תגית: המצב הבטחוני

פרשת בחוקותי

1. "והבאתי מורך בלבבם… ורדף אותם קול עלה נידף" (ויקרא כו, לו)

 

שאלה לדיון: פחדים, חששות

רבים מאתנו מתמודדים עם פחדים שונים. כיצד לדעתכם ניתן להתגבר על הפחד ולקנות את מידת אומץ הלב? היכן עובר הגבול בין מידת הזהירות שצריך לנקוט לבין פחד מוגזם? (לדוגמה, נסיעה בטרמפים, טיולים במקומות מבודדים, הימצאות מחוץ לבית בשעות מאוחרות)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א.         הגרי"ד סולובייצ'יק, על התשובה (לעברך בברית ה'):

פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים. הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני כישלון, מפני העוני, מפני הזקנה, מפני חוסר הפופולאריות או מפני המחלות – הוא הפחד מפני הקב"ה.

אמר לי פעם פסיכיאטר גדול: אילו היה בכוחי הייתי מבטל את תפילת "ובכן תן פחדך" שיהודים מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, שכן "הפחד" הוא הגורם העיקרי לכל מחלות הרוח שבני אדם לוקים בהן. מטרת האדם המבקש לשמור על בריאותו הנפשית צריכה להיות להשתחרר מפחד, ובוודאי שאין מקום להתפלל על "פחד".

אין אני פסיכיאטר, אבל דווקא מדבריו הבינותי טיבה של תפילה זו שהתקינו חכמי ישראל. וכך גם עניתי לאותו פסיכיאטר: רואה אני בני אדם, והנה כולם מלאים פחדים שונים. יש הפוחדים שמא הקריירה שלהם לא תעלה יפה, ויש פוחדים שמא יאבדו כספם, מעמדם, או שלא יהיו מפורסמים מספיק. יש פוחדים מפני מחלות וחולשות. בדורות עברו מילא פחד הצרעת את העולם, היום הפחד הוא מפני מחלות ממאירות. אנשים אינם הולכים לרופא כאשר כואב להם מפחד שיאבחנו בהם את "המחלה ההיא". האדם מלא וגדוש פחדים קטנים. אינני פסיכיאטר, אבל אני יודע כי פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים.

ואיזהו הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני כישלון, מפני העוני, מפני הזקנה, מפני חוסר הפופולאריות או מפני המחלות – הווה אומר: הפחד מפני הקב"ה! ומכאן התפילה: "ובכן תן פחדך, ה' אלוקינו, על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת". הלוואי ויבוא הפחד הגדול הזה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים האורבים לפתחנו ומערערים את חיינו.

 

  • הראי"ה קוק, מידות הראי"ה, פחדנות:

ישנו הבדל בין פחד ליראה. יראת ה' שמהולה בפחד אינה יכולה להביא לשמחה. לכן אדם לא צריך לפחד כלל, רק להיזהר. צריך להתגבר בעזרת השכל ולהבין שאין ממה לפחד.

הפחדנות ומורך הלב היא מידה מגונה, והיא הסיג הנמצא במידת יראת ד', שכל זמן שהיא כלולה בה לא תוכל להתכלל באהבה ובשמחה עד שתטהר ממנה.

הפחדנות היא יראה רעה, והיא מאבדת את הון יראת-שמים האמתית על ידי תערובתה. על כן צריכים להתחנך בחינוך של גבורה ואומץ לבב, ואז יהיה כלי מוכשר לקבל היראה שהיא בעצמה גבורה.

הפחדים הם פתיות גמורה. אין לאדם לפחוד כלל כי אם להיזהר. ויתר שהוא פוחד הוא נופל, וכשהוא מתפחד, מעצם הפחד בא לו המכשול. על כן צריך הוא להתגבר בשכל לדעת שאין לו כלל ממה להתפחד. כל ציורי הפחד הנם רק צבעים פזורים מציור גדול שצריך להשלימו, וכשממלאים אותו הם מצטרפים לכולו להמשיך ביטחון גדול ועצום מאד, הממלא את כל הנפש עוז וגבורה. והמזיקים עצמם וכל צללי בלהותיהם מתהפכים לכוחות מסעדים ועוזרים, המשמחים ומרחיבים את הדעת, ומציאות הרע והקלקול שבהם כלה לגמרי, ומרץ החיים שבהם מתהפך לכוח מעודד באומץ קודש, וששון ושמחה ישיגו, וחדות ד' מעוזכם.

 

  • רמח"ל, מסילת ישרים (בביאור מפסידי הזריזות):

אדם שאינו נשמר מדברים מסוכנים אינו נחשב בעל ביטחון בה', אלא בעל הוללות. הדרך להבחין בין יראה חיובית לבין פחד מוגזם היא על פי מה שאמרו חז"ל כי במקום בו הסכנה מצויה יש להישמר, אך במקום בו אין הסכנה מצויה אין לפחד.

דע כי יש יראה ויש יראה. יש יראה ראויה ויש יראה שוטה. יש ביטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה, לשינהג עצמו על דרך טוב ויישמר מן הדברים המזיקים, אשר נבראו לענוש את הרשעים. ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה ביטחון אלא הוללות, והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו, ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו להיענש…

והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחילקו חכמים זיכרונם לברכה באומרם (פסחים ח, ב'): היכא דשכיח הזקא שאני! כי מקום שההיזק מצוי ונודע יש להישמר, אך מקום שאין ההיזק נודע אין לירא.

 

  • ביני לנדאו, ארמונו של מלך:

האמונה כי כל העולם כולו שייך לקב"ה ומנוהל על ידו מסייעת מאד להתגבר על הפחד.

 

אל תפחד ללכת אל האופק המתוק

על אף כל הצללים האורבים בדרך

לך בידיעה ברורה שאין להם כל נגיעה בך

ורק מצער פחדיך הם שואבים

את כל כוחם נגדך

תבטיח לי

שבקרוב עליך מרעים

לאכול את בשרך

לא תעצור לרגע

ומבלי שתצטרך להביט אחורה

תדע

המה כשלו ונפלו

ואם תחנה עליך מלחמה

רק שלא יירא לבך

ואפילו אם תקום עליך מלחמה

זאת תהיה האמונה שלך

כל העולם כולו

ארמונו של מלך

וכל אחד יודע שבתוך ארמון

רק רצון המלך נעשה

ברח לך אליו

יצפינך בסכה

ברח לך אליו

יסתירך בסתר אהלו

תחזה בנועם פניו

ותבקר בהיכלו.

 

 

 

2. "ואם עד אלה לא תשמעו לי, ויספתי לייסרה אתכם" (ויקרא כו, יח)

שאלה לדיון: קשיים, ייסורים

רבים מאתנו סובלים מקשיים ואף מייסורים שונים בכל מיני תחומים בחיים. מהי לדעתכם הדרך הטובה להתמודד איתם?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • שיחות נבחרות מליקוטי מוהר"ן תניינא, קיט:

כל בני העולם מלאים ייסורים בעולם הזה, כמאמר הפסוק: "אדם לעמל יולד". הדרך להינצל מייסורים אלו היא על ידי עמל אחר – עמל התורה. להפוך את עמל הייסורים לעמל תורה.

