תגית: דתלש

עד כמה לדאוג

 

שאלה: אנו מרגישה כי בני "חומק לי בין האצבעות". הוא תלמיד כיתה י"א ואני חוששת לעתיד ה'דתיות' שלו. הגורמים לחשש נובעים מצורת לבושו והופעתו החיצונית בכלל, סוג המוזיקה אותה הוא צורך באינטנסיביות רבה. אציין רק שהוא בסך הכול מתפלל יפה, מקפיד על ברכות ולומד מצוין. אך הוא כל כך שונה מציפיותינו, אנו מודאגים.

תשובה:

  1. אשרי אדם מפחד תמיד – דאגה הינה רגש חשוב ההופך אותנו לערניים כלפי המתרחש בסביבתנו, ופעילים בניסיון להבטיח הצלחה. לכן עצם רגש הדאגה אותו את חשה הינו חיובי ובריא.
  2. אל תירא עבדי יעקב – אך יש דאגה משתקת, ויש דאגה המובילה לאיבוד שיקול הדעת. אדם שדאגתו איננה מרוסנת ונשלטת עשוי להגיב בהתפרצות או בשיתוק העשויות אך להחריף את מצבו.
  3. בטח ה' ביעקב – הדאגה לעתידו של בנך עשויה להעביר לו מסר ברור שתוכנו: "אין לי בטחון בך, אינני סומכת עליך". כבדרך אגב (כאילו אין זאת עובדה חשובה כלל ועיקר) את מציינת שהוא מתפלל יפה ומברך וכו'. נראה כי דאגתך משבשת עליך את האפשרות לראות באופן מדויק את כל תכונותיו הטובות והבריאות של בנך.
  4. וזאת הברכה – הביטחון בבנך הוא סוג של ברכה. מחזקת ומכוונת. בנך שונה ממך אך נראה כי הוא ספג ממך את חוט השדרה היסודי של האמונה בתורה ובמצוות. תחושת האמון והביטחון שתשרי עליו, תוך שאת מסבירה לו את טיבה, משמעותה אתה בדרך הנכונה, שינויי הסגנון שלך אינם פוגמים בזהותך היסודית , 'חזק ואמץ'.

הרב רפי פוירשטיין, רב קהילה בהר נוף, ירושלים. חבר הנהלת רבני צהר

עוד עם הרב רפי פויירשטיין:

בן מתבודד ומסתגר – הבן מתנהג בצורה מוזרה- לפנות לפסיכולוג או לרב?

וידאו: בני ´עסוק´ יותר מידי – "בני עסוק כל היום במחשב". יש הורים שמנסים להגביל זמן מחשב לילדים, ויש שמעדיפים להתעלם. הרב רפי פוירשטיין מציע דרך שלישית.

בת מצווה – כיצד מתכוננים לבת מצווה? תוכנית לימוד, ועל צומת המעבר בחיי הבת

האינטרנט והחופש הגדול – הבת שלי מבלה שעות ליד האינטרנט. אני משערת שבחופש הגדול זה יהיה מהבוקר עד הערב. מה עושים מבלי להיגרר לעימותים אינסופיים?

החברים של הבן – בני בן ה – 12 מתרועע עם ילדים שאינם לרוחנו מבחינה דתית והתנהגותית, האם להפסיק חברות זאת, ואם כן, כיצד?

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה – על חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

חינוך להתמודדות – האם חינוך להתמודדות איננו מחליש את הצעירים?

חינוך להתמודדות – חינוך מוגן או חינוך להתמודדות? לחסן ולהעצים את הילד או להמנע מלחשוף אותו לסיכונים? נשאלת השאלה במישורים שונים – לגבי חברים, בתי ספר, האווירה שבבית…

חלה הדרדרות דתית אצל בננו – התייחסות חיובית לבן שמפסיק לשמור מצוות, והתלבטות האם להוכיח ולהעיר לו

מה קורה בגיל ההתבגרות – תיאור התהליכים העוברים על מתבגרים והתמודדות ההורים איתם.

פסיכולוג או רב – הוא מתנהג בצורה מוזרה. האם ללכת לפסיכולוג ? איננו רוצים לפנות לאיש מקצוע (כגון פסיכולוג) אלא לרב, האם אנו צודקים בכך?

שאלות בוטות של בני נוער – על היחס לשאלות מתריסות בעניני אמונה

תיכון או אולפנה? – רשימת שיקולים בבחירת תיכון או אולפנה שיתאים לאופי של הבת

גבולות – כיצד מציבים גבולות בגיל ההתבגרות?

בננו / בתנו עזבו את אורח החיים הדתי

שאלה: בני/בתי פרק עול תורה ומצוות. הוא אטום כעת לדברי השכנוע שלי לשוב לדרך התורה. אינני יודע/ת כיצד להתייחס אליו? ומה נכון לדרוש ממנו בבית?

תשובה:

שאלה זו נוגעת בעצם בשלושה מעגלים. האחד – זה הנער עצמו, מה שמתחולל לו בראש ובנשמה – השאלות, ההתחבטויות, ההתמודדויות, והמסקנות אליהן הגיע בשלב הזה של חייו, מסקנות הנוגדות וסותרות אורח חיים שלם שגדל בו והתחנך עליו.

המעגל השני הוא יחסי ההורים בפרט והאחים ושאר קרובי המשפחה המצומצמת והמורחבת בכלל – עם הנער שפרק עול תורה ומצוות. הנער שינה את המציאות ואת כללי המשחק שהיו נהוגים בבית עד כה, ולאור זאת על המערכת הביתית להתארגן מחדש למציאות שנוצרה.

המעגל השלישי הוא מעגל הבית עם העולם החיצון – השכנים, החברים, הקהילה, שכל אלו רואים וצופים במה שקורה, דבר היוצר אי נעימות, אי נחת, בושה וכדו' למשפחתו של הנער, המוצאת את עצמה בסיטואציה חברתית קהילתית חדשה, שרגשי בושה ואולי אף אשמה קשורים בה ונלווים אליה.

נדמה שבאופן עקרוני הקו המנחה והעקרוני בטיפול בסוגיה הזאת צריך להיות – ראיה וחשיבה לטווח ארוך. נוצרה כרגע מציאות של משבר, כאשר הנער החליט מה שהחליט. יתכן והוא יתמיד בדרכו זו עד יומו האחרון, אולם יתכן שבחלוף זמן כזה או אחר, ימים, חודשים או שנים, בנסיבות כאלה ואחרות, הוא יגיע למסקנות שונות על החיים ועל אורח חייו, וירצה לחזור למחוזות וערכי ילדותו ונערותו.

הכלל הראשון הוא לא לשרוף גשרים, ולא להיכנס למצב של ניתוק, הענשה, ניכור, סנקציות, איומים, קנסות, האשמות, וכדו' מהדברים הללו.

הנער צריך לדעת שני דברים עיקריים – שלכאורה נראים סותרים, אך החוכמה היא לעשות וליישם אותם בו זמנית עם כל הקושי והמורכבות. האחד – שמעשיו גורמים לעוגמת נפש רבה, והשני – שהאהבה אליו לא פחתה כהוא זה.

האהבה לנער איננה מותנית לא בציון ולא ברמה דתית. האהבה אליו היא בכוח היותו הבן. האהבה הזו למרות הצער ועוגמת הנפש צריכה להישאר יציבה. צריך לומר לו את זה, לשדר לו את זה ולחיות כך בפועל. במקביל, גם לומר לו שזה מצער מאד, ושזה גורם לעוגמת נפש.

