תגית: הדרכה

הדרכה מול לימודים

שאלה:
בני (בן 15) נכנס להדרכה בתנועת נוער. מאז הפסיק ללמוד. אנחנו רואים שהוא שמח בתפקיד ההדרכה. הוא משקיע בו הרבה. אבל, זה פוגע קשות בלימודים שלו. מה לעשות?

תשובה:

ראשית, כשבאים להתייחס לבעיה שכזו חשוב לשאול האם האבחון הוא נכון. כלומר, האם הירידה בלימודים נובעת באמת מההדרכה, אולי ההדרכה היא רק תירוץ?

מה בהדרכה גורם לירידה בלימודים: עומס הזמן? חוסר פנאי נפשי? ייתכן גם שזה נובע מתחושה ש'מצאתי את הדבר החשוב באמת בחיים ואילו הלימודים הם לא חשובים' או 'מצאתי סופסוף משהו שנותן לי תחושה שאני שווה, מעולם לא קיבלתי הרגשה כזו מהצלחתי בלימודים' .

כמובן, שהגישה לבן צריכה לנבוע מהאבחון הנ"ל:

אם הבעיה היא עומס זמן, אז יש לנו הזדמנות לעזור לו בתכנון ובניהול זמן. לשבת יחד על רשימת המטלות הלימודיות, הביתיות וההדרכתיות ולחלק יחד את מלאי הזמן, ואם לא יחד אז לבקש מהבן שיגיש הצעה משלו לניהול זמנו.

אם הבעיה היא חוסר פניוּת נפשית או שינוי בסדרי עדיפויות של מה שחשוב בחיים, אפשר להשתמש בהדרכה דוקא כמקפצה להתחזקות בלימודים.

כדאי לשאול אותו: האם חשוב לך שחניכיך יעריכו אותך? מה אתה רוצה שהם ילמדו ממך?

האם, לדעתך, תפקיד המדריך מיועד רק למדריכים 'קוליים' (מלשון cool) שאין להם יכולת להצליח בלימודים, או שאפשר להיות גם 'קול' וגם מוצלח בלימודים?

בהקצנה מסוימת אפשר להסביר שהמסר הסמוי העובר מהמדריך לחניכיו הוא שהמצליחנים בתנועה הם אלה שהם חלשים לימודית. בדרך משל אפשר לצטט את האמירה העממית המקוממת ש'מי שלא מצליח למצוא עבודה שוות ערך הולך להיות מורה' האם הוא רוצה להיות כזה?

דוקא השילוב של הצטיינות בתחומים שונים וגם בהדרכה מעוררת הערכה. עיין ערך ר"מ כריזמטי שהוא גם שחקן כדורסל מוצלח וכו'.

מה לא כדאי לעשות במצב זה? להפסיק את ההדרכה או לאיים בהפסקתו.

ההדרכה נותנת למדריכים ערך מוסף חשוב ביותר, זוהי הזדמנות של הבן להתנסות בהיפוך תפקידים: בלקיחת אחריות, בהשפעה על האחר, בהתמודדות של הקניית ערכים, בהשתתפות בצוות מוביל של הסניף בהיותו חלק מצוות מדריכים. בקיצור, ההדרכה נותנת תחושת משמעות וכיוון בחיים. הפסקת ההדרכה תפגע בכל אלה. בנוסף לכך, ההדרכה היא אחת הפעולות הראשונות שנער מבצע כחלק מאישיות עצמאית ובוגרת. הפסקת ההדרכה בהתערבות של המבוגרים יכולה להיות טראומטית (ומביישת) ביותר.

ככלל, ההדרכה בתנועת נוער יכולה להוות מצע נוח לדיון בין הורים לילדיהם. "על מה אתה הולך להעביר פעולה? איך היתה הפעולה? איך אתה מתמודד עם חניכים שמפריעים לך? האם נתקלת במצב בו חניכים התנהגו לא יפה אחד כלפי השני, מה עשית עם זה?"

חשוב להביע הערכה לעבודת ההדרכה של הבן, בסופו של דבר הוא עושה דבר חשוב ורצוי. מאידך, חשוב להביע ציפייה לניהול זמן אחראי ולשיפור לימודי. אתה מבוגר, נא הראה בגרוּת.

בהצלחה.

