תגית: דתלש

נערה דתייה היוצאת עם נער חילוני

שאלה:
בתי (בת 16) תלמידת אולפנה פגשה נער חילוני, והם יוצאים יחד. ניסינו להסביר לה שזה לא מתאים לנערה דתייה לבלות עם נער חילוני, אבל היא לא מקשיבה. לדבר איתה על זה, זה כאילו לדבר אל הקיר. מה נכון לעשות? עד עכשיו דיברנו איתה בטובות, האם אנחנו צריכים להיות יותר קשוחים איתה?

תשובה:

שלום ואור,

מצב זה של קשר בין נערה דתייה לנער חילוני הוא בהחלט מורכב, ובהנחה שההורים מיצו את הכלים ההסברתיים שברשותם – כפי שהם רומזים במכתבם – הרי שהמצב מורכב עוד יותר. הניסיון מלמד שקשר רומנטי כזה עלול להתרחב אל תרבות הפנאי ואף לערער את עולם האמונה והמצוות.

יש לזכור שמדובר בגיל ההתבגרות שבו יש אצל המתבגרים רצון פנימי לעצמאות ולעיצוב זהות עצמאית, ועל כן הם אינם נוטים לקבל בקלות את דעת המבוגרים.

איני סבור שקשיחות היא הפתרון האולטימטיבי. על ההורים לזכור שמטרתם היא לעורר בבִתם את ההכרה בדרך שחונכה אליה ולחבר אותה אל שמירת המצוות והמסורת. לכן עליהם לקיים הערכה זהירה האם הקשחה תועיל לעניין או תביא לריחוק ואף לניתוק יחסים – גם אם זמני – ח"ו.

 כמו בכל סוגיה חינוכית גם כאן נדרשת סבלנות, וגם אם נראה בתחילה כאילו אין מה לעשות, עדיין אפשר "לנצח" במערכה.

אין ספק שנכונותה של הבת לקבל מההורים ומידת שיתופה את ההורים בלבטיה תלויות במידה רבה באופי במערכת היחסים שהשכילו ההורים להעמיד במשך השנים. במידה שמערכת יחסים זו סבירה, רצוי להעצים ולטפח את הקשר, את היחס החם והמקרב, ובכך לפתוח ערוץ של דיבור על תחושות, על מחשבות, על רגשות, על החיים, על אידיאלים ועל ייעוד. רק מתוך שיחות עומק ובנעימוּת יוכל המסר להתקבל ע"י הבת, גם אם זוהי דרך ארוכה שהיא קצרה.

כשיש בסיס לשיח שכזה, יכולים ההורים לדבר גם עימה על החששות שלהם. בסיס כזה גם יאפשר להציב גבולות לקשר שלה עם הבחור, כמו "את לא ישנה אצלו", "לא בשבת…" וכדו'. כך משאירים לבת איזה מרחב של תמרון לנהל בינתיים את הקשר מבלי להרגיש צורך לחצות גבולות ולהסתיר מהוריה מידע או התנהלות.

 על בסיס זה, ניתן לגוון את דרכי ההסברה – אם להפנות אותה לאנשים (אולי צעירים…) בעלי שפה משותפת איתה, או להתייחסויות רבות שיש בנושא זה באינטרנט באתרים שונים (חברים מקשיבים, כיפה, מורשת וכו') שם תפגוש את ניסיונם של אחרים ומגוון תגובות מעניינות.

יש לזכור שהאמרה "באהבה ננצח" אמנם איננה מבטיחה תוצאות רצויות, אבל בשנאה (ובסיטואציה הזו: מתח וכפיה) בטוח שנפסיד.

הרב יאיר גנז, ראש אולפנת "נוה דקלים"

פרשת לך לך

לחצו כאן לפרשת וירא

1.  "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה)

מפרש רש"י:

שהכניסן תחת כנפי השכינה. אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום.

שאלה לדיון:

מהי הדרך המועדפת בעיניכם לקירוב רחוקים? דוגמאות: הסברה (הרצאות, שיעורים, מבצעי "פנים אל פנים", לימוד בחברותא), דוגמה אישית (יושר במקום העבודה, הארת פנים, חסד), פעילויות משותפות לדתיים וחילוניים (טיולים, אירועי תרבות), יצירה אומנותית (מוסיקה, כתיבה ואומנויות שונות של יוצרים דתיים), תפילה (להתפלל על הרחוקים שישובו), תורה (לימוד תורה במטרה להשפיע באופן סגולי על עם ישראל כולו), עיסוק והתבוננות בנפלאות הטבע.

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. מתוך "לפרקים" חלק ב' עמ' רמ"ה-רמ"ט (הרב יחיאל יעקב ויינברג)

תקציר: הדרך הטובה ביותר לקירוב רחוקים היא על ידי עשיית חסד. מעשי חסד פותחים את לב הזולת ובכך נסללת הדרך להליכה בדרכם של עובדי ה'.

אין לך דבר מושך כל-כך לב בני-אדם ומקרבו לרעהו כמעשה חסד מצד חברו. ואין לך דבר מרומם את הרוח יותר מדוגמא אנושית נהדרה. ומכל נפלאות הטבע אין לך דבר עושה רושם כל-כך עז בנפש כמו התגלותו של חיזיון מוסרי פלאי באיש מופתי.

מעשה חסד של איש טוב היה מאז ומעולם מפתח לליבות בני-אדם ואפילו האטומים ביותר…

ומהו הפלא אפוא אם דברי אברהם אבינו על אמונת-השם ויחודו מצאו מסילות בליבות בני דורו עובדי האלילים. וכי מי היה מוכשר יותר ממנו להכניס גרים תחת כנפי השכינה. וכן חז"ל על הפסוק (בראשית כא, לג) "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם" אמרו (סוטה י, ב): "אל תקרי 'ויקרא' אלא 'ויקריא', מלמד, שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב, כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלוקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם". הודו! – אין בירה בלא מנהיג, והיציר יעיד על יוצרו…

ובכח אותה תעמולה היה אברהם אבינו מקרב את ליבותיהם של בני-אדם לאביהם שבשמים. וכמו שאמרו על הפסוק (בראשית יב, ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן" – שהיה אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים (שיה"ש רבה א, ג).

לא בהרצאות פילוסופיות על דבר מהות הישות, על מעשה בראשית ועל מהות הבורא הכניס בליבם אמונה בבורא עולם, אלא בצדק. במעשה צדק וחסד שהפיץ סביבו. לא בהיקשים הגיוניים הכירו את הבורא, אלא באספקלריא המאירה של הצדק ראו את מנהיג העולם בטובו.

 

ב. הראי"ה קוק קובץ א, תרצ"ג (מובא בחומש הראי"ה שערכו הרב יאיר רמר והרב חגי לונדין):

תקציר: הדרך לגרום לאנשים לקרוא בשם ה' היא דרכו של אברהם אבינו, דרך של אהבה, חמלה וחסד.

בכל בוקר חסד אברהם מאיר בעולם, והנשמה משתוקקת לאור החירות העליון, להתודעות האלוקית הבהירה, הבאה רק מתוך הכרה ואהבה, מתוך רוחב לב מדושן עונג רוחני, שיש בו זעם נסתר על האלילים המדכאים את רוח האדם, מטמטמים את ליבו ומזהמים את גויתו. ומרוב אהבה וחמלה, ומרוב עושר דעת, ויושר מלא טוהר, סולל הוא נתיבות עולמים לגוי ואדם, לקרוא בשם ד'…

 

ג. רמב"ם הל' יסודי התורה ה, יב:

תקציר: הדרך לגרום לקידוש שם ה' בעולם היא הדוגמה האישית. האדם השלם בכל מעשיו, הן בין הבריות והן ביחס לקונו, יוצר רצון בקרב מכיריו להידמות לו ובכך הוא מקדש את השם.

וכן, אם דקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עימהם ומקבלן בסבר פנים יפות, ונעלב מהן ואינו עולבן, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם – עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבין אותו ומתאוין למעשיו, הרי זה קידש את השם ועליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג).

 

ד. רמב"ם הל' יסודי התורה ב, א:

תקציר: דרך חכמת הטבע והתבוננות בנפלאות הבריאה ניתן להגיע לרצון עז לדעת את ה'.

…והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלוקים לאל חי (תהילים מב, ג)

 

2. "הנה נא ידעתי כי אשה יפת-מראה את" (בראשית יב, יא):

שאלה לדיון:

מה צריך להיות מקומו של היופי בחיינו? כמה יש להשקיע בו, לשים לב אליו, להעריך דברים על פיו?

הצעות למקורות המתייחסים לעניין:

א. רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ה':

תקציר: היופי הוא אמצעי להרחיב את הנפש ולהעניק לה בריאות וחוסן על מנת לקבל חוכמה.

