תגית: דתלש

הילד לא הולך בתלם

חלק ראשון

כאשר מתבגר בוחר בדרך חיים שונה מזו של הוריו, אחת האפשרויות הנעימות של הוריו לשמוע על כך היא שיחה עם הבן שבה הוא יעדכן אותם על השינוי בדרכו, על החלטתו לפרוש מהדרך. אפשרות אחרת ונעימה פחות היא כאשר ההורים חשים שהתנהגותו של הילד שונה, עצבנית, והוא נתון למצבי רוח משתנים. בזהירות ובחשאי הם עוקבים אחרי התנהלותו ואכן מגלים למגינת ליבם, שהתקיים בהם "אשר יגורתי בא לי". ילדם המתבגר פוסח על שני הסעיפים או כבר חלילה סר לגמרי מהדרך.

הורים שאינם יודעים ואינם מסוגלים להתמודד עם המצב עלולים להגיב במספר דרכים:

הדרך הנפוצה היא כעס והתפרצות על הילד, ואמירות כגון: "מה עשינו לך שאתה עוזב את הדרך שלנו?", "למה אתה עושה לנו את זה, אתה גורם לנו בושות". יש הורים שיסתגרו בתוך עצמם ויתמלאו רגשות אשמה: הם מאשימים כל אחד את עצמו, או יותר גרוע האחד מאשים את זולתו, את העולם, את החברים ואת הסביבה. התנהגות זו תוביל לדיכאון ועצבות. התנהגות רווחת נוספת היא התייחסות קרירה כלפי הילד. למראית עין הם אינם כועסים ומעמידים פנים שלא קרה דבר. אך היחס לילד השתנה, הם פונים אליו רק כשצריך לבקש או לתת לו משהו. התקשורת ביניהם היא טכנית וקרה.

במחשבה ראשונה תגובות אלו פסולות הן מהיסוד. אך במבט שני ובמחשבה שנייה, אלו תגובות טבעיות לחלוטין: ההורים משקיעים עמל רב בחינוך הילד. מיציאתו מרחם אמו הם מחנכים אותו בכיוון מסוים, עם מטרות ברורות ובעזרת אבני דרך חינוכיות מוגדרות. העמל כולל משאבים נפשיים וכלכליים רבים מאוד. והרי כל יהודי מתפלל ושואף ש"נזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות", כל אחד רוצה לראות את בניו צועדים בעקבותיו. הקב"ה מעיד על אברהם אבינו ע"ה, "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". זו דרכו המוצהרת של אברהם, המחנך הדגול: לא להשגת כסף וזהב, גם לא לקריירה מזהירה הוא יחנך אותם, אלא לדרך שתוביל ותתבטא בעשיית צדקה ומשפט כדבר ה'.

על כן חשים ההורים כי הנה בנם יקירם, מחמד עיניהם, בשר מבשרם, חלק מנשמתם, לכאורה בגד בהם ובדרכם. אין ספק שתגובתם הראשונית של ההורים תהיה עצב, כעס, תסכול, אכזבה מעצמם ומהילד, וניתן להעיז ולומר שלעיתים תצוץ לה אף מידה מסוימת של תחושת אבל, כאומר: "לא לילד זה התפללנו, השקענו את מיטב כוחותינו בכיוון אחד והנה הוא יצא בדיוק ההיפך, הוא כבר לא בננו".

בראשית התהליך, אכן יש לתת מקום לתחושות אלו, במידה והן קיימות. יש לציין כי הן לא קיימות אצל כולם, כל אחד מגיב על פי אופיו, כוחותיו ואישיותו. בהמשך הזמן מתחיל ההורה לשאול את עצמו מה לעשות וכיצד יכול הוא לתעל את רגשותיו, מחשבותיו, דיבורו ומעשיו.

אפשרות אחת היא לתת דרור ופורקן לתחושות ולרגשות ולחזור לשגרה. זוהי דרך קשה שיתכן וטובה היא עבור ההורה אך לא עבור הילד שיתקשה לאסוף את החלקים אשר נשברו בנפשו בגלל יחס כזה של הוריו כלפיו.

אפשרות אחרת היא לעבד את המציאות, להעלות את הנתונים לחלק הבוגר שלנו, הוא החלק השכלי והמחושב יותר, ומשם להתחיל בהתבוננות פנימית שהיא למעשה דו-שיח בין השכל לרגש. זאת על פי האימרה היהודית הקובעת שיש להשליט את המח על הלב. התהליך כולל בתוכו מספר מרכיבים:

ראשית, ענווה והרפיה מתחושת ה"אגו" וה"אני", שמנסה לשלוט ולהשליט עצמו גם על הזולת. עלינו לזכור ש"אין עוד מלבדו" נאמר על הקב"ה, ולמרות שאנו ההורים, יש לילדינו רצונות אישיים משלהם.

שנית, תפיסת מרחק – ברגע שנצליח להתבונן על המצב הקיים, כואב ככל שיהיה, כמשהו חיצוני ולא כחלק מאתנו, המבט על המצב יהיה יותר אובייקטיבי ותתאפשר התמודדות בוגרת, מחושבת ואמיתית יותר, מתוך הבנה שיש את ה"אני" ויש את המשבר שעובר כעת על הילד ועל המשפחה כולה.

מרכיב נוסף בתהליך הוא התעניינות בילד. בזהירות ובעדינות עלינו להתעניין במה שעובר על הילד בחיי היום-יום שלו ולהיות קשובים לדבריו ולציפיותיו מהעולם ומעצמו. עלינו להתעניין כיצד הוא מרגיש, מה מצב רוחו ואם אפשר לסייע לו במשהו ולהקל עליו. עניין זה תלוי הרבה גם במידת רצונו של הילד להיפתח לפני ההורה ולפתח איתו תקשורת. חשוב שההתעניינות לא תיעשה בצורה של כפיה.

יש לעשות תיאום עמדות. במידה והילד ממשיך לגור בבית יש להגיע עמו "לתיאום עמדות" מתוך הקשבה וכבוד הדדי. הילד חייב להיות מודע לכך שהוא גר בבית הוריו ולכבד את הדרך בה הבית מתנהל. עם זאת, ישנם דברים הקשורים לאורח חייו של הילד שהוא ירצה לעשות בדרך שלו, ואת זאת יש לאפשר לו, בתנאים מסוימים.

קו מחשבה כללי שיכול לעזור בהתמודדות עם המצב, מתומצת ברעיון שנלמד מ"אגרות הקודש", אגרת כ"ה. התורה מורה לנו "ובחרת בחיים" אך יש דברים שנקבעים מראש ואין לנו בחירה חופשית לגביהם. אין אדם קובע את מינו, את הגנטיקה שלו ואת הוריו. גם אנחנו לא בחרנו שזה הילד ייוולד לנו. אנו שליחיו של הקב"ה לגדל את הילד הזה. מרגע הלידה, אנו כהורים נעשה את מיטב יכולתנו, את הטוב ביותר שאנו מסוגלים ויודעים לעשות. אם טעינו, יש כמובן להודות על האמת ולתקן את הצריך תיקון. עלינו להבין שילד זה היה צריך להיוולד לנו, לגדול על ברכינו ולקבל את החינוך שלנו. אם בכל זאת, הוא הולך בנתיב אחר, נזכור ש"הנסתרות לה' אלוקינו", "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", "ואלוקים חשבה לטובה". ועוד יותר מכך, "כל דעביד רחמנא לטב עביד", כל מה שעושה הקב"ה – לטובה הוא עושה.

מתוך אמונה זו, אנו צריכים להתחזק ולזכור את הדבר הבסיסי מכל: אהבת ילדינו. לא משנה מה עשו ומה בחרו, אנו מצווים לאהוב אותם אהבת נפש. עלינו להידבק בקב"ה, להאמין בו וללמוד מדרכיו: "בנים אתם לה' אלוקיכם", בין עושים רצונו ובין שאין עושים רצונו, "אהבתי אתכם אמר ה'…". כשם שיהודי לעולם לא יוכל להמיר את דתו, ולעולם יישאר הוא יהודי, כך גם ילדינו לעולם יישארו עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. מצווים אנו להמשיך ולאהוב את ילדינו גם כשהם במקום אחר. נְלמד את עצמנו לראות את הטוב הטמון בהם, נרחיב את המודעות שלנו ואת קשת רגשותינו החיוביים ונאהב אותם אהבה רבה שתלך ותגבר.

נכון, יש כאב וצער. גם הילד יודע שאנו מיוסרים וליבנו דווה, אך כבסיס לכל ישנה אהבה.
אם אנו רוצים באמת שילדנו ישוב חזרה אל הדרך בה אנו מאמינים, יש רק דרך אחת לעשות זאת: לאהוב אותו באמת, להראות לו את אהבתנו ושיהיה ברור לו שהיא לעולם לא תשתנה.

כדאי שנדע ונזכור. העובדה שהילד התנתק מהמסלול שלנו, אינה מעידה על כך שהוא התנתק מאיתנו ואינו אוהב אותנו. לעולם ההורים יהיו הדמויות הכי משמעותיות בחייו ולעולם הוא ישתוקק לאהבתם ולקרבתם. לא משנה מה הוא עשה או יעשה, בפנימיותו, בתוכו, במהותו, הילד מחפש את האהבה.

מתוך כך שניתן לילדנו להרגיש את אהבתנו אליו, נזכה בע"ה לשלום בית אמיתי, מתוך אהבה, אחווה, שלום ורעות.

חלק שני

בעקבות פרסום החלק הראשון של המאמר, נחשפתי למקרים נוספים ולמשפחות רבות שבהן הילד לא הולך בתלם.

מסתבר שמקרים אלו רבים, והם אינם פוסחים על שום אוכלוסיה – דתיים, חרדים, חסידים, חרד"לים, כולנו מתמודדים עם האתגר.

בחלק השני של המאמר ננסה להביא בע"ה מספר הצעות ודרכים להתמודדות עם המצב החדש והמורכב. בתחילה על ידי שננסה לחדד מה כדאי לעשות, ואחר כך ממה כדאי להימנע.

כפתיחה, נקדים ונאמר כי כל ילד, כל נער ונערה הם שונים וייחודים. וממילא דרך ההתמודדות צריכה להיות גמישה ומתאימה לאישיותו של הילד. ייתכן והורה אחד יחוש שכך יותר נכון עם ילדו, והורה אחד ירגיש אחרת. לכן לפני שנדבר על מאמצינו שלנו, נישא תפילה לריבונו של עולם שידריך את כל אחד ואחד מאיתנו לפעול ולזהות את הדרך הישרה והמתאימה לנפשו ולאישיותו של ילדו.

יחד עם זאת, ננסה לפתוח בע"ה כיווני חשיבה, וכל הורה יבחר את המתאים והנכון עבורו.

אנו מאמינים כי תקשורת כנה וטובה עם הילד היא דרך בסיסית והכרחית להתמודדות עם המצב. לכן, על האב או האם (מי שקרוב לילד ומשוחח עמו מדי פעם) או שניהם, להזמינו לשיחה, לקבוע זמן המתאים לשני הצדדים.

רגע לפני השיחה כדאי להתפלל לה' ולומר "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי", שיכניס לפינו את המילים הנכונות והמתאימות לומר.

הגענו לשיחה.

שלב א'. יש לדבר בטון נעים, ליצור אווירה רגועה. לשים לב לטון הדיבור שלנו לכל אורך השיחה. לא להיגרר לצעקות ומריבות קולניות. זה לא יקדם אותנו, ואולי רק יחמיר המצב חלילה.

נדבר עם הילד על כך שכרגע ישנה התנגשות ערכית בין אורח החיים בבית לאורח החיים שלו. נאמר לו כי אנו רוצים לבנות עימו מעין "חוזה", הסכם. ההסכם נועד כדי למנוע עימותים הדדיים, ולבנות מעין תיאום ציפיות חדש. כהמלצה נאמר, כי כדאי לתת לילד להיות הפותח ולומר על אלו עניינים לדעתו צריך לבנות את החוזה. אנו נקשיב לדבריו.

לאחר מכן הגיע תורנו לומר את דברינו. נאמר אנו על אלו עניינים נראה לנו שצריך לבנות את ההסכם. למשל, אם הילד מסתובב בבית ללא כיפה למורת רוחנו, נאמר לו שכדי שנוכל לחיות ביחד בבית בשלום, חייבים להגיע להסכמה בעניין הזה.

כשהילד מסיים את דבריו, ובתקווה שההורה נשאר רגוע, עוברים לשלב הבא.

שלב ב'. אם כרגע אין להורה תשובה עניינית אפשר לומר: "שמעתי מה שאמרת ואחשוב על כך", שווה לחשוב ואף להתייעץ על כך ולא לשלוף תשובה שנצטער עליה.

אם יש להורה תשובה, זה מתחלק:

1. לתת לילד אמפתיה – תחושה ששמעתי, הקשבתי, הבנתי, אבל לא בהכרח הסכמתי. כדאי אפילו לנסות ולחזור על דבריו של הילד במילים שלנו, בכדי שיחוש שהבנּו את דבריו. תחושה זו מעניקה לילד הרגשה טובה, והיא פתח לשיחה רגועה ומקדמת יותר בע"ה. הילד כבר לא ירגיש 'מאויים'.