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי

 

עוד מאמרים מהרב הולנדר בלב אבות:

חברים בעייתייםהבן שלי התחבר עם חבר´ה בעיתיים ביותר…

חינוך לצניעותכיצד מחנכים לצניעות? עקרונות וטיפים

ילד מושעה בביתהשעו את בננו מהלימודים. מאז הוא מתבטל ולא עושה שום דבר כדי לנסות לחזור ללימודים…

לא קם בבוקרבני לא קם בבוקר… אני מניחה לו לישון, אבל אינני יודעת האם אני נוהגת נכון. אני חוששת שהמצב ילך ויחמיר…

לבן שלנו יש חברהשמענו שלבננו יש חברה… אנחנו מתנגדים עקרונית לחברות בגיל הזה…

מבחני קבלה לישיבות תיכוניותמבחני הקבלה לישיבות התיכוניות באופק. הבן נבוך. אתם נבוכים. קבלו מורה דרך קצר.

מסע לפוליןעל מסע לפולין – דילמות חינוכיות, ליווי ותמיכה הורית

´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´: בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.

חזרה מאוחר בלילות שבת

שאלה: בתי (בת ה-13) יוצאת בליל שבת, מיד אחרי הסעודה, לפגוש חברות וחוזרת בשעות הקטנות של הלילה. אנחנו – ההורים – סבורים שזה לא מתאים לבת לבלות בלילה מאוחר ובמיוחד בליל שבת, אבל היא טוענת שכך נוהגות כל החברות שלה. האם נכון שנלחץ עליה שתישאר בבית בניגוד לנורמה המקובלת בין החברות.

תשובה: אכן צודקים ההורים בהרגשתם שהתנהלות כזו אינה נכונה גם אם מדובר בחברה טובה של בנות כפי שקיימת ביישובים רבים ובשכונות רבות, על אחת כמה וכמה כשיש חשש שהחברה אינה מועילה ואולי אף מזיקה.

סוגיה זו אינה נפרדת משאלת הגבולות שאנו כהורים מחנכים רוצים וחייבים להציב. נכון ורצוי לקבוע זמן חזרה סביר. עם זאת יש להתחשב באווירה השונה של מפגשי שבת ובעובדה שלמחרת לא צריך לקום לבי"ס וניתן לאפשר חזרה מאוחרת יותר.

חשוב גם לתת אימון ואחריות לילדים באמירה שככל שאתה בוגר יותר כך גם אחריותך גדלה. כלומר, אם אתה מבקש להישאר ער עד שעה מאוחרת יותר ("כי אני לא תינוק…"), אז קח/י אחריות וגם תקום/ תקומי לתפילת שחרית בשבת בזמן. נרוויח בכך ערך חינוכי נוסף ומסר מועיל למתבגרים.

הצעה נוספת ופרקטית היא: בואו ונשנה את הנורמה. אכן קשה להורים לעמוד בלחץ הזה המתחיל בטיעון "כל החברות… ורק אני…". סביר להניח שהורים נוספים היו רוצים שבנותיהם תחזורנה בשעה סבירה, אלא שאף הם מתקשים לעמוד בלחץ של בנותיהם המספרות להם ש"לכל החברות ההורים מרשים … ורק אתם… וכו'". כשם שהורים מכתיבים חלק משמעותי מחינוך ילדיהם בבתי החינוך, בתכנים ובסביבה, כך הם יכולים גם כאן לכנס אסיפה יישובית/שכונתית עם הקומונרים או מדריכי הנוער על מנת לקבוע נורמות של שהייה ופעילות בערב שבת ושעת גג לחזרה הביתה. כולן תחזורנה הביתה בשעה שנקבעה. וגם אם יהיו כמה בודדות שתישארנה, דרישת ההורים מבנותיהם לחזור הביתה בשעה סבירה, לא תתקבל כמשהו חריג או מבייש עבור הבת. אם לא קיים מתח בינה לבין הוריה על רקע אחר, יש להניח שישתפר מצב החזרה.

בכלל, כדאי לסייע ולהדריך את מדריכי הנוער לגילאים המתבגרים לרכז מאמצים לפעולות ליל שבת ולמלא 'חלל' זה בתוכן מועיל. כדאי לשתף הורים או אורחים בשיחה מעניינת מתחום העיסוק שלהם, דיונים שמעניינים נוער וכדו'. מניסיוני, פעילות משמעותית מקרינה על הרצינות ומועילה גם בסוגיית החזרה הביתה בשעה סבירה יותר.