וּכְשֶׁיָּשִׂים הָאָדָם כַּוָּנָתוֹ אֶל זֶה הָעִנְיָן, יְבַטֵּל מִפְּעֻלּוֹתָיו וִיחַסֵּר מִמַּאֲמָרָיו הַרְבֵּה מְאֹד. כִּי מִי שֶׁיְּכַוֵּן אֶל זֶה הָעִנְיָן – לֹא יִתְעוֹרֵר לְפַתֵּחַ הַכְּתָלִים בְּזָהָב, אוֹ לַעֲשׂוֹת רִקּוּם זָהָב בִּבְגָדָיו הַנָּאִים. אִם לֹא יְכַוֵּן בָּזֶה לְהַרְחִיב נַפְשׁוֹ כְּדֵי שֶׁתַּבְרִיא וְיַרְחִיק מִמֶּנָּה חָלְיָהּ, עַד שֶׁתִּהְיֶה בְּהִירָה זַכָּה לְקַבֵּל הַחָכְמוֹת. וְהוּא אָמְרָם, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "דִּירָה נָאָה, וְאִשָּׁה נָאָה, וּמִטָּה מֻצַּעַת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים". כִּי הַנֶּפֶשׁ תִּלְאֶה וְתַעֲכֹר הַמַּחֲשָׁבָה בְּהַתְמָדַת עִיּוּן הַדְּבָרִים הָעֲכוּרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּלְאֶה הַגּוּף בַּעֲשׂוֹתוֹ הַמְּלָאכוֹת הַכְּבֵדוֹת עַד שֶׁיָּנוּחַ וְיִנָּפֵשׁ, וְאָז יָשׁוּב לְמִזְגּוֹ הַשָּׁוֶה – כֵּן צְרִיכָה הַנֶּפֶשׁ גַּם כֵּן לְהִתְעַסֵּק בִּמְנוּחַת הַחוּשִׁים בְּעִיּוּן לַפִּתּוּחִים וְלָעִנְיָנִים הַנָּאִים, עַד שֶׁתָּסוּר מִמֶּנָּה הַלֵּאוּת. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: "כִּי הֲווֹ חָלְשֵׁי רַבָּנָן מִגִּרְסַיְהוּ הֲווֹ אָמְרֵי מִלְתָא דִּבְדִיחוּתָא". וְיַחְשֹׁב שֶׁעַל זֶה הַצַּד – לֹא יִהְיוּ אֵלֶּה רָעוֹת וְלֹא מַעֲשֵׂה הֶבֶל, רְצוֹנִי לוֹמַר: עֲשִׂיַּת הַפִּתּוּחִים וְהַצִּיּוּרִים בַּבִּנְיָנִים וּבַכֵּלִים וּבַבְּגָדִים.

ב. הראי"ה קוק, עין איה, ברכות מג, נב:

תקציר: יש למצוא את האיזון בין היופי שמרחיב את הדעת ומשמח את הנפש ויכול להוביל לדעת ה' באופן שלם ומרומם יותר, לבין השעבוד ליופי באופן שהאדם נמשך אחריו כל כך עד שאינו יכול לסבול דבר שאין בו חן ויופי חיצוני.
אל יצא במנעלים המטולאים, איני והא רחב"א נפיק בטלאי ע"ג טלאי. הרגשת היופי ראוי לאדם שלם שלא ימשך אחריה יותר מדאי, עד שיהי' משועבד לה ולא יוכל לסבול דבר שאין בו חן ויופי חיצוני. כי באופן זה יהפך לו זה החוש שניתן לעדן את החיים ולהרחיב את הדעת ולשמח את הנפש, למקור דאבון ושממון נפש, כי בכל מקום אשר [לא] יתמלאו בו חוקי היופי לפי טעמו ימצא בו קצפה ומפח רוח. אמנם גם לא יתכן להתעמר בכח הנשגב הלזה עד שימחק רגשו הנכבד, שהרי הוא מוכן לרומם את הנפש ולהכין את האדם לדעת האמת והכבוד האמיתי, עד שיקח חלק רשום בשלימותו האמיתית, שהיא הדעת את ד' וההתענגות על טובו ותפארתו. ע"כ רחב" א נפיק, כדי להורות שעכ"פ ראוי להרשים ג"כ בנפש רושם הבלתי-קפידא ושחרור השיעבוד ביחש אל נועם חמדת היופי. ולעומת זה לא יצא באופן העושק את הרגש הנחמד הזה באופן בולט יותר מדאי, כדי שלא לטשטשו מעקרו ויבא למדה זו שלא ימצא בו כח להשתמש כערכו באופן הראוי. ע"כ ימנע מטלאי ע"ג טלאי, כי כוחות הנפש מתפעלים מהפעולות והלבושים, ע"כ ב' הרשמים המה סימנים ומדריכים לשביל הממוצע.

 

ג. הרב סולובייצ'יק, ימי זיכרון עמ' 124-125:

תקציר: היופי הוא חיובי מעיקרו, אולם רק אם הוא בא יחד עם התנהגות מוסרית. הנאצים ליוו את אחינו לתאי הגזים לצלילי מוסיקה קלאסית!

האדם נמשך ליופי מעצם טבעו: אוהב הוא מאד יופי, תפארת, צורות סימטריות, שלל גוונים והרמוניה. כולנו אוהבים להביט בפרחים נאים, תיאום נכון של צירופי צבעים, נופים נאים, מראות של זריחת השמש ושקיעתה, אנשים יפים וילדים נחמדים…

אכן היהדות מעריכה ומוקירה מאד את היופי… היהדות דורשת מאדם בישראל שישקוד תמיד על תפארת ויופי: זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב) – התנאה לפניו במצוות (שבת קלג ע"ב). אלא שתמיד ידעה היהדות כי יופי וחסד וקדושה אינם הולכים יד ביד בכל עת, וכשהם נפגשים – עלולות להתעורר סכנות. יש שהיופי בא מעיקרו לחפות ולהעלים הפקרות ואכזריות, בהמיות, הידרדרות מוסרית וטומאת נפש. לעיתים עלול היופי להיות זהה עם חיים של הוללות, חיים שאין בהם מרגשי החסד והרחמים… וכי לא צלילי מוסיקה קלאסית של בטהובן ושוברט היו מלווים את צעדיהם האחרונים של אחינו לתוך תאי הגזים? ידוע שאחד הרוצחים הנאצים שבווילנא היה מנגן בימינו מוסיקה של שופן וביד שמאל – רוצח ילדי ישראל!

לכן ציוותה לנו התורה להיזהר ולהסתכל בעיניים ביקורתיות ביפיפיותו של יפת. לפעמים היא טובה מאד ומן הנכון הוא לשבחה ואת הישגיה… אך צריך להיזהר לא להחליף את היופי והפאר הצרוף והטהור של יפת באותו הברק החיצוני שלו, שתוכו אינו אלא בהמיות, הפקרות וטומאה מוסרית.

בני הוריד את הכיפה…

Jpeg

שאלה: בן שהוריד כיפה – כיצד להתייחס אליו באופן כללי? ובמיוחד כשנמצא אצלנו בבית – לדוגמא שבתות, כשרות,  וכו'. במיוחד שאיננו מעוניינים שישפיע על אחיו הקטנים?

תשובה: כמה קשה וודאי לראות את בנכם ללא כיפה. כשאומרים לי לעיתים "העיקר הבריאות", תשובתי היא כי הבריאות אינה עיקר, אלא התוכן אותו אנו מעניקים לחיים בריאים. הכיפה מסמלת בעינינו עולם ערכי שאין בלתו, את מסורת ישראל שאנו כה רוצים להמשיכה, מזכירה לנו את סבא וסבתא, ואף מעלה בנו זיכרונות וטעמים ורגעי התעלות שבננו עשוי שלא לחוות. אתם וודאי שואלים את עצמכם האם אתם אשמים ואיך יכול להיות שעליתם לארץ / חזרתם בתשובה / עברתם ליישוב תורני / הייתם ליברלים מאוד עם הילדים / לא הכנסתם טלוויזיה לבית / השקעתם כ"כ הרבה בילדים / הקפדתם על ארוחת ערב משפחתית / עשיתם הכל… ובכל זאת זה קרה.

לצערנו אין תעודת ביטוח לכך שאם נעשה, אנו ההורים, הכל כמו שכתוב בספרי העצות, כולל אלו שאתן אני, מובטח לנו כי ילדינו יהיו כמו שרצינו שיהיו. העצות טובות, הילדים נהדרים, ההורים מצוינים, הכיפה נסרגה באהבה, אך משום מה הסיכה המחזיקה את הכיפה לא החזיקה מעמד ואיש אינו יודע מדוע. אז, ראשית לכל, רגשי האשמה שלכם, בין אם אכן טעיתם ובין אם לא, רק יזיקו. הניחו להם כרגע.

שלוש שאלות שאלתם. האחת, כיצד להתייחס אליו באופן כללי? ואני מבין שהכוונה היא, האם נוכל לאהוב אותו כבעבר? האם להתייאש ממנו? האם להמשיך וללחוץ או לשכנע אותו להיות דתי? השניה היא, אי שמירת מצוות בפניכם ובביתכם, וכאן אני מזהה שתי בעיות – האחת היא המבוכה והכאב אותו אתם חשים, והשניה היא הטרפת כלים ואיבוד תחושת השבת וכדו'. והשאלה השלישית, היא ההשפעה על האחים הצעירים, שבשבילם הוא עשוי להוות מודל, או להעלות בפניהם אופציה של חילון, דבר שידרוש מכם התמודדות שיקשה עליכם לעמוד בה.

א. לשאלה הראשונה, כיצד להתייחס אליו באופן כללי? אמנם הכיפה היא כלי מידה לאנשים, ואומרת דבר או שניים על הווייתם ודרך מחשבתם, אולם אל תלכו שולל אחרי מה שאמרתם בעבר כי חייהם של חילונים ריקים מתוכן. אולי נער חילוני יתקשה יותר למצוא תוכן חיובי לחייו, אולם רבים וטובים מצאו והיו לאנשים טובים, שחייהם משמעותיים ודרכם ישרה. המושג "חילוני" הוא מושג מודרני שהשחית את דרך החשיבה היהודית שביקשה שלא לשפוט ולא לכנות איש בשם המגדיר אותו, ובכך חותם את אישיותו וגוזר עליו להצדיק את כינויו. זכרו כי יש קודש גם בחייו של מי שהוריד את הכיפה וחפשו גם אותו, תגלו שהמאור שמצאתם עשוי להפכו למוטב. התורה שלכם יכולה להאיר דרך גם למי שאינו חובש כיפה, ולדעתי ישראל במדבר לא חבשו כיפות, גם לא כולם ולא תמיד שמרו תרי"ג מצוות, ובכל זאת היו לעם בחירה – שנבחר ושצריך לבחור, ולשאת באחריות למעשיו. את העונש נשאיר לקב"ה, בוחן כליות ולב.