דיבר עמנו כמה פעמים מעניין ייסורי עולם הזה, שכל בני העולם כולם מלאים ייסורים, אין גם אחד שיהיה לו עולם הזה. ואפילו העשירים הגדולים ואפילו השרים, אין להם שום עולם הזה כלל, כי כל ימיהם כעס ומכאובות, וכולם מלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד, וכל אחד יש לו ייסורים מיוחדים… וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ב): "גם כל ימיו כעס ומכאובות" וכו', וכתיב: "אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רוגז" (איוב יד). וזה כולל כל בני אדם שבעולם מקטן ועד גדול, כי כולם נולדו לעמל ומלאים רוגז וייסורים, ואין שום עצה ותחבולה להינצל מעמל ויגון הזה כי אם לברוח להשם יתברך ולעסוק בתורה. וכמו שמובא במדרש (בראשית רבה יג) "אדם לעמל יולד" – 'אשרי מי שעמלו בתורה', היינו מאחר שכל אדם נולד לעמל, ואי אפשר להימלט מזה בשום אופן… על כן החכם עיניו בראשו שיהפוך העמל לעמל של תורה, אשר בשביל זה נולד שיעמול בתורה, ואז אשרי לו, כי ניצול מעמל עולם הזה וזוכה לחיי העולם הבא.

 

  • הרב מנחם פרומן, חסידים צוחקים מזה, עמ' 109-119:

רגילים לחשוב שכאשר יש לנו מצוקה מסוימת, נתפלל ונצעק אל ה' ונקבל את מבוקשנו, וזה העיקר. אולם באמת הרגע של הצעקה הוא העיקר. תחושת התלות וההזדקקות לה' היא המטרה. המצוקה היא אמצעי ופיתוי להביא אותנו לצעקה.

בדרך כלל חושבים שכשיש לאדם חיסרון או מצוקה מסוימת הוא מתפלל וצועק לה' וכך הוא מקבל את מבוקשו, וזה העיקר. אבל באמת אני חושב שהרגע עצמו של הצעקה הוא העיקר. אני מתפלל על הרבה נושאים: שמישהי תתחתן סוף סוף, שחולה יבריא, שאזכה להבין את מה שאני לומד. אבל יותר חשוב מכל המטרות האלו – זה הרגע של הצעקה עליהן. אפשר לומר שהמצוקה היא רק הפיתוי כדי להגיע לצעקה. העיקר זה לא הלידה אלא הצעקה שלפניה.

לפני הרבה שנים נולד בני הבכור. מה אני זוכר יותר מכל הלידה הזאת? איך אנחנו נוסעים במונית מהעיר העתיקה לבית החולים ואני אומר תהילים, כל הדרך צועק. הילד עצמו הרבה פחות חשוב מזה…

יש בעמדה כזאת משהו הומניסטי, אולי אפילו רומנטיקני, שהרי האדם – הוא הצעקה, והקב"ה – הוא התשובה. ובסוף מה שמעניין אותי זה הדבר האנושי ולא הגאולה שבאה בעקבותיו. זו באמת קושיה טובה עליי. אבל אני מרגיש שזה מגיע כתשובת המשקל להלכי הרוח התרבותיים של דורנו שהכול נמדד בהצלחה שלך, בהישגים, במה שרכשת. כולם היום מנסים להיות נמרים מלאי אונים וכוח. ואילו הצעקה היא הדגשת החולשה וההזדקקות האנושית.

 

 

 

שאלה פותחת: ביקורת

"לא יבקר בין טוב לרע" (ויקרא כז, לג)

איזה טיפוס את/ה, ביקורתי או תמים?

חוש הביקורת יכול לסייע בידינו להימנע מדברים העלולים להזיק לנו, אך הוא עלול גם לחסום אותנו.

נסו להיזכר במקרה בו הביקורת עזרה לכם, ובמקרה בו הביקורת חסמה אתכם.

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת בחקותי

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת בחקותי

 

 

פרשת וישלח

1. "קטונתי מכל החסדים" (בראשית לב, יא)

שאלה לדיון: מידת הענווה

היכן לדעתכם עובר הגבול בין ענווה לבין חוסר ביטחון עצמי? האם הענווה תמיד רצויה או שלפעמים צריך לאחוז במידה ההפוכה – גאווה? האם תכונת ה"התבטלות" מביאה לעשייה או לבטלה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. נתיבות שלום, פרשת וישלח, עם לבן גרתי:

לפעמים אדם אומר לעצמו כי אינו שווה כלום וכתוצאה מכך הוא חוטא (שהרי בין כה וכה הוא אבוד). זוהי ענווה פסולה. במקרים כאלו צריך להשתמש ב"גדלות דקדושה". להרגיש כי הוא אדם גדול מאד, ואין זה שייך שגדול כמוהו יחטא. עבודת ה' השלמה כוללת את שני הצדדים גם יחד. ענווה ותקיפות.

ולפיכך ויחץ את העם אשר אתו לשני מחנות, שבמחנה האחת יהיו כאלו שעיקר עבודתם היא במידת הענווה, שמתייגעים להשיג ענווה ושפלות כדי שלא יוכל היצר הרע להפילם בפניות וגאות בתורה ועבודה, והמחנה השני עיקר עבודתו תהיה בתקיפות, בסור מרע, שילחמו בתקיפות כנגד פיתויי הרע והתאוות. ועל דרך מאמר אדמו"ר בב"א זי"ע על הנאמר בניסיונו של יוסף, ותתפשהו בבגדו לאמור שכבה עמי, בגדו מלשון בגידה, שתפשה אותו בבגידותיו לאמור הרי חטאת כ"כ הרבה והנך כבר בין כך אבוד ומה תפסיד אם תעשה גם את העברה הזאת, שזוהי ענווה פסולה, אשר היצר הרע בא להכיל את האדם ולהפילו בעבירה ע"י ענווה פסולה שהוא כבר בין כך אבוד. ועל זה השיב יוסף איננו גדול בבית הזה ממני, שהשתמש בגדלות דקדושה בחינת ויגבה לבו בדרכי ה', שאין אדם גדול יותר ממני ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, שאין זה שייך ומתאים לאדם גדול כמוני…

והאמת שהדרך הנכונה והיא השלמות הראויה בעבודת ה' כאשר יהודי מחזיק בשתי המידות יחדיו, מחד יש בו ענוה אמיתית שיודע כי הוא אין ואפס, ויחד עם זה מחזיק בתקיפות בחינת ויגבה לבו בדרכי ה' עד כי איננו גדול בבית הזה ממני, ששתי מידות אלו הם כאחד השלמות הראויה בעבודת ה'.

 

ב. הראי"ה קוק, מידות הראיה, גאוה, כד-כז:

יש באדם נקודות עליונות וטובות שבזכותן הוא צריך להרגיש גדול ויקר, ונקודות שפלות ואפילות שבגללן הוא צריך לחוש נבזה. לפעמים האדם מרגיש מדוכא מפני חסרונותיו ותחושה זו מובילה אותו לחוסר עשייה והתקדמות. במקרה כזה צריך הוא להשתמש ברגש הגאווה המרחיב את דעתו ומזכיר לו גודל רוחו ואת האור האלוקי הזורח בנשמתו, וזוהי גאווה של קדושה.

אדם יכול למצוא בתוכו נקודות עליונות, גדולות, חשובות וגבוהות מאד, גם נקודות אפילות, שפלות ובזויות מאד. ויהיה נבזה בעיניו מצד הצדדים השליליים שלו, וגדול ויקר בעיניו מצד הנקודות העליונות הטובות. אמנם, גם מצד הנקודות הטובות לא יהיה מתגאה, אדרבה ימלא גם על ידן ענוות רוח עד אין קץ, שהרי הם המעירים אותו לתבוע מעצמו את פיתוחן של הנקודות הללו, שהן אצלו כמו גולם.

בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את היותו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. פעמים רבות לבו של אדם מלא עוז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאוה, אבל אחרי הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור האלוקי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות ה'. ואם יכריח את עצמו להיפרד מגאוה זו, לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה, עוד ישחו כל כוחותיו הרוחניים, ובחמת עצבות ילך קודר שחוח, ובדעתו יחשוב שהצורה של הדכאות היא קרבת אלוקים, בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור.