אפשר לקבוע שבחופשות או במועדים מסויימים יארגנו המדריכים פעילות מאוחרת משמעותית, ואז גם הבנות ירגישו שהן כבר 'גדולות' וגם 'ירוויחו' פעילות חוויתית. כמובן שלא כדאי לוותר על שיח עמוק יותר בין ההורים לבתם אודות סדרי עדיפות ובחירות נכונות – במידה ששיח כזה אפשרי ביניהם – ולעודד את הבת לישון מוקדם יותר כדי להרוויח תפילה בבית הכנסת בשבת בבוקר…

הרב יאיר גנז, ראש אולפנת נווה דקלים, גבעת וושינגטון

שיחה בין אב לבנו, יושבים על כורסאות על יד ספרייה בתוך הבית.

לא התקבל להדרכה

הבן לא התקבל להדרכה - שיחה בין אב לבנו

 

שאלה:

הבן שלנו לא התקבל להדרכה בתנועת הנוער. כשנכנס הביתה לאחר שהתבשר על כך, ונשאל מה שלומו, הוא השיב שהוא גמר עם התנועה ועם החברים לכל החיים ושמי שלא מדריך לא נחשב.  אנחנו נבהלנו ממש. מה אפשר לעשות?

תשובה:

על פי רוב תחושת המצוקה הראשונית מתמתנת עם הזמן. יש לספק לו תמיכה רגשית ולוודא כי הוא אינו מגיב באופן קיצוני.

בנכם מתמודד עם חוויה קשה של דחיה. זו, מתפרשת על ידו ככל הנראה, כביטוי של כישלון אישי ולפיכך מהווה סיכון ממשי לפגיעה בדימוי ובהערכה העצמית שלו.

נוסיף על כך את ההשוואה החברתית המאפיינת את גיל ההתבגרות ונקבל סיטואציה נפשית שבהחלט אינה נעימה.

עד כאן, הבשורות הרעות.

ניסיון מקצועי מראה כי על פי רוב תחושת המצוקה הקיצונית מתמתנת בתוך ימים ספורים מן האירוע הפוגעני ומתחלפת במגוון רחב של תגובות רגשיות. תגובות אלה יכולות לכלול זעם מוחצן או עצור, ציניות,  תסכול, צער עמוק, ואף ניתוק רגשי מן הנושא או אדישות מעושה. הן יכולות להמשך לאורך כמה שבועות, עד שנפסקות ומפנות מקום לתפקוד נורמטיבי ומסתגל.

בשלב זה, אמליץ לספק לנער תמיכה רגשית באמצעות נוכחות אוהדת, קרבה וזמינות לשיחה ולקשר. אין צורך "לחפור" בפרטי ההחלטה שהתקבלה ו/או להשתתף ב"עליהום" על החברים והתנועה.

יש להיות ערים כמובן, ברמה המיידית,  לסימנים חריגים כמו ירידה קיצונית בתיאבון, דיבורים אובדניים וכד', וככלל יש להקטין אפשרות של נעילת החדר והסתגרות ממושכת בו (אמליץ להתרגל לסגור דלתות ולא לנעול).

פרט לתגובות שלאחר מעשה, אציע לנקוט גם בפעולות של מניעה. מטרת פעולות אלה- להכין את הנער להתמודדות עם דחייה או כישלון, עמן ייפגש, ככל הנראה גם בהמשך חייו. בהקשר זה, חשוב לחשוף את הנער לחוויות של דחייה אותן חוויתם אתם לאורך השנים, או שחוו אנשים משמעותיים בחייו, וכן לשתפו בסיפורי התמודדות  ו"שיקום".

קרוב לוודאי שהייתם רוצים להתחלף עם בנכם בצערו. אפשרות אחרת אותה מעלים הורים, כוללת הפעלת לחצים על מקבלי ההחלטות בתנועה, שמטרתם, שינוי רוע הגזירה והכנסת הבן להדרכה, למרות הכל. לטעמי, יש לשקול בזהירות רבה צעד כזה. באם ייעשה, יש לבחון היטב האם זהו רצונו של הבן או שמא, פגיעתם הרגשית של ההורים, היא המזינה את התהליך.

זכרו – כהוריו של הנער תפקידכם להביאו לכלל התמודדות והסתגלות עם נפתולי החיים. מטרה חינוכית זו, אינה עולה על פי רוב, בקנה אחד עם הגנת יתר ומניעה שיטתית של ביקורת או כאב.