2. לומר לו בצורה מכבדת אך ברורה, שהבית שלנו מתנהל על פי ערכי התורה. אנו מבינים שכעת הוא בחר דרך אחרת, אך הבית, דרכיו ואמונותיו לא השתנו. מאוד לא מומלץ לשלב דברי מוסר והאשמה בדברינו. אפשר ואף רצוי, להוסיף שהוא יקר לליבנו ואנו רוצים שהוא ימשיך לגור איתנו אבל הוא צריך לדעת שכאן, בבית הזה, כולם מתנהגים על פי אותם הכללים, וזה כולל שמירת שבת, לבוש צנוע וכל הדברים החשובים לנו ושאותם אנו עושים בפרהסיא בבית.

ושוב נדגיש כי יש לשים לב לסגנון הדיבור. לא לקשור את הדברים לילד, אלא לומר שכולנו, כל בני הבית, מחויבים ללכת בדרך זו ללא יוצא מן הכלל.

בצורה זו בע"ה הילד יוכל לקבל את הדברים יותר בקלות, הוא לא ירגיש נפגע או מאוים שהרי דברים אלו שייכים לכולם ולא רק לו.

כאן, חשוב להדגיש, שהחוזה חייב לכלול גם דברים ל"טובתו" של הילד. שהילד ירגיש שהולכים גם לקראתו, שרואים אותו ומחפשים איך להקל מעליו. נבהיר זאת יותר בשלב הבא.

שלב ג'. בשלב ב' הזכרנו את הדברים שאנו עושים בביתנו בפרהסיא, לגבי אלו אין חולק שאסור לוותר. נשאר התחום האישי של הילד בינו לבינו שפחות משפיע למהלך החיים הפומבי של הבית, למשל: כשיושבים לסעודת שבת, לא נתאמץ לראות אם הוא מברך על נטילת ידיים ועל בציעת הפת. "לא נחפש אותו" אם הוא מברך ברכת המזון או לא. ואולי אף יותר מכך. בחוזה שנעשה נקבע מראש, שהוא לא חייב לברך, אמנם הוא כן חייב לקחת ברכון, אבל מבחינתנו שיספור עד 100… וכך לגבי שאר הדברים שבינו לבין עצמו. למשל, הוא לא צריך ליטול ידיים כדת וכדין, מספיק שיקום עם כולם לנטילה ויעשה "כאילו".

ובקצרה, חשוב עד מאוד שנבחין ונדע מה מחובתנו לדרוש – כמו עצם הישיבה ליד השולחן ושאר הדברים המשפיעים והנגלים לעיני כל, ומה אין מחובתנו לדרוש, ואף מחובתנו לוותר על כך עם כל הקושי שבדבר.

וכן לגבי הביגוד, לא כדאי לדרוש מהילד שילך בדיוק כפי שאנו מצפים. את גדרי הצניעות המינימאליים יש לדרוש ועליהם להקפיד ולסכם בחוזה. גם כאן הילד ירגיש כי אנו הולכים לקראתו. לא מחייבים אותו ללכת עם לבוש מסוים, אלא נסכם איתו על כללי צניעות הכרחיים בבית.

בכדי להמחיש הדברים עוד יותר, אספר על אישה מאחת החסידויות, שפעלה בדרך זו ותודה לאל בנה חזר למסלול (זה לקח לו שנים וגם הדרך שלו היום שונה מעט מדרכה של האם, אך הוא בחור ירא שמיים והקים משפחה לתפארת). היא סיפרה, כי בנה אהב חולצות אדומות (דבר שמאוד לא מקובל בחסידות זו). עם כל הקושי, בכדי ליצור קירבה, הלכה וקנתה לו חולצה בצבע זה. מקרה זה קירב ביניהם ולאט לאט בע"ה ירדו המחיצות.

במאמרי החסידות כתוב שכשמתעוררת לאדם בעיה הוא מתחיל לשקוע בתוכה, כך שאינו יכול לבחון אותה בצורה עניינית כי יש לו נגיעות בדבר, כנאמר בדברי חז"ל: "אין אדם רואה נגעי עצמו". במצב כזה על האדם להשתדל לצאת מהמסגרת של הורה-ילד, לתפוס מרחק ולמרות הקושי יש להחליט על דרך פעולה שתכוּון ע"י השכל וההיגיון ככתוב "מח שליט על הלב" ובצורה זו קל יותר יהיה למצוא פתרונות מתאימים.

עם זאת, לעיתים נראה כי גם כשמנסים ליצור ריחוק של "הורה-ילד", זה כמעט בלתי אפשרי. לכן כהמלצה כללית, כדאי, לפחות בתחילה לשתף אדם קרוב. להתייעץ. לא לפעול לבד. המעורבות הרגשית מונעת מאיתנו, בעיקר בהתחלה, למצוא את הדרך הנכונה. רגשות האשמה, הכעס, הבושה, העלבון, האהבה, כל אלו יחד לעיתים קרובות "מסנוורים" אותנו מלמצוא את דרך הישר. לכן הכרחי ממש לשתף ולהתייעץ. זו לא בושה, להפך, זו לקיחת אחריות אמיתית.

לסיום, אכתוב בע"ה בקצרה רבה, כיווני חשיבה נוספים. על כל אחד מהם אפשר לכתוב ולהרחיב עוד רבות, אך כעת הם נועדו רק לפתוח את המחשבה, וכל הורה ומשפחה יבחרו את המתאים והטוב עבורם:

אנו מודעים לרגשי האשמה, אך יודעים כי אלו לא יקדמו אותנו כרגע. אנו מאמינים שפעלנו הכי טוב שיכולנו, ורצון ה' היה שנגיע למציאות הנוכחית, ועימה נתמודד בע"ה  כראוי.

אנו ממשיכים לדבוק בערכינו, אך אנו נמנעים מלהשליטם בכוח. הכל יעשה בדרך של תקשורת ודיבור כן.

אנו סבלנים. אנו מאמינים כי השינוי הוא תהליכי. לכולם קשה להתרגל למצב החדש, וממילא אנו זקוקים לזמן. זמן לחשוב, להפנים, לפרוק, לפעול, ואף לבכות.

הסבלנות החינוכית דורשת גבורה נפשית. קשה לנו, בני אדם, לסבול לאורך זמן את הפער בין המצוי לרצוי מבלי להתייאש או לכעוס. בתחילת הבריאה נאמר במדרש שעלה בדעת הבורא לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם יכול להתקיים, לכן הקדים מידת הרחמים ושתפה למידת הדין. כלומר, הסבלנות האלוקית החינוכית, מתבטאת בכך שהקב"ה מקדים רחמים לדין. הוא נותן לנו  זמן לתשובה, לתיקון. ובכך מאפשר לאנושות להתגבר על כישלונותיה ולהתקדם על פי הקצב העצמי שלה.

יש מצבים בהם אנו חשים כי אנו מדברים ומדברים, מסבירים ומבינים, אך שום דבר לא נכנס. התחושה מתסכלת, מעין "אין קליטה".התשובה לכך נמצאת בדברי הרבי מקוצק. הרבי שאל: מדוע בפרשת קריאת שמע נאמר: "והיו הדברים האלו על לבבך", ולא "בלבבך"? וענה: כי צריך שהדברים יהיו מונחים כאבן על הלב ובשעת רצון יפלו לתוכו. פעמים רבות הלב סגור, אך אנו ממשיכים להניח אמרינו על הלב, באמונה ובתפילה לעת רצון קרובה, בה הלב יפתח והדברים יכנסו לתוכו. אנו ממשיכים להאמין בילד שלנו, בנשמה הטהורה שבו. אנו מאמינים כי הדברים מונחים על לב בנינו והם רק ממתינים לשעת הכושר שהלב יפתח ואז הם יפלו ויחלחלו בע"ה.

יש לזכור שלא כל מה שאנו חושבים הוא קדוש, וכן לא כל מה שאנו חושבים שזה אסון חינוכי הוא אכן כך. מתוך כך שמדובר בילד שלנו, בחינוך שלנו, קשה לנו לעיתים לשפוט את עצמנו כראוי, לכן נשוב ונדגיש את החשיבות לשאול, לברר ולהתייעץ.

כדאי ורצוי עד מאוד להיעזר ולהיתמך הבעל באשתו, והאשה בבעלה. חשוב כי יחזקו אחד את השני. אם האחד מרגיש שהוא נופל, נשבר, מאבד תקווה, צועק, מתפרק וכדו', השני יכול לאפשר לו ללכת לנוח. והוא, שיציב כרגע, ימשיך את הדרך בה הם הולכים. כדאי להיות קשובים האחד לשני ולראות מתי לאחד קשה ולשני יש כוחות, ומתי להיפך. להשתמש בכך שהם שניים.

לסיכום, כתב הרב קוק באחת מאיגרותיו: השקעה חינוכית לעולם לא מבוזבזת. לעתים השפעתה מיידית, ולעתים היא נראית לאחר זמן רב. מתוך כך אין היתר, ואף אסור, להתייאש.

אין אנו יודעים את דרכי הקב"ה, אך אנו מאמינים שהכל פועל בדיוק. אנו ממשיכים להשתדל ולעשות, והשאר – ה' הטוב בעיניו יעשה.

רחל פישר, מנחת קבוצות, יועצת זוגית ומשפחתית. 08-9437846, 0546-600113, 

צילום מסך - הרב רפי פוירשטיין בהרצאה על התרופפות אמונית

התרופפות אמונית ושאלות באמונה

עוד עם הרב רפי פויירשטיין:

בן מתבודד ומסתגר – הבן מתנהג בצורה מוזרה- לפנות לפסיכולוג או לרב?

וידאו: גבולות – כיצד מציבים גבולות בגיל ההתבגרות? על שאלה זו עונה הרב רפי פוירשטיין.  אורך: 11 דק´.

וידאו: בני ´עסוק´ יותר מידי – "בני עסוק כל היום במחשב". יש הורים שמנסים להגביל זמן מחשב לילדים, ויש שמעדיפים להתעלם. הרב רפי פוירשטיין מציע דרך שלישית.

בת מצווה – כיצד מתכוננים לבת מצווה? תוכנית לימוד, ועל צומת המעבר בחיי הבת

האינטרנט והחופש הגדול – הבת שלי מבלה שעות ליד האינטרנט. אני משערת שבחופש הגדול זה יהיה מהבוקר עד הערב. מה עושים מבלי להיגרר לעימותים אינסופיים?

החברים של הבן – בני בן ה – 12 מתרועע עם ילדים שאינם לרוחנו מבחינה דתית והתנהגותית, האם להפסיק חברות זאת, ואם כן, כיצד?

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה – על חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

חינוך להתמודדות – האם חינוך להתמודדות איננו מחליש את הצעירים?

חינוך להתמודדות – חינוך מוגן או חינוך להתמודדות? לחסן ולהעצים את הילד או להמנע מלחשוף אותו לסיכונים? נשאלת השאלה במישורים שונים – לגבי חברים, בתי ספר, האווירה שבבית…

חלה הדרדרות דתית אצל בננו – התייחסות חיובית לבן שמפסיק לשמור מצוות, והתלבטות האם להוכיח ולהעיר לו

מה קורה בגיל ההתבגרות – תיאור התהליכים העוברים על מתבגרים והתמודדות ההורים איתם.

עד כמה לדאוג – הבן "חומק בין האצבעות", אני מודאגת…

פסיכולוג או רב – הוא מתנהג בצורה מוזרה. האם ללכת לפסיכולוג ? איננו רוצים לפנות לאיש מקצוע (כגון פסיכולוג) אלא לרב, האם אנו צודקים בכך?

שאלות בוטות של בני נוער – על היחס לשאלות מתריסות בעניני אמונה

תיכון או אולפנה? – רשימת שיקולים בבחירת תיכון או אולפנה שיתאים לאופי של הבת

 

חלה הדרדרות דתית אצל בננו

שאלה:
בננו למד במכינה קדם צבאית. במהלך שירותו הצבאי אנו עדים למה שנראה הידרדרות בשמירת המצוות שלו. למשל, הוא כבר לא קם לתפילה בשבת בבוקר. שמתי לב שהוא 'שכח' באחד מימי הראשון לקחת את התפילין שלו. אנחנו מצידנו התחלנו ללחוץ עליו, להעיר אותו בשבת בבוקר, לדרוש ממנו ליטול ידיים, להקפיד שיברך וכו'. כמובן שהתנהגותנו זאת גורמת ליחסים מתוחים בבית. כיצד עלינו לנהוג?

תשובה:

א. 'לא תעשה'

אי אפשר בלי הגדרות – 'הגדרות' בכל תחומי החיים וכמובן גם בחיינו היהודיים, מהוות הכרח. לא לחינם אנו מציינים את צאת השבת ב'הבדלה' שתוכנה הצבת הגדרות: "המבדיל בין קדש לחול בין אור לחשך, בין ישראל לעמים…". ללא הגדרות אין חשיבה ואין התנהגות. מותר ואסור, כשר וטרף, אמת ושקר, יפה ומכוער הם כולם הגדרות המעצבות את שיפוטנו והתנהגותנו.