כשכבד הדבר להתנשא לאט לאט, הכרח הוא להתרומם בבת אחת ולהשתמש במידת הגאוה של קדושה, ולהשקיף על עצמו בעין טובה מאד, ולמצוא את הצד הטוב שיש גם בכל מגרעותיו, כי תיכף כשאדם נותן את דעתו לדרוש את הטוב, מיד מתהפכים כל חסרונותיו לטוב, ויכול האדם למצוא בעצמו רב טוב מאד, ואז ישמח בטובו מאד, וירבה מדי יום ביומו את הפעולות הטובות בלב טהור ומלא תקוות ניחומים.

לפעמים מתגאה הצדיק מאד מפני גאות ה' שמרגיש בלבבו, ואז הוא קדש קודשים, ודבריו הם חוצבים להבות אש, והוא זועם בכל רוח שפל הבא להכניס בו ענווה פסולה, וגאווה זו היא ממולאת בענווה, הממוזגת בגבורה ושמחה ואהבת נצח לכל.

 

 

2. "ויותר יעקב לבדו" (בראשית לב, כה)

רש"י: שכח פכים קטנים וחזר עליהם. ובגמרא (חולין צא.): מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.

שאלה לדיון: היחס לממון

מהי לדעתכם הדרך הראויה להתייחס לרכוש וממון? האם עלינו להתייחס אליהם כאל עניין יקר ערך, לא לזלזל בהם ולשמור עליהם מפני נזק (כפי שעשה יעקב אבינו), או שעלינו לשנוא את הממון ולא להעניק לו חשיבות מיוחדת (כפי שמשה רבנו חיפש שופטים שונאי בצע).

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. רש"ר הירש, בראשית לב, כה-כו:

צדיק שהרוויח את ממונו ביושר מתייחס אל ממונו בכבוד. הוא אינו מבזבז אותו ולא משחית אותו. כאשר הוא נדרש להשתמש בו למטרה נעלה הוא מסוגל להתייחס אליו כאל שרוך נעל ולהוציאו בקלות, אך כאשר אין מטרה להוצאת הכסף, או אז אף פרוטה אחת שווה בעיניו להרבה כסף והוא אינו מבזבז אותה סתם.

רכוש, שצדיק זכה לו ביושר, אפילו אינו אלא שווה פרוטה, הרי הוא קדוש בעיניו, הוא לא יבזבז אותו, אף לא ישחית אותו לריק, והוא אחראי על שימושו היעיל. אלפי זוזים הרי הם בעיניו כשרוך נעל, בשעה שיש להוציא אותם למטרה נעלה. אך ערכו של שרוך נעל עולה לאלפי זוזים, בשעה שהוא עומד להתבזבז ללא טעם וללא מטרה. מי "שאינו פושט ידו בגזל", והוא קורא את שלו רק מה שהצליח לרכוש במאמציו הישרים, זה יראה את חסדי ההשגחה בכל קניין שרכש, אם מחוט ועד שרוך נעל, הכול בא לו בזיעת אפים ישרה, שנתברכה בידי שמים, וערכו לא ישוער.

 

ב. פרקים בתניא, חלק ג', מעיינותייך, תוכנית לב לדעת עמ' 30:

על ידי נתינת מעשר כספים לצדקה אנחנו מגלים את רצון ה' בממון ובכל הטרחה שטרחנו בכדי להשיג אותו. פעולה זו מרוממת את הנפש הבהמית שלנו.

אנחנו יוצאים לעבודה ומשקיעים כוחות פיזיים ונפשיים רבים כדי שיהיה לנו כסף לפרנסתנו. אנחנו קונים בכספנו מזון, דיור, נגישות, בריאות, ולפעמים גם כבוד, חכמה ומעמד. לעיתים נדירות הכסף יכול אפילו להציל את חיינו.

כאשר אנחנו נותנים חלק מן הכסף שלנו – עשירית, חומש, או כל כמות אחרת, לצדקה, אנחנו מגלים את רצון ה' בתוך הכסף, ויותר מכך – את רצון ה' בטרחה ובעמל שטרחנו על הכסף הזה. ואפילו אם לא טרחנו על הכסף מאומה אלא קיבלנו אותו במתנה – מכיוון שאנחנו יכולים לקנות בו חיים, מזון ובריאות, הרי שיחד עם הצדקה הזאת אנחנו מרוממים את כל נפשנו הבהמית, את חיינו ואת בריאותנו, ובכל נתינת צדקה אנחנו מקרבים באופן מיוחד את גאולת העולם כולו.

 

ג. חיים פלק מספר על הרב חנן פורת, "רציתי להיות טוב" עמ' 181-185:

במהלך נסיעה לאיסוף תרומות בפנמה נוכח הרב ציון לוי, רבה של פנמה, ביחסו של הרב חנן פורת לממון והדבר מאד מצא חן בעיניו.

נסיעתי השלישית עם חנן לאיסוף תרומות בחו"ל הייתה לארצות הברית ולפנמה… כאשר סיפרנו על נסיעתנו לפנמה אמרו לנו יודעי דבר: "תפגשו שם את הרב ציון לוי. על פיו ישק דבר. לא תאמינו למראה עיניכם."…

חיכה לנו שם ר' אבי פרחי, מנהל בית הספר המקומי, שהיה המארח שלנו. הוא הסביר לנו שאנו אורחי הרב של פנמה, ולכן עלינו להשתכן במלון מכובד בעיר.

חנן אמר מיד: "לא. אני מבקש מלון פשוט".

"אבל המלונות הפשוטים נמצאים במקומות מפוקפקים".

"לא נצא מהמלון. העיקר שנהיה במלון פשוט".

נסענו למלון. אבי הציג אותנו כחברי פרלמנט מישראל. מנהל המלון קד קידה והעלה אותנו לסוויטה של המלון הפשוט. חנן לא ויתר:

"תגיד לו שאני לא מעוניין לגור בסוויטה. שייתן לנו חדר רגיל".

הוא לחנן חדר והציע גם לי חדר.

"אנחנו לנים באותו חדר", הסביר חנן למנהל.

הגענו למשפחה שאירחה אותנו לארוחת ערב. השולחן היה עמוס בפירות. אחרי שעות מרובות שבהן לא טעמנו כלום, כולל בטיסה שבה לא היה אוכל כשר, ניגשתי בשמחה לאכול. חנן אמר: "תפילה עושה מחצה". קודם כל נתפלל ערבית."

"אבל אני מת מרעב".

"אז תאכל. אני מתפלל קודם"…

נוכחנו כי הרב הוא ממש כמלך בקהילתו. לאט לאט למדנו על טיבו של איש פשוט שחולל מהפכה שלמה בפנמה, כאשר סוד הצלחתו הוא בכך שהוא שונא כסף. הוא סיפר שכולם הבינו שאי אפשר לקנות אותו בכסף, ובזכות כך שמעו בקולו ולא עשו שום עסקה בלעדיו.

בסיום הביקור נתן לנו הרב ציון לוי עשרים וארבעה אלף דולר, ובנוסף רשם צ'ק אישי שלו ורשם 12 אלף דולר לזכות חנן פורת. הוא אמר: "אתה כל כך הרשמת אותי. זה אישית ממני. אל תאמר לי מה אתה עומד לעשות עם הצ'ק", והוסיף: "כידוע לך, שום דבר לא נסתר ממני בפנמה. אני יודע שהגעת לפנמה עייף ורעב. הצענו לך מלון טוב, ביקשת מלון פשוט. הציעו לך במלון הפשוט סוויטה, העדפת חדר פשוט. הציעו לעוזר שלך חדר נפרד, ביקשת לגור איתו ביחד. הגעת לבית מארחיך והציעו לך לאכול. אמרת: לא, תפילה עושה מחצה. אתה צדיק, וזו זכות עבורי לעזור לצדיק.

 

שאלה פותחת  – הנצחה

"ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותקרא שמו בן-אוני, ואביו קרא לו בנימין" (בראשית לה, יח)

רש"י: בן אוני – בן צערי. בנימין – בן ימין.

לצערנו בזמן האחרון ישנם נרצחים רבים בפיגועים. מהי לדעתכם הדרך הטובה ביותר להנציח את זכרם? (ספרי זיכרון, מפעלי חסד, צעדה או מרוץ, הקמת יישוב ועוד).

כיצד אתם מרגישים עם האמירה "במותם ציוו לנו את החיים"? (מדבר אליכם, לא נוח לכם עם האמירה, מהי משמעות האמירה בעיניכם)

מבין הדברים ששמעתם על הנרצחים בעת האחרונה, מהו הדבר שנגע ביותר לליבכם?

התמודדות במצב חירום – ארגז כלים

המודל רב ממדי להתמודדות עם מצבי לחץ, ואי-ודאות – BASIC PH

 

א. תיאור המודל

מודל זה עוסק בסגנונות התמודדות שונים של הפרט בזמן משבר. ההנחה במודל זה – שבכל אדם

טמון פוטנציאל להתמודדות. ניתן לזהות אצל כל אדם מהו סגנון ההתמודדות (או מספר סגנונות

התמודדות) הייחודי לו . ניתן לאתר מספר דפוסים, שפות, סגנונות התמודדות שבני אדם פועלים כאשר הם מתמודדים עם מצב לחץ, משבר, אי-וודאות, אסון וסכנה.

Belief: אמונות וערכים, פילוסופיית חיים, השקפת עולם, מציאת משמעות

Affect: רגש

Social: חברה, תפקיד, שייכות, ארגון חברתי

Imagination: דמיון, יצירתיות

Cognition: הכרה, מציאות, מחשבה

Physiology : פעילות פיזית הקשורה בהפעלת הגוף

או במונחים העבריים: גש״ר מאח״ד: גוף, שכל, רגש, מערכת אמונות, חברתי, דמיון.

 

במודל הרב-מימדי משתתפים שישה ערוצים, בהם מתקשר האדם עם עצמו ועם העולם שמחוצה לו,

חווה מגיב ומתמודד. ערוצים אלה, הנקראים בראשי תיבות גש״ר מאח״ד, מרכיבים את התהליך של

התמודדות יעילה.

ג – גוף: חוויות לחץ משפיעות על המערכת הנוירו-כימית של המוח ומעוררות תגובות לחץ אופייניות,

כגון כאבים, סחרחורת ובחילה, הזעה ורעידות, פיק ברכיים וכדומה. לכל תחושות לחץ ישנו רכיב גופני.

מיומנויות שחרור, הרפייה שרירית, הרפייה נשימתית הרפייה תנועה נמרצת ושליטה על תגובות הגוף

מסייעות להחזיר את המערכת הגופנית לאיזון הרצוי.

ש – שכל: החשיבה מתערפלת ומשתבשת תחת לחץ. כדי להקטין את תחושת חוסר האונים ולפתח

גישה חיובית של התמצאות ושליטה, יש לעזור בארגון מחדש של התפקודים הקוגניטיביים, האחראים ללמידה ולאיסוף מידע רלוונטי, להכוונת החשיבה החיובית, לבוחן המציאות, לברירת סדר עדיפויות ולפתרון בעיות.

ר- רגש: מגוון רחב של רגשות מתעוררים עקב מצב לחץ. עצירת הביטוי הרגשי עלולה להיות מסוכנת

לבריאות הנפשית והגופנית. יש לאפשר מבע רגשי באמצעים מילוליים של דיבור וכתיבה ובאמצעים

בלתי-מילוליים בהבעה ביצירה (בצבע, בתנועה, בצליל). שחרור וביטוי רגשי ברמה אישית או בין

אישית תורם להפחתת תחושת הלחץ והמצוקה.

מ א – מערכת אמונות:  האמונה שייכת לממד הרוחני של האדם, לתחום החיפוש אחר טעם החיים וסדר היקום.

האמונה מעניקה משמעות למצוקה ולסבל. התקווה חיונית להישרדות. מערכות אלו עלולות להתערער עקב משברים. חשוב לחזק את התהליך הפנימי הקשור למערכת ערכים חברתית-אידיאולוגית, לאמונה דתית, ולביטחון עצמי בעזרת תהליכים כגון ׳הבהרת ערכים׳, טקסים קבוצתיים, תפילות וחיפוש מודע של משמעות החיים.

ח – חברה: תקשורת בין אישית חיונית ליצירת קשרים חברתיים. לתמיכה מצד הקבוצה החברתית (כולל המשפחה) יש חשיבות ראשונה במעלה בהתמודדות בלחצים ובמשברים. היכולת למלא תפקיד חברתי ולהשתלב בקבוצה מסייעת לפרט לרכוש ביטחון בזמנים של בלבול ואי-ודאות. מתן תמיכה חברתית לאדם במצוקה היא מיומנות חברתית הניתנת לטיפוח למעניק ומקבל כאחת.

ד – דמיון: פעולת הדמיון מאפשרת דיאלוג בין גוף, שכל ורגש. היא חיונית לכושר המצאה, לחשיבה

יוצרת, לפתרון בלתי שגרתי של בעיות ולהומור. הפלגה בדמיון מאפשרת הסחת דעת והפוגה במצבי

מצוקה מתמשכים.                                               מתוך : להד, מ׳. אילון ע׳. חיים על הגבול 2000, עמ׳ 30.

 

ב. קווים מנחים בהפעלת המודל

 

  • ההנחה היא שבשעת משבר כל אדם מגיב ומנסה להתמודד בשפה הראשונית הטבעית לו, שדרכה הוא קולט את העולם ומגיב אליו. האדם נוטה בדרך-כלל להשתמש ביותר מדפוס התמודדות אחד.
  • ניתן לאתר את הדפוס או הדפוסים הדומיננטיים שהפרט משתמש בהם בעת משבר.
  • אין דפוס התמודדות אחד שהוא טוב לכולם, ואין דפוסים טובים יותר מאחרים. כל אחד מהדפוסים

המשרת את האדם ברגע נתון, הוא הנכון עבורו.

  • כל דפוסי ההתמודדות הם לגיטימיים ועוזרים מאוד, כל עוד הפרט או הקבוצה משתמשים בהם במינון הנכון ומגוונים את דפוסי ההתמודדות שלהם.
  • חשיפה לדפוסי התמודדות שונים ואימון בהם יאפשר זיהוי של הדפוס או הדפוסים

הדומיננטיים והרחבת רפרטואר התגובות שניתן להשתמש בהם בזמן משבר.

  • יש חשיבות לתרגול דפוסי התמודדות הפחות שכיחים על מנת להרחיב את מאגר הכלים להתמודדות.

 

הכנת ילדים לקראת מצב חירום

האם ניתן להכין ילדים למצב חירום? האם בכלל רצוי להכינם מראש?

 

מחקרים העלו כי הזמן המתאים ביותר לארגון ולהכנה לזמן חירום, הוא במצב של רוגע יחסי ושיקול דעת. כלומר – דווקא מצב של רגיעה הוא המצב האופטימלי להכנה נפשית ופיזית לקראת מצב של מתח העלול להיווצר בעתיד.

אומנם, אין בידנו לצפות בבירור את מאפייני מצב החירום העתידי – כל אירוע שונה מקודמו, ואין לדעת מראש מתי יתחולל שוב ומה יהיה גילו ועולמו הנפשי של הילד כאשר יעמוד פנים אל פנים מול מציאות של מלחמה או חירום. אך יחד עם זאת, יש גורמים משותפים לכל מצבי המתח הביטחוני: החרדה, אי-הוודאות, החשש לגבי פגיעה פיזית, הצורך לגייס משאבים נפשיים להתמודדות עם השינוי – ויש בידנו אפשרות להכיר לילד את משמעותן של תחושות אלו ולעזור לו להתכונן לקראתן בטרם חווה אותן בפועל.