קו הפעולה צריך להיות הידברות מתמדת. קשר פתוח ורציף, לא נתק חלילה. יש לנסות לשבת עם הנער, לא בעידנא דריתחא, אלא בזמן של רגיעה, אולי תוך כדי טיול, או הליכה למסעדה, על מנת ליצור מסגרת לשיחה נעימה – ולנסות להגיע איתו ל'חוזה', שעיקרו – אנחנו מבינים שאתה רוצה לשנות דברים מסויימים, לנו מצד שני יש עקרונות ורצונות משלנו, ולפני ואחרי הכל אנחנו רוצים להמשיך ולהיות משפחה אוהבת. בוא נראה ביחד איך מוצאים את הדברים שכל אחד מן הצדדים מקבל או לא מקבל, עושה או לא עושה. יסבירו לו שעם כל רצונו לעשות שינוי בחייו, זה לא הגון ומוסרי שהוא ישפיע על אחיו הקטנים שעדיין בבית, ועדיין נתונים לקו החינוכי והרוחני של ההורים, ולכן אם אכן הנער הגון וישר עם עצמו ודרכו – עליו להיות גם הגון כלפי אחיו ומשפחתו, ולא ליצור אצל אחיו הקטנים קונפליקט או התנגשות עם דרך ההורים. יחיה את חייו כפי אמונתו, אבל בכל מה שקשור לאחיו – גם אם יש דברים של מראית עין – עליו להבין את המשמעות של מעשיו. דרך המשא ומתן הזה היא הדרך היחידה שמשאירה אווירה טובה, ופתח לשינוי עתידי בע"ה.

דרך של איומים, קנסות, גידופים, התעלמות עד כדי גירוש מהבית או משהו בדומה – סופה שתשאיר את שני הצדדים מוכים פצועים וחבולים, שככל שיחלוף הזמן, יגברו הנתק והניכור ההדדיים. כיווּן ההסכמה בין ההורים לבן צריך להיות שמה שקשור לחיי הפרט שלו – תפילות או מעשים הנעשים בד' אמותיו – יעשה כהבנתו עם כל הצער שבדבר – ולכן יש להניח לו בעניין הכיפה, או חילול שבת שנעשה בחדרו בצנעה. אולם בדברים הקשורים לפרהסיה של הבית ושל המשפחה – סעודה משפחתית, לבוש באירוע משפחתי, עליו לכבד את בית ההורים – ולוּ מדין דרך ארץ ונימוס, גם אם לא מתוך הסכמה רוחנית או הלכתית.

אם אינו מתגורר בבית – נדמה שנכון להמשיך ולהזמין אותו לבקר ולבוא – גם אם הביקור יהיה כרוך בחילול שבת. להציע לו כמובן לבוא לכל השבת אבל לא להתנות את הביקור בכך. בע"ה בחלוף הימים, כשיחוש את חום השבת ואת חום המשפחה, וישווה את זה לקרירות הבדידות ולניכור שבעולם השני, יש סיכוי שישוב לכור מחצבתו.

שאלה: הבן/הבת עבר לגור עם בן זוג (ללא חו"ק) בדירה משותפת. כיצד להתייחס לבן הזוג – לשוחח איתו או להתעלם ממנו? לארח אותם יחד בשבת? בחדרים נפרדים? האם לדרוש מהם התנהגות צנועה בין כותלי הבית (חיבוקים בפני בני הבית…)? האם לבקר בביתם? האם לתמוך בהם כלכלית?

תשובה:

מרבית העקרונות שכתבתי בתשובה הקודמת תקפים גם לזו, והעיקרי שבהם – שמירה על ערוץ תקשורת פתוח כן וגלוי.

אם אכן נעשה מעשה בפועל של מעבר לחיים משותפים עם בן/בת זוג – הרי שנוצרה כאן מציאות בפועל. האפשרויות המעשיות הניצבות בפני ההורים [מעבר לתפילה וצדקה] הן או התעלמות, התנתקות, התנכרות והחרמה, או ניסיון לשמור על רמה כזו או אחרת של קשר והידברות, מתוך תקווה ותפילה שיבואו ימים אחרים, וכי החום והאהבה יעשו את שלהם וישובו בנים לגבולם.

גם במקרה הזה הייתי מציע להורים ליזום שיחה עם הזוג – שיחה שתהיה באווירה ותפאורה נעימה. לא שיחה של כעסים והאשמות, אלא שיחה שיש בה כבוד הדדי. בשיחה הזו יציגו ההורים את צערם, וגם את רצונם למצוא דרך להמשך קשר. הכיווּן הכללי צריך להיות מיפוי הקווים האדומים של כל אחד מהצדדים. המגמה צריכה להיות שבכל מה שקשור לחיים הפרטיים של הזוג, ולדברים המתנהלים בביתם – עם כל הצער שבדבר – אלו החיים שלהם.

אולם מה שקשור לחיים בפרהסיה של הזוג, ובמיוחד בבית ההורים, שכשם שהזוג מבקש שיכבדו אותו, כך עליו לכבד אחרים, ובמיוחד את בני המשפחה – כאן יש להסכים – שכן מארחים אותם לשבת, כמובן מזמינים אותם לכל השבת, גם אם יודעים שירצו לחזור באמצע [כשם שנוהגים בהזמנת אדם חילוני לשבת], בבית ההורים הם לא ישנים בחדר אחד, ובבית ההורים גילויים של חיבה בפרהסיה, שאינם מקובלים בבית הזה- לא יעשו. מצד שני ההורים יבקרו בביתם, ולא ימנעו מתמיכה כלכלית. הילד נשאר ילדם, וכשאוהבים מישהו, וכשבאמת אכפת ממישהו – באים לבקר בביתו. שום תועלת לאף צד לא תצמח מהחרמה והתנתקות. ההורים 'יאכלו את עצמם' ואת בריאותם, הזוג יחיה את חייו מרחוק, ושום תועלת או ברכה לא תצא מזה.

החיים הם דינאמיים ומשתנים. יכול להיות שהזוג יתבגר, או יתחתן, ויהיו פעם הורים, ודברים שרואים משם לא רואים מכאן וההיפך, ובהחלט יתכן שבחלוף הימים  אם המים לא יהיו סוערים וזעופים – הספינה תרצה להטיל את העוגן בנמל הבית החם, האוהב והמוכר.

שאלה: יש לנו בבית ילדים צעירים/קטנים. אני חושש שהם יושפעו לרעה. כבר עתה אני רואה את ההשפעה השלילית? כיצד ניתן לחסום את ההשפעה השלילית? כיצד ניתן להסביר להם מדוע דרישותינו מהם שונה מדרישותינו מהבן/הבת הנ"ל?

תשובה:

האמת היא הדרך הפשוטה גם אם הכואבת ביותר. אי אפשר להסתיר מהילדים את המציאות או לטייח אותה. אין ברירה אלא מלומר לילדים את האמת, כמובן בשפה שהם מבינים לפי גילם ותפישתם. לומר להם – לצערנו, אחיכם הגדול בחר בדרך חיים אחרת מזו שחינכנו אותו. זה מצער אותנו מאד ומכאיב לנו. אנחנו מקווים שב"ה הוא יחזור בו ויחזור אלינו. אנחנו אוהבים אותו מאד אבל גם מצטערים מאד. אנחנו מתפללים לה' שנעמוד בניסיון הזה, וכי ה' יפתח את ליבו לחזור לדרך שבה אנו מאמינים ושלאורה חינכנו אותו. אנחנו מכירים אותו – ויודעים שהוא בחור טוב וישר. אנחנו אוהבים אותו ואת התכונות הטובות שיש בו, למרות שאנחנו חושבים שהוא טועה מאד במה שהוא עושה עכשיו, ועם זאת אנו מקוים שמעשיו נובעים מחולשה או מניסיון לחיפוש ולבירור, וכי בע"ה, ימצא את דרכו הנכונה והראויה בחיים.

אתם עדיין קטנים, עדיין באחריותנו, עדיין בבית, ועדיין מחוייבים לכללים שבבית. כשתהיו גדולים ומבוגרים – כל אחד מכם יבחר את הדרך שלו בחיים. כל זמן שאתם כאן – אלו הכללים, וגם אם אחיכם בחר להפר אותם או לשנות אותם – זה מצער אותנו מאד, אבל זה לא קשור אליכם, לכללים שבבית ולחינוך שלכם.

 אבי רט, ראש מכון ש"י באונ' בר אילן, וראש מרכז 'קריאת כיוון' לייעוץ והכוונה אישית משפחתית וחינוכית ברמת אביב.  052-4270900

מחשבות והרהורים על ילד שאינו שומר תורה ומצוות

פותחים את הדלת ל ילד שאינו שומר תורה ומצוות ?

קשה לי לתת רצפטים, אני מאמין שכל מקרה הוא עולם בפני עצמו, חלק ממארג משפחתי רחב יותר, ק"ו שקשה לי לכתוב רצפטים. אכתוב כמה מחשבות שכדאי לקחת בחשבון בדיון על הנושא.

באופן בסיסי צריך לזכור שכשם שיתכן והשארת הילד בבית תשפיע לשלילה על האחים הקטנים, כך גם יתכן שהרחקתו מהבית תשפיע לשלילה על האחים הקטנים, בנושאים דתיים או ש"אינם דתיים", כמו הביטחון בשייכות למשפחה. הרחקת ילד שאינו שומר תורה ומצוות עלולה לערער אצל אחיו הקטנים את הביטחון הבסיסי בקשרי הורים-ילדים אצלם במשפחה, מה שעשוי לגרום נזקים רבים.

לדעתי ההתמודדות הזו היא חלק מהתמודדות רחבה יותר שלנו עם המציאות החברתית-תרבותית בה אנחנו חיים. אנחנו חיים בתוך חברה מעורבת בין שומרי תורה ומצוות לבין שאינם שומרי תורה ומצוות, והיחס כלפי אלו שאינן שומרי תורה ומצוות לא מתחיל כאשר יש משהו כזה בבית. לא תמיד ההעדפה שלנו היא רק כלפי אלו ששומרים תורה ומצוות. נדמה לי שאנחנו נדרשים לחיות עם כמה אמות מידה שיפוטיות במקביל, ויתכן ומציאות כזו בתוך הבית מזמינה אותנו להעניק את המורכבות הזו לילדים.

יש משפחות שבהן הילדים חשופים יותר לחברה כללית ויש שפחות, אבל כולנו יודעים שמידת החשיפה לכשעצמה היא לא בהכרח הגורם המשמעותי ביותר למידת ההצלחה החינוכית עם כל ילד וילד. אבל, במקרים מסוימים, יתכן שתופעה של ילד שאינו שומר תורה ומצוות צריכה לעורר את ההורים לשינוי ביחס שלהם כלפי מידת החשיפה של ילדיהם לחברה הכללית לכאן או לכאן. שכן לעיתים עודף חשיפה עשוי לגרום לילד משיכה לאורח חיים שונה מהבית, ולעתים דווקא אי חשיפה עשוי לעורר עניין וסקרנות על אפשרות אחרות שיש מחוץ לבית.

נדמה לי שבאופן כללי, במידה רבה ילדינו גדלים במציאות בה הם צרכים לבחור האם הם רוצים לשמור תורה ומצוות או לא, משום שבפועל הם חשופים באופן משמעותי לאנשים שאינם שומרים תורה מצוות. יחד עם זאת, נראה לי ברור שבדרך כלל, ההכרעה של נער שלא להמשיך בדרך ההורים נובעת לא רק משיקולים "דתיים" – אידיאולוגיים או רוחניים. כיום שהשורשים של ההכרעה אינם רק "דתיים", ממילא הטיפול והיחס כלפי התופעה לא יכולים להישאר רק במישור ה"דתי" אלא צריכים לקחת בחשבון מכלול שלם של שיקולים. הדבר נכון לא רק ביחס לילד עצמו שאינו שומר תורה ומצוות אלא גם ביחס לאחים.

בשולי הדברים אוסיף שלדעתי תחילת הדיון של הורים או עם הורים במקרה כזה ראוי שלא תהיה ממוקדת בהשפעה של הילד עם אחיו הקטנים אלא בהשפעה של הילד עליהם!! לא רק על ההתנהלות שלהם בבית אלא בעיקר על העולם הפנימי-נפשי שלהם. אין לי ספק שהרבה הכרעות  מעשיות מושפעות  ומוכרעות מתוך  מה שקורה בעולם  הפנימי  של ההורים,  וראוי

שתהיה להם מודעות מפותחת לעולם זה. לדוגמא, הורה שחווה כשלון קשה, או ייאוש כאשר בנו הכריע שלא לשמור תורה ומצוות עשוי לעצב את התנהלותו בחיים מתוך תחושות אלו באופן לא מודע תוך כדי שהוא מצדיק את התנהלותו ב"טובת האחים הקטנים". מציאות של בן שאינו שומר תורה ומצוות עשויה להיות מציאות טעונת רגשות אצל ההורים, ולכן ראוי שהורים קודם כל יעברו תהליך של עיבוד של הרגשות שלהם עם עצמם, אולי בסיוע של איש מקצוע אם יש צורך ורק אחר כך יחשבו כיצד להתנהל גם מול האחים הקטנים ככל שההורה יהיה מסודר יותר עם עצמו, בטוח יותר עם עצמו, ביחס לילד שאינו שומר תורה ומצוות, כך יעברו הדברים טוב יותר גם לאחיו הקטנים.

דברים אלו נכתבו ב"שולי הדברים" אבל במידה רבה הם הדברים החשובים ביותר.

הרב צחי להמן, ראש בית מדרש מרץ וחבר הנהלת צהר.

עוד בנושא בלב אבות:

וידאו: הקשבה וגבולות חלק ג' – השפעה על אחים צעירים / טל-לי אביב כהן. הילד הגדול מתנהג בצורה שלא מקובלת עליכם? איך להתנהג איתו? מה להגיד לאחים הקטנים שרואים את ההתנהלות שלו?

מכתב להורי דתל"ש – פרק ב: התמודדות עם ההשפעה על האחים הצעירים / הרב אהרן איזנטל. הפחד מהשפעה שלילית על האחים הצעירים עלול לקלקל את היחס הנכון לדתל"ש. האם הפחד מוצדק? כיצד מתמודדים איתו?

קצה החוויה ההורית – יש דבר כזה?? / מתתיהו שליאכטר. הנער מורד ומתריס. עולה אצל הוריו מחשבה שהסתיים תפקידם ההורי. אולי אפילו להוציא אותו מן הבית. ומה הלאה?

נערה דתייה היוצאת עם נער חילוני

שאלה:
בתי (בת 16) תלמידת אולפנה פגשה נער חילוני, והם יוצאים יחד. ניסינו להסביר לה שזה לא מתאים לנערה דתייה לבלות עם נער חילוני, אבל היא לא מקשיבה. לדבר איתה על זה, זה כאילו לדבר אל הקיר. מה נכון לעשות? עד עכשיו דיברנו איתה בטובות, האם אנחנו צריכים להיות יותר קשוחים איתה?

תשובה:

שלום ואור,

מצב זה של קשר בין נערה דתייה לנער חילוני הוא בהחלט מורכב, ובהנחה שההורים מיצו את הכלים ההסברתיים שברשותם – כפי שהם רומזים במכתבם – הרי שהמצב מורכב עוד יותר. הניסיון מלמד שקשר רומנטי כזה עלול להתרחב אל תרבות הפנאי ואף לערער את עולם האמונה והמצוות.