אך מאידך, אי אפשר עם ההגדרות – האם אפשר לכלוא את עולם הרוח בתוך סד ההגדרות? האם אני צדיק? איך מודדים את זה,ומראה הדרד סופרים את החטאים מול המצוות? ואולי מצווה אחת שווה שלושים חטאים? או ח"ו ההיפך? ומה זה נקרא להאמין? האם כשאני נופל ברוחי, ואינני מתלהב בתפילה – הפסקתי להאמין? ואם פעם נכשלתי, אז אינני 'דתי' יותר? האם 'דתי' יכול לחטוא ולהישאר דתי? ובעצם מה טיבו של הווידוי היום יומי וביום הכיפורים? למי הם מיועדים? רק למי שאיננו דתי? או גם לדתי?

ובגיל ההתבגרות, בכלל – האמת נמצאת באמצע: הגדרות חיוניות מחד, אך יש להתייחס אליהן בעירבון מוגבל, מאידך. ובמיוחד כשמדובר בנהר שוצף. גיל ההתבגרות הוא נהר שוצף של שינויים מואצים, של בחינות ובדיקות. האם כדאי לבנות את סכר ההגדרה הכובלת על הנהר השוטף? האם כדאי להפגין התנהגות כלפי הבן/בת שדוחפת אותם לזרועות ההגדרה. במילים פשוטות האם איננו דוחפים אותם – בהתנהגותנו הלוחצת – להכריז ביום מן הימים: "אבא, אמא אינני דתי/ה".

לסיכום – 'לא תעשה ראשון' – לא נדחוף את ילדינו (ואת עצמנו), בוודאי בתקופה של חוסר יציבות כה רבה, 'לכלא' ההגדרה. כיוון שכל עוד לא הגדרת, הכל עוד פתוח. ברגע שהגדרת – חסמת.

ב. 'עשה'

שאלה: כתבת שאין לדחוף את הילד המתלבט להגדיר את עצמו כחילוני. אך אלו כלים אתה נותן להורים לקדם את ילדם ולשכנע אותו לשמור מצוות?

תשובה:

 המסר הישיר – המסר הישיר הינו הדרך המרכזית והשכיחה להעביר ידע וערכים. אנו מלמדים, מספרים, דורשים, מטיפים, מעירים, מבקרים ומעודדים. בכל אלה אנו מעבירים מסר ישיר לבננו/ ביתנו.

יתרונו של המסר הישיר  שהוא  ברור, חד, קליט. המסר הישיר מבהיר בדיוק למה  מתכוון הדובר. המסר הישיר מאפשר למקבל לדעת בדיוק מה נדרש ממנו. את תוצאות המסר הישיר קל למדוד. האם, וכיצד ביצעת את ההוראה שניתנה לך?

חסרונו של המסר הישיר  שהוא עשוי לעורר התנגדות, במידה והוא נוגע בנקודה השנויה במחלוקת, או בנקודה כואבת. המסר הישיר מכניס את שני הצדדים למלכוד. מה יעשה ההורה שדרש מבנו החייל לקום לתפילה, והוא לא קם. מה עושים עכשיו? האם יענישו ההורים את בנם? יאיימו עליו בסנקציות? כשמעבירים מסר ישיר – יש תמיד לחשוב על הצעד הבא. מה יקרה אם הוא לא יקשיב, מה נעשה אז?! כך כותב רבנו הרמב"ם:
"אף על פי שבכך נצטוינו, אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויתעלם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול" {משנה תורה, ממרים, ו, ח}.
כמובן, שיש שהשאלה היא של מציאת המינון הנכון.

המסר העקיף  חסרונו, שהוא איננו ברור וישיר. לא תמיד קל להבין אותו, ולא תמיד ברור למה מתכוון ההורה ומהם ציפיותיו. יתרונו, שהוא מעורר למחשבה והזדהות, והוא מפחית את ההתנגדות הצפויה במצבים של קונפליקט.

למשל  – בית שבו שולחן שבת מלא בתוכן, לא רק משפחתי חביב (כפי שגם צריך להיות), אלא בתוכן ערכי רוחני, מעניין ומפרה. בית שבו ההליכה לתפילה עם ההורה היא זמן של מפגש קרוב ומלבב. בית שבו לומדים יחד, ההורים בינם לבין עצמם, וההורים עם הילדים, הוא בית המעביר מסר עקיף אך ברור של מחויבות לתורה ולמצוות. אהבת תורה ותפילה איננה עניין רק לדרישות בגיל המתבגר (על אף שאני בהחלט תומך בהם עקרונית בגילאים צעירים יותר, ועל כך נכתב בעבר). היא עניין להזדהות.

ג. ההשפעה על האחים הצעירים

שאלה: חלקי התשובה הקודמים משקפים גישה 'רכה' כלפי הבן או הבת המתלבטים או אפילו אלה 'שזרקו את הכיפה'. לי יש בבית ילדים צעירים מהבן 'המתחלן'. הצעירים קשורים מאוד לאחיהם הגדול ואף מושפעים ממנו. אך זה החליט לא לחבוש יותר כיפה, כיוון שלדבריו הוא מתלבט והוא חושב שחבישת כיפה במצבו הנוכחי, מהווה "שקר וחוסר כנות מצידו". מלבד זה שאני חוששת לצעירים, אני לא מוכנה לקבל את התנהגותו זאת. כמובן שהדבר גורם למריבות מאוד לא נעימות בבית.

תשובה:

כשאת דורשת מבנך, למה את מתכוונת? – כשאת מתווכחת עם בנך ודורשת ממנו לחבוש את הכיפה, למה את מתכוונת? אם את מתכוונת להחזירו לאמונתו באמצעות הדרישה לחבוש את הכיפה, זה עשוי לא להצליח ואף להיפך. זה לא ילך, כיוון שאמונה לא מחזירים באמצעות כפייה התנהגותית – אמונה היא מהלך נפשי עמוק.

אבל לעיתים הדרישה דרושה – אמנם לעיתים כשהרקע להתלבטות הוא חברתי, והילד נסחף אחרי חברים שאינם לרוחכם, והילד/ה צעיר יותר, יש מקום להעמיד לו דרישות ברורות. דרישות אלה מציבות גבולות ברורים המקילים עליו (גם אם לא תמיד בהתלהבות רבה) להגדיר לעצמו את אורח חייו.

איך מחליטים בין אפשרויות 1 ל-2? – שכל ישר הינו מרכיב הכרחי ומומלץ. אם הילד עדיין בגיל שהוא מקבל הוראות בתחומי חיים אחרים (מתי לחזור הביתה? איזה בגד ללבוש? מתי ללכת לישון? וכו') אפשר לתת לו הוראות גם בתחום התורני. אם הוא כבר עבר את השלב הזה, רצוי לנקוט דרך אחרת. מהי?

מוצא אפשרי; דרישה עניינית – למשל: "אינני רוצה להיכנס להתחבטויות שלך, ואני מכבד אותך ואת מחשבותיך, אך בלי כל קשר למחשבותיך, אנו מבקשים ממך בבית לחבוש כיפה (למשל)". בדרך זו הצבתי כלל, קבעתי דרך התנהגות, אך לא הפכתי אותה לאמצעי מקומם שתפקידו לחדור לנבכי הנפש של הבן/בת. עמדה זאת מכבדת את בנכם/בתכם בכך שהיא איננה כופה אותם להאמין, אך היא מחייבת אותם בכללי התנהגות. בכך גם הצהרתם לכל בני המשפחה עד כמה חשובה לכם ההלכה, תוך צמצום הנוגדנים.

"לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז"

ד. תסכולים, כעסים ואהבה

שאלה: אני חש שמאז שבני עשה מפנה בחייו, ונטש את דרכנו האמונית וההלכתית אני אוהב אותו פחות, אם בכלל. לא טוב לי עם זה, אך יש בי כעסים כה רבים שאיני יכול לתת ביטוי לאהבה שאני מאמין כי היא קיימת.

תשובה:

מה קיבל הבן שלך ממך? התורה היא הבריח התיכון של חיינו. אין להתכחש לצער ולתסכול של ההורים שבנם עזב את הציר המרכזי של חייהם. אך יש לזכור כי החינוך התורני השפיע על בנך בתחומים רבים שאינך מזהה אותם כ"דתיים", אך הם "דתיים מוסווים" שיש לגלות אותם על מנת להבין שהחינוך שנתת השפיע בערוצים רבים.

אתן כמה דוגמאות היכולות לשמש את ההורה המתוסכל והדואב.

יחס למשפחה – האם הבן תומך? עוזר? נענה לבקשה לעזרה עוד בטרם הועלתה?

צבא, תרומה למדינה – האם בנך מילא את חובותיו? אולי הוא אפילו התנדב לשרת ביחידה מובחרת? הוא עשה מילואים בחפץ לב?

מוסריות – בנך חונך 'שלא תגנוב' כולל גם את מס הכנסה, כמו את השכן ממול? הוא למד שלא לפגוע בשני? לשמור על לשון נקייה? להתרחק מזלזול ועלבון בזולת?

משפחתיות – בנך רוצה להקים משפחה, הוא תופס את המשפחה כערך? כבסיס?

ולבסוף  האם יחסו ליהדות הוא שלילי בתכלית? האם הוא נהנה להיות בשבת סביב השולחן (אנא אל תחמיצו לו פנים). האם הוא מקשיב בעניין לדבר תורה שלך, מתווכח, מסכים, מתעניין? (אנא דבר גם אליו, בנחת). האם הוא מקפיד לשבת לידך ביום הכיפורים, בימים נוראים בכלל, בבית הכנסת? (הצע לו זאת, בחביבות בלי לחץ מוגזם). אנא, מצא עוד דוגמאות כאלה.

האהבה מנצחת – אהבו אותו יותר. וסופו, שבשעת מבחן, יראה את דמות דיוקניכם מבצבצת בחלון, כמו יוסף ויעקב בשעתם, ותהיו לו למצפן ומורי דרך לשנים רבות.

הרב רפי פוירשטיין, רב קהילה בהר נוף, י-ם. יו"ר הנהלת רבני צהר

 

עוד בנושא בלב אבות:

מכתב גלוי להורה שחושש שבנו מתחיל להיות דתל"ש / הרב יונה גודמן. לעתים חשים שהנער/ה מתחיל להתרחק מהעולם הדתי וחלילה מתחיל להיהפך לדתל"ש. מה תפקידנו ההורי בעת כזו? במאמר תובנות הוריות העשויות לסייע אף לכל הורה הנמצא במתח עם ילדיו.

בננו/בתנו עזבו את אורח החיים הדתי / אבי רט.  הרב אבי רט עונה לשאלות המרכזיות ששואלים הורים שבנם/בתם נטשו את דרך התורה: היחס אליהם, כיצד לארח אותם, ומה עם בן הזוג/בת הזוג שלהם? ההשפעה על האחים הצעירים?

בני הוריד את הכיפה… / הרב שלמה וילק. בן שנוטש את דרך התורה – זה איננו דבר קל עבור הוריו. זוהי הזדמנות עבור ההורים להביט בצורה אחרת… על הבן, על אורח חייו, וגם על עצמם. ומכאן, נגזרת ההתייחסות…

 

עוד עם הרב רפי פויירשטיין:

בן מתבודד ומסתגר – הבן מתנהג בצורה מוזרה- לפנות לפסיכולוג או לרב?

וידאו: בני ´עסוק´ יותר מידי – "בני עסוק כל היום במחשב". יש הורים שמנסים להגביל זמן מחשב לילדים, ויש שמעדיפים להתעלם. הרב רפי פוירשטיין מציע דרך שלישית.

בת מצווה – כיצד מתכוננים לבת מצווה? תוכנית לימוד, ועל צומת המעבר בחיי הבת

האינטרנט והחופש הגדול – הבת שלי מבלה שעות ליד האינטרנט. אני משערת שבחופש הגדול זה יהיה מהבוקר עד הערב. מה עושים מבלי להיגרר לעימותים אינסופיים?

החברים של הבן – בני בן ה – 12 מתרועע עם ילדים שאינם לרוחנו מבחינה דתית והתנהגותית, האם להפסיק חברות זאת, ואם כן, כיצד?

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה – על חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

חינוך להתמודדות – האם חינוך להתמודדות איננו מחליש את הצעירים?

חינוך להתמודדות – חינוך מוגן או חינוך להתמודדות? לחסן ולהעצים את הילד או להמנע מלחשוף אותו לסיכונים? נשאלת השאלה במישורים שונים – לגבי חברים, בתי ספר, האווירה שבבית…

מה קורה בגיל ההתבגרות – תיאור התהליכים העוברים על מתבגרים והתמודדות ההורים איתם.

עד כמה לדאוג – הבן "חומק בין האצבעות", אני מודאגת…

פסיכולוג או רב – הוא מתנהג בצורה מוזרה. האם ללכת לפסיכולוג ? איננו רוצים לפנות לאיש מקצוע (כגון פסיכולוג) אלא לרב, האם אנו צודקים בכך?

שאלות בוטות של בני נוער – על היחס לשאלות מתריסות בעניני אמונה

תיכון או אולפנה? – רשימת שיקולים בבחירת תיכון או אולפנה שיתאים לאופי של הבת

גבולות – כיצד מציבים גבולות בגיל ההתבגרות?