על הבן ללמוד, לשיטתי,  (החל מגיל גן) כי העולם אינו תמיד "הוגן", לא הכל "הולך בקלות" ולא כל השקעה, סופה הצלחה. חשוב מכך: יש להראות כי לאחר ש"נופלים", ניתן גם לקום וכי החיים מזמנים לנו מחד אתגרים רבים ומאידך, אפשרויות מגוונות (לא רק בערוץ ההדרכה) להעניק לזולת מכישורינו ומן המרץ והתשוקה האופייניים לעלומים.

החזיקו מעמד ותמכו אתם (ההורים) זה בזו. יש לקוות, כי מעז יצא מתוק.

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית מומחית, בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ולשעבר מנהלת השרות הפסיכולוגי חינוכי של גוש עציון

כניסה להדרכה

הדרכה בתנועת נוער

אין ספק שהדרכה בתנועת נוער היא פעילות אינטנסיבית ש"גוזלת" זמן רב ויקר, היא באה לרוב על חשבון הלימודים הסדירים. נוסף לשעות הרבות שהמדריך והמדריכה מקדישים לפעולות עם חניכי השבט שלהם ולהכנתן, ולישיבות הצוות השבועיות, הם גם טרודים ומוסחים כל ימות השבוע. כל מי שטוען אחרת ומבקש לצייר תמונה שממזערת את ה"נזקים", כלומר את הפגיעה בלימודים, טועה ומטעה. האם יש דרך כיצד לצמצם את השקעת הזמן בהדרכה? לא, מדריך שאיננו משקיע בהדרכה איננו מדריך טוב, והלוואי ולא היה מדריך. מדריך שאיננו טרוד מהמצב של השבט שלו ושל חניכיו איננו ראוי לשם מדריך.

לכן, יש הורים שאוסרים על בניהם/בנותיהם להיכנס להדרכה. הם רואים את טובת בניהם בהשקעה בלימודים. התמדה בלימוד תורה והשגת ציונים גבוהים בבחינות הבגרות חשובות יותר מהדרכה בתנועת נוער. ועל הטענה הנפוצה שההדרכה היא תרומה לחברה, משיבים ההורים: "עוד חזון למועד. אם ירצה הבן בכך הוא יוכל לתרום לחברה בעוד כמה שנים. דווקא כבוגר, תרומתו תהיה איכותית יותר".

קשה להורים לראות את בנם או בתם בשיא פריחתם הלימודית, מעבירים את עיקר מרצם מלימודים לפעילות חברתית ששואבת זמן וכוחות נפש. במקום לרכון על ספרים יקרי ערך הם צמודים לאפרכסת הטלפון ומנהלים שיחות אין-סופיות עם מדריכי הסניף ועם חניכיהם. גם מרחף החשש שההדרכה תוציא אותם לגמרי מהלימודים והם לא יצליחו לחזור לספסל הלימודים גם כאשר תסתיים תקופת ההדרכה.

למרות כל האמור לעיל, ראוי לתמוך בנער ובנערה שהתבקשו להיכנס להדרכה.

ראשית, בגלל מחויבותנו לצרכי הכלל: יש לנו אחריות להתפתחותן ושגשוגן של תנועות הנוער שממלאות תפקיד חיוני בחברה. למשבצת ההדרכה, אנו – המבוגרים – איננו מתאימים אלא רק בני נוער. חיוני שנערים ונערות מוכשרים ימלאו את משבצות ההדרכה.