חשוב לשוחח עם הילד על אירועים הקשורים בפעילות ביטחונית חריגה. אחד האמצעים היעילים ביותר העומדים לרשותנו כדי להכין את הילד להתמודדות עם מצב של מתח ביטחוני – הוא השיחה. ילדים, על פי גילם והבנתם, מעוּרים בנעשה בארץ. הורים יכולים לשוחח עם ילדיהם על אודות ההתרחשויות האחרונות בתחום הביטחון – מינוי רמטכ"ל חדש, החלטה על אודות הארכת משך השירות בצה"ל, אירועים חריגים אם כי לצערנו שכיחים למדי, כמו הנחת מטען חבלה, התנכלות לאוטובוס אזרחי, ומצבים של מתח ביטחוני באחת הגזרות, גיוס למילואים וכו'.

לעיתים חוששים הורים שמא יחיה ילדם בחרדה אם יספרו לו על סכנות ומצבי-מתח, והם מעדיפים לקוות, שדבר התרחשויות כאלה לא יגיע לאוזניו. ילדינו חשופים לאמצעי התקשורת ההמונית, ואי-אפשר למנוע מהם לדעת את הנעשה סביבם. ילד יהיה מפוחד וחרד הרבה יותר אם ייזון מקטעי מידע, שמועות וסיפורים מעוותים. מצב של חוסר ידע וערפול, מגביר את תחושת החרדה ומקשה על ההתמודדות.

ילדים שלמדו כי "אסור לשאול" ו"לא צריך לדעת" ייטו להשתמש במנגנונים של הכחשה, הדחקה וסילוף כאשר הם נתקלים במציאות מעוררת חרדה.

זיו וישראלי (1973), מצאו כי ילדי הקיבוצים שהופגזו בתקופת מתחמת ההתשה בצפון, לא היו חרדים יותר מילדי קיבוצים בעורף. הם הסבירו ממצא זה בכך שבקיבוצים המופגזים מרבים המבוגרים לשוחח עם הילדים על המתרחש, לענות על שאלותיהם ולהכין אותם לצפוי בעתיד. מכאן שדיונים בנושא זה בין הורים לילדיהם או מבוגרים אחרים לילדים, עשויים להוריד את רמת החרדה של הילדים גם כאשר הם נתונים במצב של איום ממשי.

רצוי לשבת עם הילדים ולהסביר להם פשר אירועים חריגים שאירעו, תוך כדי התייחסות לשאלותיהם, לתהיותיהם ולגילויים של מתח וחרדה – אם מתעוררים. חשוב לאפשר להם לשאול שאלות המבהירות למבוגר מה קשה להם להבין ומהוות פתח לשיחה בין ההורה לילדו, במהלכה יעזור לו להתמודד עם מציאות קשה וכואבת שאין מפניה מנוס.

רצוי לא להלעיט את הילד בפרטים מיותרים, לא להרבות בתיאור מחזות זוועה שלא לצורך, אל יחד עם-זאת להציג את המציאות כמות שהיא, ללא שיפוץ והכחשה.

מתוך "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו" עמ' 83-84, מאת עמירם רביב  ועדנה כצנלסון. מהדורת 1986.

משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו

המצב הביטחוני והמשך הבילויים

השאלה:

המצב הביטחוני בארץ אינו פשוט, ואני, כאימא, חוששת לחיי ילדיי. בתנו בת השש-עשרה אינה חרדה כמוני. היא מבקשת להמשיך בשגרת חייה כאילו לא אירע דבר. כמובן, אינני מונעת ממנה ללכת ללימודים, אך כשהיא מבקשת לצאת ולבלות בעיר זה כבר נראה לי מוגזם. ואז מתחילים הוויכוחים… כיצד עליי לנהוג?

 

תשובות:

שושנה היימן, מנכ"ל לייף סנטר המרכז להורות מקושרת, מנהלת בי"ס להורות מקושרת במכון לנדר:

תפקידנו כהורים לברר האם ילדינו יודעים להישמר מפני סכנות, שאז ניתן לאפשר להם יותר אחריות ועצמאות, או שהם פחות ערניים לסכנות, ואז חשוב לגונן עליהם. בכל מקרה, זו הזדמנות לשיחה טובה…

כאימהות, האינטואיציה ההורית שלנו מכוונת אותנו להגן על ילדינו מפני סכנות, וכך צריך להיות.   חלק מתפקידנו הוא להשגיח על ילדינו בכל גיל ולשמור על ביטחונם.  בתקופה הזאת, אין ספק שרמת הסיכון עלתה, ואנחנו צריכים להיות ערניים במיוחד.   באופן נורמלי וטבעי, כל אחד – מבוגר וילד כאחד —  מרגיש בהלה  בזמן של סכנה, שאמורה להוביל אותו להיזהר ולשמור על ביטחונו.   כך מערכת הבהלה שנמצאת במוח פועלת במיטבה.

ככל שהילדים מתבגרים יותר, כך היינו מצפים מהם להיות מסוגלים להיזהר ולשמור על עצמם כשיש סכנה.  זה נותן להורה את האות שילדו יכול לקבל יותר אחריות ועצמאות.  אבל לא כל ילד מרגיש את הבהלה, שבאופן טבעי צריכה להוביל אותו לשמור על ביטחונו ולהתרחק מסכנות. ילדים מרגישים את הסכנות ברמות שונות, ויש כאלה שלא מרגישים את הסכנה בכלל.  כל הורה יכול לראות ולחוש אם לילדו יש מערכת בהלה שפועלת בצורה בריאה וגורמת לו להיזהר מסכנות.  כל הורה יכול לשים לב לאיך המצב הנוכחי בארץ משפיע על ילדיו.  (כשאת רואה שהילד לא מרגיש בהלה ולא מתרחק מסכנות, את יודעת שיש צורך להגן עליו עוד יותר כי אין לו נטייה לשמור על עצמו, ובמצב כזה, ההורה צריך להתחיל מההתחלה ולטפל בבעיה זו מהשורש עד שהוא רואה שהמערכת פועלת בילד בצורה בריאה).

מצד אחד, את רוצה לראות שילדתך מתפקדת כרגיל בצורה בריאה, שהיא ממשיכה בלימודים בפעילויות, ובעניינים אחרים בחייה.  מצד שני, את רוצה לראות שהיא מונעת לזהירות ושהיא יכולה לדבר על החששות, לא מתעלמת מהמציאות ולא מזלזלת מהמצב הביטחוני.  זאת אומרת, את רוצה לראות שהיא מגלה איזון ומתינות.

זה גם סוג של מבחן למערכת היחסים ביניכם. אם מערכת היחסים היא יציבה וקרובה, יהיה קל לך  לשמור על מקומך בחייה של בתך כהורה אלפא, שאוחזת בה ושומרת עליה.  הכוונה היא  לא מהמקום של "אני לא סומכת עליך," אלא מהמקום של "אכפת לי ממך, אני אוהבת אותך ואת כל כך חשובה לי."  זה לא מובן מאליו שילדים מבינים שבני המשפחה דואגים לביטחונם של קרוביהם בזכות האהבה והאכפתיות,  ולא בגלל חוסר אמון.  הורים צריכים לחזק  את הנקודה הזאת אצל ילדיהם, כדי שהילדים יקלטו את משמעותה.

מערכת היחסים היא גם ההקשר היעיל שבו תוכלי לדבר עם בתך על המצב הביטחוני, על ההתלבטויות, החששות, והדרך הטובה ביותר להמשיך את החיים הרגילים כמה שאפשר.  היא גם תקבל את ההצעות שלך ואת עזרתך להמשיך את החיים הרגילים ולממש את תכניותיה, ותחליטו ביחד על מה לוותר.