ילד לא מקשיב לאבא, לא מסתכל עליו כשהוא מדבר איתו. מתחיל להיות דתלש

מכתב גלוי להורה שחושש שבנו מתחיל להיות דתל"ש

ילד לא מקשיב לאבא מתחיל להיות דתלש

 

להצגת המאמר בגרסת PDF

לאבא ולאימא שלום,

מי שלא היה שם יתקשה להבין מה חש הורה החרד כי בנו2 פורש מדרך האבות. זאת ועוד, נוכח מצב מי שלא היה שם יתקשה להבין מה חש הורה החרד כי בנו של ילד 'מתרחק' חש כל הורה תחושות שונות לגמרי: אחד חש אשמה על אופי החינוך שהוא העניק לבנו, ואחר חש בושה מפני הסביבה; אחד חש חרדה מפני עומק התהום אליו הבן עוד עלול להגיע, ואחר חש דאגה מפני השפעה אפשרית של בנו על אחיו ואחיותיו; אחד חש מתח מפני היום שבו הוריו (סבא וסבתא) יגלו מה קורה עם נכדם, ואחר חש כעס – על הבן: "איך הוא עושה לנו את זה?! מה עשינו רע? זה מה שמגיע לנו?!". אצל כל אחד מופיע תמהיל ייחודי של תחושות שונות אשר גם אצלו משתנות מיום ליום.

למותר לציין כי המערבולת הרגשית היא רק פן אחד של ההתמודדות המשפחתית המורכבת. יש גם שאלות מעשיות רבות, בעיקר אלו הקשורות לבחירת דפוסי ההתנהלות הראויות עם הבן. ביניהן עולות התלבטויות כמו: איך להתנהג אתו, מה לדרוש והיכן לוותר, מה הגיוני לחייב מבחינה התנהגותית בתוך הבית, האם ניתן לחייב התנהגות מסוימת בהיותו מחוץ לבית ועוד. התשובות לשאלות אלו הן ייחודיות לכל בן ומתעצבות נוכח גילו ואופיו, הרקע למעשיו והעולם הרוחני של הוריו. ברם, יש כמה יסודות משותפים הנכונים למשפחות רבות. במכתב זה אנסה לגעת בחלקם בקצרה, למען יוכלו הורים לעיין ולבחון האם הדברים מתאימים לעולמם3. למותר לציין כי אין בדברינו משום יומרה לתת  'תשובות קסם'. תקוותנו לסייע בע"ה במיקוד השאלות ובהצעה של כיווני התמודדות אפשריים.

לקט הארות מקדימות

 

א. מערבולת רגשית:

ייתכן שכל מנעד התחושות שנפרסו לעיל מופיעות אצלכם בצד אחרות שלא נמנו כאן. זה הגיוני, קורה לרבים במצבים אלו, ורק מעיד כי אתם הורים אכפתיים שחינוך ילדיכם יקר לכם. על כן, אין להיבהל מעצם המערבולת הרגשית, ויש לנסות לנהל אותה בצורה שתאפשר לכם לקבל החלטות שקוּלות במידת האפשר.

ב. אתגר זוגי:

במשפחות ששני הורים גרים בהן יחד, האתגרים המורכבים אתם מתמודדים עם הילד מביאים בחוּבַּ ם גם אתגר זוגי. קל מאוד להיגרר למתח בין-אישי, הן סביב האשמות הדדיות ("אם רק היית מקשיב לי בזמנו") והן ביחס למדיניוּת אותה ראוי לנקוט כעת. במצבים אלו העצבים לעתים מתוחים ונדרשת שליטה עצמית כדי לא לתת לקשיים להעיב על מערכות יחסים אחרות בתוך הבית. היכולת להתמודד עם אתגרי חינוך הבן בצורה מיטבית תתעצם ככל שתצליחו להעמיק את הקשר ביניכם נוכח אתגר זה ולא חלילה להחלישו.

ג. תשועה ברוב יועץ:

היותכם מעורבים רגשית בסיפור עלול להקשות על היכולת לפתח מבט כולל ונכון על שלל הרכיבים המשפיעים על המצב המשפחתי. לעתים קרובות כדאי להיוועץ באדם המכיר אתכם ומסוגל לסייע לכם לראות צדדים נוספים של המציאות.

בהמשך להארות מקדימות אלו, ננסה כעת לפרוס כמה וכמה יסודות שכדאי לבחון במטרה לראות האם הם יכולים לסייע לכם.

תפקידנו החינוכי בעת הזו

 

א. עין טובה:

רובנו מודעים לחשיבות ההתבוננות בציבורים אחרים ב'עין טובה' ובחיפוש אחַ ר מעלות ולאו דווקא חסרונות. גישה בריאה זו נכונה במיוחד כלפי ילדינו הפרטיים. במצבים רגילים אנו מרבים לזהות את הטוב שבילדינו (לעתים, תוך התעלמות מהקשיים). ברם יש שמבט מכליל זה מתהפך ביחס לילד כלפיו יש לנו ביקורת בתחום מסוים. אז אנו רואים רק פגמים ולא זוכרים לראות ולשבח את כל צדדיו היפים. דווקא במצבים של מתח וקושי חיוני לטפח מבט מודע של 'עין טובה', לראות את כל הטוב שיש בצעיר, לשמוח על כך בתוכנו ולשבחו על כך בגלוי4.

ב. שומרים על קשר:

הנחת העבודה היא כי מילדים לא מתגרשים. אלו ילדינו, אותם אנו אוהבים ִואתם נחיה לאורך שנים, אף אם בינתיים הם בחרו בעמדות ובמעשים אשר חלקם מכאיבים לנו מאוד. על כן, נקודת המוצא לשם התמודדות בריאה עם המצב היא הרצון לשמר ולטפח את קשרי המשפחה הטובים ביותר שניתן. בין השאר זה אומר כי מצדכם לא 'משחקים ברוגז'. ממשיכים להתעניין בשלומו ובמעשיו היומיומיים, חוגגים יום הולדת, מעדכנים אותו על חדשות משפחתיות, מבשלים מאכלים אהובים וסתם שמחים להיות יחד. במשפחה אחת יוצאים יחדיו ליום של טיול, באחרת מתקנים יחד אופניים ובשלישית צופים ביחד בסרט במחשב. אף אם מֵ מד אחד בחייכם המשותפים כרגע נמצא במתח (קרי, הממד הדתי) אין שום תועלת לפרום את שאר החוטים המחברים ביניכם. להפך, יש לעבותם כדי להעצים את הקשר המשפחתי.

ג. תרבות:

מושגי התרבות של ימינו שונים ממה שהיו עת היינו אנו צעירים. לא כל מעשה שבעבר לימד כי אדם פרש לחלוטין מחיי תורה ומצוות מלמד את אותו הדבר גם היום. יש לא מעט צעירים שמאמצים דפוסי בילוי שמאוד לא נראים לנו, אך בעיניהם אלו חסרי משמעות ובוודאי אינם מעידים שהם אינם דתיים. כמובן, מי שמשוכנע כי בנו נוקט בדרכי בילוי לא ראויות ויש לו יכולת להשפיע עליו, מצוּוה לנסות להניעו מהן. אך עצם המעשה או הלבוש אינם בהכרח מהווים עדות לזהותו הדתית של הצעיר.

ד. מצבי ביניים:

אנשים צעירים עדיין חווים תהליכים עזים של גיל ההתבגרות ותהפוכותיו. עלינו לזכור כי לעתים אין במעשיהם משום ביטוי להחלטה סופית, ואין במצב העכשווי אלא חלק מסערות הניסוי והתהייה שגיל זה טומן בחובו. קשה לדעת מתי מדובר בעוד גל של גיל ההתבגרות ומתי בהכרעה חדה וממשית. על כן אין להדביק תוויות סופיות וראוי תמיד להתייחס למציאות העכשווית כמצב הפיך. אמנם אין לזלזל בנער על אמירותיו ואין להצהיר בפניו כי "זו סתם קפריזה ילדותית שתעבור", אך אין סתירה בין כבוד לזולת והצהרותיו ובין אמונה פנימית עמוקה כי המצב בע"ה הפיך.

ה. סוף מעשה:

בימינו אין נביאים (בינתיים…). איש לא יודע האם החלטתו היא סופית או רק גל חולף. אף הוא אינו נביא ואינו מסוגל לנבא מה יעוררו לצעוד במובן הרוחני לכיוון אחר בעוד פרק זמן. על כן אין ערך בחידוד הצהרות, בין הנאמרות כלפיו "זה סופי אצלך?" ובין נוכח הסביבה: "הבן שלנו סופית הוא…".

ו. בגובה העיניים:

שַאלה אותי פעם אימא מדוע להערכתי בנה (אותו לא הכרתי כלל) הוריד את הכיפה. השבתי כמובן שאין לי מושג, וכי מי שיודע (אולי…) זה הבן עצמו, ולכן כדאי לשאול אותו על כך. דוגמה קיצונית זו באה לבטא מציאות עגומה: יש משפחות רבות שמדברים בהן על הכול, חוץ ממה שחשוב… לכתחילה ראוי מגיל צעיר לעמול על פיתוח שיח חופשי עם הילדים, למען יוכלו לשתף גם בהתלבטויות אישיות או רוחניות. אך לעולם לא מאוחר מדי. אף כעת, כשמרגישים שהילד מתרחק מחיי תורה ומצוות, ראוי בהדרגה לנסות ולפתח שיחה גלויה ולנסות לבחון בה בעדינות: "ממתי אתה מרגיש כך", "למה אתה מרגיש כך" וכו'. שיח חופשי זה יאפשר לכל צד להבין טוב יותר את זולתו ויקדם יכולת להתחשב ואולי אף להקשיב באמת לשני. שיח זה אינו היחידי שיש לקיים. הוא צריך לבוא בצד המון שיחות על הא ועל דא, כחלק מחיי משפחה בריאים שמשוחחים בהם (גם) על נושאים שאינם שנויים במחלוקת.

ז. גבולות:

כל צעיר זקוק לגבולות, אך כדאי להבחין בין גבול שרק מציבים לבין גבול שאוכפים. ייתכן שבגיל מסוים אציב גבול לגבי תספורת ואומר כי לדעתי אורך מסוים של שיער אינו הולם (כמובן, אסביר בנחת את עמדתי, אשמע את עמדותיו וכו'). בגיל צעיר זה אחייבו להסתפר. אך בשלב מסוים של בגרותו כבר לא אאכוף את עמדתי אלא אסתפק בעצם הצגתה. כלומר הצעיר יֵדע מה קו ההתנהגות שהבית חפץ בו, וידע שהוא עצמו חצה כעת את הקו. אך לא אנקוט פעולה ממשית כדי לאלצו להסתפר נגד רצונו. ברם באותו גיל ייתכן שהנער גם מעשן. כאן אחליט להסביר את הגבול (קרי, איסור עישון) ואף לאכוף אותו בתוך ביתי. סוף דבר, ככל שהילדים גדלים נהפכים יותר ויותר גבולות לגבולות מהסוג הראשון. גבולות שאביע בהם את עמדתי בנחת אך בבהירות, אך לא אכוף את קיומם בכוח. ברם, תמיד יש מקום, צורך ואפשרות לדרוש את קיומם של גבולות מסוימים, בעיקר ביחס לפרהסיה המשפחתית. צעיר שהוא בעל רישיון נהיגה שגם חלילה מחלל שבת, צריך כמובן לאסור עליו את השימוש ברכב הביתי בשבת. בדומה לכך יש לדרוש אי-חילול שבת בתוך הבית עצמו. יש שיחליטו אף לבקש לכבד את הבית ולחבוש כיפה בעת השהות בו. העיקרון הוא, שלמרות שהצעיר הוא 'כבר גדול', ולמרות שכעת אינו מקפיד על קיום חלק מהמצוות, עדיין זכותי ואף חובתי להציב גבולות. חלקם תוך דרישה לקיימם וחלקם תוך הסתפקות בעצם הצבתם. זאת בד בבד עם המשך טיפוח השיח הכללי והאוהב על החיים בכלל ועל היום יום השגרתי שלכם בפרט.

ח. עיתוי:

גבולות יש להציב לפני אירוע ולא בעת התרחשותו. לדוגמה, אין להמתין חלילה עד שנער יפעיל בחדרו מוזיקה בשבת ואז לתבוע בכעס את כיבויה. יש לשֶ בת בנחת ביום של חול ולדון על ההתנהלות המשפחתית בשבת נוכח המצב החדש. להסביר לצעיר כמה אוהבים אותו ללא קשר למעשיו וכמה ֵחפצים בנוכחותו, דבר המצריך כיבוד אורח החיים של המשפחה, כלומר אי-חילול שבת בבית. כן ראוי לעשות ביחס לכל נושא מהותי. לדון בנחת, לא בעת אירוע, ולסכם על כללי ההתנהגות בתוך הבית, מתוך ידיעה שהמשפחה אוהבת את הנער וחפצה בקרבתו.