וכך סיפר הרב משה צבי נריה על תחילת כניסתו לפעילות ב"בני עקיבא" ("כשחר אורו" עמ' 188). באותם ימים, היה הרב נריה תלמיד צעיר בישיבת "מרכז הרב". "כשהתחלתי לטפל באתחלתא של 'בני עקיבא' מתוך חרדה לעתידו של הנוער, ידעתי שאין דעתו של הרב [= הראי"ה קוק!!] נוחה מזה, מפני שהוא חשב, ובצדק, שזה מוקדם מדי בשבילי. הוא הצטער שאינני שקוע בלימוד כפי שהייתי יכול. אבל ידע שזה הצלת הנוער, העריך את העניין והכיר שהמציאות מחייבת שמישהו יעשה את הדבר הזה. שהרב חשב שמשה צבי [נריה] צריך לעשות זאת רק בעוד חמש שנים – זה פשוט וברור, אלא שהוא נמשך לעשות זאת כבר עכשיו. הרב התייחס לזה כנראה בסבלנות… אם היה מורה לי להפסיק – בוודאי הייתי מציית. אבל הם [הראי"ה קוק והרב צבי יהודה] לא נהגו כך. הרב צבי יהודה לא נתן לי הוראה מפורשת אלא הסביר לי שאני צעיר וצריך ללמוד. המשכתי ללמוד בישיבה והצלחתי ב"ה להתקדם… הפעילות ב'בני עקיבא' לא ניתקה אותי מהישיבה ומעולם התורה". בהזדמנות אחת, תיאר הרב נריה את פעילותו בבנ"ע בפני הראי"ה קוק. הרב התפעל ואמר "אין לך דבר קדוש מזה".

אמנם, הימים אינם אותם ימים, רמת הנוער הדתי כיום גבוהה יותר מבעבר ואיננו חרדים למצבו של הנוער הדתי, אבל גם לא כל נער הנכנס להדרכה הוא בדרגתו של הרב משה צבי נריה, שעתיד היה להיות ראש ישיבות בנ"ע. למרות השוני הגדול בין התקופות והאישים, נוכל ללמוד על הצורך בתגובה מאוזנת: כזו התומכת בכניסה להדרכה ויחד עם זה מעודדת להתמיד בלימודים.

שנית, הרבה פעמים, טובתם של הנער/ה היא להיכנס להדרכה. לא רק מפני שהם חולמים על הדרכה, ואם נחסום אותם הם יהיו מתוסכלים, אלא מפני שההדרכה עשוייה לפתח ולבגר אותם, ולמלא צרכים נפשיים שהלימודים הסדירים אינם ממלאים. בזכות ההדרכה, מתעוררים כוחות חיוביים רדומים הבונים נדבך משמעותי נוסף באישיותם, כוחות שלא באים לידי ביטוי במסגרת החינוך הממוסד. זהו נכס נפשי שלא יסולא בפז. ה"נזק" הלימודי הוא נמוך יחסית לרווח הנפשי הגדול. יש בני נוער שהכניסה להדרכה היא עבורם "הצלה" ממש, היא משקמת אותם ממשברים אישיים הקשורים לתפקודם הכושל בבית הספר. היא מחזירה להם את האימון בעצמם, "מחיה" אותם. כמובן, ההדרכה היא בראש ובראשונה תרומה חברתית ולא טיפול נפשי עבור מי שיש לו תסכולים אישיים. לכן, רק מי שיש לו כישורי הדרכה ראוי להיות מדריך. טובת החניכים קודמת לטובתו האישית של המדריך. אבל, מי שראוי להיות מדריך, אין לחסום אותו בגלל שיקולים זרים, ואפילו בגלל שיקולים לימודיים.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

הדרכה ולימודים

הדרכה ולימודים - השילוב אפשרי?

שאלה:
בני (בן 15) נכנס להדרכה בתנועת נוער. מאז הפסיק ללמוד. אנחנו רואים שהוא שמח בתפקיד ההדרכה. הוא משקיע בו הרבה. אבל, זה פוגע קשות בלימודים שלו. מה לעשות?

תשובה:

קיימות שלוש הנחות בבסיס הבנת סיפור המעשה:

האחת: הבן מבין שיש חשיבות ללימודים, לרכישת מקצוע בעתיד. אין ספק שכל מתבגר מבין שבעתיד יהיה עליו לפרנס משפחה. רוב המתבגרים יעדיפו להתכחש לעובדה זו מכיון שהיא מאד מפחידה ומאיימת. רבים יאמרו שתעודת הבגרות מיותרת, ש-4 שנות לימוד בישיבה תיכונית הם "מריחה", טענה זו צודקת. תפקיד 4 שנות הלימוד ב"תיכונית" הן ללוות, להקנות ערכים, לתמוך, לתת מערך חברתי, וגם ללמוד כדי לתת בסיס לרכישת מקצוע בעתיד.

השנייה: הבן-המדריך מבין שבתפקידו הוא מהווה דוגמא אישית לחניכים גם מהבחינה הלימודית.

השלישית: יש צורך וחשיבות שההורים יביעו את דאגתם בפני הבן בדרך מכבדת ומעצימה.