בע"ה שנזכה בקרוב לבשורות טובות וישועות.

בברכה חמה,

שושנה הימן
לייף סנטר, המרכז להורות מקושרת  www.lifecenter.org.il 
מכון ניופלד בישראל  www.neufeldinstitute.co.il

 

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית:

רצונה של בתך להמשיך בשגרת חייה מעיד על בריאות נפשית, שמחי בכך! התאזרי בגבורה פנימית, ואת החרדות השתדלי להניח בצד. יחד עם זאת, כשאת מתוחה מאד, זכותך לבקש ממנה להתחשב בך.

אמא יקרה.

מגיע לך פרס חינוך, על כך שהצלחת לגדל בת בריאה ובעלת בטחון עצמי. בתך רוצה לחיות חיים מלאים ושמחים, ומאמינה שכך נכון לחיות. סביר להניח שהיא שומעת את החדשות כמוך, ומשוחחת על כך עם חברותיה; סביר להניח שהיא יודעת שהקיום שלנו כאן, של כל אחד מאתנו, אינו מובטח; עם זאת, רצון החיים הבריא אינו מניח לה לשקוע בדמיונות של מה עשוי לקרות, והיא מעדיפה להמשיך לחיות את חייה בעשייה, בשמחה ובסיפוק.

יכול להיות שמעורבים בבחירה שלה להמשיך בשגרה גם תום נעורים, וגם המחשבה ש"לי זה לא יקרה". עם זאת, אני בטוחה שכשהיא יוצאת עם חברותיה הן מודעות לסכנות, שמות לב למה שקורה סביבן, ומשתדלות לקחת מקדמי בטחון עד כמה שאפשר תוך קיום נורמאלי. הן בוודאי לא הולכות לשוטט בשוק העיר העתיקה בימים אלו… נכון לדבר אתה על זהירות, תשומת לב, בחירת מקומות 'סולידיים', כדי להמעיט את הסיכון ככל שניתן.

החלופה, שמשמעה לטפח בבתך פחדים, חרדות או רגשות אשם, עשויה לגבות את מחירה בהימנעות מפעילות גם בימים כתיקונם ובהורדת תחושת הביטחון, ובוודאי לא היית רוצה לראות כך את בתך. (במבט לחדשות נגלה שסיכונים יש בכל מקום וזמן, וצריך אמונה ובטחון ותקווה לצלוח את החיים האלה לשלום…).

החיים בארצנו מזמנים לנו מפעם לפעם תקופות שהניסיון בהן קשה יותר. אין ספק שתקופה זו היא אחת מהן, עוד מערכה במלחמה המתמשכת על קיומנו כאן, ועל מאבקנו להיות עם חופשי בארצנו. "הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" – ומה נעשה וזהו ביתנו?

עם זאת, כשאת מתוחה עד מאוד, זכותך לבקש התחשבות – לא מפני שזו האמת, אלא מפני שהמחיר כבד לך מדי… זו בקשה שגם בתך יכולה להבין אותה, ולהשתדל למענך.

אמא יקרה, חזקי ואמצי, ייתן ה' לך כוח לגדל את ילדייך מלאי עוז וגבורה, מתוך אמונה ובטחון.

עם ובלי קשר למצב, נכון בעיניי שמוסדות חינוך ומינהלים קהילתיים יכשירו בנות ובנים להתמודדות עם מצבי סיכון, כפי ששמעתי שנעשה בכמה מקומות.

 

נעמה מוזס, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת:

אכן, כאדם מבוגר, תחושת האחריות על חיי אדם גדולה יותר. אולם מצד שני, לא כדאי להעביר אליה את החרדות. ישנן כמה דרכי התמודדות…

כולנו מצויים בימים אלו בתקופה לא פשוטה של חוסר וודאות, שיבוש שיגרה ולחץ. חרדה הינה תחושה פנימית הגורמת למתח, ועשויה לבוא לידי ביטוי בטווח רחב של תגובות גופניות ורגשיות כמו : כאבי ראש ובטן, הפרעות בהרגלי האכילה או השינה, ביטויי כעס ותוקפנות ועוד. תגובות אלו עשויות להשתנות מאדם לאדם בהתאם למצבו האישי. אני נזכרת, שבתקופת מלחמת המפרץ הראשונה בתור רווקה צעירה ,התבוננתי על המצב מנקודת מבט משעשעת. אין ספק ,שעם הזמן כאשר באחריותך אנשים נוספים- אתה כבר נמצא במקום אחר. אולם, החוסן האישי אינו קשור רק במצבנו המשפחתי או מיקומנו הגאוגרפי, אלא בעיקר בפרשנות האישית שלנו את המצב והערכתנו לגבי דרכי ההתמודדות העומדים לרשותנו. ולכן, יש לכבד ולתת לגיטימציה לדרכים המגוונות, בהן כל אחד מאיתנו מתמודד עם המציאות שנכפתה עלינו.

את מתארת מצב שבו בתך ממשיכה להתנהל כרגיל, באופן , שלהערתך, אינו מותאם למצב. יש שיראו בכך סוג של הכחשה, ואולי זו דווקא דרך ההתמודדות היעילה והנכונה. לסביבה החיצונית העוטפת את ילדינו ישנה חשיבות רבה- היא מהווה מעין "מד לחץ"  עבורם. הם אינם מגיבים רק לאיום החיצוני אלא גם לפחדים הדמיוניים ולמתח שהם חשים בסביבתם. שכן מלבד הממ"ד המוגן והבטוח בו יש לשהות בעת האזעקה, הרי שאנו משמשים מעטפת בטחון רגשית חשובה עבור הסובבים אותנו.

נראה כי מעבר למצב הביטחוני מתרחשת "חזית" נוספת של קושי ביכולת להכיל ולכבד את דרכי ההתמודדות השונות שלך ושל בתך. החרדה שאת חשה, שהינה מובנת ונורמלית כבוגר אחראי עלולה להיות מועברת לבתך. יחד עם זאת – אתן לא חייבות להסכים , אך יכולות לנסות להתחשב זו בזו, ולתאם יחד ציפיות המוסכמות על שתיכן- לגבי מקום הבילוי, הזמן, זמינות ועדכון, שיקלו על המתח והחששות שלך.

כפי שציינתי בתחילה, מידת הלחץ תלויה במידה רבה בפרשנות שלנו את המצב כמאיים והערכת דרכי ההתמודדות שברשותנו. גם אם אין באפשרותנו לשלוט על המצב החיצוני, הרי שניתן לנסות להחזיר את תחושת השליטה במה שתלוי בנו. הרחבת דרכי ההתמודדות של "מה כן ניתן לעשות" עשויה לסייע. ולכן אציע מספר דרכים נוספות להתמודדות בתקופה רגישה זו-

שמירה על שיגרה- יצירת סדר יום הכולל קימה ושינה בזמנים קבועים, ארוחות מסודרות, וקיום פעילויות שגרתיות.

פריקת המתח באמצעות פעילות אקטיבית– פעילות ספורטיבית, ביצוע פרויקטים משותפים בבית (בישול משותף, צביעת הקירות וכד' ). פעילות אקטיבית מחזירה את תחושת השליטה והערך העצמי וכאשר מתווספים עזרה, שיתוף ותמיכה  מצד בני המשפחה–גוברת רמת הלכידות המשפחתית.

שיתוף ומתן ביטוי רגשי– אל תסתירי לחלוטין את תחושת הדאגה (לילדים חיישנים מיוחדים לקלוט אותנו גם כשנדמה לנו שהם לא קולטים מה מתחולל בתוכנו) אך כדאי להשתמש בשפה חיובית ובהעצמת הכוחות שבנו- לדו' "המצב אכן מרגיז/מדאיג ,אך ביחד נתגבר" .מומלץ לצמצם את החשיפה למלל הבלתי פוסק באמצעי התקשורת לזמנים קצובים. וכמובן- אין תחליף לתקשורת לא מילולית של חיבוק ומגע פיזי.

פתרון בעיות – אל תגבילי באופן קיצוני את פעילות ילדכם. בדקו ביחד את האפשרויות השונות, ערכו סדר עדיפות, בחנו תרחישים שונים- "אם יקרה כך- ניתן יהיה לעשות כך.." ועודדו לקבל החלטה ברת ביצוע ,ובכך תגבירי את תחושת השליטה והביטחון העצמי שלו.

יצירת חוויות מהנות ומרגיעות– שמיעת מוסיקה ,צפייה בסרטים, משחקים, תרגול הרפיה, וכמובן- שימוש בהומור, שהינו כלי מרכזי בהגברת החוסן האישי.

לסיום, ידוע ש"כשהגלים מתחזקים-החזקים מתגלים"- אי"ה נגלה את החוסן האישי והמשפחתי, וביחד נחזק ונתחזק.

 נעמה מוזס M.A
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת
יועצת למיניות, מרצה ומנחת סדנאות
שח"ל 6 כפרסבא
054-4798064

www.mosesnaama-tipulzugi.co.il

 

 

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי:

תחושותייך מובנות מאד, ויהיה זה לגיטימי לשתף בהן את בתך. חשוב שתגיעו להסכמות פרקטיות בנוגע למסגרת היציאה. ולסיום, תפילה קצרה…

אכן שאלה קשה הטורדת מנוחתם של מבוגרים וצעירים כאחד.

 

נראה לי שנכון לחלק כאן בין שני מישורים שונים:

 

במישור הרגשות והתחושות – אני חושב שקודם כל נכון לתת מקום גם להרגשת הפחד וגם לתחושות הבטן שלנו כמבוגרים.  נכון שמאד קשה להצדיק את התחושות הללו ובני הנוער יכולים להקשות עלינו קושיות שקשה לענות עליהם:( ובאוטובוס לא מסוכן? ובדרך לביה"ס? ומחוץ לבית? והרי המקרים קורים בכל מקום.).

בעיניי זה לגיטימי להורה לומר שיש לו תחושות לא טובות מבילוי מסויים שבנו/בתו בוחר/ת ללכת אליו.

מאידך , גם תחושות ההתמודדות (זה בדיוק מה שהאויבים רוצים להשיג), ההכחשה (לי זה לא יקרה) , הרצון להפיג את המתח המצטבר בבילוי עם חברים. הם תחושות טבעיות ובריאות. ולכן הציפייה של בני הנוער מאיתנו ש'נתגבר' או נתכחש לתחושות הבטן שלנו היא טבעית גם כן.

 

במישור הפרקטי , לאחר לקיחת מה שנאמר לעיל בחשבון, נראה לי שעיקר החכמה הוא במשא ומתן , לדוגמא:

  • כן לצאת אבל להסתובב רק בקניונים ושאר מקומות סגורים שיש להם אבטחה.
  • לנסוע רק בתחבורה ציבורית (או אפילו להציע הסעה ע"י ההורים)
  • לבקש לקבל דיווחים מעת לעת. (אנחנו באוטובוס, הגענו ל… אנחנו בדרך הביתה)
  • להגביל יותר את שעות החזרה

 

לסיום , נוסיף עוד תפילה לרבש"ע מברכת השנים (לפי נוסח עדות המזרח)

ורווה פני תבל ושבע את העולם כולו מטובך… שמרה והצילה שנה זו מכל דבר רע ומכל מיני משחית ומכל מיני פורענויות, ועשה לה תקווה טובה ואחרית שלום

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

המצב הביטחוני בארץ אכן לוחץ על "כפתור הדאגה", אולם חשוב שלפני השיחה עם בתך תעשי עבודה פנימית עם עצמך בכדי להתמודד עם הפחדים.

לאימא היקרה שלום וברכה!

 

באופן טבעי המצב הביטחוני בארץ לוחץ לכולנו על "כפתור הדאגה" לחיינו ובמיוחד לחיי ילדינו, שאנו אחראים לביטחונם האישי.

אמצעי התקשורת למיניהם מוסיפים שמן למדורה הזו עם סיקורים ודיבורים נרחבים וחסרי פרופורציות, ומציפים את המאזינים והצופים בתמונות שנחרטות עמוק בתוכנו ובמחשבות של פחד וחרדה.

נראה כי המצב משפיע מאד על רמת החרדה שלך, וכדי להשקיט את הפחדים ולהרגיע את החרדות שלך, את רוצה שבתך תגביל את היציאות שלה מהבית. הבת שלך, מצידה, רוצה להמשיך לחיות כרגיל, ולא מוכנה בשום אופן לפספס משהו מגיל 16 כפי שהיא מבינה אותו.

את מניחה שכיוון שבתך מעוניינת להמשיך בשגרת חייה, היא אינה חרדה כמוך.

נראה לי שהפתרון צריך לעסוק בעבודה עצמית שלך מול הפחדים והחרדות שלך, ובהכלה של בתך שבעצם אומרת לך משהו ברצונה להמשיך כרגיל. לאחר שתביני את מניעיה תוכלי לשבת אתה, לחדד כללי זהירות ולקבוע גבולות במצב הנוכחי.

האמת היא, שדרכים שונות בעולם להגיב לחרדה, ואירוע אחד מקבל פרשנויות שונות וחרדות שונות.

החרדה שלך היא מחשש שמא יפגע בה הטרור ח"ו, וייתכן שגם לבתך המצב מגביר חרדה אך מסוג אחר. ייתכן מבתך חרדה שמא המצב יפגע במצבה החברתי או במצב רוחה, וכדי להימנע ממצבים אלו, היא ממשיכה, ואולי ביתר שאת, בחייה החברתיים. ייתכן עוד, שבתך מוצאת נחמה, עידוד ותמיכה בקרב חבריה ולכן כה חשוב לה להיות אתם דווקא בימים אלו היכן שהם נמצאים – באזורי הבילוי.

איננו יודעים כמה זמן זה יימשך ואין לנו, האזרחים הפשוטים, שום דרך מעשית לעצור את גל הטרור.

החדשות הטובות הן, שיש לנו שליטה על מחשבותינו, תגובותינו ומעשינו.

גם את יודעת שההסתברות לתאונת דרכים, לא עלינו, גבוהה יותר מפעולת טרור. המספרים מדברים בעד עצמם.  במילים אחרות, זה לא הטרור שמפחיד אותך, אלא מה את חושבת ביחס אליו. מלאי את עצמך במחשבות מועילות וחיוביות ותוכלי לחיות את חייך כרגיל.

במה שנוגע אלייך, נסי לחשוב על מחשבות מרגיעות ומועילות נוכח המצב העכשווי. אם קשה לך, כתבי את המחשבות החרדתיות שלך.

למשל, "מסוכן עכשיו יותר מתמיד להסתובב בעיר" ; "הבת שלי לא בטוחה כשהיא מבלה במרכז העיר" ; "אין לי יכולת להמשיך לחיות כרגיל כאילו לא קרה שום דבר" וכו'.

בשלב הבא, שימי סימן שאלה בסוף כל משפט, והקריאי אותו בקול כמה פעמים. איך זה נשמע עכשיו?

זוהי דרך קלה ופשוטה להתמודדות עם חרדות ופחדים קלים. שנני לעצמך את המשפטים הללו כשבסופם סימן שאלה, והקפידי לגחך אותם יותר ויותר.

ולסיום, אחת ממטרות החינוך היא לבנות בחניך אומץ וגבורה, לתת לו כלים להתמודד עם אתגרי החיים והשעה. חשבי לרגע, האם בתגובתך הנוכחית את מוסיפה בבתך אומץ וגבורה? האם ההגבלות ואווירת ההתכנסות והפחד שבלי משים מוגברות עכשיו בביתך מסייעים לבתך לעבור את המשוכה הנוכחית בשלום?