ט. תחזוקה:

שימור האיזון העדין בין מרחב ושיח פתוח ובין גבולות הוא מלאכה רגישה המצריכה טיפוח מתמיד. המציאות מזמנת אתגרים חדשים, ובמקביל לכך – הכרעות שהיו נכונות אתמול אולי צריכות בדיקה מחודשת היום. גם כשלא ניתן לפתור משבר יש לנהלו בתבונה וברגישות, מתוך שיקול דעת ושליטה עצמית. כדאי להורים לקבוע לעצמם זמן קבוע, בנחת, בו הם יושבים (כשהם רעננים, ולא אחרי אירוע מלחיץ) כדי לעשות סיכום ביניים על המתרחש ולחשוב יחד היכן הם רוצים לנסות ולשנות נוהל או לכוון מאמץ בעת העבודה עם הצעיר.

י. אישי ומשפחתי:

פעמים רבות גרים עוד ילדים בתוך הבית. עלינו להיזהר ממצב בו אנו מכלים את כל כוחותינו, הרגשיים והמעשיים, בַּ נער שאנו חשים איתו משבר, ונותרים נטולי כוחות עבור החינוך היומיומי של האחרים. יש לחלק את הכוחות ולהשקיע במודע גם באחים. זאת ועוד, עלינו להבין כי תחושת כישלון ביחס לילד אחד מביאה לעתים לתגובות קיצוניות כלפי שאר הילדים: בין תגובה של חולשה עקב חוסר אמון ביכולתי ההורית ובין תגובה כוחנית הנובעת מחרדה שמא המשבר יתגלע גם אצל ילדים אחרים. מה שנדרש הוא התמודדות הורית מודעת אף ביחס לשאר האחים. לא לאבד את שווי המשקל אלא להפך: להעמיק את הרגישות ההורית 'בזכות' מה שלמדתי מההתנסות עם האח שניצב עתה במרכז הסערה. חובה לזכור גם כי בתוך הבית – גם אנחנו חיים! חובתנו להקדיש זמן גם לעצמנו. ללימוד ולצמיחה, אישיים וזוגיים, למען נחדש את הכוחות לטובת המשך העשייה האישית והמשפחתית.

יא. תפילה:

מוטלת עלינו אחריות לפעול בצורה מעשית למען המשך חינוך ילדינו, בכל גיל ובכל מצב. אך ראוי במקביל להתפלל לקב"ה בבקשה כפולה: שייתן לנו שֶ כל וחכמת חיים כדי להתנהל בתבונה נוכח מורכבות אתגרי החיים, ושייתן לנער הכוונה והארה למען ימצא את הדרך להתקרב לבוראו, לתורתו ולמצוותיו.

יב. אמונה:

עלינו לטפח את האמונה (בין השאר) – בעצמנו! ביכולתנו להתמודד בצורה בריאה נוכח אתגרי ההווה; ביכולתנו להיות הורים טובים, הממשיכים לבנות בית של טובה ואורה, ערכים ותורה, גם בימים של מורכבות ֵ ואפילה; להאמין כי בע"ה נצליח במשימה ונזכה לראות נחת וברכה מכל ילדינו.

סוף דבר, תקוותי כי מבין שתים עשרה הנקודות שרשמתי לעיל מצאתם גם דברים של טעם העשויים לסייע לכם לסדר מחשבות ולמקד את פועלכם. הקב"ה הציב אותנו בדור מורכב ומסובך שיש בו אתגרים לרוב. עלינו להודות לו על כל הטוב שזיכה אותנו בו ולהמשיך להתמודד באמונה ובבטחה באתגרים המורכבים שהוטלו לפתחנו. בע"ה ובעזרת מאמצים משותפים נזכה לצמוח מתוכם ולצעוד אט אט בדרך העולה בית אל. יהי רצון שתדעו רק טוב.

 

הרב יונה גודמן, מנהל חינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

 

1.  ראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל.
2. או בתו. לנוחות הקריאה, נכתוב זאת בלשון זכר, אך הדברים מכוונים לשניהם.
3. אבקש להודות לתמי סמט (פסיכולוגית), חנה רוזנברג ('מרכז הכוון' להכוונת צעירים דתיים בכפר סבא) ומרים שפירא (מהו"ת), על שהועילו לעבור על מסמך זה ולהעיר על תכניו.
4. בעבודה עם הורים במצבים אלו אני מבקש לעתים שנעשה הפסקה של שבוע, לאורכו ייכתבו בפנקס רק דברים חיוביים שבנם עושה. יש פעמים שכעבור שבוע הם חוזרים עם פנקס ריק ורק בשבוע השני או השלישי הם מצליחים לזהות מחדש את כל מעלותיו הטובות. שינוי זה מכונן פרספקטיבה נכונה ובריאה ביחס לאישיותו של הצעיר, ומעניקה כוחות מחודשים לשם התמודדות עם המקומות היותר מורכבים.

 

עוד בלב אבות:

´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´ / הרב יוני הולנדר. בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.

"הורות והתבגרות": שיקום מערכת היחסים עם המתבגר / הרב אלישע אבינר עם נחמה קרשנבאום אבינר וד"ר שמחה צ'סנר. אצל חלק מהמשפחות הויכוחים לא פוגעים באהבה ובקשר המשפחתי, אבל אצל משפחות אחרות לא מצליחים להכיל את המורכבות הזאת, ולגשר על הכעס, הכאב והריחוק. המצב הולך ומחמיר, הרגישות גבוהה, העצבים…

אודיו: "הורות והתבגרות": חובות הידיעה וגבולות הידיעה על המתבגר / הרב אלישע אבינר ומתיתיהו שליאכטר. עד כמה אנחנו ההורים צריכים לדעת מה קורה ומה עובר על המתבגרים? מה גבולות העצמאות שלהם?

אודיו: "הורות והתבגרות": שיח עם המתבגר / הרב אלישע אבינר והרב אלי שיינפלד. תקשורת עם מתבגרים היא לא רק צינור להעברת המסר והתכנים, אלא לב ליבה של הקשר בין ההורה לילד בגיל ההתבגרות והוא המפתח הכי משמועתי להצלחת הקשר החינוכי איתו….

הורות והתבגרות: משברים דתיים בגיל ההתבגרות

גיל ההתבגרות,עם היציאה מהילדות ההתנהגותית והערכית אל בגרות ואל הרציניות, הוא תקופה של התקדמות ופריחה בכל התחומים. לבני נוער רבים, זו תקופה גם של העמקת הקשר עם הדת, בליווי לימודים בישיבות ובמדרשות. אלא שחלק מבני הנוער עוזבים את אורח החיים הדתי – או בסגנון של מרד אנטי-דתי, או בגילוי חולשה עמוקה בקיום המצוות, וירידה רוחנית. זו תקופה של גיבוש הזהות – הזהות האישית, הזהות המקצועית, הזהות המינית – וגם הזהות הדתית. הדבר לא קל כי בגיל הזה הנער והנערה גם מגבשים את העצמאות שלהם – עצמאות מהוריהם, עצמאות מהסביבה שלהם, ודווקא בתחום הדתי הם נדרשים לשמר ולהמשיך… ולכן אצל רבים זה לא כל כך פשוט – ואצל אחדים גם מתגלה בצורה של משבר. בראיון זה אנשי המקצוע מנסים להבין מה גורם למשברים הדתיים ולירידה הרוחנית אצל בני הנוער? האם ביכולתינו למנוע את הנשירה?

להאזנה להקלטת התוכנית:


 

 

 

.
.

קטעים מתוך התוכנית:

 

 

 

 

..
הרב זאב שרון, ראש מכינת 'ארזי הלבנון' בשילה, 
הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא,
ומרים שפירא, פסיכולוגית

בתנו יוצאת עם בחור לא דתי

שאלה:

בתנו בת ה-17 לומדת באולפנה ומתנדבת במד"א. לפני כחודש וחצי נודע לנו כי היא יוצאת עם בחור חילוני אותו הכירה במד"א. אנחנו משפחה תורנית, (בעלי אף משמש כר"ם בישיבה תיכונית), והקשר הזה מאד לא מוצא חן בעינינו. אמנם, מדובר בבחור ערכי, אולם מכאן ועד לשמירת מצוות הדרך מאד רחוקה. ניסינו לדבר על ליבה, אך היא שבויה בקסמו ובטוחה כי עם אהבה אמתית ניתן לגשר על כל הפערים. אנחנו מרגישים במצוקה גדולה. חינכנו את ילדינו על טהרת הקודש, הם גדלו במסגרות נפרדות ותורניות, וחשבנו כי נאמנות לקיום המצוות ואהבת תורה יהיו בבסיס חייהם. גם בתנו זו נראתה תמיד מזוהה עם תפיסת עולמנו, וההתנדבות במד"א הייתה אחרי חשיבה מרובה תוך ידיעת האתגרים הרוחניים העלולים לעמוד לפתחה. כל כך בקלות היא מוותרת על כל עקרונותיה? האם האהבה חזקה מהכול?

 

תשובות:

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

אני מציע לכם לראות את הדברים מנקודת מבט של מבחן ערכים לבתכם ומבחן אהבה עבורכם, וכך להציב את הדברים בפניה והכל מתוך אהבה ודאגה כאחד. אם המצב הנוכחי הוא שבתכם מדברת אתכם בחופשיות על העניין, עליכם לשמור מכל משמר על ערוץ פתוח אתה. בשום אופן לא להיגרר לתגובות מהבטן, לא לפגוע בכבודה כשאתם בארבע עיניים אתה וקל וחומר מול אחיה ואחיותיה. פשוט להיות לבביים וענייניים.

להורים המודאגים שלום וברכה,

החיים מטבעם מזמינים לנו התמודדויות קטנות וגדולות שקוראות לנו לגדול, להעמיק ולמצוא בתוכנו קומה גבוהה יותר, משאבים חזקים יותר מהקושי העומד מולנו.

ההתנדבות במקומות מעין אלו, בהם נמצאים בנים ובנות בכלל ומרקע שונה בפרט, מזמינים מצבים של קרבה בין המינים. כמעט ואי אפשר שלא יקרו שם מקרים מעין אלה.
מציע לכם לראות את הדברים מנקודת מבט של מבחן ערכים לבתכם ומבחן אהבה עבורכם, וכך להציב את הדברים בפניה והכל מתוך אהבה ודאגה כאחד.

הקשר הזה לא בריא. נקודה. גם אם החבר היה בחור ישיבה ירא שמים (?) זה ממש לא טוב עכשיו. איני מכיר את בתכם ובכל זאת הסטטיסטיקה מלמדת שטרם הגיעה העת. קל וחומר כשמדובר על בחור שהעולם שלכם זר לו לחלוטין, ומה שעומד על הפרק הם התום והטוהר של בתכם, והציפייה העמוקה ממנה שבבוא הזמן תבנה את המקדש הפנימי של ביתה עם בעלה.

יש דבר אחד שאסור שיקרה בשום אופן והוא שהחברות הזו תרד למחתרת. אם חלילה בתכם תרגיש מאוימת, הרי שהקושי מולכם עשוי להפוך למכנה משותף נוסף עם אותו בחור והקשר רק ילך ויתהדק ויגיע (מהר יותר) למקומות לא טובים. אם תוכלו לשמור על ערוץ פתוח עם בתכם ולדבר על הקשר בחופשיות – כבר עשיתם הרבה מאד. זה הבסיס שממנו תוכלו להשפיע עליה.

אם המצב הנוכחי הוא שבתכם מדברת אתכם בחופשיות על העניין, עליכם לשמור מכל משמר על ערוץ פתוח אתה. בשום אופן לא להיגרר לתגובות מהבטן, לא לפגוע בכבודה כשאתם בארבע עיניים אתה וקל וחומר מול אחיה ואחיותיה. פשוט להיות לבביים וענייניים.

אם אתם כבר לא הכתובת, משום שמיציתם את העניין איתה או משום שהגעתם למשבר, נסו למצוא דמות עם יכולת השפעה עליה וכמובן הכל בעקיפין.

אל תשלו את עצמכם שאיסור היפגשות איתו יעשה את העבודה. הוא רק יגביר את הגעגועים בלב, הקיימים ממילא, ויצוק דלק למדורה הזו. גם מבחינה מעשית יהיה קשה מאד עד בלתי אפשרי לעקוב אחריה 24/7 ולא נראה לי שאתם רוצים להיכנס לסרט הזה.

ההשפעה עליה תיעשה בשני מסלולים מקבילים. האחד הוא הלבביות והחמימות -"את לעולם הבת האהובה שלנו". השני מכוון יותר לבירור והעמקה של הסוגיות העומדות כאן על הפרק: מה זה להיות יהודי, מהי תורה, מהו בית יהודי, שמירת הכוחות לבניין הבית האמיתי, הבעיות והסכנות בחברויות מעין אלה וכו'.

כשנותנים לה כבר בתחילת הדרך הצהרת כוונות שאתם מתנגדים לקשר אך זו צריכה להיות החלטה שלה מתוך הבנה שלה – מסירים את העוקץ והצורך למרוד ולעשות דווקא, ומשאירים את מרחב השיחה שהוא הוא הבסיס שלה לחישוב מסלול מחדש.

שאלה נוספת שאתם עשויים להיתקל בה עם הזמן היא האם לאפשר לה לארח אותו בביתכם?

במצב הנוכחי כשמדובר בנערה בוגרת בסוף התיכון, והנחת היסוד היא שבכל מקרה יש לטפל בעניין בכפפות של משי מתוך כבוד ורגישות, הרי שהנוסחה היא "מכבדים עד הבית". כלומר, לאחר שניסיתם להניא אותה מהרעיון והיא נשארה בשלה, הרי שהכללים הם שהבית נשאר בערכיו לחלוטין ו"חבר כזה לא אצלנו" (לאמיתו של דבר, גם חבר דתי ואפילו דתי אינטנסיבי לא בדיוק מתאים בגיל זה).

מצד אחד שומרים על ערוץ פתוח ומדברים על הכל, ומאידך הדגל של הבית נשאר מורם תמיד לכל אורך הדרך. זה הבית שלכם ויש את האחים הקטנים שזקוקים לדוגמא אישית. במקרים נדירים יש לאפשר לבת להביא חבר הביתה. לפעמים יש בזה יתרון בכך שניתן לעמוד במשהו על טיבו.

ולכם ההורים היקרים יש מבחן אהבה אמיתי. הכי קל לאהוב ילד שהולך בתלם שיעדנו לו. קשה מאד לאהוב ילד ש"בוגד" בערכים של הבית. אולי זה משבר ההתבגרות שלה. אולי כך היא מורדת ומנסה לבנות את הנפרדות שלה. מה שבטוח הוא שבכל מקרה היא צריכה הורים אוהבים עד הסוף.

מאחל לכם צמיחה גדולה בקשר עם בתכם ותזכו לעמוד איתה תחת החופה בבניין בית נאמן בישראל!

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD


אתר: http://www.more-lanoar.co.il/

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

אכן. המצוקה גדולה. האם ישנה דמות חיצונית – מחנכת או מדריכה שיכולה להיכנס לתמונה ולתת לבתכן מבט-על לגבי המציאות המורכבת שהיא נכנסת אליה? 

הכאב. הדאגה, והתסכול ניכרים בשאלתך. אכן, המצוקה גדולה. 17 שנה של חינוך תורני וערכי, עם דוגמה אישית של אהבת התורה והמצוות מתפוגגים מול היכרות סתמית במסגרת התנדבות במד"א. האם אכן כך?

הילדה שקלה היטב לפני שפנתה למסלול, ולקחה בחשבון שתעמוד לפני ניסיונות רוחניים וערכיים והכריעה בעד ההתנדבות, למרות החשש. זה מראה על החוסן שקיבלה בבית. אך האם ההחלטה היתה מגובה בשאלת רב?

בשכלול עמוק של כל הסיכונים, מול הרצון לעשיית חסד? מסגרת זו ידועה כמסוכנת בהיבטים האלו דווקא, ולא מעטים הסיפורים על בנות שנלכדו ברשתם של בחורים שאינם יהודיים כלל…. פה מדובר בבחור ערכי, אך לא שומר מצוות.  עם כל ההערכה ההדדית ביניהם, בוודאי שיש סיבה גדולה לדאגה. האם ישנה דמות חיצונית – מחנכת או מדריכה שיכולה להיכנס לתמונה ולתת לבתכן מבט-על לגבי המציאות המורכבת שהיא נכנסת אליה?

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

ככל שתקדישו לנושא ההתאהבות של בתכם אנרגיה רבה יותר ותנסו לשכנע אותה או למנוע ממנה את הקשר, היא עלולה "להתחפר " ולהעמיק את הקשר. עצתי היא: הנמיכו את הלהבות… 

שלום לכם,

אני מניחה שכהורים המעורבים בחיי בתכם אתם מאוד דאוגים ואולי אפילו מרגישים אשמה על כך שאפשרתם לבתכם להתנדב במקום שבו עליה להתמודד עם אתגרים רוחניים העלולים לשנות את חייה וגלגלתם לפתחה ניסיון מסוג זה שבו לדעתכם היא לא הצליחה לעמוד…

האמת, שלא אתייחס בתגובתי לתהליך ההתאהבות אלא אהיה מעשית ואומר לכם שימו לב – ככל שתקדישו לנושא ההתאהבות של בתכם אנרגיה רבה יותר ותנסו לשכנע אותה או למנוע ממנה את הקשר , עלול להיווצר מצב בו היא רק "תתחפר " ותעמיק את הקשר… הניצחון ב "מאבק " הדעות ביניכם לבין הזוג  ייהפך להיות מטרה בפני עצמה ובחינת הקשר הזוגי  בניהם תיהפך למטרה משנית… כך, במקום להתרשם ולבדוק את הקשר עם בן זוגה של בתכם, אם הוא נכון או לא נכון לה, מתאים או לא מתאים, יתאחדו בני הזוג להתארגנות משותפת למאבק מולכם וזה יהיה ה" דבק " שיאחד בניהם, מולכם, ההורים הדואגים …

ולכן-  עצתי היא: הנמיכו את הלהבות…

יפעת גלבוע

 טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

 

רותי מדן, יועצת חינוכית:

נראה שבתכם נמצאת בשלב של ההתאהבות ובכלים הגיוניים קשה כרגע לשוחח עמה. חשוב למצוא הזדמנות לשבת אתה, להקשיב לה ולבדוק שהיא הובנה היטב גם אם אין הסכמה. לאחר שדעותיה יובנו תוכל היא להקשיב לכם. עליה להכיר במשמעויות של הדרך. אם היא תמשיך את הקשר עם בחור שאינו שומר מצוות היא עלולה להגיע לדילמות לא קלות. תוכלו להבהיר לה ברכות ובבהירות את הדילמות הללו.

הורים  יקרים!

הכאב הרב וההתלבטויות ניכרים במכתבכם. אתם לא לבד. הורים רבים נתקלים בשאלות הללו החל מהגיל הצעיר כשהילדים מתחברים על חברים  שמעוררים אצלנו  את השאלה האם להתערב  בלי להזיק וכיצד. כשהילדים מתבגרים ויכולותיהם כמעט בלתי מוגבלות גם הדילמות שלנו כהורים הופכות להיות כמעט בלתי מוגבלות. טוב שהצפתם את הנושא כי הוא אכן, כאוב.

נוכח הסיטואציה שלכם נוצר פער מסוים ביניכם לבין הבת. לא ציפיתם שכך יקרה מאחר ובניתם בית עם אהבת תורה וחינוך לקיום מצוות. ציפיתם לנאמנות ולכך שהילדים יאהבו וימשיכו בדרך ובעקרונות שלכם -שלהם. וכעת אתם מאוכזבים ובעיקר מתלבטים ודואגים. מתוך דבריכם אני משערת שהפער החל עם החלטתה של בתכם להתנדב במד"א. ואם השערתי נכונה – דאגתכם לא הייתה לשווא.

אנסה להביע את עמדתי בכמה נקודות:

העקרונות שלכם לא השתנו, בתכם יודעת אותם היטב וזו ההזדמנות לשבת אתה. תחילה להקשיב לה ולבדוק שהיא הובנה היטב גם אם אין הסכמה. לאחר שדעותיה יובנו תוכל היא להקשיב לכם. אתם הורים, אוהבים תמיד, חינכתם ועשיתם את המיטב, ובמידה והיא בוחרת בדרך שונה עליה להכיר במשמעויות של הדרך. אם היא תמשיך את הקשר עם בחור שאינו שומר מצוות היא עלולה להגיע לדילמות לא קלות. תוכלו להבהיר לה ברכות ובבהירות את הדילמות הללו. היא צעירה ואולי לא רואה זאת. בנוסף חושב מאד לדעתי להדגיש את העובדה שכבחורה בוגרת ההחלטות והאחריות עליהן הם שלה.

חשוב להבחין בין אהבה והתאהבות. יש המגדירים התאהבות כהתנהגות דומה לשל אנשים מכורים או לא יציבים (אין היגיון, יש התרגשות מתמדת, הגוף מתנהג אחרת, קשה לישון ועוד).  לאחר שלב ההתאהבות מגיעה האהבה –  שבה קיימת יותר אחריות ומחויבות וגם אינטימיות (על פי העקרונות של האוהב. כשמדובר על אנשים שומרי מצוות  העקרונות הם הלכתיים). נראה שבתכם נמצאת בשלב של ההתאהבות ובכלים הגיוניים קשה כרגע לשוחח עמה. נקווה שתבונתה הבסיסית תועיל לה.

כאשר הורים נשאלים על דעתם לגבי בן או בת הזוג של הילדים קיימים סיכוי וסיכון. לא להביע עמדה – קשה, אך, בלא מעט מקרים הבעת העמדה השלילית  גרמה לדרדור הקשר ללא תקנה. כיון שציינתם שמדובר בבחור ערכי ועל כך ב"ה, יש מקום לקוות שאולי בתכם תצליח להביא אותו להכרות עם עולמה- עולמכם.  בכל מקרה הצעתי לכם היא לשמור על קשר בכל מחיר ולא לוותר על כך למרות אינכם משנים את  הערכים שלכם.

ההתנדבות במד"א כרוכה בהרבה רצון טוב ועשיית חסד. עד כמה שידוע לי ההתנדבות כרוכה בהרבה התנסות ובהרבה  ניסיונות  שלא תמיד  ילדינו עומדים בהם. הלוואי ובידינו היה ניתן  לשפר את ההתנהלות במקומות אלו.

רותי מדן

יועצת חינוכית וזוגית

אלון שבות.

בננו מתעקש לעשן בשבת

שאלה:
בננו (בן שש עשרה) נמצא בתקופה של התדרדרות רוחנית. הוא לא קם להתפלל, לא מניח תפילין, מעשן סיגריות ומסתובב עם חברים שמבלים את זמנם לריק. זה מצער אותנו מאוד, אבל איננו יודעים כיצד לחזק אותו. לפני כחצי שנה הוא עזב את הישיבה שבה התחיל ללמוד, ועכשיו הוא קצת לומד (אקסטרני) וקצת עובד. בשבת האחרונה אשתי הריחה עשן מפיו. היא נדהמה ונזדעזעה, היה ברור שהוא עישן בשבת. ידענו שהוא לא מקפיד לקיים מצוות, אבל לא חשבנו שהוא יגיע לחילול שבת. היא הוכיחה אותו על פניו, והוא התעקש שהוא יעשה מה שהוא רוצה. מרוב צער וכעס היא הציבה בפניו שתי אפשרויות, או שיקבל על עצמו שלא לחלל שבת או שיעזוב את הבית.

הבן עזב את הבית והלך לחברים. הוא חזר ביום ראשון לכמה זמן, אכל, התרחץ והלך שוב. מאז עוד לא שמענו ממנו מה בכוונתו לעשות, האם יתחייב לשמור שבת או לא. אנו חוששים שלא יתחייב לכך ויעזוב את הבית. ואולי לא היינו צריכים לתבוע ממנו לשמור שבת? יש לציין שבדרך כלל הוא לא עושה מעשים רעים כדי להרגיז. בעיקרון הוא לא רוצה לצער אותנו, אבל ככה זה יוצא לו. פעם אמר שבכוונתו לבדוק ולנסות כל מיני דברים כדי שאחר כך יחליט בעצמו באיזו דרך ללכת. כיצד צריך לנהוג כלפיו?

תשובה:

לא לזרוק מהבית ולא להסכים לחילול שבת

זו היתה טעות להציב בפניו שתי אפשרויות, או להישאר בבית ולשמור שבת, או לחלל שבת ולצאת מהבית. הוא צריך להישאר בבית והוא צריך לשמור שבת. הוא צריך לדעת שאתם אחראים עליו, ואחריות זו היא בלא תנאי. אתם הוריו ולא תתנו לו להסתובב ברחוב, חסר בית, ועם זאת גם לא תסכימו שיחלל שבת, לא בבית ולא בחוץ. ואם ימשיך לחלל, תמשיכו לתבוע ממנו שוב להפסיק, ותדברו איתו על כך פעמים רבות, ככל שיידרש. זו המצווה החשובה ביותר שמוטלת על ההורים, ללמד את ילדיהם תורה כדי שישמרו את המצוות, שנאמר (דברים יא, יט): "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".

מצוות התוכחה

בנוסף לכך, מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" חלה על ההורים יותר מאשר על כל יהודי אחר. שכן היא נובעת מתוך אהבה ואחריות, כמו שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך". ובוודאי ההורים שאוהבים כל כך את בנם, צריכים מתוך כך להוכיח אותו יותר. בנוסף לכך, אמרו חכמים (שבת נד, ב): "כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מחה – נתפש על אנשי ביתו". ופעמים רבות הורים אינם מודעים למידת השפעתם על ילדיהם. נדמה להם שאם הילדים אינם שומעים מיד בקולם, סימן הוא שאינם מתחשבים בהם. ולא היא, לוקח לילדים זמן להפנים את הדברים. ולפעמים קשה להם מאוד לשמוע, והם עדיין שקועים בהתלבטויות, אבל הם בהחלט מתחשבים בדברי ההורים.

וכמו שבמצוות תוכחה המצווה לחזור על התוכחה אפילו מאה פעמים (ב"מ לא א), כך תדברו איתו שוב ושוב על חובתו לשמור שבת. בכל פעם תנסו להוסיף עוד טיעון: פעם תנסו להסביר את ערך השבת, שנותנת ביטוי לנשמה, ופעם תמחישו זאת על ידי ניסיון חייכם, ופעם תטענו שהוא עוד צעיר ובינתיים עליו לסמוך עליכם ולכבד אתכם ולשמור מצוות. בפעם אחרת תאמרו שכל הסבים והסבתות שלו במשך דורות מסרו נפשם על שמירת שבת וכל שאר המצוות, ואיך הוא לא ישמור?! ושוב תחזרו לדבר על ערכה של השבת. ואם אינכם יודעים להעמיק בדברים, תאמרו בכנות שאתם לא מבינים את כל הסיבות, אבל גם אתם כמו כל דורות ישראל מוכנים להקריב הכל למען התורה והמצוות. וגם אם לא יהיו לכם טיעונים נוספים, תחזרו שוב ושוב על התביעה לשמור שבת ולהיות יהודי טוב. ועם זאת, בשום פנים אינכם מוציאים אותו מן הבית, הוא בנכם בטוב וברע.

יותר מזה, לא רק שאתם מסכימים שיישאר בבית אלא שאתם עומדים על כך שכל עוד הוא צעיר וזקוק לעזרתכם עליו להישאר בבית.

הסכנה
אם דברי אינם משכנעים בדרך החיובית, אספר לכם כי קרה שהורים רצו להעניש את בנם או בתם המתבגרים שהחלו לפרוק עול, וזרקו אותם מהבית. ובאותם הימים שהם הסתובבו בחוץ, הם התדרדרו לסמים או פריצות. אחר כך כבר באמת היה קשה מאוד להחזירם הביתה.

הדרישה ללמוד תורה

אין להסתפק רק בתוכחה ובהבעת צער, יש לדרוש ממנו גם ללמוד תורה, מרבנים ומספרים, במסגרת שיעורים וחברותות ולימוד עצמי, כדי שיבין ויעמיק בדברים. ובלבד שלא יבגוד בעמו ובתורתו. מן הסתם, לפי מה שתיארתם, לא יהיה לו כוח להתיישב כעת וללמוד הרבה תורה, ואף על פי כן חובה עליכם להציב בפניו את התביעה הזו כדי שידע שהדברים עמוקים ורציניים. ומן הסתם בתוך ליבו יסכים שאכן ראוי ללמוד את הדברים ברצינות, כדי לעצב את דרכו בחיים. ובעז"ה בקרוב ימצא את הכוחות ללמוד תורה.

ההתנהלות בבית

שאלה: ומה נעשה אם יעז לעשן בבית בפנינו?

תשובה: אסור לכם להפחיד את עצמכם כל כך. אמנם נכון שיש גבול ליכולת האכיפה שלכם כשהוא מחוץ לבית, אבל בבית, גם בנים חצופים אינם מעזים להמרות את פי הוריהם. ובמיוחד שאם תרבו לדבר עמו על חשיבות השבת, וחשיבות המשכת המסורת, והייעוד של עם ישראל וכו', יבין כמה השבת יקרה לכם ולא ירצה לפגוע בכם, באמונתכם ובתורת ישראל. ואם ח"ו תהיה איזה פעם שיעז לחלל שבת בפניכם, תדרשו ממנו בכל תוקף להפסיק, שהרי אתם בעלי הבית והוא חייב לשמוע בקולכם. עדיין לא שמעתי על מקרה שהורים הביעו בצורה מפורשת פעמים רבות את צערם על חילול השבת, ובנם המשיך לחלל שבת בבית. קורה שבהתקפת כעס וכיוצא בזה בן מעז לעשות דברים קשים, אבל כמעט ולא קורה שהוא עושה זאת באופן קבוע כנגד ההורים.

להיות ישרים ולא להתבייש

עוד עצה חשובה: אף שלא צריך לפרסם את מצבו ברבים, גם אין לנסות להסתיר זאת, מפני שההסתרה גורמת לכישלונות חינוכיים. ראשית, המסתירים אינם מתייעצים בכנות עם מחנכים ובני משפחה. שנית, ההסתרה גורמת לבן לחשוב שכל מה שמעניין אתכם הוא הכבוד. לא חשוב לכם שבאמת ישמור שבת אלא רק הכבוד. אם למרות שאתם מתביישים אתם מתייעצים, יבין שבאמת מצבו הרוחני מכאיב לכם עד עמקי נשמתכם.

הרב אליעזר מלמד, רבה של "הר ברכה", וראש ישיבת ההסדר.

עוד בנושא בלב אבות:

כשמתבגרים מתרחקים מהוריהם / שושנה היימן. ראשי פרקים על "היקשרות" ו"הינתקות" בגיל ההתבגרות

הבן מעשן / הרב שלמה וילק. הבן מעשן. צעדים ראשונים בתקשורת עם נער מתבגר.

נערה דתייה היוצאת עם נער חילוני / הרב יאיר גנז. בתי תלמידת אולפנה פגשה נער חילוני… ניסינו להסביר לה שזה לא מתאים לנערה דתייה לבלות עם נער חילוני, אבל היא לא מקשיבה…

כוס יין כמעט ריק - כשיש תסכול עם חינוך מתבגרים צריך להסתכל בחצי הכוס המלאה

רוב הכוס המלאה

כוס יין ריק - כשיש תסכול עם חינוך מתבגרים צריך להסתכל בחצי הכוס המלאה

חינוך מתבגר/ת איננו מלאכה קלה. לפעמים היא כרוכה בתסכולים רבים. אבל, יש שהתסכולים מיותרים!! לדוגמה: לכל הורה יש ציפיות מבנו. הציפייה העיקרית – שיממש את כל התקוות שתולים בו!! כלומר, שיהיה כדמותם וכצלמם – באמונתו, בהשקפת עולמו, באורחות חייו. זוהי תקווה לגיטימית, ואשרי מי שזוכה לראות את בניו הולכים בדרכיו. אין בזה פגם!! אם הבן דומה להוריו, זה לא מעיד שחינוכו היה כפייתי או סגור, אלא שהוריו הצליחו להאהיב עליו את דרכם האישית, והוא בחר בה מתוך הערכה ואולי אף מתוך הערצה.

אבל, זכות זו איננה נופלת בחלקם של כל ההורים. לעיתים, למרות מאמציהם החינוכיים, בוחר הנער בדרך שונה באורחות חייו ובאמונותיו: הוריו מלומדים, והוא איננו מתעניין בלימודים. הוריו זריזים, והוא קצת בטלן. השקפתו הפוליטית הפוכה, הקפדתו במצוות ובצניעות שונה מזו של הוריו. בקיצור: הוא איננו בדיוק כצלמם וכדמותם.

יש הורים המגיבים בתסכול רב, אכזבתם מבנם שוברת את רוחם. ולמרות מאמציהם לשמור על ערוץ תקשורת פתוח וחם עם בנם, מאפילה האכזבה על היחסים התקינים איתו. הבן חש בכך ומגיב בהתאם…

כל זה מיותר. אלו לא היו ההורים מביטים במה שונה בנם מהם אלא במה הוא דומה להם. לפעמים, למרות דמיון של קרוב ל 99%, האחוז הבודד של שוני צד את עינם, ויחסם לבנם נגזר ממנו. הם מביטים דרכו על בנם, לכן הם מאוכזבים, עצובים, מיואשים, כועסים, ועוד. אלו היו מביטים על רוב הכוס המלאה, במקום על המיעוט החסר, היו גאים בבנם, אוהבים אותו ואהובים עליו, שמחים בו והוא שמח בהם.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

מכתב להורי דתל"ש – פרק ב: התמודדות עם ההשפעה על האחים הצעירים

המשך של מכתב להורי דתל"ש – פרק א

הפרק הראשון עסק ביחסים שבין הורים לבנם שנטש את אורח החיים של הוריו, ופרש מקיום המצוות שבין אדם למקום. הובהר עד כמה ילד זה זקוק לאהבת הוריו, וכי יש לאפשר לו להמשיך ולהתגורר בחיק המשפחה תוך שהוא מקבל על עצמו לנהוג על פי מתווה שמכבד את אורח החיים של המשפחה וגם את החלטתו שלו. אלא שפעמים רבות קיימת צלע נוספת בבית – הלא הם אחיו הצעירים, וקיים חשש של ממש מהשפעתו השלילית עליהם. ההורים עומדים נבוכים, שכן מצד אחד הם אינם רוצים להרחיק את בנם שסטה מדרכם, אבל מצד שני אינם רוצים שילדים נוספים ילכו בעקבותיו, וכשהשפעה זו ניכרת בילדים אלו הרי הם אובדי עצות.

כיצד ניתן לחסום את ההשפעה השלילית? האם נכונה גישתם של חוגים מסוימים המסלקים מהבית את הבן או הבת שפרקו עול מצוות על מנת שלא יקלקלו את האחרים?

לגרש או לקרב

 

ההתמודדות עם שאלה קשה זו הייתה נחלתם של אבות האומה. אברהם אבינו ושרה אמנו מציגים לכאורה שתי עמדות מנוגדות. שרה תובעת  "גרש האמה הזאת ואת בנה" (בראשית כא, י), ורש"י תולה זאת במעשים הקשים שעשה ישמעאל – גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אברהם דוחה את התביעה הזו – "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". רש"י אומר שפשוטו של כתוב הוא שלא הסכים לדברים מפני שישמעאל היה בנו, בעוד שלשרה הוא היה רק "בן האמה". כלומר, אין מגרשים בן מהבית, אף אם עושה מעשים נוראים ועלול הוא לקלקל את הבן האחר. ומשמע שאילולי ההתערבות האלוקית אברהם לא היה שומע בקול שרה ולא היה מגרשו.

גם עשו עשה, כדברי חז"ל, מעשים נוראים מעין אלו, ואף על פי כן לא עלה על דעת רבקה לגרשו פן ימשוך אחריו במעשיו המקולקלים את יעקב. מסתבר שסיבת הדבר היא שרבקה הייתה "אם יעקב ועשו".

ואף שאין לדמות מקרה אחד לרעהו, ובודאי שאי אפשר להשוות את הנסיבות ומציאות החיים של היום לתקופת האבות, דומה שההוראה הבוקעת מהתורה היא שאין מוציאים בן מהבית, גם כשקיים חשש שישפיע על הילדים האחרים. אמנם, אי אפשר לשלול לחלוטין גישה הפוכה מזו. לעיתים ההתנהגות בבית של הבן\הבת הפורש\ת מדרכי אבות היא בלתי נסבלת לחלוטין, וגם הקטנים יותר מושפעים ממנה מאד, ולעיתים גם הזוגיות ההורית נפגעת מאד, עד שאין יכולת לשאת את המצב. או אז, בדלית ברירה יש להרחיק את הנער הסורר מביתו עד שיסכים לתקן דרכיו.

אבא ואמא מאז ולתמיד

כאמור, כל עוד הדבר אפשרי יש להשאיר את הנער בבית, ולא עוד אלא שיש להעניק לו תמיכה ככל האפשר, ולהבהיר על ידי כך גם לו וגם לשאר הילדים שההורים ממשיכים לתפקד כאב ואם גם כשילדם הולך ומתרחק מהם באורח חייו. יש לאמירה זו חשיבות עצומה לא רק לנער עצמו שזקוק כל כך לתמיכה דווקא בתקופה קשה זו, אלא גם לקטנים יותר השואבים ביטחון עצום בחייהם מכך שההורים לא הפנו כתף קרה לבן שכל כך מצער אותם. כך נשמרת זהותם האישית המיוסדת על ביתם ומשפחתם.

אלא שדרך זו מציבה שתי בעיות: האחת, כיצד חוסמים את ההשפעה השלילית על הצעירים?  השנייה, מה אומרים להם כשהם שואלים מדוע דורשים רק מהם להקפיד על התנהגותם בעוד שלגדול מהם שפרש מקיום מצוות ההורים "מוותרים"?

בבהירות ובנחישות

ההשפעה השלילית מופיעה בשתי דרכים: פעילה וסבילה. בפעילה, הנער מנסה להטות את ליבם של הילדים האחרים לדרכו החדשה. בסבילה, עצם השהות שלו בבית והתנהגותו השונה גוררת את האחרים לחקות אותו ואת מעשיו.

דווקא את ההשפעה מהסוג הראשון ניתן לבלום ביתר קלות. כחלק מההסכם של הנער עם הוריו, עליו לקבל על עצמו קבלה כוללת שלא לגרור את אחיו הקטנים לדרכו החדשה. בנוסף, יש להגדיר באופן ברור ופרטני מה הן הציפיות ממנו בתחום זה. עם כל הקושי שבדבר יש להגדיר ולפרט את הציפיות מראש ולא רק להגיב ולבקר את הבן אחר שנכשל והתנהג באופן בלתי ראוי. סיכום ברור מראש יתקבל לרוב בהבנה, ויציב אתגר כולל שיש סיכוי רב שיתורגם הלכה למעשה. יתכן שמידי פעם הנער לא יעמוד בדיבורו, אולם על ההורים לאסוף את כל כוחות הנפש שלהם בכדי לא לוותר ולא להיכנע לחוסר רצונו של בנם לתרגם את ההיגיון שבתביעתם להתנהגות הלכה למעשה. דווקא במצבים מאתגרים אלה חשוב להקפיד הקפדה יתירה על קטנות כגדולות ולא להתחמק מעימות חינוכי שממנו יצאו הכל נשכרים.

יחד עם זאת ברור שקיימת גם השפעה עקיפה על הילדים הקטנים. גם איתה על ההורים להתמודד ללא רתיעה ובגלוי. יש להסביר לאחים את מהות השינוי שעבר אחיהם הגדול, ויחד עם זאת לדרוש מהם לשמר את אורח החיים הדתיים של המשפחה. ילדים רוצים שהוריהם יקרינו סמכות. בעקבות הפגיעה המסוימת בערך זה בעקבות מעשי האח הגדול, הם היו שמחים להחזרת הסמכות ההורית. דווקא המשבר שאירע במשפחה, מאפשר להורים לייצב מחדש את הסמכות ההורית שלהם. התרחקות האח משמירת תורה עלולה לערער את יציבות מסגרת חייהם של האחים הצעירים, ולפיכך הם ישמחו אם ההורים יציבו להם גבולות ברורים, וידרשו בנחישות ובהתמדה לשמור עליהם.

סיכום

על שלושה דברים עומדת מערכת היחסים שבין הורים לילדיהם: אהבה, אמון וכבוד. כשנער נוטש את אורח החיים הדתי של הוריו מזדעזעים שלושת היסודות הללו אצל כל השייכים למסגרת המשפחתית – ההורים, הנער ואחיו. מבחנם של ההורים הוא בייצובם של תשתיות חיים אלו מחדש.

היכולת להכיל את הבן\הבת במסגרת המשפחתית, הקשר של ההורים עמו וההקשבה אליו הם שיחזקו את המבנה המשפחתי במצב שנוצר. ואילו על הנער\ה להפנים שהבית אינו רק מקום שבו מקבלים שירות, אלא מקום שבו ההורים ממשיכים לחנך את ילדיהם, כולל אותו נער\ה שעזב\ה את שמירת התורה והמצוות.

הרב אהרן איזנטל, רבה של חיספין ור"מ בישיבת ההסדר

בני הוריד את הכיפה

pencil writing letter to Harav Yonah Goodman

שאלה: בני הוא בן 20 ובוגר מערכת החינוך הדתית. הוא לומד במוסד להשכלה גבוהה. לאחרונה הוא הסיר את הכיפה. הוא שומר שבת למרות שבשבת בבוקר לא תמיד הולך לתפילה. הוא מניח תפילין, בעל אמונה, מכבד את ההורים ובכלל ב"ה ילד טוב בעל מידות טובות. חבריו ברובם חובשי כפות (למיטב ידיעתי). אחיו הצעירים ממנו (לומדים בישיבה תיכונית) מקפידים ואינם דומים לו בתחום זה. (מה שמוכיח שלכל אדם אופי משלו ונטייה משלו).

אני תוהה, כיצד עלינו להגיב? מיותר לציין שכואב לנו נורא לראות אותו בגילוי ראש בבית, באוכל ובמיוחד בחוץ – ברשות הרבים. זה מסב לנו כאב, צער והמון המון בושה. ברור לי שלחץ לא יועיל, כי כך לא משיגים תוצאות רצויות (מה גם שהוא מעל גיל 18).
מה לומר לו? האם לנסות לשכנע? האם לחיות בתקווה (ובאשליה?) שזוהי תופעה חולפת? ומה יהיה בע"ה עם שידוך ההולם לחברתנו ולמסורת שלנו? ואולי יש לך השערה מדוע הוא הולך ללא כיפה?

אודה לך אם תוכל לסייע לנו בעצה לנו אנו כה זקוקים.

תשובה: קראתי כמה פעמים את מכתבך. אני מניח שהיה לא קל לכתוב אותו, ובעיקר: שהמציאות שאת מוצאת את עצמך בתוכה היא מורכבת ומציבה שאלות ותהיות רבות. שמחתי לראות שיש לך את הכוחות לשאול ולהתייעץ עם אחרים, ולהמשיך לברר את דרכי ההתמודדות והבניין הנדרשות מתוך המציאות המורכבת הנוכחית.

לעצם העניין: אינני מכיר אישית את בנך, ולכן אוכל להתייחס רק לעקרונות שנכונים בהמון מקרים:

אמנם אין אנו מתנחמים בַּכּלל ש"צרת רבים חצי נחמה". אך בנושא הנוכחי, מקופל בְּכּלל זה מסר חשוב. העובדה שכל כך הרבה הורים טובים מתמודדים עם קשיים כשלכם, מלמדת שישנם תהליכים עקרוניים המתחוללים בדור ובנוער, ושהבחירה של בחור צעיר בדרך אחרת משל הוריו, אינה מעידה בהכרח על טעות או כישלון שלנו. כמובן, אין זה פותר אותנו מלנסות להתמודד, ומהצורך לחפש את ההתנהגות הרצויה, כחלק מהורוּת בונה, במקרה זה. במקביל, דווקא העובדה שכה רבים מהצעירים חווים תהליכים כאלה, מחייבת אותנו לנסות להסיק מסקנות עקרוניות לקראת התבגרותם של הילדים הבאים.

"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" הינו כלל חינוכי ולא רק שם של דף פרשת שבוע. צריך כל הזמן לראות את ריבוי האור שיש בו ובמעשיו, ואף להגיד לו זאת. מדובר בנער מוכשר, המשקיע בלימודיו ומצליח בהם. (הרי הוא התקבל לעתודה!). ב"ה יש לכם ילד טוב, שבין השאר: "מניח תפילין, בעל אמונה, מכבד את ההורים ובכלל ב"ה ילד טוב בעל מידות טובות". צריך לראות זאת ולשבח אותו על כך, ולהקפיד לא להתמקד רק בנושאים המפריעים.

כרגע הוא הולך בלי כיפה והחלטה זו לא הייתה תלויה בכם. אך בכם תלוי האם תישארו משפחה, ובאיזו רמת קשר. ילד שלי הוא ילד שלי. אני יכול ורשאי לחלוק על מעשיו. אך ראשית לכל אני אוהב אותו, ורוצה שימשיך להרגיש שזה ביתו. הוא תמיד רצוי ותמיד נשמח בו ובנוכחותו. החשיבות של המשך שמירת קשרים טובים, של אי יצירת ניתוק, אינו נועד רק בכדי שיהיה לו לאן לחזור אם יחליט בעתיד לחבוש כיפה. יש לזה חשיבות עצומה גם אם חלילה יישאר כך תמיד. אמנם הוא לא הולך עם כיפה, אך הוא עדיין בני.  צריך להיזהר ממצב בו נוצר מאבק כה קשה סביב הכיפה, עד שזה פוגע בעצם המרקם המשפחתי.

שאלת בין השאר שתי שאלות: האם לנסות לשכנע אותו, ובכלל, מדוע הוא הולך בלי כיפה. נדמה שיש זיקה בין שתי השאלות. ראשית: ביכולתי להציע הסברים רבים מדוע ישנם בני נוער המסירים את הכיפה. אך את בנכם היקר אינני מכיר וממילא לא אוכל לפרש את מעשיו. היחיד שיכול להסביר את המתרחש בתוכו (או לכל הפחות לנסות להסביר) זה הוא עצמו! צריך לשאול אותו. אך לא כחלק מחקירה וכהכנה להמשך מסע השכנועים. צריך לשאול אותו, ואחר כך להקשיב לתשובתו. להקשיב באמת, כחלק ממהלך כללי ורחב של חידוש והעמקה של האמון ביניכם. לשאול, ואחר כך להקשיב. להקשיב היטב, מכל הלב. להקשיב, תוך גילוי אמפטיה ורצון אמיתי להבין היכן הוא נמצא. תוך שידור אמיתי של המסר הבסיסי, שמה שלא יהיה, 'אתה בני ואני לצידך'. אמנם, אין הכוונה שצריך להסתיר את עמדותיי וערכי. ניתן וצריך לומר לו את ציפיותיי ואמונתי. אך כבחור נבון, יש להניח שהסבר אחד יספק, ואין טעם לחזור על זה שוב ושוב עד בלי די. ממילא יובן, שלא הייתי משקיע כעת בניסיונות שכנוע אין סופיים. אך מותר, באופן טבעי וכחלק ממכלול של נושאי שיחה משמעותיים, לשוחח מעת לעת על השקפותיכם (של שניכם, גם שלו) על החיים, על התורה וגם על משמעותה של הכיפה.

ככלל, אי אפשר לכוף אורח חיים על מישהו בגיל 18+. מאידך, מותר בהחלט, בהסברה ותוך כדי שיחה עניינית, לקבוע כללים להתנהגות הרצויה בתוך הבית. התנהגות שתשקף כבוד לבית ולערכיו. הכללים צריכים להיקבע לאור אופי המשפחה ועולמה. למשל – לקבוע יחד שבתוך הבית הולכים עם כיפה, משתתפים בשולחן שבת וכן הלאה. חשיבות הכללים בתוך הבית, נובעת משני מניעים. ראשית, זו ביתכם. בתוכו אתם גדלים ומגדלים את ילדיכם האחרים. מותר לכם לקבוע כיצד הבית יתנהל ואיזה אורח חיים יתקיים בתוכו. שנית, יש כאן מסר חינוכי חיוני. בעזרת קביעת גבולות ההתנהגות הנדרשות בתוך הבית, אתם משדרים לבנכם היקר, שאמנם יש תחום בו הוא בחר כעת בדרך אחרת משלכם. אך לא הכל הפקר. יש סדר בעולם. יש עדיין כללים וגבולות ולא הכל התפרק. הוא חלק ממסגרת המשפחה, ושותף באחריות לעתידה.[1]

אמנם לא שאלתם לגבי שאר הילדים, אך נראה לי שחשוב להדגיש נקודה אחת: פעמים שאנו כה מוטרדים ממצבו של ילד אחד, עד שהעיסוק בו והטרדות הנפשיות המתלוות לכך באות על חשבון שאר הילדים והמשך חינוכם. צריך לעשות מאמץ מודע להמשיך ולהשקיע גם בהם ובחינוכם. להעמיק את הקשר והדו- שיח, את קשרי האהבה והמשפחה. למצוא זמן לצאת איתם ליום של טיול (גם על חשבון בית ספר). כשיוצאים לעיר אחר הצהרים, להזמין כל פעם מישהו אחר להתלוות, על מנת להרבות בשיחה חופשית בעת ההליכה.

שאלת האם לטפח תקוות שווא שאולי זה עניין זמני וחולף. ראשית, תקוות אלו אינם בהכרח לשווא. רבים כמוהו עוברים תקופה כזאת, בין השאר כחלק מתהליכי החיפוש האופייניים לגיל ההתבגרות וכשלב בבחירת דרכם. חלקם בוחרים לבסוף בדרך התורה, בעיקר בשלב בו עליהם להכריע איזה סוג בית להקים בעצמם. צריך להאמין בו ובעתידו, ובעיקר להאמין בעצמכם כהורים. להמשיך לנסות ללמוד ולהבין, להתחדש ולהעמיק את בניין עצמכם וביתכם (מכתבכם ותוכנו מעידים כאלף עדים שאתם צועדים במסלול זה). להשתדל לפעול מתוך שלווה ושיקול דעת ולהתפלל שגם הקב"ה יעשה את חלקו בגידולו.

אין לי אלא לחזק את ידיכם בחום. לאחל ולהתפלל שיהיה לכם את הכוחות להמשיך להתמודד בתקופה הלא פשוטה, ושבמהרה תצאו מתוכה לאורה גדולה.

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל


[1] אינני רוצה להיכנס כאן יותר מידי לנושא התפילה, אך מכיוון שהזכרתם את העניין, אתייחס אליו כאן בקצרה, על פי אותו עיקרון: סיפרתם שבנכם לא קם לתפילה בשבת. לא פירטתם האם זה נובע מעייפות וחוסר עניין בתפילה, או מהתנגדות עקרונית. באם מדובר באפשרות הראשונה, הרי שהייתי מנסה להציע לו למצוא את המניין הכי מאוחר בעיר. אולי מניין מאוחר, שלא דורש מאמץ של קימה, יתאים לו. באם גם זה לא הולך, הייתי מנסה לומר לו בנחת: "אמנם לצערי אינך הולך לתפילה במניין, אך בכל זאת כדאי שתתפלל ביחידות בבית לפני שנשב לסעודת שבת. נשמח לחכות לך קצת זמן עד שתסיים". כמובן, אם קיים סירוב מוחלט לגבי תפילה, זה עניין אחר. אך ממכתבכם לא עלתה אווירה של סירוב מוחלט לנושא.

עוד בנושא בלב אבות:

התמודדות עם משברים בגיל ההתבגרות / הרב זאב קרוב.  איך מתמודדים עם משברים דתיים בגיל ההתבגרות? האם בעיות גיל ההתבגרות הן תופעה של העדן החדש? איך נבין את מה שהנערים עוברים? ומה אפשר לעשות?

מכתב גלוי להורה שחושש שבנו מתחיל להיות דתל"ש הרב יונה גודמןלעתים חשים שהנער/ה מתחיל להתרחק מהעולם הדתי וחלילה מתחיל להיהפך לדתל"ש. מה תפקידנו ההורי בעת כזו? במאמר תובנות הוריות העשויות לסייע אף לכל הורה הנמצא במתח עם ילדיו.

וידאו: חוט של קשר / אולפנת להב"הכיצד יסתדר הר"מ בישיבה עם בנו שלא קם לתפילה ומתדרדר מבחינה רוחנית?