חשוב מאד שההורים יקיימו שיחה עם הבן על דאגתם. אך, הייתי ממליצה על כמה תנאים מוקדמים:

1. שהשיחה לא תהיה בזמן אמת: לא לאחר ויכוח, לא בזמן שהבן הגיע הביתה באיחור, לא ליד אחים, לא בעת רוגז אלא בזמן רגיעה. רצוי מחוץ לבית.

2. כיון שהדבר חשוב רצוי להיערך לקראתו, צריך לחשוב מראש מה מערכת היחסים בין המתבגר להוריו. יש כ-3 סוגים של מערכות יחסים. כל אחד מהם משפיע בצורה שונה על האווירה בשיחה:

א. יחסים טובים שבעקבותיהם יכולה השיחה להתפתח לרמה של הבעת רגשות. ההורה יכול לומר לבן: אני מרגיש דאגה ביחס ללימודים שלך. לי חשוב שתהיה מדריך ותצליח, אך גם הלימודים שלך חשובים כדי שבעתיד תוכל ללמוד מקצוע מתאים. אין צורך בהטפות מוסר, בסיפורים אישיים ובהטחת אשמה.

ב. יחסים לא כל כך טובים שבעקבותיהם תתמקד השיחה ברמה של הבעת בקשה. אם ההורה חושש שהבן לא יהיה מעוניין לשמוע מה הוא מרגיש, שהבן יהיה ציני או חצוף, עדיף להתחיל מראש בצורה ענינית ולומר משהו בסגנון: אני מבקש ממך שבשבוע הקרוב תקדיש עוד כמה שעות ללימודים וכד'.

ג . יחסים גרועים שבעקבותיהם תצטמצם השיחה ברמה של הצבת גבול: אם לא תעבור את הבחינה הבאה במתמטיקה או בגמרא נאלץ…

הוי אומר: כאשר ההורה רואה לאורך זמן אצל הבן או הבת התנהלות שמדאיגה אותו, יהיה נכון לחשוב על שיחה שקטה, בזמן ובמקום רגוע.

כדאי לחשוב קודם השיחה מה עשויה להיות התגובה ולהקדים רפואה למכה. אם הבן יקבל את הבעת הרגשות של ההורים בכבוד – אפשר להגיע להסכמים. אם יש חשש לציניוּת או לתגובה אדישה, יכולים ההורים לבוא בבקשה מאד ספציפית. אם יש חשש שהבקשה לא תתקבל אפשר להציב גבול מתוך עמדה מכבדת.

במצבים דומים אני עושה תרגיל ומנסה לחשוב שאני מדברת אל השכן ולא אל הילד שלי כדי שיהיה לי קנה מידה בשאלת הכבוד לילד. פעמים רבות אנו נוטים להשפיל ולהקטין את הילדים שלנו מתוך לחץ. אל ילדי השכנים נדבר ביותר כבוד…

רותי מידןיועצת ורכזת מרכז תמיכה מכללת הרצוג קמפוס מגדל עוז

הדרכה בסניף או לימודים

שאלה:
יש לנו בן בגיל תיכון והוא עסוק בהרבה דברים: הדרכה בסניף, עזרה לילדים עם לקויות וכדו'. אנחנו מרגישים שזה פוגע מאוד בלימודים שלו. הערנו לו על כך אבל הוא ממשיך. מה לעשות?

 תשובה: 
כאשר ילד או נער עושה דברים טובים, והוא נהנה ושמח מעשייה זו, לא נכון מצדכם כהורים, למנוע זאת ממנו, כדי שיתרכז בלימודים. היות ובכך אתם גורמים לו להרגיש שיש סתירה בין לימודים למעשים טובים, ובכך הוא עלול להגיע למסקנה שהמעשים הטובים הם באמת טובים, והלימודים רעים מפני שהם מפריעים למעשים הטובים.

ובהגדרה יותר כוללת: כאשר ילד מרגיש כיף לעשות משהו, ובאים למנוע ממנו את זה על ידי כח אחר, הכח האחר נתפס אצלו כרע. למשל, אם בחג החנוכה חלק מהילדים יוצאים לטיול, אבל בתלמוד תורה לומדים בימים האלה, לא נכון להכריח את הילד ללכת לת"ת ולהפסיד את הטיול, מפני שאז הקביעה אצלו היא שת"ת זה רע, שהרי בגללו אני מפסיד את הטיול. קל וחומר במקרה שלכם, שהרי בנכם אינו יוצא לטיול אלא עוסק בדברים חיוביים כמו הדרכה ועזרה לזולת.