רציתם שבנכם ילך בדרך התורה ולא כך קרה, אז האירו את דרכו שלו בתורה, גם הוא זכאי ליהנות מן השבת ומפרשת השבוע ולאכול אוכל של אמא. בעיני זו הדרך להמשיך ולעסוק בתורה ובכל זאת לא כניסיונות שכנוע או הטפה. הרי גם חילונים עוסקים בתנ"ך ותוכלו ללמוד איתו תנ"ך בפרשנותו של מאיר שלו או דב אלבוים, יחד עם נחמה ליבוביץ', רש"י או ספורנו. וודאי תלמדו גם אתם כמה דברים.

ב. לשאלה השניה, אי שמירת מצוות בפניכם ובביתכם. הסבירו לו כי כמו שהוא מצפה שגם מי שאינו ציוני יעמוד בצפירה כדי לכבד את רגשותיהם של אלו שנפגעים מכך, כך אתם מבקשים ממנו להימנע מחילול שבת בביתכם. דונו בכך איתו, אִמרו לו שמאוד כואב לכם לראות אותו ללא כיפה, אולם אתם מכבדים את בחירתו ומבקשים ממנו לכבד אתכם ולא לשבור את קירות הבית, שאינם עשויים מלבנים, אלא עומדים על הרוח היהודית שיש בבית והוא לצערכם לא חש בה. שאלו אותו לדעתו וקיבעו ביחד כללים. לדעתי, אולם אני אומר זאת בלב כבד ומסתפק, אל תעלו בפניו את החשש מהדבקת הילדים הקטנים בנגיף, משום שאז הוא בעיניכם נושא מחלה מידבקת שראוי להרחיקו מחברה אנושית.

ג. לשאלה השלישית, ההשפעה על האחים הצעירים. אמונתי היא כי עדיף גילוי ראש אמיתי, מאשר כיסוי ראש מזויף. אי אפשר יהיה להסתיר משאר הילדים את העובדה כי אחיהם אינו חובש כיפה יותר, ואם תבקשו ממנו לשים כיפה לראשו בנוכחותם, יהיה זה מסר חיצוני חסר משמעות שרק יעשה את הכיפה חסרת משמעות אמיתית.

עצתי היא כי תחליטו שהבן לא יעבור על "מצוות עשה" בבית – דהיינו לא יעשה דבר אקטיבי כנגד ההלכה, אך לא תבקשו ממנו להיות אקטיבי הלכתית ולקיים אילו מצוות, גם לא "לשם מצוות חינוך".

לבסוף, עליכם להתמודד עם ההשפעה על ילדכם האחרים. הבן-האח, העלה ספקות ועורר מבוכות, שהייתם מעדיפים לוּ נשארוּ נחלת התמימוּת שלהם, ועתה תצטרכו לעבור מחינוך בתמימות לחינוך ביקורתי המעורר מחשבה (אני מניח זאת, משום שאם החינוך היה כבר חשוף לביקורת, לא הייתם חוששים מקלקול האחרים). אין מדובר על מעבר לחינוך אפולוגטי – כזה  המתרץ ומתנצל מול הכפירה או העצלות, אלא חינוך מעמיק יותר, מתחכם יותר, שיש בו פנים אקדמאיות, והומור עצמי, ויכולת הכלה, ואף סימני שאלה בסוף משפט כאשר אינכם יודעים תשובה, לא רק סימני קריאה. כשיש חושך, הנטייה שלנו היא לפחד, בדרך כלל מאיום שלא קיים, ואלו המחנכים כשפחד מלווה אותם, פחד מקלקול או מטעות, אות הוא כי הם עצמם צועדים באורו של זרקור רב עוצמה המחשיך את כל מה שסביבו. בנכם הדליק את האור הקטן בצידי הדרכים ומה שראה יצרו גרם לו בלבול והרחיק אותו. תפקידכם להאיר באור חזק יותר, ואז אי"ה ייעלם הפחד ובמקומו תבוא מידת הביטחון. שאר הילדים שלכם רק ירוויחו מכך.

הערה לסיום: שמא ואולי וודאי כי דברי אלה נוקבים, נשמעים בטוחים בעצמם ואין בהם את סימני השאלה אותם אני מבקש. ניסיוני כהורה, כרב ומחנך, לימד אותי כי דרושה החלטיות ואומץ בהתמודדות עם מצבים בלתי אפשריים אלו, וכי אנו חייבים להפוך חשוכא לנהורא ומרירי למתוקי, כדברי הזוה"ק, לא במחיקת מצב קודם אלא בהארתו.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

עוד בנושא בלב אבות:

וידאו: "כיפה, אפשר לחשוב?!" חלק א' / בהפקת לב אבות. מה קורה כאשר האבא מגלה שהבן המתבגר שלו מסתובב בלי כיפה?? התגובה הראשונית לעתים נאמרת מתוך סערת רגשות ולא מתוך מחשבה… איך מגיבים בצורה שיוצרת קרבה ולא נתק, ומאפשרת דיבור…

בני הוריד את הכיפה / הרב יונה גודמן. כיצד להתייחס? האם יש טעם לשכנע? ומה על האחים הצעירים?

להחזיר את הדתל"ש הביתה / ד"ר שרגא פישרמן. ד"ר שרגא פישרמן סוקר במאמרו כמה צעדים חינוכיים העשויים למנוע את ההתרחקות של הנוער משמירת קיום המצוות.

מכתב להורי דתל"ש – פרק א: היחס אל הבן/הבת

שאלה:

בני פרק עול תורה ומצוות. הוא אטום כעת לדברי השכנוע שלי לשוב לדרך התורה. אינני יודע איך להתייחס אליו? ומה נכון לדרוש ממנו בבית?

תשובה:

שבר ובנין

פריקת עול תורה ומצוות של בן או בת מטעינה את ההורים בתערובת של רגשות שליליים המופיעים בעוצמה רבה. לרוב יופיעו רגשי כעס כלפי הילד, תחושת בושה של ההורים בבנם, עצב והלקאה עצמית של ההורים. כל אלו אינם מסייעים להתמודדות עם המצב החדש המחייב היערכוּת נפשית ומשפחתית שונה מזו שנהגה עד כה. על מנת להמשיך ולתפקד כהורים מועילים עליכם ללמוד את מרכיביה של מערכת יחסיהם עם ילדיכם, לבדוק מה אירע כתוצאה מהתהליך המשברי שילדכם עובר, וכיצד תוכלו להועיל לילדכם המתרחק מאורח חיים של קיום מצוות. השורות הבאות הן ניסיון להתבוננות בתבנית זו, ובעקבותיה גם הצעה לקו התנהגותי מוסכם, שעשוי לבנות מחדש את המבנה המשפחתי.

אמון ואהבה

מערכת היחסים בין הורים לילדיהם עומדת על שלוש רגליים: אהבה, אמון וכבוד. כוחות הנפש היסודיים, המקיפים והפעילים ביותר באדם הם האמונה והאהבה. כלומר, ההכרה הנטועה באדם שהוא איננו גרגיר בודד בעולם, אלא חלק ממערכת רחבה, המושתתת על יחסי אמון בינו לבין האחרים באותה קבוצה, ולא זו בלבד אלא שהוא אף קשור עימהם בעבותות אהבה. רגשות אלו צריכים להיות מסופקים בראש וראשונה על ידי הורים לילדם. מאז לידתו הם אמורים להטמיע בתוכו את התחושה שהוא חלק מהם, שהוא יכול לסמוך עליהם ולבטוח בהם, ולא רק שהם נכונים לעמוד לצידו בכל רגע אלא גם אוהבים אותו ומאמינים בו ובחייוכך גם האדם המאמין בבורא עולם הוא מי שיש לו אמון מלא במקור חייו, ואשר נסמך על עובדת חיים זו. שתי תכונות אלו קשורות זו בזו: ככל שהאמון רב יותר, כך מתמלא האדם באהבה למושא אמונתו.

רגשות אלו זקוקים לטיפוח מתמיד.המאמין בבורא עולם אומר מאה ברכות בכל יום, ועונה "אמן" על ברכות נוספות, על מנת לטפח את האמון והאהבה שלו לקב"ה. יש ללמוד מתקנות חכמים אלו שאין די בהבעה חד פעמית של אהבה הורית ואמון בילדינו, אלא יש צורך לנצל כל הזדמנות על מנת להשפיע רגשות אלו עליהם.

כשאדם "מתחלן" הוא מאבד את תשתית חייו במעגל המשמעותי ביותר – יחסיו עם בוראו. אמונתו בה' פוחתת, ולעתים אף נעלמת, והוא מאבד נקודת משען חשובה זו. למרבה הצער

יסודות-חיים אלו מתערערים במקביל גם במשפחתו הגרעינית. האמון שלו בהוריו נפגע שהרי הוא נוטש את דרך החיים אליה הם חינכוהו, ולרוב גם האמון של ההורים בו נחלש. אובדן האמון מחליש גם את האהבה ההדדית, זאת בנוסף לכעסים המתלווים לצעדו של הילד. כתוצאה מכך הילד חש בודד ועזוב. הכאב מתעצם מפני שקיימת צפייה שבשעה שמתערערת אמונתו של אדם בקב"ה, יחושו הוריו לעזרתו ויחזקו את יסודות חייו. אולם בדרך כלל יסודות אלו מזדעזעים זעזוע נוסף באובדן האמון והחלשת האהבה של ההורים בילדם המתרחק מדרך חייהם.

כמובן שאין לבוא בטענות אל ההורים העטופים בצערם ובתסכולם, אך יחד עם זאת הלא גם הם מבקשים להחיש ישועה לילדם, בשר מבשרם. רק אם ייטיבו להבין את מצבו של בנם יוכלו לעזור לו, ומתוך כך גם לקוות שישוב בתשובה שלימה.

ממוצא דברינו עולה שהתרופה לבן תבוא רק אם הוריו יהיו מוּדעים לצורך הנואש שלו באמון ואהבה מצדם. זו תהיה תשובת-מה לאובדנם של אלו ביחסיו עם בוראו. ואם תשאלו כיצד יעניקו לו את אלו, והרי הוא נטש את שמירת התורה ומצוותיה? על כך נשיב שעליהם להתאמץ עתה יותר ולחשוף את כל המידות הטובות הגנוזות בילדם, גם כאלו שקודם לכן לא שמו לב אליהן במידה מספקת. יש לתת בו אמון, אם הדבר אפשרי, כאדם מוסרי, בעל מידות, מסור למשפחתו ולעמו וכדו'. למצוא את כל המעלות שלו, את הבולטות יותר וגם את אלו הנסתרות. יש לדעת שלעתים דווקא מתוך הקושי צומחת אהבה גדולה יותר.

כבוד

כאמור, יחסי הורים-ילדים עומדים גם על רגל שלישית – כבוד.

בעוד שהעולם המערבי עוסק בעיקר בכבוד הילד, הרי שתורתנו עוסקת בכבוד ההורים. בניית האמון הדרוש ליחסים שבין הורים לילדיהם הוא שקובע את המדרג הנכון ביניהם. לא ההורה זקוק לכבוד והערכה, אלא הילד הוא שצריך לכבד את הוריו, למען עצמו. הכבוד יוצר תחושה של פער בין המכבד למכובד, ומאפשר למכבד לקבל מהמכובד, להקשיב לדבריו וללמוד מדרכיו.

כשילד פונה לאורח חיים השונה משל הוריו, הוא מצמצם, ולפעמים מבטל, את ההקשבה שלו להוריו. שוב אין צורת חייהם מהווה לו דגם לחיקוי. הדבר עלול להביא לפגיעה בכבוד שהוא רוחש להם. למעלה מזאת, הפגיעה בכבוד הטבעי של בן להוריו מופיעה כבר בעצם תופעת החילון. כשילד שגדל במשפחה דתית נוטש את דרך החיים של הוריו, הרי הוא כמי שהטיח בפני ההורים שאין דרכם ראויה. ואילו כל אדם מצפה, ובעיקר הורים מילדיהם, ל"אישור" שדרך חייו היא דרך האמת. צירופם של כל אלו מעצים את תחושת העלבון של ההורים. לכך יש לצרף את הבושה מפני המשפחה המורחבת, הסביבה וכו'. לא ייפלא אפוא שהורים רבים מגיבים בכעס, בהבעת בושה ב"בן הסורר", בתחושת קרירות כלפיו וצמצום התמיכה בו ובבקשותיו. הבן כמובן קולט שהוא דחוי מכאן ואילך, הוא מתרחק מהוריו והפער בינו לבין הוריו גדל והולך.

אולם אם ההורים חפצים בטובת בנם, ובודאי שהם רוצים בזה, ובלבם מפעמת תקווה שהוא ישוב בתשובה, עליהם לפעול לצמצום הפערים ולקרב את בנם. כמובן שהדבר דורש עבודה פנימית מרובה ובעיקר שלא יבושו בו. וכיוון שיכבדו אותו, ממילא יוכלו לדרוש ממנו לכבד אותם ואת ביתם. כבוד זה הוא שישמש אותם בבואם להציב כללים להתנהגותו של ילדם, ועל כך בפרק הבא.

בין כתלי הבית

ראשית יש לבוא לידי הסכמה על כללי התנהגות בין כותלי הבית. בכל מסגרת חפצת חיים קיימים כללים שמחייבים את חבריה ואת הבאים בשעריה. הדרישה מילד לכבד את השקפתם ואורח חייהם של הוריו בעת שהותו בביתם נובעת מזכותם הטבעית, והיא מעוגנת ביושר ובצדק האנושי. אם לא יעמדו על עקרון זה לא תהיה להם עמידה בכל נושא אחר.

מוצע שקנה המידה לכללים אלו יהיה ההתנהגות המצופה מאורח חילוני שיבקש להתגורר בבית המשפחה או לבקר בו. לפיכך על ההורים לעמוד על הדרישות הבאות:

א. שבת. הימנעות מוחלטת מחילול שבת בין כתלי הבית, גם לא בחדרו שלו, ואף אם יסגור את דלת החדר. הרמב"ם השווה חילול שבת לעבודה זרה וכשם שהורים לא יסכימו בשום אופן שלביתם תיכנס עבודת אלילים כך עליהם להתנגד לרמיסת השבת בין כתלי ביתם.

כמו כן אין להסכים לביקור שכרוך בחילול שבת, כשם שיש לסרב לביקור של אורח שמגיע עם רכבו בשבת.

כמובן שבן אינו אורח, ועמידה על עקרונות אלו עלולה להרחיקו מבית הוריו, אולם אלו דרישות מינימאליות המעוגנות כאמור בתביעת הכבוד הטבעי של אדם לחברו וקל וחומר של בן להוריו.

ב.  צניעות. התביעה להתנהגות צנועה מעוגנת בזכויות המתגוררים בבית. לבוש שאינו צנוע או שפה שאיננה נקייה פוגעים במי שנחשף אליהם. כיון שכך הרי שהדרישה צריכה להיות דיבור וכיסוי הגוף כמקובל בחברה דתית (לאו דווקא המחמירה ביותר, ולכן אין הדבר כולל הליכה דווקא עם חצאית).

אם לבן/הבת יש חבר/ה והם מביאים אותם לביתם יש לדרוש מהם התנהגות צנועה בין כתלי הבית. מובן מאליו שאין להסכים בשום אופן לשינה משותפת בחדר אחד.

ג. בעת ארוחה. שוב, קנה המידה הוא: כבוד. לכן יש לדרוש חבישת כיפה בעת הארוחה, כשם שנוהגים חילונים הבאים לסעוד על שולחננו. כך גם לגבי נטילת ידיים לפני הסעודה (משום נקיות!). גם בנושא הברכות לפני ואחרי הסעודה יש לנהוג על פי אותה הנהגה: בעל הסעודה מברך בקול, והילד אם ירצה – יצטרף, אם ירצה – יענה אמן, או ישתוק.

סעודת שבת. אי אפשר להכריחו להשתתף בה, אך עליו לדעת שביתו איננו מסעדה. האוכל מוגש רק במסגרת הסעודה המהווה גם מפגש משפחתי חשוב, ולפיכך יכבד את הוריו וישב עד סוף הסעודה.

יחס כללי

א. קירוב. צריך להתאמץ לקרב את הבן ובודאי לא להרחיקו, אף שמעשיו מעוררים מורת רוח. דתל"ש סיפר לי על הערכתו המרובה לאביו שסייע בידו להעביר את דירתו אף שידע שבנו מתגורר עם חברה. מעשים שכאלה משאירים את הדלת פתוחה.

יחד עם זאת יש להבדיל בין סיוע מעין זה לבין סיוע ישיר לדבר עבירה, כגון סיוע ברכישת בגד שאינו צנוע .

ב. אל ייאוש. הורים שבנם התרחק משמירת מצוות מקווים שבנם עוד ישוב לאורח חיים דתי. יש צורך באיפוק רב על מנת שרצון זה לא ילחיץ מדי ויגרום להתרחקות הבן מהוריו. יחד עם זאת אל להורים להתייאש מתקוותם זו. לעתים בשלב של הקמת בית מבקש אדם יסודות יציבים למשפחה אותה הוא עומד להקים והרי הוא חוזר לכור מחצבתו. ויש שאירוע מיוחד מטלטל את הבן ומשיבו לאביו שבשמים, כמו המעשה בנער שעם גיוסו חדל להניח תפילין והתרחק מאורחא דמהימנותא. אביו היה מתעטר מדי פעם בתפילין של בנו, כאומר אינני מתייאש מבני שישוב להניח תפילין אלו. שנים רבות מאוחר יותר ניצל הבן מנפילה עם רכבו לתהום. מתוך תחושה עמוקה של השגחה פרטית, הוא קיבל על עצמו לשוב ולהניח תפילין. אין ספק שליכולת של הוריו להכיל את החלטתו לפרוק עול תורה ומצוות הייתה תרומה משמעותית בהחלטתו האחרונה.

ג. זוגיות. כאמור ההורים צריכים להפגין אהבה, אמון וכבוד (אמיתיים!) כלפי ילדים אלו. פעמים רבות מופיעה תחושת כשלון של ההורים בחינוך בנם. תחושה זו רודפת בדרך כלל את בן מינו של הילד שפרק עול המצוות. אבא שחינוך בנו לא עלה יפה, מרגיש שהוא לא היווה דמות ראויה לחיקוי לבנו, וכיוצא בזה תחושתה של אמא כלפי בתה. לפיכך הכעס שלהם על הילד מרובה יותר, והמסוגלות שלהם להכיל את המציאות הקשה קטנה יותר. על בן זוגם להיות מודע לקושי זה ולהוביל את בניית מרקם היחסים במציאות החדשה שנוצרה.

סיכום

עסקנו בתיאור עומק השבר האישי והמשפחתי שחווה בן למשפחה דתית שפרק עול תורה ומצוות, ובהזדקקות שלו לאהבת הורים שאינה תלויה במעשיו. היענות ההורים לצורך זה של ילדם  קובעת ברכה מצד עצמה, ויחד עם זאת רק כך נשאר פתח תקווה להתגשמות תקוותם הכמוסה של ההורים שבנם ישוב וישמור מצוות.

לא פחות מכך חשוב להגיע להבנות עם הילד, על מנת למנוע התנגשויות ללא הרף. הותווה קו שעוסק במתרחש בתוך הבית. ועדיין אין ההצעה מקיפה, שכן אין היא מתייחסת להימצאותם של ילדים נוספים בבית, ולשאלות נוספות שאם ירצה ה' נעסוק בהן.

למאמר המשך

הרב אהרן איזנטל, רבה של חיספין ור"מ בישיבת ההסדר

הילד לא הולך בתלם

חלק ראשון

כאשר מתבגר בוחר בדרך חיים שונה מזו של הוריו, אחת האפשרויות הנעימות של הוריו לשמוע על כך היא שיחה עם הבן שבה הוא יעדכן אותם על השינוי בדרכו, על החלטתו לפרוש מהדרך. אפשרות אחרת ונעימה פחות היא כאשר ההורים חשים שהתנהגותו של הילד שונה, עצבנית, והוא נתון למצבי רוח משתנים. בזהירות ובחשאי הם עוקבים אחרי התנהלותו ואכן מגלים למגינת ליבם, שהתקיים בהם "אשר יגורתי בא לי". ילדם המתבגר פוסח על שני הסעיפים או כבר חלילה סר לגמרי מהדרך.

הורים שאינם יודעים ואינם מסוגלים להתמודד עם המצב עלולים להגיב במספר דרכים:

הדרך הנפוצה היא כעס והתפרצות על הילד, ואמירות כגון: "מה עשינו לך שאתה עוזב את הדרך שלנו?", "למה אתה עושה לנו את זה, אתה גורם לנו בושות". יש הורים שיסתגרו בתוך עצמם ויתמלאו רגשות אשמה: הם מאשימים כל אחד את עצמו, או יותר גרוע האחד מאשים את זולתו, את העולם, את החברים ואת הסביבה. התנהגות זו תוביל לדיכאון ועצבות. התנהגות רווחת נוספת היא התייחסות קרירה כלפי הילד. למראית עין הם אינם כועסים ומעמידים פנים שלא קרה דבר. אך היחס לילד השתנה, הם פונים אליו רק כשצריך לבקש או לתת לו משהו. התקשורת ביניהם היא טכנית וקרה.

במחשבה ראשונה תגובות אלו פסולות הן מהיסוד. אך במבט שני ובמחשבה שנייה, אלו תגובות טבעיות לחלוטין: ההורים משקיעים עמל רב בחינוך הילד. מיציאתו מרחם אמו הם מחנכים אותו בכיוון מסוים, עם מטרות ברורות ובעזרת אבני דרך חינוכיות מוגדרות. העמל כולל משאבים נפשיים וכלכליים רבים מאוד. והרי כל יהודי מתפלל ושואף ש"נזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות", כל אחד רוצה לראות את בניו צועדים בעקבותיו. הקב"ה מעיד על אברהם אבינו ע"ה, "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". זו דרכו המוצהרת של אברהם, המחנך הדגול: לא להשגת כסף וזהב, גם לא לקריירה מזהירה הוא יחנך אותם, אלא לדרך שתוביל ותתבטא בעשיית צדקה ומשפט כדבר ה'.

על כן חשים ההורים כי הנה בנם יקירם, מחמד עיניהם, בשר מבשרם, חלק מנשמתם, לכאורה בגד בהם ובדרכם. אין ספק שתגובתם הראשונית של ההורים תהיה עצב, כעס, תסכול, אכזבה מעצמם ומהילד, וניתן להעיז ולומר שלעיתים תצוץ לה אף מידה מסוימת של תחושת אבל, כאומר: "לא לילד זה התפללנו, השקענו את מיטב כוחותינו בכיוון אחד והנה הוא יצא בדיוק ההיפך, הוא כבר לא בננו".

בראשית התהליך, אכן יש לתת מקום לתחושות אלו, במידה והן קיימות. יש לציין כי הן לא קיימות אצל כולם, כל אחד מגיב על פי אופיו, כוחותיו ואישיותו. בהמשך הזמן מתחיל ההורה לשאול את עצמו מה לעשות וכיצד יכול הוא לתעל את רגשותיו, מחשבותיו, דיבורו ומעשיו.

אפשרות אחת היא לתת דרור ופורקן לתחושות ולרגשות ולחזור לשגרה. זוהי דרך קשה שיתכן וטובה היא עבור ההורה אך לא עבור הילד שיתקשה לאסוף את החלקים אשר נשברו בנפשו בגלל יחס כזה של הוריו כלפיו.

אפשרות אחרת היא לעבד את המציאות, להעלות את הנתונים לחלק הבוגר שלנו, הוא החלק השכלי והמחושב יותר, ומשם להתחיל בהתבוננות פנימית שהיא למעשה דו-שיח בין השכל לרגש. זאת על פי האימרה היהודית הקובעת שיש להשליט את המח על הלב. התהליך כולל בתוכו מספר מרכיבים:

ראשית, ענווה והרפיה מתחושת ה"אגו" וה"אני", שמנסה לשלוט ולהשליט עצמו גם על הזולת. עלינו לזכור ש"אין עוד מלבדו" נאמר על הקב"ה, ולמרות שאנו ההורים, יש לילדינו רצונות אישיים משלהם.

שנית, תפיסת מרחק – ברגע שנצליח להתבונן על המצב הקיים, כואב ככל שיהיה, כמשהו חיצוני ולא כחלק מאתנו, המבט על המצב יהיה יותר אובייקטיבי ותתאפשר התמודדות בוגרת, מחושבת ואמיתית יותר, מתוך הבנה שיש את ה"אני" ויש את המשבר שעובר כעת על הילד ועל המשפחה כולה.

מרכיב נוסף בתהליך הוא התעניינות בילד. בזהירות ובעדינות עלינו להתעניין במה שעובר על הילד בחיי היום-יום שלו ולהיות קשובים לדבריו ולציפיותיו מהעולם ומעצמו. עלינו להתעניין כיצד הוא מרגיש, מה מצב רוחו ואם אפשר לסייע לו במשהו ולהקל עליו. עניין זה תלוי הרבה גם במידת רצונו של הילד להיפתח לפני ההורה ולפתח איתו תקשורת. חשוב שההתעניינות לא תיעשה בצורה של כפיה.

יש לעשות תיאום עמדות. במידה והילד ממשיך לגור בבית יש להגיע עמו "לתיאום עמדות" מתוך הקשבה וכבוד הדדי. הילד חייב להיות מודע לכך שהוא גר בבית הוריו ולכבד את הדרך בה הבית מתנהל. עם זאת, ישנם דברים הקשורים לאורח חייו של הילד שהוא ירצה לעשות בדרך שלו, ואת זאת יש לאפשר לו, בתנאים מסוימים.

קו מחשבה כללי שיכול לעזור בהתמודדות עם המצב, מתומצת ברעיון שנלמד מ"אגרות הקודש", אגרת כ"ה. התורה מורה לנו "ובחרת בחיים" אך יש דברים שנקבעים מראש ואין לנו בחירה חופשית לגביהם. אין אדם קובע את מינו, את הגנטיקה שלו ואת הוריו. גם אנחנו לא בחרנו שזה הילד ייוולד לנו. אנו שליחיו של הקב"ה לגדל את הילד הזה. מרגע הלידה, אנו כהורים נעשה את מיטב יכולתנו, את הטוב ביותר שאנו מסוגלים ויודעים לעשות. אם טעינו, יש כמובן להודות על האמת ולתקן את הצריך תיקון. עלינו להבין שילד זה היה צריך להיוולד לנו, לגדול על ברכינו ולקבל את החינוך שלנו. אם בכל זאת, הוא הולך בנתיב אחר, נזכור ש"הנסתרות לה' אלוקינו", "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", "ואלוקים חשבה לטובה". ועוד יותר מכך, "כל דעביד רחמנא לטב עביד", כל מה שעושה הקב"ה – לטובה הוא עושה.

מתוך אמונה זו, אנו צריכים להתחזק ולזכור את הדבר הבסיסי מכל: אהבת ילדינו. לא משנה מה עשו ומה בחרו, אנו מצווים לאהוב אותם אהבת נפש. עלינו להידבק בקב"ה, להאמין בו וללמוד מדרכיו: "בנים אתם לה' אלוקיכם", בין עושים רצונו ובין שאין עושים רצונו, "אהבתי אתכם אמר ה'…". כשם שיהודי לעולם לא יוכל להמיר את דתו, ולעולם יישאר הוא יהודי, כך גם ילדינו לעולם יישארו עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. מצווים אנו להמשיך ולאהוב את ילדינו גם כשהם במקום אחר. נְלמד את עצמנו לראות את הטוב הטמון בהם, נרחיב את המודעות שלנו ואת קשת רגשותינו החיוביים ונאהב אותם אהבה רבה שתלך ותגבר.

נכון, יש כאב וצער. גם הילד יודע שאנו מיוסרים וליבנו דווה, אך כבסיס לכל ישנה אהבה.
אם אנו רוצים באמת שילדנו ישוב חזרה אל הדרך בה אנו מאמינים, יש רק דרך אחת לעשות זאת: לאהוב אותו באמת, להראות לו את אהבתנו ושיהיה ברור לו שהיא לעולם לא תשתנה.

כדאי שנדע ונזכור. העובדה שהילד התנתק מהמסלול שלנו, אינה מעידה על כך שהוא התנתק מאיתנו ואינו אוהב אותנו. לעולם ההורים יהיו הדמויות הכי משמעותיות בחייו ולעולם הוא ישתוקק לאהבתם ולקרבתם. לא משנה מה הוא עשה או יעשה, בפנימיותו, בתוכו, במהותו, הילד מחפש את האהבה.

מתוך כך שניתן לילדנו להרגיש את אהבתנו אליו, נזכה בע"ה לשלום בית אמיתי, מתוך אהבה, אחווה, שלום ורעות.

חלק שני

בעקבות פרסום החלק הראשון של המאמר, נחשפתי למקרים נוספים ולמשפחות רבות שבהן הילד לא הולך בתלם.

מסתבר שמקרים אלו רבים, והם אינם פוסחים על שום אוכלוסיה – דתיים, חרדים, חסידים, חרד"לים, כולנו מתמודדים עם האתגר.

בחלק השני של המאמר ננסה להביא בע"ה מספר הצעות ודרכים להתמודדות עם המצב החדש והמורכב. בתחילה על ידי שננסה לחדד מה כדאי לעשות, ואחר כך ממה כדאי להימנע.

כפתיחה, נקדים ונאמר כי כל ילד, כל נער ונערה הם שונים וייחודים. וממילא דרך ההתמודדות צריכה להיות גמישה ומתאימה לאישיותו של הילד. ייתכן והורה אחד יחוש שכך יותר נכון עם ילדו, והורה אחד ירגיש אחרת. לכן לפני שנדבר על מאמצינו שלנו, נישא תפילה לריבונו של עולם שידריך את כל אחד ואחד מאיתנו לפעול ולזהות את הדרך הישרה והמתאימה לנפשו ולאישיותו של ילדו.

יחד עם זאת, ננסה לפתוח בע"ה כיווני חשיבה, וכל הורה יבחר את המתאים והנכון עבורו.

אנו מאמינים כי תקשורת כנה וטובה עם הילד היא דרך בסיסית והכרחית להתמודדות עם המצב. לכן, על האב או האם (מי שקרוב לילד ומשוחח עמו מדי פעם) או שניהם, להזמינו לשיחה, לקבוע זמן המתאים לשני הצדדים.

רגע לפני השיחה כדאי להתפלל לה' ולומר "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי", שיכניס לפינו את המילים הנכונות והמתאימות לומר.

הגענו לשיחה.

שלב א'. יש לדבר בטון נעים, ליצור אווירה רגועה. לשים לב לטון הדיבור שלנו לכל אורך השיחה. לא להיגרר לצעקות ומריבות קולניות. זה לא יקדם אותנו, ואולי רק יחמיר המצב חלילה.

נדבר עם הילד על כך שכרגע ישנה התנגשות ערכית בין אורח החיים בבית לאורח החיים שלו. נאמר לו כי אנו רוצים לבנות עימו מעין "חוזה", הסכם. ההסכם נועד כדי למנוע עימותים הדדיים, ולבנות מעין תיאום ציפיות חדש. כהמלצה נאמר, כי כדאי לתת לילד להיות הפותח ולומר על אלו עניינים לדעתו צריך לבנות את החוזה. אנו נקשיב לדבריו.

לאחר מכן הגיע תורנו לומר את דברינו. נאמר אנו על אלו עניינים נראה לנו שצריך לבנות את ההסכם. למשל, אם הילד מסתובב בבית ללא כיפה למורת רוחנו, נאמר לו שכדי שנוכל לחיות ביחד בבית בשלום, חייבים להגיע להסכמה בעניין הזה.

כשהילד מסיים את דבריו, ובתקווה שההורה נשאר רגוע, עוברים לשלב הבא.

שלב ב'. אם כרגע אין להורה תשובה עניינית אפשר לומר: "שמעתי מה שאמרת ואחשוב על כך", שווה לחשוב ואף להתייעץ על כך ולא לשלוף תשובה שנצטער עליה.

אם יש להורה תשובה, זה מתחלק:

1. לתת לילד אמפתיה – תחושה ששמעתי, הקשבתי, הבנתי, אבל לא בהכרח הסכמתי. כדאי אפילו לנסות ולחזור על דבריו של הילד במילים שלנו, בכדי שיחוש שהבנּו את דבריו. תחושה זו מעניקה לילד הרגשה טובה, והיא פתח לשיחה רגועה ומקדמת יותר בע"ה. הילד כבר לא ירגיש 'מאויים'.

2. לומר לו בצורה מכבדת אך ברורה, שהבית שלנו מתנהל על פי ערכי התורה. אנו מבינים שכעת הוא בחר דרך אחרת, אך הבית, דרכיו ואמונותיו לא השתנו. מאוד לא מומלץ לשלב דברי מוסר והאשמה בדברינו. אפשר ואף רצוי, להוסיף שהוא יקר לליבנו ואנו רוצים שהוא ימשיך לגור איתנו אבל הוא צריך לדעת שכאן, בבית הזה, כולם מתנהגים על פי אותם הכללים, וזה כולל שמירת שבת, לבוש צנוע וכל הדברים החשובים לנו ושאותם אנו עושים בפרהסיא בבית.

ושוב נדגיש כי יש לשים לב לסגנון הדיבור. לא לקשור את הדברים לילד, אלא לומר שכולנו, כל בני הבית, מחויבים ללכת בדרך זו ללא יוצא מן הכלל.

בצורה זו בע"ה הילד יוכל לקבל את הדברים יותר בקלות, הוא לא ירגיש נפגע או מאוים שהרי דברים אלו שייכים לכולם ולא רק לו.

כאן, חשוב להדגיש, שהחוזה חייב לכלול גם דברים ל"טובתו" של הילד. שהילד ירגיש שהולכים גם לקראתו, שרואים אותו ומחפשים איך להקל מעליו. נבהיר זאת יותר בשלב הבא.

שלב ג'. בשלב ב' הזכרנו את הדברים שאנו עושים בביתנו בפרהסיא, לגבי אלו אין חולק שאסור לוותר. נשאר התחום האישי של הילד בינו לבינו שפחות משפיע למהלך החיים הפומבי של הבית, למשל: כשיושבים לסעודת שבת, לא נתאמץ לראות אם הוא מברך על נטילת ידיים ועל בציעת הפת. "לא נחפש אותו" אם הוא מברך ברכת המזון או לא. ואולי אף יותר מכך. בחוזה שנעשה נקבע מראש, שהוא לא חייב לברך, אמנם הוא כן חייב לקחת ברכון, אבל מבחינתנו שיספור עד 100… וכך לגבי שאר הדברים שבינו לבין עצמו. למשל, הוא לא צריך ליטול ידיים כדת וכדין, מספיק שיקום עם כולם לנטילה ויעשה "כאילו".

ובקצרה, חשוב עד מאוד שנבחין ונדע מה מחובתנו לדרוש – כמו עצם הישיבה ליד השולחן ושאר הדברים המשפיעים והנגלים לעיני כל, ומה אין מחובתנו לדרוש, ואף מחובתנו לוותר על כך עם כל הקושי שבדבר.

וכן לגבי הביגוד, לא כדאי לדרוש מהילד שילך בדיוק כפי שאנו מצפים. את גדרי הצניעות המינימאליים יש לדרוש ועליהם להקפיד ולסכם בחוזה. גם כאן הילד ירגיש כי אנו הולכים לקראתו. לא מחייבים אותו ללכת עם לבוש מסוים, אלא נסכם איתו על כללי צניעות הכרחיים בבית.

בכדי להמחיש הדברים עוד יותר, אספר על אישה מאחת החסידויות, שפעלה בדרך זו ותודה לאל בנה חזר למסלול (זה לקח לו שנים וגם הדרך שלו היום שונה מעט מדרכה של האם, אך הוא בחור ירא שמיים והקים משפחה לתפארת). היא סיפרה, כי בנה אהב חולצות אדומות (דבר שמאוד לא מקובל בחסידות זו). עם כל הקושי, בכדי ליצור קירבה, הלכה וקנתה לו חולצה בצבע זה. מקרה זה קירב ביניהם ולאט לאט בע"ה ירדו המחיצות.

במאמרי החסידות כתוב שכשמתעוררת לאדם בעיה הוא מתחיל לשקוע בתוכה, כך שאינו יכול לבחון אותה בצורה עניינית כי יש לו נגיעות בדבר, כנאמר בדברי חז"ל: "אין אדם רואה נגעי עצמו". במצב כזה על האדם להשתדל לצאת מהמסגרת של הורה-ילד, לתפוס מרחק ולמרות הקושי יש להחליט על דרך פעולה שתכוּון ע"י השכל וההיגיון ככתוב "מח שליט על הלב" ובצורה זו קל יותר יהיה למצוא פתרונות מתאימים.

עם זאת, לעיתים נראה כי גם כשמנסים ליצור ריחוק של "הורה-ילד", זה כמעט בלתי אפשרי. לכן כהמלצה כללית, כדאי, לפחות בתחילה לשתף אדם קרוב. להתייעץ. לא לפעול לבד. המעורבות הרגשית מונעת מאיתנו, בעיקר בהתחלה, למצוא את הדרך הנכונה. רגשות האשמה, הכעס, הבושה, העלבון, האהבה, כל אלו יחד לעיתים קרובות "מסנוורים" אותנו מלמצוא את דרך הישר. לכן הכרחי ממש לשתף ולהתייעץ. זו לא בושה, להפך, זו לקיחת אחריות אמיתית.

לסיום, אכתוב בע"ה בקצרה רבה, כיווני חשיבה נוספים. על כל אחד מהם אפשר לכתוב ולהרחיב עוד רבות, אך כעת הם נועדו רק לפתוח את המחשבה, וכל הורה ומשפחה יבחרו את המתאים והטוב עבורם:

אנו מודעים לרגשי האשמה, אך יודעים כי אלו לא יקדמו אותנו כרגע. אנו מאמינים שפעלנו הכי טוב שיכולנו, ורצון ה' היה שנגיע למציאות הנוכחית, ועימה נתמודד בע"ה  כראוי.

אנו ממשיכים לדבוק בערכינו, אך אנו נמנעים מלהשליטם בכוח. הכל יעשה בדרך של תקשורת ודיבור כן.

אנו סבלנים. אנו מאמינים כי השינוי הוא תהליכי. לכולם קשה להתרגל למצב החדש, וממילא אנו זקוקים לזמן. זמן לחשוב, להפנים, לפרוק, לפעול, ואף לבכות.

הסבלנות החינוכית דורשת גבורה נפשית. קשה לנו, בני אדם, לסבול לאורך זמן את הפער בין המצוי לרצוי מבלי להתייאש או לכעוס. בתחילת הבריאה נאמר במדרש שעלה בדעת הבורא לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם יכול להתקיים, לכן הקדים מידת הרחמים ושתפה למידת הדין. כלומר, הסבלנות האלוקית החינוכית, מתבטאת בכך שהקב"ה מקדים רחמים לדין. הוא נותן לנו  זמן לתשובה, לתיקון. ובכך מאפשר לאנושות להתגבר על כישלונותיה ולהתקדם על פי הקצב העצמי שלה.

יש מצבים בהם אנו חשים כי אנו מדברים ומדברים, מסבירים ומבינים, אך שום דבר לא נכנס. התחושה מתסכלת, מעין "אין קליטה".התשובה לכך נמצאת בדברי הרבי מקוצק. הרבי שאל: מדוע בפרשת קריאת שמע נאמר: "והיו הדברים האלו על לבבך", ולא "בלבבך"? וענה: כי צריך שהדברים יהיו מונחים כאבן על הלב ובשעת רצון יפלו לתוכו. פעמים רבות הלב סגור, אך אנו ממשיכים להניח אמרינו על הלב, באמונה ובתפילה לעת רצון קרובה, בה הלב יפתח והדברים יכנסו לתוכו. אנו ממשיכים להאמין בילד שלנו, בנשמה הטהורה שבו. אנו מאמינים כי הדברים מונחים על לב בנינו והם רק ממתינים לשעת הכושר שהלב יפתח ואז הם יפלו ויחלחלו בע"ה.

יש לזכור שלא כל מה שאנו חושבים הוא קדוש, וכן לא כל מה שאנו חושבים שזה אסון חינוכי הוא אכן כך. מתוך כך שמדובר בילד שלנו, בחינוך שלנו, קשה לנו לעיתים לשפוט את עצמנו כראוי, לכן נשוב ונדגיש את החשיבות לשאול, לברר ולהתייעץ.

כדאי ורצוי עד מאוד להיעזר ולהיתמך הבעל באשתו, והאשה בבעלה. חשוב כי יחזקו אחד את השני. אם האחד מרגיש שהוא נופל, נשבר, מאבד תקווה, צועק, מתפרק וכדו', השני יכול לאפשר לו ללכת לנוח. והוא, שיציב כרגע, ימשיך את הדרך בה הם הולכים. כדאי להיות קשובים האחד לשני ולראות מתי לאחד קשה ולשני יש כוחות, ומתי להיפך. להשתמש בכך שהם שניים.

לסיכום, כתב הרב קוק באחת מאיגרותיו: השקעה חינוכית לעולם לא מבוזבזת. לעתים השפעתה מיידית, ולעתים היא נראית לאחר זמן רב. מתוך כך אין היתר, ואף אסור, להתייאש.

אין אנו יודעים את דרכי הקב"ה, אך אנו מאמינים שהכל פועל בדיוק. אנו ממשיכים להשתדל ולעשות, והשאר – ה' הטוב בעיניו יעשה.

רחל פישר, מנחת קבוצות, יועצת זוגית ומשפחתית. 08-9437846, 0546-600113, 

צילום מסך - הרב רפי פוירשטיין בהרצאה על התרופפות אמונית

התרופפות אמונית ושאלות באמונה

עוד עם הרב רפי פויירשטיין:

בן מתבודד ומסתגר – הבן מתנהג בצורה מוזרה- לפנות לפסיכולוג או לרב?

וידאו: גבולות – כיצד מציבים גבולות בגיל ההתבגרות? על שאלה זו עונה הרב רפי פוירשטיין.  אורך: 11 דק´.

וידאו: בני ´עסוק´ יותר מידי – "בני עסוק כל היום במחשב". יש הורים שמנסים להגביל זמן מחשב לילדים, ויש שמעדיפים להתעלם. הרב רפי פוירשטיין מציע דרך שלישית.

בת מצווה – כיצד מתכוננים לבת מצווה? תוכנית לימוד, ועל צומת המעבר בחיי הבת

האינטרנט והחופש הגדול – הבת שלי מבלה שעות ליד האינטרנט. אני משערת שבחופש הגדול זה יהיה מהבוקר עד הערב. מה עושים מבלי להיגרר לעימותים אינסופיים?

החברים של הבן – בני בן ה – 12 מתרועע עם ילדים שאינם לרוחנו מבחינה דתית והתנהגותית, האם להפסיק חברות זאת, ואם כן, כיצד?

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה – על חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

חינוך להתמודדות – האם חינוך להתמודדות איננו מחליש את הצעירים?

חינוך להתמודדות – חינוך מוגן או חינוך להתמודדות? לחסן ולהעצים את הילד או להמנע מלחשוף אותו לסיכונים? נשאלת השאלה במישורים שונים – לגבי חברים, בתי ספר, האווירה שבבית…

חלה הדרדרות דתית אצל בננו – התייחסות חיובית לבן שמפסיק לשמור מצוות, והתלבטות האם להוכיח ולהעיר לו

מה קורה בגיל ההתבגרות – תיאור התהליכים העוברים על מתבגרים והתמודדות ההורים איתם.

עד כמה לדאוג – הבן "חומק בין האצבעות", אני מודאגת…

פסיכולוג או רב – הוא מתנהג בצורה מוזרה. האם ללכת לפסיכולוג ? איננו רוצים לפנות לאיש מקצוע (כגון פסיכולוג) אלא לרב, האם אנו צודקים בכך?

שאלות בוטות של בני נוער – על היחס לשאלות מתריסות בעניני אמונה

תיכון או אולפנה? – רשימת שיקולים בבחירת תיכון או אולפנה שיתאים לאופי של הבת

 

חלה הדרדרות דתית אצל בננו

שאלה:
בננו למד במכינה קדם צבאית. במהלך שירותו הצבאי אנו עדים למה שנראה הידרדרות בשמירת המצוות שלו. למשל, הוא כבר לא קם לתפילה בשבת בבוקר. שמתי לב שהוא 'שכח' באחד מימי הראשון לקחת את התפילין שלו. אנחנו מצידנו התחלנו ללחוץ עליו, להעיר אותו בשבת בבוקר, לדרוש ממנו ליטול ידיים, להקפיד שיברך וכו'. כמובן שהתנהגותנו זאת גורמת ליחסים מתוחים בבית. כיצד עלינו לנהוג?

תשובה:

א. 'לא תעשה'

אי אפשר בלי הגדרות – 'הגדרות' בכל תחומי החיים וכמובן גם בחיינו היהודיים, מהוות הכרח. לא לחינם אנו מציינים את צאת השבת ב'הבדלה' שתוכנה הצבת הגדרות: "המבדיל בין קדש לחול בין אור לחשך, בין ישראל לעמים…". ללא הגדרות אין חשיבה ואין התנהגות. מותר ואסור, כשר וטרף, אמת ושקר, יפה ומכוער הם כולם הגדרות המעצבות את שיפוטנו והתנהגותנו.

אך מאידך, אי אפשר עם ההגדרות – האם אפשר לכלוא את עולם הרוח בתוך סד ההגדרות? האם אני צדיק? איך מודדים את זה,ומראה הדרד סופרים את החטאים מול המצוות? ואולי מצווה אחת שווה שלושים חטאים? או ח"ו ההיפך? ומה זה נקרא להאמין? האם כשאני נופל ברוחי, ואינני מתלהב בתפילה – הפסקתי להאמין? ואם פעם נכשלתי, אז אינני 'דתי' יותר? האם 'דתי' יכול לחטוא ולהישאר דתי? ובעצם מה טיבו של הווידוי היום יומי וביום הכיפורים? למי הם מיועדים? רק למי שאיננו דתי? או גם לדתי?

ובגיל ההתבגרות, בכלל – האמת נמצאת באמצע: הגדרות חיוניות מחד, אך יש להתייחס אליהן בעירבון מוגבל, מאידך. ובמיוחד כשמדובר בנהר שוצף. גיל ההתבגרות הוא נהר שוצף של שינויים מואצים, של בחינות ובדיקות. האם כדאי לבנות את סכר ההגדרה הכובלת על הנהר השוטף? האם כדאי להפגין התנהגות כלפי הבן/בת שדוחפת אותם לזרועות ההגדרה. במילים פשוטות האם איננו דוחפים אותם – בהתנהגותנו הלוחצת – להכריז ביום מן הימים: "אבא, אמא אינני דתי/ה".

לסיכום – 'לא תעשה ראשון' – לא נדחוף את ילדינו (ואת עצמנו), בוודאי בתקופה של חוסר יציבות כה רבה, 'לכלא' ההגדרה. כיוון שכל עוד לא הגדרת, הכל עוד פתוח. ברגע שהגדרת – חסמת.

ב. 'עשה'

שאלה: כתבת שאין לדחוף את הילד המתלבט להגדיר את עצמו כחילוני. אך אלו כלים אתה נותן להורים לקדם את ילדם ולשכנע אותו לשמור מצוות?

תשובה:

 המסר הישיר – המסר הישיר הינו הדרך המרכזית והשכיחה להעביר ידע וערכים. אנו מלמדים, מספרים, דורשים, מטיפים, מעירים, מבקרים ומעודדים. בכל אלה אנו מעבירים מסר ישיר לבננו/ ביתנו.

יתרונו של המסר הישיר  שהוא  ברור, חד, קליט. המסר הישיר מבהיר בדיוק למה  מתכוון הדובר. המסר הישיר מאפשר למקבל לדעת בדיוק מה נדרש ממנו. את תוצאות המסר הישיר קל למדוד. האם, וכיצד ביצעת את ההוראה שניתנה לך?

חסרונו של המסר הישיר  שהוא עשוי לעורר התנגדות, במידה והוא נוגע בנקודה השנויה במחלוקת, או בנקודה כואבת. המסר הישיר מכניס את שני הצדדים למלכוד. מה יעשה ההורה שדרש מבנו החייל לקום לתפילה, והוא לא קם. מה עושים עכשיו? האם יענישו ההורים את בנם? יאיימו עליו בסנקציות? כשמעבירים מסר ישיר – יש תמיד לחשוב על הצעד הבא. מה יקרה אם הוא לא יקשיב, מה נעשה אז?! כך כותב רבנו הרמב"ם:
"אף על פי שבכך נצטוינו, אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויתעלם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול" {משנה תורה, ממרים, ו, ח}.
כמובן, שיש שהשאלה היא של מציאת המינון הנכון.

המסר העקיף  חסרונו, שהוא איננו ברור וישיר. לא תמיד קל להבין אותו, ולא תמיד ברור למה מתכוון ההורה ומהם ציפיותיו. יתרונו, שהוא מעורר למחשבה והזדהות, והוא מפחית את ההתנגדות הצפויה במצבים של קונפליקט.

למשל  – בית שבו שולחן שבת מלא בתוכן, לא רק משפחתי חביב (כפי שגם צריך להיות), אלא בתוכן ערכי רוחני, מעניין ומפרה. בית שבו ההליכה לתפילה עם ההורה היא זמן של מפגש קרוב ומלבב. בית שבו לומדים יחד, ההורים בינם לבין עצמם, וההורים עם הילדים, הוא בית המעביר מסר עקיף אך ברור של מחויבות לתורה ולמצוות. אהבת תורה ותפילה איננה עניין רק לדרישות בגיל המתבגר (על אף שאני בהחלט תומך בהם עקרונית בגילאים צעירים יותר, ועל כך נכתב בעבר). היא עניין להזדהות.

ג. ההשפעה על האחים הצעירים

שאלה: חלקי התשובה הקודמים משקפים גישה 'רכה' כלפי הבן או הבת המתלבטים או אפילו אלה 'שזרקו את הכיפה'. לי יש בבית ילדים צעירים מהבן 'המתחלן'. הצעירים קשורים מאוד לאחיהם הגדול ואף מושפעים ממנו. אך זה החליט לא לחבוש יותר כיפה, כיוון שלדבריו הוא מתלבט והוא חושב שחבישת כיפה במצבו הנוכחי, מהווה "שקר וחוסר כנות מצידו". מלבד זה שאני חוששת לצעירים, אני לא מוכנה לקבל את התנהגותו זאת. כמובן שהדבר גורם למריבות מאוד לא נעימות בבית.

תשובה:

כשאת דורשת מבנך, למה את מתכוונת? – כשאת מתווכחת עם בנך ודורשת ממנו לחבוש את הכיפה, למה את מתכוונת? אם את מתכוונת להחזירו לאמונתו באמצעות הדרישה לחבוש את הכיפה, זה עשוי לא להצליח ואף להיפך. זה לא ילך, כיוון שאמונה לא מחזירים באמצעות כפייה התנהגותית – אמונה היא מהלך נפשי עמוק.

אבל לעיתים הדרישה דרושה – אמנם לעיתים כשהרקע להתלבטות הוא חברתי, והילד נסחף אחרי חברים שאינם לרוחכם, והילד/ה צעיר יותר, יש מקום להעמיד לו דרישות ברורות. דרישות אלה מציבות גבולות ברורים המקילים עליו (גם אם לא תמיד בהתלהבות רבה) להגדיר לעצמו את אורח חייו.

איך מחליטים בין אפשרויות 1 ל-2? – שכל ישר הינו מרכיב הכרחי ומומלץ. אם הילד עדיין בגיל שהוא מקבל הוראות בתחומי חיים אחרים (מתי לחזור הביתה? איזה בגד ללבוש? מתי ללכת לישון? וכו') אפשר לתת לו הוראות גם בתחום התורני. אם הוא כבר עבר את השלב הזה, רצוי לנקוט דרך אחרת. מהי?

מוצא אפשרי; דרישה עניינית – למשל: "אינני רוצה להיכנס להתחבטויות שלך, ואני מכבד אותך ואת מחשבותיך, אך בלי כל קשר למחשבותיך, אנו מבקשים ממך בבית לחבוש כיפה (למשל)". בדרך זו הצבתי כלל, קבעתי דרך התנהגות, אך לא הפכתי אותה לאמצעי מקומם שתפקידו לחדור לנבכי הנפש של הבן/בת. עמדה זאת מכבדת את בנכם/בתכם בכך שהיא איננה כופה אותם להאמין, אך היא מחייבת אותם בכללי התנהגות. בכך גם הצהרתם לכל בני המשפחה עד כמה חשובה לכם ההלכה, תוך צמצום הנוגדנים.

"לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז"

ד. תסכולים, כעסים ואהבה

שאלה: אני חש שמאז שבני עשה מפנה בחייו, ונטש את דרכנו האמונית וההלכתית אני אוהב אותו פחות, אם בכלל. לא טוב לי עם זה, אך יש בי כעסים כה רבים שאיני יכול לתת ביטוי לאהבה שאני מאמין כי היא קיימת.

תשובה:

מה קיבל הבן שלך ממך? התורה היא הבריח התיכון של חיינו. אין להתכחש לצער ולתסכול של ההורים שבנם עזב את הציר המרכזי של חייהם. אך יש לזכור כי החינוך התורני השפיע על בנך בתחומים רבים שאינך מזהה אותם כ"דתיים", אך הם "דתיים מוסווים" שיש לגלות אותם על מנת להבין שהחינוך שנתת השפיע בערוצים רבים.

אתן כמה דוגמאות היכולות לשמש את ההורה המתוסכל והדואב.

יחס למשפחה – האם הבן תומך? עוזר? נענה לבקשה לעזרה עוד בטרם הועלתה?

צבא, תרומה למדינה – האם בנך מילא את חובותיו? אולי הוא אפילו התנדב לשרת ביחידה מובחרת? הוא עשה מילואים בחפץ לב?

מוסריות – בנך חונך 'שלא תגנוב' כולל גם את מס הכנסה, כמו את השכן ממול? הוא למד שלא לפגוע בשני? לשמור על לשון נקייה? להתרחק מזלזול ועלבון בזולת?

משפחתיות – בנך רוצה להקים משפחה, הוא תופס את המשפחה כערך? כבסיס?

ולבסוף  האם יחסו ליהדות הוא שלילי בתכלית? האם הוא נהנה להיות בשבת סביב השולחן (אנא אל תחמיצו לו פנים). האם הוא מקשיב בעניין לדבר תורה שלך, מתווכח, מסכים, מתעניין? (אנא דבר גם אליו, בנחת). האם הוא מקפיד לשבת לידך ביום הכיפורים, בימים נוראים בכלל, בבית הכנסת? (הצע לו זאת, בחביבות בלי לחץ מוגזם). אנא, מצא עוד דוגמאות כאלה.

האהבה מנצחת – אהבו אותו יותר. וסופו, שבשעת מבחן, יראה את דמות דיוקניכם מבצבצת בחלון, כמו יוסף ויעקב בשעתם, ותהיו לו למצפן ומורי דרך לשנים רבות.

הרב רפי פוירשטיין, רב קהילה בהר נוף, י-ם. יו"ר הנהלת רבני צהר

 

עוד בנושא בלב אבות:

מכתב גלוי להורה שחושש שבנו מתחיל להיות דתל"ש / הרב יונה גודמן. לעתים חשים שהנער/ה מתחיל להתרחק מהעולם הדתי וחלילה מתחיל להיהפך לדתל"ש. מה תפקידנו ההורי בעת כזו? במאמר תובנות הוריות העשויות לסייע אף לכל הורה הנמצא במתח עם ילדיו.

בננו/בתנו עזבו את אורח החיים הדתי / אבי רט.  הרב אבי רט עונה לשאלות המרכזיות ששואלים הורים שבנם/בתם נטשו את דרך התורה: היחס אליהם, כיצד לארח אותם, ומה עם בן הזוג/בת הזוג שלהם? ההשפעה על האחים הצעירים?

בני הוריד את הכיפה… / הרב שלמה וילק. בן שנוטש את דרך התורה – זה איננו דבר קל עבור הוריו. זוהי הזדמנות עבור ההורים להביט בצורה אחרת… על הבן, על אורח חייו, וגם על עצמם. ומכאן, נגזרת ההתייחסות…

 

עוד עם הרב רפי פויירשטיין:

בן מתבודד ומסתגר – הבן מתנהג בצורה מוזרה- לפנות לפסיכולוג או לרב?

וידאו: בני ´עסוק´ יותר מידי – "בני עסוק כל היום במחשב". יש הורים שמנסים להגביל זמן מחשב לילדים, ויש שמעדיפים להתעלם. הרב רפי פוירשטיין מציע דרך שלישית.

בת מצווה – כיצד מתכוננים לבת מצווה? תוכנית לימוד, ועל צומת המעבר בחיי הבת

האינטרנט והחופש הגדול – הבת שלי מבלה שעות ליד האינטרנט. אני משערת שבחופש הגדול זה יהיה מהבוקר עד הערב. מה עושים מבלי להיגרר לעימותים אינסופיים?

החברים של הבן – בני בן ה – 12 מתרועע עם ילדים שאינם לרוחנו מבחינה דתית והתנהגותית, האם להפסיק חברות זאת, ואם כן, כיצד?

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה – על חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

חינוך להתמודדות – האם חינוך להתמודדות איננו מחליש את הצעירים?

חינוך להתמודדות – חינוך מוגן או חינוך להתמודדות? לחסן ולהעצים את הילד או להמנע מלחשוף אותו לסיכונים? נשאלת השאלה במישורים שונים – לגבי חברים, בתי ספר, האווירה שבבית…

מה קורה בגיל ההתבגרות – תיאור התהליכים העוברים על מתבגרים והתמודדות ההורים איתם.

עד כמה לדאוג – הבן "חומק בין האצבעות", אני מודאגת…

פסיכולוג או רב – הוא מתנהג בצורה מוזרה. האם ללכת לפסיכולוג ? איננו רוצים לפנות לאיש מקצוע (כגון פסיכולוג) אלא לרב, האם אנו צודקים בכך?

שאלות בוטות של בני נוער – על היחס לשאלות מתריסות בעניני אמונה

תיכון או אולפנה? – רשימת שיקולים בבחירת תיכון או אולפנה שיתאים לאופי של הבת

גבולות – כיצד מציבים גבולות בגיל ההתבגרות?