 

0526070954 more-lanoar.co.il

 

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

הדבקות בשגרה היא גם סוג של התמודדות עם חרדה. חשוב לשוחח ולהחליט יחד על כללים.

אני מתרשמת כי קיים פער בין רגשות החרדה שלך ושל בתך. אנחנו כהורים, באופן טבעי , דואגים וחרדים לשלומם של ילדנו, לעיתים יותר מדאגתם שלהם לעצמם…

מצד שני, בתך מבקשת להמשיך בשגרת חייה, וזו גם דרך להתמודד עם החרדה – לדבוק בשגרה.

בכדי להפחית את דאגתך, שוחחי עמה ותחלטנה יחד על מספר כללי זהירות בהתאם למצב הביטחוני. למשל: עליה לבקש את רשותך לצאת עם חברים, עליה לומר לך להיכן היא הולכת ועם מי, מתי תחזור, עם מי היא חוזרת הביתה, ובאיזו שעה.

תוכלי להגביל אותה ולא לאפשר לה יציאה במידה ולא תוכל להיות מספיק אחראית ולשתף איתך פעולה…

בסופו של דבר אנחנו דבקים בחיים וחלק מהחיים זה גם לצאת לבלות עם חברים…

קחי נשימה ארוכה- תרתי משמע

טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

.
ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

זו הזדמנות ללמוד לשחרר, להרפות, ולכוון את מאמצי ההשתדלות לתפילה ולאמונה.

ראשית כל- תחושותייך מאד מובנות.

אנו נתונים במציאות שהיא מורכבת, וכאם מסורה, את דרוכה לגונן על גוזלייך. אך יתכן ובתך מביאה לך נקודת מבט שתיטיב עמך. היא מאפשרת לך לשחרר… להרפות…

את ההשתדלות שלך בתפילה ובאמונה – תמשיכי. אך השאר – נתון בידיה (ובידי ריבונו של עולם, כמובן…) מהלך זה בוודאי יקל עליך.

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

 

טל-לי אביב כהן, פסיכולוגית חינוכית וקלינית:

לא למנוע ממנה לצאת, אך לסכם את מסגרת היציאה.

אכן המצב הבטחוני אינו פשוט, אך יחד עם זאת רצוי שלא להעצים את החרדות שבלאו הכי קיימות.
נערה בת שש עשרה אמורה להיות בוגרת דיה על מנת שלא להכנס למצבים מסוכנים במיוחד.
לכן לא הייתי מונעת ממנה לצאת אך…. מה כן הייתי עושה?

מזמנת אותה לשיחה בוגרת, מסבירה את חששותיך ומסכמת איתה את מסגרת היציאה החברתית. שמירה על טלפון נייד פתוח ונגיש אליך במידת הצורך, ושתודיע לאן היא יוצאת ועם מי. כדאי שיהיו ברשותך שני מספרי טלפון של החברות.


 

 

 

 

מבט חינוכי בעקבות החטיפה

 

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

כיצד נשוחח עם ילדינו לנוכח החטיפה?

בס"ד
סיון תשע"ד
תדריך להורים
כיצד נשוחח עם ילדינו לנוכח החטיפה
מרים שפירא- פסיכולוגית קלינית, מנהלת-שותפה במהו"ת ישראל
לנוכח המצב הקשה של מתח וחרדה לגורל הנעדרים, נודעת משנה חשיבות לתפקיד ההורים כמגן ומתווך עבור הילדים.
חשוב לשוחח עם הילדים על האירועים, באופן מותאם לגילם, ובסביבה מוגנת ככל האפשר (בבית, שקט יחסי, וכד'). ההורה הזמין יותר רגשית הוא זה שישוחח.
נעבוד בשלושה שלבים:
שלב ראשון: נשאל את הילד מה הוא שמע ומה הוא יודע.
בדרך כלל נעשתה כבר התערבות בביה"ס או בגן ע"י הצוות ואנשי המקצוע המיומנים בכך, וצפוי שהילד יספר גם על כך. בשלב זה חשוב מאד להקשיב היטב לילד, לתווך עבורו את המידע. כלומר– להסביר פרטים שלא ברורים לו, או שאינם נכונים. ילדים נוטים לפתח דמיונות מעוותים סביב התרחשויות קשות. תפקיד ההורה להסביר בקצרה ובהתאם למה שמעסיק את הילד את ההתרחשות, ללא תיאור מפורט או פלסטי.
שלב שני: נשאל את הילד לרגשותיו ומחשבותיו בעקבות האירוע, וניתן התייחסות אמפטית ו"מנרמלת" לכל מה שעולה. בזמנים כאלו עולות תחושות לחץ, חרדה, פחד, עצב, כעס, אשמה, בלבול, זעם ועוד. מחשבות אופייניות אצל ילדים הן דאגה שאולי זה יכול לקרות גם להם או לבני משפחה, התנהגות אופיינית לעתים היא רגרסיבית בעקבות זאת: רצון 'להידבק' להורים ביום או בלילה, 'התבכיינות', חוסר שקט וכד'. אין לפתח מאבקים סביב התנהגויות אלו, אלא להניח כרגע ולספק צורך בקרבה והבנה ביום-יומיים הראשונים. כל התחושות, המחשבות וההתנהגויות הללו הן נורמליות למצב הלא-נורמלי שנוצר, והן יחלפו מעצמן בתוך זמן קצר מעת התברר העובדות לאשורן.
בשלב השלישי: האחרון והחשוב של השיחה הקצרה, יש להציע לילד לחשוב יחד מה יכול לעזור לו – ולנו – בזמן כזה: אולי תפילה, אולי חיבוק, אולי עשיה כלשהיא לטובת המשפחה הנפגעת, אולי כתיבה או ציור לביטוי רגשי, אולי חבירה לקבוצת הגיל, אולי פעילות פיזית – כל משאב קיים אפשרי ורצוי. אפשר להיזכר באירועים קודמים של אי ודאות ודאגה ומה עזר לנו אז. לנוער כדאי להציע פעילות התנדבותית כלשהיא שגם מפעילה פיזית וגם נותנת משמעות למצב הקשה הנוכחי, כמובן מומלץ להסתייע בגורמי הקהילה האחראיים לפעילות נוער.
מטרת השיחה היא לקרב ולתווך עבור הילד את ההתמודדות עם המצב, ואפשר אף לחזור על החלק האחרון שלה גם בימים הבאים במידת הצורך.
יש לזכור גם את הצורך שלכם כהורים בתחזוקה אישית. תמיכה הדדית של בני הזוג במצב המתח הנוכחי היא חשובה ביותר וכמוה גם תמיכה רחבה של שכנים חברים ומשפחה מורחבת: לחלוק יחד גם את הדאגה, וגם את ההתמודדות. יש לזכור כי כל אחד מאיתנו מתמודד בסגנון שונה ולכבד ולאפשר דרכים שונות: פעילות משותפת למען, תפילה, אמונה, הרפיה, פעילות ספורטיבית, מוסיקה – כל אחד ואחת והדרכים המתאימות לו/ה לויסות והרגעה עצמית.
הורים שמכילים את עצמם ואת המתח שלהם, יוכלו להכיל ולכוון גם את ילדיהם לחוסן ולהתמודדות.
סוף דבר, עלינו לזכור ולדעת כי החטיפה הינה רכיב נוסף במאבק הארוך על עצמאותנו. אף מולה נעמוד יחדיו, מתוך אמונה ועוצמה. מתוך מבט רגיש ואוהב, מחבק ומאמין – נמשיך לצעוד. נקווה ונתפלל לבשורות טובות במהרה!

 

מהו"ת ישראל: ת.ד 741 גבעת שמואל 04755 טלפון: 50-0846555 פקס: 70000846555 דוא"ל: