תגית: הפרעות

שאיפה לשלמות ופרפקציוניזם

.

לקריאת והדפסת המאמר בפורמט PDF לחצו כאן

 

.

הרדיפה אחר השלמות: מידה מגונה או מידה טובה ביהדות?∗ 

 

חז"ל מלמדים אותנו לשאוף תמיד להישגים גבוהים, ולהמשיך ולשאוף הלאה. בתנא דבי אליהו רבה (כג:א) כתוב "לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד, מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם יצחק ויעקב". בדומה לכך, גם מושג ה"שלימות" מהווה אצל חז"ל יעד מכובד. מאידך, הניסיון הקליני ומחקרים מצביעים על-כך שלעתים קרובות קיים קשר בין השאיפה לשלמות ("פרפקציוניזם") לבין הפרעות נפשיות חמורות (בלאט, 1995 ;פלט והיוויט, 2002 ;סורוצקין, 1985, 1998), המביאים לבסוף את האדם לרמות הישגים נמוכות יותר. במאמר זה תובא סקירה קצרה של הספרות הפסיכולוגית העוסקת בפרפקציוניזם, תיבחן השקפת היהדות בכל הקשור לשאיפה לשלמות, יועלו סברות מוטעות ויישומים שגויים נפוצים הקשורים למושג זה, ותידון השפעתם של הדברים הללו על מטופלים ותרפיסטים דתיים.

 

השאיפה לשלימות ( פרפקציוניזם )

 

בסקירה מקיפה של הספרות העוסקת בנושא "הרסנותו של הפרפקציוניזם", קובע בלאט (1995): בעשור האחרון חלה צמיחה מרשימה בספרות המחקרית העוסקת בפרפקציוניזם. חקירות אמפיריות רבות… מספקות ראיות עקביות לכך שהפרפקציוניזם הנו מושג רב-ממדי, שיכול להיות לו תפקיד חשוב בתפקוד מסתגל ותפקוד המעיד על אי-הסתגלות, כולל קשת רחבה של הפרעות, בפרט דיכאון והתאבדות (עמ' 1005).
בכל הקשור לקטגוריות דיאגנוסטיות ספציפיות, הפרפקציוניזם משויך להפרעות כפייתיות, בהן האדם מבקש להגיע לשלמות בכל הקשור לשליטה עצמית: לנרקיסיזם ("אהבה" עצמית מופרזת – ראה הערה 16 מה"מכתב מאליהו"), בה האדם זקוק לראות עצמו כמושלם (מילר, 1996): ולדיכאון, שהוא לעתים קרובות תגובה לניסיון הכושל להגיע לשלמות (בלאט, 1995) .סרנו (1998) מייחס אף כאבי גב כרוניים ומצבים גופניים אחרים ללחץ הקשור לנטיות לשלמות. במקום אחר (סורוצקין, 1998),  דן כותב שורות אלו בשאלה כיצד הפרפקציוניזם נפוץ במיוחד בקרב מטופלים דתיים, ובפרט בני הנעורים.

לאחרונה, קיימת התייחסות מוגברת בקהילה החרדית לאותם מתבגרים הנותנים ביטוי למצוקתם הנפשית בכך שהם מתמרדים באידישקייט. אני טוען כי הפרפקציוניזם הוא למעשה גרסה מופנמת לאותה תופעה. במקום להתמרד, אותם צעירים מגיבים לתחושת הכישלון, הדחייה והאכזבה שלהם בכך שהם מנסים להיות מושלמים, מתוך ניסיון נואש לזכות בהכרה ובקבלה החסרה להם, אליה הם משתוקקים עד מאוד.

 

בתקופה האחרונה, ניתן למצוא בקרב מחנכים מודעות חדשה לסכנות הטמונות בשאיפה לשלמות. למעשה, בספר שיצא לאור לאחרונה העוסק בסוגיות בחינוך, מוקדש פרק שלם לנושא 1.

 

הוא מנסה להיות מושלם – מה רע בכך?

 

כאשר אני מעלה את סברתי בפני מטופלים או בני משפחתם, לפיה הם סובלים מ"פרפקציוניזם", אני נתקל בתגובה נפוצה: "מה רע בכך שהוא/אני מנסה להיות מושלם?" לכאורה, השאפתנות, התחרותיות והחתירה לכבוש יעדים רוחניים גבוהים יותר ויותר, נראים כתכונות חיוביות בעיני מטופלים דתיים. רוב האנשים הדתיים מניחים כי כאשר חז"ל מביאים את "שמח בחלקו" כאחד מ-מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם (אבות ו:ו), הכוונה היא אך ורק לגשמיות. ואילו בכל הקשור לרוחניות, שביעות רצון ממה שהאדם כבר השיג, נראית כתכונה שלילית במקרה הטוב, או – במקרה הגרוע – כליקוי גורלי במבנה הרוחני שלו.

 

החתירה להצטיינות – לעומת החיפוש אחר השלמות

 

כדי שנוכל להסביר את הפתולוגיה של הפרפקציוניזם, עלינו להבחין בין הרדיפה אחר המצוינות (המצ'ק, 1978),  לבין החיפוש אחר השלמות (סורוצקין, 1985 ,1998). אנשים בעלי הערכה עצמית בריאה יכולים לקבל תמריץ משאיפה חיובית להצטיין בתחום מסוים. מה שמאפיין אנשים כאלה הוא ההתייחסות לעיסוק זה כאל תהליך, בו הם חווים כל שלב ושלב כמאורע חיובי המחזק את ה"אני", ומקרב אותם צעד נוסף ליעד הם מרגישים בנוח עם היותם אנושיים, ולפיכך הם מקבלים את המגבלות האישיות הסופי שלהם 2. והסביבתיות הבלתי נמנעות (פאכט, 1984 ,(גם תוך שהם מפעילים את כוח הרצון ותחושת המוטיבציה כדי להשתפר ולהצטיין.
הדחף של הפרפקציוניסט להצליח ולהגיע להישגים עשוי להיראות במבט שטחי כדומה מאוד לזה המניע את "השואף למצוינות" הבריא. אולם, הדינמיקה העומדת ביסוד הפרפקציוניזם שונה ביותר. כאן מדובר ברגשות בושה המחלחלים בנפשו (מילר, 1996 ;סורוצקין, 1998),  הגורמים לדחף מפצה להשגת פאר ושלמות. וכיוון שהשלמות נחוצה כדי לשלול תחושות עמוקות של ליקוי, כל דבר שהוא פחות משלמות מוחלטת נתפס כפגם משפיל וכפגיעה נרקיסיסטית. בניגוד לאדם השואף למצוינות, המונע בעיקר על-ידי הרצון להצליח, הרי הדחף העיקרי אצל הפרפקציוניסט הוא הפחד מפני ההשפלה שבכישלון (בלאט, 1995 ;סורוצקין, 1985 ,1998).

חשוב להדגיש כי קשה להבחין בהבדלים אלו, שהרי לעתים נדירות מתנדב המטופל מרצונו הטוב לדבר על נטיותיו הגרנדיוזיות/פרפקציוניסטיות. למעשה, ברוב הפעמים המטופל מודע לכך במעומעם – אם בכלל. לכל היותר, הוא מודע לתסמינים המופיעים כתוצאה מנטיות אלה – כגון חרדה מופרזת לגבי רמת הביצוע, נטייה לדחות דברים ותחושת דיכאון.

" חיים"3 נפגש אתי ונתן ביטוי לתסכול שהוא חש בנוגע למה שנתפס אצלו כחוסר התקדמות בתרפיה. הזכרתי לו כיצד הוא בעצמו דיווח לי מדי פעם על התקדמות, ותהיתי מדוע קיימת בו התנגדות לזכור עובדה זו. חיים הקדיש מחשבה לשאלתי, ולאחר מספר דקות השיב: "ברגע שאני מתחיל לחשוב על התקדמותי, מיד קופצות המחשבות שלי לדמיונות של הישגים מושלמים ומרשימים, דבר שרק מביא אותי לאכזבה גדולה."

המטפל יכול להבחין בין שאיפה וחתירה בריאה לבין כזו שאיננה בריאה, וזאת כאשר הוא מברר אצל המטופל שלו כיצד הוא מתמודד עם ביצועיו הנופלים מדרגת שלמות. אדם בריא מסוגל להיות מרוצה, ואפילו גאה בביצועים מעולים, למרות שהם אינם מושלמים, בעוד הפרפקציוניסט חווה את הדבר כתבוסה משפילה ופגיעה באגו הנרקיסיסטי שלו (סורוצקין, 1985).4

לעתים קרובות, מטופלים בעלי נטייה לפרפקציוניזם דוחים את הרעיון המועלה על-ידי המטפל, לפיו הכוח המניע אותם הוא פחד ורגשות שליליים אחרים. במקום זאת, הם מתעקשים לטעון שהם באמת נהנים ממה שהם עושים (לדוגמא, לימוד תורה). רק בבדיקה מדוקדקת יותר מתברר שהם נהנים אך ורק מן העובדה שהם ניצלים מתחושת אשמה ובושה שהיו מנת חלקם אילו לא היו לומדים. הם אינם מסוגלים ליהנות ממש מפעילות או מהישג בפני עצמם, כיוון שתמיד יהיו משוכנעים שהם אינם מבצעים את הדבר היטב כפי שהיה עליהם לעשותו. מסיבה זו, יכול להיות שהם יצליחו מאוד בתחומם, ועם כל זאת ירגישו מדוכאים. בדומה לכך, לעתים קרובות הם חווים קנאה עזה אליה נלווה כעס עמוק המופנה כלפי האדם המצליח, שגורם להם בהצלחתו להיות מודעים בחריפות לליקוייהם ולפגמיהם העצמיים.

 

סוגיות דתיות

 

תרפיסטים אליהם מגיעים מטופלים חרדיים מעידים על-כך שלעתים קרובות מטופלים אלו משתמשים ב"פרומקייט" כאמצעי הגנה, לדוגמא, הם טוענים כי "התורה דורשת ממני להיות כפייתי" (סורוצקין, 1998; וויקלר, 1982). אצל תרפיסטים שאינם דתיים או שחסר להם ידע דתי, קיימת סבירות גבוהה יותר שהם יימנעו מהתייחסות ישירה לנושאים דתיים אותם מעלים מטופליהם במהלך הפגישות (וורט'ינגטון ואחרים, 1996). הם ירגישו יותר בנוח אם יציעו למטופל לדון בסוגיות אלו עם רבו. אמנם, יש יתרון להצעה זו, בכך שהיא מונעת ממפגשי הטיפול להפוך לוויכוחים תיאולוגיים, אבל קיימים גם חסרונות ברורים. אחד מהם: אצל הרבה מהמטופלים הדתיים/חרדיים המגיעים לפסיכותרפיה, אבחנה חדה בין סוגיות דתיות לפסיכולוגיות היא צעד מלאכותי. הפסיכופתולוגיה שלהם משפיעה בברור על הבנתם או חוסר הבנתם את התורה ואת חז"ל. אי-הכללת סוגיות דתיות בטיפול גורמת לכך שהיבט חשוב זה אינו זוכה לעולם לבדיקה מספקת. גם כאשר הרב אליו פונה המטופל מכיר סוגיות פסיכולוגיות ויש לו גישה לנושא, ברוב המקרים המטופל לא ירגיש בנוח עם גילוי פרטים הקשורים לחיי הרגש שלו, כפי שהיה מרגיש כלפי תרפיסט. למרות זאת, תרפיסט דתי/חרדי אינו מהווה תחליף לרב. אלא, על התרפיסט לעזור למטופליו להפיק תועלת גדולה יותר מהקשר שלהם עם הרב, בכך שהוא עוזר להם להיפתח יותר ולהכיר טוב יותר את עצמם, בפרט בכל הקשור להשפעה ההדדית הקיימת בין מצבם הרוחני (ה"פרומקייט" שלהם) לבין עניינים פסיכולוגיים.5

קיימת סבירות גדולה יותר לכך שתרפיסט דתי/חרדי יתייחס לסוגיות דתיות עם מטופליו הדתיים, לכל הפחות ברמה כלשהי (וורט'ינגטון ואחרים 1996). פטיט (1994) מביא ארבע רמות בהן התרפיסט יכול לגשת לסוגיות דתיות, כאשר הן נעות בין "הכרה בבעיה [הדתית] אבל התמקדות בלעדית בממד הפסיכולוגי שלה", לבין "התייחסות ישירה לבעיה הרוחנית תוך-כדי הטיפול, וזאת על-ידי שימוש בממד דתי או רוחני משותף [למטפל ולמטופל]" (עמ' 237).

במסגרת עבודתי כמטפל, אני משתדל להתאים את הרמה בה אני עוסק בסוגיות הקשורות ל"פרומקייט" לצרכיו הספציפיים של כל מטופל. ישנם מטופלים שכמעט ולא מעלים את ה"פרומקייט" כשלעצמה, גם אם הבעיות שלהם קשורות לשאלות בהשקפה. לעומתם, ישנם אחרים המתמקדים במידה רבה בשאלות של השקפה, בפרט אם לדעתם אני דומה להם בהיבט הדתי.

כאשר המטפל משוחח עם המטופל בנושאים הקשורים לדוקטרינה דתית, יש בכך סכנה שהוא ייקח על עצמו תפקיד של יועץ/מורה רוחני, ועם כל זאת, יש במצב כזה הזדמנות לבחון עיוותים מאפיינים של אמונות. ברוב הפעמים, אני מוביל את התרפיה עם מטופלים דתיים/חרדיים תוך כדי התמקדות בסוגיות פסיכו-דינמיות, אולם אינני מהסס לדון אתם בשאלות של השקפה ו"פרומקייט", אם נראה לי שיש בכך צורך.6

מטופלים דתיים/חרדיים מעלים לשיחה מגוון רחב של שאלות דתיות הקשורות לתסמינים המופיעים אצלם. במאמר זה נתמקד בסוגיות דתיות הקשורות לנטייה לשלמות, דבר שהתגלה לי כדינמיקה יסודית אצל מטופלים דתיים/חרדיים רבים.

 

דמותו של השם

 

כפי שהבאנו לעיל, הכוח המניע את מעשיהם של הפרפקציוניסטים הקשורים לקיום מצוות הוא בעיקר הפחד. עובדה זו גורמת להם לחוש חרדה, להיות קיצוניים, נוקשים וחסרי תשקופת [פרספקטיבה] נכונה בקיום המצוות. כמו-כן, הם מוטרדים במידה מופרזת מהשאלה כיצד הם נראים בעיני הזולת (וורט'ינגטון, 1996). ניתוח מעמיק של השאלה מה יוצר פחד שכזה יחשוף בדרך-כלל תמונה מפחידה של אלוקים שהוא הפכפך ונקמני.

"אלי", בחור ישיבה בן 20 ,הופנה לטיפול עם תסמינים של הפרעת כפייתיות (OCD). בין השאר, לקח לו יותר מארבע שעות להתפלל שחרית. הוא סיפר כי הרבי שלו שכנע אותו שהשם אינו רוצה שהוא יאריך כל-כך בתפילה או שיהיה בחרדה בקשר לתפילה שלו. אולם, למרות ההבנות שלו, הוא עדיין לא היה מסוגל להתפלל יותר מהר. בניתוח נוסף של המקרה התברר, כי למרות שהוא קיבל את העובדה שהשם רוצה שהוא יתפלל יותר מהר, הוא לא יכול היה לדמיין לעצמו כיצד השם יוותר על היגוי מושלם של מילות התפילה. לכן, למרות שהשם רוצה שהוא יאיץ את קצב תפילתו, אם הוא יהגה אחת מהמילים בצורה שגויה, הוא יסבול ייסורי גיהנום (ממש) כתוצאה מכך. וכך, דבריו של הרב, שנאמרו מתוך כוונה טובה לעזור לו – לפיהם השם רוצה שהוא יתפלל יותר מהר – רק הוסיפו ללחץ של אלי, כיוון שהוא לא היה מסוגל לקלוט את הדברים כהיתר. אלא, לדידו מדובר בדרישה נוספת. וכפי שקורה לעתים קרובות אצל פרפקציוניסט/מי שסובל מכפייתיות, נראה השם בעיני אלי בדמותו של רודן (ר"ל) שפשוט מחכה למעידה הקלה ביותר שלו כדי להענישו חמורות. והדרך היחידה עבורו להימלט מגורל זה היא בכך שהוא יהיה כל-כך מושלם, עד שלא תהיה כל אמתלה להשם להענישו.

לכתחילה, התעקש אלי וטען כי תדמיתו של א-ל נקמני מהווה אמונה נורמטיבית ביהדות. אולם אני קראתי תגר על תדמית זו שהצטיירה בעיניו. טענתי באוזניו כי תדמית זו, של רודן אכזרי, מתאימה יותר לאותם עובדי אלילים מימי קדם, שהאמינו כי עליהם לפייס את אליליהם הרודנים, מאשר להבנה המקובלת עלינו, לפיה אנחנו עובדים את בוראנו הטוב והמיטיב. הבאתי בפניו קטע מתוך ספר היסטוריה שנכתב בידי רב:

כך נתפסו האלילים בעיני העמים הקדומים… העולם היה מלא ביצורים רבים בלתי נראים, רבי-עצמה, גחמניים והפכפכים, שהיו רוחניים רק במובן שהם בלתי נראים ובני אלמוות, אבל בכל מובן אחר היו גשמיים… הם יכלו להתבונן בעין יפה על ענייני בני-האדם, או לפרוק את זעמם… בני-האדם התייחסו אליהם בכבוד והקריבו להם קורבנות… בתקווה עזה שהאלים יפויסו ולא יביאו על האנושות ייסורים וכאב (הרב יעקב יוסף ריינמן, 1995 ,עמ' 18-29).

אחד היעדים העיקריים בתרפיה אצל מטופל זה היה לגלות כיצד התדמית שהצטיירה בעיניו של אלוקים אכזרי ומעניש עוצבה מתוך תדמית ההורים, ולא כתוצאה מאמונה דתית נורמטיבית. אם אדם גדל אצל הורים (שהם דמויות הסמכות הראשונות והעיקריות עבור כל הילדים) קשים, הפכפכים ומענישים בצורה לא-הוגנת, מובן שהוא יראה את "הדמות הסמכותית" העליונה באור דומה. המטופל הגיע למצב בו הבין כי תדמית השם בעיניו אינה משקפת במדויק את המקורות בחז"ל, בהם מודגשת עובדת היות השם טוב ומיטיב, החפץ אך טוב עבורנו.7

 

דטרמיניזם ובחירה חופשית

 

ייחוס אחריות לבעיותיו של המטופל, הן על-ידי המטופל עצמו והן על-ידי התרפיסט, יכול להשפיע בצורה ניכרת על תהליך הטיפול (הייס ווול, 1998). פעמים רבות, מתנגדים מטופלים דתיים/חרדיים (ומשפחותיהם) לניסיונותיו של התרפיסט להתייחס להתנהגותם השלילית בפרספקטיבה של עברם, בפרט אם נראה להם שהתרפיסט "מתרץ" את מעשיהם השליליים. לרוב, הם מעניקים להתנגדות זו מסגרת של מושגים דתיים,

שהרי חז"ל דוגלים בבחירה חופשית מלאה, ולכן לא משנה עד כמה סבל או סובל האדם מתנאי חיים קשים או מהתעללות, אין כל גבול להיקף הבחירה החופשית העומדת בפניו. הם אף נוהגים לצטט את המאמר הידוע "אין לך דבר העומד בפני הרצון", כדרך להכחיש את האפשרות שעברו של האדם עלול להגביל את האפשרויות העומדות בפניו בהווה. סוגיה זו בעייתית במיוחד אצל פרפקציוניסטים, כיוון שההכרה במגבלות (פנימיות או חיצוניות) המפריעות לחופש הפעולה של האדם, נתפשת בעצמה כפגיעה בצרכים נרקיסיסטיים.

תשובתי לטענות אלו היא כזו: עצם הרעיון של בחירה חופשית שאינה מוגבלת כלל, למרות הנסיבות (בעבר או בהווה) יוצא תגר נגד המקורות ואף מנוגד להיגיון הבריא. הרמב"ם קובע בברור כי אין מחייבים "תינוק שנשבה" (יהודי שגדל מאז ינקותו בין הגויים, כגוי), על עברות שהוא עובר (הלכות ממרים ג:ג), לכן ברור שאיננו יכולים להתעלם לחלוטין מן העבר כאשר אנחנו מטילים אחריות על התנהגות (כלומר, בחירה חופשית). הרמב"ם מוסיף ומבהיר את הנקודה שאין די להודיע לתינוק שנשבה שהוא יהודי וכי הוא מחויב לקיים את המצוות, כדי להוציאו בכך מגדר של "תינוק שנשבה".

גם התומך הקיצוני ביותר ברעיון של בחירה חופשית בלתי מוגבלת יודה במגבלותיה כאשר יובא בפניו מקרה קיצוני ממשי בו הופעל על האדם לחץ חיצוני בלתי רגיל. לדוגמא, מקרה בו ילד גדל אצל הורה "דתי" שנהג להכותו באכזריות ובקביעות במשך שנים רבות, עד שהילד התמרד ועזב את המסגרת הדתית. האם מישהו יכול לטעון כי ניתן לחייב ילד זה באותה מידה כפי שמחייבים ילד שגדל בתנאים אידיאליים?!

במקום אחר (סורוצקין, 1996), הראיתי כיצד – בהסתמך על הרעיון של "נקודת הבחירה" אותו מביא הרב דסלר (מכתב מאליהו ח"א, עמ' 111-120) – היהדות מכירה בכך שנסיבות החיים עלולות להגביל את מידת הבחירה החופשית של האדם וכתוצאה מכך, את דרגת נשיאתו באחריות למעשיו (הרב דסלר מדגיש כי תמיד נשאר יסוד של בחירה, ברמה מסוימת).8

בקצה השני של הקשת, למרות שלעתים קרובות מצליחים הפסיכולוגים לשפוך אור על משמעות התנהגותו של אדם בעבר, וזאת על-ידי חקירת עברו, הרי שלגבי חיזוי התנהגותו בעתיד הצלחתם פחותה בהרבה. הגורמים לכך הם כוח הרצון והבחירה החופשית, שהם בלתי צפויים ובלתי נתונים לחיזוי (באך, 1978).

 

איזון ופרספקטיבה

 

החלק הקשה ביותר בטיפול במטופלים פרפקציוניסטים וכפייתיים איננו לקרוא תגר על העיוותים הספציפיים הקיימים במערכת האמונה הדתית שלהם, אלא הצורך להתגבר על נקודת המבט השטחית, זו שאינה מתייחסת להקשר, והפרפקציוניסטית ("שחור ולבן") בה הם ניגשים לכל דבר שהם עושים. אצל מטופלים דתיים/חרדיים, התייחסות זו באה לידי ביטוי באופן ההרסני ביותר בקיום המצוות שלהם, מן הסיבה הפשוטה שמדובר בתחום חשוב ומרכזי ביותר בחייהם.

מתוך ניסיון נואש לראות עצמם כאנשים מושלמים וחסרי כל פגם, מתנערים הפרפקציוניסטים או מתנתקים לעתים קרובות מהדחפים והמחשבות השליליים שלהם, וזאת בתהליך המכונה בפי קוהוט (1971) "הפיצול האנכי" (the vertical split). במקום להסתפק בדיכוי או בהתכחשות לדחפים ולמעשים השליליים שלהם ("פיצול אופקי"), הם כופרים באותו היבט השייך להם (תסמונת "ג'קיל והייד"9; כלומר, "אני מעולם לא  יכולתי לעשות דבר כזה"). ה"תועלת" שהם מפיקים בכך היא – אפשרות לאשליה של שלמות עצמית, שהרי האדם כופר באותם חלקים בו שאינם מושלמים. אולם, כאשר בסופו של דבר הדחף השלילי מביע את עצמו, הוא עושה זאת ללא השפעתן הממתנת של תכונותיו החיוביות של האדם, כיוון שהן הופרדו ממנו ואינן מתקבלות אצלו כחלק מאישיות שלמה, משולבת וממוזגת מכל מיני תכונות (ראה סורוצקין, 1998 ,גולדברג, 1997 ,ואחרים' ואורנג, 1999).10

בשיחותיי עם המטופלים שלי, אני מנסה להעביר להם את הגישה המורכבת והמתוחכמת של היהדות לכל תחומי החיים, גישה הבנויה שכבות-שכבות. דוגמא לכך היא הרעיון של "נקודת הבחירה" אותו מביא הרב דסלר, שהוזכר לעיל, המאזן בעדינות את הצורך הקיים אצל בני-אדם ליטול אחריות על מעשיהם, עם ההכרח להכיר בהשפעתם של מאורעות חיצוניים על טווח האופציות העומדות בפניהם בכל רגע נתון. בדומה לכך, אני מציין בפניהם כי פעמים רבות כרוכים מעשיו היומיומיים של יהודי שומר מצוות בהתמודדות עם המתח הקיים בין שני קצוות. בקצה אחד מצויים היעדים האידיאליסטים הנשגבים, ואילו בקצה השני מצויה השלמה שימת דגש מציאותית עם טבע האדם. קיימים סיכונים רציניים בהליכה קיצונית מדי בכל אחד מהכיוונים.11 יתר על מגבלות המציאות עלולה להביא לעצירת השאיפות ולפגיעה ברצון להשתפר, בעוד שימת דגש יתר על יעדים אידיאליסטים עלולה להביא לתחושת גדלות ופרפקציוניזם, עם החרדה והדיכאון הנלווים אליהם והשחיקה המגיעה בסופו של דבר. מאידך, אין לראות בגישה מאוזנת של שאיפה לרמת מצוינות מציאותית כאילו מדובר בתחושת גדלות ופרפקציוניזם "מרוככים" בלבד. אלא, זו התייחסות שונה לחלוטין המבוססת על דינמיקות שונות (סורוצקין, 1998). כפי שהגדיר זאת אחד המטופלים מתוך תובנה מרשימה: "פעם הייתי מנסה להיות גבוה יותר בעזרת ריחוף מעל הקרקע, כעת אני מנסה לצמוח לגובה בעוד רגליי נטועות היטב בקרקע."12

מרבית הפרפקציוניסטים גדלו בבתים בהם הדת הייתה בעלת ערך חיצוני (וורט'ינגטון ואחרים, 1996) ושטחי (סורוצקין, 1998), ולכן עבורם המשימה לפיתוח מבט יותר רחב, מאוזן וקולט ניואנסים, קשה ביותר.13

פגשתי לראשונה ב"דוד" בהיותו בחור ישיבה בן 16 שנה, עם תסמינים של הפרעת מרדנות – Oppositional Defiant Disorder – ודיכאון. אחד המאפיינים הבולטים בהתייחסותם של הוריו לקשייו הנפשיים היה הדאגה "מה יגידו השכנים?", דאגה שגברה על כל רגש אחר, כאשר התברר להם שדוד אינו מוכן לקבל מוסכמות, וכן המצוקה שלהם בקשר להתעלמותו מחובותיו ההלכתיות, מבלי להתייחס להפרעה הנפשית הברורה הנמצאת בשורש הבעיה. תגובה זו גרמה אצלם לסילוף בקליטת דרגת החומרה של התסמינים השונים שהופיעו אצל דוד.

דוגמא מזעזעת לעיוות זה: שיחת טלפון דחופה מאביו של דוד לאחר שחלפו חודשיים מתחילת הטיפול. מצבו של דוד התדרדר באופן ניכר. הוא עזב את הישיבה, ובילה את רוב שעות היום במיטה. הוא פרש מכל קשר חברתי ואובחן על-ידי פסיכיאטר אצלו ביקר לאחרונה כ"כנראה סובל מסכיזופרניה." נימה של דחיפות נשמעה בקולו של האב: "לאחרונה, דוד עוזב את שולחן השבת באמצע הסעודה והולך לחדרו!". אבל, הוא לא היה מודאג מנטייתו של בנו להתבודד. אלא, "כיצד הוא יכול לעזוב את השולחן, והרי הוא יודע שאנחנו זקוקים לו ל'מזומן'!?" אם-כך, לא הופתעתי כלל לאחר שלוש שנים, כאשר דוד – שהפסיק להקפיד על כשרות או לשמור שבת – מצא עצמו נאבק עם השאלה של לבישת מכנסי ג'ינס במקום מכנסיים שחורים! התלבטות זו תואמת את צורת חינוכו: שאלה זו היוותה עבורו עניין רציני ונכבד בהרבה מאשר שמירת שבת או הקפדה על כשרות וכדו'.

 

כיצד מתייחסת התורה לפרפקציוניזם

 

לעתים קרובות אני מביא מקורות מהגמרא ומהמדרש כדי להוכיח למטופלי כי גישה בריאה ומאוזנת ל"פרומקייט" תואמת לתורה.14

 

הערכה עצמית כנגד ענווה

 

לעתים קרובות, יתנגדו מטופלים דתיים פרפקציוניסטים לניסיונותיו של המטפל לחזק את הערכתם העצמית, בטענה שהתורה מחייבת את האדם להיות שפל רוח. אמנם, תרפיסט דתי יכול לצטט מדברי חז"ל העוסקים אך בכך הוא רק יבלבל את המטופל, שאינו מסוגל להבין כיצד ניתן לשלב בחשיבותה של הערכה עצמית, עובדה זו עם המקורות המדגישים את חשיבותה של הענווה. מיזוג ואינטגרציה של רעיונות ורגשות סותרים לכאורה (לדוגמא, הערכה עצמית וענווה) מהווה מטלה קשה במיוחד עבור פרפקציוניסטים (סורוצקין, 1998).15

במקום זאת, אני מציג בפניהם רעיון הממזג ומאחד את ההערכה העצמית עם הענווה והשפלות:

שמות כח:יא- "מבית ומחוץ תצפנו" אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו ת"ח (יומא עב:). והקשה הגרי"פ גולדווסר בספר יצפן לישרים תושיה (מובא ברפס ילקוט לקח טוב) שזה פשיטא, הרי הכל הולך אחר התוך, ומהי הרבותא בזה? ועוד צריך עיון, הרי הארון עצמו לא היה תוכו כברו… שמוקף מכל צדדיו זהב ותוכו עץ, וכיצד בא רבא ללמוד דוקא מכאן את ענין "תוכו כברו"? ואפשר לישב הדברים באופן זה: אמנם כלפי חוץ צריך הת"ח להיראות מכובד כדי לשמור על כבוד התורה, בכל זאת מצד עצמו חייב הוא להיות פשוט ועניו – "כי לכך נוצרת". ענווה זו, שחיצוניותה אומרת כבוד, מסתמלת בארון העץ הפנימי העטוף מבחוץ בארון זהב. בא רבא וחידש שכמו שלפנים מתיבת העץ היתה תיבה של זהב, כך גם אצל תלמיד חכם לפני-ולפנים מן הענוה צריך הוא שיכיר את ערך עצמו – "בשבילי נברא העולם". מפורסם הדבר בשם הסבא מסלבודקה זצ"ל ששורש של הענווה היא ההכרה של העניו שהוא מסוגל לגדלות…

המדרש מזכיר לנו כי בתוך תיבת העץ של הארון, הייתה קיימת תיבה נוספת של זהב. שכבה פנימית זו מייצגת את ההערכה העצמית החיובית הקיימת בפנימיותו של האדם. וכך, ניתן לראות את דמותו של תלמיד חכם המורכבת משלוש שכבות: בתוך-תוכו, מתחת לשכבת הענווה, מצויה הערכה עצמית חיובית, שהרי דווקא הערכה עצמית ירודה ותחושות מוגזמות של רגשי אשמה, הם המובילים לעתים קרובות ליוהרה והתנשאות (ברוצק, 1991 ;מילר, 1996 ;סורוצקין, 1985). ואילו השכבה החיצונית העוטפת את הכל, היא הופעתו המכובדת ומעוררת כבוד. האתגר העומד בפנינו הוא למזג ולשלב בין המרכיבים הנראים כסותרים זה את זה, וליצור אדם בריא שלם.16

 

מידת הדין כנגד מידת הרחמים

.

כפי שצוין לעיל, רוב המטופלים הפרפקציוניסטים, בשל חוויות שליליות שהיו להם בשנות חייהם המוקדמות, מסוגלים להתייחס אך ורק עם דמויות הסמכות בחייהם שהפגינו ביקורתיות וענישת יתר (סורוצקין 1998)17 להיבט התקיף והמעניש של הנהגת השם בעולמו (מידת הדין), אך לא למידת הרחמים והסליחות.

אני מנסה לעזור למטופלים אלו לפתח הבנה יותר מעמיקה ורגישה של הנהגת השם בעולמו, הנהגה שהיא מורכבת ורב-ממדית. במבט מאוזן זה, האדם מכיר בכך שהתורה אכן דורשת מאתנו, אולם השם "מתחשב" בנסיבות בהן גדלנו ואנו מצויים, וציפיותיו מאתנו הן בהחלט "סבירות".18

מטרתה של תחושת אשמה היא להמריץ אותנו להשתפר, ולא לגרום לנו תחושת חוסר-אונים ושיתוק נפשי, כיוון שסביר יותר לשער כי תחושות אלה יגרמו להתנהגות שלילית נוספת.19

 

ב"כתר ראש" מרבי חיים מוואלאז'ין (נדפס בסוף סידור הגר"א, סי' קל"ג) מופיעים דברים חזקים ביותר אודות הצורך בגישה מאוזנת לנושא "רגשי אשמה". ה"כתר ראש" מתייחס לאותם צעירים שאינם מוצאים מרגוע לנפשם בשל חטאת נעורים – גורם נפוץ לסערת רגשות בקרב צעירים דתיים/חרדיים. הוא מותח ביקורת על כל אלו המביאים את דברי הזוהר המתייחס בחומרה לחטא זה, ואת העונש המצפה לחוטא, ויחד עם זאת מתעלמים מן הסייפא של אותו מאמר זוהר, הקובע כי לימוד תורה מכפר ומתקן חטא זה.

והראה לו [לגר"א] מאמר בתיקונים ובספרי מוסר המחמירים מאד בעניין זה…. אבל בסוף המאמר בתיקוני זהר נמצא דבר טוב למבין [שלימוד תורה]… מצלת מן המיתה… ומן הייסורים… והספרי מוסר לא הביאו זאת.

ובהערה שם, מביא ה"אוהלי חיים" את דברי שני לוחות הברית:

…אלו החסידים המחמירים לומר אין תיקון לחטא הזה ר"ל… הם המרבים פושעים בישראל ומרחיקים מלבא תחת כנפי השכינה אשר בעל העון… בשמעו אלה אומר אין תשובה לחצי דבר, וכאשר אבדתי אבדתי כו', ואלו [החסידים] גורמים גלות השכינה, ואינן נקראים חסידים כי אם חסרים ועונשם גדול למאוד. [הערה נח'] .20

 

שאפתנות [אמביציה] כנגד שביעות רצון [השמח בחלקו]

 

כפי שצוין לעיל, לעתים קרובות מרגישים מטופלים פרפקציוניסטים דתיים/חרדיים כי אסור להם לשמוח במדרגה בה הם נמצאים מבחינת קיום המצוות. הם סבורים כי מאמר חז"ל לפיו האדם מצווה להיות שמח בחלקו כדי שיצליח בקניין התורה – אחד מ-מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם (אבות ו:ה) – מתייחס אך ורק לקניינים גשמיים וזמניים. לעומת זאת, בכל הקשור לשאיפות רוחניות, הרי שאפתנות חסרת רסן, תחרותיות21 וחתירה בלתי פוסקת ליעדים גבוהים יותר ויותר – היא הגישה המחויבת. למעשה, רוב המפרשים מציינים בברור כי חשיבותה של שביעות רצון ("שמח בחלקו") מתייחסת גם לשביעות רצון בכל הקשור להישגים רוחניים.22

בדומה לכך, בנוגע לחיוב המוזכר בתחילת מאמרנו – "לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו רבה פכ"ה) – אנו רואים מתח הקיים בין שני קצוות. המפרשים מבהירים לנו היטב, כי איננו יכולים לצפות באמת להגיע למדרגות כה נשגבות, ועם כל זאת, על כל אחד ואחד לשאוף להגיע לרמה הגבוהה ביותר האפשרית עבורו.23

כמו-כן, אם נתייחס לשאיפה לשלמות, שהיא מושג מכובד ביהדות, עיון מעמיק באופן בו מופיע הרעיון בספרים יגלה לנו תובנה מציאותית יותר. לדוגמא, הרב מנדלבוים (ספר "והיית אך שמח", הרב אלכסנדר א. מנדלבוים, ירושלים תשנ"ז) משתמש במושג זה כדי לתאר את מי שמנצל את הכוחות הגלומים בו במלואם.24 כמו-כן, ניתן להבין את הרעיון של "שלמות" כמשהו שניתן להשגה במובן נקיטת גישה מאוזנת והרמונית בעבודת השם, במקום להפריז בהדגשת היבט אחד בקיום המצוות, על חשבון מצווה אחרת.25

הצורך בשאיפה אידיאליסטית להשיג מטרות נשגבות, המשולבת עם ריאליזם הנטוע היטב בקרקע, בא לידי ביטוי ב"ארון הקודש", בו הוטמנו הלוחות הראשונים השבורים יחד עם הלוחות השניים. כפי שמסביר זאת הרב דסלר ("מכתב מאליהו", כרך א', עמ' 30 ,(הלוחות הראשונים מייצגים את רמת הקדושה והטהרה הרוחנית הנשגבה אליה שאפו בני ישראל, אבל בסופו של דבר התברר שהיא מעבר להשגתם, ולכן הלוחות היו חייבים להישבר. הלוחות השניים היו בדרגת קדושה נמוכה יותר, שהתאימה לדרגתם של בני ישראל. אמנם, עלינו לתפקד ברמה המציאותית שלנו, אך בד-בבד עלינו לשמור את הלוחות השבורים בארון, כתזכורת לשאיפותינו הנעלות, כדי לשמר את המוטיבציה שלנו להמשיך ולצמוח מבחינה רוחנית.
יש להדגיש כי המטרה העומדת מאחורי העלאת סוגיות אלו בהשקפה במהלך התרפיה איננה בעיקר לשכנע את המטופלים לאמץ השקפה שונה. אלא, המטרה היא להביא אותם להבנה כי הפירוש הייחודי שהם נותנים למצוות נובע מהרקע הפסיכולוגי האישי שלהם, וכי יש צורך לחקור ולבחון אותו במהלך הטיפול.

 

סיכום

 

חז"ל מעודדים אותנו לשאוף לקראת מטרות נעלות ונשגבות, תוך כדי שהם מכירים במגבלות המאפיינות את האדם. מי שיש בו נטייה מוקדמת לפרפקציוניזם, וזאת בשל תחושת "אני" שברירית, יש לו סיכויים לאבד את האיזון ואת נקודת המבט הנכונה. במקום זאת, הוא עלול לפתח פנטזיות של גדלות, ולדרוש מעצמו דרישות מופרזות בתחום קיום המצוות, וכתוצאה מכך עלולות להופיע אצלו הפרשות נפשיות שונות. כאשר דנים בסוגיות אלו במהלך הטיפול, עלול המטופל להתנגד ולעמוד על-כך שהתורה דורשת ממנו לחשוב ולהתנהג כך. למרות הסיכון הכרוך בהעלאת נושאים הקשורים לקיום מצוות והשקפה נכונה במהלך תרפיה, לעתים קרובות קיימת התוויה קלינית לכך אצל מטופלים דתיים/חרדיים. תרפיסט המנהל אורח חיים דתי והוא בעל ידע תורני יכול לעזור למטופל הפרפקציוניסטי להבין את הגורמים הפסיכולוגים שעצבו בו את התייחסותו הייחודית לדת.

ברצוני לסיים בסיפור שאירע אצל ה"סטייפלר" זצ"ל, הממחיש חלק מהנקודות שהועלו במסגרת מאמר זה:

מעשה בבחור שבקש לחקות הנהגת רבנו. מתמיד עצום היה והשים לילות כימים, הפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ושבש על עצמו כל הזמנים. כיון ששמע על כך רבינו, הביע רצונו לשוחח עמו. הגיע הבחור, ורבינו קיבל פניו בחביבות. אמר לו כממתיק סוד: עולם הפוך ראיתי …. הרמב"ם כותב שאין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה… ומהו שכיום ישנים בלילה, ולומדים ביום?! שומע הבחור את הדברים יוצאים מפרש מפי רבם של כל בני הגולה, ואורו עיניו. תנא דמסיע ליה, לאמץ ידיו מול כל הקמים עליו ומבקשים להעבירו על דעתו ועל דעת קונו! 'ממש רוח הקדש', חשב…

וממשיך רבנו במתק שיחו: "וכשכבר הולכים לישון, עוד שיגעון, מחליפים בגדים… חולצים נעליים… אנו, בישיבות, משתרעים היינו על ספסל למנוחה קצרה, עם הבגדים והנעלים! רבי איצלה פונוביז'ר היה מתמוטט על המטה עם המגפים. אמר, שאם יש עוד כח לחלץ מגפים, אין היתר ללכת לישון… ויש לכך ראיה מגמרא מפורשת (שבת קיב.), שחכמים לא היו חולצים מנעליהם מערב שבת לערב שבת… מילא, שחכמים לא היו חולצים מנעליהם מערב שבת לערב שבת … מילא, לחלץ נעלים. אבל להחליף בגד יום לבגד לילה, איזה שיגעון זה!"…

והבחור שש ועולז, משתאה לראות איך כיוון רבנו לדעתו ולכל הלך מחשבתו. הלא כל זאת טוען הוא משכבר, ואין שומע לו!…

אך כאן החל רבנו להשמיע באזניו דברים כדרבנות: "כל זה נכון – אבל! אבל יש דבר אחד שהוא יסוד כל היסודות וגובר על כל השקולים האחרים: להיות אדם נורמלי!"

והסביר: "בישיבות בהן למדנו, היה זה נורמלי ללמוד ימים שלמים, להשתרע על הספסל ולישון בבגדים. וממילא היתה זו דרכה של תורה. אבל במקומות בהם אין נוהגים כך, ובתקופה בה אין נוהגים כך, בטלו כל הטעמים מפני החובה להתנהג כאדם מן הישוב! שאם אין נוהגים כן, אזי הלמוד לא יצליח, ולא יעשה פרי, והסוף יהא רע ומר!"

וסיים: "ולכן – לכן צריכים ללמד ביום, כמו כולם. ולישון בלילה, כמו כולם. ולחלוץ נעלים, כמו כולם. וללבוש בגד לילה, כמו כולם. לעשות הכל כמו כולם. וזה המפתח להצלחה!"…26

 

[להערות שוליים ראו את המאמר בפורמט PDF]

 

מראי מקום

 


Basch, M. F. (1978). Psychic determinism and freedom of will. International Review of Psychanalysis, 5, 257-264.
Blatt, S. (1995). The destructiveness of perfection: Implications for the treatment of depression. American Psychologist, 50,1003-1020.
Broucek, F. (1991). Shame and the self. New York:Guilford.
Flett, G. L,. & Hewitt, P. L., (Eds.), (2002). Perfectionism: Theory, Research, and Treatment. Wash. D.C.: American Psychological Assoc.
Goldberg, A. (1999). Being of two minds: The vertical split in psychoanalysis and psychotherapy. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.
Hamachek, D. E. (1978). Psychodynamics of normal and neurotic perfectionism. Psychology, 15, 27-33.
Hayes, J. A. & Wall, T. N. (1998). What influences clinicians’ responsibility attributions? The role of problem type, theoretical orientation, and client attribution. Journal of Social and Clinical Psychology, 17, 69-74.
Kohut, H. (1971). The analysis of the self. New York: International Universities Press.
Maimonides, M. (1949). A. Hershman (trans.). New Haven: Yale Univ. Press.
Miller, S. B. (1996). Shame in context. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.
Orange, D., Atwood, G., & Stolorow, R. (1997). Woking intersubjectively: Contexualism in psychoanalytic practice. Hillsdale, NJ: Analytic Press.
Pacht, A. R. (1994). Reflections on perfection. American Psychologist, 39, 386-390.
Peteet, J. R. (1994). Approaching spiritual problems in psychotherapy: A conceptual framework. The Journal of Psychotherapy Practice and Research, 3, 237-245.
Reinman, Rabbi Y. Y. (1995). Destiny. Lakewood, NJ: Olive Tree Press.
Sarno, J. (1998). The mind-body prescription. New York:Warner.
Sorotzkin, B. (1985). The quest for perfection: Avoiding guilt or avoiding shame? Psychotherapy, 22, 564-571.
Sorotzkin, B. (April, 1996). Bechira: How free is free will? The Jewish Observer, pp. 71-72.
Sorotzkin, B. (1998). Understanding and treating perfectionism in religious adolescents. Psychotherapy,
35, 87-85. Reprinted in Essential Readings on Jewish Identities, Lifestyles and Beliefs: Edited by Stanford M. Lyman. NY: Gordian Knot Books, 2003, pp. 191-207.
Wikler, M. (1979). Fine-tuning: Diagnostic techniques used by Orthodox Jewish patients. Journal of Psychology and Judaism. 3, 184-194.
Wikler, M. (1982). Another look at the diagnosis and treatment of Orthodox Jewish family problems. Journal of Psychology and Judaism, 7, 42-54.
Worthington, E. L Jr., Kurusu, T. A., McCullough, M. E., & Sandage, S. G. (1996). Empirical research on religion and psychotherapeutic processes and outcome: A 10 year review and research prospectus. Psychological Bulletin, 119, 448-487.

מדריך להפרעות קשב וריכוז ( ADHD )

לקריאת החוברת בפורמט PDF לחצו כאן

מבוא

הפרעת קשב וריכוז (להלן: ADHD – באנגלית: Attention Deficit Hyperactivity Disorder) היא מצב המסתמן ומתגלה אצל ילדים מסוימים בשנות חייהם הראשונות שלפני תחילת הלימודים בבית הספר, או בהיותם בכיתות הנמוכות. ילדים אלה מתקשים לשלוט בהתנהגותם ו/ או להתרכז באופן רציף. ההערכה היא שבין 10-5 אחוזים מהילדים לוקים בהפרעה זו, בנים מועדים להפרעה זו פי 3 מבנות, אף שעדיין לא הובררה הסיבה לכך.

ילד עם ADHD עומד בפני משימה קשה אך לא בלתי אפשרית כדי לממש את הפוטנציאל שלו הוא זקוק לעזרה, להדרכה ולהבנה מהוריו וממחנכיו. בעזרת טיפול נכון יוכל ילד עם ADHD ללמוד לנהל את חייו באופן מוצלח ופורה. מדריך זה מספק מידע על ADHD ועל ההתמודדות עימה, כולל סימניה ותסמיניה, תרופות והתערבויות התנהגותיות, ועצות מועילות להתמודדות בבית ובבית הספר.

כֵּיוון ש-ADHD נמשך במקרים רבים לתוך שנות הבגרות, כולל המדריך פרק מיוחד העוסק באבחון ובטיפול בהפרעה זו אצל מבוגרים.

תסמינים

 

התסמינים העיקריים של ADHD הינם חוסר קשב, היפראקטיביות (פעילות-יתר) ואימפולסיביות (פעולה על פי דחפים פתאומיים ללא מחשבה מראש). תסמינים אלו מופיעים כבר בשנות הילדות המוקדמות.
הם נוטים להימצא אצל ילדים רבים אך ברמה נמוכה, ולעתים נוצרים
כתופעת לוואי של הפרעה אחרת, ולכן חשוב שילד המגלה התנהגויות
כאלה יעבור בדיקה מקיפה ואבחון מהימן על ידי מומחה.

תסמינים של ADHD נמשכים לאורך זמן רב ונוטים להתבטא בצורות
שונות בגילאים השונים. בילדים בגילאי טרום-בית-ספר, בדרך כלל
מופיעים בתחילה תסמיני האימפולסיביות וההיפראקטיביות, ורק לאחר
זמן-מה מופיע הליקוי בריכוז – לעתים שנה ויותר אחריהם. בהקשרים
שונים עשויים להופיע תסמינים שונים; התסמינים שיופיעו תלויים בסוג
הדרישות שהמסגרת בה נמצא הילד מציבה בפני השליטה העצמית שלו.
ילד שאינו מסוגל ”לשבת בשקט" או שמפריע בצורות אחרות יבלוט בבית
הספר, אך אל הילד החולמני הבלתי קשוב אולי לא ישימו לב. יתכן שאת
הילד האימפולסיבי הפועל לפני שהוא חושב יגדירו רק כ"ילד עם בעיית
משמעת", בעוד שהילד הסביל, חסר המרץ, המתנהל בעצלתיים, ייחשב אולי רק כחסר מוטיבציה. ואולם כל אלה עשויים לבטא סוגים שונים של
ADHD .כל ילד הוא לעתים חסר מנוחה, לעתים פועל מבלי לחשוב, ולעתים
שוקע בחלומות בהקיץ, אך כשההיפראקטיביות, פיזור הדעת, רמת הריכוז
הנמוכה או האימפולסיביות מתחילים להשפיע על ההישגים בבית הספר,
על יחסי החברוּ ת עם ילדים אחרים, ו/או על ההתנהגות בבית, ניתן לחשוד
בקיומה של ADHD .כיוון שהתסמינים מתבטאים באופנים מגוונים כל כך
בהקשרים שונים, לא קל לאבחן ADHD ,במיוחד כשהתסמין העיקרי הוא
חוסר קשב.