 עצתי לכם, בראש ובראשונה לתת אמון בבנכם ולדעת שאתם מגדלים ומחנכים אותו לבחור בטוב, וכך באמת הוא נוהג (אני יודע כמה קשה הדבר להורים, לראות את ילדם הקטן הולך וגדל, ופתאום להפקיד בידיו את ההחלטה והבחירה בין טוב ורע).

 על גבי האמון כלפיו, אפשר לבנות את המשך הדרך. תוכלו לפתוח בפניו את הנושא, ולהבהיר לו שאכן הוא עוסק בשני תחומים, ששניהם טובים. אלא שבגיל הנוכחי, נכון יותר להתרכז בצד הלימודי שאותו קשה להשלים מאוחר יותר. לעומת זאת, גמילות חסדים זהו תחום ההולך עימנו בכל עת ובכל גיל ותמיד אפשר וצריך לעסוק בו.

 אני משער שאם תבואו אליו בהצעה לצמצם את ההתעסקויות הנוספות שלו, ולא להפסיקן לגמרי, ואת הזמן הפנוי להשקיע ללימודים, ישנו סיכוי סביר שיקבלה. אני מדגיש שתביאו לפניו הצעה ולא החלטה. שדרו לו, שאתם סומכים על שיקול דעתו ועל תבונתו ואחריותו, ושבודאי יוכל לקבל החלטה נכונה.

 באופן כזה, אתם משדרים לו את האמון שלכם בו, ומעבירים אליו את האחריות על ההחלטה. שמחה גדולה היא לנער שהוריו מתייחסים אליו כאל אדם בוגר. ידיעה זו, פותחת בפניו את הפתח לשמוע את עצתכם, ולא לדחותה אותה על הסף, בטענה שאינכם מבינים לרוחו. כמובן שעליכם לזכור מראש שתקבלו כל החלטה שלו, גם אם לא תתאים לעצה שנתתם לו.

 הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה וראש ישיבת ההסדר

התפרסם בעלון "קוממיות".

יש לי הרבה ציפיות ממנו

לכולנו יש ציפיות מילדינו. ציפיות שהם ילכו בדרכנו (דרך האמונה, התורה והמצוות, אהבת הארץ והמולדת), שיממשו את הפוטנציאל האישי שלהם, שיקנו חכמה ודעת וירכשו מקצוע, וכמובן שיהיו מאושרים בחיים. זה המינימום שניתן לצפות מילדים טובים… כמובן, זה לא למעננו, לא למען כבודנו או התועלת האישית שלנו, אלא למענם, רק למענם.

הבעיה מתעוררת כאשר יש סתירה בין ציפיותינו לבין רצונותיהם. לדוגמה: ציפייתנו מהם שיקנו הרבה חכמה ודעת – קרי 5 יחידות במתמטיקה, אנגלית ופיסיקה – עשוייה להתנגש עם רצונם להתנדב או להיות פעילים בתנועת הנוער (הדרכה). יש הורים שאינם מוותרים, אינם מסתפקים בציפייה בלב או בניסיונות שכנוע (לגיטימיים), אלא לוחצים ולוחצים בלי הרף, בדיבור (אינם מחמיצים הזדמנות להעיר ולהביע מורת רוח) ובמעשה (ענישה). לבסוף, הם קובעים את יחסם אליו בהתאם למידת היענותו לציפיותיהם. אם הבן עומד על שלו, הוא יקבל מהוריו יחס שלילי – הנע בין שדרים קבועים של אכזבה לבין עוינות וניכור. כמובן, כל זה לטובת הבן, למענו, רק למענו.

הורים אלו שכחו שאחת הציפיות שלהם מבנם היא שיהיה מאושר בחיים. האושר בחיים מתחיל כבר עכשיו ולא רק בעתיד. על ידי הלחץ שהם מפעילים עליו הם עושקים ממנו את האושר. נכון, הם דואגים לאושרו העתידי ומסתייעים בניסיונם העשיר, אבל נער איננו יכול לחיות עכשיו על סמך האושר שיהיה לו בעתיד. גם עכשיו הוא זקוק לאושר.

הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה