תגית: הכחשה והסתרה

המתבגר שלנו משקר

אם תשאלו אדם ברחוב איזו תכונה הוא הכי שונא אצל אנשים, קרוב לוודאי שתשמעו שוב ושוב על שקר וחוסר אמינות. אנו מוכנים לקבל מישהו שמעליב אותנו כי אז אנו יודעים שהוא שם ואנחנו פה ואין בינינו מכנה משותף, אבל איננו מוכנים לקבל אדם שמשחק אותה שהוא אתנו ובאמת איננו אתנו. אנו מוכנים לסלוח לאנשים על חולשות מסוימות, אך לא על שקר. כשאנו צריכים בעל מקצוע, הכי חשוב לנו שהוא "יצא צדיק". אנו רואים בזה יכולת בסיסית ואפשרית לכל אדם באשר הוא.

אמת פירושה, המציאות כפי שהיא. לפי זה, אם נתבונן קצת מסביב נראה שלשקר ספקטרום רחב מאד. למשל, לספר למישהו סיפור ולסיימו במילה "סתם" – זה שקר. לעבור עם הרכב בטרמפיאדה ולהעמיד פנים שאין שם טרמפיסטים – זה שקר. החנופה והצביעות גם הן שקר!! השקר עלול להתעצם בחברה ובתרבות שאינן מכבדות את המילה הכתובה והנאמרת. לא לחינם הורה לנו יוצרנו "מדבר שקר תרחק". הווה אומר, לא די בציווי פסיבי שלא לשקר. גם המחוקק האמריקני הבין באיחור של אלפי שנים, שעל הרצף נמצאים גם שקרים לבנים וחצאי אמיתות, ומתוך כך הטיל על העד שבועה "לומר את האמת, ורק את האמת ושום דבר מלבד האמת."

אם כך כלפי אדם זר מהרחוב, קל וחומר כלפי שקרים אצלנו בבית. איך אמרה פעם אם מרירה ודואבת, "יש לי בן אחד וגם הוא יצא שקרן". בגיל ההתבגרות חשוב לנו מאד לשמור על דיאלוג עם הילדים שלנו. אנו מבינים שדיאלוג פתוח הוא היסוד והמפתח לקשר. אנו מוכנים לבלוע המון צפרדעים ובלבד שהדיאלוג יימשך. אנו מוכנים לסבול צעקות, התפרצויות, הערות, שפה נמוכה וזלזול. כל אלו עם כל חומרתם משאירים אותנו ביחד. הוא לא הכי טוב ולא בדיוק מה שרצינו אבל הוא עדיין פרטנר. אך כשהמתבגר שלנו משקר והמילה כבר אינה מילה, אנו חיים בתחושה שאין עם מי לדבר. יכול להיות שקיים דיאלוג אך הוא בעצם לא דיאלוג. הוא לא באמת אתנו תרתי משמע.

אז מה עושים? – בואו נבחין בין טיפוס שמשקר לפעמים ובין שקרן. השקרן הפתולוגי, שהשקר הפך כבר חלק ממנו, יהיה חלש מאד במשמע"ת. ראשי תיבות: מניעה, שליטה, מודעות, עצימות ותהליך (= באיזה הקשר נאמר השקר). ככל שהשקרים נעשים בלתי נמנעים ואין עליהם שליטה ומודעות, ותדירותם ו"איכותם" גבוהות  נעשה השקר יותר ויותר פתולוגי. במצב זה נדרש טיפול עומק מסוגיו השונים, כולל גמילה ככל התמכרות שהיא. אלו מקרי קצה שקרוב לוודאי שמעטים מאתנו יפגשו במהלך חייהם.

לעומתם, קיימים השקרים "הקטנים" שאיתם אנו עשויים להתמודד גם אצלנו בבית, וביכולתנו לתת לפחות עזרה ראשונה. ראשית לכל ולמרות הקושי שבדבר, נמשיך להילחם על קיום דיאלוג פתוח ותמידי, כשהמטרה הראשונה שלנו תהיה הגברת המודעות. כשהשקרן מודע לשקריו ולבעייתיות שבהם, יש סיכוי גבוה יותר לעזיבת החטא וקבלה לעתיד. לכן, איננו יכולים להישאר אדישים נוכח השקרים בביתנו. כהורים אחראיים ונוכחים, עלינו להיות אסרטיביים למרות הגיל וחוסר הנעימות שבדבר. נשקף לו את הדברים. נראה לו את המציאות כפי שהיא והמרחק שלו ממנה. נראה לו שהשקר לא עובר אצלנו מסך. במיומנות של תשאול והקשבה, ולא כהרצאה או שיחת מוסר, נדון איתו בהשלכות הקצרות וארוכות הטווח של החיים בצל השקר.

מאידך, לשקר אין רגליים אך יש לו בהחלט מניעים שונים ומגוונים. כהורים, עלינו לפתח את הצד הפסיכולוגי המובנה שבנו – אותה אינטואיציה הורית בריאה – ולהקשיב למתבגר בין השורות ולשאול את עצמנו כמה שאלות מקדמות כגון: מה הוא מנסה להרוויח? על מה הוא מגן? מה יש לו להסתיר מאתנו? השקר יכול לבוא כמנגנון הגנה פסיכולוגי. ייתכן שאנו שתלטנים מידי וכמתבגר בריא הוא שומר בקנאות על פרטיותו אך עושה זאת בעזרת השקר. ייתכן שהתקשורת ביננו לקויה ואנו שיפוטיים וביקורתיים, ו"מאלצים" אותו לברוח מאתנו על ידי השקר. ייתכן שקיים אצלו חסרון בדימוי העצמי או שהוא רוצה לזכות ביתר תשומת לב מאתנו ומהסביבה והוא מזין את החור השחור הזה באמצעות שקרים.

כשההתייחסות שלנו באה ממקום אוהב ודואג, וכהורים אנו עמלים על שיפור תמידי בתקשורת עם מתבגרנו, יש סבירות גבוהה מאד שנוכל לעזור לו להיות יותר מציאותי ונאמן לאמת.

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il

האם הוא מעמיד פנים?

האם הוא מעמיד פנים?

סיפור. הייתי אמורה להיות אם מאושרת וגאה בבנה בגלל השבחים הרבים שאני שומעת על בני. השכנות נוהגות לשבח אותו על אדיבותו ועל נימוסיו היפים. אני מורגלת לקבל אחת לכמה זמן מכתב מהמחנך המציין את תרומתו לאווירה החיובית בכיתה. מזה 4 שנים, הוא חבר בועדת החסד של בית הספר. גם בסניף, רואים אותו כמדריך בפוטנציאל. בקיצור ילד למופת, שאמור היה להביא לנו הרבה נחת. אבל… בבית… הוא עושה לנו גיהינום. התנהגותו ממש בלתי נסבלת. אין לו לא נימוסים ולא אדיבות, לא התנדבות ולא חסד. הוא לא מוכן לעזור בשום דבר, גם אחרי הפצרות רבות הוא לא נוקף אצבע. הוא נרגן, מתחצף, מתפרץ כלפינו. הורס את האווירה בבית. לפעמים, בא לי לצעוק עליו ולומר לו: מדוע אתה מעמיד פני צדיק בחוץ? אתה מרמה את כולם! מרוב ייאוש, אני אומרת לעצמי: די, אקרע את המסכה שבה הוא עוטה את עצמו, אזמין לביתנו את השכנות ואת המחנך כדי שייראו אותו ללא התחפושת שלו…

הרבה הורים מתלוננים על פער בין התנהגות הילד בבית להתנהגותו בחוץ. לעיתים, הפער דומה לזה שקיים בסיפור לעיל – התנהגות הילד בחוץ היא מופתית, ובבית היא קטסטרופאלית. הפער עשוי להתבטא במוכנות לעזור, ביחס האישי וברגישות לזולת או בהתנהגות הדתית – בבית הספר הילד מתפלל, והילדה מלובשת בצניעות. בבית הוא איננו מתפלל, הוא שוכח להניח תפילין וכדו', והיא מתלבשת בצורה בלתי צנועה. לעיתים, הפער הפוך: התנהגותו בבית היא חיובית, מתאימה לנורמות המשפחה ולאווירה השוררת בה, ובבית הספר היא מאוד מאוד בעייתית. בבית הוא הולך עם אביו לבית הכנסת, יושב סביב שולחן שבת, חובש כיפה, אבל שמועות עקשניות מהפנימייה אומרות שיש לו חריגות קשות בכל קשת התחומים הדתיים.

יש הורים שמפרשים את הפער בין התנהגות הילד/הנער בחוץ לזו שבבית כהעמדת פנים. הנחתם היא שההתנהגות הקלוקלת של הבן היא המאפיינת אותו, וזו החיובית היא התחזות, העמדת פנים. אחרת כיצד ניתן לפרש את הפער ביניהן?! הילד/הנער מסווה את עצמו, הוא לובש מסיכה בגלל שיקולים תועלתיים שונים (לזכות לאהדה ולכבוד, וכדו'). הוא מרמה, כמו עשו ש"ציד בפיו", ש"כשהיה בא עשו מן החוץ היה אומר לאביו: אבא המלח מהו שתהא חייבת במעשר? והיה תמה יצחק ואומר: ראה, בני זה כמה דקדק במצות. והיה אומר לו אביו: בני היכן היית היום הזה? והוא אומר לו: בבית התלמוד, לא כך הוא הלכה מן כך וכך?! לא כך איסורו?! לא כך התירו?!" (תנחומא פרשת תולדות ח). "לא היה יודע יצחק שיצא עשו לתרבות רעה, שהיה עשו בא ושואל את אביו מים ומלח צריכין מעשר או לאו, והיה יצחק אומר: ומה מים ומלח הוא רוצה לעשר, שאר מעשרות על אחת וכמה. וכיון שנתגלו לו מעשיו נזדעזע מיום הדין, שנאמר: ויחרד יצחק חרדה" (פסיקתא דר"כ). עשו הוא דוגמה לבן המעמיד פנים: בבית הוא "צדיק", ובחוץ – "רשע".

עשו העמיד פנים, אבל הילדים/הנערים שסיפוריהם הובאו לעיל אינם מעמידי פנים. גם לא נחשוד בהם בפיצול אישיות מעורר דאגה. האדם הוא יצור חברתי, מושפע מהסביבה ומגיב אליה. לרוב קיים רצף התנהגותי בבית ובחוץ. אבל לפעמים, ילד או נער מגיבים בצורה שונה לסביבה שונה. פערי ההתנהגות אינם מעידים על התחזות אלא על הבדל התנהגותי במסגרות השונות. למרות הפער, שתי ההתנהגויות – החיובית והשלילית – הן אוטנטיות.

לדוגמה: ילד שהוא נרגן בבית ומנומס בחוץ איננו מתחזה. בחוץ, הוא מצליח להביא לידי ביטוי את הטוב שבו. זהו טוב אוטנטי שיש לעודד אותו. חשוב לשבח את הילד על כך. מטעמים שונים, הוא איננו מצליח לשכפל את התנהגותו החיובית בבית. יתכן שהסביבה החיצונית מאפשרת לו לפתח את ה"טוב" שבו יותר מהבית. הוא מרגיש בה חופשי והוא זורם בצורה חיובית. בבית הוא נאבק ומסתבך. יתכן גם שבחוץ קיימת דחיפה "לא לשמה" (לזכות לאהדה חיצונית) התומכת בו ומעודדת אותו להתנהג טוב. ומתוך ש"לא לשמה" הוא בא "לשמה" – לבטא את רצונו הטוב.

ועתה לדוגמה ההפוכה: נער שמחוץ לביתו מזלזל בקיום תורה ומצוות, ובביתו נוהג כאחד מבני הבית – איננו מעמיד פנים. בביתו הוא כאחד מבני הבית. הוא נושם בה את האווירה, הוא ספוג "גירסא דינקותא" והיא מתעוררת בו כשהוא מוקף בתפאורה הביתית המוכרת. התורה והמצוות טבעיות לו, והוא זורם יחד עם בני הבית. זו איננה מסיכה. אבל, בחוץ הוא קשוב ל"חוץ" ומושפע ממנו. בחוץ הוא נגרר, בחוץ הוא מתנסה, בחוץ הוא מבולבל, בחוץ אין לו כוח.

לכן, אין להאשים את הילד/הנער בהעמדת פנים, ואין עליו כל מסיכה שצריך לקרוע. להיפך, צריך לחזק את התנהגותו החיובית, לעודד אותה ולשבח אותו עליה מתוך תקווה שהחיוב יתפשט מן החוץ אל הפנים, או מהפנים אל החוץ.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

עישון

שאלה: בתי בת ה17 התחילה לעשן סיגריות. היא מסתירה זאת ממני, אך אני יכול להריח את ריח הסיגריות מן הבגדים שלה. לאחרונה גם מצאתי חפיסה מקומטת בתיק שלה, כאשר נקטתי יוזמה ובדקתי. מה עושים?

עזרה ראשונה: נסו שלא להתעמת עמה חזיתית ומתוך כעס, בעניין. בוודאי שלא מתוך פליטת פה ואמירה בלתי מתוכננת. בררו במכולת הסמוכה האם היא רוכשת שם סיגריות בקביעות. נסו (אתה וזוגתך) לנהל שיחה פתוחה בנושא עם קבוצת החברים שלה וחשפו אותם למידע אודות נזקי העישון. בקשו מצוות ביה"ס / היישוב, לעסוק בנושא זה ובסכנות הכרוכות בו, ניתן לחשוב על הרצאה של רופא משפחה או אפילו אונקולוג.

ביניכם ובין עצמכם – נהלו שיחה לגבי עמדותיכם בעניין, טרם תפנו אליה לשיחה (קחו בחשבון שלמי מכם היתה התנסות דומה בגיל ההתבגרות). כאשר תגבשו קו חינוכי, הזמינו אותה לשיחה, שתפו אותה בעובדה שאתם יודעים על כך שהיא מעשנת ובררו עמה בנחת, מהן הסיבות להתנהגות. אמרו לה את דעתכם הברורה. זכותכם לדרוש מבתכם שלא לעשן בכלל, אך זכרו שלא תוכלו לאכוף זאת בכל מקום בו היא נמצאת. נסו שלא להיגרר למסכת של ענישה ואיומים.

הקדישו זמן לבילוי אישי ואיכותי עם הבת והיכרות עם עולמה.

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית מומחית, בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ולשעבר מנהלת השרות הפסיכולוגי חינוכי של גוש עציון

 

חינוך לרגשות

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

הסרטון מתוך האתר "ערוץ מאיר". לצפייה בסרטונים נוספים לחצו כאן.

מרדכי שדה, מנחה הורים ויועץ חינוכי

שקר לנפש

אין כל ספק כי אם נערוך סקר בקרב אנשים – בלי קשר לגיל – נגלה כי רוב מוחלט של הנסקרים יגידו שאסור לשקר. לא זו בלבד, אלא שיתכן ויהיה גם ממצא מפתיע והוא שככל שהילדים דווקא צעירים יותר, הם יביעו עמדה נחושה יותר כי אסור לשקר בכל מצב. לעומת זאת, מקרב אנשים מבוגרים יותר – החל, אולי, מגיל ההתבגרות – נמצא כי על אף שיגידו כי חל איסור לשקר, יהיו מקרים בהם הם יגידו שאולי, בכל זאת, מותר לשקר.

אכן כולנו גדלנו עם המושג המוזר הזה של "שקר לבן" אשר משמעותו הוא שניתן, לפעמים, לשקר אם השקר לא נועד באמת לרמות ואם לא יצא לזולת כל נזק מהשקר שלנו.

כך, לדוגמא, יש להניח כי אין חולק על כך כי על מנת לערוך מסיבת הפתעה עבור חבר, אפשר לשקר בכדי לצור "אמתלה" כדי שחתן השמחה יגיע למקום הנכון בזמן הנכון וכך ההפתעה תהיה מושלמת. כמו כן, יש להניח כי כולם יגידו שבנסיבות מסוימות – כגון במצב של חיים ומוות, מותר לאדם לשקר על מנת להציל את נפשו או את נפש חברו.

ישנם מצבים נוספים בחיים בהם אנחנו מתמודדים עם השאלה האם מותר לשקר, כגון: האם מותר לשקר לאדם עם מחלה סופנית כאשר קיים חשש שידיעת האמת תקרב את מותו? האם מותר לשקר על מנת לשמור על שלום בית? הרי שהקב"ה עיוות את האמת למען שלום בית כאשר אמר לאברהם "למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי" בעוד ששרה באמת אמרה "ואדוני זקן".

היה זה הסופר האנגלי John Heywood (1497-1580) שכתב שרק ילדים ואווילים לא משקרים. אמירה זו אמנם צינית קצת אולם בהחלט מתייחסת לתופעה של תמימותם של ילדים ואנשים המוגבלים בהבנה שלהם אשר אינם יכולים לרקום את מהלכי החשיבה המורכבים יותר הנדרשים לתכנון אמירת שקר. לא כן מבוגרים, אשר לפעמים לא בוחלים באמירת שקר על מנת להגן על עצמם או להשיג את מבוקשם. אכן לעיתים אצל מבוגרים, המטרה יכולה לקדש את האמצעים.

אז למה בעצם ילדים משקרים? לכך יש מספר תשובות.

ראשית, ישנם ילדים שמשקרים בגלל שאין להם יכולת להבחין בין אמת לשקר. ילדים אלו חיים בעולם מעורער ומבולבל שבו אין הם מרגישים שניתן לסמוך על אחרים, כולל הדמויות ההוריות האמורות להיות משמעותיות. השקרים של הילדים האלו אינם מבטאים ניסיון לרמות או להערים כי אם העדר יכולת ליצור לעצמם מציאות קבועה ומסודרת בה אירועי החיים צפויים ובה הדמויות החשובות מתנהלים בצורה עקבית ובריאה. למרבה המזל, מעטים הילדים המשתייכים לקבוצה הזאת כך שדי נדיר לראות ילד אשר שקריו נובעים מנסיבות אלו.

הקבוצה השנייה היא של ילדים אשר פשוט חיים בעולם שבו כולם משקרים ובו אין ערך למילה של האדם. בדומה לילדים בקבוצה הראשונה, גם ילדים אלו לומדים כי לא רק שאי אפשר לסמוך על אף אחד אלא שהדרך היחידה לשרוד היא להמציא דברים או לעוות את המציאות. בשונה מהילדים בקבוצה הראשונה, ילדים אלו לפחות יודעים שהם משקרים אלא שהם סבורים כי זו הדרך הנכונה להשיג את מה שהם צריכים. כמו בקבוצה הראשונה, גם ילדים אלו סובלים מבעיית אמון. קשה לסמוך על הסביבה, קשה לסמוך על דמויות משמעותיות, וגם אם אומרים לך או מבטיחים לך משהו, לא בטוח שיהיה קיום לדברים. בעולם שאין ערך למילה של האדם, הילד לומד כי גם הוא לא צריך לכבד את המילה שלו. אבל גם הקבוצה השנייה הינה קטנה באופן יחסי ונמצאת, בעיקר, בתוך משפחות עם קשיי תפקוד משמעותיים.

הקבוצה הכי גדולה והכי שכיחה היא זו של ילדים שהם שקרנים מזדמנים המשתמשים – לעיתים ולא כל הזמן – בשקרים על מנת לשפר עמדה, מצב או תנאים. ילדים אלו חושבים כי ניתן לרמות על ידי שקרים "קטנים" ובכך להתחמק מתוצאות ההתנהגות שלהם. אצל ילדים קטנים, השקרים בדרך כלל הינם תמימים ושקופים וסופם כמעט תמיד להתגלות. בהקשר הזה אני נזכר במקרה של ילד אשר בהיותו בכיתה א' נדרש להביא פתק הביתה מהמורה ולהחזירו חתום על ידי אחד מההורים אלא שאותו ילד, ככל הנראה, לא רצה להתמודד עם התוצאות של אותו פתק ובמקום זה החליט לחתום בשם ההורה. הוא, כנראה, חשב כי התרמית שלו מושלמת. אלא שכאשר הוא הביא את הפתק למורה למחרת, היא גילתה כי הפתק חתום עם השם "אמא" ועוד בצבע גואש.

ילדים לפעמים משקרים על מנת לשמור על דימוי עצמי. כך, לדוגמא, ילד יכול לרמות במשחק מתוך תחושה שהפסד יפגע מאוד בדימוי עצמי שלו. כך גם ילדים יכולים להמציא כל מיני סיפורים על מקומות שביקרו בהם, דברים שהם עשו ואנשים שהם פגשו וכל זאת על מנת להרים את קרנם בעיני אותם חברים.

כאשר ילדים משקרים קיימת נטייה אצל הורים לכעוס, אולם בסופו של דבר הכעס אינו משיג הרבה. אולי הילד יימנע בעתיד משקרים מתוך פחד אבל חשוב יותר לנסות להבין למה הילד משקר. יש לראות בשקר סימפטום ולא הבעיה עצמה. טיפול בסימפטום מעולם לא יפתור את הבעיה האמיתית. ילד עם קשיים בדימוי העצמי, ממש אינו זקוק לכך שיכעסו עליו. הוא צריך הבנה, סבלנות ועידוד.

 ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, מנהל קליני של מכון שינוי, הרצליה.