לפי המהדורה האחרונה של מדריך האבחון הסטטיסטי להפרעות
מנטאליות (DSM-IV), ישנם שלושה דפוסי התנהגות המורים על הפרעת
קשב וריכוז. אנשים עם ADHD יגלו סימנים אחדים של חוסר קשב עקבי.
יתכן שיהיה להם דפוס קבוע של היפראקטיביות ואימפולסיביות, ברמה
העולה בהרבה על זו של בני גילם, או שאולי יופיעו אצלם כל שלוש
ההתנהגויות גם יחד. ישנם אפוא שלושה תת-סוגים של ADHD המוכרים
על ידי אנשי המקצוע:

  • הסוג חסר הקשב באופן משמעותי (שאינו מתנהג בצורה
    היפראקטיבית-אימפולסיבית משמעותית) – מה שמכונה
    לעתים ADD.
  • הסוג ההיפראקטיבי-אימפולסיבי בעיקרו (שאינו מגלה חוסר-
    קשב משמעותי).
  • הסוג המשולב (שבו יש תסמינים של חוסר קשב ושל
    היפראקטיביות-אימפולסיביות גם יחד). אצל רוב הסובלים
    מ-ADHD ההפרעה קיימת בצורתה המשולבת. בנות סובלות
    ברוב המקרים מהפרעת קשב ללא בעיית התנהגות לכן
    מאובחנות פחות, בנים מטבעם יותר ”פעילים".

 

חוסר קשב

 

ילדים הסובלים מחוסר קשב מתקשים למקד את חשיבתם בפעילות רוטינית יחידה ועלולים להשתעמם ממשימה נתונה לאחר כמה דקות בלבד. אם הם עסוקים בפעילות המסֵ בה להם הנאה ממשית, לא יתקשו כלל וכלל להישאר מרוכזים בה. ברם, מיקוד תשומת לב רצונית בארגון ובהשלמת משימה, או בלימוד נושא חדש, עלול להיתקל בקשיים.

לילדים אלה קשה במיוחד לעמוד במטלות שיעורי הבית. הם ישכחו לרשום את המטלה או ישאירו את החומר הדרוש לביצועה בבית הספר. הם ישכחו להביא ספר הביתה, או שיביאו את הספר הלא נכון. שיעורי הבית, אם יסיימו אותם סוף סוף, יהיו מלאים שגיאות ומחיקות. לעתים קרובות מהווים שיעורי הבית מוקד תסכול הן לילד והן להוריו, במקרים כאלו כמובן כדאי לבדוק אם קיימת לקות למידה נלווית.

ריכוז אינטנסיבי כפי שדורשת תפילה – גם הוא משימה כמעט בלתי אפשרית לילד עם ADD ,שנוטה לחלום בהקיץ לעתים תכופות ומתקשה לעקוב באצבעו אחר שורות הכתב. חזרה על חומר מוכר עשויה להיות מאתגרת במיוחד בשל חוסר הַגיוון שבה.

 

תסמינים של חוסר קשב

 

  • לעתים קרובות אינו שם לב לפרטים או שוגה ברשלנות בשיעורי
    הבית או בפעילויות אחרות.
  • לעתים קרובות מתקשה להתרכז בעת ביצוע מטלות או בעת
    משחק.
  • לעתים קרובות נראה שאינו מקשיב כשמדברים אליו ישירות.
  • לעתים קרובות אינו ממלא אחר הוראות ונכשל בהשלמת שיעורי
    הבית או במשימות אחרות.
  • לעתים קרובות מתקשה להתארגן למשימות או פעילויות.
  • לעתים קרובות נמנע ממשימות הדורשות מאמץ מנטאלי
    מתמשך, כגון עבודות כיתה או שיעורי בית, או על כל פנים אינו
    מחבב משימות מסוג זה.
  • לעתים קרובות מאבד חפצים הנחוצים למשימות או לפעילויות,
    כגון ספרים, עפרונות, צעצועים או כלים.
  • מוסח בקלות ע“י גירויים חיצוניים.
  • שכחן בפעילות יום יומיות.

ילדים המאובחנים עם ADHD מסוג חוסר הקשב בדרך כלל אינם אימפולסיביים או היפראקטיביים, אך עם זאת יש להם בעיה משמעותית במצבים שנחוצה בהם רמה מתמשכת של קשב. נדמה שהם חולמים, ’מרחפים', מתבלבלים בקלות, זזים לאט ואדישים. יתכן שיתקשו לעבד מידע באותה רמת מהירות ודיוק שבה עושים זאת בני גילם. כשהמורה נותן הוראות בעל פה או בכתב, הילד מתקשה להבין מה עליו לעשות וטועה שוב ושוב. ואולם הוא עשוי גם לשבת בשקט מבלי להפריע, ואפילו ייראה כאילו הוא עובד, אם כי למעשה לא ימלא אחר ההוראות או לא יבין את המשימה.

לילדים שכאלה אין בעיות רציניות מבחינת אימפולסיביות או פעילות-יתר בכיתה, במסגרת בית הספר בכלל או בבית. יתכן שיסתדרו טוב יותר עם ילדים אחרים מאשר הטיפוסים היותר אימפולסיביים והיפראקטיביים הלוקים ב–ADHD .מסיבה זו מתעלמים לא פעם מבעיית הקשב שלהם. ברם, הם זקוקים לעזרה לא פחות משזקוקים לה ילדים עם סוגים אחרים של ADHD שכן מעוררים בעיות בכיתה.

 

היפראקטיביות – אימפולסיביות

 

ילד היפראקטיבי נמצא בתנועה מתמדת. הוא מסתובב ונוגע ומשחק
בכל דבר שהוא רואה, או מדבר ללא הפוגה. לילד כזה, ישיבה שקטה
בכיתה או בבית הכנסת היא משימה קשה. הישארות על יד השולחן
במהלך ארוחת ערב או סעודת שבת עלולה להיות למעלה מכוחותיו. הוא
יתפתל בכיסאו או יתהלך בחדר אנה ואנה, ינדנד את רגליו, יגע בכל דבר,
או יתופף ברעש בעפרונו. בני נוער או מבוגרים עם ADHD עלולים לחוש
חוסר מנוח פנימי. לעתים קרובות הם מדווחים על תחושה שהם מוכרחים
להישאר עסוקים. הם ינסו לעשות כמה דברים בו-זמנית ויתקשו להשלים
משימה אחת.

ילדים אימפולסיביים נראים כמי שאינם מסוגלים לרסן את תגובותיהם המיידיות או לחשוב לפני שהם פועלים. לעתים קרובות יפלטו הערה בלתי הולמת, יגלו את רגשותיהם ללא מעצורים, ויפעלו מבלי להביא בחשבון את תוצאות התנהגותם. האימפולסיביות שלהם תקשה עליהם לחכות לדבר-מה שהם נכספים אליו או להמתין לתורם במשחק. הם עלולים לחטוף צעצוע מידי ילד אחר בעת משחק או להכות כשהם מרוגזים. אפילו בגיל העשרֶה או בבגרותם, האימפולסיביות שלהם עלולה להניע אותם להעדיף לעשות דברים שיש להם תגמול קטן אך מיידי על פני פעילויות שדורשות מאמץ רב יותר אך שיש להן תגמול גדול יותר. במלים אחרות, הם מתקשים לדחות סיפוקים.

 

תסמינים של היפראקטיביות – אימפולסיביות

 

  • לעתים קרובות מניע ידיים או רגליים או נע בכסא.
  • לעתים קרובות מתרומם ממושבו בכיתה או במצבים אחרים
    ּ שבהם יש להישאר יָשוב.
  • מרבה לרוץ או לטפס במצבים שאינם מתאימים לכך (בהתבגרות
    או בבגרות תתכן תחושה של חוסר מנוחה בלבד).
  • מתקשה לשחק בצורה שקטה.
  • לעתים קרובות נמצא במרוצה או נראה כאילו יש לו ”מנוע“,
    ”משהו מריץ אותו“.
  • מרבה לדבר ללא הפסקה.
  • קופץ ועונה לשאלות לפני שסיימו לשאול אותן.
  • מתקשה לחכות לתורו.
  • מפריע או מתערב בפעילויות של אחרים כמו בשיחות או
    משחקים.

אם כי גידול ילדים עם ADHD הוא משימה מאתגרת ולא פשוטה כלל ועיקר, יש לשנן ולזכור שהם אינם ”רעים“, ”מתנהגים בחוצפה“ או מקשים על סביבתם בכוונה. ילדים המאובחנים כבעלי ADHD מתקשים לשלוט בהתנהגותם ללא תראפיה התנהגותית ו/או טיפול תרופתי.

 

אבחון

 

ישנם הורים המזהים סימני חוסר קשב, היפראקטיביות ואימפולסיביות בפעוט שלהם הרבה לפני שהוא מגיע לגיל בית הספר. יתכן שהילד מאבד עניין במשחק או בקריאת ספר, או מתרוצץ חסר שליטה לחלוטין. עם זאת, יהיה מועיל מאוד לקבל חוות דעת של מומחה שיקבע אם התנהגות זו הולמת את גיל הילד אם לאו, מפני שכל ילד מתבגר בקצב מִשֶלו ויש לו אישיות ייחודית, עם המזג ורמת האנרגיה האישיים שלו. הורים יכולים לפנות אל רופא הילדים שלהם, או לפסיכולוג או לפסיכיאטר של ילדים, כדי להעריך אם לפעוט שלהם יש ADHD או שהוא פשוט אינו בוגר לגילו, או נלהב באופן יוצא דופן, כפי שסביר יותר בגיל הזה.

יתכן שהורים או מטפלים יחשדו בקיום ADHD או שלא יבחינו בה עד שהילד ייתקל בקשיים בבית הספר. כיוון ש-ADHD נוטה להשפיע בצורה הקשה ביותר על התפקוד בבית הספר, לעתים קורה שהמורה הוא הראשון המבחין בהיפראקטיביות או בחוסר הקשב, ומצביע על כך בפני ההורים. מתוקף עבודתם עם ילדים רבים לומדים המורים להכיר איך מתנהג ילד אבחון ’ממוצע' במצבי למידה הדורשים ריכוז ושליטה עצמית. ברם, לעתים אין המורים מצליחים להבחין בצרכיו של ילד חסר קשב או פסיבי אך עם זאת שקט ומשתף פעולה, כאותם ילדים שיש להם את תת-הסוג של ADHD המתבטא בחוסר קשב בלבד.

נקודות שיש לשקול לפני אבחון ADHD:

  • אצל הילד או המבוגר צריכים להסתמן 6 מתוך 9 התסמינים
    מהרשימה שלעיל.
  • על הילד לגלות התנהגויות של אחד מתת-הסוגים של ADHD
    לפני גיל 7.
  • ההתנהגויות האופייניות ל-ADHD נמשכות לפחות 6 חודשים.
  • ההתנהגויות משפיעות לרעה לפחות על שני תחומים בחיי הילד (כגון תפקודו בבית הספר, בבית, במעון-יום או בצהרון, בחברות עם ילדים אחרים).

ההתנהגויות שפורטו לעיל אינן קשורות למתחים בבית. ילדים ממשפחות שאירעו בהן גירושין, מעבר דירה, מחלה, שינוי בית ספר, או אירועי חיים משמעותיים אחרים עלולים לפתע להתחיל להתנהג בצורה שונה משהתנהגו בה קודם, או להפוך שכחנים. כדי למנוע אבחון מוטעה, חשוב לשקול אם גורמים אלו מילאו תפקיד בפיתוח התסמינים, או שרק החריפו בעיה שכבר היתה קודם לכן.

 

אבחון על ידי אנשי מקצוע

 

אם חושדים בקיום ADHD ,למי יכולה המשפחה לפנות? לאילו סוגי מומחים תזדקק?

הטוב ביותר הוא שהאבחון ייעשה על ידי איש מקצוע שהוכשר בתחום של ADHD או באבחון הפרעות מנטאליות. פסיכולוגים ופסיכיאטרים של ילדים, רופאי ילדים התפתחותיים/התנהגותיים, או נוירולוגים התנהגותיים הם בדרך כלל אלו המיומנים ביותר לאבחן ADHD .

כצעד ראשון יכולה המשפחה לשוחח עם רופא הילדים או עם רופא המשפחה. יש רופאי ילדים שיאבחנו ADHD בעצמם, אך לעתים קרובות נחוצה התייעצות עם איש מקצוע מתחום בריאות הנפש.

ידיעת ההבדלים בין סוגי ההסמכה והשירותים עשויה לסייע למשפחה לבחור את המומחה שיספק את צרכיה באופן הטוב ביותר. ישנם כמה סוגי מומחים המוסמכים לאבחן ADHD ולטפל בו. פסיכיאטרים לילדים הם רופאים המתמחים באבחון ובטיפול בהפרעות התנהגותיות אצל ילדים. פסיכיאטר ירשום כל תרופה נחוצה ויוכל לספק גם תראפיה. פסיכולוגים של ילדים מוסמכים גם הם לאבחן ולטפל ב-ADHD. הם יכולים לספק אבחון על ידי אנשי מקצוע תראפיה לילד וגם לסייע למשפחה לפתח דרכי התמודדות עם ההפרעה, אך הם אינם רופאים (.M.D) ולא רשאים לרשום תרופות ולכן טוב יעשה הפסיכולוג אם יפנה את המשפחה לרופא מומחה בתחום זה כי זוהי קודם כל אבחנה רפואית. נוירולוגים, שהם רופאים העובדים בתחום ההפרעות במוח ובמערכת העצבים, יכולים גם הם לאבחן ADHD ולרשום תרופות. ברם, שלא כמו פסיכיאטרים ופסיכולוגים, נוירולוגים בדרך כלל אינם מטפלים בצדדים הרגשיים של ההפרעה על ידי תראפיה.

לעתים קרובות די בנוירולוג לאבחון מצב התנהגותי. הנוירולוג יתמקד ב-ADHD בלבד. ברם, אם הילד מגלה גם סימני חרדה או דיכאון, מומלץ לבקר אצל פסיכיאטר מוסמך להערכת התמונה השלמה מזווית ראיה פסיכיאטרית. כשקיים ליקוי למידה, כדאי על פי רוב לצרף גם נוירופסיכולוג או פסיכולוג חינוכי לצוות המעריך את מצבו של הילד, הוא יוכל להעריך את נקודות החוזק והתורפה בתהליך הלמידה של הילד כדי לסייע לו לממש את הפוטנציאל שלו במלואו.

רופאים ומומחי בריאות נפש בכל תחום התמחות נבדלים זה מזה מבחינת השקפתם על נושא ADHD .כשבוחרים מומחה, חשוב למצוא מישהו שיש לו הסמכה וניסיון ספציפיים באבחון ובטיפול בליקוי המסוים של הילד.

 

מה גורם ל-ADHD ?

 

אחת השאלות הראשונות ששואלים הורים היא ”מדוע?“ ”מה השתבש?“ ”האם עשיתי משהו שגרם לזה?“ כיום יש רק מעט עדויות רציניות הטוענות ש-ADHD יכולה להיגרם על ידי גורמים חברתיים טהורים או מאופן גידולו של הילד. רוב הגורמים שהוכחו במחקרים מבוססים מתקשרים יותר לקטגוריות הנוירוביולוגיה והגנטיקה. אין בכך כדי לומר שגורמים סביבתיים אינם משפיעים על חומרת ההפרעה, ובמיוחד על רמת המוגבלות והסבל שהילד עלול לחוות; הכוונה היא רק שגורמים אלה אינם הגורמים ההתחלתיים למצב עצמו. ישנו מחקר המגלה שהפרעות קשב נוטות לאפיין משפחות, כך שסביר שישנה השפעה גנטית. לילדים עם ADHD יש לעתים קרובות לפחות קרוב משפחה אחד עם ADHD.

מדענים חוקרים את גורמי ההפרעה בניסיון לזהות דרכי טיפול טובות יותר, ואולי אף דרכי מניעה – אם הדבר יתאפשר ביום מן הימים. הם מוצאים הוכחות רבות והולכות לכך שמקור ה-ADHD איננו בסביבה הביתית אלא בגורמים ביולוגיים. ידיעה זו עשויה להסיר משא כבד של אשמה מהורים שאולי נוטים להכות על חטא בשל הליקוי של ילדם. על עיקר מאמציהם של ההורים להתמקד במציאת הדרך הטובה ביותר לסייע לילדם.

 

הפרעות שלעתים דומות ל-ADHD?

חשוב לזכור שהתסמינים העיקריים של ADHD אינם ייחודיים למצב זה. ילדים עם חרדות, דיכאון, הפרעה דו-קוטבית (מאניה-דפרסיה) או לקויות למידה עשויים לגלות חוסר קשב או חוסר מנוחה, גם הפרעות שינה יכולות להשפיע על הקשב וההתנהגות ביום, וכן בעיות בראיה או בשמיעה (במיוחד בילדים צעירים שאינם יודעים להסביר מה מפריע להם).
ויש לשלול הפרעות אלה בכל עת שבאים להעריך ולאבחן את מצבו של הילד.

 

הפרעות שלעתים נלוות ל-ADHD

 

אחד הקשיים באבחון ADHD הוא שלעתים קרובות הוא מופיע בלוויית בעיות נוספות. אלה קרויות ’הפרעות נלוות', וכשני שלישים מכלל הילדים הסובלים מ-ADHD סובלים גם מאחד מהם.

הבעיות המתלוות השכיחות ביותר הן:

לקויות למידה

 

לילדים רבים עם ADHD (עד %60) יש גם לקות למידה ספציפית (LD). בשנות טרום בית הספר יתבטאו לקויות אלה בקושי בהבנת צלילים והגאים מסוימים או מלים מסוימות, ו/או קשיים בהבעה מילולית. בילדים בגיל בית הספר, עלולות להתגלות לקויות קריאה (כגון דיסלקציה) או כתיב, בעיות כתיבה (דיסגרפיה), ולקויות חשבון (דיסקלקוליה). על אף ש-ADHD אינה מסווגת כלקות למידה, התערבותה בריכוז ובקשב עלולה להקשות אף יותר על תפקוד הילד בבית הספר.

 

חרדה ודכאון

 

ילדים מסוימים עם ADHD סובלים לעתים חוזרות ונשנות מחרדה או מדיכאון. אם החרדה או הדיכאון מאובחנים ומטופלים, יוכל הילד להתמודד ביתר קלות עם הבעיות המתלוות ל-ADHD .לעומת זאת, טיפול יעיל ב-ADHD יוכל להשפיע באופן חיובי על ההתמודדות עם החרדה, כך יהיה הילד מסוגל להגיע לשליטה במשימות אקדמיות.

 

תסמונת טּורֶט

 

לחלק קטן מאוד מהסובלים מ-ADHD יש הפרעה נוירולוגית בשם תסמונת טורֶט. לאנשים אלה יש טיקים עצבניים ומעין גינונים (מנייריזמים) חוזרים ונשנים, כגון עפעופי עיניים, עוויתות בַּפַּנִים, או גיחוכים. יש שיכחכחו בגרונם לעתים קרובות, ינחרו, ימשכו באפם או ינבחו מלים כלשהן. לרוב ניתן לשלוט בהתנהגויות אלה באמצעות טיפול תרופתי. בעוד שרק ילדים מעטים סובלים מתסמונת זו, רבים ממקרי תסמונת טורֶ ט קשורים ל-ADHD. במקרים כאלה, שתי ההפרעות לעיתים מצריכות גם טיפול תרופתי.

 

הפרעה מרדנית מתנגדת (Oppositional Defiant)

 

לשליש עד מחצית מהילדים הסובלים מ-ADHD – רובם בנים – יש מצב נוסף הידוע בשם ODD .ילדים אלה הם בדרך כלל מרדנים, עקשנים, לא מצייתים, מתפרצים בזעם מדי פעם, או נוטים ליצור מריבות ומחלוקות. הם מתווכחים עם מבוגרים או מסרבים לציית.

 

הפרעת התנהגות (Conduct Disorder)

 

בין 20 ל-40 אחוזים מהילדים עם ADHD מפתחים עם הזמן הפרעה זו, המהווה דפוס רציני יותר של התנהגות אנטי חברתית. ילדים אלה לעתים קרובות משקרים או גונבים, רבים או מציקים לאחרים, ונמצאים בסיכון ממשי להסתבך בצרות. ילדים או בני נוער אלה זקוקים לעזרה מיידית.

כמובן לא לכל הילדים עם ADHD יש הפרעה נלווית. גם לא לכל האנשים עם לקויות למידה, תסמונת טורֶט, ODD ,CD ,חרדה או דיכאון יש ADHD .כשהבעיות השונות כן מופיעות במשולב, עלולים חייו של הסובל מהן להסתבך. מסיבה זו חשוב לעקוב ולהבחין אם קיימות גם הפרעות אחרות אצל ילד עם ADHD.

 

הטיפול ב-ADHD

 

כל משפחה רוצה להגיע לטיפול היעיל ביותר עבור הילד שלה. לשם כך עליה להתייעץ עם מומחה בריאות הנפש, העשוי בדרך כלל להמליץ על טיפול תרופתי או על טיפול התנהגותי, או ברוב המקרים על שילוב שניהם. כל תכנית טיפול טובה תכלול מעקב וניטור צמודים, ורופא הילדים עשוי לשנות דברים במהלכה. חלק חשוב מההתמודדות עם ADHD הוא סיפוק מידע להורים, מפני שעליהם ליטול חלק פעיל בתכנית הטיפול של ילדם כדי שזו תצליח. המטרה היא לסייע לילד ללמוד לשלוט בהתנהגותו, ולסייע למשפחה ליצור אווירה שבה יקל עליו לעשות זאת.

ADHD היא מחלה אמיתית והיא גם עלולה להיות מסוכנת. לעתים מגרשים ילדים עם הפרעה זו מבית הספר, לעתים יש להם פחות חברים מילדים אחרים, עלולה להיות להם הערכה עצמית נמוכה יותר והם בעלי סיכון גבוה יותר לתאונות. ללא טיפול הולם, ADHD עלולה להצמיח בעיות מתמשכות שיגרמו סבל גם בשנות הבגרות.

 

תרופות

 

מחקרים רבים הראו שהטיפול התרופתי הוא הטוב ביותר לתסמינים מזה עשרות שנים משתמשים בתרופות לטיפול בתסמיני ADHD. העיקריים של ADHD (חוסר קשב, היפראקטיביות ואימפולסיביות). התרופות המסתמנות כטובות ביותר הן קבוצת תרופות הקרויות סטִימוּלַנְטִים. ישנם שני סוגי סטימולנטים, קבוצה אחת הכוללת את התרופות קוֹנצרטָה, וריטלין (מֶתִילפֶנִידַאט), ועל האחרת נמנים אַדֶרַל ו-דקסרין (דֶקסטרוֹאַפֶטַמין), (אינם כלולים בסל הבריאות).

כשמשתמשים בסטימולנטים תחת פיקוח רפואי הן בדרך כלל נחשבות בטוחות למדי. סטימולנטים אינם גורמים לילד להרגיש ”היי“ (התרוממות רוח בלתי טבעית האופיינית לנוטלי סמים) אם כי ישנם ילדים המדווחים על הרגשה מוזרה או ’אחרת' ויש הסובלים מירידה בתאבון בשעות בהן התרופה יעילה, שינויים כאלה הם קטנים מאוד בדרך כלל. אם כי ישנם הורים הדואגים משום שהם חושבים שילדיהם עלולים להתמכר לתרופות, נכון להיום לא נמצאו הוכחות לכך תרופות שסטימולנטים המשמשים לטיפול ב-ADHD מייצרים תלות תרופתית או התמכרות.

ישנם סטימולנטים לטווח קצר ויש לטווח ארוך. הסטימולנטים החדישים יותר עם השחרור המושהה יכולים להילקח לפני ההליכה לבית הספר ופעולתם תימשך באופן שהילד לא יצטרך ללכת מדי יום לאחות בית הספר כדי שתתן לו את התרופה. במקרה של תלמידי ישיבות, יש להתחשב בכך שיום לימודים בישיבה עשוי להיות ארוך מאוד. הרופא יוכל לדון עם ההורים בפתרון הטוב ביותר בעבור בנם.