יש לזכור שמדובר בגיל ההתבגרות שבו יש אצל המתבגרים רצון פנימי לעצמאות ולעיצוב זהות עצמאית, ועל כן הם אינם נוטים לקבל בקלות את דעת המבוגרים.

איני סבור שקשיחות היא הפתרון האולטימטיבי. על ההורים לזכור שמטרתם היא לעורר בבִתם את ההכרה בדרך שחונכה אליה ולחבר אותה אל שמירת המצוות והמסורת. לכן עליהם לקיים הערכה זהירה האם הקשחה תועיל לעניין או תביא לריחוק ואף לניתוק יחסים – גם אם זמני – ח"ו.

 כמו בכל סוגיה חינוכית גם כאן נדרשת סבלנות, וגם אם נראה בתחילה כאילו אין מה לעשות, עדיין אפשר "לנצח" במערכה.

אין ספק שנכונותה של הבת לקבל מההורים ומידת שיתופה את ההורים בלבטיה תלויות במידה רבה באופי במערכת היחסים שהשכילו ההורים להעמיד במשך השנים. במידה שמערכת יחסים זו סבירה, רצוי להעצים ולטפח את הקשר, את היחס החם והמקרב, ובכך לפתוח ערוץ של דיבור על תחושות, על מחשבות, על רגשות, על החיים, על אידיאלים ועל ייעוד. רק מתוך שיחות עומק ובנעימוּת יוכל המסר להתקבל ע"י הבת, גם אם זוהי דרך ארוכה שהיא קצרה.

כשיש בסיס לשיח שכזה, יכולים ההורים לדבר גם עימה על החששות שלהם. בסיס כזה גם יאפשר להציב גבולות לקשר שלה עם הבחור, כמו "את לא ישנה אצלו", "לא בשבת…" וכדו'. כך משאירים לבת איזה מרחב של תמרון לנהל בינתיים את הקשר מבלי להרגיש צורך לחצות גבולות ולהסתיר מהוריה מידע או התנהלות.

 על בסיס זה, ניתן לגוון את דרכי ההסברה – אם להפנות אותה לאנשים (אולי צעירים…) בעלי שפה משותפת איתה, או להתייחסויות רבות שיש בנושא זה באינטרנט באתרים שונים (חברים מקשיבים, כיפה, מורשת וכו') שם תפגוש את ניסיונם של אחרים ומגוון תגובות מעניינות.

יש לזכור שהאמרה "באהבה ננצח" אמנם איננה מבטיחה תוצאות רצויות, אבל בשנאה (ובסיטואציה הזו: מתח וכפיה) בטוח שנפסיד.

הרב יאיר גנז, ראש אולפנת "נוה דקלים"

פרשת לך לך

לחצו כאן לפרשת וירא

1.  "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה)

מפרש רש"י:

שהכניסן תחת כנפי השכינה. אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום.

שאלה לדיון:

מהי הדרך המועדפת בעיניכם לקירוב רחוקים? דוגמאות: הסברה (הרצאות, שיעורים, מבצעי "פנים אל פנים", לימוד בחברותא), דוגמה אישית (יושר במקום העבודה, הארת פנים, חסד), פעילויות משותפות לדתיים וחילוניים (טיולים, אירועי תרבות), יצירה אומנותית (מוסיקה, כתיבה ואומנויות שונות של יוצרים דתיים), תפילה (להתפלל על הרחוקים שישובו), תורה (לימוד תורה במטרה להשפיע באופן סגולי על עם ישראל כולו), עיסוק והתבוננות בנפלאות הטבע.

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. מתוך "לפרקים" חלק ב' עמ' רמ"ה-רמ"ט (הרב יחיאל יעקב ויינברג)

תקציר: הדרך הטובה ביותר לקירוב רחוקים היא על ידי עשיית חסד. מעשי חסד פותחים את לב הזולת ובכך נסללת הדרך להליכה בדרכם של עובדי ה'.

אין לך דבר מושך כל-כך לב בני-אדם ומקרבו לרעהו כמעשה חסד מצד חברו. ואין לך דבר מרומם את הרוח יותר מדוגמא אנושית נהדרה. ומכל נפלאות הטבע אין לך דבר עושה רושם כל-כך עז בנפש כמו התגלותו של חיזיון מוסרי פלאי באיש מופתי.

מעשה חסד של איש טוב היה מאז ומעולם מפתח לליבות בני-אדם ואפילו האטומים ביותר…

ומהו הפלא אפוא אם דברי אברהם אבינו על אמונת-השם ויחודו מצאו מסילות בליבות בני דורו עובדי האלילים. וכי מי היה מוכשר יותר ממנו להכניס גרים תחת כנפי השכינה. וכן חז"ל על הפסוק (בראשית כא, לג) "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם" אמרו (סוטה י, ב): "אל תקרי 'ויקרא' אלא 'ויקריא', מלמד, שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב, כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלוקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם". הודו! – אין בירה בלא מנהיג, והיציר יעיד על יוצרו…

ובכח אותה תעמולה היה אברהם אבינו מקרב את ליבותיהם של בני-אדם לאביהם שבשמים. וכמו שאמרו על הפסוק (בראשית יב, ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן" – שהיה אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים (שיה"ש רבה א, ג).

לא בהרצאות פילוסופיות על דבר מהות הישות, על מעשה בראשית ועל מהות הבורא הכניס בליבם אמונה בבורא עולם, אלא בצדק. במעשה צדק וחסד שהפיץ סביבו. לא בהיקשים הגיוניים הכירו את הבורא, אלא באספקלריא המאירה של הצדק ראו את מנהיג העולם בטובו.

 

ב. הראי"ה קוק קובץ א, תרצ"ג (מובא בחומש הראי"ה שערכו הרב יאיר רמר והרב חגי לונדין):

תקציר: הדרך לגרום לאנשים לקרוא בשם ה' היא דרכו של אברהם אבינו, דרך של אהבה, חמלה וחסד.

בכל בוקר חסד אברהם מאיר בעולם, והנשמה משתוקקת לאור החירות העליון, להתודעות האלוקית הבהירה, הבאה רק מתוך הכרה ואהבה, מתוך רוחב לב מדושן עונג רוחני, שיש בו זעם נסתר על האלילים המדכאים את רוח האדם, מטמטמים את ליבו ומזהמים את גויתו. ומרוב אהבה וחמלה, ומרוב עושר דעת, ויושר מלא טוהר, סולל הוא נתיבות עולמים לגוי ואדם, לקרוא בשם ד'…

 

ג. רמב"ם הל' יסודי התורה ה, יב:

תקציר: הדרך לגרום לקידוש שם ה' בעולם היא הדוגמה האישית. האדם השלם בכל מעשיו, הן בין הבריות והן ביחס לקונו, יוצר רצון בקרב מכיריו להידמות לו ובכך הוא מקדש את השם.

וכן, אם דקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עימהם ומקבלן בסבר פנים יפות, ונעלב מהן ואינו עולבן, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם – עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבין אותו ומתאוין למעשיו, הרי זה קידש את השם ועליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג).

 

ד. רמב"ם הל' יסודי התורה ב, א:

תקציר: דרך חכמת הטבע והתבוננות בנפלאות הבריאה ניתן להגיע לרצון עז לדעת את ה'.

…והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלוקים לאל חי (תהילים מב, ג)

 

2. "הנה נא ידעתי כי אשה יפת-מראה את" (בראשית יב, יא):

שאלה לדיון:

מה צריך להיות מקומו של היופי בחיינו? כמה יש להשקיע בו, לשים לב אליו, להעריך דברים על פיו?

הצעות למקורות המתייחסים לעניין:

א. רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ה':

תקציר: היופי הוא אמצעי להרחיב את הנפש ולהעניק לה בריאות וחוסן על מנת לקבל חוכמה.

וּכְשֶׁיָּשִׂים הָאָדָם כַּוָּנָתוֹ אֶל זֶה הָעִנְיָן, יְבַטֵּל מִפְּעֻלּוֹתָיו וִיחַסֵּר מִמַּאֲמָרָיו הַרְבֵּה מְאֹד. כִּי מִי שֶׁיְּכַוֵּן אֶל זֶה הָעִנְיָן – לֹא יִתְעוֹרֵר לְפַתֵּחַ הַכְּתָלִים בְּזָהָב, אוֹ לַעֲשׂוֹת רִקּוּם זָהָב בִּבְגָדָיו הַנָּאִים. אִם לֹא יְכַוֵּן בָּזֶה לְהַרְחִיב נַפְשׁוֹ כְּדֵי שֶׁתַּבְרִיא וְיַרְחִיק מִמֶּנָּה חָלְיָהּ, עַד שֶׁתִּהְיֶה בְּהִירָה זַכָּה לְקַבֵּל הַחָכְמוֹת. וְהוּא אָמְרָם, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "דִּירָה נָאָה, וְאִשָּׁה נָאָה, וּמִטָּה מֻצַּעַת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים". כִּי הַנֶּפֶשׁ תִּלְאֶה וְתַעֲכֹר הַמַּחֲשָׁבָה בְּהַתְמָדַת עִיּוּן הַדְּבָרִים הָעֲכוּרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּלְאֶה הַגּוּף בַּעֲשׂוֹתוֹ הַמְּלָאכוֹת הַכְּבֵדוֹת עַד שֶׁיָּנוּחַ וְיִנָּפֵשׁ, וְאָז יָשׁוּב לְמִזְגּוֹ הַשָּׁוֶה – כֵּן צְרִיכָה הַנֶּפֶשׁ גַּם כֵּן לְהִתְעַסֵּק בִּמְנוּחַת הַחוּשִׁים בְּעִיּוּן לַפִּתּוּחִים וְלָעִנְיָנִים הַנָּאִים, עַד שֶׁתָּסוּר מִמֶּנָּה הַלֵּאוּת. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: "כִּי הֲווֹ חָלְשֵׁי רַבָּנָן מִגִּרְסַיְהוּ הֲווֹ אָמְרֵי מִלְתָא דִּבְדִיחוּתָא". וְיַחְשֹׁב שֶׁעַל זֶה הַצַּד – לֹא יִהְיוּ אֵלֶּה רָעוֹת וְלֹא מַעֲשֵׂה הֶבֶל, רְצוֹנִי לוֹמַר: עֲשִׂיַּת הַפִּתּוּחִים וְהַצִּיּוּרִים בַּבִּנְיָנִים וּבַכֵּלִים וּבַבְּגָדִים.

ב. הראי"ה קוק, עין איה, ברכות מג, נב:

תקציר: יש למצוא את האיזון בין היופי שמרחיב את הדעת ומשמח את הנפש ויכול להוביל לדעת ה' באופן שלם ומרומם יותר, לבין השעבוד ליופי באופן שהאדם נמשך אחריו כל כך עד שאינו יכול לסבול דבר שאין בו חן ויופי חיצוני.
אל יצא במנעלים המטולאים, איני והא רחב"א נפיק בטלאי ע"ג טלאי. הרגשת היופי ראוי לאדם שלם שלא ימשך אחריה יותר מדאי, עד שיהי' משועבד לה ולא יוכל לסבול דבר שאין בו חן ויופי חיצוני. כי באופן זה יהפך לו זה החוש שניתן לעדן את החיים ולהרחיב את הדעת ולשמח את הנפש, למקור דאבון ושממון נפש, כי בכל מקום אשר [לא] יתמלאו בו חוקי היופי לפי טעמו ימצא בו קצפה ומפח רוח. אמנם גם לא יתכן להתעמר בכח הנשגב הלזה עד שימחק רגשו הנכבד, שהרי הוא מוכן לרומם את הנפש ולהכין את האדם לדעת האמת והכבוד האמיתי, עד שיקח חלק רשום בשלימותו האמיתית, שהיא הדעת את ד' וההתענגות על טובו ותפארתו. ע"כ רחב" א נפיק, כדי להורות שעכ"פ ראוי להרשים ג"כ בנפש רושם הבלתי-קפידא ושחרור השיעבוד ביחש אל נועם חמדת היופי. ולעומת זה לא יצא באופן העושק את הרגש הנחמד הזה באופן בולט יותר מדאי, כדי שלא לטשטשו מעקרו ויבא למדה זו שלא ימצא בו כח להשתמש כערכו באופן הראוי. ע"כ ימנע מטלאי ע"ג טלאי, כי כוחות הנפש מתפעלים מהפעולות והלבושים, ע"כ ב' הרשמים המה סימנים ומדריכים לשביל הממוצע.

 

ג. הרב סולובייצ'יק, ימי זיכרון עמ' 124-125:

תקציר: היופי הוא חיובי מעיקרו, אולם רק אם הוא בא יחד עם התנהגות מוסרית. הנאצים ליוו את אחינו לתאי הגזים לצלילי מוסיקה קלאסית!

האדם נמשך ליופי מעצם טבעו: אוהב הוא מאד יופי, תפארת, צורות סימטריות, שלל גוונים והרמוניה. כולנו אוהבים להביט בפרחים נאים, תיאום נכון של צירופי צבעים, נופים נאים, מראות של זריחת השמש ושקיעתה, אנשים יפים וילדים נחמדים…

אכן היהדות מעריכה ומוקירה מאד את היופי… היהדות דורשת מאדם בישראל שישקוד תמיד על תפארת ויופי: זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב) – התנאה לפניו במצוות (שבת קלג ע"ב). אלא שתמיד ידעה היהדות כי יופי וחסד וקדושה אינם הולכים יד ביד בכל עת, וכשהם נפגשים – עלולות להתעורר סכנות. יש שהיופי בא מעיקרו לחפות ולהעלים הפקרות ואכזריות, בהמיות, הידרדרות מוסרית וטומאת נפש. לעיתים עלול היופי להיות זהה עם חיים של הוללות, חיים שאין בהם מרגשי החסד והרחמים… וכי לא צלילי מוסיקה קלאסית של בטהובן ושוברט היו מלווים את צעדיהם האחרונים של אחינו לתוך תאי הגזים? ידוע שאחד הרוצחים הנאצים שבווילנא היה מנגן בימינו מוסיקה של שופן וביד שמאל – רוצח ילדי ישראל!

לכן ציוותה לנו התורה להיזהר ולהסתכל בעיניים ביקורתיות ביפיפיותו של יפת. לפעמים היא טובה מאד ומן הנכון הוא לשבחה ואת הישגיה… אך צריך להיזהר לא להחליף את היופי והפאר הצרוף והטהור של יפת באותו הברק החיצוני שלו, שתוכו אינו אלא בהמיות, הפקרות וטומאה מוסרית.

בני הוריד את הכיפה…

Jpeg

שאלה: בן שהוריד כיפה – כיצד להתייחס אליו באופן כללי? ובמיוחד כשנמצא אצלנו בבית – לדוגמא שבתות, כשרות,  וכו'. במיוחד שאיננו מעוניינים שישפיע על אחיו הקטנים?

תשובה: כמה קשה וודאי לראות את בנכם ללא כיפה. כשאומרים לי לעיתים "העיקר הבריאות", תשובתי היא כי הבריאות אינה עיקר, אלא התוכן אותו אנו מעניקים לחיים בריאים. הכיפה מסמלת בעינינו עולם ערכי שאין בלתו, את מסורת ישראל שאנו כה רוצים להמשיכה, מזכירה לנו את סבא וסבתא, ואף מעלה בנו זיכרונות וטעמים ורגעי התעלות שבננו עשוי שלא לחוות. אתם וודאי שואלים את עצמכם האם אתם אשמים ואיך יכול להיות שעליתם לארץ / חזרתם בתשובה / עברתם ליישוב תורני / הייתם ליברלים מאוד עם הילדים / לא הכנסתם טלוויזיה לבית / השקעתם כ"כ הרבה בילדים / הקפדתם על ארוחת ערב משפחתית / עשיתם הכל… ובכל זאת זה קרה.

לצערנו אין תעודת ביטוח לכך שאם נעשה, אנו ההורים, הכל כמו שכתוב בספרי העצות, כולל אלו שאתן אני, מובטח לנו כי ילדינו יהיו כמו שרצינו שיהיו. העצות טובות, הילדים נהדרים, ההורים מצוינים, הכיפה נסרגה באהבה, אך משום מה הסיכה המחזיקה את הכיפה לא החזיקה מעמד ואיש אינו יודע מדוע. אז, ראשית לכל, רגשי האשמה שלכם, בין אם אכן טעיתם ובין אם לא, רק יזיקו. הניחו להם כרגע.

שלוש שאלות שאלתם. האחת, כיצד להתייחס אליו באופן כללי? ואני מבין שהכוונה היא, האם נוכל לאהוב אותו כבעבר? האם להתייאש ממנו? האם להמשיך וללחוץ או לשכנע אותו להיות דתי? השניה היא, אי שמירת מצוות בפניכם ובביתכם, וכאן אני מזהה שתי בעיות – האחת היא המבוכה והכאב אותו אתם חשים, והשניה היא הטרפת כלים ואיבוד תחושת השבת וכדו'. והשאלה השלישית, היא ההשפעה על האחים הצעירים, שבשבילם הוא עשוי להוות מודל, או להעלות בפניהם אופציה של חילון, דבר שידרוש מכם התמודדות שיקשה עליכם לעמוד בה.

א. לשאלה הראשונה, כיצד להתייחס אליו באופן כללי? אמנם הכיפה היא כלי מידה לאנשים, ואומרת דבר או שניים על הווייתם ודרך מחשבתם, אולם אל תלכו שולל אחרי מה שאמרתם בעבר כי חייהם של חילונים ריקים מתוכן. אולי נער חילוני יתקשה יותר למצוא תוכן חיובי לחייו, אולם רבים וטובים מצאו והיו לאנשים טובים, שחייהם משמעותיים ודרכם ישרה. המושג "חילוני" הוא מושג מודרני שהשחית את דרך החשיבה היהודית שביקשה שלא לשפוט ולא לכנות איש בשם המגדיר אותו, ובכך חותם את אישיותו וגוזר עליו להצדיק את כינויו. זכרו כי יש קודש גם בחייו של מי שהוריד את הכיפה וחפשו גם אותו, תגלו שהמאור שמצאתם עשוי להפכו למוטב. התורה שלכם יכולה להאיר דרך גם למי שאינו חובש כיפה, ולדעתי ישראל במדבר לא חבשו כיפות, גם לא כולם ולא תמיד שמרו תרי"ג מצוות, ובכל זאת היו לעם בחירה – שנבחר ושצריך לבחור, ולשאת באחריות למעשיו. את העונש נשאיר לקב"ה, בוחן כליות ולב.

רציתם שבנכם ילך בדרך התורה ולא כך קרה, אז האירו את דרכו שלו בתורה, גם הוא זכאי ליהנות מן השבת ומפרשת השבוע ולאכול אוכל של אמא. בעיני זו הדרך להמשיך ולעסוק בתורה ובכל זאת לא כניסיונות שכנוע או הטפה. הרי גם חילונים עוסקים בתנ"ך ותוכלו ללמוד איתו תנ"ך בפרשנותו של מאיר שלו או דב אלבוים, יחד עם נחמה ליבוביץ', רש"י או ספורנו. וודאי תלמדו גם אתם כמה דברים.

ב. לשאלה השניה, אי שמירת מצוות בפניכם ובביתכם. הסבירו לו כי כמו שהוא מצפה שגם מי שאינו ציוני יעמוד בצפירה כדי לכבד את רגשותיהם של אלו שנפגעים מכך, כך אתם מבקשים ממנו להימנע מחילול שבת בביתכם. דונו בכך איתו, אִמרו לו שמאוד כואב לכם לראות אותו ללא כיפה, אולם אתם מכבדים את בחירתו ומבקשים ממנו לכבד אתכם ולא לשבור את קירות הבית, שאינם עשויים מלבנים, אלא עומדים על הרוח היהודית שיש בבית והוא לצערכם לא חש בה. שאלו אותו לדעתו וקיבעו ביחד כללים. לדעתי, אולם אני אומר זאת בלב כבד ומסתפק, אל תעלו בפניו את החשש מהדבקת הילדים הקטנים בנגיף, משום שאז הוא בעיניכם נושא מחלה מידבקת שראוי להרחיקו מחברה אנושית.

ג. לשאלה השלישית, ההשפעה על האחים הצעירים. אמונתי היא כי עדיף גילוי ראש אמיתי, מאשר כיסוי ראש מזויף. אי אפשר יהיה להסתיר משאר הילדים את העובדה כי אחיהם אינו חובש כיפה יותר, ואם תבקשו ממנו לשים כיפה לראשו בנוכחותם, יהיה זה מסר חיצוני חסר משמעות שרק יעשה את הכיפה חסרת משמעות אמיתית.

עצתי היא כי תחליטו שהבן לא יעבור על "מצוות עשה" בבית – דהיינו לא יעשה דבר אקטיבי כנגד ההלכה, אך לא תבקשו ממנו להיות אקטיבי הלכתית ולקיים אילו מצוות, גם לא "לשם מצוות חינוך".

לבסוף, עליכם להתמודד עם ההשפעה על ילדכם האחרים. הבן-האח, העלה ספקות ועורר מבוכות, שהייתם מעדיפים לוּ נשארוּ נחלת התמימוּת שלהם, ועתה תצטרכו לעבור מחינוך בתמימות לחינוך ביקורתי המעורר מחשבה (אני מניח זאת, משום שאם החינוך היה כבר חשוף לביקורת, לא הייתם חוששים מקלקול האחרים). אין מדובר על מעבר לחינוך אפולוגטי – כזה  המתרץ ומתנצל מול הכפירה או העצלות, אלא חינוך מעמיק יותר, מתחכם יותר, שיש בו פנים אקדמאיות, והומור עצמי, ויכולת הכלה, ואף סימני שאלה בסוף משפט כאשר אינכם יודעים תשובה, לא רק סימני קריאה. כשיש חושך, הנטייה שלנו היא לפחד, בדרך כלל מאיום שלא קיים, ואלו המחנכים כשפחד מלווה אותם, פחד מקלקול או מטעות, אות הוא כי הם עצמם צועדים באורו של זרקור רב עוצמה המחשיך את כל מה שסביבו. בנכם הדליק את האור הקטן בצידי הדרכים ומה שראה יצרו גרם לו בלבול והרחיק אותו. תפקידכם להאיר באור חזק יותר, ואז אי"ה ייעלם הפחד ובמקומו תבוא מידת הביטחון. שאר הילדים שלכם רק ירוויחו מכך.

הערה לסיום: שמא ואולי וודאי כי דברי אלה נוקבים, נשמעים בטוחים בעצמם ואין בהם את סימני השאלה אותם אני מבקש. ניסיוני כהורה, כרב ומחנך, לימד אותי כי דרושה החלטיות ואומץ בהתמודדות עם מצבים בלתי אפשריים אלו, וכי אנו חייבים להפוך חשוכא לנהורא ומרירי למתוקי, כדברי הזוה"ק, לא במחיקת מצב קודם אלא בהארתו.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

עוד בנושא בלב אבות:

וידאו: "כיפה, אפשר לחשוב?!" חלק א' / בהפקת לב אבות. מה קורה כאשר האבא מגלה שהבן המתבגר שלו מסתובב בלי כיפה?? התגובה הראשונית לעתים נאמרת מתוך סערת רגשות ולא מתוך מחשבה… איך מגיבים בצורה שיוצרת קרבה ולא נתק, ומאפשרת דיבור…

בני הוריד את הכיפה / הרב יונה גודמן. כיצד להתייחס? האם יש טעם לשכנע? ומה על האחים הצעירים?

להחזיר את הדתל"ש הביתה / ד"ר שרגא פישרמן. ד"ר שרגא פישרמן סוקר במאמרו כמה צעדים חינוכיים העשויים למנוע את ההתרחקות של הנוער משמירת קיום המצוות.

מכתב להורי דתל"ש – פרק א: היחס אל הבן/הבת

שאלה:

בני פרק עול תורה ומצוות. הוא אטום כעת לדברי השכנוע שלי לשוב לדרך התורה. אינני יודע איך להתייחס אליו? ומה נכון לדרוש ממנו בבית?

תשובה:

שבר ובנין

פריקת עול תורה ומצוות של בן או בת מטעינה את ההורים בתערובת של רגשות שליליים המופיעים בעוצמה רבה. לרוב יופיעו רגשי כעס כלפי הילד, תחושת בושה של ההורים בבנם, עצב והלקאה עצמית של ההורים. כל אלו אינם מסייעים להתמודדות עם המצב החדש המחייב היערכוּת נפשית ומשפחתית שונה מזו שנהגה עד כה. על מנת להמשיך ולתפקד כהורים מועילים עליכם ללמוד את מרכיביה של מערכת יחסיהם עם ילדיכם, לבדוק מה אירע כתוצאה מהתהליך המשברי שילדכם עובר, וכיצד תוכלו להועיל לילדכם המתרחק מאורח חיים של קיום מצוות. השורות הבאות הן ניסיון להתבוננות בתבנית זו, ובעקבותיה גם הצעה לקו התנהגותי מוסכם, שעשוי לבנות מחדש את המבנה המשפחתי.

אמון ואהבה

מערכת היחסים בין הורים לילדיהם עומדת על שלוש רגליים: אהבה, אמון וכבוד. כוחות הנפש היסודיים, המקיפים והפעילים ביותר באדם הם האמונה והאהבה. כלומר, ההכרה הנטועה באדם שהוא איננו גרגיר בודד בעולם, אלא חלק ממערכת רחבה, המושתתת על יחסי אמון בינו לבין האחרים באותה קבוצה, ולא זו בלבד אלא שהוא אף קשור עימהם בעבותות אהבה. רגשות אלו צריכים להיות מסופקים בראש וראשונה על ידי הורים לילדם. מאז לידתו הם אמורים להטמיע בתוכו את התחושה שהוא חלק מהם, שהוא יכול לסמוך עליהם ולבטוח בהם, ולא רק שהם נכונים לעמוד לצידו בכל רגע אלא גם אוהבים אותו ומאמינים בו ובחייוכך גם האדם המאמין בבורא עולם הוא מי שיש לו אמון מלא במקור חייו, ואשר נסמך על עובדת חיים זו. שתי תכונות אלו קשורות זו בזו: ככל שהאמון רב יותר, כך מתמלא האדם באהבה למושא אמונתו.

רגשות אלו זקוקים לטיפוח מתמיד.המאמין בבורא עולם אומר מאה ברכות בכל יום, ועונה "אמן" על ברכות נוספות, על מנת לטפח את האמון והאהבה שלו לקב"ה. יש ללמוד מתקנות חכמים אלו שאין די בהבעה חד פעמית של אהבה הורית ואמון בילדינו, אלא יש צורך לנצל כל הזדמנות על מנת להשפיע רגשות אלו עליהם.

כשאדם "מתחלן" הוא מאבד את תשתית חייו במעגל המשמעותי ביותר – יחסיו עם בוראו. אמונתו בה' פוחתת, ולעתים אף נעלמת, והוא מאבד נקודת משען חשובה זו. למרבה הצער

יסודות-חיים אלו מתערערים במקביל גם במשפחתו הגרעינית. האמון שלו בהוריו נפגע שהרי הוא נוטש את דרך החיים אליה הם חינכוהו, ולרוב גם האמון של ההורים בו נחלש. אובדן האמון מחליש גם את האהבה ההדדית, זאת בנוסף לכעסים המתלווים לצעדו של הילד. כתוצאה מכך הילד חש בודד ועזוב. הכאב מתעצם מפני שקיימת צפייה שבשעה שמתערערת אמונתו של אדם בקב"ה, יחושו הוריו לעזרתו ויחזקו את יסודות חייו. אולם בדרך כלל יסודות אלו מזדעזעים זעזוע נוסף באובדן האמון והחלשת האהבה של ההורים בילדם המתרחק מדרך חייהם.

כמובן שאין לבוא בטענות אל ההורים העטופים בצערם ובתסכולם, אך יחד עם זאת הלא גם הם מבקשים להחיש ישועה לילדם, בשר מבשרם. רק אם ייטיבו להבין את מצבו של בנם יוכלו לעזור לו, ומתוך כך גם לקוות שישוב בתשובה שלימה.

ממוצא דברינו עולה שהתרופה לבן תבוא רק אם הוריו יהיו מוּדעים לצורך הנואש שלו באמון ואהבה מצדם. זו תהיה תשובת-מה לאובדנם של אלו ביחסיו עם בוראו. ואם תשאלו כיצד יעניקו לו את אלו, והרי הוא נטש את שמירת התורה ומצוותיה? על כך נשיב שעליהם להתאמץ עתה יותר ולחשוף את כל המידות הטובות הגנוזות בילדם, גם כאלו שקודם לכן לא שמו לב אליהן במידה מספקת. יש לתת בו אמון, אם הדבר אפשרי, כאדם מוסרי, בעל מידות, מסור למשפחתו ולעמו וכדו'. למצוא את כל המעלות שלו, את הבולטות יותר וגם את אלו הנסתרות. יש לדעת שלעתים דווקא מתוך הקושי צומחת אהבה גדולה יותר.

כבוד

כאמור, יחסי הורים-ילדים עומדים גם על רגל שלישית – כבוד.

בעוד שהעולם המערבי עוסק בעיקר בכבוד הילד, הרי שתורתנו עוסקת בכבוד ההורים. בניית האמון הדרוש ליחסים שבין הורים לילדיהם הוא שקובע את המדרג הנכון ביניהם. לא ההורה זקוק לכבוד והערכה, אלא הילד הוא שצריך לכבד את הוריו, למען עצמו. הכבוד יוצר תחושה של פער בין המכבד למכובד, ומאפשר למכבד לקבל מהמכובד, להקשיב לדבריו וללמוד מדרכיו.

כשילד פונה לאורח חיים השונה משל הוריו, הוא מצמצם, ולפעמים מבטל, את ההקשבה שלו להוריו. שוב אין צורת חייהם מהווה לו דגם לחיקוי. הדבר עלול להביא לפגיעה בכבוד שהוא רוחש להם. למעלה מזאת, הפגיעה בכבוד הטבעי של בן להוריו מופיעה כבר בעצם תופעת החילון. כשילד שגדל במשפחה דתית נוטש את דרך החיים של הוריו, הרי הוא כמי שהטיח בפני ההורים שאין דרכם ראויה. ואילו כל אדם מצפה, ובעיקר הורים מילדיהם, ל"אישור" שדרך חייו היא דרך האמת. צירופם של כל אלו מעצים את תחושת העלבון של ההורים. לכך יש לצרף את הבושה מפני המשפחה המורחבת, הסביבה וכו'. לא ייפלא אפוא שהורים רבים מגיבים בכעס, בהבעת בושה ב"בן הסורר", בתחושת קרירות כלפיו וצמצום התמיכה בו ובבקשותיו. הבן כמובן קולט שהוא דחוי מכאן ואילך, הוא מתרחק מהוריו והפער בינו לבין הוריו גדל והולך.

אולם אם ההורים חפצים בטובת בנם, ובודאי שהם רוצים בזה, ובלבם מפעמת תקווה שהוא ישוב בתשובה, עליהם לפעול לצמצום הפערים ולקרב את בנם. כמובן שהדבר דורש עבודה פנימית מרובה ובעיקר שלא יבושו בו. וכיוון שיכבדו אותו, ממילא יוכלו לדרוש ממנו לכבד אותם ואת ביתם. כבוד זה הוא שישמש אותם בבואם להציב כללים להתנהגותו של ילדם, ועל כך בפרק הבא.

בין כתלי הבית

ראשית יש לבוא לידי הסכמה על כללי התנהגות בין כותלי הבית. בכל מסגרת חפצת חיים קיימים כללים שמחייבים את חבריה ואת הבאים בשעריה. הדרישה מילד לכבד את השקפתם ואורח חייהם של הוריו בעת שהותו בביתם נובעת מזכותם הטבעית, והיא מעוגנת ביושר ובצדק האנושי. אם לא יעמדו על עקרון זה לא תהיה להם עמידה בכל נושא אחר.

מוצע שקנה המידה לכללים אלו יהיה ההתנהגות המצופה מאורח חילוני שיבקש להתגורר בבית המשפחה או לבקר בו. לפיכך על ההורים לעמוד על הדרישות הבאות:

א. שבת. הימנעות מוחלטת מחילול שבת בין כתלי הבית, גם לא בחדרו שלו, ואף אם יסגור את דלת החדר. הרמב"ם השווה חילול שבת לעבודה זרה וכשם שהורים לא יסכימו בשום אופן שלביתם תיכנס עבודת אלילים כך עליהם להתנגד לרמיסת השבת בין כתלי ביתם.

כמו כן אין להסכים לביקור שכרוך בחילול שבת, כשם שיש לסרב לביקור של אורח שמגיע עם רכבו בשבת.

כמובן שבן אינו אורח, ועמידה על עקרונות אלו עלולה להרחיקו מבית הוריו, אולם אלו דרישות מינימאליות המעוגנות כאמור בתביעת הכבוד הטבעי של אדם לחברו וקל וחומר של בן להוריו.

ב.  צניעות. התביעה להתנהגות צנועה מעוגנת בזכויות המתגוררים בבית. לבוש שאינו צנוע או שפה שאיננה נקייה פוגעים במי שנחשף אליהם. כיון שכך הרי שהדרישה צריכה להיות דיבור וכיסוי הגוף כמקובל בחברה דתית (לאו דווקא המחמירה ביותר, ולכן אין הדבר כולל הליכה דווקא עם חצאית).

אם לבן/הבת יש חבר/ה והם מביאים אותם לביתם יש לדרוש מהם התנהגות צנועה בין כתלי הבית. מובן מאליו שאין להסכים בשום אופן לשינה משותפת בחדר אחד.

ג. בעת ארוחה. שוב, קנה המידה הוא: כבוד. לכן יש לדרוש חבישת כיפה בעת הארוחה, כשם שנוהגים חילונים הבאים לסעוד על שולחננו. כך גם לגבי נטילת ידיים לפני הסעודה (משום נקיות!). גם בנושא הברכות לפני ואחרי הסעודה יש לנהוג על פי אותה הנהגה: בעל הסעודה מברך בקול, והילד אם ירצה – יצטרף, אם ירצה – יענה אמן, או ישתוק.

סעודת שבת. אי אפשר להכריחו להשתתף בה, אך עליו לדעת שביתו איננו מסעדה. האוכל מוגש רק במסגרת הסעודה המהווה גם מפגש משפחתי חשוב, ולפיכך יכבד את הוריו וישב עד סוף הסעודה.

יחס כללי

א. קירוב. צריך להתאמץ לקרב את הבן ובודאי לא להרחיקו, אף שמעשיו מעוררים מורת רוח. דתל"ש סיפר לי על הערכתו המרובה לאביו שסייע בידו להעביר את דירתו אף שידע שבנו מתגורר עם חברה. מעשים שכאלה משאירים את הדלת פתוחה.

יחד עם זאת יש להבדיל בין סיוע מעין זה לבין סיוע ישיר לדבר עבירה, כגון סיוע ברכישת בגד שאינו צנוע .

ב. אל ייאוש. הורים שבנם התרחק משמירת מצוות מקווים שבנם עוד ישוב לאורח חיים דתי. יש צורך באיפוק רב על מנת שרצון זה לא ילחיץ מדי ויגרום להתרחקות הבן מהוריו. יחד עם זאת אל להורים להתייאש מתקוותם זו. לעתים בשלב של הקמת בית מבקש אדם יסודות יציבים למשפחה אותה הוא עומד להקים והרי הוא חוזר לכור מחצבתו. ויש שאירוע מיוחד מטלטל את הבן ומשיבו לאביו שבשמים, כמו המעשה בנער שעם גיוסו חדל להניח תפילין והתרחק מאורחא דמהימנותא. אביו היה מתעטר מדי פעם בתפילין של בנו, כאומר אינני מתייאש מבני שישוב להניח תפילין אלו. שנים רבות מאוחר יותר ניצל הבן מנפילה עם רכבו לתהום. מתוך תחושה עמוקה של השגחה פרטית, הוא קיבל על עצמו לשוב ולהניח תפילין. אין ספק שליכולת של הוריו להכיל את החלטתו לפרוק עול תורה ומצוות הייתה תרומה משמעותית בהחלטתו האחרונה.

ג. זוגיות. כאמור ההורים צריכים להפגין אהבה, אמון וכבוד (אמיתיים!) כלפי ילדים אלו. פעמים רבות מופיעה תחושת כשלון של ההורים בחינוך בנם. תחושה זו רודפת בדרך כלל את בן מינו של הילד שפרק עול המצוות. אבא שחינוך בנו לא עלה יפה, מרגיש שהוא לא היווה דמות ראויה לחיקוי לבנו, וכיוצא בזה תחושתה של אמא כלפי בתה. לפיכך הכעס שלהם על הילד מרובה יותר, והמסוגלות שלהם להכיל את המציאות הקשה קטנה יותר. על בן זוגם להיות מודע לקושי זה ולהוביל את בניית מרקם היחסים במציאות החדשה שנוצרה.

סיכום

עסקנו בתיאור עומק השבר האישי והמשפחתי שחווה בן למשפחה דתית שפרק עול תורה ומצוות, ובהזדקקות שלו לאהבת הורים שאינה תלויה במעשיו. היענות ההורים לצורך זה של ילדם  קובעת ברכה מצד עצמה, ויחד עם זאת רק כך נשאר פתח תקווה להתגשמות תקוותם הכמוסה של ההורים שבנם ישוב וישמור מצוות.

לא פחות מכך חשוב להגיע להבנות עם הילד, על מנת למנוע התנגשויות ללא הרף. הותווה קו שעוסק במתרחש בתוך הבית. ועדיין אין ההצעה מקיפה, שכן אין היא מתייחסת להימצאותם של ילדים נוספים בבית, ולשאלות נוספות שאם ירצה ה' נעסוק בהן.

למאמר המשך

הרב אהרן איזנטל, רבה של חיספין ור"מ בישיבת ההסדר