד לרגע במסילתו של הרמח"ל הרי שבתחילת פרק ב' כתב: "הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא…".

המידה הראשונה בספר המוסר הפופולארי ביותר בעולם הישיבות היא מידת הזהירות.  היכולת הזו כל כך בסיסית באדם עד שהרמח"ל רואה בחוסר שימוש בה מטמורפוזה ממדרגת אדם לפחות מבהמה – "והעושה כן (= שאינו נזהר) הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם…".  עניינה של המידה הזו הוא לעצור, לחשוב, להתבונן, להיזהר ולתכנן – בדיוק אותם הדברים שהפרעת הקשב מפריעה להם מלקרות בחיים.

ומה עם עולם התשובה? גם אם נוותר לו על ה"אור החדש של התשובה העליונה שמתנוצץ בכל רגע" (אורות התשובה פרק ד, יא), הרי שהתשובה דורשת יכולת גבוהה של משוב עצמי (רפלקציה) וכשהאונה המצחית האחראית על התפקודים הניהוליים מתפקדת בצורה לקויה, כיצד יתרחש תהליך של תשובה?

ומה עם עולמה של התפילה?

 

גם אם נוותר לו על "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א), עדיין יש לו כמה שעות לשהות בבית הכנסת במשך השבוע, ולעשות בו את אותם הדברים שללא עבודה רוחנית גדולה הם משעממים ביותר, וכשמשעמם זה ממש כואב לו להישאר באותו המקום. ואם מכריחים אותו בישיבה התיכונית, ללא כל הבנה והדרכה, לעשות דבר כל כך מתסכל מידי יום שלוש פעמים ביום, לא פלא שהאנטגוניזם לתפילה ולמצוות בכלל הולך ומתעצם.

"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה"

 

– הפרעת הקשב מתעצמת בגיל ההתבגרות ביחד עם תסיסת החיים הטבעית והבריאה. אדם עם הפרעת קשב מצוי כמעט כל הזמן בהקשבה לעצמו, ואינו פתוח וערני לצרכים השונים של הסובבים אותו. הדיבור הפנימי המינימאלי שלו הוא "נעים לי עכשיו או לא?" גם אם אינו סובל מאימפולסיביות והתפרצויות אלימות, פיזיות ומילוליות, הרי שיקשה עליו מאד לאהוב את רעו כשמטבע הדברים ההקשבה שכל כך נצרכת ביחסים בין אישיים סובלת מקצרים רבים ודחופים.

סקרנו את עולם התורה והמצוות מנקודת מבטו של המתבגר עם הפרעת הקשב. ראינו שמתבגר כזה מתקשה במיוחד בשתי החזיתות שמציג לו העולם הדתי: עולם הרגש ועולם המעשה, או במילים אחרות: בחובות הלב ובחובות הגוף. המכנה המשותף של תסמיני הפרעת הקשב הוא חוסר היכולת להפעיל עכבות – לעצור, לחשוב, לדחות סיפוקים, להתבונן, לעשות רפלקציה, לנבא תוצאות ולתכנן – דבר המקשה מאד על הדריכות הנדרשת מאדם השומר תורה ומצוות.

רק במקרים נדירים מתפתחים תסמינים אלו בעקבות תאונה ופגיעות ראש, אך הפרעת הקשב הקלאסית היא מולדת ואורגנית. פירושו של דבר הוא, שהמתבגר אינו מכיר חיים אחרים מעבר לחייו שלו בתוך הפרעת הקשב משום שנולד לתוכה, ומאז זוהי תמונת העולם שלו.

יש כאן "הרמה להנחתה". הנקודות הללו מציפות את הקושי וההתמודדות, ומאפשרות לנו להבין טוב יותר את ההתנהגות של המתבגר החי במחיצתנו. בשורות הבאות, נציע עקרונות מנחים וטיפים מעשיים להורים ומחנכים של מתבגרים עם ADHD. נסקור רשימה של קווים מנחים להורים ומחנכים העוסקים עם מתבגרים שיש להם הפרעת קשב. הרכבת "המשקפיים" הללו תאפשר הבנה וליווי נכונים יותר של המתבגר הבונה את עולמו הרוחני.

א. פער התפתחותי

– מחקרים רבים מצביעים על כך שילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב עלולים להימצא בתחתית הנורמה ההכרתית והשיפוטית ואף למטה ממנה. הדבר מתבטא הן בתפיסת המציאות והן בהתנהגות ובקריאת הסימנים החברתיים. למשל, נוכל למצוא אצלם חוסר לקיחת אחריות על עשייה או אי-עשייה והאשמות בלתי פוסקות כלפי הסביבה. הם בדרך כלל הקרבן של החבר שהתחיל, המורה שהגזים והאוטובוס שהקדים. מה שכבר ברור, מה שמוסכם ומצופה מבני גילם בכלל לא ברור להם. לא פלא שילדים ומתבגרים אלו נחשבים בעיני הסובבים אותם לילדותיים מידי. אנו מכירים זאת גם מהעולם של המבוגרים עם הפרעת הקשב, שלעיתים נראה שנשארו תקועים אי שם בגילאי העשרה ברמה ההתנהגותית.

ללא סבלנות ועצבים של ברזל תתקשו מאד להצעיד את המתבגר הזה קדימה. לכן, אם עליכם לגלות כלפיו הבנה, סבלנות וסלחנות ביחס לעניינים שביום יום, קל וחומר שביחס לעולם הדתי עליכם להיות רכים במיוחד. קודם לכל עליכם לחשוב על מערכת ציפיות להתנהגות דתית המותאמת למצבו. כשהקושי גדול, יש להתייעץ עם תלמיד חכם ומורה הוראה על "התאמות" בכל תחום בעולם המצוות. למשל, אם קשה לו מאד בתפילה, יש לדון על אפשרות שיצא להתרענן באמצעה, במיוחד בתפילות ארוכות. לפעמים כדאי גם לבחור בית כנסת מתאים יותר למצבו וליכולותיו. במיוחד בנושא החינוך לתפילה, האיכות חשובה מן הכמות, ודווקא מלחמה על קוצו של יוד תרחיק אותו מהתפילה וגרוע מזה מריבונו של עולם. הבעיה מתחילה כשמוותרים לו מראש ומורידים לו סטנדרטים ללא חשיבה ותכנון, וכך מקבעים את הנכות שלו לדורות. כדי להימנע ממצב זה יש לבנות ביחד איתו מדרג איטי ועקבי לפי יכולת הקיבול שלו, תוך ליווי ומעקב תמידיים כשברקע חיזוקים מוחשיים ומילוליים.

ב. חסך תמידי בתחושת השכר הפנימי (Reward Deficiency Syndrome: RDS)

 

– הוא מרכיב שמלווה באופן קבוע את בעלי הפרעת הקשב. בעקבות מחסור בפיזור הדופמין במוח, יש להם אובססיה לדברים שנותנים להם תחושה טובה, הנאה וסיפוק מידיים. הדופמין מאפשר את הריכוז ובהיעדרו קיימת סריקה מתמדת אחר גירויים היוצרים עניין ומעלים את רמת הדופמין. ילדים ונערים אלו אינם יכולים לסבול שעמום, חזרתיות ופרונטאליות יבשה. הם מתקשים ביותר להחזיק ראש בתהליך ששכרו המוחשי רחוק מן העין ומן הלב.

חשבו בהקשר הזה על תפילה ועל לימוד גמרא עבורם. רבי עקיבא היה מחלק לילדים קליות ואגוזים בתמורה ללימוד התורה שלהם כי אין לילד נורמטיבי אפשרות ללמוד תורה לשמה, וזה נורמאלי לחלוטין. במילים אחרות, אם החיבור והחוויה חשובים בחינוך הדתי שלנו, הרי שבשביל ילדים אלו רק החיבור של הלב אל הדברים יוכל להבטיח את קיומם בהתמדה. יסוד זה דורש מאתנו, הורים ומחנכים, להיות מעין "מרכז קהילתי" במה שנוגע לחוויה שבקיום המצוות ולימוד התורה – מה שדורש מאתנו חשיבה ותכנון תמידיים והרבה חשק וכוח גם בליל שבת כשאנו בבחינת צדיקים "גמורים" לאחר שכה טרחנו לכבודה של שבת.

סיבה נוספת לחסך בשכר הפנימי נעוצה בדימוי העצמי הנמוך של ילדים אלו. כבר כתבנו פעם, שהנזק העיקרי של הפרעת הקשב הוא בחוללות העצמית. ילדים אלו לא מאמינים בעצמם לאחר שנכשלים מידי יום בדברים הפשוטים של החיים. תפקידינו כהורים ומחנכים הוא להרים להם בכל מחיר את הדימוי העצמי ולמנוע כל אפשרות של תחושת כישלון בחיי התורה והמצוות שלהם. נביע שמחה על כל דבר טוב שעשו ולו הקטן ביותר. אם הילד הגיע לבית הכנסת, לקח סידור, ישב במקומו ופתח אותו והתחיל לרחף – נפרגן לו על מה שכן עשה ונעודד אותו להתפלל כפי כוחו, אך בשום אופן לא נשמיע משפטים סרקסטיים כמו "נו, מה יהיה איתך?" או "אתה מחכה לחבדני"ק שיניח לך את התפילין?".

ג. צורך אמיתי בפעילות

 

– מוחם של ילדים עם הפרעת קשב נחשב לרדום מבחינת הפעילות שלו. מחקרים משנות ה-90 הדגימו שריפת גלוקוז מופחתת במוחות אלו. זוהי ההיפראקטיביות שעניינה ליצור עניין ותנועה. גם ילדים עם הפרעת קשב ללא המרכיב התזזיתי – אלו החולמניים – סורקים כל הזמן את הסביבה בחיפוש אחר עניין בים השעמום שמציף אותם. זו הסיבה שהטיפול התרופתי להפרעת הקשב נשען בדרך כלל על תרופות מעוררות. הפרדוקס הוא שלילד היפראקטיבי יש מוח רדום!

במה שנוגע לנושא שלנו, יש להרבות בפעילות היכן שניתן. למשל, למנות את הילד ל"עוזר גבאי" בבית הכנסת. כך ניתן לו פעילות ותזוזה יחד עם תחושת ערך, אחריות וחוויה בבית התפילה. ניתן לחבר את הילד והנער למפעלי חסד בקרבת הבית שיספקו לו פעילות ערכית ושוב תחושת ערך עצמי. אם מדובר בלימוד תורה, יש לאפשר לילד ללמוד בעמידה עם סטנדר בקצה החדר, כך שיוכל לנוע ללא הפרעה לכיתה. ובכלל, כדאי מאד לשאול את הילד מה יוכל לעזור לו ללמוד ולהתפלל טוב יותר. תופתעו לדעת עד כמה הוא מכיר את עצמו!

ד. רגישות יתר

 

– הוא יכול להיות אימפולסיבי והיפראקטיבי בעל מראה מרושל ופרוע עם דיבור בוטה וגס במיוחד, וזו תהיה רק הקליפה החיצונית שלו. עם קצת מאמץ תוכלו לגלות ילד חביב וטוב לב עם רגישות רבה מאד לסביבתו. יש לו כוונות טובות מאד אך לא תמיד מעשיו רצויים. קיים אצלו פער גדול בין המחשבה לביצוע. הראש חושב מהר מאד והתרגום בשטח לוקה בחסר. הוא יעשה הכל עבורך בתנאי שירגיש שאתה אוהב אותו באמת. זהירות! הסנסורים שלו חזקים במיוחד והוא קולט מיד אם אתה אוהב אותו או שאתה אוהב אותו כדי לקרבו לתורה. עם הילדים והנערים שבאים אליי לאימון אני מחפש תמיד את הדמויות האהובות עליהם בבית הספר כדי להעמיק את הקשר ביניהם. המבוגר שיאהב את הילד באמת, יראה את חוזקותיו ויתמיד לצייר לו תמונת עתיד אופטימית – הוא זה שיזכה להיות שותף בהצלחתו.

פן אחר של הרגישות שלו יכול להתבטא בליקוי בוויסות החושי. חשבו רגע על אנשים שמרגישים כל הזמן את התווית והצווארון של החולצה, את הגומי של הגרביים, ריח מסוים ואת תקתוק השעון בחדר. בדקו האם הבריחה המתמדת שלו מהציצית קשורה לעניין זה, וחפשו איתו את סוג הציצית שלא תורגש על גופו. מסיבה זו, גם שינה בסוכה עלולה להיות מאתגרת בשבילו בגלל הריחות מבחוץ, רעש הרוח הנושבת וקולות השכנים בסוכה שממול. נדרשת כאן חשיבה רבה, תכנון מוקדם והטרמה באותם עניינים שמתקשה בהם.

לסיכום,

 

"חנוך לנער על פי דרכו". לכל נער דרך משלו, ועלינו להתאים ולהטעים את משנתנו החינוכית באופן שיוכל לקלוט אותה והכי חשוב לאהוב אותה. ואז כשהיא תהיה דרכו שלו -"גם כי יזקין לא יסור ממנה".

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD

052-6070954 more-lanoar.co.il

ירידה רוחנית בקרב בני נוער

הירידה הרוחנית אצל בני הנוער נובעת מכמה סיבות. מצד אחד, החינוך במוסדות החינוך אינו מעמיק דיו, ומצד שני יש שמכניסים לביתם טלוויזיה, עיתונים, אינטרנט וכדומה, וכאשר הנוער נחשף לדברים אלו נגרם לו נזק גדול, ואין לחינוך יכולת ליצור נוגדנים וכוח להדוף את ההשפעות השליליות.

נקודה נוספת היא חולשתם של ההורים, שאינם מפעילים את סמכותם כהורים. לא תמיד צריך ללטף. לא ייתכן שילד יעשה תמיד כרצונו, וההורים יכרכרו סביבו. ההורים חושבים שיש לתת לילד להחליט, והוא מושפע מהסביבה שמזלזלת בערכי ההורים והמורים. ההורים אינם מפעילים את סמכותם מחשש שהילד יעזוב הכול, אבל זה חשש מוגזם. הילד יחזור "על ארבע" להוריו, ואם הם יפעילו את סמכותם בבית, לא תהיינה תופעות כאלה, שהילדים בועטים בחינוך שקיבלו בביתם. לצערנו, האווירה הכללית היא שילדים אינם צריכים לשמוע בקול הוריהם. היום אף החוק אומר שהורים שמחנכים את ילדיהם ומטילים את מרותם ייענשו. אני לא עוסק באנשים חולים שמכים את ילדיהם ללא הבחנה. על פי התורה, ודאי שמותר לאדם להעניש את בנו. כתוב במשלי "חושך שבטו שונא בנו", וכן התורה אומרת "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מייסרך". לעתים אין בכוחם של דיבורים לבדם לעצור ולמנוע מהילד לסטות מדרך הישר, ויש להפעיל סנקציות אחרות. בחינוך הכללי הוציאו דרך חינוך זו אל מחוץ לתחום, ומתנכלים להורים שמרימים ידם על ילדיהם בצורה חינוכית, ומענישים אותם. כך גדל דור שעושה "מה שבא לו". ההורים סובלים אך משלימים, ולבסוף התוצאות קשות.

ישנה גישה הטוענת שסיבת ההתמרדות היא הכפייה שהייתה נהוגה בעבר, אך כיום יש לנהוג ביד רכה  .לכך יש להשיב שזאת עצת יצר הרע, עצלות של ההורים המושפעים מהאווירה השוררת בעולם, האומרת שהכול מותר והכול אפשרי, וכך נותנים לילדיהם לעשות כרצונם. באופן כללי, התורה הטילה על האב חובת חינוך, לחנך את בניו, ואפילו לכפות את דעתו, ולא שהילדים ינסו ויבדקו ויחליטו בעצמם. היום יש ילדים שגמרו שתים עשרה שנות לימוד ונוסעים להודו כדי לחפש את עצמם. מה הם עשו שתים עשרה שנה? שתים עשרה שנה הם היו רשומים בבית ספר ואחר כך הולכים לחפש את עצמם. צריך לומר לילד מהי הדרך הנכונה. כמובן צריך להסביר ואי אפשר לחנך רק על ידי כפייה. איך הילד ידע לבדו מה טוב ומה רע? צריך להראות לו מהי הדרך הנכונה, אך כמובן לא במידה כזו שיבעט. חז"ל כתבו שמי שמכה את בנו הגדול מכשיל אותו ב"לפני עיוור לא תתן מכשול" וגורם לו שיבעט, ולכן כל עוד הילד קטן ויש לו מרות ויראה מפני הוריו צריך לנצל זאת ולחנך אותו קודם שימרוד. ודאי שההורים והמורים צריכים לתת לילד הכנה לחיים, הדרכה ונוגדנים, כדי שידע איך להתמודד עם העולם שמחוץ לבית ומחוץ לבית הספר, ושידע מה מסוכן וממה יש להיזהר, במה דרך אחת היא הנכונה ולא האחרת. כפי שבתחום הרפואי הילד מקבל זריקת חיסון כדי  שלא יידבק במחלה, לא פחות ואף יותר יש צורך בכך בתחום הרוחני. אין הכוונה לתת לו רעל, אלא להסביר לו למה דרך אחת נכונה ואחרת אינה נכונה. יכול להיות שהחינוך שלנו לוקה בחסר, לא מספיק מחסנים מבחינה רוחנית, לא מכינים אותו מספיק לדעת כיצד להתמודד עם מה שמחוץ לביתו. בכל זאת, אין זו סיבה להלעיט אותו בשטויות. זה יפגום בנפש שלו. הוא צריך לדעת שכשם שאינו נוסע בשבת, כך אינו קורא ספרות זולה, ואינו רואה סרטים לא טובים. עליו לדעת שזה אסור לפי התורה כי זה פוגם בנפשו.
ייתכן שההורים עושים כל מה שיש לאל ידם, ובכל זאת הילדים נטו מן הדרך. הרי גם בתקופת הנביאים מצינו שהיו כאלו שעבדו עבודה זרה למרות שוודאי שהנביאים השתדלו ככל יכולתם למנוע זאת,  אבל ההורה צריך באמת לעשות הכול לחנך את הילד מקטנותו, שמגיל צעיר לא יקרא ספרים זולים ולא יראה דברים שליליים או דברי כפירה או פריצות. ודאי שצריך לקרוא ספרים, אך רק כאלו שיש בהם ערך, ספרים של גדולי ישראל. אם אין מונעים את זה, במשך השנים הילד רואה דברים והוא מושפע מהם.
כפי שההורים דואגים לבריאות הפיזית של הילד, כך לא פחות מכך צריך לדאוג לבריאותו הנפשית, לחנך אותו, לתת לו את הכלים להתמודד מול עולם של כפירה ושל הוללות. בשביל זה יש מחשבת ישראל.
ההורים מופקדים על חינוך ילדיהם. גם אם ההורים שלחו את הילד למוסד טוב, וגם אם יש שם מחנכים טובים, אין זה פוטר את ההורים. אין זה דומה לשומר שמסר לשומר, שהשומר השני מחליף לגמרי את הראשון. יכול להיות שהמוסד האיכותי לא מתאים לילד הזה. נוסף לכך, גם הבית הוא מרכיב בלתי נפרד מחינוך הילדים. כשילד בא הביתה הוא צריך לקבל המשך של החינוך שקיבל בבית הספר, ולעיתים בבית חסר הרבה מזה.
במקרה שהילד סטה מן הדרך, מה שצריך הוא החלטיות ואמירה חד-משמעית שבבית יש מחויבות לצורת התנהגות מסוימת. לא ייתכן שבבית של שומרי תורה ומצוות, ילד יחלל שבת בפרהסיה, ידליק את האור וישמע רדיו בקולי קולות, יעשן וישים ללעג ולקלס את כל יושבי הבית. אין לו זכות להפריע לכל המשפחה. אם הוא רוצה לחיות אחרת, אפשר לומר לו שיעשה בביתו שלו כל מה שירצה. לא שזה מותר, אבל לכל הפחות, אין לאפשר לו להפריע לאנשים אחרים. זאת המסגרת של הבית. הבית אינו שייך רק לו. לא ייתכן שאדם יירק בפני כל בני הבית והם יסבלו בשקט. כפי שבספרייה, לדוגמה, אסור לדבר והכניסה לשם מותנית בקיום חוקי המקום, כך גם בבית. יש לומר לילד כזה שכאשר יגדל יעשה בביתו כרצונו, אבל כל עוד הוא בבית הוריו הוא כפוף לחוקי הבית, ואם זה לא מתאים לו אין לו מקום בבית הזה. איננו מגרשים אותו, אבל מציבים לו תנאים. אנו רוצים שיישאר בבית, אבל יש לשמור על הנורמה.

נניח שבבית מסוים הולכים לישון בשעה 23:00 ואחד הילדים ידליק את הרדיו בקולי קולות עד 01:00 בלילה. הוא אינו יכול לומר שהוא מדליק רק בחדר שלו. כאשר יגור בביתו יעשה כרצונו, אך כרגע הוא גר בבית הוריו. אסור להגיע למצב של הוצאת ילד מהבית. זה עונש חמור מדי.

מי שלא הפעיל את סמכותו מוקדם, יצטרך להפעיל אותה אחר כך בלית ברירה, ולעתים זה יהיה מאוחר מדי.

 

מאת הרב דוב ליאור, מתוך 'דבר חברון' עמ' 64-66. הופיע לראשונה בירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות, www.komemiut.org

Jpeg

 

"לנער הזה התפללתי?!"- על התמודדות הורית בתהליך גיבוש הזהות הדתית של המתבגר

גיל ההתבגרות הוא גיל של גילוי. כדי להתבגר ולהתגבר בני הנוער צריכים תחילה להתנער ממה שהיה מובן וברור, ולגלות מתוך כל המוסכמות את עצמם, את מה שמתאים להם. או כדבריהם "לְמה הם מתחברים..".

סימני השאלה צצים מכל עבר: מי אני? מה אני אוהב/ת? מי החברים שלי? מי שווה יותר? מי פחות? איך אני נראה? כמה אוהבים אותי? במה אני מאמינ/ה?

במקביל לבדיקה ולבחינה של המתבגרים, גם ההורים בוחנים מחדש את דרכם החינוכית, ההורות, הזוגיות, המשפחתיות ועולם הערכים שהנחילו לילדם המתבגר.

גיל ההתבגרות כולל שינויים בתחומים רבים שהינם בעלי השפעה בגיבוש הזהות הדתית והאמונית של המתבגר.

א. מבחינה קוגניטיבית. לפי פיאז'ה בגיל ההתבגרות, המתבגר מגיע לשלב החשיבה הפורמלית המפותחת, הוא מסוגל לחשוב על האפשרי והמופשט, ובוחן מחדש אמיתות ורעיונות. עד כה אמונתו של הילד היתה מוגבלת להיבטים מוחשיים בלבד. לדוגמה, הילד האמין שאם לא קיים מצווה הוא מיד ייענש, שתפילתו תענה תוך זמן קצר. עם הגיעו לגיל ההתבגרות החשיבה המופשטת מאפשרת לו לבדוק מחדש את "הסיסמאות" שגדל עליהן, לדון בדילמות מוסריות ולהעמיד במבחן את הצהרותיו ואמונותיו.

ב. מבחינה חברתית. בגיל ההתבגרות קבוצת השווים שווה יותר! לחברים ישנה חשיבות רבה בעיצוב זהותו הדתית. המתבגר מעוניין מצד אחד להרגיש שייכות לקבוצת השווים ובמקביל לפתח בה את הייחודיות שלו.

המתבגר מנסה להגדיר את עצמו מחדש, הוא יוצא למסע של למידה וחקירה. כהורים עלינו ללוות ולתמוך בו במידת הצורך, אך בעיקר לאפשר ולסמוך, ממקום של אמון ובטחון ביכולותיו.

כחלק מתהליך החיפוש נחוש לעיתים כי "הוא מורד" בכל מה שהענקנו וחינכנו.

למעשה, מתבגר הסומך על יכולת ההתמודדות של הוריו ועל יכולתם לקבל אותו ללא תנאי, יכול לאפשר לעצמו לברר ולשאול כדי לבחון את הגבולות שלו ואת זהותו האישית. בעוד שמתבגר שאינו סומך על יכולת ההכלה ואהבת הוריו עלול לבחור להיות הילד הטוב והמרצה, חסר בטחון ותלותי. אם כי יש לציין שאצל מרבית המתבגרים תקופת ההתבגרות אינה מלווה בהכרח בסערות וקונפליקטים קיצוניים.

לעיתים ההורים חשים כי הם עומדים במבחן אינסופי, מה שלא יגידו – יזכה אותם במבט כעוס, טריקת דלת. הם לא מצליחים לחדור את השריון העבה שילדם פיתח. וגם כאשר נראה שהוא משווע לתמיכה, חיבוק, שיחה, עידוד, הוא מגיב בכעס ונותן תחושה שאינו מעוניין לשתף בחייו ובבעיותיו האישיות.

לא פעם אנו חשים חסרי משמעות עבורו. הוא כבר מסתדר לבד (הוא עובד – ואפילו כלכלית לא ממש זקוק לנו) חושב בעצמו, מגיע להישגים, טיעוניו השכליים המפותחים מעידים על יכולתו השכלית המפותחת. פיזית הוא מסוגל לבצע מטלות יותר טוב מאתנו. בעל ידע רב בתחומים רבים, ואנו אלו שזקוקים לעזרתו (בתחום המחשב), לכאורה אנחנו קצת מיותרים!

הי! אל תתבלבלו! עם כל חזותו הקשיחה, ילדכם מצוי בבלבול, חוסר אונים, ונזקקות. הוא צריך שנמשיך להציב לו גבולות, נגלה מעורבות בחייו ונציע תמיכה וחיבוק.

השינוי צריך לבוא תחילה משינוי תפיסתי, מ"איך אני מחנכ/ת את ילדי?" ל"איך אני מחנכ/ת עם ילדי?". מדמות סמכותית היודעת להתוות ולהדריך את הילד עלינו להפוך לדמות רקע מלווה ותומכת המעניקה רשת בטחון וחופש אמיתי להתנסות, להתבונן, לשאול שאלות, לחפש, לבדוק.

למען האמת, התפקיד הזה הרבה יותר קשה עבורנו כהורים. לעמוד מן הצד ולצפות… ללמוד להבליג, לקחת נשימה עמוקה, ויחד עם זאת לא להיות פסיביים אלא לקחת אחריות על מערכת היחסים ביננו לבין המתבגרים שלנו – לייצר כל הזמן הזדמנויות מחודשות לשיח ודיאלוג משתף ומכבד. לא להסתפק בזה ש"הוא מתבגר ולא רוצה לשתף אותי… אז לא צריך…" אלא לשאול את עצמי: מה מונע ממנו לשתף אותי? אולי אני ממהר/ת לייעץ ולשפוט ופחות מקשיב/ה? אולי אני נותן/ת תחושה שהוא מאכזב אותי? האם אני משתפ/ת אותו בדברים שחשובים לי? איזה מסר אני מעביר/ה לו? באילו ערוצי הידברות והתקרבות עדיין לא השתמשתי?

האם אני רואה את גיל ההתבגרות כאתגר והזדמנות להכיר יותר טוב את עצמי ואת ילדי? או כתקופה שאני רק מייחל/ת שתעבור?

ישנם מבוגרים שאינם מתערבים כלל בתהליך ההתבגרות ("תעירו אותי כשהוא יגיע לגיל 25…"), וישנם שחושבים שבהצבת גבולות נוקשים הם ימנעו מהמתבגר מלעשות שטויות. בסופו של דבר, השפעתם של שני סגנונות חינוך אלו על המתבגר תהיה זניחה ביותר. למבוגר תהיה השפעה על המתבגר אם יבין שתפקידו לסייע לו בתהליך, אך לא בכך שהמתבגר יעשה "העתק-הדבק" של זהות ההורה. על ההורה להצליח למצוא את שביל הזהב בין התערבות ומעורבות, לתת למתבגר תחושה של תמיכה וליווי, אך גם לשחרר את החבל ולתפוס מרחק.

אז מה ניתן לעשות?

א. אהבה – חשוב בכל גיל. את הילדים הקטנים אין לנו בעיה "לאכול" מרוב אהבה. לעומתם, המתבגרים משדרים שהם כביכול לא זקוקים לאהבה. אבל הם צמאים לה! זקוקים לה – גם במובן הפיזי. מתי כתבתם למתבגר שלכם פתק אהבה? ביטאתם חיבה? שלחתם לו sms? קניתם לו סתם מתנה? האהבה שאתם משדרים לו גם כאשר הוא צועד בשולי הדרך (ולא תמיד קם לתפילה, או מתלבש לפי קוד הצניעות בבית) מעבירה מסר חשוב גם לאחיו – בבית הזה ניתנת אהבה שאינה תלויה בדבר! (ואז הסיכוי שהוא יעלה משולי הדרך ויחזור ללכת בדרך הראשית גבוה יותר)

ב. הקשבה– לא ב"כאילו", ניתן לו לדבר ואז נאמר מה שיש לנו. ניסיתם פעם באמת רק להקשיב? תחשבו לרגע שהמתבגר שלכם הוא הילד של השכן או קרוב משפחה רחוק. שימו לב מה הוא מנסה לומר לכם, מהי הנקודה הכואבת, איזו מצוקה הוא משדר?

ג. פתיחות – גיל ההתבגרות הוא גיל של שאלות וספקות. ייצרו אווירה פתוחה שבה לא מפחדים לשאול, לא חוששים להביע ספקות, לבטא ביקורת כלפי ההורה. אוירה כזו משדרת שהנער בוטח בכם שלא תתמוטטו, שיש לכם מה לתת! ועוד טיפ חשוב – אל תמהרו לספק תשובות, שהמתבגר יחפש אותן. ואז יש סיכוי שהן תלווינה אותו זמן רב יותר.

מרסיה, שהתבסס על תיאורית ההתפתחות של אריקסון, הציג שני מרכיבים הנכללים בזהות האני: מחויבות וחקירה, ולפיהם הוא הציג ארבעה טיפוסי זהות.

כדי להגיע למצב האידיאלי של "משיג זהות" – על המתבגר לבצע תהליך של חיפוש, התלבטות וחקירה ובמהלכן לחוש מחויב ולהגיע להחלטות משמעותיות. יש מתבגרים שלכאורה יכולים כבר לדקלם ולומר במה יעסקו כשיהיו גדולים, היכן יגורו, איזה מודל של בן/בת הזוג הם מחפשים. אך למעשה הם כמעט ולא העמידו סימני שאלה וספקות ולא עסקו בשאלות בדבר זהותם, אלא קיבלו החלטות כמובן מאליו. יתכן וחלק מההחלטות מבוססות על תכתיבי החברה וציפיות ההורים, אולם כאשר יתרחש שינוי בחייהם, והבסיס היציב והמוכר יתערער, הם עלולים לחוש אובדי עצות וחסרי אונים וייקלעו למשברים.

החברה מעניקה למתבגר בתקופת ההתבגרות מורטוריום – מעין פסק זמן שבו ניתנת לגיטימציה להתלבט, להעלות דילמות ושאלות, להתנסות בחוויות שונות.

לפי מרסיה, כדי להגיע לגיבוש זהותו האישית על המתבגר לדחות את הזהות הילדית, שעוצבה עבורו ע"י הוריו וסוכני החיברות בילדותו. כאשר המתבגר מנסה לבחון את עולם הערכים ולהטיל ספק באמיתות שגדל לאורן מתוך רצון לגבש את השקפת עולמו, הוא עלול לחוות הפכפכות ותנודות קיצוניות, תחושות של אובדן ודחייה. ולכן כאשר הסביבה מאפשרת למתבגר להעלות ספקות ושאלות היא מקלה על המתבגר מבחינה קוגניטיבית ורגשית. כהורים ואנשי שחינוך עלינו ללמד את ילדינו לחיות עם שאלות ולא רק לספק להם תשובות.

ד. ילד ההיפך – כדי למצוא את דרכו וקולו הייחודי, המתבגר לעיתים מביע עמדות ודעות מנוגדות. הוויכוח שנוצר מול המבוגר מאפשר לו לבחון אותן.

יש הורים שמאד נבהלים מהצגת עמדות קיצוניות, אולם אם יקשיבו היטב יגלו שעדיין המתבגר לא גיבש את עמדותיו, והבעת ההתנגדות הינה הדרך שלו לפתח את זהותו ולבחון את עמדותיו.

ה. רפלקציה– היכולת של המתבגר לעצור ולהתבונן על עצמו מן הצד, לשפוט את התנהגותו, לחוש שהוא מוביל ושולט בתהליך באופן עצמאי, הינה חיונית לגיבוש זהותו הדתית. רפלקטיביות אינה תכונה מולדת – זוהי מיומנות נלמדת שיש לשכללה.

"לעתים, אני מציעה לאנשים לשחזר בערב, במשך 15 דקות, את אירועי היום; לשאול שלוש שאלות ולכתוב את התשובות ביומן. שלוש השאלות הן:

מה הפתיע אותי היום?

מה נגע לליבי היום?

מה השפיע עלי היום?

אנשים עסוקים בדרך כלל, ואני מסבירה להם שאין צורך לכתוב הרבה. החשוב הוא לחיות מחדש את היום מנקודת מבט חדשה". (נעמי רחל, "ברכות סבי", 2002).

האם אתם מעודדים את ילדכם לשאול שאלות רפלקטיביות? נצלו את שולחן שבת לשאלות רפלקטיביות על השבוע החולף, עודדו שיתוף וחשיבה עצמאית ואישית.

 

ו. אין ייאוש בעולם כלל – הזהות הדתית הינה אחד המרכיבים בזהות האישית. זה שילדי אינו הולך בתלם בתחום הדתי, אין זה אומר חלילה שהוא פסול. שדרו אופטימיות, אמונה ביכולות, חזקו תחומים נוספים, הרעיפו הערכה והכרה במאמציו. ייאוש הוא מחלה מדבקת. אם ילדכם יחוש חלילה שהוא כבר לא שווה, אז בשביל מה להשקיע מאמצים ולחפש תשובות?

ז. שחור ולבן – המתבגר נוטה לתפוס את העולם בראיה דיכוטומית של שחור ולבן. המבוגר נתפס בעיניו, לא פעם כצבוע שאינו נוהג לפי הצהרותיו ולכן יעדיף להתרחק ממנו. אל תשדרו "מסר כפול" ואל תצהירו הצהרות שאינכם מסוגלים לעמוד בהן. המתבגר חש צורך להיות אותנטי ולהתחבר. ניתן לעודד אותו לשלב בתפילה קטעים אישיים, לקשר את דבר התורה בשולחן שבת לאירועים אישיים שהתרחשו במשפחה בשבוע האחרון ועוד.

ח. לחצות גבולות  המתבגר זקוק לגבולות, גם כדי לחצות אותן. עולם ללא גבולות נתפס בעיני המתבגר כעולם מסוכן ומבולבל (כבר הזכרנו את התפיסה של שחור ולבן…). הוא מעונין בגבולות, אך בעיקר רוצה להיות שותף בקביעתן.

ט. לנער הזה התפללתי– המתבגר מעמיד במבחן את עולם הערכים והחינוך שספג עד כה. בשלב זה להורים יש פחות שליטה ולעיתים מה שנותר הוא לקוות ולהתפלל ולסמוך על עצמינו, שהחינוך שהענקנו עד כה לא נעלם, גם אם כעת הוא נסתר מהעין.

כאשר יוסף מתמודד במצרים בניסיון מול אשת פוטיפר הוא שואב כוחות נפש באמצעות "דמות דיוקנו של אביו". חז"ל במסכת סוטה מסבירים את אשר אירע ליוסף: "'ותתפשהו בבגדו לאמר' – באותה שעה באה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון". לא נאמר שאביו הופיע, אלא רק נאמר שנראתה דמות דיוקנו. יוסף מדמה שאביו משקיף עליו מבעד לחלון ורואה את מעשיו. יוסף נזכר בחינוך שרכש בבית אבא וזה מה שמצילו ומחדיר בו כוחות נפש אדירים להתגבר. יוסף הושפע רבות מאביו יעקב, שגם הוא נאלץ בזמנו להתמודד בגלות בביתו של לבן הרשע. יוסף שואל את עצמו: "מה אבא היה עושה במצב כזה?". מדרש זה מציב בפנינו את האתגר המשמעותי והגדול בחינוך ילדינו, שדמות דיוקננו – עולם הערכים שהשתדלנו להקנות להם מרגע היוולדם (ויש האומרים שהחינוך מתחיל עוד בשלב ההריון) – ילווה אותם גם ברגעי סער ומשבר.

כאשר הילד שואל עצמו בעת התלבטות – "מה הוריי היו אומרים לי? מה הם היו ממליצים לי לעשות?" הרי שאין השפעה גדולה מזו. אולם לשם כך נדרשת מאיתנו דוגמא אישית. כפי שאמר הרב שלמה אבינר: "עיקר החינוך למידות טובות הוא על ידי עצם האישיות של המחנך".

יהי רצון שנזכה לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה' יראי אלוקים… ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים…

נעמה מוזס. מטפלת משפחתית מוסמכת. ייעוץ להורים ומתבגרים.  054-4798064

החברים של הבן

שאלה: בני בן ה – 12 מתרועע עם ילדים שאינם לרוחנו מבחינה דתית והתנהגותית, האם להפסיק חברות זאת, ואם כן, כיצד?

תשובה:

  1. קנה לך חבר – לחברה השפעה גדולה על האדם, ילד כמבוגר. עם זאת ברור שהחברה משפיעה על הילד שאיננו מעוצב יותר משהיא משפיעה על המבוגר המגובש. לכן חשוב שההורים ידעו עם מי נפגשים ילדיהם, ובמקרה הצורך למנוע או לצמצם חברות או חברה שהשפעת איננה טובה לילד/ה.
  2. ערבים זה בזה – ומאידך, אוי לנו אם נחרים ילד בשכונה בגלל התנהגותו. אין זה נכון כלפי הילד המוחרם ואין זה נכון כלפי הילד/ה שלנו. צריך לדעת לצמצם צמצום ניכר את הזמן המשותף שהילדים חווים זה עם זה, אך בלי להפוך את החבר הלא רצוי למפלצת מדבקת ומפחידה.
  3. מי האיש החפץ חיים...נצור לשונך מרע – נידוי סמוי של הילד (ישנם ילדים כאלה ההולכים בשכונה עם עננה שחורה סמויה מעל ראשם) נעשה פעמים רבות כיוון שמשפחתו איננה 'בדיוק', או כיוון שהוא אינו מתלבש 'בדיוק', או כיוון שפעם הוא לא התנהג 'בדיוק', או שהוא סתם שובב וזאת על אף שנשמתו גדולה, והוא טוב לב, חכם וילד טוב. עלינו להיזהר מאוד מחינוך רע של ילדינו ללשון הרע, לסטיגמות, ופעמים רבות להוצאת שם רע (שקר אודות הזולת).
  4. אי אפשר להשתית חינוך על הסתגרות – ההתמודדות מחכה לילדכם בכל פינה. זה לא רק החבר או החברה הבעייתיים האלה שאתם מכירים. זאת יכולה להיות התארגנות של חבר'ה (המוגדרים כ'טובים') בכיתה המתכוננים להתנהגות לא חיובית, זה עשוי להיות נער או נערה שפגשו ברחוב, זה בכל מקום. לכן הדגש בסופו של דבר צריך להיות על חינוך להתמודדות, על הבנת הרווח שיש בין ה'יחיד' ל'יחד'. ועל ההבנה שלכל אדם יש 'חוט שדרה' ערכי ואישיותי שהוא חייב לשמור עליו מכל משמר, גם במצבים של התמודדות. ושבסופו של דבר החברה מעריכה את מי שעומד על עקרונותיו ולא 'שבשבת' שכל רוח מניעה אותה לכל כיוון.

 

  הרב רפי פויירשטיין, רב קהילה בהר נוף, י-ם. יו"ר הנהלת רבני צהר

 

עוד עם הרב רפי פויירשטיין:

בן מתבודד ומסתגר – הבן מתנהג בצורה מוזרה- לפנות לפסיכולוג או לרב?

וידאו: בני ´עסוק´ יותר מידי – "בני עסוק כל היום במחשב". יש הורים שמנסים להגביל זמן מחשב לילדים, ויש שמעדיפים להתעלם. הרב רפי פוירשטיין מציע דרך שלישית.

בת מצווה – כיצד מתכוננים לבת מצווה? תוכנית לימוד, ועל צומת המעבר בחיי הבת

האינטרנט והחופש הגדול – הבת שלי מבלה שעות ליד האינטרנט. אני משערת שבחופש הגדול זה יהיה מהבוקר עד הערב. מה עושים מבלי להיגרר לעימותים אינסופיים?

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה – על חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

חינוך להתמודדות – האם חינוך להתמודדות איננו מחליש את הצעירים?

חינוך להתמודדות – חינוך מוגן או חינוך להתמודדות? לחסן ולהעצים את הילד או להמנע מלחשוף אותו לסיכונים? נשאלת השאלה במישורים שונים – לגבי חברים, בתי ספר, האווירה שבבית…

חלה הדרדרות דתית אצל בננו – התייחסות חיובית לבן שמפסיק לשמור מצוות, והתלבטות האם להוכיח ולהעיר לו

מה קורה בגיל ההתבגרות – תיאור התהליכים העוברים על מתבגרים והתמודדות ההורים איתם.

עד כמה לדאוג – הבן "חומק בין האצבעות", אני מודאגת…

פסיכולוג או רב – הוא מתנהג בצורה מוזרה. האם ללכת לפסיכולוג ? איננו רוצים לפנות לאיש מקצוע (כגון פסיכולוג) אלא לרב, האם אנו צודקים בכך?

שאלות בוטות של בני נוער – על היחס לשאלות מתריסות בעניני אמונה

תיכון או אולפנה? – רשימת שיקולים בבחירת תיכון או אולפנה שיתאים לאופי של הבת

גבולות – כיצד מציבים גבולות בגיל ההתבגרות?

 

להרחיב את השוליים הצרים בציונות הדתית

בחרתי לפתוח את המאמר במעט נתונים המעידים על כך שאומנם בתחום הנדון, מתבגרים בסיכון מקרב בני נוער מהציונות הדתית רב הנסתר על הגלוי אך עם עובדות קשה להתווכח. במדינת ישראל יש כיום 733,000 מתבגרים, מתוכם 665,000 תלמידים. מתוך כלל התלמידים נמצא שכ – 70,000 בני נוער משתמשים בסם לא חוקי כלשהוא. מספר זה מהווה כ – 11% מקרב בני הנוער, כ – 36% שותים אלכוהול לעיתים קרובות [1].

במחקרים שנעשו בקרב בני נוער דתיים מדובר על כך שיש קורלציה בין הנתון במגזר הכללי לבין אחוז המשתמשים בסמים ואלכוהול מקרב בני הציונות הדתית. הנתונים מראים על כך שכ – 10% מקרב בני הנוער הדתי משתמשים בסם לא חוקי כלשהוא. מהי משמעותו של נתון זה? מה הוא אומר לנו ההורים ולנו אנשי החינוך? אולי נכון להמשיך באמירות "לנו זה לא יקרה", "אנחנו חברה מוגנת", "תוכנית המניעה הטובה ביותר היא החינוך של הציונות הדתית". להבנתי יש לראות את תופעת השימוש בסמים כסימפטום למציאות רחבה יותר ומורכבת יותר שקשורה למתבגרים בעידן הפוסט מודרני. רבות נכתב על מתבגרים בעידן הפוסט המודרני אך לצורך הדיון ברצוני להתייחס לכמה מאפיינים.

א. בעידן בו נוצרו שינויים מהותיים בחשיבה ובתפיסת המציאות. הפרט מצמצם ואפילו שולל את הסמכות והכוח שהוא הִקנה למבוגרים שבחייו, הפרט הפך את עצמו למרכז וסובר שהמתכון לחיים כבר לא נקבע ע"י גורם חיצוני. המתכון לחיים הפך להיות מתכון אישי.

ב. "אובדן הילדוּת". טשטוש הגבולות בין ילדים למבוגרים באמצעות חשיפה בלתי נמנעת לאינפורמציה מאמצעי המדיה השונים. המבוגר כבר לא משמש בתפקיד "המתווך". האינפורמציה והידע מגיעים ישירות דרך מחשב, אינטרנט, טלביזיה, חברים ועוד. טשטוש הגבולות הזה מביא את הילדים והנוער לגבש אוריינטציה של מבוגרים טרם זמנם.

ג. התערערות היציבות של התא המשפחתי כמסגרת דו-הורית קבועה לאורך זמן (כיום שיעור הגירושין בעלייה, 60% מבני האדם מחליפים בן זוג אחד במהלך חייהם).

ד. להורים יש פחות זמן טכני ופנאי רגשי לילדים עקב תרבות קרייריסטית ומציאות כלכלית מורכבת. ישנו צורך אמיתי ביציאת שני בני הזוג לעבודה. הנוער בתגובה נשען פחות על המבוגר ובונה יותר על עצמו.

נוכח העמדות והתופעות הנ"ל נוצרו שינויים מהותיים בגישות הנוער. נוצר אצל הנוער מבנה נפשי שונה וייחודי המגיב באופן אחר למוסכמות עולם המבוגרים.

המושג "חינוך" (שינוי ועיצוב של עמדות, ערכים והתנהגות) הוא רעיון שפשט את הרגל אצל בני הנוער. מבחינתו אפשר שיקנו לו ידע, אך עמדות, ערכים ואפיוני התנהגות עליו לגבש בעצמו. הנוער רואה עצמו במרכז עם זכות לבעלות וסמכות על חייו, הוא מכליל את הוריו כחלק ממערכת "נותני השירות" ושולל מהם את המימוש המסורתי של תפקיד ההורה. אנשי המקצוע נוהגים לקרוא למצב זה "איבוד הסמכות ההורית".

במציאות חיים שכזאת אנו מנסים "לחנך" את בנינו ומסתבר שזה לא קל בלשון המעטה. ישנם לא מעט קשיים ולעיתים אף כעס שלנו המבוגרים כלפי הורינו, מדוע לא הכינו אותנו למשימה? אף על פי כן ולמרות הכל זה אפשרי. הנוער שלנו מוכיח לנו כל פעם מחדש ששווה להשקיע בו. בנינו ובנותינו הולכים לצבא לשרות לאומי, לישיבות ולמדרשות. משתלבים במפעלי חסד ותופסים במסגרות אלה מקום של כבוד. כנראה שהחינוך שלנו נכון וטוב אך כל זה אסור שיסנוור את עינינו, מכיוון שלכל כלל יש יוצא מן הכלל ועל אחת כמה וכמה במציאות מורכבת כפי שצוינה לעיל.

מסתבר שבציונות הדתית השוליים הם צרים ביותר, והנפילה לתהום הינה סיכון מוחשי. בשנים האחרונות אנו נחשפים לתופעות של מרידה מקרב מתבגרינו הכוללת: גידול שיער, התנגדות לעולם הדתי המעשי, עישון נרגילות, סיגריות ואף שתיית אלכוהול ועישון סמים, לאחרונה אף תופעות של ונדליזם, גניבות ואלימות.

אני במכוון כולל את כלל התופעות הנ"ל ב'חבילה' אחת מכיוון שהן כולן ביטוי למגמה אותה ציינתי בתחילת המאמר. לעיתים קרובות תופעות אלה מועצמות על ידינו מבלי משים, לעיתים אנו גורמים לתופעות אלה לצאת מכלל שליטה. רובנו אוהבים לראות את ילדינו ב'דמותנו ובצלמנו', דבר זה בא לידי ביטוי מובהק כשאנו רוצים לגייס משפחות נוספות לישובים בהם אנו מתגוררים. בפרסום יהיו בתים נאים וילדים קטנים וחמודים אבל לפתע פתאום כשהנער מופיע בשבילי הישוב או בבית הכנסת כשהוא מגודל שיער זה נראה להורים ולחברה זר ואף מאיים. אם הילד "לא בסדר" (לפי איזו שהיא הגדרה) אנו "נדאג" שיהיה בסדר.

המראה החיצוני תופס משמעות רבה בחיינו. אנו מוציאים את עצמנו מתעסקים באורך השיער, האיפור הגס, הפירסינג, החולצות הגזורות וכד'. אנו עדים לתופעה שבני הנוער בודקים את גבולות הגזרה במישור זה. אנו מבחינתנו מביעים עמדות חדות ונחרצות, דבר שגורם לחלק מהמתבגרים להתבצר בתווית "הפריק", "הזרוק " ולהמשיך בשלהם ( שמות תואר הניתנים להם בד"כ ע"י השכנים ושאר הישוב).

בני נוער שכבר הגיעו למצבים קשים מדווחים לנו שכך התחילה הידרדרותם. "ברגע ששמו עלינו תווית החלטנו להוכיח לכולם שאנחנו אף גרועים יותר ועוד נראה לכם".

התווית מושמת גם במישור הלימודי. המחקרים מראים שכ – 70% מקרב בני הנוער המשתמשים בסמים הם נערים/ות בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז (ADHD). בני נוער אלה מתקשים להשתלב בביה"ס. התווית שמודבקת עליהם כ"חלשים" או כאלה הזקוקים ל"מרכזי למידה" או מושמים ב"הקבצה ג'" מחזקת את הדימוי העצמי הנמוך, ולעיתים הסם מהווה פתרון למצוקה זו, הסם משמש כסוג של "ריפוי עצמי".

משיחות שערכתי עם בני הנוער שהסתבכו בבעיות סמים וכד', הם מדווחים על כך שעברו מספר בתי ספר במשך השנים. החוויות הזכורות להם מביה"ס הן חוויות של כישלונות אין סופיים. המשברים מתחילים בד"כ במעבר לחטיבת הביניים שם עולה רף הלימודים. לאחרונה אנו עדים לפתיחת מסגרות ייחודיות לבני נוער שלא השתלבו במערכות הנורמטיביות (בישיבות התיכוניות ובאולפנות). מגמה זו הינה מורכבת, מחד סוף כל סוף ישנה מסגרת הקולטת, מאידך מסגרות אלה "פותרות" את מערכת החינוך מלקחת אחריות על בני נוער אלה ולראות כיצד ניתן לשלבם למרות "חריגותם". מסגרות אלה מחזקות את הדימוי הנמוך ומבליטת את חריגותו של הנער.

מדיווחים של בני נוער שהסתבכו, דווקא המפגשים הבעייתיים עם מערכת החינוך ועם החברה בישוב הם אלה שגרמו להם "לעשות החלטה". אנו מכירים בחשיבות 'קבוצת השווים' כמעצב אישיותי אצל המתבגרים, תנועת הנוער הינה חלק חשוב מקבוצת השווים.

בחבריא ב' (מכיתה ט' ומעלה) מי שנשאר בתנועת הנוער הוא בד"כ מדריך בתנועה, "החברה שלנו" ברובם לא מתקבלים להדרכה, דבר שמגביר את אי השתייכותם "למיין סטרים" של הישוב. באופן טבעי החבר'ה מחפשים את "השווים" בשדות זרים, "אם אין לנו מה לעשות בישוב ניסע לכיכר ציון או לחוף דוגית, ל"בניאס" וכדו'. בעקבות כל הנאמר, המעגל המשפחתי הופך להיות יותר ויותר מסובך, ההורים "מתביישים" בבנם או בביתם. ישנו לחץ סביבתי, בנם הופך להיות שיחת היום בשולחן שבת של השכנים. כל זה גורם להורים להגיב בקיצוניות ואילו המתבגרים מתבצרים במקומם והנתק הולך וגדל.

מבחינתו של המתבגר אם בכל החזיתות רע לו חייבת להיות חזית אחת שיהיה לו בה טוב וזה אצל "החברה". הדינמיקה בין בני הנוער המסומנים היא כזאת שמקבלת את כולם כמו שהם. שם לא שופטים אותם, שם כל התנהגות מקובלת, שם הוא מרגיש "בראש טוב, סבבה". מדובר בסביבה בה אין גבולות, בה יש טשטוש בין המינים, בה כל האסור מותר. הנערים חווים שם חוויות קשות בלי שיהיו מודעים למצבם. מדובר בהפקרות מינית, עישון סמים ושתיית אלכוהול ללא כל בקרה. הבנות איתן נפגשתי בעבודתי מדווחות על כך שלצורך השגת הסם או בכדי להרגיש בין החברה הם נאלצות לקיים יחסי מין בלי שיהיו מוכנות רגשית לשלב זה. הנערים מדווחים על כך שהם נאלצים לגנוב ולעיתים אף לשדוד קשישים בכדי שיהיה להם כסף לסמים ואלכוהול.

סצנת הסמים ואלכוהול עונה להם על כל החסכים עליהם דיברתי, פתאום לא מרגישים שונה. ההערכה העצמית גוברת, הסם מטשטש וגורם להם להרגיש טוב, "להיות בהיי" (בשפת המשתמשים להיות "בסטלה" כלומר להרגיש טוב). ישנם לא מעט מקומות בהם בני הנוער מקיימים את החוויה עליה אני מדבר. מקומות ידועים יותר וידועים פחות כדוגמת: כיכר ציון, חוף דוגית, חוף לבנון, הבניאס, חוף השנטי בים המלח, איזור המעיינות בגוש עציון ועוד. בני הנוער מדווחים על "זוּלות" – מקומות עישון בישובים עצמם, בבתים נטושים ואף דירות של ההורים שנסעו לחופש, חו"ל וכד'. אני מציין מקומות אלה כדי לגרום לנו להבין את היקף התופעה ולחשוב קצת אחרת כיצד להתמודד איתה. המשטרה לא מטפלת בתופעה מכיוון שלא מדובר באוכלוסיה עבריינית קשה. סדרי העדיפויות של המשטרה הם שונים ובצדק.

אם כן מה עלינו לעשות? להרים ידיים, להוריד את הראש ולחכות שהזמן ייעשה את שלו. או שמא להיות יותר אקטיביים אבל באופן אחר, לא במובן השיטורי-סמכותי, אלא יותר במובן החינוכי המבין אך גם מונע את ההידרדרות. מבחינת לא מכבה שריפות, נגרר ומגיב לתופעות אלה, אלא מונע אותן. כיצד מרחיבים את השוליים על מנת שלא תהיה הידרדרות מהירה וחדה? הפתרונות הם רבים ובמישורים רבים. במישור הקהילתי, במישור המשפחתי ובמישור הבית ספרי.

המישור הקהילתי

 

יש לתת את הדעת לקבוצת המתבגרים – כל השקעה תצדיק את עצמה באופן מיידי. יש למצוא רכז נוער מתאים שילווה את המתבגרים, כדאי שלא יהיה מבוגר מידי (מנטלית) ולא צעיר מידי. אחד שיכול לעשות אינטגרציה בין המתבגרים השונים לייצר פעילות שכל אחד יוכל למצוא את עצמו. שילוב של פעילות חינוכית אתגרית וסתם חווייתית ולתת גם לשונים מקום בקבוצה. אנו יודעים שלכל אחד יש צדדים שבהם הוא חזק. יש להיערך לחופשות ביה"ס בצורה נכונה במיוחד לאור העובדה ששבוע הלימודים התקצר.

באופן כללי זה נכון שבישובים הומוגניים העניין קל יותר אך גם בקהילות דתיות בערים הגדולות ישנה אפשרות להיערך בהתאם. בחלק מן הישובים יש מוסד של "משפחות מאמצות": כל שכבת גיל מקבלת משפחה מלווה אליה הנוער מגיע בשבתות. מודל זה מהווה לגבי חלק מן המתבגרים מפגש אחר עם עולם המבוגרים. לא מפגש של סמכות ולא מפגש משפחתי. לעיתים נוצר אקלים המאפשר לדבר על סוגיות משמעותיות בעולמו של המתבגר, נושאים סביב ההתפתחות האישית והדתית וכד'. בישובים שלא השקיעו בתחומים אלה ישנם אחוזים גבוהים יותר של נוער מנותק. בחלק מן המקרים נאלץ מדריך הנוער לעסוק בחיזור אחר הנערים הנ"ל, תהליך החיזור הינו משמעותי ויש להשקיע בו זמן ומשאבים.

המישור המשפחתי (עם קשר למישור הקהילתי)

 

עבודה עם ההורה – ברוב הבתים שהתגלו קשיים בחינוך הילדים נמצא שיש או עודף קשיחות או עודף פתיחות, כלומר: אחד מהקצוות. ישנם מספר דרכים להתמודדות עם הקושי המשפחתי, נראה שגם ההורים צריכים תמיכה ולא רק המתבגרים. לשם כך ישנה חשיבות "לקבוצת הורים" או "חוג הורים" (כל שם שאינו מאיים יתקבל בברכה). כיום ישנם אנשי מקצוע רבים בקרב הציונות הדתית שיכולים להנחות פעילות זו. יש לדון בקבוצה זו במספר נושאים:

1. תרבות הנוער הדתי לאומי כיום – בהרבה מהמקרים ההורים מנותקים לגמרי מהוויית המתבגרים.

2. העצמת הנוכחות ההורית בחינוך הילדים. גבולות אינה מילה גסה, אך כיצד ומתי מציבים גבול? סוגיה מורכבת אך ניתנת ללמידה, במיוחד אם עובדים בצורה עקבית שכוללת תמיכה להורים במהלך התוכנית.

3. העצמת התא המשפחתי: תקשורת במשפחה, אהבה, אמון, אמפטיה והזדהות, הבעת רגשות ושיתוף הילדים בהם.

4. גבולות וחופש, משמעת ומשמעות במשפחה, בחיים הדתיים ובכלל.

5. על המשפחה כחוויה, יצירת הווי משפחתי שמייצר מכנה משותף בין ההורים לבין הילדים.

6. על המשפחה והקהילה ומה שביניהם, על היחס לשונה במשפחה, בקהילה.

לחוג הורים שכזה ישנה חשיבות גדולה גם אם לעיתים קשה לרכז מספר רב של הורים. הניסיון מוכיח שההורים יוצרים קשרים ביניהם ו"מגלים" שהבעיות שלהן הם לא רק שלהם, וגם לשכנים ישנם קשיים ובעיות דומות. לעיתים זוגות הורים מתאמים פעולה ביניהם, דבר המייצר שיתופי פעולה בהתמודדות עם הבנים. המטרה היא בסופו של תהליך לעבור משיח אמוציונאלי חזק, לדיאלוג עם המתבגרים.

המישור הבית ספרי

 

מישור זה הינו משמעותי ביותר וזאת בשל העובדה שהמתבגרים אמורים לשהות בו רוב שעות היממה, ובחינוך הפנימייתי 24 שעות ביממה. מפגש זה אמור להיות מפגש משמעותי שהרי ידע ניתן לקנות בדרכים אחרות. לא כאן המקום לדבר על דמות המחנך אך טענתי היא שבעידן שכשזה יש להרחיב את "ארגז הכלים" של המחנך. בכדי לחדור ללבו של המתבגר יש צורך ביכולת הקשבה והבנה, יש לייצר מצבים שמאפשרים למתבגר לשתף את המבוגר במה שעובר עליו, אך לשם כך על המבוגר לרצות להיות שותף ופנוי למסע מפרך זה.

מידת הסבלנות הינה מידה חשובה ביותר גם כשהנער/ה פורצים גבולות, הם בדרכם שלהם קוראים לעזרה, יש חשיבות לתגובה אך יחד עם זאת יש לנהל עימם דיאלוג.יש לייצר "קווים אדומים" אך על קווים אלה להיות דינמיים ולעיתים אף להתאימם לייחודיות של הנער גם אם יש לכך מחיר קבוצתי. לא להיבהל מהשיער הארוך והנזם באף גם אם בסופו של תהליך הנער/ה יצטרכו להסיר סממנים אלה, חשוב לעשות זאת בדרך הנכונה. אני ממליץ על עבודה קבוצתית בתוך בית הספר. המבנה הכיתתי של כסא ושולחן מלפנים ושכל אחד מתבצר בד' אמותיו, מייצר ריחוק וחוסר פתיחות. מומלץ לפתוח את היום במעגל קבוצתי "בגובה העיניים" ולאפשר למתבגרים לדבר על רגשותיהם וכד', מעין "סבב הרגשה". גם אם הציניות של החבר'ה תגבר אין להתייאש, הניסיון מוכיח שכשיש אווירה חיובית המתבגרים מנצלים את ההזדמנות ומדברים על דברים שכואבים להם.

כלי נוסף שעליו אני ממליץ הוא "ביקור הבית" מושג הלקוח מעולם הפנימיות לנוער מנותק (בד"כ במעמד סוציו-אקונומי נמוך – משפחות מצוקה וכד'). מסתבר שביקור בבית מייצר קשר אחר בין המחנך לבין הנער, הכרת המשפחה מאפשרת התמודדות אחרת, נכונה יותר של המחנך עם הנער, ושל הנער עם משפחתו. לכאורה הדברים ידועים ובכל סמינר למורים לומדים על כך, אך בפועל זה לא נעשה מכל מיני סיבות: חוסר זמן, לחץ של בגרויות וכד'. יש לי הרגשה שהסיבה האמיתית לכך הינה פחד המחנכים מלהיכנס לעולמות סבוכים אלה, כמו כן חוסר בפניוּת נפשית ורגשית של המחנכים עצמם. מאות בני נוער לא היו נפלטים מבתי הספר, מן הישיבות והאולפנות, אם היינו מפעילים כלים חינוכיים-טיפוליים אלה. ברבים מן המקרים בית הספר מעביר את האחריות להורים (ובצדק), אך בכך פותר את עצמו. אין ספק שההורים הינם אחראיים אך גם לביה"ס ישנה אחריות.

אם ניתן לבני נוער אלה מקום בישיבות ובאולפנות, נשקיע זמן ואנרגיות לתת להם הרגשה שהם רצויים, שלא נוותר עליהם כל כך מהר, אזי יש סיכוי שייצאו מהתסבוכת בה הם נמצאים.

מתכנית מניעה להתמודדות עם תופעות של התדרדרות

 

עד כאן כתבתי על תוכניות מניעה ראשוניות, אך מה עושים כאשר התופעה קיימת והנער/ה נמצאים בעיצומה של הידרדרות בכל התחומים? בשנים האחרונות הצטבר ניסיון במדינת ישראל בהתמודדות עם בני נוער שנמצאים בסיכון גבוה. אחד המאפיינים הבולטים אצל בני נוער אלה זהו "מנגנון ההכחשה". כולם סביבם בחרדה והם בשלהם, לכאורה לא מודעים למצבם הקשה. משפטים כדוגמת: "אני בשליטה" "מחר אני אפסיק", ו"תפסיקו להילחץ", הינם משפטים השגורים בפיהם, בשלב זה הנער בשלו ו"שכולם יקפצו".

מבית הספר הוא נזרק ובבית המצב הופך להיות בלתי נסבל. הסמים והאלכוהול הופכים להיות ידידיו של הנער/ה. מצב מסובך זה קשה גם לנער/ה, הסמים מאפשרים לו/לה לעבור שלב זה "בקלות" יחסית. בשלב זה ההידרדרות גדולה, מדובר במציאות של פריצת גבולות מוחלטת, בה הכל מותר. הנער מבצע עבירות ומסתבך בשקרים מתנסה בעישון סמים. במצב זה על ההורים לפנות לגורמי טיפול בקהילה, ולדרוש סיוע (ישנם אנשי טיפול המתמחים בעבודה עם מתבגרים).

לחלק מהנערים יש קצין מבחן שמלווה אותם. במידה והנער משתף פעולה ומבקש עזרה, ניתן לבצע טיפול בקהילות הטיפוליות הקיימות. במידה ואינו משתף פעולה (המצב הנפוץ יותר) יש לבצע הליך כפייתי כאמרת חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (מסכת קדושין דף נ' ע"א). על ההורים לפנות לקצין המבחן או אל פקיד הסעד (במידה ולנער לא נפתחו תיקים במשטרה), שבדרכו פונה לבית המשפט ומבקש במקרים אלה טיפול בכפייה. להורים אני אומר שגם אם הליך זה נראה קשה ומאיים וקיים החשש שיפגע עתידו של הילד, אל תחששו, הגישה היא טיפולית ולא ענישתית ובסופו של תהליך ייסגרו התיקים ולא יישאר רישום פלילי. ישנו אינטרס משותף של כולם לעזור לנער ולא לפגוע בו. ישנן שתי מסגרות טיפוליות לציבור הדתי: "רטורנו" בבית שמש ו"מלכישוע" על פסגת הגלבוע. במקומות אלה מתבצע תהליך חינוכי ייחודי שכולל ניהול עצמי ועבודה קבוצתית. הנערים לומדים במשך היום ויכולים לגשת לבחינות הבגרות בהתאם ליכולות ולזמן בו הם שוהים בטיפול.

חשוב לציין שבמסגרות אלה לא מושם דגש על גמילה מכיוון שמרבית הנערים עדיין אינם מכורים (בשל גילם הצעיר וסוגי הסמים בהם משתמשים). העבודה עם הנערים היא בעיצוב התנהגות ותהליכי שינוי ברמה ההתנהגותית והאישיותית.

קהילת מלכישוע פיתחה תוכנית ייחודית קצרה, שאחריה נעשה מאמץ להחזיר את הנערים למסגרות מהן הם באו. מדובר בד"כ בבני נוער צעירים בני 14-16. לצערי, מוסדות החינוך של הציונות הדתית לא כל כך משתפים פעולה עם בוגרי התוכנית. ישנו פחד שמא יקלקלו את שאר הנערים, טענה שאיני יכול להבין, קשה לי לקבל גישה זו. נערים/ות אלו הם שלנו, בני הציונות הדתית. יש לנו הזדמנות להחזיר אותם למסגרות הרגילות, ושיהפכו לאזרחים מהשורה. אי קבלתם בחזרה מחזקת את הסטיגמה ומקשה על שיקומם. יש לי ציפייה ממערכת החינוך שתהיה אמיצה ותתמודד עם אוכלוסייה זו. מלכישוע מבחינתה ממשיכה ללוות את הנערים ואף נותנת סיוע מקצועי למסגרות הקולטות.

לאחרונה משרד הרווחה פתח הוסטל לנערות בגילאי 14-18, נערות שנפלטו מהאולפנות ונמצאות בסיכון גבוה. בית חם זה פועל בקיבוץ טירת צבי והבנות לומדות במוסדות החינוך של האזור. יש לי ציפייה שמערכות החינוך יהיו פתוחות לקליטה של נערות אלה. אנו נותנים את הסיוע המקצועי והליווי. כל עוד מערכת החינוך מתנערת ומסרבת לקחת אחריות, לנערות אין עתיד. הסטיגמה מתחזקת ובסופו של דבר נערות אלה מפנות עורף וממשיכות בהידרדרות. לסיכום, על מערכת החינוך להיות רגישה בשלבים התחלתיים ולהיות עסוקה במניעה, בידה הדבר. אך כאשר הנערים/ות כשלו ועברו טיפול, חובתה של המערכת לפתוח בפניהם את הדלת ולאפשר להם לחזור הביתה ולהיות כאחד האדם.

המשימה החינוכית בדורנו היא להרחיב את השוליים, להיות שם ולקיים עם בני הנוער דיאלוג אמיתי. לא שיפוטי, יותר סבלני, יותר פתוח. כשאזלו הכוחות ואין שיתוף פעולה ניתן לפנות לגורמים מקצועיים.

רטורנו לנערים ולנערות 02-9998244

מלכישוע לנערים ונערות 04-64882226

הבית בטירה  – בית בקהילה קיבוצית לנערות שנמצאות בסיכון  קיבוץ טירת צבי – מרים גולדשמיט, רכזת 054-564058

'יפתח'  פנימייה חינוכית טיפולית לנערים, אריאל סוקולוב מנהל 052-5643807

'מחול'  פנימייה חינוכית – טיפולית לנערות,  אריאל סוקולוב מנהל 052-5643807

פורסם באתר "קולך"

ד"ר בני פישר (דוקטורט לחינוך) ייסד וניהל את קהילת הנוער במלכישוע (קהילה טיפולית לנוער משתמש בסמים ואלכוהול). משמש כיום כמפקח על הפנימיות במחוז צפון בחסות הנוער – משרד הרווחה. מרכז את תוכנית " ערבין" שליד ישיבת הקיבוץ הדתי שבמעלה גלבוע – תוכנית הכשרה לאנשי חינוך וטיפול לעבודה עם מתבגרים בסיכון במגזר הדתי.


[1] עפ"י דו"ח מחקר אפידמיולוגי 5 הרשות למלחמה בסמים 2001).

"לא יכולים עליו"

החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 3 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 3
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 4 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 4
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 5 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 5
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 6 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 6
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 7 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 7
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 8 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 8
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 9 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 9
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 10 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 10
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 11 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 11
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 12 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 12
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 13 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 13
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 14 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 14
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 15 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 15
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 16 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 16
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 17 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 17
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 18 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 18
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 19 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 19
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 20 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 20

 

לסרטון של ההרצאה

כיצד דואגים להצלחה בחינוך

חינוך הדורות הבאים הוא אחד מעקרונות היסוד של תורתנו הקדושה. בפרשת בהעלותך אנו למדים הדרכה חשובה לגבי אופן החינוך של הנוער. חז”ל דרשו על הפסוק: "בהעלותך את הנרות", שבזמן הדלקת הנרות במקדש, הכהן המדליק היה ממתין עד שהשלהבת תהא עולה מאליה. זאת אומרת, לא מספיק רק להדליק – אלא צריך גם לראות בעין שהשלהבת תעלה כלפי מעלה.

כך לגבי חינוך. ההורים והמורים אינם יכולים להסתפק בזה שנתנו לילדים את הכלים החינוכיים והלימודיים. מוטלת עליהם החובה ללוות את הנוער ולראות איך יסודות האמונה וההתנהגות, שאנו מלמדים אותם, נקלטים היטב בלבבות של הצעירים.  ליווי זה ייתן את התוצאות המצופות בהתנהגות היומיומית של הדור הצעיר. חובה על ההורים לראות את אופן הפנמת הערכים האלוקיים בחייהם של בני הנוער – כיצד הוא קם בבוקר, כיצד הוא מתפלל, וכיצד הוא שוקד על לימודיו, עד שזוכים לראות שהנער הפנים את היסודות. מכאן ואילך ניתן לסמוך עליהם ש"השלהבת תהא עולה מאליה", שהדור הצעיר הוא כבר מחוסן ויש לו כושר עמידה כנגד כל מיני תרבויות המנשבות בעולם.

הדור צריך לקבל חינוך בריא ויציב עד שלא יהיה בכוח הרוחות המנשבות בעולם להזיזו מיציבותו.

אנו מאחלים לכל ההורים שיזכו לחנך את בניהם בדרך התורה וביראת שמים אמתית, לאהבת תורה, אהבת הלאום וארצנו הקדושה, ונזכה לראות דור בריא בגופו ובנפשו, דור שאנו יכולים להיות סמוכים שימשיך את דרך חינוכו גם לדורות הבאים.  יה"ר שיתקיים בנו הפסוק "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך… מעתה ועד עולם".

 

מאת הרב דוב ליאור, מתוך הספר "דבר חברון" עמ' 67. המאמר הופיע לראשונה בעלון 'קוממיות' לפרשת בהעלותך תש"ע

Jpeg

ילד לא מקשיב לאבא, לא מסתכל עליו כשהוא מדבר איתו. מתחיל להיות דתלש

מכתב גלוי להורה שחושש שבנו מתחיל להיות דתל"ש

ילד לא מקשיב לאבא מתחיל להיות דתלש

 

להצגת המאמר בגרסת PDF

לאבא ולאימא שלום,

מי שלא היה שם יתקשה להבין מה חש הורה החרד כי בנו2 פורש מדרך האבות. זאת ועוד, נוכח מצב מי שלא היה שם יתקשה להבין מה חש הורה החרד כי בנו של ילד 'מתרחק' חש כל הורה תחושות שונות לגמרי: אחד חש אשמה על אופי החינוך שהוא העניק לבנו, ואחר חש בושה מפני הסביבה; אחד חש חרדה מפני עומק התהום אליו הבן עוד עלול להגיע, ואחר חש דאגה מפני השפעה אפשרית של בנו על אחיו ואחיותיו; אחד חש מתח מפני היום שבו הוריו (סבא וסבתא) יגלו מה קורה עם נכדם, ואחר חש כעס – על הבן: "איך הוא עושה לנו את זה?! מה עשינו רע? זה מה שמגיע לנו?!". אצל כל אחד מופיע תמהיל ייחודי של תחושות שונות אשר גם אצלו משתנות מיום ליום.

למותר לציין כי המערבולת הרגשית היא רק פן אחד של ההתמודדות המשפחתית המורכבת. יש גם שאלות מעשיות רבות, בעיקר אלו הקשורות לבחירת דפוסי ההתנהלות הראויות עם הבן. ביניהן עולות התלבטויות כמו: איך להתנהג אתו, מה לדרוש והיכן לוותר, מה הגיוני לחייב מבחינה התנהגותית בתוך הבית, האם ניתן לחייב התנהגות מסוימת בהיותו מחוץ לבית ועוד. התשובות לשאלות אלו הן ייחודיות לכל בן ומתעצבות נוכח גילו ואופיו, הרקע למעשיו והעולם הרוחני של הוריו. ברם, יש כמה יסודות משותפים הנכונים למשפחות רבות. במכתב זה אנסה לגעת בחלקם בקצרה, למען יוכלו הורים לעיין ולבחון האם הדברים מתאימים לעולמם3. למותר לציין כי אין בדברינו משום יומרה לתת  'תשובות קסם'. תקוותנו לסייע בע"ה במיקוד השאלות ובהצעה של כיווני התמודדות אפשריים.

לקט הארות מקדימות

 

א. מערבולת רגשית:

ייתכן שכל מנעד התחושות שנפרסו לעיל מופיעות אצלכם בצד אחרות שלא נמנו כאן. זה הגיוני, קורה לרבים במצבים אלו, ורק מעיד כי אתם הורים אכפתיים שחינוך ילדיכם יקר לכם. על כן, אין להיבהל מעצם המערבולת הרגשית, ויש לנסות לנהל אותה בצורה שתאפשר לכם לקבל החלטות שקוּלות במידת האפשר.

ב. אתגר זוגי:

במשפחות ששני הורים גרים בהן יחד, האתגרים המורכבים אתם מתמודדים עם הילד מביאים בחוּבַּ ם גם אתגר זוגי. קל מאוד להיגרר למתח בין-אישי, הן סביב האשמות הדדיות ("אם רק היית מקשיב לי בזמנו") והן ביחס למדיניוּת אותה ראוי לנקוט כעת. במצבים אלו העצבים לעתים מתוחים ונדרשת שליטה עצמית כדי לא לתת לקשיים להעיב על מערכות יחסים אחרות בתוך הבית. היכולת להתמודד עם אתגרי חינוך הבן בצורה מיטבית תתעצם ככל שתצליחו להעמיק את הקשר ביניכם נוכח אתגר זה ולא חלילה להחלישו.

ג. תשועה ברוב יועץ:

היותכם מעורבים רגשית בסיפור עלול להקשות על היכולת לפתח מבט כולל ונכון על שלל הרכיבים המשפיעים על המצב המשפחתי. לעתים קרובות כדאי להיוועץ באדם המכיר אתכם ומסוגל לסייע לכם לראות צדדים נוספים של המציאות.

בהמשך להארות מקדימות אלו, ננסה כעת לפרוס כמה וכמה יסודות שכדאי לבחון במטרה לראות האם הם יכולים לסייע לכם.

תפקידנו החינוכי בעת הזו

 

א. עין טובה:

רובנו מודעים לחשיבות ההתבוננות בציבורים אחרים ב'עין טובה' ובחיפוש אחַ ר מעלות ולאו דווקא חסרונות. גישה בריאה זו נכונה במיוחד כלפי ילדינו הפרטיים. במצבים רגילים אנו מרבים לזהות את הטוב שבילדינו (לעתים, תוך התעלמות מהקשיים). ברם יש שמבט מכליל זה מתהפך ביחס לילד כלפיו יש לנו ביקורת בתחום מסוים. אז אנו רואים רק פגמים ולא זוכרים לראות ולשבח את כל צדדיו היפים. דווקא במצבים של מתח וקושי חיוני לטפח מבט מודע של 'עין טובה', לראות את כל הטוב שיש בצעיר, לשמוח על כך בתוכנו ולשבחו על כך בגלוי4.

ב. שומרים על קשר:

הנחת העבודה היא כי מילדים לא מתגרשים. אלו ילדינו, אותם אנו אוהבים ִואתם נחיה לאורך שנים, אף אם בינתיים הם בחרו בעמדות ובמעשים אשר חלקם מכאיבים לנו מאוד. על כן, נקודת המוצא לשם התמודדות בריאה עם המצב היא הרצון לשמר ולטפח את קשרי המשפחה הטובים ביותר שניתן. בין השאר זה אומר כי מצדכם לא 'משחקים ברוגז'. ממשיכים להתעניין בשלומו ובמעשיו היומיומיים, חוגגים יום הולדת, מעדכנים אותו על חדשות משפחתיות, מבשלים מאכלים אהובים וסתם שמחים להיות יחד. במשפחה אחת יוצאים יחדיו ליום של טיול, באחרת מתקנים יחד אופניים ובשלישית צופים ביחד בסרט במחשב. אף אם מֵ מד אחד בחייכם המשותפים כרגע נמצא במתח (קרי, הממד הדתי) אין שום תועלת לפרום את שאר החוטים המחברים ביניכם. להפך, יש לעבותם כדי להעצים את הקשר המשפחתי.

ג. תרבות:

מושגי התרבות של ימינו שונים ממה שהיו עת היינו אנו צעירים. לא כל מעשה שבעבר לימד כי אדם פרש לחלוטין מחיי תורה ומצוות מלמד את אותו הדבר גם היום. יש לא מעט צעירים שמאמצים דפוסי בילוי שמאוד לא נראים לנו, אך בעיניהם אלו חסרי משמעות ובוודאי אינם מעידים שהם אינם דתיים. כמובן, מי שמשוכנע כי בנו נוקט בדרכי בילוי לא ראויות ויש לו יכולת להשפיע עליו, מצוּוה לנסות להניעו מהן. אך עצם המעשה או הלבוש אינם בהכרח מהווים עדות לזהותו הדתית של הצעיר.

ד. מצבי ביניים:

אנשים צעירים עדיין חווים תהליכים עזים של גיל ההתבגרות ותהפוכותיו. עלינו לזכור כי לעתים אין במעשיהם משום ביטוי להחלטה סופית, ואין במצב העכשווי אלא חלק מסערות הניסוי והתהייה שגיל זה טומן בחובו. קשה לדעת מתי מדובר בעוד גל של גיל ההתבגרות ומתי בהכרעה חדה וממשית. על כן אין להדביק תוויות סופיות וראוי תמיד להתייחס למציאות העכשווית כמצב הפיך. אמנם אין לזלזל בנער על אמירותיו ואין להצהיר בפניו כי "זו סתם קפריזה ילדותית שתעבור", אך אין סתירה בין כבוד לזולת והצהרותיו ובין אמונה פנימית עמוקה כי המצב בע"ה הפיך.

ה. סוף מעשה:

בימינו אין נביאים (בינתיים…). איש לא יודע האם החלטתו היא סופית או רק גל חולף. אף הוא אינו נביא ואינו מסוגל לנבא מה יעוררו לצעוד במובן הרוחני לכיוון אחר בעוד פרק זמן. על כן אין ערך בחידוד הצהרות, בין הנאמרות כלפיו "זה סופי אצלך?" ובין נוכח הסביבה: "הבן שלנו סופית הוא…".

ו. בגובה העיניים:

שַאלה אותי פעם אימא מדוע להערכתי בנה (אותו לא הכרתי כלל) הוריד את הכיפה. השבתי כמובן שאין לי מושג, וכי מי שיודע (אולי…) זה הבן עצמו, ולכן כדאי לשאול אותו על כך. דוגמה קיצונית זו באה לבטא מציאות עגומה: יש משפחות רבות שמדברים בהן על הכול, חוץ ממה שחשוב… לכתחילה ראוי מגיל צעיר לעמול על פיתוח שיח חופשי עם הילדים, למען יוכלו לשתף גם בהתלבטויות אישיות או רוחניות. אך לעולם לא מאוחר מדי. אף כעת, כשמרגישים שהילד מתרחק מחיי תורה ומצוות, ראוי בהדרגה לנסות ולפתח שיחה גלויה ולנסות לבחון בה בעדינות: "ממתי אתה מרגיש כך", "למה אתה מרגיש כך" וכו'. שיח חופשי זה יאפשר לכל צד להבין טוב יותר את זולתו ויקדם יכולת להתחשב ואולי אף להקשיב באמת לשני. שיח זה אינו היחידי שיש לקיים. הוא צריך לבוא בצד המון שיחות על הא ועל דא, כחלק מחיי משפחה בריאים שמשוחחים בהם (גם) על נושאים שאינם שנויים במחלוקת.

ז. גבולות:

כל צעיר זקוק לגבולות, אך כדאי להבחין בין גבול שרק מציבים לבין גבול שאוכפים. ייתכן שבגיל מסוים אציב גבול לגבי תספורת ואומר כי לדעתי אורך מסוים של שיער אינו הולם (כמובן, אסביר בנחת את עמדתי, אשמע את עמדותיו וכו'). בגיל צעיר זה אחייבו להסתפר. אך בשלב מסוים של בגרותו כבר לא אאכוף את עמדתי אלא אסתפק בעצם הצגתה. כלומר הצעיר יֵדע מה קו ההתנהגות שהבית חפץ בו, וידע שהוא עצמו חצה כעת את הקו. אך לא אנקוט פעולה ממשית כדי לאלצו להסתפר נגד רצונו. ברם באותו גיל ייתכן שהנער גם מעשן. כאן אחליט להסביר את הגבול (קרי, איסור עישון) ואף לאכוף אותו בתוך ביתי. סוף דבר, ככל שהילדים גדלים נהפכים יותר ויותר גבולות לגבולות מהסוג הראשון. גבולות שאביע בהם את עמדתי בנחת אך בבהירות, אך לא אכוף את קיומם בכוח. ברם, תמיד יש מקום, צורך ואפשרות לדרוש את קיומם של גבולות מסוימים, בעיקר ביחס לפרהסיה המשפחתית. צעיר שהוא בעל רישיון נהיגה שגם חלילה מחלל שבת, צריך כמובן לאסור עליו את השימוש ברכב הביתי בשבת. בדומה לכך יש לדרוש אי-חילול שבת בתוך הבית עצמו. יש שיחליטו אף לבקש לכבד את הבית ולחבוש כיפה בעת השהות בו. העיקרון הוא, שלמרות שהצעיר הוא 'כבר גדול', ולמרות שכעת אינו מקפיד על קיום חלק מהמצוות, עדיין זכותי ואף חובתי להציב גבולות. חלקם תוך דרישה לקיימם וחלקם תוך הסתפקות בעצם הצבתם. זאת בד בבד עם המשך טיפוח השיח הכללי והאוהב על החיים בכלל ועל היום יום השגרתי שלכם בפרט.

ח. עיתוי:

גבולות יש להציב לפני אירוע ולא בעת התרחשותו. לדוגמה, אין להמתין חלילה עד שנער יפעיל בחדרו מוזיקה בשבת ואז לתבוע בכעס את כיבויה. יש לשֶ בת בנחת ביום של חול ולדון על ההתנהלות המשפחתית בשבת נוכח המצב החדש. להסביר לצעיר כמה אוהבים אותו ללא קשר למעשיו וכמה ֵחפצים בנוכחותו, דבר המצריך כיבוד אורח החיים של המשפחה, כלומר אי-חילול שבת בבית. כן ראוי לעשות ביחס לכל נושא מהותי. לדון בנחת, לא בעת אירוע, ולסכם על כללי ההתנהגות בתוך הבית, מתוך ידיעה שהמשפחה אוהבת את הנער וחפצה בקרבתו.

ט. תחזוקה:

שימור האיזון העדין בין מרחב ושיח פתוח ובין גבולות הוא מלאכה רגישה המצריכה טיפוח מתמיד. המציאות מזמנת אתגרים חדשים, ובמקביל לכך – הכרעות שהיו נכונות אתמול אולי צריכות בדיקה מחודשת היום. גם כשלא ניתן לפתור משבר יש לנהלו בתבונה וברגישות, מתוך שיקול דעת ושליטה עצמית. כדאי להורים לקבוע לעצמם זמן קבוע, בנחת, בו הם יושבים (כשהם רעננים, ולא אחרי אירוע מלחיץ) כדי לעשות סיכום ביניים על המתרחש ולחשוב יחד היכן הם רוצים לנסות ולשנות נוהל או לכוון מאמץ בעת העבודה עם הצעיר.

י. אישי ומשפחתי:

פעמים רבות גרים עוד ילדים בתוך הבית. עלינו להיזהר ממצב בו אנו מכלים את כל כוחותינו, הרגשיים והמעשיים, בַּ נער שאנו חשים איתו משבר, ונותרים נטולי כוחות עבור החינוך היומיומי של האחרים. יש לחלק את הכוחות ולהשקיע במודע גם באחים. זאת ועוד, עלינו להבין כי תחושת כישלון ביחס לילד אחד מביאה לעתים לתגובות קיצוניות כלפי שאר הילדים: בין תגובה של חולשה עקב חוסר אמון ביכולתי ההורית ובין תגובה כוחנית הנובעת מחרדה שמא המשבר יתגלע גם אצל ילדים אחרים. מה שנדרש הוא התמודדות הורית מודעת אף ביחס לשאר האחים. לא לאבד את שווי המשקל אלא להפך: להעמיק את הרגישות ההורית 'בזכות' מה שלמדתי מההתנסות עם האח שניצב עתה במרכז הסערה. חובה לזכור גם כי בתוך הבית – גם אנחנו חיים! חובתנו להקדיש זמן גם לעצמנו. ללימוד ולצמיחה, אישיים וזוגיים, למען נחדש את הכוחות לטובת המשך העשייה האישית והמשפחתית.

יא. תפילה:

מוטלת עלינו אחריות לפעול בצורה מעשית למען המשך חינוך ילדינו, בכל גיל ובכל מצב. אך ראוי במקביל להתפלל לקב"ה בבקשה כפולה: שייתן לנו שֶ כל וחכמת חיים כדי להתנהל בתבונה נוכח מורכבות אתגרי החיים, ושייתן לנער הכוונה והארה למען ימצא את הדרך להתקרב לבוראו, לתורתו ולמצוותיו.

יב. אמונה:

עלינו לטפח את האמונה (בין השאר) – בעצמנו! ביכולתנו להתמודד בצורה בריאה נוכח אתגרי ההווה; ביכולתנו להיות הורים טובים, הממשיכים לבנות בית של טובה ואורה, ערכים ותורה, גם בימים של מורכבות ֵ ואפילה; להאמין כי בע"ה נצליח במשימה ונזכה לראות נחת וברכה מכל ילדינו.

סוף דבר, תקוותי כי מבין שתים עשרה הנקודות שרשמתי לעיל מצאתם גם דברים של טעם העשויים לסייע לכם לסדר מחשבות ולמקד את פועלכם. הקב"ה הציב אותנו בדור מורכב ומסובך שיש בו אתגרים לרוב. עלינו להודות לו על כל הטוב שזיכה אותנו בו ולהמשיך להתמודד באמונה ובבטחה באתגרים המורכבים שהוטלו לפתחנו. בע"ה ובעזרת מאמצים משותפים נזכה לצמוח מתוכם ולצעוד אט אט בדרך העולה בית אל. יהי רצון שתדעו רק טוב.

 

הרב יונה גודמן, מנהל חינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

 

1.  ראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל.
2. או בתו. לנוחות הקריאה, נכתוב זאת בלשון זכר, אך הדברים מכוונים לשניהם.
3. אבקש להודות לתמי סמט (פסיכולוגית), חנה רוזנברג ('מרכז הכוון' להכוונת צעירים דתיים בכפר סבא) ומרים שפירא (מהו"ת), על שהועילו לעבור על מסמך זה ולהעיר על תכניו.
4. בעבודה עם הורים במצבים אלו אני מבקש לעתים שנעשה הפסקה של שבוע, לאורכו ייכתבו בפנקס רק דברים חיוביים שבנם עושה. יש פעמים שכעבור שבוע הם חוזרים עם פנקס ריק ורק בשבוע השני או השלישי הם מצליחים לזהות מחדש את כל מעלותיו הטובות. שינוי זה מכונן פרספקטיבה נכונה ובריאה ביחס לאישיותו של הצעיר, ומעניקה כוחות מחודשים לשם התמודדות עם המקומות היותר מורכבים.

 

עוד בלב אבות:

´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´ / הרב יוני הולנדר. בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.

"הורות והתבגרות": שיקום מערכת היחסים עם המתבגר / הרב אלישע אבינר עם נחמה קרשנבאום אבינר וד"ר שמחה צ'סנר. אצל חלק מהמשפחות הויכוחים לא פוגעים באהבה ובקשר המשפחתי, אבל אצל משפחות אחרות לא מצליחים להכיל את המורכבות הזאת, ולגשר על הכעס, הכאב והריחוק. המצב הולך ומחמיר, הרגישות גבוהה, העצבים…

אודיו: "הורות והתבגרות": חובות הידיעה וגבולות הידיעה על המתבגר / הרב אלישע אבינר ומתיתיהו שליאכטר. עד כמה אנחנו ההורים צריכים לדעת מה קורה ומה עובר על המתבגרים? מה גבולות העצמאות שלהם?

אודיו: "הורות והתבגרות": שיח עם המתבגר / הרב אלישע אבינר והרב אלי שיינפלד. תקשורת עם מתבגרים היא לא רק צינור להעברת המסר והתכנים, אלא לב ליבה של הקשר בין ההורה לילד בגיל ההתבגרות והוא המפתח הכי משמועתי להצלחת הקשר החינוכי איתו….