אם הילד אינו מראה סימני שיפור בתוך שבוע מתחילת נטילת התרופה, הרופא עשוי לנסות לשנות את המינון. אם עדיין אין הטבה, הרופא עשוי לנסות תרופה אחרת. אחד מעשרה ילדים לערך אינו מגיב לסטימולנטים. לתועלת ילדים אלה ניתן להשתמש בתרופות אחרות, כמו גם למצבים שבהם ה-ADHD מתקיים במשולב עם הפרעה נוספת. חלק מהתרופות שאינן סטימולנטים נכללות בקבוצת תרופות המיועדת לטיפול בדכאון ובקבוצה נוספת שיועדה במקור לטפל בלחץ דם גבוה (קלוניריט). אף שיעילותה פחותה מזו של הריטלין, אך היא ניתנת במקרים של ילדים עם תסמונת טורט.

בניסויים מבוקרים שנערכו נמצאה תרופה חדישה ביותר ל-ADHD שאושרה על ידי ה-FDA (מינהל התרופות והמזון האמריקאי) ויעילה במידה מסוימת הן לילדים והן למבוגרים, סטראַטֶרָה (אוטומוקסטין), היא אינה נכללת בסל הבריאות ועלותה גבוהה מאוד, לעיתים תישקל נטילתה במקרים בהם הריטלין גרם לתופעות לוואי בלתי נעימות.

יש אנשים המקבלים תוצאות טובות יותר בשימוש בתרופה אחת, אחרים – באחרת. חשוב לעבוד עם הרופא שרושם את התרופות כדי למצוא את התרופה הנכונה ואת המינון הנכון. הסטימולנטים מפחיתים באופן דרמטי את ההיפראקטיביות והאימפולסיביות של אנשים רבים ומשפרים את יכולתם להתמקד, לעבוד וללמוד. התרופות עשויות גם לשפר קואורדינציה גופנית, כגון זו הנחוצה לכתיבה או לספורט.

 

תופעות לוואי של תרופות

 

רוב תופעות הלוואי של הסטימולנטים הן זניחות ובדרך כלל ניתן להפחית ע“י קביעת מינון מתאים. ככל שהמינונים גבוהים יותר, עלולות להיווצר תופעות לוואי ניכרות יותר, שהשכיחות שבהן הן תיאבון ירוד, נדודי שינה, כאבי בטן או כאבי ראש מתונים. לעתים נדירות הן גורמות להגברת חרדה ו/או עצבנות.

אם הילד מתקשה להירדם, ניתן לנסות כמה אפשרויות – מינון נמוך יותר של הסטימולנט, נטילת הסטימולנט בשעה מוקדמת יותר במשך היום, ביטול מנת התרופה של אחר-הצהריים או הערב, או נתינת מינון נמוך בו-זמני של תרופה אנטי-דיכאונית. ילדים מעטים מפתחים טיקים במהלך הטיפול. את אלו ניתן על פי רוב להפחית באמצעות הקטנת המינון. מעט מאוד ילדים אינם יכולים לשאת שום סטימולנט, אפילו במינון נמוך ביותר. במקרים כאלו נותנים לילד תרופות מקטגוריה אחרת.

 

חשיבות התראפיה

 

כשתפקוד הילד בבית הספר משתפר והתנהגותו גם היא משתפרת כבמהירות בעקבות נטילת התרופות, הילד, ההורים והמורים נוטים להריע לתרופה על השינויים מרחיקי הלכת. למרבה הצער, ההטבה הניכרת גורמת להם לטעות ולחשוב שדי בתרופות. חשוב לזכור שתרופות אינן מרפאות ADHD; הן רק שולטות בתסמינים ביום שבו הן נלקחות. אם כי התרופות מסייעות לילד להיות קשוב יותר ולשקוד על לימודיו כראוי, הן אינן יכולות להגדיל ידע או לשפר מיומנויות לימודיות. הן מסייעות לילד להשתמש במיומנויות שכבר היו קיימות אצלו – ובהן בלבד. תראפיה התנהגותית, ייעוץ רגשי, ותמיכה מעשית יסייעו לילדי ADHD להתמודד עם בעיות היומיום ולהרגיש טוב יותר עם עצמם.

 

תראפיה התנהגותית

 

תראפיה התנהגותית גורמת לשינוי דפוסי התנהגות באמצעות:

 

  • ארגון-מחדש של הסביבה הביתית והבית ספרית של הילד.
  • נתינת הוראות וציוויים ברורים.
  • בניית מערכת עקיבה של תגמולים חיוביים בעבור התנהגויות טובות, והשלכות שליליות בעבור התנהגויות בלתי הולמות.

הנה כמה דוגמאות לאסטרטגיות התנהגותיות העשויות לסייע לילד עם ADHD:

  • צור שגרה. נסה לנהל עם הילד מסלול שגרה יומיומי, משעת היקיצה בבוקר ועד שעת השינה בערב. הדבק את לוח הזמנים במקום בולט לעין כדי שהילד יראה היכן מצפים ממנו להיות בכל שעה משעות היום, וכן מתי הוא אמור להכין שיעורי בית, לשחק ולמלא מטלות אחרות.
  • עזור לילד להתארגן. שים ילקוטים, בגדים, צעצועים ומשחקים באותם המקומות בכל יום כדי שילדך יטה פחות לאבד אותם.
  • הימנע מהסחות דעת ומהפרעות. היכנס לחדר בשקט , במיוחד כשהילד מכין שיעורים.
  • הגבל את מספר הברירות. הצע לילדך בחירה בין שני דברים (בגד/מזון/משחק זה או אחר) כדי למנוע הרגשה של הצפה או גירוי-יתר.
  • שנה את פעילויות הגומלין שלך עם הילד. במקום הסברים ארוכים ומייגעים ונשיפה בעורפו של הילד, השתמש בהוראות קצרות ומדויקות כדי להזכיר לו את מטלותיו.
  • השתמש ביעדים ובתגמולים. הכינו טבלה לרשימת המטרות וסמנו התנהגות חיובית. אחר כך תַגמל אותו עליה. יש לוודא שהמטרות אכן מציאותיות (חשבו בצעדי צב, במקום במושגים של הצלחה בִּן-לילה). זכרו להיות עקביים לחלוטין הן לגבי התגמולים החיוביים והן לגבי השליליים.
  • הוסף גיוון. על ידי הוספת גיוון יהיה הילד מעוניין להמשיך ולשמר את התנהגותו הטובה. ההוראות יכולות להישאר בעינן, אך שינוי צורת המסר עשוי לשמור על ’רעננותן'.
  • צור משמעת באופן יעיל. במקום להיכנע לתסכול, השתמש בקביעת זמני-יעד לסיום משימות, ובהפחתת זכויות כהשלכה של התנהגות בלתי הולמת. אצל ילדים צעירים מאוד ישנם מצבים שבהם התגובה היעילה ביותר להתנהגות בלתי הולמת היא פשוט הסחת דעתם לכיוון אחר, או התעלמות מהם עד שיתחילו להתנהג בצורה נאותה יותר.
  • הבע הכרה בכל הצלחה. הערך את התקדמות ילדך באופן סדיר והתמקד בעידוד ההתנהגות החיובית. חמימות פיסית, תשבחות ועידוד של מאמצי הילד יסייעו לו לבנות הערכה עצמית בריאה, בד בבד עם יצירת מוטיבציה להמשך התנהגות טובה.
  • עזור לילדך לגלות את כישרונותיו. כל ילד זקוק לחוויות של הצלחה כדי להרגיש טוב עם עצמו. נסו לגלות, לעודד ולחזק את התחום שבו ילדכם מצליח ופורח – ויהא זה תחום כתיבת הסת“ם, האמנות, המוסיקה, הבישול, התפירה, השחייה, או תחביבים אחרים, שבכוחם להעלות פלאים את מיומנותו החברתית ואת הערכתו העצמית.

בנוסף ליצירת שִגרת יומיום ולמערכת תגמולים ברורה, הנה כמה דוגמאות לאסטרטגיות התנהגותיות העשויות לסייע לילד עם ADHD בבית הספר:

  • תן חיזוקים חיוביים. היה תמיד במצב של מוּ כָ נוּ ת להתנהגויות חיוביות. על ההורים והמורים לזכור לשבח את הילד כשהוא נשאר ישוב במקומו, כשאינו צועק, כשהוא ממתין לתורו, – במקום לנזוף בו כשאינו עושה את כל אלה.
  • השתדל למנוע. נסה לעצור התנהגות מפריעה בעודה באִבָּה – סמן לילד בידך סימן המרמז לו להירגע, להתרכז ולחדול מהתנהגות קולנית.
  • הפחת הסחות דעת העלולות לנבוע ממקום הישיבה. הפחתת הסחות דעת מהילד עשויה להיות פשוטה – לעתים כל שדרוש לעשות הוא להושיבו ליד המורה במקום ליד החלון.
  • קשר ישיר. השתמש בשמו של הילד וצור אתו קשר עין בתדירות גבוהה.
  • חַלֵק משימות לתת-חלקים. תן הוראות קצרות וברורות, תוך חלוקת משימות גדולות לכמה משימות קטנות יותר, כך שיהיו קלות יותר לעשייה.
  • למֵד את הילד מיומנויות למידה טובות. קווים תחתיים, סיכום בכתב, וקריאה בקול רם יכולות לעזור לילד לשמור על ריכוז ולשמר את המידע שרכש.
  • השתמש בתיקיית שיעורי בית לתקשורת מורה-הורה. המורה יוכל לכלול בתיקייה זו משימות וכן פתקים המתארים את מידת ההתקדמות, וההורה יבדוק ויוודא שכל העבודה הושלמה עד לתאריך המיועד.
  • פקח. ודא שהילד הולך לבית הספר עם הספרים והאביזרים הנכונים. בקש מהמורה ל'שדך' אותו לילד אחר כדי להיות בטוח שהוא עושה את המבוקש ממנו ו'נשאר על המסלול'.
  • היה רגיש לנושא ההערכה העצמית של הילד. על המורה לספק לילד משוב בפוֹרוּם פרטי, ולהימנע מלהטיל עליו משימות העלולות להיות קשות מדי בעבורו בפומבי.
  • הסתייע ביועץ בית הספר. היועץ יוכל לסייע בעיצוב תכנית התנהגות שתתאים לצרכים הספציפיים של הילד בכיתתו.

 

טיפול ניסיוני (שטרם הוכחה יעילותו)

 

ישנם טיפולים רבים נוספים שהוצעו ל-ADHD ושלא נמצאו יעילים על פי שיטות המחקר המקובלות. אלה כוללים את שיטת ה- בִּ יוֹפידְבֶּק, דיאטות אלימינציה, תוספי מינרלים וּויטמינים.

 

המשפחה וילד ה-ADHD

 

תרופות עשויות לסייע לילד ה-ADHD בחיי היומיום. הוא יוכל להגיע לשליטה טובה יותר בחלק מהבעיות ההתנהגותיות שהובילו לבעיותיו עם הוריו ועם שאר הילדים במשפחה. לעתים נדרש זמן להפיג את התסכול, האשמה והכעס שנמשכו תקופה כה ארוכה. הן ההורים והן הילדים יכולים להזדקק לעזרה מיוחדת בפיתוח טכניקות לניהול דפוסי ההתנהגות בבית. במקרים כאלה, מומחי בריאות נפש יכולים לייעץ לילד ולמשפחה, לסייע להם לפתח מיומנויות, גישות ודרכי התייחסות חדשות זה לזה. במהלך ייעוץ פרטני יסייע התרפיסט לילד ה-ADHD ללמוד להרגיש טוב יותר עם עצמו. כמו כן יוכל התרפיסט לעזור לילד לזהות את נקודות החוזק שלו ולהיבנות מהן, להתמודד עם ענייני יומיום, ולשלוט בקשב וכן בתוקפנות שלו. לעתים רק הילד עצמו נזקק לייעוץ תומך. עם זאת, במקרים רבים עשויה כל המשפחה להזדקק לעזרה כיוון שהבעיה משפיעה על המשפחה בכללותה. היועץ יסייע למשפחה למצוא דרכים טובות יותר להתמודד עם ההתנהגויות ההרסניות או המפריעות ולקדם שינוי לטובה. אם הילד צעיר מאוד תתקיים רוב עבודת התרפיסט עם ההורים, תוך שהוא מלמד אותם טכניקות להתמודדות עם התנהגות הילד ולשיפורה.

 

ילד ה-ADHD ובית הספר

 

אתה הסניגור הטוב ביותר של ילדך. לשם מילוי תפקיד זה על הצד הטוב ביותר, למד כל מה שתוכל על ADHD ועל אופן השפעתה על ילדך בבית, בבית הספר, ובהקשרים חברתיים. כשמיישמים שיטה התנהגותית בבית הספר, על ההורים לדאוג לכך שלא יווצר מצב בו רוב העבודה הופכת להיות באחריותו של המורה. על ההורים או על מומחה בריאות הנפש שנבחר לפקח על המערכת מקרוב ולהיות בקשר מתמיד עם מורי הילד.

אם ילדך גילה תסמינים של ADHD מגיל צעיר ועבר אבחון וטיפול, ויהא זה טיפול התנהגותי או תרופתי או שילוב של שניהם – כשייכנס למערכת הבית ספרית זכור ליידע את המורים שלו. כך יהיו מוכנים יותר לסייע לו לעבור לעולם בית הספר, החדש לו, השונה והרחוק מהבית להרגשתו.

אם ילדך גילה תסמינים של ADHD מגיל צעיר שעוררו את חשדך, תוכל להיעזר בשירותיו של מומחה חוץ או לחילופין לבקש ממערכת החינוך שלו הפנייה לאבחון. ישנם הורים המעדיפים לפנות למומחה שבחרו בעצמם. אם אתה חש שיש לילדך ADHD ושהוא אינו לומד כשורה בבית הספר, כדאי שתיצור קשר עם גורם מסייע במערכת הבית-סִ פרית. ככל שמקדימים לאבחן ולהתערב, כך קל יותר להצליח בטיפול.

זכור תמיד את הכלל הבסיסי – אתה הסניגור והעוזר הטוב ביותר של ילדך.

 

ADHD במבוגרים

 

ADHD היא הפרעת ילדוּ ת שזכתה לתהודה תקשורתית רבה. עובדה ידועה הרבה פחות היא שההפרעה עלולה להימשך אצל רבים גם בשנות הבגרות. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מצביעים על כך ש-50-30 אחוזים מהילדים עם ADHD ימשיכו לשאת את התסמינים גם בבגרותם.

שכיח מאוד למצוא מבוגרים עם ADHD שאינם מוּ דעים לכך שיש להם הפרעה. הם פשוט התרגלו להרגיש שמבחינתם התארגנות, דבקות במשימה או הגעה בזמן לפגישה הן משימות בלתי אפשריות. מטלות היומיום – לקום, להתלבש ולהתכונן לעבודת היום, להגיע לעבודה בזמן ולתפקד בה באופן יצרני ויעיל – עשויות להוות אתגרים גדולים למבוגרים עם ADHD.

 

אבחון ADHD במבוגרים

 

לא קל לאבחן ADHD במבוגרים. לעתים קרובות כשמאבחנים את ההפרעה אצל ילד מסוים, ההורה מכיר בכך שרבים מהתסמינים קיימים גם אצלו, ולראשונה יתחיל להבין את מקורן של חלק מהתכונות שגרמו לו צרות במשך שנים – פיזור דעת, אימפולסיביות, חוסר מנוחה. מבוגרים אחרים יחפשו פתרון למה שהם מחשיבים כדיכאון או כחרדה עד שיגלו ששורש )חלק מ(הבעיות הרגשיות שלהם הוא ADHD. יתכן שיש להם היסטוריה של כישלונות בבית הספר, בעיות בעבודה, וקשיים עם בני זוגם. יתכן שהיו מעורבים בתאונות דרכים תדירות.

כדי לאבחן ADHD אצל מבוגר חייבים להתקיים התנאים הבאים:
הבעיה התחילה בילדות, התמידה, ויש לה תסמינים כיום. מהימנות האבחון הנכון של ADHD אצל מבוגר היא משמעותית מאוד וחשוב שתיעשה על ידי קלינאי עם מומחיות בתחום הפרעות הקשב. לשם כך יידרש תיאור ההיסטוריה של התנהגות המבוגר בילדותו בצירוף עם ראיון של בן או בת הזוג, הורה, חבר קרוב או אנשים קרובים אחרים. יתכן שיידרשו גם בדיקה גופנית ומבחנים פסיכולוגיים. יתכן שילוב בו-זמני עם מצבים אחרים כגון לקויות למידה ספציפיות, חרדה או דיכאון.

עצם האבחון הנכון של ADHD מסוגל להרגיע מבוגר שנשא עמו לתוך בגרותו תפיסות שליליות רבות על עצמו, שאולי הובילו אותו גם לתחושה של הערכה עצמית נמוכה. כעת יוכל להתחיל להבין את סיבתן של חלק מבעיותיו, ולהתחיל להתמודד איתן, לא רק באמצעות טיפול ב-ADHD אלא אולי גם בפסיכותראפיה.

 

טיפול ב-ADHD במבוגרים

 

תרופות

 

גם אצל מבוגרים הנטייה היא להתחיל בטיפול ב-ADHD באמצעות סטימולנטים. תרופות סטימולנטיות יעילות בשיפור הקשב והריכוז ובהפחתת האימפולסיביות. רוב המבוגרים מגיבים טוב לסטימולנטים ותופעות הלוואי מתונות. בעדיפות שניה ניתנות תרופות אנטי-דיכאוניות למבוגרים עם ADHD.

כשרושמים תרופה למבוגר, יש להביא בחשבון שיקולים נוספים. לתרופה עשוי להיות משך השפעה ארוך יותר אצל המבוגר. כמו כן יתכן שהמטופל המבוגר נוטל תרופות נוספות לטיפול בבעיות פיסיות שונות כגון סוכרת או לחץ דם גבוה. לעתים הוא גם נוטל תרופות כנגד חרדה או דיכאון, כל הגורמים הללו צריכים להילקח בחשבון לפני קבלת ההחלטה לגבי התרופות שיש לרשום לו.

 

חינוך ופסיכותראפיה

 

מבוגרים עם ADHD מפיקים תועלת ניכרת מחינוך ישיר לגבי ההפרעה. הם יכולים להשתמש במידע על הליקויים שלהם כדי לפתח דרכי פעולה מְפַצוֹת. ניתן לשפר תכנון וארגון באמצעות הכנת רשימות ולוחות זמנים ממוחשבים. עזר-זיכרון טוב נוסף הוא הנחת לוח שנה גדול במיקום מרכזי בבית או במקום העבודה ולסמן בו תאריכים חשובים וזמני-יעד לסיום משימות. ניתן לצמצם הסחות דעת באמצעות הקפדה על שולחן עבודה נקי ומסודר או על משרד ללא חלונות. מבוגרים עם ADHD עשויים להיעזר בהגעה מוקדמת למקום עבודתם – עוד לפני שעמיתיהם לעבודה מגיעים ולפני שהטלפונים מתחילים לצלצל. בשעות השקטות הללו יוכלו להספיק להשלים משימות. חלוקת משימות גדולות ל'חתיכות' שניתן ’לבלוע' ביתר-קלות תסייע למבוגר ה-ADHD ,כשהוא קובע לעצמו תאריך-יעד לסיום כל תת-משימה.

פסיכותראפיה עשויה להיות תוספת מועילה לתרופות ולהתוודעות למאפייני ההפרעה. ראשית, עצם ההתמדה שבהגעה לפגישה עם התרפיסט היא צעד חיובי בשמירה על שגרה. תראפיה יכולה להועיל בשיפור דימוי עצמי נמוך על ידי בחינת החוויות שתרמו להיווצרותו. התרפיסט יוכל לעודד את המטופל להסתגל לשינויים שהטיפול מביא אל חייו – אובדן האימפולסיביות ואהבת הסיכונים, התחושה החדשה של חשיבה לפני פעולה. ככל שהמטופל יתחיל לחוות הצלחות קטנות ביכולתו החדשה לנהל את חייו באופן מסודר יותר, יוכל להתחיל להעריך גם את המאפיינים החיוביים של ADHD – אנרגיה שופעת, חמימות והתלהבות.

 

בעזרת התמיכה והטיפול המתאימים, ניתן לנהל חיים משביעי רצון עם ADHD. ישנן פריצות דרך אדירות בטיפול בהפרעה זו, והן מאפשרות לאנשים הלוקים בה לחיות חיים טובים ומוצלחים יותר.
זכור, אינך לבד. יש הרבה תמיכה והדרכה שתוכל להיעזר בהם בדרכך. התקשר למשגב בטלפון 02-5808008 לקבלת העזרה והעידוד הדרושים לך.

משגב מבקשת להודות למכון הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב על
שסיפק חומר רב למדריך זה.
תודה מיוחדת לפרופ' אלן אפטר, מנהל המחלקה לרפואה פסיכולוגית במרכז שניידר. ולדר' מירי כץ, מנהלת המרפאה להפרעות קשב והסתגלות בתל השומר. על הערותיהם והצעותיהם, שהיוו תרומה רבת – ערך להכנת מדריך זה.

משגב, יעוץ והכוונה לבריאות הנפש

 

 

 

מדריך להפרעה דו-קוטבית ( מניה-דפרסיה )

לקריאת החוברת בפורמט PDF לחצו כאן

משגב הוא שירות הפנָיה בתחום בריאות הנפש המשלב רגישות ייחודית לקהילה הדתית-חרדית עם המומחיות הדרושה למציאת הטיפול הטוב ביותר האפשרי. עם רשת ההפניות המקיפה שלנו למומחים רפואיים מובילים בתחומם, אנו יכולים לקשר בין מטופלים למטפלים על פי תחומי התמחות, מיקום, וטכניקה טיפולית.

אם אתה או מישהו מיקיריך סובלים מהפרעה כלשהי ואינכם יודעים לאן לפנות, התקשרו למשגב בטלפון 02-5808008 וקבלו את הטיפול והתמיכה להם אתם זקוקים.

משגב אינה ממליצה על השימוש בסוג טיפול ספציפי כלשהו או בתרופה כלשהי הנזכרות בחוברת זו. לשם ייעוץ בדבר שימוש בתרופות או בטיפולים ספציפיים יש לפנות לרופא המטפל ו/או למומחה לבריאות הנפש.

 

ההפרעה הדו-קוטבית (מאניה-דפרסיה): יותר מתנודות במצב-הרוח

 

מאניה-דפרסיה היא מחלה, וניתן לטפל בה. היא מתבטאת בשינויים קיצוניים במצב-הרוח, בחשיבה ובהתנהגות. היא נודעת גם בשם ההפרעה הדו-קוטבית כיוון שמצב-רוחו של אדם עם הפרעה כזו נע בין ה’קטבים’ של מאניה ושל דפרסיה (דיכאון). תנודות אלה, או ‘מטוטלת’ מצבי-רוח זו, עלולים להימשך שעות, ימים, שבועות ואפילו חודשים. תנודות מצב-הרוח המופיעות עקב ההפרעה הדו-קוטבית עלולות להיות חמורות, כשהן נעות בטווח שבין שיאי אנרגיה לבין תחושות של ייאוש עמוק. חומרת התנודות במצבי-הרוח והאופן שבו הן משבשות את הפעילות הנורמאלית מבדילים את אפיזודות מצבי-הרוח הדו-קוטביים משינויי מצב-רוח רגילים.

 

שלא כמו אנשים עם דיכאון קליני (חד-קוטבי), רוב הסובלים מההפרעה הדו-קוטבית מדברים על כך שהם חוֹוים ‘גבהים’ ו’תהומות’ במהלך המחלה. ‘הגבהים’ הם פרקי זמן של מאניה או של פרצי אנרגיה ואופוריה, וה’תהומות’ הם תקופות של דיכאון ועצב קיצוניים.

הפרעה דו-קוטבית תאובחן במידה שמתקיימים לפחות כמה מהסממנים הבאים:

 

תסמינים של מאניה

 

  • אנרגיה פיסית ומנטאלית מוגברת.
  • מצב רוח מרומם; הרגשה נהדרת, אופורית.
  • אופטימיות ובטחון עצמי מופרזים; לדוגמא, כאשר אתה משוכנע לחלוטין שהשיפוט שלך נכון ושכל מי שאינו מסכים אתך טועה בעליל.
  • רגיזוּת (התרגזות מהירה אף ללא סיבה מוצדקת), התנהגות תוקפנית.
  • צורך מועט בשינה ללא תחושת עייפות נלווית.
  • מחשבות שווא גרנדיוזיות (כגון האמונה שאתה המשיח או בטחון גמור בכך שאתה מסוגל להביאו), תחושת חשיבות עצמית מנופחת.
  • דיבור שוצף, מחשבות רצות או בריחת רעיונות (קפיצה מרעיון למשנהו – במהירות גדולה כל כך שאנשים אחרים אינם יכולים לעמוד בקצב).
  • פעולה על פי דחפים פתאומיים, שיפוט לקוי או חוסר ריכוז.
  • התנהגות חסרת אחריות, כדוגמת פִּרצֵ י בזבוז-כספים בקנה מידה חריג, החלטות עסקיות פזיזות, נהיגה פרועה או התנהגות מופקרת.
  • חשדנות-יתר ואי-אמון באנשים שיש לתת בהם אמון, אי-אמון בבן/בת זוג, בבני משפחה, או ברופא כאשר הם אומרים למטופל שהוא זקוק לעזרה.
  • הרגשה של הנעה פנימית חזקה.
  • משימתיוּת מוגברת – כאשר משימה או פעילות מסוימת מוצבת בראש סדר העדיפויות עד כדי ביטול משימות ועניינים אחרים, לדוגמא, עניין-יתר בדת המתבטא בהרגשת מחויבוּת ללמוד, להתפלל או לנהל “חיים מושלמים” מבחינה דתית מעבר לַמידה שבה היה רב מייעץ לאדם זה לנהוג.
  • במקרים הקשים ביותר, מחשבות שווא והזיות המתאימות למצב הרוח כמו של גדלות.

 

תסמינים של דיכאון (דפרסיה)

 

  • עצב ממושך או התקפי בכי בלתי מוסברים
  • שינויים משמעותיים בדפוסי תיאבון ושינה
  • עצבים רופפים, כעס, דאגה, עצבנות, חרדה
  • פסימיות, אדישות
  • אובדן אנרגיה, לֵאוּת אדישה
  • כאבים בלתי מוסברים
  • תחושות אשם, חוסר ערך ו/או חוסר תקווה
  • אי-יכולת להתרכז או חוסר החלטיות
  • אי-יכולת להפיק הנאה מפעילויות שהיו מהנות בעבר, או הסתגרות חברתית.
  • מחשבות נשנות על מוות או התאבדות

 

סוגי אפיזודות

 

אפיזודה מאנית:

אפיזודה מאנית מתבטאת בפרק זמן מוגדר של מצב רוח מרומם, של זחיחות הדעת אושל סף גירוי נמוךוסף תסכול נמוך, הנמשך שבוע לפחות. במהלך תקופה זו חייבים להתקיים לפחות שלושה תסמיני מאניה.

אפיזודה דיכאונית משמעותית:

אפיזודה דיכאונית משמעותית מתרחשת על פני תקופה של שבועיים או יותר שבה מתקיימים לפחות חמישה תסמיני דיכאון.

אפיזודה היפומאנית:

אפיזודה היפומאנית היא רמת מאניה מתונה. היא דומה לאפיזודה מאנית אך פחות חמורה ממנה, ונעדרות ממנה מחשבות השווא וההזיות. חייב להיות הבדל ברור בין אפיזודה היפומאנית לבין מצב הרוח הלא-דכאוני הטיפוסישל אותו אדם, עםשינוי ניכר בתפקוד ועם התנהגויות שהן בלתי רגילות ובלתי טיפוסיות בעבורו, כגון הוצאת כספים חריגה, בעיות בחיי הנישואין ו/או כעס וּוַכּחנות מופרזים. היפומאניה עשויה להתקיים לעתים אפילו בעת ובעונה אחת עם הרגשה טובה ועם עשיית-יתר. עם זאת, היפומאניה עלולה להתפתח למאניה חמורה או להתחלף בדיכאון.

אפיזודה מעורבת

אפיזודה מעורבת מתרחשת כאשר תסמינים של מאניה ושל אפיזודה דיכאונית משמעותית נוכחים בו-זמנית בכל יום במשך שבוע לפחות. יש החווים תסמינים של מצב מעורב שבו הם חשים עצובים מאוד וחסרי תקווה, ברם, בו-בזמן הם חשים שמפעמים בהם כוחות רבים. האדם עלול להתנודד במהירות – תוך דקות או שעות – בין מאניה לדיכאון. לדוגמא, האדם עלול להיות מאני, לדבר מהר ולרגוז, ולפתע פתאום לפרוץ בבכי.

מחזוריות מהירה

מחזוריות מהירה מתבטאת בארבע אפיזודות מאניות, היפומאניות, מעורבות או דיכאוניות לפחות, במהלך תקופה של שנים עשר חודש. יש אנשים החווים אפיזודות מרובות בתוך שבוע יחיד, או אפילו ביום אחד. מחזוריות מהירה שכזאת נוטה להתפתח מאוחר יותר במהלך המחלה.

הצורה הקלאסית של המחלה, הכוללת אפיזודות נשנות של מאניה ושל דיכאון, נקראת הפרעה דו-קוטבית 1 .עם זאת ישנם אנשים שלעולם אינם מפתחים מאניה חמורה אך במקום זאת חווים אפיזודות מתונות יותר של היפומאניה המתחלפות לסירוגין עם דיכאון; צורת מחלה זו נקראת הפרעה דו-קוטבית 2.

 

חשיבות ההכרה במאניה

 

למרבה הצער, אנשים רבים שיש להם תסמינים של מאניה דוחים קבלת טיפול מקצועי. אם כי בקהילה החרדית הפחד מסטיגמה (הדבקת תווית חברתית שלילית) אכן גדול, הרי שהצורך לטפל בבריאות חייב לעמוד במקום גבוה יותר בסולם העדיפויות.

בין תחילתה של מחלה דו-קוטבית לבין אבחונה עוברות בממוצע כשבע שנים. ישנה סכנה ממשית באי-אבחון הפרעה דו-קוטבית, או בהשארתה ללא טיפול או בתת-טיפול – וזאת משום שלאנשים הסובלים ממנה ושאינם מקבלים טיפול יש שיעור התאבדות גבוה של עד כ-%20 .

על פי מהלכה הטבעי ההפרעה עלולה להחריף, ואפיזודות עלולות להופיע בתדירות גבוהה והולכת ולהחמיר עם הזמן. ברם, במקרים רבים ניתן לטפל בהפרעה ביעילות, והטיפול עשוי לשפר את איכות חיי החולה ולסייע לו להתמיד בתפקוד בריא ופורה.

 

מהו מהלך ההתפתחות של ההפרעה הדו-קוטבית?

 

אפיזודות של מאניה ושל דיכאון מתחלפות במהלך החיים של אדם החוֹוה הפרעה זו. בין אפיזודה לאפיזודה, רוב החולים חופשיים  מתסמינים, אך לכשליש מהם יש תסמינים רדומים. שיעור קטן של חולים חוֹוֶה תסמינים כרוניים בלתי פוסקים על אף הטיפול.

אנשים הסובלים מההפרעה הדו-קוטבית יכולים לנהל אורח חיים בריא ופורה כשהמחלה מטופלת באורח יעיל. ברם, ללא טיפול, כאמור, ההפרעה נוטה להחמיר, כך שעם הזמן האדם עלול לסבול מאפיזודות מאניות ודיכאוניות בתדירות גבוהה יותר ובדרגת חומרה גבוהה יותר מאלה שחווה כשהמחלה הייתה בתחילתה. ואולם ברוב המקרים טיפול נאות עשוי לסייע להוריד את תדירות האפיזודות ואת חומרתן ולסייע למטופלים להגיע לאיכות חיים טובה.

 

האם ילדים ומתבגרים עלולים ללקות בהפרעה הדו-קוטבית?

 

הן לילדים והן למתבגרים יכולה להיות הפרעה דו-קוטבית. התופעה נוטה יותר להתרחש אצל ילדים שהוריהם סובלים מההפrעה.

שלא כמו מבוגרים רבים עם ההפרעה הדו-קוטבית שהאפיזודות שלהם נוטות להיות מוגדרות באופן ברור, ילדים ומתבגרים צעירים הסובלים מהמחלה חוֹוים לעתים קרובות תנודות מצב-רוח מהירות מאוד פעמים רבות במהלך יום אחד ויחיד. ילדים עם מאניה נוטים לרגזנות ולהתפרצויות הרסניות יותר מאשר לאושר יוצא דופן או למצב-רוח מרומם. לדוגמא, הם עלולים לשבור חפצים או להפגין אלימות כלפי הסובבים אותם; לנבל את פיהם בצורה מזעזעת; ולהיות חסרי יראה לחלוטין בפני מבוגרים. תסמינים מעורבים גם הם נפוצים אצל בני נוער עם ההפרעה הדו-קוטבית. למתבגרים מבוגרים יותר המפתחים את ההפרעה עשויות להיות יותר אפיזודות קלאסיות ותסמינים מהסוג הטיפוסי למבוגרים.

לעתים קשה להבחין בין ההפרעה הדו-קוטבית בילדים ובמתבגרים לבין בעיות אחריות העלולות להתעורר בגילאים אלה. לדוגמא, בעוד שרגזנות-יתר, פגיעוּת ותוקפנות עשויות להורות על הפרעה דו-קוטבית, הן גם עשויות להצביע על ליקויי ריכוז או על הפרעה היפראקטיבית, על הפרעת התנהגות, על הפרעה מרדנית מתנגדת (ODD) או על סוגים אחרים של הפרעות מנטאליות הנפוצים יותר אצל מבוגרים כגון דיכאון משמעותי או סכיזופרניה. על אף שההיפראקטיביות הנובעת ממאניה וזו הנובעת מליקוי קשב וריכוז דומות מאוד, סביר יותר שיהיה זה הילד המאני שישבור חפצים באופן רצוני (ולא בטעות) ויהיה אלים או יאיים באלימות. גם שימוש בסמים יכול להביא להופעת תסמינים אלה. כבכל מחלה, טיפול יעיל תלוי באבחון נכון. ילדים או מתבגרים עם תסמינים רגשיים או התנהגותיים צריכים אבחון זהיר על ידי מומחה לבריאות הנפש. יש לקחת ברצינות כל ילד או מתבגר שיש לו תחושות אובדניות, או המנסה להתאבד, ולסייע לו מיידית על ידי הפנייתו למומחה בתחום בריאות הנפש.

 

מה גורם להפרעה הדו-קוטבית?

 

מחקרים הוכיחו שהפרעה דו-קוטבית מצביעה על חוסר איזון בתפקוד חומרים כימיים במוח הנקראים נוירוטרנסמיטרים. אף  על פי שהגורם הישיר למחלה אינו ידוע, ידוע שגורמים גנטיים, ביוכימיים וסביבתיים תורמים להתפתחותה. הפרעות ושינויים בתפקוד חומרים כימיים והורמונאליים בגוף יכולים להביא לאפיזודה מאנית או דפרסיבית בשל קיום מחלה נוספת, בשל שינוי בהרגלי הבריאות, בשל עָקָה (מצבי לחץ), בשל שימוש בסמים ממכרים, או בשל שינויים הורמונליים. בנוסף, מחקרים הראו שלעתים קרובות המחלה עוברת בתורשה המשפחתית, ושאירועי חיים מלחיצים או יוצרי מתחים עלולים לעורר חלק מהתסמינים.

 

כיצד מטפלים בהפרעה הדו-קוטבית?

 

רוב האנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית – אפילו אלה הסובלים מהצורות החמורות ביותר שלה – יכולים להגיע לצמצום תנודות מצבי-הרוח שלהם ושל התסמינים הנלווים בעזרת טיפול מתאים. כיוון שההפרעה הדו-קוטבית היא מחלה חוזרת ונשנית, מומלץ לטפל בה טיפול מניעתי ארוך-טווח. אסטרטגיה המשלבת טיפול תרופתי וטיפול נפשי היא אופטימאלית להתמודדות עם ההפרעה לאורך זמן.

ברוב המקרים, קל בהרבה לשלוט בהפרעה הדו-קוטבית בעזרת טיפול מתמשך ולא כאשר הטיפול ניתן לסירוגין. ואולם אפילו כשאין הפסקות בטיפול, עלולות להתרחש תנודות במצב-הרוח, ויש לדווח עליהן מיידית לרופא המטפל. יתכן שהרופא יצליח למנוע אפיזודה מלאה על ידי הכנסת שינויים בתוכנית הטיפול. תיאום מלא עם הרופא ותקשורת פתוחה אתו לגבי שאלות ואפשרויות טיפול עשויים להניב פירות מבחינת יעילות הטיפול.

בנוסף, כדאי להחזיק לוח יומי של תסמיני תנודות במצב-הרוח, של טיפולים, של דפוסי שינה, ושל אירועי יום יום – אלה יסייעו לאנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית ולבני משפחתם להבין את המחלה טוב יותר. לדוגמא, החולה עשוי להבחין שלעתים קרובות לאחר שהוא שב בשעה מאוחרת מאירוע משמח, הוא נוטה לחוות אפיזודה מאנית קטנה; או ששינה עד שעה מאוחרת בבוקר באופן קבוע גורמת לו לדיכאון. לוח זה גם יכול לעזור לרופא לעלות על עקבות המנגנון של המחלה ולטפל בה בצורה היעילה ביותר.

 

תרופות

 

מרשמי תרופות להפרעה הדו-קוטבית ניתנים על ידי פסיכיאטרים–רופאים
(.M.D) המתמחים באבחון ובטיפול בהפרעות נפשיות. בעוד שרופאי משפחה שאינם מתמחים בפסיכיאטריה יכולים גם הם לרשום תרופות אלה, מומלץ שאנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית יפנו לפסיכיאטר לשם טיפול. תרופות הידועות בכינוי “מייצבי מצב-רוח” הן הניתנות בדרך כלל כדי לשלוט בהפרעה הדו-קוטבית. ישנם כמה סוגי מייצבי מצב- רוח. באופן כללי, אנשים עם הפרעה דו-קוטבית ממשיכים בטיפול עם מייצבי מצב-רוח למשך תקופות זמן ממושכות (שנים). תרופות אחרות ניתנות כתוספת כאשר יש צורך בכך, בדרך כלל לתקופות קצרות יותר, לטיפול באפיזודות של מאניה או דפרסיה הפורצות למרות מייצבי מצב-הרוח.

 

  • ליתיום, תרופת ייצוב מצב-הרוח הראשונה שאושרה על ידי מִנהלת המזון והתרופות האמריקנית (FDA) לטיפול במאניה, נחשבת כיעילה מאוד בשליטה במאניה ובמניעת הישנות של אפיזודות, הן מאניות והן דפרסיביות.
  • גם לתרופות נוגדות פרכוסים, כגון דפלפט/ואלפורל (סודיום ואלפרואט), טגרטול (קארבאמאזפין), למיקטל (לאמוטריג’ין) יש השפעות של ייצוב מצב-הרוח והן עשויות להיות שימושיות במיוחד לאפיזודות דו-קוטביות קשות-לטיפול.
  • תרופותאנטי-פסיכוטיותאַ טיפיות (לאטיפוסיות), כוללזיפרקסה (אולנזפין), ריספרדל (ריספרידון), סרוקוול (קוואטיאפין), ו-גאודון (זיפראסידון), – באלה משתמשים כטיפול אפשרי בהפרעה הדו-קוטבית, ומאושרות ע”י משרד הבריאות כקו טיפולי שני. על אף שתרופות אלה מכונות ‘אנטי פסיכוטיות’, מטופל עם ההפרעה הדו-קוטבית אינו חייב להיות פסיכוטי כדי להפיק תועלת מאחת מהן, וקבלת מרשם לאחת מהן אין פירושה שהאדם סובל מסכיזופרניה; תרופות אלה הוכחו כמועילות בטיפול במאניה חמורה ורופאים רבים מעדיפים את הטיפול באמצעותן במצב זה מאשר טיפול בליתיום ובנוגדי-פרכוסים.
  • ישנה אפשרות לשלב תרופות נוגדות פרכוסים עם ליתיום או זו עם זו להשגת יעילות מקסימלית.
  • ילדים ומתבגרים עם ההפרעה הדו-קוטבית בדרך כלל מטופלים בליתיום, אך יש שימוש גם ב-דפלפט/ואלפורל (סודיום ואלפרואט), וב-טגרטול (קארבאמאזפין), חוקרים בודקים את הבטיחות ואת היעילות של אלה ושל תרופות פסיכוטרופיות אחרות בילדים ובמתבגרים. יש עדויות לכך שדפלפט עלול לגרום לשינויים הורמונליים שליליים אצל בנות במהלך גיל ההתבגרות, ולתסמין השחלה הפוליציסטית אצל נשים שהחלו בנטילת התרופה לפני גיל 20. לפיכך, נשים צעירות שלוקחות דפלפט צריכות להיות במעקב זהיר אצל רופא משפחה.
  • נשים עם ההפרעה הדו-קוטבית המבקשות להרות, או הנכנסות להריון, עומדות בפני אתגרים מיוחדים בשל האפשרות של השפעות מזיקות של התרופות לייצוב מצב-הרוח על התפתחות העובר ועל היילוד היונק. לפיכך יש לדון בכל היתרונות והסיכונים של כל אפשרויות הטיפול עם רופא המיומן בתחום זה. טיפול חדש עם סיכונים מופחתים במהלך הריון והנקה נחקרים בימים אלו.
  • אם ישנה בעיית נדודי שינה, יתכן שתרופת בנזודיאזפין כגון קלונקס (קלונאזפאם), או לוריבן (לוראזפאם), תסייע בהטבת איכות השינה. ברם, כיוון שתרופות אלה עלולות לפתח הרגל פסיכולוגי בלקיחתן, עדיף ליטול אותן על בסיס קצר-מועד. לעתים מחליפים אותן בסוגים אחרים של תרופות מרדימות, כגון זודורם (זולפידם).
  • יתכן שיהיה צורך להכניס שינויים בתוכנית הטיפול בנקודות-זמן שונות במהלך ההפרעה הדו-קוטבית כדי להתמודד עם המחלה באופן יעיל יותר. יש לקבל הנחיות מפסיכיאטר לגבי שינויים כלשהם בסוגי התרופות או במינונן.
  • עדכן את הפסיכיאטר שלך לגבי כל תרופת-מרשם אחרת או לגבי תוספים טבעיים שאתה נוטל. חשוב להקפיד על כך מפני שתרופות ותוספים מסוימים הנלקחים יחד עלולים ליצור תגובות בין-תרופתיות בלתי נעימות.
  • כדי להפחית את הסיכוי להישנוּת או להתפתחות אפיזודה, חשוב לדבוק בתוכנית הטיפול. שוחח עם הרופא שלך אם יש לך אי-אלו דאגות או שאלות לגבי התרופות שאתה נוטל.

 

טיפול בדיכאון דו-קוטבי

 

מחקרים מראים שאנשים הסובלים מדיכאון במסגרת ההפרעה הדו-קוטבית נמצאים בסיכון להתחלפות מצבם במאניה או בהיפומאניה  או לפיתוח מחזוריות מהירה במהלך הטיפול בתרופות אנטי-דיכאוניות.

לפיכך, תרופות מייצבות מצב-רוח נחוצות בדרך כלל, לבד או בשילוב עם תרופות אנטי-דיכאוניות, כדי להגן על אנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית מחילוף זה. כאמור, ליתיום, דפלפט, למיקטל, וטגרטול, הן התרופות לייצוב מצב-הרוח המצויות ביותר בשימוש כיום, החוקרים ממשיכים להעריך את פוטנציאל השפעת ייצוב מצב-הרוח של תרופות חדישות יותר.

 

פעילות בלוטת התריס

 

מסיבות שאינן ידועות, לאנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית יש לעתים קרובות תפקוד בלתי נורמאלי של בלוטת התריס – במיוחד תפקוד נמוך (היפותירואידיזם). כיוון שיותר מדי או מעט מדי הורמון מבלוטת התריס עשוי להביא לשינויי מצב רוח או רמת אנרגיה, חשוב שרופא יקיים מעקב אחר רמות ההורמונים המופרשים מבלוטת התריס.

לאנשים עם מחזוריות מהירה של ההפרעה הדו-קוטבית יש נטייה גם לבעיות בבלוטת התריס ולפיכך הם עלולים להזדקק לתרופות נוספות מלבד התרופות לטיפול בהפרעה הדו-קוטבית שלהם. כמו-כן, טיפול בליתיום עלול להביא לתת-תפקוד בלוטת התריס אצל אנשים מסוימים, שתוצאתו – צורך בתוספים (אלטרוקסין) להגברת פעילות זו.

 

תופעות לוואי של התרופות

 

לפני שתתחיל בנטילת תרופה חדשה להפרעה הדו-קוטבית, שוחח תמיד עם הפסיכיאטר שלך ו/או עם הרוקח שלך לגבי תופעות הלוואי האפשריות. תופעות הלוואי – כשתלוי כמובן באיזו תרופה בדיוק מדובר – עלולות לכלול עליה במשקל, בחילה, רעד, בעיות בתחום האישות, חרדה, נשירת שיער, בעיות תנועה, או יובש בפה. זכור לספר לרופא שלך על כל תופעות הלוואי שאתה נוכח בהן במהלך הטיפול. יתכן שיוכל לשנות את המינון או להציע תרופה אחרת שתשכך את התופעות הללו. אין לשנות או להפסיק את נטילת התרופות שלך ללא הוראת הפסיכיאטר.

 

לעולם אל תפסיק את נטילת התרופות שלך ללא התייעצות מוקדמת עם הרופא שלך

 

אם אתה נוטל תרופות, חשוב שלא תפסיק את נטילתן בפתאומיות. ישנן תרופות שאי אפשר להפסיק את נטילתן לפתע [מבלי שיהיו לכך השלכות מזיקות]; יש להפסיק את נטילתן באופן מודרג ובהשגחת רופא. שאל את רופאך מתי וכיצד להפסיק את נטילת התרופות.

חשוב גם להיות מודע לאופן שבו קיום מצוות עשוי להשפיע על נטילת התרופות שלך. תרופות מסוימות כגון ליתיום יש לקחת עם מים. לפיכך עליך להתייעץ עם הרופא שלך לגבי ימי תענית. בנוסף, לגבי צריכת יין (כגון בליל הסדר ) יש להתייעץ עם הרופא ולקבל ממנו הדרכה. אל תשנה דבר בתוכנית הטיפול התרופתי שלך בעצמך.

 

פסיכותראפיה

 

פסיכותראפיה או ‘טיפול בשיחות’ היא חלק חשוב בטיפול בעבור אנשים רבים. יש מקרים קלים עד בינוניים של דיכאון שבהם די בה בלבד. אנשים השרויים בדיכאון עמוק יתכן שלא יוכלו להפיק תועלת מפסיכותראפיה עד שהתסמינים שלהם יוקלו קודם על ידי אמצעי טיפול אחר. אנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית ו/או השרויים בדיכאון כרוני בדרך כלל מפיקים תועלת משילוב של תרופות עם תראפיית שיחות. מטפל טוב מסוגל לסייע לחולה למתֵן דפוסים התנהגותיים או רגשיים התורמים למחלה. ישנם כמה סוגי פסיכותראפיה: בינאישית, קוגניטיבית-התנהגותית, קבוצתית, טיפול זוגי וטיפול משפחתי, ואלה הם רק אחדים מהסוגים הקיימים. חקור את הסוגים השונים כדי למצוא את הסוג שאתה חש שמתאים לך. פסיכותרפיסטים, למרות שהם מומחים ומלומדים מאוד, אינם רופאים ולכן אין הם מורשים לרשום תרופות.

 

טיפול בנִזעֵי חשמל (ECT)

 

טיפול זה מכוּון לאנשים עם תסמינים חמורים של דיכאון או לעתים עם מאניה. כשתרופות ופסיכותראפיה נכשלים בהפחתת התסמינים טיפול בחשמל עשוי לספק חלופה בטוחה ויעילה. טיפול זה לעולם אינו נכפה על אנשים ואין משתמשים בו כאמצעי להשגת ציות או כניעה.

גירוי חשמלי מתון למוח גורם לפרכוסים זמניים אשר מקלים על הדיכאון. תרופות מרפות-שרירים ניתנות למטופל המורדם כדי למנוע את הרעד. בדרך כלל נחוץ ממוצע של ששה עד שנים-עשר טיפולים במהלך תקופות של שלושה עד ארבעה שבועות. לאחר טיפול מוצלח, ניתן להתמודד עם אפיזודות דיכאוניות באמצעות תרופות אנטי-דיכאוניות או באמצעות מינונים אחזקתיים של טיפול בחשמל לעתים רחוקות יותר. כמו לכל טיפול, גם לטיפול בנזעי חשמל יש תופעות לוואי אפשריות. אף על פי שדוּוח על הפרעות בזיכרון, רוב המטופלים בנזעי חשמל חשיםשהיתרונותשל הטיפול עולים בהרבה על מגרעותיו – הם מעדיפים לשאת את תופעות הלוואי על פני האפשרות לסבול מדיכאון חמור ארוך-טווח. דבר זה נכון במיוחד לגבי מטופלים אובדניים, שלולא הטיפול בחשמל היו עלולים להוציא לפועל את דחפיהם אילו נאלצו לחכות שהטיפול התרופתי יפעל את פעולתו.

 

טיפולים אלטרנטיביים

 

 

משגב מכירה בכך שתוספים תזונתיים וטיפולים אלטרנטיביים אחרים מתפרסמים כבעלי השפעה חיובית על מצבי דיכאון או על  ההפרעה הדו-קוטבית, ונכנסים לשוק בתמידות. טיפולים אלטרנטיביים אלה כוללים אומגה-3 ,היפריקום (St. Johns wort),
(SAM-e)  ואחרים. ברם, לשני האחרונים יש השפעות גירוי אנטי-דיכאוניות, כך שלמעשה הם עלולים להחמיר דיכאון דו-קוטבי. יש ראיות מסוימות שאומגה-3 מסייע לטפל בדיכאון דו-קוטבי ואף מונע אותו, אך אין לקחתו כתרופה בלעדית אלא כתרופה משלימה. בשל העדר נתונים מחקריים, משגב אינה מביעה עמדה תומכת או מתנגדת לשימוש בהם. ברם, צרכנים צריכים להיות מודעים לכך ש’טבעי’ אינו תמיד שם נרדף ל’בטוח’. תוספים המיוצרים על ידי חברות שונות עשויים להכיל ריכוזים שונים של החומר הפעיל, ולטיפולים אלטרנטיביים אלה יכולות להיות תופעות לוואי, לכן יש לקרוא את התוויות שעל גבי התוספים בזהירות ולדון באפשרות נטילתם עם הרופא או עם הרוקח.

 

התאבדות

 

כיוון ששיעור ההתאבדויות עקב ההפרעה הדו-קוטבית הוא גבוה, יש לטפל מיידית בכל מי שחושב על התאבדות, וכדאי שהטיפול יינתן על ידי מומחה בתחום בריאות הנפש או על ידי רופא משפחה. יש לקחת ברצינות כל מי שמדבר על התאבדות. כפי הנראה, הסיכון להתאבדות גבוה יותר ככל שהמחלה נמצאת בשלב מוקדם יותר. לפיכך, הכרה בהפרעה הדו-קוטבית בשלב מוקדם, והבנה כיצד יש להתמודד עִמה באופן מיטבי, עשויות להקטין את סיכון ההתאבדות.

סימנים ותסמינים העלולים להתלוות להרגשות אובדניות כוללים:

  • דיבור על הרגשות אובדניות או על רצון למות
  • הרגשות של חוסר תקווה, שדבר לא ישתנה או ישתפר אי-פעם
  • תחושת חוסר ישע, שאין בכוחו של אף אחד לשנות דבר
  • הרגשת החולה שהוא בבחינת עול למשפחתו ולחבריו
  • שימוש לרעה באלכוהול או בסמים ממכרים
  • סידור עניינים אישיים (כגון ארגון עניינים כספיים או חלוקת רכוש כהכנה למוות)
  • כתיבת מכתב התאבדות
  • הסתכנות במצבים שניתן להרג בהם אם אתה חש אובדני או מכיר מישהו שחש כך:
  • הזעק רופא, פנה לחדר מיון, או טלפן לשירותי החרום כדי לקבל עזרה מיידית
  • הבטח שהאדם האובדני לא יישאר לבד
  • הבטח שאין לאדם האובדני גישה לכמויות גדולות של תרופות, לכלי נשק או לחפצים אחרים שבהם הוא עלול להשתמש כדי להזיק לעצמו

בעוד שיש ניסיונות התאבדות שאותם מתכנן האדם האובדני בזהירות במהלך תקופה ארוכה, ישנם ניסיונות אחרים שלא תוכננו היטב; הנקודות האחרונות שציַ ינו לעיל, אפוא, עשויות לעזור כאסטרטגיה ארוכת-טווח לאנשים עם הפרעה דו-קוטבית. בכל מקרה, חשוב להבין שהרגשות ופעולות אובדניות הן תסמינים של מחלה שניתן לטפל בה. בעזרת טיפול מתאים, ניתן להתגבר על הרגשות אובדניות.

 

באילו מצבים נדרש אשפוז

 

במקרים מסוימים ימליץ הרופא על אשפוז. הצורך באשפוז עשוי לנבוע מכמה סיבות: תופעות לוואי של תרופות מסוימות עלולות להפוך את האדם לבלתי מסוגל לטפל בעצמו באופן זמני; הפסקת תרופות עשויה לדרוש תקופת פיקוח מבוקר; יתכן גם שניסיון התאבדות או אפיזודות מאניות חמורות עשויים לדרוש טיפול בסביבה בטוחה ומוגנת. אם ישנה המלצה להתאשפז, זכור להעלות את שאלותיך בדבר מהלך הטיפול בעודך מאושפז, ולקבל הערכה לגבי משך האשפוז שיידרש. לא תמיד מוכן החולה להתאשפז. את אלו שאינם מסוגלים לטפל בעצמם, או את מי שנראה כמהווה איום לעצמו או לאחרים, מוכרחים לאשפז בכפיה. אשפוז בכפיה הוא נדיר, אך יכול להציל חיים.

אם הטיפול אינו נוחל הצלחה, המשך לעבוד עם הרופא שלך על התוכנית הטובה ביותר שתוכלו לבנות לחיים מוצלחים עד כמה שניתן. אל תנסה לארגן לעצמך תוכנית תרופתית על ידי שינוי מינונים עצמאי, באמצעות שילוב תרופות ללא רשות מהרופא או על ידי שימוש לרעה באלכוהול או בסמים בלתי חוקיים. טיפול שנכשל יכול להיות מתסכל, ואנשים רבים חוו זאת. זכור שנקודה קשה זו היא רק צעד אחד בדרך לריפוי, ולא אמירה עובדתית לגבי החיים או הכרזה לגבי הצפוי בעתיד. המשך לנוע קדימה כדי למצוא את העזרה שאתה זקוק לה – וזכור שעוד תזכה למצוא תמיכה וסיוע !

 

לקיחת אחריות על המחלה שלך

 

כפי שקורה במחלות כרוניות אחרות כגון סוכרת, מחלת לב או אסתמה, אנשים עם הפרעות מצב-רוח צריכים לראות את עצמם כמנהלי  המחלה שלהם. ההפרעה הדו-קוטבית היא הפרעה רפואית ניתנת לטיפול, כפי אך אינה ניתנת לריפוי. יתכן מאוד שהטיפול הראשוני שתקבל יהיה הפעם היחידה בחייך שהפרעתך תטופל תרופתית. עם זאת, אצל רבים שבות ונשנות אפיזודות דיכאוניות ו/או מאניות חמורות בנקודת-זמן כלשהי בחייהם. אם כך קורה, אל תיכנס לפאניקה. ניסיונך מאפיזודות קודמות מקדם אותך בצעד ענק לעבר הכרת התסמינים לַ אֲ שורם, ולהשגת עזרה.

 

טיפול-עצמי

 

שמירה על בריאות טובה איננה ריפוי, אך היא יכולה להשפיע רבות על תחושת הרווחה הכללית שלך. החלק החשוב ביותר בטיפול העצמי הוא שמירה על הרגלי שינה קבועים – 8-7 שעות קבועות בלילה. בנוסף, תזונה נאותה ופעילות גופנית יכולים לעזור לך להרגיש טוב יותר. מצד שני, גורמים התורמים להפרעות מצב-רוח כוללים הרגלי שינה גרועים, חוסר בוויטמינים, עקה (מצבי לחץ), מחלות אחרות וטיפוליהן, תגובות בין-תרופתיות, רגישויות למזון, חילוף חומרים לקוי, בידוד חברתי ושימוש לרעה באלכוהול או בסמים ממכרים.

  • טול את התרופות שלך. אפילו אם אתה חש בטוב, התגבר על
    הפיתוי שלא לקחת את התרופות. אם תפסיק, אתה עלול לגלות
    שוב את הסימנים והתסמינים של ההפרעה הדו-קוטבית.
  • שים לב לסימני אזהרה. יתכן שאתה ומטפליך כבר זיהיתם דפוס
    מסוים של אפיזודות בהפרעה הדו-קוטבית שלך ובמה שמעורר
    אותן. התקשר לרופא שלך אם אתה חש שאתה עומד בפני
    תחילת אפיזודה. שתף בני משפחה וחברים בערנות לסימני
    אזהרה.
  • הימנע מסמים ומאלכוהול. סמים, במיוחד ממריצים, כולל
    תרופות דיאטה ואלכוהול, עלולים לעורר אפיזודות של ההפרעה
    הדו-קוטבית.
  • עצור לפני שאתה נוטל תרופות אחרות. התקשר לרופא המטפל
    שלך בהקשר להפרעה הדו-קוטבית שלך לפני שאתה לוקח
    איזושהי תרופה שרשם לךרופא אחר. לעתים יש תרופות אחרות
    המעוררות אפיזודות של הפרעה דו-קוטבית, או שעלולות
    להיווצר תגובות בין-תרופתיות.

יתכן שתמצא תועלת בכתיבת יומן פעילויות, תזונה, מצב בריאות כללי, ובעבור נשים – ציון דפוס המחזור החודשי, וזאת כדי לעלות על עקבותיהם של גורמים אפשריים התורמים להפרעות מצב-הרוח שלך. שתף ביומן זה את מטפליך.

 

כיצד יכולים חולים ומשפחותיהם לקבל עזרה לטיפול בהפרעה הדו-קוטבית?

 

כל מי שיש לו הפרעה דו-קוטבית צריך להיות תחת השגחת פסיכיאטר המיומן באבחון ובטיפול במחלה זו. מומחי בריאות נפש אחרים, כגון  פסיכולוגים, עובדים סוציאליים פסיכיאטריים, ואחיות פסיכיאטריות,  יכולים לסייע לחולה ולמשפחתו בכך שיאירו את עיניהם לגבי גישות טיפוליות נוספות.

 

ניתן לקבל סיוע במקומות הבאים:

 

  • מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים
  • מרפאות פסיכיאטריות בבתי חולים
  • מרכזי בריאות-נפש קהילתיים
  • קופות חולים
  • מרפאות פסיכיאטריות פרטיות

 

אנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית עשויים להזדקק לעידוד כדי שיסכימו להסתייע באחרים.

 

  • לעתים קרובות קורה שאנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית אינם מבינים עד כמה הם מוגבלים, או שהם מטילים את האשמה לבעיותיהם על גורם כלשהו מחוץ למחלתם הנפשית.
  • אדם עם ההפרעה הדו-קוטבית עשוי להזדקק לעידוד נמרץ מרב, מבן משפחה או מחבר כדי לפנות לטיפול. לרופא המשפחה עשוי להיות תפקיד חשוב בהפנייתו למומחה לבריאות-הנפש.
  • עידוד ותמיכה מתמשכים נחוצים גם לאחר שהאדם פנה לטיפול, מפני שעשוי לחלוף זמן-מה עד שתימצא תוכנית הטיפול הטובה ביותר המתאימה לו ספציפית.
  • במקרים מסוימים עשויים אנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית להסכים, כשההפרעה בשליטה, לדון במהלך הפעולה המיטבי למקרה של אפיזודה מאנית או דיכאונית בעתיד.
  • כמו במחלות רציניות אחרות, ההפרעה הדו-קוטבית קשה גם לבני הזוג, לבני המשפחה, לחברים ולמעסיקים.
  • בני המשפחה של אדם עם ההפרעה הדו-קוטבית נאלצים לעתים קרובות להתמודד עם הבעיות ההתנהגותיות הקשות שלו, כדוגמת הוצאת כספים פרועה במהלך מאניה או הסתגרות קיצונית במהלך דיכאון, ועם ההשלכות המתמשכות של התנהגויות אלה.

לבני משפחה ולחברים

 

לחיות עם אדם שיש לו הפרעה דו-קוטבית – זהו אתגר עצום. כבן משפחה, כחבר או כתומך נאמן, חשוב שתלמד על המחלה ותתעדכן  במצבו של יקירך כדי שתדע מתי לעזור ומתי להשאיר את העניינים כפי שהם. לדוגמא, אם מכריחים אדם המצוי בדיכאון חמור לפגוש אורחים, הדבר עלול להעלות מאוד את רמת החרדה שלו במקום לרומם את רוחו. מצד שני, לתת לאדם להישאר מבודד במשך זמן רב מדי כשהוא בדיכאון חמור עלול להיות מסוכן אם הוא מגלה סימנים של מחשבות אובדניות.

עם אדם הנוטה לאפיזודות מאניות, השתדל להציב כללים במהלך תקופות של מצב-רוח יציב ודון איתו בנקיטת צעדי בטיחות, כגון בזמנים שבהם עדיף למנוע ממנו גישה לכרטיסי אשראי, לזכויות בבנק או למפתחות הרכב. כמו דיכאון אובדני, גם מאניה בלתי נשלטת עלולה לסכן את חייו של האדם. בשני המקרים אשפוז עשוי להועיל.

לעולם אל תתעלם מהערות לגבי התאבדות, או לגבי היזק עצמי. אם למישהו שאתה מכיר יש מחשבות על מוות או על התאבדות, דבר עם המטפל שלו. אל תבטיח סודיות אם אתה חושב שמישהו שוקל להתאבד. אם נראה לך שהוא מסוגל להזיק לעצמו, התקשר לפסיכיאטר המחוזי באזור, או לשירותי החרום.

תמיכה נפשית גם היא חשובה מאוד, כולל הבנה, סבלנות, חיבה ועידוד. היכנס עם האדם בשיחה והקשב לו רוב קשב. השתדל לא לנהוג כמטפל או להעלות תשובות לדאגותיו. לעתים קרובות אנשים פשוט רוצים מישהו שיקשיב להם. אל תבטל רגשות שהביע, אלא הצבע על המציאות והצע תקווה. הזמֵ ן את האדם המדוכא להליכה, לטיול, ולפעילויות אחרות.

עליות וירידות במהלך תקופות שונות בחיים הן תופעה נורמאלית. ברם, אנשים הסובלים מההפרעה הדו-קוטבית מתקשים מאוד לתפקד בעבודה, בבית הספר או במערכות יחסים אישיות. למרבה הצער, רבים אינם מקבלים את העזרה הנחוצה בשל הסטיגמה הנלווית למחלה — או מפני שאינם מבינים או מכירים בתסמינים. אולם, חשוב להכיר בכך שההפרעה הדו-קוטבית ניתנת לטיפול.

עם העזרה והתמיכה הנכונות, ההפרעה הדו-קוטבית ניתנת למיתון. ישנן פריצות דרך אדירות בטיפול בהפרעה הדו-קוטבית  כך שאנשים הסובלים ממנה יכולים לחיות חיים טובים ומוצלחים יותר. 
זכור, אינך לבד. יש הרבה תמיכה והדרכה שתוכל להיעזר בהם בדרכך.
התקשר למשגב בטלפון 02-5808008 וקבל את העזרה והעידוד שלהם אתה זקוק.

משגב, יעוץ והכוונה לבריאות הנפש

 

עוד בלב אבות על הפרעות דיכאוניות:

"הורות והתבגרות": התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער . על התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער. איך לתת מענה חיובי של מניעה? איך לדבר עם נוער על התמודדות עם מצוקה חריפה שנראת שאין לה מוצא?

בננו מאיים בהתאבדות . בננו משתמש לאחרונה בביטויים חריפים הרומזים על כוונתו להתאבד חלילה. הוא מסרב בתוקף ללכת לטיפול. מה לעשות?

התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים. כל שנה מתאבדים בישראל 70-90 בני נוער, ועל כל התאבדות כזו יש עשרה ניסיונות שלא דווחו. איך תדעו אם הדיכאון של בן הנוער הפרטי שלכם לא מגיע עד כדי סכנת התאבדות? הפסיכולוגית הקלינית שרון זיו ביימן מסבירה.

פינת הרב גודמן: התייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות. על מורכבות הפרסום והתייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות – רצון המשפחה והחברים להתאבל ולהנציח לעומת עידוד מקרים נוספים חלילה.

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים.  מהי הפרעה דיכאונית? האם היא קיימת אצל מתבגרים? מידע מקצועי.

על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות המתבגר מגלה סימני דיכאון. מתי צריך לדאוג?

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים

מהן הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים?

אם אתם חושבים שילדכם או המתבגר במשפחתכם סובל מהפרעה דיכאונית עליכם לדעת שקיימים שני סוגים:

  • דיכאון ראשי עיקרי (major depression), שנקרא גם דיכאון חד-קוטבי (unipolar depression).
  • דיכאון מאני (manic depression) שנקרא גם הפרעה דו-קוטבית (bipolar Disorder).

עד לפני חמש עשרה שנה לא חשבו שילדים ומתבגרים עלולים לסבול מהפרעות דיכאוניות. אולם עתה הרופאים מודעים להפרעות האלו הן אצל ילדים והן אצל מתבגרים. ברוב המקרים ניתן לאבחן את אותם הסימנים כמו אצל מבוגרים. בממוצע 2% מבין הילדים ו – 5% מבין המתבגרים נמצאים בין הנפגעים. על מנת להגיע לאבחנה מדויקת צריך לאבחן במשך לפחות שבועיים מצב רוח דיכאוני, ובנוסף לפחות ארבעה סימנים נוספים או שלושה סימנים אצל ילדים בגיל למטה משש (ראה טבלה להלן).

דיכאון ראשי

דיכאון ראשי הוא בעיה רפואית רצינית ואין לבלבל אותו עם העליות והירידות במצב הרוח המקובלות אצל ילדים ומתבגרים. אירוע לא מטופל עלול להימשך בממוצע שבעה חודשים. ארבעים אחוז מבין הנפגעים סובלים מהישנות המחלה תוך שנתיים. אחד מתוך שלושה ילדים דיכאוניים מפתח סימנים פסיכוטיים כגון: הזיות, מחשבות שווא או פרנויה. אפילו לאחר החלמה רוב הילדים מתקשים באופן משמעותי לתפקד בחברה.

מתבגרים הסובלים מדיכאון הם בסיכון משמעותי להתאבדות ולעתים קרובות מתקשים לתפקד בחברה, נוטים לצרוך סמים ומשקאות ומתקשים לקיים קשרים אישיים.

סימנים של דיכאון

1. שינוי בתיאבון או במשקל הגוף (עליה או ירידה). אצל ילדים אין עליה במשקל בהתאם לגיל.

2. שינוי בהרגלי השינה (נדודי שינה או שינה רבה מידי) כמעט בכל יום.

3. התנהגות עצבנית או שקטה מידי.

4. העדר עניין או הנאה.

5. העדר מרץ – עייפות כמעט בכל יום.

6. רגשות של חוסר ערך אישי ורגשי אשם לא מבוססים.

7. קושי בריכוז, חוסר יכולת להחליט.

8. התנהגות קולנית פוגעת ולא חברותית.

9. התפרצויות אלימות וקושי בשליטה עצמית.

10. היעדרויות מבית-הספר והסתלקות מאירועי חברה ופעילויות ספורט.

11. מחשבות חוזרות ונשנות על מוות, התאבדות בפועל או בנטייה.

הפרעה דו-קוטבית

כאשר לילד הסובל מדיכאון ראשי יש גם סימנים מאניים, האבחנה הנכונה היא הפרעה דו-קוטבית או דיכאון מאני. ההפרעה הזאת מאופיינת בשני סוגי הסימנים:

א. סימנים של דיכאון ראשי

ב. סימנים מאניים

מאניה מתבטאת במצב רוח מרומם או רגזנות, מרץ נפשי וגופני חריג וביטחון עצמי ללא שיעור. הפעילויות המאניות אינן ממוקדות, אימפולסיביות וללא מטרה ותכלית, הגורמות לעתים קרובות להפרעות ולקשיים מרובים. דוגמה לכך עשויה להיות ילד המסרב לישון, מתעקש לבצע פעילויות קשות מאוחר בלילה, מדבר ללא הפסקה ובכפייתיות ומסרב להקשיב לאחרים או לציית להוראות.

כאחוז מכלל האוכלוסייה סובלים מן ההפרעה הזאת. כ 25% מן הנפגעים מקבלים את ההתקף הראשון בגיל ההתבגרות. אצל רבים מביניהם ההפרעה הזאת קיימת במהלך כל החיים כאשר התקפים של דיכאון או מניה חוזרים לעתים קרובות.

מהם הגורמים ל הפרעות דיכאוניות ?

אלו הן הפרעות על בסיס גופני, המאופיינת בהפסקות של המעבירים הנוירולוגיים בתוך המוח. מחקרים מדעיים מצביעים על הבדלים ביולוגיים אצל ילדים ומתבגרים מדוכאים בהשוואה לקבוצות נורמאליות. גורמים גנטיים חשובים ביותר בהתפתחות ההפרעות האלו. המקרים הקשים ביותר של הפרעה דו-קוטבית אצל ילדים ומתבגרים מופיעים לרוב במשפחות בעלות בסיס גנטי בולט של המחלה.

אלו טיפולים יעילים ב הפרעות דיכאוניות ?

בהפרעות דיכאוניות צריך טיפול של פסיכיאטר בעל התמחות בתחום ילדים ומתבגרים ובעל ניסיון קליני מקיף בתחום זה. הטיפול כולל בעיקר תרופות, פסיכותרפיה ומתן מידע, כלים ותמיכה למשפחה.

טיפול תרופתי

לטיפול תרופתי מתאים יש השפעה מכריעה על מהלך ההתפתחות של שתי ההפרעות. המחקר המתקדם בקשר לבסיס הגופני של הפרעות נפשיות אצל ילדים העלה את מודעות הרופאים לרשום להם תרופות פסיכיאטריות. החלטות בנדון צריך לקבל בזהירות בשיתוף מלא עם ההורים. על הרופא לתת הסבר מלא ומקיף על הסיבות למתן התרופות, התועלת שהן עשויות להביא, תופעות לוואי אפשריות וחלופות אחרות. לתרופות מסוימות יש השפעה חיובית בהתמודדות עם סימנים מיידיים ולזמן ארוך אצל ילדים הסובלים מהפרעות נפשיות.

פסיכותרפיה

קיימות גישות רבות ושונות בעזרה לילדים הסובלים מהפרעות רגשיות קשות. בדרך כלל הטיפול יכלול שיחות ארוכות עם הילד על הרגשות והבעיות שלו. הטיפול הזה יתמקד בעזרה להבין את הבעיות הנוכחיות שלו וכיצד הוא יוכל לשפר את היחסים שלו עם הסובבים אותו.

טיפול התנהגותי – שנקרא לפעמים שינוי התנהגותי מתמקד בהתנהגות החיצונית של הילד ומנסה לשנות את אותם דברים שאינם מקובלים או גורמים לתוצאות שליליות. גישה זו מעודדת מתן פרסים עבור התנהגות חיובית ומחזקת את יכולת ההתמודדות האישית. המשפחה מהווה חלק חשוב באסטרטגיה לשינוי ההתנהגות בכל הסביבה של הילד.

טיפול תומך – לעתים קרובות מכנס קבוצה של צעירים שיש להם בעיות דומות ועוזר להם להתגבר על הבדידות במאמץ להתגבר על הבעיות שלהם ובהענקת סביבה אוהדת לשיחה גלויה על פחדים ובעיות. לעתים גם בני המשפחות לוקחים חלק בסוג זה של טיפול קבוצתי, בעיקר כשזה ממוקד בהקלת הלחצים בבית ומתן כלים להתמודדות.

בלי קשר לסוג הטיפול שעליו הגעתם להסכמה עם המטפלים המקצועיים, חשוב ביותר ליצור בסיס הבנה רחב עם המטפל בילדכם. כהורים עליכם להיות מיודעים ומעורבים בטיפול של ילדכם. הורים יעדיפו לעבוד עם מטפל המוכן להתחשב בתפקידכם ולא מתייחס אל המשפחה כמקור לבעיה של ילדכם, אלא רואה בכם גורם מחזק ותומך.

תמיכה במשפחות – זה עוזר למשפחות לדעת שהם לא בודדות ושניתן לקבל תמיכה במאבק שלהן. בני המשפחה יכולים ללמוד טכניקות התמודדות ולהבין טוב יותר את מהות ההפרעות הדיכאוניות.

מתוך אתר האינטרנט "בנפשנו" – מוקד לנפגעי נפש ומשפחותיהם. המוקד הפסיק את פעילותו ואתר האינטרנט כבר לא קיים.

עוד מאמרים בלב אבות על דיכאון והתאבדות בקרב בני נוער:

התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים. כל שנה מתאבדים בישראל 70-90 בני נוער, ועל כל התאבדות כזו יש עשרה ניסיונות שלא דווחו. איך תדעו אם הדיכאון של בן הנוער הפרטי שלכם לא מגיע עד כדי סכנת התאבדות? הפסיכולוגית הקלינית שרון זיו ביימן מסבירה.

"הורות והתבגרות": התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער . על התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער. איך לתת מענה חיובי של מניעה? איך לדבר עם נוער על התמודדות עם מצוקה חריפה שנראת שאין לה מוצא?

"ובחרת בחיים"- מניעת התאבדות בקרב מתבגרים מדוע מתבגרים מתאבדים? האם קיימות שיטות טיפול?

בננו מאיים בהתאבדות . בננו משתמש לאחרונה בביטויים חריפים הרומזים על כוונתו להתאבד חלילה. הוא מסרב בתוקף ללכת לטיפול. מה לעשות?

פינת הרב גודמן: התייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות. על מורכבות הפרסום והתייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות – רצון המשפחה והחברים להתאבל ולהנציח לעומת עידוד מקרים נוספים חלילה.

מדריך להפרעה דו-קוטבית (מניה-דפרסיה) מהי מניה-דפרסיה? סימנים ודרכי טיפול

על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות המתבגר מגלה סימני דיכאון. מתי צריך לדאוג?

נפש חצויה

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

במדור "תמונת חיים" נעלה סרטים המציגים תמונות חיים מעולמו של המתבגר וממערכת היחסים שלו עם הוריו.

סרט זה הוכן והופק על ידי תלמידי/ות תיכון במגמת תקשורת. באמצעותו ניתן להכיר מקרוב את מחשבותיהם ותחושותיהם של מתבגרים בסוגיות שמעסיקות אותם וממלאות את עולמם האישי.

"נפש חצויה" / אולפנת צפירה  (16:35 דקות)

אפרת נאלצת להתרגל למציאות חדשה. אביה חולה במאניה דפרסיה והוא חוזר לביתו במפתיע בערב פורים. אפרת מתביישת ונרתעת, כועסת וחוששת. החיים משתנים במפתיע. לצדה של אפרת ניצב החבר, גיא, אשר מגלה צדדים נסתרים בסיפור של חברתו, ותומך בה בשעת משבר.

על הערך התזונתי של נייר סופג

בחנויות רבות מוכרים "תחליפים". כך ניתן למשל למצוא במקררים "תחליף גבינה" אשר על עטיפתה מובלטת יתרונה: "נטול כולסטרול". מה ששוכחים לכתוב הוא כי התחליף גם חסר את כל היתרונות הייחודים של גבינה. אמנם אין בו כולסטרול, אך גם באכילת נייר סופג אין כולסטרול…

תופעת התחליפים הזולים נטולי ערך ממשי פרצה גם לשדה החינוך והטיפול. לא מעט אנשים מתמודדים עם קשיי חיים וחפצים לקבל ייעוץ מקצועי מסודר לבנם או לעצמם. רבים מהם מתפתים לפנות לטיפול נפשי אצל כל מיני אנשים נחמדים שהם נטולי השכלה לחלוטין בתחומי הנפש. הם אמנם מקפידים לקרוא לעצמם 'מנחה' במקום 'יועץ' ולהיפך, כדי להינצל מהאשמה של התחזות. אך אדם פשוט כמוני, שאינו בקיא ברזי ההגדרות, נופל בפח וניגש לקבל טיפול עבור בנו או עצמו אצל כל מיני מומחים בשיטות משונות שמעולם לא עמדו בביקורת מקצועית. מטפלים מטעם עצמם שהתמחו בשיטות עם שמות במגוון כינויים או צירופי אותיות – עלולים לסכן אתכם ואת ילדכם. האם הייתם מתקנים את בלמי הרכב אצל אדם שופע חום וכריזמה, שאכן חפץ בטובתך אך מעולם לא למד מכונאות ואינו כפוף לפיקוח שיטתי רצוף? אדם ש-"התמחה" בכל מיני שיטות עם ראשי תיבות שלא אומרים לך דבר? (גילוי נאות: הכותב אינו מטפל ואינו מעניק ייעוץ נפשי).

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

מדריך להפרעות אכילה

לקריאת המאמר בפורמט PDF לחצו כאן

מבוא

 

הפרעות אכילה הן מצבים מורכבים שסיבותיהם אינן ידועות. הן עשויות לנבוע משילוב של גורמים התנהגותיים, רגשיים, פסיכולוגיים, ביולוגיים, בין-אישיים וחברתיים. לעתים קרובות נכנסים אנשים עם הפרעות אכילה לתהליך של מאבקי שליטה עם המזון, בניסיון להגיע לדימוי גוף מושלם או לחילופין בניסיון להתמודד עם רגשות ותחושות שהם רואים כ“גדולים עליהם“, כלומר, מעבר ליכולת ההתמודדות שלהם. דיאטות, אכילה כפייתית וטיהור הגוף עשויים להיראות כפתרון לבעיותיהם של אנשים מסוימים. ברם, דפוסים שכאלה מזיקים בסופו של דבר לבריאות הגופנית והרגשית של האדם, להערכתו העצמית ולתחושת היכולת והשליטה שלו.

למרות היותה מוגנת במובנים רבים מכלל החברה, מתגלים בקהילה החרדית לא מעט מקרים של הפרעות אכילה. הצעד הראשון לטיפול יעיל בהפרעות אכילה הוא השגת מידע רב ככל הניתן על התסמינים, הסיבות והטיפולים למצבים אלו.

הפרעות אכילה אינן נובעות מכשל של כוח הרצון או מכשל התנהגותי. אלו הן מחלות אמיתיות שבהן דפוסי אכילה לקויים מקבלים חיים משל עצמם, והן ניתנות לטיפול.

בעוד שהפרעות אכילה מופיעות ברוב המקרים אצל נשים, ישנו גם שיעור מסוים של גברים הלוקים בהן.

ישנם שלושה סוגים עיקריים של הפרעות אכילה:

  • אנורקסיה נרבוזה
  • בולימיה נרבוזה
  • בולמוסי אכילה

לעתים קרובות יש חפיפת תסמינים בתוך כל אחת מהפרעות האכילה או תנודות בין הפרעות שונות: לאנורקסיה יכולים להיות תסמינים המצויים גם בבולימיה ולהפך. לכל הפרעות האכילה יש אפיונים פסיכולוגיים משותפים, כגון ראיית נושא המזון כמרכז החיים, הדגשת-יתר של דימוי הגוף על חשבון תחומי חיים אחרים (כפי שמתבטא במחשבה ש“לו הייתי רזה היו חיי נפלאים, היו לי חברים והייתי מרגיש טוב עם עצמי“).

בידוד חברתי הוא תוצאה שכיחה של הפרעת אכילה, ועלול לעתים קרובות להחמיר את התסמינים.

 

אנורקסיה נרבוזה

מהי אנורקסיה נרבוזה?

 

אנורקסיה נרבוזה היא הפרעת אכילה מסוכנת מאוד שבה אדם מונע מעצמו מזון באופן מכוון ועלול להרעיב את עצמו עד מוות, פשוטו כמשמעו, בניסיון להיות מה שנדמה לו כ‘מספיק רזה‘. ההפרעה כוללת סירוב לשמור על משקל גוף נורמלי, ולו גם מינימלית, כמתבקש לפי גילו של האדם, גובהו ומבנה גופו. הדבר נעשה על ידי הימנעות מאכילה, התעמלות-יתר, ו/או אופני היטהרות שונים. רוב חולי האנורקסיה מגיעים למצבם המורעב לאחר ירידה משמעותית במשקל. אצל חולים צעירים יותר (דהיינו, מתבגרים) האנורקסיה עלולה להתבטא בכך שאינם עולים במשקל כצפוי לגילם ולגובהם.

ההערכה העצמית של אנשים בעלי הפרעה זו מושפעת מאוד מצורת גופם וממשקלם. אפילו במצב של רזון קיצוני, האדם אנורקסי משוכנע, על פי תפיסת דימוי-הגוף המעוותת שלו, שהוא ”שמן“. מבחינתו נתפסת הירידה במשקל כהישג אישי מרשים וכהוכחה למשמעת עצמית יוצאת מן הכלל, בעוד שעלייה במשקל נתפסת אצלו ככישלון בלתי קביל בשליטתו העצמית.

ההפרעה מופיעה בדרך כלל סביב גיל ההתבגרות ותחילתה קשורה לעתים קרובות לאירועי חיים מלחיצים. בעוד ש-%90 מהמקרים מופיעים אצל נשים צעירות, ההפרעה חמורה לא פחות כשהיא מופיעה אצל גברים.

במאמץ בלתי נלאה לרדת במשקל, אנורקטים מפחיתים את צריכת המזון והקלוריות שלהם באמצעות שיטות נוקשות כגון הורדת מה שהם תופסים כמזונות שומניים או עתירי-קלוריות מהתפריט, תוך שהם מגבילים את צריכתם לכמה מוצרי מזון ’בטוחים‘ בודדים; וסירוב לאכול בפרהסיה, והשקעת מאמצים רבה בהתחמקות מאכילה אפילו עם חברים קרובים או עם בני משפחה. ישנם אנורקטים המקיימים טקסי מזון מוזרים (כגון קיצוץ המזון לחתיכות קטנות מאוד לפני האכילה, העברת המזון ממקום למקום על הצלחת, ועוד). אנורקטים הופכים בעלי אובססיה לעניין המזון – הם עשויים לאסוף ולצבור אותו, לשאת עמם מלאי של סוכריות – אך מבלי שירשו לעצמם לטעום ממנו.

 

תסמינים של אנורקסיה

 

תסמינים הקשורים לאנורקסיה:

 

  • חשיבה כפייתית על מזון
  • דאגת-יתר לצורת הגוף ולמשקלו
  • אובדן משקל משמעותי בהעדר מחלה אחרת שיש בה כדי להסביר זאת
  • הפחתה ניכרת באכילה המלווה בתחושת גאווה והישג בשל הכחשת תחושת הרעב
  • דיאטות קפדניות למרות העדר בעיית משקל
  • הרגלי אכילה יוצאי דופן, כדוגמת העדפה של מזונות במרקם או בצבע מסוימים, ארגון כפייתי של המזון על הצלחת, בחירה כפייתית של תערובות מזון בלתי רגילות
  • שגרות התעמלות קפדניות ותובעניות באופן מופרז
  • שקילה עצמית, מדידה של אזורי גוף מסוימים, ובדיקה עצמית בראי שוב ושוב במהלך היום
  • דיכאון
  • נדודי שינה
  • עצירות ובעיות עיכול אחרות
  • רגישות-יתר למזג אוויר קר
  • מצב רוח מכונס או פגיע ועצבני
  • בעיות פריון ובעיות הורמונליות
  • תשישות
  • קצב לב וטמפרטורת גוף נמוכים מהרגיל
  • מצבי לב בלתי נורמליים
  • ירידה בחילוף החומרים הכללי בגוף (הקצב שבו הגוף שורף
    קלוריות)
  • שחיקה דנטאלית
  • הפסקת מחזורי וסת
  • צמיחת שיער דק על הפנים ועל הגב
  • נשירת שיער
  • אנמיה (חוסר דם) חמורה
  • עור יבש ודביק
  • פעולת כליות לקויה
  • תפיחות ונפיחות באצבעות, בקרסוליים ובפנים

 

סיכונים בריאותיים באנורקסיה

 

הסיכונים הבריאותיים באנורקסיה חמורים ביותר. מבין הלוקים בהפרעה זו, גם אלה המוכנים להודות כי הם רזים נוטים בדרך כלל להכחיש שלמצב התת-תזונה שלהם ישנן השלכות חמורות.

בעיות לב הן הסיבה הרפואית השכיחה ביותר למוות אצל אנשים עם אנורקסיה חריפה; קצב הלב עלול לרדת באופן מסוכן, מצב הידוע כבראדיקֲרדֵיה, או, כפי שקורה במקרים רבים, שרירי הלב המורעבים פשוט קטֵנים. יש הסובלים מנזק עצבי ומהתקפי עוויתות, מחשיבה לקויה ו/או מבעיות עצבים כרוניות בידיים וברגליים.

  • סריקות מוח מראות ששינויים מבניים ופעילות בלתי נורמלית מתרחשים בחלקים מסוימים של המוח במצבי אנורקסיה. בעוד שחלק מהשינויים הללו יכולים לחזור לתקנם כשהמשקל חוזר לרמה נורמלית, הרי שישנן עדויות המראות שנזקים מסוימים עלולים להיות בלתי הפיכים.
  • אדם עלול להיכנס לדיכאון, המייצר בתורו שרשרת מסוכנת של הפרעות רגשיות וגופניות; רעב ממושך מוביל לדיכאון, השוחק את ההערכה העצמית ואת הביטחון העצמי. שחיקה זו מגבירה את הצורך בעמידה מוגברת על המשמר מבחינת השליטה במשק קל, וכן מבחינת ההחלטה הנחושה-עוד-יותר שלא לאכול.
  • על פי מחקרים מסוימים, למעלה ממחצית מקרי המוות המתרחש שים כתוצאה מאנורקסיה קורים על ידי התאבדות.

סיבוכים רפואיים נוספים המתקשרים לאנורקסיה:

 

  • לחץ דם נמוך באופן מסוכן
  • ספירת כדוריות דם לבנות נמוכה
  • עצירות כרונית
  • אוסטיאופורוזיס (עצמות נוקשות וחלשות)
  • למתבגרים – האטה בגדילה ובהתפתחות, נמיכות קומה
  • אובדן מחזורי וסת
  • אי-פוריות
  • ציפורניים חלשות

בולימיה נרבוזה

 

מהי בולימיה נרבוזה?

 

בולימיה נרבוזה היא הפרעת אכילה חמורה העלולה להסתיים במוות אם אין מטפלים בה. לאנשים עם בולימיה נרבוזה יש בולמוסי אכילה – הם צורכים כמויות גדולות של מזון תוך זמן קצר, ומיד ’מתנקים‘, בטהרם את גופם מהמזון שזה עתה אכלו על ידי גרימת הקאה מכוונת, על ידי חוקנים, או באמצעות חומרים משלשלים חריפים, משַׁתנים ותרופות אחרות. ישנם אנשים עם בולימיה נרבוזה המפצים על אכילתם המופרזת בדרכים בלתי ראויות אחרות, כגון צומות או התעמלות ברמות בלתי סבירות. אם אין מטפלים בבולימיה נרבוזה היא עלולה להוביל לבעיות חמורות ואפילו מסכנות-חיים כגון נזק ללב, לכליות, למערכת העיכול, וכן לשחיקה חמורה של השיניים. התנהגויות מסוכנות של הרס עצמי ושל פעולה על פי דחפים פרועים עלולות להתלוות לבולימיה, ובהן קלפטומניה (נטייה לגנוב מכל הבא ליד), פציעה עצמית, שימוש מופרז באלכוהול ו/או בסמים, והתנהגות מופקרת. דיכאון בו-זמני גם הוא שכיח.

הבולימיה נוטה להתפתח במהלך גיל ההתבגרות. בעלי ההפרעה בדרך כלל מרגישים חוסר שליטה קיצוני במהלך בולמוסי האכילה שלהם ואפיזודות הטיהור, שבעקבותיהם הם סובלים מרגשי בושה קשים, מתחושות אשם ומשנאה עצמית. כיוון שהם מתביישים בהתנהגותם הם בדרך כלל דואגים להתנקות מהמזון לאחר אכילתו, ועל פי רוב מצליחים לעשות זאת בהיחבא, כך שבעייתם נותרת סמויה מעין רואים. אפילו בני משפחה וחברים קרובים עלולים להתקשות להבחין בבולימיה אצל יקירם.

 

תסמינים של בולימיה

 

תסמינים המתקשרים לבולימיה

 

  • חשיבה כפייתית על מזון
  • דאגת-יתר לצורת הגוף ולמשקלו
  • אפיזודות של בולמוסי אכילה – צריכת כמויות מזון מופרזות בהתחשב בפרק הזמן הקצר של הצריכה או בנסיבות אחרות
  • אפיזודות של היטהרות בניסיון להיפטר מיידית מהמזון שזה עתה נאכל על ידי גרימת הקאה, שימוש בחוקן, או תרופות וחומרים משלשלים חריפים
  • צומות או התעמלות מופרזת כדי לנסות ולפצות על בולמוס האכילה
  • ביקורת עצמית וזלזול עצמי; מצב רוח ירוד; תחושות בושה ואשמה במהלך בולמוס האכילה וההיטהרות

אם כי אכילה כפייתית והיטהרות בדרך כלל קורים בהיחבא או עד כמה שניתן באין רואה, הסימנים לכך שאדם סובל מבולימיה מתגלים עם הזמן.

סימני האזהרה כוללים:

 

  • מחזור וסת בלתי קבוע
  • עצירות
  • לחיים תפוחות
  • שחיקה וריקבון בשיניים
  • חולשה כללית
  • נפיחות בבלוטות הרוק
  • שומות או גלדים על גב היד ופרקי האצבעות משפשוף מתמיד כנגד השיניים בעת גרימת ההקאה המכוונת
  • ראיות להתקפי האכילה, הכוללות היעלמות כמויות גדולות של מזון בתוך פרקי זמן קצרים, או הימצאות עטיפות וקופסאות מזון המורות על צריכה גדולה של מזון
  • ראיות לגבי התנהגויות של היטהרות, כולל הליכות תכופות לשירותים לאחר ארוחות, סימנים ו/או ריחות של הקאה, הימצאות עטיפות או חפיסות של משלשלים או של משַׁתנים
  • התרחקות מחברים והימנעות מפעילויות רגילות

סיכונים בריאותיים בבולימיה

 

בולימיה מתקשרת לכמה סיכונים בריאותיים הכרוכים בנזק גופני חמור מאוד. מחזורי האכילה וההיטהרות עלולים להזיק לכלל מערכת העיכול וההיטהרויות עלולות להוביל לחוסר איזון אלקטרוליטי וכימי בגוף, המשפיעים על הלב ועל תפקודי אברים מרכזיים נוספים.

ההשלכות הבריאותיות של הבולמיה כוללות:

  • חוסר איזון אלקטרוליטי, העלול להוביל לאי-סדירויות בקצב הלב, לדום לב ולמוות. חוסר איזון אלקטרוליטי נגרם מהתייבשות ומאובדן אשלגן ונתרן מהגוף כתוצאה מההיטהרויות.
  • דלקת ואפשרות של קרע בוושט כתוצאה מהקאות תכופות
  • קרע עיכולי הוא תוצאה לא שכיחה אך אפשרית של בולמוסי
    אכילה
  • לחץ דם נמוך באופן מסוכן
  • דימום ודלקת בגרון
  • בעיות עיכול ומעיים

 

הפרעת בולמוסי האכילה

 

מהי הפרעת בולמוסי האכילה?

 

האפיונים המרכזיים של הפרעת בולמוסי האכילה הם אפיזודות חוזרות ונשנות של צריכה בלתי נשלטת של כמויות מזון גדולות, ללא היטהרות לאחר מכן. להשמנה המתקשרת בדרך כלל להפרעה זו עלולות להיות השלכות בריאותיות קשות, אף כי בעיות הבריאות הנובעות ממצב זה מתפתחות לעתים במשך תקופה ארוכה יותר מאשר בבולימיה ובאנורקסיה. אנשים עם הפרעת בולמוסי האכילה סובלים סבל פסיכולוגי רב. הם נמצאים במצוקה קשה ומתביישים באורח האכילה שלהם. הם חשים גועל ואשמה הן במהלך אפיזודות האכילה הכפייתית והן לאחריהן, ומנסים להסתיר את דפוסי האכילה הפרועים שלהם מחברים ומבני משפחה, לעתים קרובות ללא הצלחה.

ההשלכות של חוסר טיפול בבולמוסי האכילה עלולות להיות חמורות. ההפרעה מתקשרת להשמנה, או להפרעות אכילה נוספות. חשוב לציין ששיעור ניכר מהאנשים השמנים מאוד אינם סובלים מהפרעה זו, ושישנם, לעומת זאת, אנשים בעלי משקל ממוצע שכן סובלים ממנה. הקריטריון החשוב ביותר להבחנה הוא עצם טבען של ההתנהגות, הגישות, הרגשות והמצב הפסיכולוגי של האדם באותו זמן. הסובלים מהפרעת בולמוסי האכילה מצויים בסיכון גם להתפתחות בעיות אחרות כדוגמת דיכאון. שלא כמו באנורקסיה, הפרעת בולמוסי האכילה מופיעה אצל גברים בשיעורים גבוהים יותר מאשר אצל נשים.

 

תסמינים של הפרעת בולמוסי האכילה

 

כמעט כל אחד אוכל, מפעם לפעם, יותר מכפי שהוא צריך. אדם עם הפרעת בולמוסי האכילה עושה זאת לפחות פעמיים בשבוע במשך תקופה של 6 חודשים לפחות – וסובל מרוב, אם לא מכל, התסמינים הבאים:

  • מחשבה כפייתית על מזון
  • דאגת-יתר לצורת הגוף ולמשקלו
  • אפיזודות תכופות של אכילת כמויות מזון בלתי רגילות
  • שליטה לקויה באופן משמעותי על איכות וכמות המזון הנאכל
  • מהירות אכילה גבוהה בהרבה מהרגיל
  • אכילה עד מעבר לתחושת השובע הנעימה
  • אכילה לבד בשל בושה בעטיה של כמות המזון הנצרך
  • איכויות דיסוציאטיביות להתקפי האכילה הכפייתית, כלומר תחושת קהיון או ’ריחוף‘
  • תחושות של גועל עצמי, דיכאון או אשמה במהלך התקפי האכילה ולאחריהם

 

סיכונים בריאותיים של הפרעת בולמוסי האכילה

 

חלק מהסיכונים הבריאותיים של הפרעת בולמוסי האכילה והשמנת-יתר הם:

 

  • לחץ דם גבוה
  • רמות כולסטרול גבוהות
  • מחלות לב
  • סוכרת מליטוס
  • תחלואת כיס המרה

ידוע שלאנשים רבים הסובלים מהפרעת בולמוסי האכילה יש היסטוריה של דיכאון, ברם, עדיין לא הוברר אם הדיכאון הוא הגורם או התוצאה של הפרעת האכילה.

מצויים אנשים הסובלים מהפרעה זו בדרגות שונות של השמנה. לרובם יש היסטוריה של ניסיונות דיאטה כושלים והם חשים מיואשים ונכונים לכל לגבי אי-יכולתם לשלוט בתצרוכת המזון שלהם. נמצא קשר בין עריכת דיאטות לבין כל סוגי הפרעות האכילה. אכן, בעוד שדיאטה אולי לא תגרום להפרעת אכילה באופן ישיר, הרי שהאובססיה התמידית עם עניין המזון והמאבק בתחושת הרעב גולשים לעתים קרובות אל מקומות של חולשה ופגיעוּת פסיכולוגית בנפש. בימים אלה נערכים כמה מחקרים המתמקדים בהשפעותיהם של הכימיקלים במוח ושל המטבוליזם על הפרעות אכילה.

 

גורמיהן של הפרעות אכילה

 

להפרעות אכילה אין גורם יחיד כי אם מגוון גורמים הנמצאים ביחסי גומלין מורכבים. גורמים אלה עשויים לכלול רגישויות נפשיות ואישיות, לחצים משפחתיים, ונטיות גנטיות או ביולוגיות אפשריות, שכולן עלולות להתחזק בשל המגמה התרבותית המזהה יופי עם גזרה רזה.

 

גורמים הקשורים להפרעות אכילה

 

בעוד שהפרעות אכילה עשויות להתחיל ממחשבה רבה על מזון ועל משקל, הן נסבות לעתים קרובות סביב הרבה יותר מאשר מזון. חלק מהגורמים התורמים להפרעות והמסבכים אותן, שנפרט להלן, קשורים למגוון בעיות פסיכולוגיות ואינם יחודיים להפרעות אכילה, בעוד שאחרים מתגלים אך ורק באנורקסיה נברוזה, בבולימיה נרבוזה או בהפרעת בולמוסי האכילה.

 

גורמים פסיכולוגיים העלולים לתרום להפרעות אכילה או לסבך אותן

 

  • הערכה עצמית נמוכה
  • תחושות נחיתות או חוסר שליטה על החיים
  • דיכאון, חרדה, כעסים או בדידות

גורמים בין-אישיים העלולים לתרום להפרעות אכילה או לסבך אותן

 

  • יחסים משפחתיים או אישיים רעועים
  • קושי בהבעת רגשות
  • היסטוריה של לעג או הצקות בשל גודל או משקל
  • היסטוריה של התעללות או פגיעה גופנית

 

גורמים חברתיים העלולים לתרום להפרעות אכילה או לסבך אותן

 

  • לחץ חברתי המפאר את הגזרה הרזה ומציב כערך את השגת ’הגוף המושלם‘
  • הגדרות צרות של יופי הכוללות רק נשים וגברים בעלי משקלי גוף וצורות גוף ספציפיים
  • נורמות תרבותיות המעריכות אנשים על בסיס מראה פיסי ולא על בסיס איכויות ויכולות אישיות

 

גורמים ביולוגיים וגנטיים העלולים לתרום להפרעות אכילה או לסבך אותן

 

  • מדענים עדיין חוקרים את האפשרות שגורמים ביוכימיים או ביולוגיים תורמים להפרעות אכילה מסוימות. אצל אנשים עם הפרעות אכילה, כימיקלים מסוימים במוח השולטים על הרעב, התיאבון והעיכול נמצאו בלתי מאוזנים. משמעותם והשלכותיה הם המדויקות של מצבי חוסר האיזון הללו עדיין נחקרות.
  • המחקר מראה שתיתכן אצל אנשים מסוימים נטייה גנטית לפתח הפרעת אכילה. לדעת המדענים קיימים גנים רבים העשויים ליצור יחסי גומלין עם גורמים סביבתיים ואחרים באופן המגביר את הסיכון להתפתחות המחלות הללו. הניסיונות המחקריים לזהות גנים אלה נמשכים, כמו גם סוגיית התורשתיות של האנורקסיה והבולימיה.

 

גורמים ייחודיים לקהילה החרדית

 

אנו עדים לדיווחים הולכים ומתרבים על הפרעות אכילה בקרב הקהילה החרדית. ייתכנו סיבות רבות לכך, כולל העובדה שאנשים כפי הנראה מודעים יותר לנושא ומוכנים יותר לבקש עזרה (בשלב מוקדם יותר של המחלה). גם לתרבות הכללית של זמננו יש מן הסתם חלק בעליה הזו. בעוד שהיהדות מלמדת שהרמה האידיאלית של היופי היא פנימית, ומדגישה טוּב בסיסי ומידות טובות על פני מראה חיצוני, הרי שהתרבות החילונית, במסגרת הדגשת הסממנים החיצוניים של היופי, מעריצה ומקדמת רזון, ומצליחה להשפיע גם על הקהילה החרדית.

גורמים נוספים ייחודיים לקהילה החרדית התורמים גם הם לתופעה זו כוללים:

  1. התרכזות בסעודות שבת וחג: שבתות וימים טובים הם פן מרכזי של המסורת היהודית. כיוון שיש לנו שבתות וימים טובים מזה אלפי שנים, קשה לומר שאלו מהווים סיבות לגידול בהפרעות אכילה. עם זאת, מה שעשוי להיות נכון (כיוון שלעתים קרובות אנו שוכחים את העיקר – את המטרה המרכזית של סעודות השבת והחג – שהיא הקשר וההזנה הרוחניים) הוא שכיוון שהסעודות האלה מתקיימות לעתים כל כך קרובות, כשהרבה זמן ומאמצים מושקעים בהכנתן – הן עלולות להחמיר את התסמינים אצל אלה שכבר נאבקים בבעיות אכילה ממילא. בנוסף, בעוד שאפיזודת אכילה נחשבת לבולמוס רק אם צריכת המזון מוגזמת יחסית לאותו הקשר או לאותן נסיבות, אנשים החווים קשיים בתחום זה עלולים להתקשות להרגיש בנוח עם אכילתם הרבה – יותר בסעודות שבת ויום טוב ויתכן שיחוו אכילה זו כבולמוס, ובעקבותיה יחושו את תחושת הלוואי של אבדן שליטה ואשמה, ויערכו דיאטות או היטהרויות כתוצאה מכך.
  2. תחרותיות וסטנדרטים של מצוינות: אנשים דתיים וחרדים נוטים לעבוד בחריצות, ולהתרכז בחינוך ובחיי משפחה. ורובם בעלי דחף ושאיפה למצוינות. ברם, כשמצפים לשלמות עד כדי העדר שגיאות או אתגרים, עלולים להתפתח מצבים מסוכנים מאוד שיגרמו לאנשים לחוש חסרי תקווה, בלתי מובנים ונשפטים. היהדות מעריכה את אישיותו של אדם באשר הוא צומח ותורם בתוך ההקשר של נסיבותיו חייו-שלו. אם מצפים ממנו לשלמות (או קרוב לכך), אדם עלול לנסות לשכך את כאבו על אי-השגת השלמות בתחום אחד על ידי הניסיון להשיג שליטה שלמה על איזשהו צד אחר של חייו, והמזון הוא תחום אפשרי להחלת שליטה כזו.
  3. שידוכים: חשוב לאלה הניגשים לשידוכים להיראות נאים ומטופחים. ברם, הדגש על עניין זה ועל סממנים שוליים נוספים כגורם מרכזי בקביעת טיבו של שידוך, מפעיל לחץ עצום על כל מי (כולל ילדים) שעדיין איננו נשוי. גישה זו מכריחה אנשים רבים להתמקד בשאיפה להגיע לשלמות באפיוניהם החיצוניים – אפילו עד כדי התעלמות מרווחתם הנפשית. יתרה מזאת, הערכה וביטוי גלויים של אידיאלים אלה (כלומר: שיחות על השמנה או דיאטות; לומר לאנשים שהם נראים כל כך טוב – כיוון שירדו כל כך במשקל וכו‘) יכולים גם הם לתרום משמעותית לתופעת הפרעות האכילה.

 

יש טיפול – ניתן להחלים

 

הפעולה הראשונה שיש לנקוט היא לחתור בנחישות להשיג עזרה מרופא, לאבחן כל בעיה פיסית שעלולה להיות ולטפל בה מיידית. באנורקסיה יש לפעמים צורך באשפוז כדי למנוע את ההשפעות המסוכנות של ההרעבה, או כדי לרפא את תוצאותיהן. לאנורקסיה יש מרכיבים ביולוגיים, פסיכולוגיים, משפחתיים וחברתיים-תרבותיים, וטיפול יעיל בה כולל שיתוף פעולה של כמה מומחי בריאות, כולל רופא, תרפיסט ודיאטיקן. טיפול בבולימיה נברוזה עשוי גם הוא לדרוש גישה רב-תחומית, במיוחד בהתחלה.

חולי אנורקסיה בדרך כלל מתנגדים מאוד להסתייע בעזרה חיצונית. אפילו כשהם סובלים מבעיות מסכנות חיים, הם נותרים משוכנעים שמצבם מזה-הרעב הוא נורמלי ואף יפה. לעתים מחזקים את ידיהם בהתנגדות זו חברים המעריצים רזון, או החברה המעודדת כמות שומן-גוף מינימלית. ברם, עם התקדמות ההרעבה העצמית, המטופלים וסובביהם כאחד מסכימים שההפרעה היא למעשה הרבה מעבר לעניין של אסתטיקה או של התפארות. בראשיתה של בולימיה החולים בדרך כלל גם מתנגדים לעזרה ורואים את תסמיניהם כפתרון מבריק לתלאות הדיאטה. אנשים עם בולימיה גם מאמינים בתחילה, בטעות כמובן, שיוכלו בקלות להפסיק את התנהגותם זו לכשירצו בכך.

עם התקדמות ההפרעה וכשרמת אובדן השליטה והבידוד הופכים ברורים יותר לסובל עצמו, מופיעה הנכונות לקבל עזרה. אנשים עם הפרעת בולמוסי האכילה עשויים לחוש מצוקה לגבי התסמינים שלהם בשלב מוקדם יותר, ולכן הם גם עשויים להיות יותר מוכנים לקבל טיפול לפני שהבעיה הופכת כרונית. ברם, כשהאדם מחפש את העזרה בעצמו הוא בדרך כלל פונה לכיוון של דיאטות קפדניות, העלולות אף להחמיר את הבעיה בטווח הארוך.

ישנם מטפלים המתמחים במיוחד בתחום זה של עזרה בהפרעות אכילה קשות. הם מספקים מסגרת טיפול בטוחה, מנחמת, בלתי שיפוטית ודיסקרטית שבה ניתן לקבל את העזרה המרוכזת והמיטבית. אותם מטפלים מסוגלים הן לקבוע הבחנה והן לטפל בגורמים הרגשיים והפסיכולוגיים שמתחת לפני השטח, המהווים את רשת היחסים ההרסנית עם המזון, עד החזרה למשקל התקין.

רגשי האשמה ו/או החרדה האינטנסיביים שהמשפחה חווה דומים לאלה של משפחה החיה עם בן משפחה אובדני. בשל סיכון זה, וכיוון שחשוב ביותר שתהיה תמיכה ברמה גבוהה מבני המשפחה כדי להבטיח החלמה טובה יותר של יקירם, יש לעודד תראפיה משפחתית, שנמצאה מועילה מאוד במקרים רבים.

הטיפול היעיל והמשפיע ביותר לאורך זמן להפרעות אכילה הוא פסיכותראפיה על ידי מומחה להפרעות אכילה, בשילוב עם תשומת לב זהירה לצרכים הרפואיים והתזונתיים. באופן אידיאלי צריך ’לתפור‘ טיפול זה למידותיו של המטופל המסוים והוא משתנה לפי סוגי ההפרעות, לפי חומרתן ולפי גיל המטופל. אנורקסיה דורשת אסטרטגיות מובְ נות כדי להפסיק את דפוס ההרעבה, ואלה נלמדות לעתים קרובות במסגרת של אשפוז.

 

דרכי טיפול

 

ניתן לטפל בהפרעות אכילה ולהשיב את המשקל התקין על כנו. ככל  שמאבחנים ומטפלים בהפרעות כאלה מוקדם יותר, התוצאות עשויות  להיות טובות יותר. בעת האבחון על הרופא להחליט אם האדם מצוי בסכנה מיידית המחייבת אשפוז.

אנורקסיה:

טיפול באנורקסיה דורש תכנית ספציפית הכוללת שלושה
שלבים עיקריים:

  1. החזרת המשקל האבוד בשל דיאטות והיטהרויות חמורות.
  2. טיפול בהפרעות פסיכולוגיות כגון עיוות בתפיסת דימוי הגוף,
    הערכה עצמית נמוכה, וקונפליקטים בין-אישיים.
  3. השגת הפסקה ארוכת טווח בהפרעה, ושיקום או החלמה שלמה.
    אבחון וטיפול מוקדמים מעלים את שיעורי הצלחת הטיפול.

בולימיה:

המטרה הראשונית של הטיפול בבולימיה היא להפחית או למנוע את בולמוסי האכילה ואת התנהגויות הטיהור. למטרה זו משתמשים בדרך כלל באסטרטגיות של שיקום תזונתי, בהתערבות פסיכולוגית ותרופתית. בין המטרות הספציפיות של אסטרטגיות אלה נכללים ייסוד דפוס של ארוחות סדירות, שיפור התפיסות הקשורות להפרעות אכילה, עידוד התעמלות בריאה אך לא מופרזת, ופתרון מצבים נשנים כגון הפרעת מצב רוח או חרדה. המטרות והדרכים לטיפול בהפרעת בולמוסי האכילה דומות לאלה של הבולימיה, ומחקרים המתקיימים כיום מנסים להעריך את יעילותן של דרכי ההתערבות השונות.

 

מה נכלל בטיפול?

 

  • טיפול פסיכולוגי חייב לגעת הן בתסמיני הפרעת האכילה הן בכוחות הפסיכולוגיים, הבין-אישיים והתרבותיים התורמים להפרעה או משמרים אותה.
  • על פי רוב הטיפול ניתן על ידי מומחה בריאות מורשה העשוי – אך לא חייב להיות – פסיכולוג, פסיכיאטר, עובד סוציאלי, ו/או רופא בעל ידע בנושא הפרעות האכילה, כדי שיפקח על מצב הבריאות הגופנית הכללית.
  • תיאום הטיפול ייעשה על ידי איש מקצוע מתחום הבריאות שצבר ניסיון בטיפול בהפרעות אכילה.
  • ייתכן שיהיה צורך גם בייעוץ תזונתי. על הייעוץ לשלב חינוך לגבי צרכים תזונתיים עם תכנון ופיקוח על בחירות רציונליות של המטופל הספציפי.
  • אנשים רבים עם הפרעות אכילה מגיבים לתראפיה במרפאות חוץ, כולל תראפיה יחידנית, קבוצתית או משפחתית, ולניהול רפואי על ידי הרופא המטפל העיקרי שלהם. קבוצות תמיכה, ייעוץ תזונתי, ותרופות פסיכיאטריות הניתנות בהשגחה רפואית זהירה וקפדנית הוכחו גם הם כיעילים בעבור חלק מהמטופלים.

טיפול באשפוז (כולל אשפוז מלא, אשפוז חלקי, טיפול חוץ אינטנסיבי ו/או מגורים במקום המיוחד לאנשים עם הפרעות אכילה) נחוץ כשהפרעת האכילה הובילה לבעיות גופניות העלולות לסכן חיים, או לרמה חמורה של בעיות פסיכולוגיות או התנהגותיות. אשפוז דורש על פי רוב תקופת מעקב שבה המטופל מגיע למרפאת-יום ומקבל טיפול המשכי, שבמסגרתו הוא יכול להתבונן בהקשרים הרחבים יותר של הפרעת האכילה שלו, וכדי לבנות על ההצלחה שהושגה במהלך האשפוז.

תכניות טיפול-יום מנוהלות לעתים על ידי מרכזים המקיימים גם שירותי אשפוז, אך ניתנות גם בקליניקות להפרעות אכילה או לבריאות הנפש. יש לעתים קרובות ’גישה צוותית‘ שבה יושבים בצוותא רופאים, תרפיסטים ודיאטיקנים ומקיימים מפגשים יומיומיים או שבועיים על פי צרכי המטופלים. מפגשי תראפיה יחידניים ומפגשים קבוצתיים, פעילויות ושיעורים יומיומיים, תראפיה באמנות, תרופות והערכה תרופתית, ושקילות – עשויות כולן להיות חלק מהמערכת שלך, הכל על פי מה שיש למקום הטיפול להציע.

צרכי הטיפול המדויקים משתנים ממטופל למטופל. חשוב שאדם המתמודד עם הפרעת אכילה ימצא איש מקצוע שהוא סומך עליו כדי שיסייע לו בתיאום הטיפול ואף יפקח על מהלכו.

 

שאלות שחשוב לשאול כששוקלים אפשרויות טיפול

 

ישנו מגוון שלם של גישות לטיפול בהפרעות אכילה. אין גישה אחת הנחשבת אידיאלית בעבור כולם, ברם, חשוב למצוא את האופציה היעילה ביותר לצרכיך שלך. להלן רשימת שאלות שאולי תרצה לשאול כשתתקשר לשירותי תמיכה בהפרעות אכילה. שאלות אלה מתייחסות לתרפיסט יחיד, למקום הטיפול, לשירותים אחרים המטפלים בהפרעות אכילה, או לכל שילוב של אפשרויות טיפול.

  1. מהו הוותק שלך בטיפול בהפרעות אכילה?
  2. איזה רשיון יש לך? אילו תעודות והמלצות יש לך?
  3. מהי הגישה הטיפולית שלך? אנא שים לב שיש סוגים רבים ושונים של גישות טיפול. גישות טיפוליות שונות יהיו מתאימות יותר או פחות לך ספציפית, בהתאם למצבך ולצרכיך האישיים.
  4. באיזה סוג של תהליך הערכה תשתמש בהציעך תכנית טיפול?
  5. איזה סוג של מידע רפואי דרוש לך? האם אצטרך הערכה רפואית בטרם אגש לתכנית הטיפול שאתה מציע?
  6. מה אורך הפגישות? מדי כמה זמן הן מתקיימות?
  7. כמה זמן יארך תהליך הטיפול? לפי מה נדע שהגיע הזמן לסיים את הטיפול?
  8. בקש מהשירות/מטפל פוטנציאלי לשלוח לך עלוני מידע, תכניות טיפול, מחירי טיפול וכו‘. ככל שהשירות יוכל לספק לך חומר כתוב רב יותר, כך תתמצא בנושא טוב יותר.

בעזרת חיפוש נכון תמצא את המטפל היעיל והנכון בעבורך. אם בפגישתך הראשונה אתו תחוש מבוכה, אל תיתן לדבר לרפות את ידיך. הפגישות הראשונות עם כל מטפל שהוא הן לעתים קרובות מאתגרות. דרוש זמן כדי לבנות אמון במישהו שעמו אתה חולק מידע אישי כל כך. אם אתה ממשיך להרגיש שאתה זקוק לתרפיסט אחר, יתכן שתצטרך לשקול לחפש תרפיסט חדש.

 

שאלות שיש לשאול את המטפל

 

זכור שבכל עת במהלך הטיפול שמורה לך הזכות להעלות שאלות ולהתייעץ עם המטפל בכל מה שעולה על דעתך או מדאיג אותך.

לאחר שבחרת מטפל, יתכן שתרצה לשאול שאלות אלה בפגישתך הראשונה עמו:

 

שאלות לגבי הטיפול

 

  1. מהי האבחנה?
  2. על איזו תכנית טיפול אתה ממליץ?
  3. האם אתה תהיה המטפל או שמא יהיה זה מישהו אחר? אם מדובר במישהו אחר, האם האדם הזה מועסק על ידיך או האם מדובר בהפניה? האם אתה תפקח על הטיפול?
  4. מהם הטיפולים החלופיים האפשריים?
  5. מה היתרונות ומה הסיכונים בתכנית המומלצת? ומה לגבי הטיפולים החלופיים?
  6. איזה מקום יהיה לבני משפחה או לחברים בתהליך הטיפול?

 

שאלות הנוגעות למעורבות הורים

 

  1. איך אוכל לסייע ולתמוך בילדי במהלך הטיפול? מהו תפקידי בתוך מערך הטיפול?
  2. באיזו תדירות תשוחח אתי על התקדמות ילדי?
  3. מה אם ילדי לא יהיה מעונין לקבל טיפול?

 

כיצד לגשת למי שסובל מהפרעת אכילה?

 

עצות שימושיות לשיחה עם חבר או עם בן משפחה שנראה לך כמתמודד עם הפרעת אכילה

 

אם אתה מודאג לגבי התנהגות האכילה או גישת האכילה של מישהו, חשוב שתבטא את דאגתך באופן תומך ואוהב. חשוב גם להעלות את הדאגות הללו מוקדם יותר מאשר מאוחר, במקום לחכות עד שהאדם יסבול סבל רב מההשפעות הפיסיות והרגשיות המזיקות של הפרעת האכילה. דבר עם האדם בקול רגוע ואכפתי על הדברים הספציפיים שראית או שהרגשת שגרמו לך לדאוג, ועשה זאת במקום שבו תהיה לכם פרטיות מרבית.

 

מה לומר – צעד אחר צעד

 

  • קבע זמן לדבר. הקדש זמן מיוחד למפגש פרטי ומכובד עם האדם כדי לדון בחששותיך באופן פתוח ובכנות באופן אכפתי ותומך. הבטח שהמקום יהיה נקי מגורמים מסחי דעת.
  • בטא את חששותיך. שתף אותו במה שזכור לך מאירועים ספציפיים שבהם הרגשת חשש לגבי התנהגות האכילה או ההתעמלות שלו. הסבר לו שאתה חושב שדברים אלה עלולים להצביע על בעיה הדורשת טיפול מקצועי.
  • בקש ממנו לברר את העניין עם יועץ, רופא, תזונאי, או איש מקצוע אחר מתחום הבריאות שיש לו ידע בתחום התנהגויות האכילה. תוכל להציע סיוע בקביעת תור או בליווי למפגש הראשון.
  • הימנע מקונפליקטים או ממאבקים. אם הוא מסרב להודות בקיומה של בעיה ועומד על כך שאין סיבה לדאגתך, חזור ובטא את הרגשותיך ואת הסיבות להן, והישאר פתוח ונגיש אליו כמאזין תומך.
  • הימנע מלהטיל עליו אשמה או מלבייש אותו בשל פעולותיו או גישותיו. אל תשתמש בהצהרות ’אתה‘ מאשימות כגון ’אתה פשוט צריך לאכול‘. או, ’אתה מתנהג בחוסר אחריות‘. במקום זאת השתמש במשפטי ’אני‘, כגון ’אני דואג לך כיוון שאתה מסרב לאכול ארוחת בוקר או צהריים‘. או ’מפחיד אותי לשמוע אותך מקיא‘.
  • הימנע מהגשת פתרונות פשטניים. כגון, ’לו רק היית מפסיק, הכל היה מסתדר!‘
  • הבע את תמיכתך המתמשכת. הזכר לו שאכפת לך ושאתה רוצה שהוא יהיה בריא ומאושר.
  • פנייה אל האדם הנראה כסובל מהפרעת אכילה בשלב מוקדם של הבעיה נותנת לו את מיטב ההזדמנויות לטפל בעניין ולהחלים. אל תחכה שהמצב יחמיר עד כדי סכנת חיים. הוא זקוק למרב התמיכה וההבנה – ומוקדם ככל האפשר.

 

עצות שימושיות נוספות:

 

  • למד ככל שתוכל על נושא הפרעות האכילה. קרא ספרים, מאמרים ועלונים.
  • דע להבדיל בין עובדות לבין מיתוסים לגבי משקל, תזונה והתעמלות. ידיעת העובדות תסייע לך להפריך טענות שגויות שבן-שיחך אולי טוען כתירוצים לשמירה על דפוס האכילה הבעייתי שלו.
  • היה ישיר. דבר בפתיחות וביושר על חששותיך עם האדם המתמודד עם הפרעות האכילה או עם בעיות דימוי הגוף. הימנעות או התעלמות לא יעזרו.
  • היה אכפתי אך תקיף. העובדה שאכפת לך מחברך או מבן משפחתך אין פירושה שעליך לתת לו לתמרן אותך כרצונו. עליו להיות אחראי למעשיו ולהשלכותיהם. הימנע מלהצהיר על חוקים, הבטחות, או ציפיות שאינך יכול לקיים. כדוגמת ”אני מבטיח לא לספר לאף אחד“. או, ”אם תעשה זאת עוד פעם אחת לא אדבר אתך יותר לעולם“.
  • החמא לאישיותו הנפלאה, להצלחותיו, או להישגיו של בן-שיחך. הזכר לו ש‘יופי אמיתי‘ אינו רדוד עד כדי כך שיבוטא בחיצוניותנו.
  • היה דוגמא אישית טובה לגבי אכילה הגיונית, התעמלות וקבלה עצמית.

זכור שאינך יכול להכריח אדם להיעזר, או לשנות הרגלים וגישות. שיתופו בדאגותיך הכנות, תמיכתך והפנייתך אותו למקורות שמהם יוכל להשיג מידע נוסף יהוו התקדמות חשובה. אנשים המתמודדים עם אנורקסיה, בולימיה או הפרעת בולמוסי האכילה אכן זקוקים לעזרה מקצועית. יש עזרה כזו בנמצא ויש תקווה לריפוי.

לאחר ששוחחת עם חברך – אם אתה עדיין מודאג לגבי בריאותו ובטיחותו, מצא אדם בוגר נוסף, או מומחה בריאות אמין, ושוחח עמו. זהו בוודאי זמן מאתגר לשניכם. השיחה תוכל להועיל לך, בנוסף לכך שתועיל לחברך, מפני שהדיון בדאגותיך עשוי לסייע במציאת העזרה והתמיכה המקצועיות המתאימות.

 

בעזרת התמיכה הנכונה, ניתן להתמודד עם הפרעות אכילה, וכבר היו הצלחות עצומות – אנשים שסבלו מהפרעות אלה נעזרו, והם זוכים כעת לחיות חיים טובים ומוצלחים יותר. זכור, אינך לבד. יש הרבה תמיכה והדרכה המיועדים לסייע לך במסע הזה.
התקשר למשגב בטלפון 02-5808008 וקבל את העזרה ואת העידוד להם אתה זקוק.

 

משגב, יעוץ והכוונה לבריאות הנפש