תגית: הקשבה

להיות הורה של נער מתבגר

"חינוך הוא הדרך, האדם המטרה" – ביטוי זה תבע א.ד גורדון ואין לי אלא להסכים איתו ולנסות לבארו.

הקדמה

– קיים הבדל בין מה שחווינו בילדותנו לבין מה שילדנו חווים היום. גם ממבט של בוגר בעשר שנים מגיל ההתבגרות, אני מזהה פער משמעותי.

לכן, תחילה, עלינו להכיר בפער הזה, ולא לנסות להשוות את התבגרות ילדנו היום להתבגרותנו בזמנו.

יתרה מזאת, אנו צריכים להבין את השינוי שהנער עבר – כשהיה ילד, הוא הסתכל עליכם – ההורים – בהערצה: אתה היית "האבא הכי מבין עם הסולם הכי גדול". אך מאז הוא התבגר, והפרספקטיבה שלו השתנתה ואף קיבלה את הפרופורציה הנכונה (או היותר מדויקת), והסולם כבר לא כזה גדול. הנער שבינתיים בגר יודע להגיד "לא" ואף יש לו דעה משלו. אנחנו בתור הורים חייבים להבין את זה ולהתייחס אל הנער בהתאם (דווקא נער, לא ילד).

לאחר הקדמה זו, ננסה להתקדם.

סבלנות

– כדאי שנשכיל ונבין שהמשימה אליה אנו ניגשים, היא משימה ארוכת טווח. קסם לא יקרה. אם ניזכר כי האדם הוא המטרה, אזי עכשיו עלינו למצוא את הדרך החינוכית לכל נער ונער לפי צרכיו ופעולותיו.

דוגמא אישית

– אנו, הדמות ההורית, חייבים להכיר בכך שהאחריות לחינוך בננו מוטלת עלינו, כאשר אנחנו הראשונים לתת להם דוגמא אישית. עלינו לעשות זאת בכל דבר שנדרוש מהם לעשות בעתיד, על זה כבר אמרו חז"ל "נאה דורש ונאה מקיים".

גבולות

– הנער אולי לא שופע אוצר מילים בדיאלוגים הארוכים שאתם מנהלים איתו ("בסדר", "סבבה", "טוב", "יאללה", "ביי"), אבל הוא לא טיפש – הוא קולט טוב מאוד האם אתם עקביים או לא, איפה אתם מציבים גבולות, והאם הגבולות ברורים לכם, ואיפה אתם מזייפים (לפעמים אפילו לגבי עצמכם) בדברים שאתם מחייבים אותו לעשות.

לכן חשוב להיות עקבי לאורך כל הדרך, להגיב מיד ולא לחכות. כמובן שישנם מקרים שבהם צריך לוותר (חריגה מן המקובל) באופן חד פעמי, אבל צריך להיות תמיד "עם היד על הדופק" ולהסביר שכרגע הסכמנו לויתור זה.

חשוב להגדיר גבולות ברורים, ככל שהשטח אפור יותר, הוא מזמין מלחמות על קו הגבול.

חנוך לנער על פי דרכו

– בני הנוער אינם זהים אחד לשני בדרך בה הם מגיבים לכם ויונקים מכם (גם אם מדובר בתאומים…). ברור (אני מקווה…) שלא ניתן לחנך את כולם באותו אופן ובאותה שיטה – זהו לא פס יצור, אלא פסל אומנות הדורש מחשבה ויכולת אישית כלפי כל אחד ואחד בפני עצמו.

נער

– מלשון נערות, שובבות, אך גם מלשון "ניעור". ונער אכן זקוק מידי פעם ל"ניעור". לפעמים צריך לאזור אומץ ולנערו, ולפעמים שצריך להרפות מהניעור. לפעמים – הניעור הוא הכרחי, ולפעמים – דווקא חיבוק. אבל המשותף לכל זה הוא היחס שלנו כלפיו, הוא צריך את זה ומחכה לזה בכליון עיניים.

שיפוטיות וביקורתיות

– לרוב, בגלל שיפוטיות וביקורתיות יתרחק הנער מכם, יפסיק "לספור אותך" ויעשה ההיפך ממה שאת מצפה ממנו. וכל זה בשביל "להכעיס". ממש ככה (למרות שאתה גידלת וחיתלת אותו וכו' וכו').

בדרך כלל כאן מתחילות מלחמות הכוח שאנחנו יודעים לומר איפה הן התחילו, אך לא איפה הן תיגמרנה. עם הרבה צניעות וסבלנות נצליח לקרב חזרה את בנינו, ולא ניתן להם להרגיש מאוימים בסביבתנו. כך הוא גם יהיה מסוגל להבין שאתם צודקים וגם יחזור לכבד ולהעריך אתכם.

כמו בכביש המביא אותנו למחוז חפצנו, כך גם בחינוך – "אל תהיה צודק, תהיה חכם". נכון שהוא לא הכין שיעורים, נכון שהוא לא שטף כלים ונכון שהוא מבלה במחשב את רוב יומו, אבל עדיין עלינו לנהוג בחכמה על מנת שלא תפרוץ מלחמת אל-חזור.

אהבה – תמיכה – יחס

אהבה

– אתם ההורים שלו, אתם גידלתם אותו – תנו לו אהבה כביום היוולדו! לא הרבה השתנה בצרכים הבסיסים שלו, תשתמשו בחיבוק ובמילה הטובה שרק מכם הוא מצפה לקבל. היזהרו לבל תהפכו את האהבה שלכם לדבר שיגרתי וזול, ולא לזייף – תנו את מה שאתם מרגישים באמת. אל תעצרו את עצמכם מלפרגן! הקשר שלכם עם הנער יתעצם משמעותית אם תדעו לפרגן לפחות באותה המידה שבה אתם מוכיחים.

תמיכה

– בנכם/בתכם נמצאים בגילאים שחלים בהם הרבה שינויים – פיזיולוגים ונפשיים (לדוגמא: בבוקר בהיר פתאום, מופיעים להם אורחים לא רצויים על הפנים – ומאד קשה להתאים את כל הבגדים לצבע האדום על הפרצוף…), והם מגיבים בסגירוּת, חוסר חשק לעשות דברים, לצאת מהבית וכו'. כאן הם צריכים תמיכה! מי יכול לתת את התמיכה הזו, אם לא האמא שלהם, זאת שתאהב אותם בכל מצב ולא משנה איך הם נראים כרגע.

יחס

– תנסו להיזכר בשיחה האחרונה שלכם איתו, משהו בסגנון של:

"מה קורה?" – "בסדר"

"מה נשמע?" – "בסדר",

"איך היו הלימודים?" – "משעמם", או "לא עשינו כלום היום" (- לפטפטנים שביניהם),

"יש שיעורים?" – "אח"כ"  (או בגרסה של השקרנים: "לא").

על מנת לשפר את השיחות ביניכם, קחו את היכולת ההורית שלכם עם עוד קצת תושייה, ותחליטו למשל שאוכלים יחד ארוחת צהרים/ ארוחת ערב/ קפה. עדיף אם זה יהיה כל יום, אבל אם זה ממש לא אפשרי אז אפילו שלוש פעמים בשבוע, אבל באופן קבוע.

אפשר להגזים ואפילו להכין יחד את הארוחה… לא תאמינו אלו דלתות יפתחו בפניכם. דברו על נושאים שמעניינים אותם, לא לימודים, לא הכיור הבשרי ואפילו לא הכביסה. תנסו לגשש, יש הרבה דברים שמעניינים את הילדים שלכם.

אם תעשו כך, ייווצר מצב שאתם נמצאים יחד סביב אותו שולחן בין עשר דקות לחצי שעה ביום – האמינו לי שתיווצר שיחה קצת יותר עמוקה מהנזכר לעיל. תופתעו לגלות שהבן שלכם יודע להרכיב משפטים ואף להגיד אותם בקול רם.

הורים יקרים – המשימה איננה פשוטה, אבל כפי שאמר לי פעם אחד המחנכים שלי בישיבה התיכונית בשיעור אמונה "מישהו אמר שקל להיות דתי?!" – אני מאמץ את המשפט להורות ושואל "מישהו אמר שקל להיות הורה?!"

אלעזר שטרן, רכז מרכז שומרון, מחלקת נוער – מתנ"ס שומרון

ענישה

קל לכתוב על הכלה, חירות, הקשבה. קשה לכתוב על ענישה. אבל מה לעשות? גם זה חלק מהחיים.

מסתבר שהעובדה הפשוטה הזו אינה מובנת לכל. אנו נוטים לפנטז על חינוך שכולו "מידת החסד" בטהרתה, ובלי איזון מצד מידת הדין. לכן צריך לומר את המובן מאליו: אין במציאות קבלה אינסופית. גם הילד האהוב ביותר זקוק לגבולות. קודם כל, משום שבעולם יש גבולות, וצריך להכין את הילד למציאות שבה יתמודד עם איסורים שונים. מעבר לכך, אם רוצים לחנך את הילד לערכים – כל עולם ערכי באשר הוא – צריך לזכור שמשמעותם של ערכים היא, בין היתר, הגבלות שאדם לוקח על עצמו. אין חינוך ללא גבולות, ואין גבולות ללא סנקציות למי שעובר עליהם.

אבל, יש טוענים, למה להעניש, בכל זאת? למה לא לתת לילד לשאת ב"תוצאות הטבעיות" של מעשיו? למשל, אם יתנהג בצורה לא חברתית, החברה פשוט תדחה אותו, בלי שמישהו יצטרך "להענישו" הענשה מכוונת. נשמע יפה, אבל המציאות מלמדת שלא לכל בעיה ערכית יש "תוצאות טבעיות". שקר, למשל, לפעמים דווקא מועיל לטווח הקצר, ועד שמגיעים לטווח הארוך כבר התגבשו דפוסים לא רצויים. יש גם התנהגויות מסוכנות, שלא הייתי רוצה לתת לילד להתנסות בתוצאותיהן הטבעיות…

אבל הענישה עצמה חייבת להישמע לכמה כללים, שמא תצא תועלתה בנזקה. ענישה היא צעד מכאיב שננקט כלפי אדם אהוב מאד, מצדו של אדם אהוב מאד. יותר מזה. הילד נושא את עיניו – בצדק מוחלט – אל המבוגר, כמי שמספק לו את צרכיו ומגן עליו מכל רע. כשאותו מבוגר עצמו מתנהג כלפיו בתוקפנות, מונע ממנו דבר נחשק… מה הוא אמור לחוש? איך ייתן אמון כלשהו באותו מבוגר? ואם לא ייתן אמון בהוריו, בילדותו, איך ייתן אמון באדם כלשהו, כשיגדל?

ענישה היא צעד מכאיב שננקט על ידי האדם המשמעותי ביותר לילד, ממנו הוא  מצפה להגנה, לאהבה, תמיכה ועידוד. התפתחותו הנפשית התקינה תלויה ביכולתו לתת אמון באהבת הוריו – איך מענישים בלי לפגוע באמון הזה, היקר מכל?

הוי אומר: אין חינוך נקי לחלוטין מענישה, משום שאדם חייב להפנים את קיומם של גבולות, והסברה בלבד אינה מספקת. ועם זאת יש בענישה צד הרסני. אי אפשר להימנע מענישה, ואי אפשר להתעלם מסכנותיה. זוהי הדילמה. חשוב לזכור אותה, משום שעצם הזכירה מעוררת את כובד הראש החיוני במצב כזה.

נכון, מדברים בגנות הענישה הפיזית. אבל הרי אפשר לפגוע בילד בלי לגעת בו, ולפעמים זה הרבה יותר הרסני. התעלמות, לעג, מניעת אהבה – עלולים להיות קשים בהרבה ממכה קלה. איך נשמור על הדימוי העצמי של הילד, ועל אמונו באהבת משפחתו?

אציע מספר כללים, שהם אולי מובנים מאליהם, אבל חשוב להזכירם.

  1.      הבנה. הילד חייב להכיר את כללי הבית, ולהבינם. אסור להעניש ילד בלי שיידע על מה הוא נענש – הוא יחווה זאת כהתקפה        ולא כחינוך. חובה לשוחח, לפני ואחרי, להסביר שוב ושוב. חשוב שיידע שיש כאן מחשבה והגיון, גם אם אינו מסכים להם.
  2.      הקשבה. לתת לילד אפשרות להסביר את עצמו, ולהיות פתוחים לאפשרות שהוא בעצם צודק. לא להחליט מראש.
  3.      כבוד. לעולם לא להשפיל. העונש צריך להיות ענייני, בלי שהנענש יחוש שמישהו לועג לו. השפלה אינה עונש.
  4.      מידתיות. הילד מרגיש מתי עונש חורג מגבול הסביר, ויתקומם, לפחות בלבו, כנגד שרירות והקצנה.
  5.      פיוס. לאחר שנענש, היחס חוזר להיות אוהב ומכבד כמקודם. להאמין שהילד יחזור לעצמו ולהתנהגותו הטובה.
  6.     התנצלות. לפעמים אנחנו טועים, למרות הכוונות הטובות. צריך לדעת להתנצל על טעות. זה לא מוריד מכבודו של ההורה,           להפך.

אפשר להוסיף, אבל הכוונה ברורה.

ועכשיו, השאלה המתבקשת היא אם אפשר לעמוד בכל הכללים האלה? התשובה היא שלא תמיד. כולנו שוגים, מפעם לפעם. אבל  כדאי לזכור אותם, או לפחות את רוחם הכללית. הורה המשתדל להתנהג בכבוד, ואינו פוגע באמון הבסיסי שרצונו לחנך ולא להתקיף, זוכה להערכת ילדיו גם כשהוא טועה. הניסיון מוכיח.

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני

נער לוקח שטר מידיו של אביו - אבא אני צריך כסף

משפחה מדברת

אבא אני צריך כסף

מחקר שפורסם לאחרונה מגלה דבר מדהים: נער מתבגר טיפוסי מבלה חמש שעות ביום בבית-הספר, שעתיים מול הטלוויזיה, שלוש וחצי שעות גולש באינטרנט, עוד שלושת רבעי שעה בטלפון, ומדבר עם ההורים שלו… שלוש דקות.

שלא לדבר על כך שקצת קשה לפתח שחנ"שים עמוקים בזמן כזה, בדרך כלל השיחות שמתנהלות באותן שלוש דקות יקרות הן בסגנון של "באיזו שעה אתה חוזר?" ,"השתגעתְּ?! עם החצאית הזאת את לא יוצאת מהבית", "למה אני צריכה לשמוע מהר"מ שלך שאתה…". גם הנער מצידו לא מביא את השיחה לגבהים מיוחדים – "אמא, אני צריך חמישים ש"ח", "יש מצב לקבל את הרכב הערב, אבא?".

אין ספק, ככה באמת קשה לבנות תקשורת, ואנו מאבדים את הדבר הבסיסי ביותר למערכת יחסים בריאה בין הורים לילדים.

ולכן, למרות שיש לכם 'בטן מליאה' ושפע טענות עליו, חשוב להקפיד שהשיחות איתו לא יעסקו תמיד בְּמַה הוא לא בסדר ומתי הוא יסדר את החדר שלו, ילמד למבחן וכדו'. שווה להתאמץ לפתח איתו שיחה על נושאים מגוונים שעל סדר היום (אקטואליה, מה שקורה במשפחה המורחבת), ולשתף אותו בחוויות ותובנות מעולמכם. נסו לשאול לדעתו בנושאים שונים ולהתעניין בכנות איך הולך בישיבה ומה חדש בסניף. שימו לב! אל תישברו מהתשובה הלקונית 'בסדר', והמשיכו להתעניין.

רק כאשר רוב השיח הוא כזה יש סיכוי למיעוט הערות ביקורתיות גם להתקבל ולהשפיע.

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

להרחיב את השוליים הצרים בציונות הדתית

בחרתי לפתוח את המאמר במעט נתונים המעידים על כך שאומנם בתחום הנדון, מתבגרים בסיכון מקרב בני נוער מהציונות הדתית רב הנסתר על הגלוי אך עם עובדות קשה להתווכח. במדינת ישראל יש כיום 733,000 מתבגרים, מתוכם 665,000 תלמידים. מתוך כלל התלמידים נמצא שכ – 70,000 בני נוער משתמשים בסם לא חוקי כלשהוא. מספר זה מהווה כ – 11% מקרב בני הנוער, כ – 36% שותים אלכוהול לעיתים קרובות [1].

במחקרים שנעשו בקרב בני נוער דתיים מדובר על כך שיש קורלציה בין הנתון במגזר הכללי לבין אחוז המשתמשים בסמים ואלכוהול מקרב בני הציונות הדתית. הנתונים מראים על כך שכ – 10% מקרב בני הנוער הדתי משתמשים בסם לא חוקי כלשהוא. מהי משמעותו של נתון זה? מה הוא אומר לנו ההורים ולנו אנשי החינוך? אולי נכון להמשיך באמירות "לנו זה לא יקרה", "אנחנו חברה מוגנת", "תוכנית המניעה הטובה ביותר היא החינוך של הציונות הדתית". להבנתי יש לראות את תופעת השימוש בסמים כסימפטום למציאות רחבה יותר ומורכבת יותר שקשורה למתבגרים בעידן הפוסט מודרני. רבות נכתב על מתבגרים בעידן הפוסט המודרני אך לצורך הדיון ברצוני להתייחס לכמה מאפיינים.

א. בעידן בו נוצרו שינויים מהותיים בחשיבה ובתפיסת המציאות. הפרט מצמצם ואפילו שולל את הסמכות והכוח שהוא הִקנה למבוגרים שבחייו, הפרט הפך את עצמו למרכז וסובר שהמתכון לחיים כבר לא נקבע ע"י גורם חיצוני. המתכון לחיים הפך להיות מתכון אישי.

ב. "אובדן הילדוּת". טשטוש הגבולות בין ילדים למבוגרים באמצעות חשיפה בלתי נמנעת לאינפורמציה מאמצעי המדיה השונים. המבוגר כבר לא משמש בתפקיד "המתווך". האינפורמציה והידע מגיעים ישירות דרך מחשב, אינטרנט, טלביזיה, חברים ועוד. טשטוש הגבולות הזה מביא את הילדים והנוער לגבש אוריינטציה של מבוגרים טרם זמנם.

ג. התערערות היציבות של התא המשפחתי כמסגרת דו-הורית קבועה לאורך זמן (כיום שיעור הגירושין בעלייה, 60% מבני האדם מחליפים בן זוג אחד במהלך חייהם).

ד. להורים יש פחות זמן טכני ופנאי רגשי לילדים עקב תרבות קרייריסטית ומציאות כלכלית מורכבת. ישנו צורך אמיתי ביציאת שני בני הזוג לעבודה. הנוער בתגובה נשען פחות על המבוגר ובונה יותר על עצמו.

נוכח העמדות והתופעות הנ"ל נוצרו שינויים מהותיים בגישות הנוער. נוצר אצל הנוער מבנה נפשי שונה וייחודי המגיב באופן אחר למוסכמות עולם המבוגרים.

המושג "חינוך" (שינוי ועיצוב של עמדות, ערכים והתנהגות) הוא רעיון שפשט את הרגל אצל בני הנוער. מבחינתו אפשר שיקנו לו ידע, אך עמדות, ערכים ואפיוני התנהגות עליו לגבש בעצמו. הנוער רואה עצמו במרכז עם זכות לבעלות וסמכות על חייו, הוא מכליל את הוריו כחלק ממערכת "נותני השירות" ושולל מהם את המימוש המסורתי של תפקיד ההורה. אנשי המקצוע נוהגים לקרוא למצב זה "איבוד הסמכות ההורית".

במציאות חיים שכזאת אנו מנסים "לחנך" את בנינו ומסתבר שזה לא קל בלשון המעטה. ישנם לא מעט קשיים ולעיתים אף כעס שלנו המבוגרים כלפי הורינו, מדוע לא הכינו אותנו למשימה? אף על פי כן ולמרות הכל זה אפשרי. הנוער שלנו מוכיח לנו כל פעם מחדש ששווה להשקיע בו. בנינו ובנותינו הולכים לצבא לשרות לאומי, לישיבות ולמדרשות. משתלבים במפעלי חסד ותופסים במסגרות אלה מקום של כבוד. כנראה שהחינוך שלנו נכון וטוב אך כל זה אסור שיסנוור את עינינו, מכיוון שלכל כלל יש יוצא מן הכלל ועל אחת כמה וכמה במציאות מורכבת כפי שצוינה לעיל.

מסתבר שבציונות הדתית השוליים הם צרים ביותר, והנפילה לתהום הינה סיכון מוחשי. בשנים האחרונות אנו נחשפים לתופעות של מרידה מקרב מתבגרינו הכוללת: גידול שיער, התנגדות לעולם הדתי המעשי, עישון נרגילות, סיגריות ואף שתיית אלכוהול ועישון סמים, לאחרונה אף תופעות של ונדליזם, גניבות ואלימות.

אני במכוון כולל את כלל התופעות הנ"ל ב'חבילה' אחת מכיוון שהן כולן ביטוי למגמה אותה ציינתי בתחילת המאמר. לעיתים קרובות תופעות אלה מועצמות על ידינו מבלי משים, לעיתים אנו גורמים לתופעות אלה לצאת מכלל שליטה. רובנו אוהבים לראות את ילדינו ב'דמותנו ובצלמנו', דבר זה בא לידי ביטוי מובהק כשאנו רוצים לגייס משפחות נוספות לישובים בהם אנו מתגוררים. בפרסום יהיו בתים נאים וילדים קטנים וחמודים אבל לפתע פתאום כשהנער מופיע בשבילי הישוב או בבית הכנסת כשהוא מגודל שיער זה נראה להורים ולחברה זר ואף מאיים. אם הילד "לא בסדר" (לפי איזו שהיא הגדרה) אנו "נדאג" שיהיה בסדר.

המראה החיצוני תופס משמעות רבה בחיינו. אנו מוציאים את עצמנו מתעסקים באורך השיער, האיפור הגס, הפירסינג, החולצות הגזורות וכד'. אנו עדים לתופעה שבני הנוער בודקים את גבולות הגזרה במישור זה. אנו מבחינתנו מביעים עמדות חדות ונחרצות, דבר שגורם לחלק מהמתבגרים להתבצר בתווית "הפריק", "הזרוק " ולהמשיך בשלהם ( שמות תואר הניתנים להם בד"כ ע"י השכנים ושאר הישוב).

בני נוער שכבר הגיעו למצבים קשים מדווחים לנו שכך התחילה הידרדרותם. "ברגע ששמו עלינו תווית החלטנו להוכיח לכולם שאנחנו אף גרועים יותר ועוד נראה לכם".

התווית מושמת גם במישור הלימודי. המחקרים מראים שכ – 70% מקרב בני הנוער המשתמשים בסמים הם נערים/ות בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז (ADHD). בני נוער אלה מתקשים להשתלב בביה"ס. התווית שמודבקת עליהם כ"חלשים" או כאלה הזקוקים ל"מרכזי למידה" או מושמים ב"הקבצה ג'" מחזקת את הדימוי העצמי הנמוך, ולעיתים הסם מהווה פתרון למצוקה זו, הסם משמש כסוג של "ריפוי עצמי".

משיחות שערכתי עם בני הנוער שהסתבכו בבעיות סמים וכד', הם מדווחים על כך שעברו מספר בתי ספר במשך השנים. החוויות הזכורות להם מביה"ס הן חוויות של כישלונות אין סופיים. המשברים מתחילים בד"כ במעבר לחטיבת הביניים שם עולה רף הלימודים. לאחרונה אנו עדים לפתיחת מסגרות ייחודיות לבני נוער שלא השתלבו במערכות הנורמטיביות (בישיבות התיכוניות ובאולפנות). מגמה זו הינה מורכבת, מחד סוף כל סוף ישנה מסגרת הקולטת, מאידך מסגרות אלה "פותרות" את מערכת החינוך מלקחת אחריות על בני נוער אלה ולראות כיצד ניתן לשלבם למרות "חריגותם". מסגרות אלה מחזקות את הדימוי הנמוך ומבליטת את חריגותו של הנער.

מדיווחים של בני נוער שהסתבכו, דווקא המפגשים הבעייתיים עם מערכת החינוך ועם החברה בישוב הם אלה שגרמו להם "לעשות החלטה". אנו מכירים בחשיבות 'קבוצת השווים' כמעצב אישיותי אצל המתבגרים, תנועת הנוער הינה חלק חשוב מקבוצת השווים.

בחבריא ב' (מכיתה ט' ומעלה) מי שנשאר בתנועת הנוער הוא בד"כ מדריך בתנועה, "החברה שלנו" ברובם לא מתקבלים להדרכה, דבר שמגביר את אי השתייכותם "למיין סטרים" של הישוב. באופן טבעי החבר'ה מחפשים את "השווים" בשדות זרים, "אם אין לנו מה לעשות בישוב ניסע לכיכר ציון או לחוף דוגית, ל"בניאס" וכדו'. בעקבות כל הנאמר, המעגל המשפחתי הופך להיות יותר ויותר מסובך, ההורים "מתביישים" בבנם או בביתם. ישנו לחץ סביבתי, בנם הופך להיות שיחת היום בשולחן שבת של השכנים. כל זה גורם להורים להגיב בקיצוניות ואילו המתבגרים מתבצרים במקומם והנתק הולך וגדל.

מבחינתו של המתבגר אם בכל החזיתות רע לו חייבת להיות חזית אחת שיהיה לו בה טוב וזה אצל "החברה". הדינמיקה בין בני הנוער המסומנים היא כזאת שמקבלת את כולם כמו שהם. שם לא שופטים אותם, שם כל התנהגות מקובלת, שם הוא מרגיש "בראש טוב, סבבה". מדובר בסביבה בה אין גבולות, בה יש טשטוש בין המינים, בה כל האסור מותר. הנערים חווים שם חוויות קשות בלי שיהיו מודעים למצבם. מדובר בהפקרות מינית, עישון סמים ושתיית אלכוהול ללא כל בקרה. הבנות איתן נפגשתי בעבודתי מדווחות על כך שלצורך השגת הסם או בכדי להרגיש בין החברה הם נאלצות לקיים יחסי מין בלי שיהיו מוכנות רגשית לשלב זה. הנערים מדווחים על כך שהם נאלצים לגנוב ולעיתים אף לשדוד קשישים בכדי שיהיה להם כסף לסמים ואלכוהול.

סצנת הסמים ואלכוהול עונה להם על כל החסכים עליהם דיברתי, פתאום לא מרגישים שונה. ההערכה העצמית גוברת, הסם מטשטש וגורם להם להרגיש טוב, "להיות בהיי" (בשפת המשתמשים להיות "בסטלה" כלומר להרגיש טוב). ישנם לא מעט מקומות בהם בני הנוער מקיימים את החוויה עליה אני מדבר. מקומות ידועים יותר וידועים פחות כדוגמת: כיכר ציון, חוף דוגית, חוף לבנון, הבניאס, חוף השנטי בים המלח, איזור המעיינות בגוש עציון ועוד. בני הנוער מדווחים על "זוּלות" – מקומות עישון בישובים עצמם, בבתים נטושים ואף דירות של ההורים שנסעו לחופש, חו"ל וכד'. אני מציין מקומות אלה כדי לגרום לנו להבין את היקף התופעה ולחשוב קצת אחרת כיצד להתמודד איתה. המשטרה לא מטפלת בתופעה מכיוון שלא מדובר באוכלוסיה עבריינית קשה. סדרי העדיפויות של המשטרה הם שונים ובצדק.

אם כן מה עלינו לעשות? להרים ידיים, להוריד את הראש ולחכות שהזמן ייעשה את שלו. או שמא להיות יותר אקטיביים אבל באופן אחר, לא במובן השיטורי-סמכותי, אלא יותר במובן החינוכי המבין אך גם מונע את ההידרדרות. מבחינת לא מכבה שריפות, נגרר ומגיב לתופעות אלה, אלא מונע אותן. כיצד מרחיבים את השוליים על מנת שלא תהיה הידרדרות מהירה וחדה? הפתרונות הם רבים ובמישורים רבים. במישור הקהילתי, במישור המשפחתי ובמישור הבית ספרי.

המישור הקהילתי

 

יש לתת את הדעת לקבוצת המתבגרים – כל השקעה תצדיק את עצמה באופן מיידי. יש למצוא רכז נוער מתאים שילווה את המתבגרים, כדאי שלא יהיה מבוגר מידי (מנטלית) ולא צעיר מידי. אחד שיכול לעשות אינטגרציה בין המתבגרים השונים לייצר פעילות שכל אחד יוכל למצוא את עצמו. שילוב של פעילות חינוכית אתגרית וסתם חווייתית ולתת גם לשונים מקום בקבוצה. אנו יודעים שלכל אחד יש צדדים שבהם הוא חזק. יש להיערך לחופשות ביה"ס בצורה נכונה במיוחד לאור העובדה ששבוע הלימודים התקצר.

באופן כללי זה נכון שבישובים הומוגניים העניין קל יותר אך גם בקהילות דתיות בערים הגדולות ישנה אפשרות להיערך בהתאם. בחלק מן הישובים יש מוסד של "משפחות מאמצות": כל שכבת גיל מקבלת משפחה מלווה אליה הנוער מגיע בשבתות. מודל זה מהווה לגבי חלק מן המתבגרים מפגש אחר עם עולם המבוגרים. לא מפגש של סמכות ולא מפגש משפחתי. לעיתים נוצר אקלים המאפשר לדבר על סוגיות משמעותיות בעולמו של המתבגר, נושאים סביב ההתפתחות האישית והדתית וכד'. בישובים שלא השקיעו בתחומים אלה ישנם אחוזים גבוהים יותר של נוער מנותק. בחלק מן המקרים נאלץ מדריך הנוער לעסוק בחיזור אחר הנערים הנ"ל, תהליך החיזור הינו משמעותי ויש להשקיע בו זמן ומשאבים.

המישור המשפחתי (עם קשר למישור הקהילתי)

 

עבודה עם ההורה – ברוב הבתים שהתגלו קשיים בחינוך הילדים נמצא שיש או עודף קשיחות או עודף פתיחות, כלומר: אחד מהקצוות. ישנם מספר דרכים להתמודדות עם הקושי המשפחתי, נראה שגם ההורים צריכים תמיכה ולא רק המתבגרים. לשם כך ישנה חשיבות "לקבוצת הורים" או "חוג הורים" (כל שם שאינו מאיים יתקבל בברכה). כיום ישנם אנשי מקצוע רבים בקרב הציונות הדתית שיכולים להנחות פעילות זו. יש לדון בקבוצה זו במספר נושאים:

1. תרבות הנוער הדתי לאומי כיום – בהרבה מהמקרים ההורים מנותקים לגמרי מהוויית המתבגרים.

2. העצמת הנוכחות ההורית בחינוך הילדים. גבולות אינה מילה גסה, אך כיצד ומתי מציבים גבול? סוגיה מורכבת אך ניתנת ללמידה, במיוחד אם עובדים בצורה עקבית שכוללת תמיכה להורים במהלך התוכנית.

3. העצמת התא המשפחתי: תקשורת במשפחה, אהבה, אמון, אמפטיה והזדהות, הבעת רגשות ושיתוף הילדים בהם.

4. גבולות וחופש, משמעת ומשמעות במשפחה, בחיים הדתיים ובכלל.

5. על המשפחה כחוויה, יצירת הווי משפחתי שמייצר מכנה משותף בין ההורים לבין הילדים.

6. על המשפחה והקהילה ומה שביניהם, על היחס לשונה במשפחה, בקהילה.

לחוג הורים שכזה ישנה חשיבות גדולה גם אם לעיתים קשה לרכז מספר רב של הורים. הניסיון מוכיח שההורים יוצרים קשרים ביניהם ו"מגלים" שהבעיות שלהן הם לא רק שלהם, וגם לשכנים ישנם קשיים ובעיות דומות. לעיתים זוגות הורים מתאמים פעולה ביניהם, דבר המייצר שיתופי פעולה בהתמודדות עם הבנים. המטרה היא בסופו של תהליך לעבור משיח אמוציונאלי חזק, לדיאלוג עם המתבגרים.

המישור הבית ספרי

 

מישור זה הינו משמעותי ביותר וזאת בשל העובדה שהמתבגרים אמורים לשהות בו רוב שעות היממה, ובחינוך הפנימייתי 24 שעות ביממה. מפגש זה אמור להיות מפגש משמעותי שהרי ידע ניתן לקנות בדרכים אחרות. לא כאן המקום לדבר על דמות המחנך אך טענתי היא שבעידן שכשזה יש להרחיב את "ארגז הכלים" של המחנך. בכדי לחדור ללבו של המתבגר יש צורך ביכולת הקשבה והבנה, יש לייצר מצבים שמאפשרים למתבגר לשתף את המבוגר במה שעובר עליו, אך לשם כך על המבוגר לרצות להיות שותף ופנוי למסע מפרך זה.

מידת הסבלנות הינה מידה חשובה ביותר גם כשהנער/ה פורצים גבולות, הם בדרכם שלהם קוראים לעזרה, יש חשיבות לתגובה אך יחד עם זאת יש לנהל עימם דיאלוג.יש לייצר "קווים אדומים" אך על קווים אלה להיות דינמיים ולעיתים אף להתאימם לייחודיות של הנער גם אם יש לכך מחיר קבוצתי. לא להיבהל מהשיער הארוך והנזם באף גם אם בסופו של תהליך הנער/ה יצטרכו להסיר סממנים אלה, חשוב לעשות זאת בדרך הנכונה. אני ממליץ על עבודה קבוצתית בתוך בית הספר. המבנה הכיתתי של כסא ושולחן מלפנים ושכל אחד מתבצר בד' אמותיו, מייצר ריחוק וחוסר פתיחות. מומלץ לפתוח את היום במעגל קבוצתי "בגובה העיניים" ולאפשר למתבגרים לדבר על רגשותיהם וכד', מעין "סבב הרגשה". גם אם הציניות של החבר'ה תגבר אין להתייאש, הניסיון מוכיח שכשיש אווירה חיובית המתבגרים מנצלים את ההזדמנות ומדברים על דברים שכואבים להם.

כלי נוסף שעליו אני ממליץ הוא "ביקור הבית" מושג הלקוח מעולם הפנימיות לנוער מנותק (בד"כ במעמד סוציו-אקונומי נמוך – משפחות מצוקה וכד'). מסתבר שביקור בבית מייצר קשר אחר בין המחנך לבין הנער, הכרת המשפחה מאפשרת התמודדות אחרת, נכונה יותר של המחנך עם הנער, ושל הנער עם משפחתו. לכאורה הדברים ידועים ובכל סמינר למורים לומדים על כך, אך בפועל זה לא נעשה מכל מיני סיבות: חוסר זמן, לחץ של בגרויות וכד'. יש לי הרגשה שהסיבה האמיתית לכך הינה פחד המחנכים מלהיכנס לעולמות סבוכים אלה, כמו כן חוסר בפניוּת נפשית ורגשית של המחנכים עצמם. מאות בני נוער לא היו נפלטים מבתי הספר, מן הישיבות והאולפנות, אם היינו מפעילים כלים חינוכיים-טיפוליים אלה. ברבים מן המקרים בית הספר מעביר את האחריות להורים (ובצדק), אך בכך פותר את עצמו. אין ספק שההורים הינם אחראיים אך גם לביה"ס ישנה אחריות.

אם ניתן לבני נוער אלה מקום בישיבות ובאולפנות, נשקיע זמן ואנרגיות לתת להם הרגשה שהם רצויים, שלא נוותר עליהם כל כך מהר, אזי יש סיכוי שייצאו מהתסבוכת בה הם נמצאים.

מתכנית מניעה להתמודדות עם תופעות של התדרדרות

 

עד כאן כתבתי על תוכניות מניעה ראשוניות, אך מה עושים כאשר התופעה קיימת והנער/ה נמצאים בעיצומה של הידרדרות בכל התחומים? בשנים האחרונות הצטבר ניסיון במדינת ישראל בהתמודדות עם בני נוער שנמצאים בסיכון גבוה. אחד המאפיינים הבולטים אצל בני נוער אלה זהו "מנגנון ההכחשה". כולם סביבם בחרדה והם בשלהם, לכאורה לא מודעים למצבם הקשה. משפטים כדוגמת: "אני בשליטה" "מחר אני אפסיק", ו"תפסיקו להילחץ", הינם משפטים השגורים בפיהם, בשלב זה הנער בשלו ו"שכולם יקפצו".

מבית הספר הוא נזרק ובבית המצב הופך להיות בלתי נסבל. הסמים והאלכוהול הופכים להיות ידידיו של הנער/ה. מצב מסובך זה קשה גם לנער/ה, הסמים מאפשרים לו/לה לעבור שלב זה "בקלות" יחסית. בשלב זה ההידרדרות גדולה, מדובר במציאות של פריצת גבולות מוחלטת, בה הכל מותר. הנער מבצע עבירות ומסתבך בשקרים מתנסה בעישון סמים. במצב זה על ההורים לפנות לגורמי טיפול בקהילה, ולדרוש סיוע (ישנם אנשי טיפול המתמחים בעבודה עם מתבגרים).

לחלק מהנערים יש קצין מבחן שמלווה אותם. במידה והנער משתף פעולה ומבקש עזרה, ניתן לבצע טיפול בקהילות הטיפוליות הקיימות. במידה ואינו משתף פעולה (המצב הנפוץ יותר) יש לבצע הליך כפייתי כאמרת חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (מסכת קדושין דף נ' ע"א). על ההורים לפנות לקצין המבחן או אל פקיד הסעד (במידה ולנער לא נפתחו תיקים במשטרה), שבדרכו פונה לבית המשפט ומבקש במקרים אלה טיפול בכפייה. להורים אני אומר שגם אם הליך זה נראה קשה ומאיים וקיים החשש שיפגע עתידו של הילד, אל תחששו, הגישה היא טיפולית ולא ענישתית ובסופו של תהליך ייסגרו התיקים ולא יישאר רישום פלילי. ישנו אינטרס משותף של כולם לעזור לנער ולא לפגוע בו. ישנן שתי מסגרות טיפוליות לציבור הדתי: "רטורנו" בבית שמש ו"מלכישוע" על פסגת הגלבוע. במקומות אלה מתבצע תהליך חינוכי ייחודי שכולל ניהול עצמי ועבודה קבוצתית. הנערים לומדים במשך היום ויכולים לגשת לבחינות הבגרות בהתאם ליכולות ולזמן בו הם שוהים בטיפול.

חשוב לציין שבמסגרות אלה לא מושם דגש על גמילה מכיוון שמרבית הנערים עדיין אינם מכורים (בשל גילם הצעיר וסוגי הסמים בהם משתמשים). העבודה עם הנערים היא בעיצוב התנהגות ותהליכי שינוי ברמה ההתנהגותית והאישיותית.

קהילת מלכישוע פיתחה תוכנית ייחודית קצרה, שאחריה נעשה מאמץ להחזיר את הנערים למסגרות מהן הם באו. מדובר בד"כ בבני נוער צעירים בני 14-16. לצערי, מוסדות החינוך של הציונות הדתית לא כל כך משתפים פעולה עם בוגרי התוכנית. ישנו פחד שמא יקלקלו את שאר הנערים, טענה שאיני יכול להבין, קשה לי לקבל גישה זו. נערים/ות אלו הם שלנו, בני הציונות הדתית. יש לנו הזדמנות להחזיר אותם למסגרות הרגילות, ושיהפכו לאזרחים מהשורה. אי קבלתם בחזרה מחזקת את הסטיגמה ומקשה על שיקומם. יש לי ציפייה ממערכת החינוך שתהיה אמיצה ותתמודד עם אוכלוסייה זו. מלכישוע מבחינתה ממשיכה ללוות את הנערים ואף נותנת סיוע מקצועי למסגרות הקולטות.

לאחרונה משרד הרווחה פתח הוסטל לנערות בגילאי 14-18, נערות שנפלטו מהאולפנות ונמצאות בסיכון גבוה. בית חם זה פועל בקיבוץ טירת צבי והבנות לומדות במוסדות החינוך של האזור. יש לי ציפייה שמערכות החינוך יהיו פתוחות לקליטה של נערות אלה. אנו נותנים את הסיוע המקצועי והליווי. כל עוד מערכת החינוך מתנערת ומסרבת לקחת אחריות, לנערות אין עתיד. הסטיגמה מתחזקת ובסופו של דבר נערות אלה מפנות עורף וממשיכות בהידרדרות. לסיכום, על מערכת החינוך להיות רגישה בשלבים התחלתיים ולהיות עסוקה במניעה, בידה הדבר. אך כאשר הנערים/ות כשלו ועברו טיפול, חובתה של המערכת לפתוח בפניהם את הדלת ולאפשר להם לחזור הביתה ולהיות כאחד האדם.

המשימה החינוכית בדורנו היא להרחיב את השוליים, להיות שם ולקיים עם בני הנוער דיאלוג אמיתי. לא שיפוטי, יותר סבלני, יותר פתוח. כשאזלו הכוחות ואין שיתוף פעולה ניתן לפנות לגורמים מקצועיים.

רטורנו לנערים ולנערות 02-9998244

מלכישוע לנערים ונערות 04-64882226

הבית בטירה  – בית בקהילה קיבוצית לנערות שנמצאות בסיכון  קיבוץ טירת צבי – מרים גולדשמיט, רכזת 054-564058

'יפתח'  פנימייה חינוכית טיפולית לנערים, אריאל סוקולוב מנהל 052-5643807

'מחול'  פנימייה חינוכית – טיפולית לנערות,  אריאל סוקולוב מנהל 052-5643807

פורסם באתר "קולך"

ד"ר בני פישר (דוקטורט לחינוך) ייסד וניהל את קהילת הנוער במלכישוע (קהילה טיפולית לנוער משתמש בסמים ואלכוהול). משמש כיום כמפקח על הפנימיות במחוז צפון בחסות הנוער – משרד הרווחה. מרכז את תוכנית " ערבין" שליד ישיבת הקיבוץ הדתי שבמעלה גלבוע – תוכנית הכשרה לאנשי חינוך וטיפול לעבודה עם מתבגרים בסיכון במגזר הדתי.


[1] עפ"י דו"ח מחקר אפידמיולוגי 5 הרשות למלחמה בסמים 2001).

סוד הקבלה

את סוד הקבלה קיבלתי מן המטפלת של בני. באותו שלב בחייו הוא סיכם לעצמו ששילוב של אב פסיכולוג ואם מורה אינם מספקים, והוא יצא למצוא לו מטפלת כלבבו. והוא מצא אותה, צעירונת, שחרחורת, שיער קטיפה ועיני נשמה, ומבטה רך, מלבב ומלטף. "סנדי" – זה היה השם שהוא נתן לכלבה שלו. וממנה למדתי את תורת הקבלה.

הדבר היה בתקופה בחייו כאשר הוא כאב – ולפיכך גם הכאיב. כאשר הוא נפגע – ולכן אף פגע. באותם ימים היה שב מבית הספר, נכנס בדומייה הביתה, ואשתי ואני החלפנו מבטי שאלה: "האם סולק לשלושה ימים, או רק ליום אחד? האם הסתכסך רק עם המורה שרה או גם עם המנהל? היגיד לנו את אשר עם ליבו, או שמא יישא כאבו באלם?". בעוד אנו תוהים ופוחדים, סנדי כבר הייתה לצדו, מקפצת עליו בצהלה, מתרפקת עליו בחום, והיא אמרה לו את אשר אנו לא יכולנו לומר באותו רגע: "כמה חיכיתי לך! כמה טוב שבאת. כמה אני אוהבת אותך."…

את היכולת המופלאה הזו, לומר לזולת: כל מה שאני מבקש ממך זה – אותך, כל מה שאני מבקש זה – להיות במחיצתך – עכשיו. מחר בבוקר, כשאתה קם מאוחר מדיי. בצהריים, כשאתה חוזר נזוף. בערב, כשאתה שוכב לישון לאחר יום נוסף של מרירות, של תסכול, של מבוגרים שאינם מיטיבים להבין לנפשו של הילד. תן לי להיות לצדך באלם. בדומייה. בשקט. ואם עצבני אתה, אף לא אקפץ ולא אקשקש בזנבי. אולם תן רק להישאר לידך. את כל זאת אני חב לסנדי.

אולם, עם כל הכבוד לסנדי, זהו רק השלב הראשון של הקבלה. וכאן אני ודאי אפתיע, אם לא אדהים: לעולם איני מקבל אדם כמות שהוא. לעולם איני מקבלו כפי שהוא כאן ועכשיו…

וכאן מתגלית הקבלה בכל הפארדוקסי שבה. אני מסוגל לקבל את התנהגותו הקשה, הדוחה, הכואבת לו ולי, רק מפני שאני דוחה את הקשר, את זיקת הגומלין, שבין התנהגותו לבין אישיותו. בין הנגאטיב הפנימי שהוא מנסה לפתח, לפוזיטב שבו הוא מנפנף. לשון אחר: אני מקבל אותו לא כמות שהוא, אלא למרות מה שהוא.

אני מקלף את קליפת התנהגותו מתוכנו הפנימי, המהותי, ומתחולל בינינו מאבק: הוא מצביע על התנהגותו, ואני אומר: אינני מתרגש. הוא משוכנע שהוא עשוי מקשה אחת, שחיצוניותו ופנימיותו חד הם, ואני מבחינתי מפריד ביניהם, כמעט בכוח…

הקול הפנימי, הקול המייצג את העצמיות – את ה"כפי שהיו רוצים להיות" – קול זה לא נדם. הוא רק נרדם. קול זה הוא זהותו האמתית של האדם. קול זה הוא שמו האמתי של האדם. ומסביר הבעש"ט: כשם שהמגע הגשמי שבין בני אדם הוא בכך שאדם אוחז בגופו של חברו – כך תפישת הנשמה היא בדרך רוחנית: על ידי קריאת שמו של האדם. דע לך: אדם ישן ניעור משנתו כשקוראים בשמו.

הייעוץ החינוכי, תיאוריות וכלים, מקראה. בעריכת ניצה קאליש, בהוצאת מכללה ירושלים לבנות, עמ' 304-306

"ניתן להרוס ניתן לתקן": תקשורת מתקנת בין הורה למתבגר

ד"ר שמחה צ'סנר מדבר בכנס 'מתבגרים באהבה' של ארגון לב אבות במעלה אדומים, אייר תשע"ו

.לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

האם השפעת הורים על מתבגרים היום נחלשה? איך אנחנו קובעים אם ילד הוא 'דתי' או לא? – האם הקביעה נכונה ומתאימה לעידן החדש?
על גיבוש הזהות האישית בגיל ההתבגרות: הפנמת ערכי ההורים, חשיבות הקשר והשלמה מגורמים חיצוניים.
מה עלינו לעשות כדי לעזור למתבגר לגבש את זהותו האישית? איך בונים תקשורת מתקנת בין הורה למתבגר ?
על כניסה ל'עולם האיכות הפנימי' של הילד: 4 צרכים בסיסיים (תענוג, התחברות/היקשרות, מסוגלות ומשמעות).
איך בונים תקשורת מתקנת בין הורה למתבגר ?
ומה ההשלכות כשאנחנו מספיקים את הצרכים לגיבוש הזהות של המתבגר?
ומה המסר החשוב שעלינו להעביר לילד?

להורדת ההרצאות בפורמט אודיו, ולמאות מאמרים והרצאות נוספות היכנסו לאתר לב אבות:

עמוד הבית חדש

הרצאת דר שמחה צסנר במעלה אדומים 1

חינוך למתבגרים – חלק ב: חינוך להכלה והיכלות לבחור

לחלק א של ההרצאה: בחירה נכונה בחיים

חינוך למתבגר : עידוד יכולת הכלה בחיים

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:


הסרטון מתוך האתר "ערוץ מאיר". לצפייה בסרטונים נוספים  לחצו כאן.

לאתר של ד"ר אבולעפיה

דר מיכאל אבולעפיה

 

עוד עם ד"ר מיכאל אבולעפיה:

חינוך להכרח ולחופש – חלק א

חינוך להכרח ולחופש – חלק ב

חוצפת המתבגר – איך להתחבר לנער מתבגר? הדרך להתמודד עם החוצפה – כדרך להתחבר אליו

חינוך למתבגרים – חלק א: בחירה נכונה בחיים – איך מחנכים את הנוער לבחור מתוך הרצון הפנימי שלו, ולא רק מהשפעות חברתיות? כמה עקרונות להעביר לנער כדי שיוכל לקבל בחירה נכונה בחיים.

להיאבק נגד הנשירה הסמויה – חלק א – נשירה סמויה היא תופעה מדאיגה, בה אחוז גבוה מאוד של ילדים שנמצאים רשמית בכיתה הם בעצם מנותקים ממנה. איך נלחמים בתופעה? איך מחזקים את הזיקה של הנוער ללימודים?

להיאבק נגד הנשירה הסמויה – חלק ב – סרטון המשך על נשירה סמויה: יןלדים שנמצאים בבית הספר פיזית אבל לא נפשית – הילד לא לומד ולא מתחבר חברתית. מה עושים עם ילד שחושב שאף אחד לא איכפת לו ממנו?

שילוב הומור בחינוך – שילוב הומור בחינוך ככלי להתנהלות מול הילדים במקום הכלים 'הישנים' של הטלת מרות. התוצאות מפתיעות.

חינוך בגיל ההתבגרות

סיכום שיעור, תשס"ח

אחד הדברים המדוברים ביותר בחינוך, הוא "משבר גיל ההתבגרות", גם אצל הבנים וגם אצל הבנות. כמו בבריאות הגוף, כך גם בעניין זה, ה"טיפול מונע" חשוב לאין ערוך מנסיון לתקן נזקים, לאחר שהחלב כבר נשפך. כדאי לעמוד על כמה הגדרות, תובנות ועקרונות חשובים, שהמודעות אליהם יכולה לעזור מאוד, בעזה"י, למנוע מראש את גלישת הנוער למקומות שמחוץ לגבול הקדושה. כפי שנראה, המשימה הזו מטילה אחריות לא קטנה על ההורים, וכבר ידוע שראשית החינוך של הילדים, היא החינוך העצמי של ההורים.

תפילה

צריך להתפלל על החינוך, כמה שיותר, ובפרט בגיל ה"עשרה". בגיל זה החינוך הרבה פחות בידי ההורה, כי הילד נמצא כבר בגיל שבו הוא מפעיל את הבחירה של עצמו, ובסופו של דבר ההורה לא יכול לשלוט בזה. צריך המון סיעתא דשמיא.

אהבה

נדרשת אהבה אמיתית ומופלגת בחינוך, בכל גיל. ניתן אפילו להקצין ולומר שהאהבה היא החמצן של החינוך. הדבר נכון במשנה תוקף כלפי נערים ונערות. לפעמים דווקא כלפי ילדים קטנים וחמודים, אין לך בעיה להרעיף אהבה, כי אין להם בעיה להראות לך שהם רוצים את האהבה הזאת. קל לאהוב אותם בצורה פשוטה. לעומת זאת, נער ונערה בגיל התבגרות, נראים הרבה יותר עצמאיים וממילא פחות זקוקים לאהבה. פעמים רבות הם גם משתדלים לשדר שהם לא צריכים אותך, הם ברשות עצמם. אבל האמת היא, שדווקא בגיל הזה הם ממש רעבים לאהבה ולחום מצד ההורים. דווקא משום שהם עוברים הרבה קשיים, לבטים וייסורי-התבגרות, הם צריכים הרבה חום והרבה אהבה, וגם גילויי אהבה פיזיים, של חיבוקים, טפיחות ונשיקות.

חשוב להדגיש שהאהבה היא לא "פטנט" לתפוס את הילד, אלא זהו התדר שבו הקב"ה משפיע עלינו את תורתו. "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת", ולכן "תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת"; "אהבת אותנו ורצית בנו", ולכן "וקרבתנו מלכנו לעבודתך". וכמו הקב"ה, כן גם אנו: מה הוא מנחיל את דרכו ותורתו באהבה, אף אנחנו – באהבה.

הקשבה ואמון

זאת נקודה מרכזית וחשובה. חשוב מאוד מאוד שהנער והנערה ירגישו שמכבדים אותם, את המאוויים שלהם ואת הדברים שחשובים להם. נער מרגיש מצוין אם אתה באמת מקשיב לו או שההקשבה היא בעירבון מוגבל מאוד, שאתה נראה כמקשיב, אבל בעצם אתה מחכה עד שהוא יגמור בשביל שתגיד לו את "האמת הגדולה שלך". לא מדובר פה על גינוני כבוד והצגות. מדובר פה על נקודה אמיתית, שההורים והמחנכים צריכים להתחנך אליה בעצמם: צריך לתת אמון אמיתי בנקודה המיוחדת שיש לילד שלך. להאמין שיש לו נקודה אמיתית, והוא לא יוצר סתם כל מיני בעיות. בהחלט, אם ההורים לא מקשיבים כראוי, אז הנער עלול ליצור כל מיני בעיות.

אתן דוגמה או שתיים, כדי לסבר את האוזן, מהמציאות בדורינו:

יש נטייה אצל הנוער שלנו להתחבר לברסלב. יכול להיות שאתה, האבא, בכלל לא "בקטע" של ברסלב. אבל העובדה שהבן שלך הגיע עם הרצון לזה, צריכה לחנך אותך לתת אמון גם בדרך הזאת. לא, אתה לא צריך לנסוע לאומן בשביל להראות לו שאתה מכבד אותו, אתה גם לא צריך ללמוד ליקוטי מוהר"ן בשביל זה. אבל אתה חייב להבין באמת, שיש כאן נקודה אמיתית שהבן שלך מצא. לבן שלך היה חסר משהו. משהו מסוים, שכל האמת הגדולה והחשובה שלך, לא הצליחה לתת לו. יש איזו שהיא נקודה שהוא לא מוצא בדרך שלך.

וכן לגבי הנערים שנמשכים לדרך "הגבעות", וכן לגבי סוג מוזיקה שלא היה רגיל בתקופת ההורים, סוג ריקודים וכדומה (בוודאי שיש דברים שהם מחוץ לתחום, אבל אליהם הנער מגיע בדרך כלל, רק אחרי שהוא לא מצא את מה שחיפש, בתוך התחום. רק אחרי שההורה הספיק לעשות את כל הטעויות האפשריות, אז הנער משתכנע שפה אין מה לחפש, ולכן הוא הולך לחפש במקומות אחרים).

אתה צריך להקשיב ולנסות להבין, עד לרמה שאתה יכול להרגיש את הצורך שלו. לא לנסות "לקטלג" אותו. אם לא ניסית להבין אותו באמת, אין סיכוי שתצליח באמת לעזור לו. אתה לא יכול להניח מראש שאתה יודע מה התשובה לבעיה שלו. גם אם אתה אומר דברים אמיתיים, הם לא נוגעים בנקודה שאותה הבן שלך מרגיש.

רבים הנערים והנערות שאומרים וחושבים ש"עם ההורים שלי אין לי בכלל מה לדבר". הם מרגישים שההורים לא מקשיבים ולכן גם לא מבינים. וזה הדבר הגרוע ביותר: שהנער כבר "שם איקס" על ההורים, כי ברור לו שאבא ואמא הם לא הכתובת בשבילו.

נכון שאם ההורים לא נמצאים בעצמם באותה נקודה של הבן שלהם, לא תמיד הם יוכלו לעזור לו באופן שידבר אליו, אבל אם יש הקשבה והשתתפות אמיתית, הם יוכלו לתת לו הרגשת ביטחון והם גם יוכלו לעזור לו להחליט עם מי להתייעץ. להורים יש ניסיון הרבה יותר גדול בשאלה איך לפתור בעיות.

יש נקודה נוספת שקשורה לעניין, וגם היא עלולה להוות מחסום מצד ההורים להבין ולהקשיב באמת לבנם: שההורים לא נותנים אמון בזה שהתורה נותנת פתרון לכל הבעיות, וגם לאלו שהם לא מכירים ולא יודעים איך להתמודד אתם. פעמים רבות ההורים מעדיפים להתעלם מהבעיות שהנער מציג, ולחשוב שהוא סתם ממציא בעיות ושאלות בלי צורך, וכל זה, משום שהם עצמם לא מכירים פתרונות לבעיות הללו. לכן הם מעדיפים "למשוך" את הנער לגישה המוכרת שלהם, שם הם מרגישים "בבית", שם הם יודעים את התשובות לכל השאלות. ואז מתחילים כל מיני לחצים, סמויים וגלויים, כל מיני משפטים ושדרים, שייאלצו אותו להיכנס לתוך הקוֹטר של ההורה, ושם הנער יוכל לקבל את כל התשובות. במצב כזה הנער מרגיש שהוא שאל וההורים לא עונים לעניין, ואז הוא מאבד את האמון.

לכן צריך אמונה גדולה בזה שהתורה היא תורת חיים, שאין בעיה שהתורה לא יכולה לתת לה פתרון. לפעמים הפתרון הוא לא מובן מאליו, צריך לחפש אותו, אבל אם מחפשים, אפשר למצוא. לכן אין סיבה לפחד משמיעת הנער וניסיון להבין אותו בכנות. נכון, לא בטוח שמייד תהיה לך תשובה. אפשר לומר את האמת: "זו בעיה. צריך לחשוב מה עושים, אבל בעזרת ה' נמצא פתרון". רק כך יש אפשרות שייווצר דיאלוג אמיתי.

ואולם הגישה הזאת יכולה להתממש, רק בתנאי שההורים מאמינים בה. לשם כך צריך להפנים את העיקרון החשוב של "שבעים פנים לתורה": האמת היא לא רק של הרב קוק, לא רק של החזון איש, לא רק של חב"ד ולא רק של ר' נחמן. האמת לא "בכיס" של אף אחד. היא שייכת לכל עם ישראל. ברור שיש גבולות. הגבולות הן: א. ההלכה. ב. י"ג העיקרים. אבל בתוך הגבולות הללו יש מרחב גדול מאוד. ולא צריך לפחד מלהתבלבל. טוב מאוד שיש הרבה דרכים בעבודת ה'. אדעתא דהכי ניתנה התורה. אין שום סיבה שבעולם שהבן שלך יהיה בדיוק כמוך. כל אחד לפי הדרך המתאימה לו, לפי שורש נשמתו.

זהו המבחן האמיתי של "חנוך לנער על פי דרכו".

לגיטימציה לשאלות

חשוב לאפשר לנער לשאול שאלות, וגם שאלות בסיסיות באמונה. לאפשר לו להגיד מה לא טוב לו, מה קשה לו, מה מפריע לו. להעביר לו שדר שזה לגיטימי לומר את זה. אבא לא נעלב.

אם השאלה לא נאמרת בכבוד הראוי, על זה אפשר להגיב בעדינות, בצורה עניינית: "אם אתה רוצה לברר, אתה גם מבין שזאת לא צורה נכונה לברר דברים. זה מצוין שאתה רוצה לברר, אבל גם חשוב איך מבררים ואיך מדברים". הערה כזאת הילד בהחלט יכול לקבל.

 קבלת ביקורת

נקודה נוספת שלא פשוט ליישם, היא לאפשר לנער להביע ביקורת על ההורים ועל דרכם. יש לשדר לו שזה בהחלט לגיטימי, במידה שהביקורת נאמרת בצורה נכונה ועניינית. אם הנער יודע שההורה מוכן לשמוע, שהוא לא מחשיב את עצמו למושלם – לא רק שלא נוצר אצל הנער משבר אמון, אלא להפך: הוא רואה את ההורה כמחפש שלמות ואמת, ולכן מוכן לשמוע, לדון ואף לשקול לשנות מה שצריך.

נערים ונערות הם ביקורתיים מאוד. זהו גיל של ביקורתיות (גם כלפי עצמם), גיל שבו הם עומדים על דעתם, מכירים את העולם והחסרונות שבו, ולכן רוצים להגיע למציאות הרבה יותר מושלמת מזו של ההורים. לפעמים זאת נאיביות, אבל זאת המציאות שהקב"ה יצר. הרצון הזה ליותר שלמות הוא רצון חיובי. הקב"ה נותן לדור הבא להתקדם, לחשוף עוד יותר את האמת, להיות מסוגל להגיע למקומות גבוהים יותר. ולכן באמת, אין פה נתק מהדור הקודם, אלא יש פה שיתוף פעולה. הרוח הצעירה שבהם גורמת שהם עדיין לא התייאשו מלהעלות את המציאות ולתקן אותה. הם עוד לא "התברגנו".

אם אתה מבין את העניין הזה, אתה לא הולך נגד הנער, אלא נותן לו ללכת קדימה ואף מוכן ללכת ביחד אתו. כאשר זאת הגישה, זה משחרר הרבה לחץ ומונע המון חיכוכים ו"אנטי" מצד ההורים, ואף מאפשר לנוער להתקדם בלי רצון לסתור, אלא מתוך רצון להמשיך. אין קריאת תיגר, אלא התחדשות ובניין.

כאשר זאת הגישה, מתאפשר גם בקלות הרבה יותר גדולה, לאזן את הנוער, כשצריך, לעזור לו לראות את הצד השני של המטבע. רוח הנעורים והרוח הבוגרת יכולים לדור בכפיפה אחת ואף לחיות בהרמוניה זו עם זו.

ענווה

בשביל להקשיב באמת, לתת לגיטימציה לשאלות ולקבל גם ביקורת, צריך הרבה ענווה. אדם שחושב שהוא יודע את כל האמת, לא יכול להקשיב, ובפרט לילד ה"קטנצ'יק" הזה. אני הרי למדתי ואני הרי יודע… אחת הסיבות לכך שבנים של תלמידי חכמים יכולים לפעמים לצאת גרוע במיוחד, היא בגלל הנקודה הזאת, שההורים משדרים שהילד חייב לקבל את הגישה שלהם, שהרי הם עמלו וביררו ולמדו אותה בעצמם. "איידי דטריד למפלט לא בלע". ככל שאדם עסוק יותר ויותר לפלוט, להוציא תורה וללמד, אז הוא עלול לא לבלוע, לא להקשיב. לכן צריך להפנים, שעם כל הידע שלך, אתה לא יכול לדעת מה בלבו של הנער, עם כל הכבוד לזה שהוא הבן שלך. יש לו נשמה אחרת משלך. מה שמשכנע אותך לא בהכרח ישכנע גם אותו. מה ש"מורך ורבך" אמר לך, גם בלי נימוק מספיק משכנע, אולי "מדליק אור בעיניים" שלך, אבל הנער רוצה להבין "למה" ו"איך" ומה ההגיון שבזה. הוא חייב הסברים אחרים וחיבורים יותר עמוקים לדברים. זה לא ש"הנורה שלו שרופה", הוא לא מתעקש או סתם מחציף פניו, הוא לא מתריס כדי לעצבן אותך. הוא פשוט לא משתכנע ממה שאתה השתכנעת, ואתה צריך לקבל את זה, ולהסביר לו לפי הכלים שלו.

לדבר על בסיסי האמונה

בשיחות עם הנער, עוד לפני גיל בר המצווה (הגיל משתנה בין הנערים, על-פי הבשלות הנפשית שלהם), צריך לדבר אתם על יסודות האמונה: מאיפה יודעים שיש בורא לעולם? איך אנחנו יודעים שהיה מעמד הר סיני? מה ההוכחות לכך שיש תורה שבעל-פה ושהיא אוטנטית? מי אמר שההלכה לא יכולה להשתנות אחרי הגמרא? למה צריך ללמוד דווקא גמרא? מה מקומם של הצדיקים? מה מקורה וקדושתה ותפקידה של פנימיות התורה? סתירות בין מדע לתורה, וכיו"ב.

לשם כך, ברור שההורים עצמם צריכים להיות מבוררים באמונתם. לא מספיק שהם היו "ילדים טובים" שלא שאלו שאלות, לא מספיק שיש להם "אמונה סוציולוגית", מחמת החברה. הם צריכים לחיות את האמונה. אחרת, יהיה קשה מאוד להעביר אותה הלאה.

אם ההורים לא למדו תשובות לשאלות הללו, עליהם להתחיל ללמוד. בשום אופן אי-אפשר לומר לילד: "ככה זה וזהו!". תשובה כזאת יוצרת מייד נתק בין ההורים לבין הילדים. הנער קולט שבעצם אבא שלו זייפן, חיצוני, עושה דברים סתם, בלי מחשבה למה. הוא לא מוכן להתחבר לאבא שקרן, ובעצם הוא צודק, כי בפנימיותו הוא דורש אמת.

הורה שלא ניחן ביכולת הסברה, שאין לו המילים המתאימות, יכול להפנות את בנו למישהו אחר שימלא את התפקיד הזה. אפשר גם להפנות לספרים. ב"ה בזמננו יש ספרים טובים מאוד, בשפה פשוטה ושווה לכל נפש.

שייכות לעם ישראל לדורותיו

דבר נוסף שמאוד חשוב לפתח: את תחושת השייכות לעם ישראל, לכל מה שאירע לנו בדורות הקודמים. זה חלק מבניין האמונה האמיתי: אנחנו בני עם ישראל! אנחנו ממשיכים את השלשלת הקדושה והמפוארת הזו! אנחנו ממשיכים את אלו שיצאו ממצרים, שקיבלו תורה בסיני, שחיו בתוכם נביאים רבים, שהשכינה שרתה בתוכם, שהיו אור לגויים! אנחנו המשך ישיר של אלו אשר מסרו נפשם על קידוש ה', ונרדפו בפרעות וגירושים ועלילות ושואות וגזירות, בשל אמונתם המוצקה! לא היתה אומה ולשון כאומה שלנו, בכל ימות עולם!

כשיהודי חי בגלות (בתקופה שיהודים נבדלו לגמרי מהגויים), הוא רק היה רואה את הגויים, והיה מבין מייד מה ההבדל בינו לבין הגוי. מבחינה מסוימת, בגלות ניתן היה להרגיש יותר בקלות שאתה יהודי. גם חילונים כיום, מספרים שדווקא בגלות הם קולטים שהם חלק מעם ישראל. בימינו, התחושה הזאת עלולה להתעמעם, פחות מרגישים את תחושת הייחודיות והשליחות, שכל העולם כולו מעבר אחד ואנחנו מן העבר האחר.

לכן כיום צריך להדגיש הרבה יותר את המסרים הללו. כי אם אני יהודי, ממילא יש לי משמעות בחיים, יש לי מה לעשות בעולם הזה, אני לא יכול לחיות סתם בעולם.

גם קישור לצדיקים לדורותיהם, הוא חשוב ביותר, מאותה סיבה. לכן כדאי מאוד להרבות בסיפורים בשולחן השבת, על גדולי ישראל, מכל הדורות והזרמים. בין אם אלו סיפורי מופת על עמל התורה והמידות, ובין אם אלו סיפורי "מופתים". שהילדים יגדלו כל הזמן על ההכרה: "אשרי העם שככה לו"! אשרי העם שהעמיד מקרבו דמויות מופת כאלו! שיגדלו לאהוב את הצדיקים, לדעת כמה שהם היו באמת ענקים ועצומים. המשקל החינוכי שיש לסיפורים הללו, לא יסולא בפז: הם מחזקים באמונה, מחזקים את ההכרה ששרתה שכינה בישראל בכל הדורות, מהווים מושא חיובי להערצה (במקום כל מושאי ההערצה של התרבות היום), מושא לשאיפות ולקריאת כיוון בחיים, ושייכות נפלאה לעם ישראל.

לאפשר מיוחדות בתוך הקדושה

פעמים רבות יש לנער רצון להיות "מיוחד". הוא שואל את עצמו "למה זה אנוכי", ומרגיש שהוא צריך את ה"חידוש" המיוחד שלו. אז לאחד יש קוקו, לשני עגיל, ולשלישי פיאות. מאחרי כל דבר יש לו "תורות" שלמות…

על ההורים להבין את הצורך של הנער במיוחדות, ולעזור לו למצוא תחומים כאלה, בתוך הקדושה: תכלת בציצית, פיאות, הקפדה מיוחדת על "מלווה מלכה", טבילות במקווה, קונטרסים של ברסלב או של חב"ד, לימוד מיוחד, מוזיקה של סיני תור, נוער ארץ-ישראל, התנדבויות, קירוב רחוקים, וכדומה.

כאשר הנער מגיע עם דבר כזה, אסור שההורים יזלזלו וישדרו: מה הגאווה הזאת. להפך: עליהם לפרגן ולשמוח שהבן שלהם מצא את המיוחדות שלו בקדושה, ולא בצד השני. אחר כך, במשך הזמן, הנער יגדל וילמד להכיר את הכוחות שיש לו, הוא ילמד שיש מספיק מיוחדות שאפשר למצוא בעולמה של תורה, בתוך המסגרת הרגילה. אבל בנערות קשה לקלוט את זה. הנער רוצה מיוחדות יותר חיצונית. על ההורים מוטל לתת לו לפחות את הלגיטימציה לבחירה שלו.

וכן לגבי התמודדות בדיעבד – כאשר ילד שגדל במשפחה תורנית, מתחיל להיות אוהד "שרוף" של בית"ר ירושלים וכדומה. ברוב הפעמים זה מגיע משום שיש לו איזה חסך, בגלל שהוא לא מוצא את העניין שלו בדברים הרגילים. אם בונים את החיים של הילד באופן מלא, נותנים לו מטרות שממלאות אותו, יש לו סיפוקים רוחניים, יש לו חברה שטוב לו בתוכה ויש לו את הנקודה המיוחדת שלו, אז אין סיבה שהוא ירצה דברים מבחוץ. לכן, גם בדיעבד, הדרך להתמודד עם פזילות של הילד החוצה, היא לא להלחם נגדו ולאסור את מה שהוא רוצה, אלא פשוט לתת לו תחומי עניין אחרים, חיוביים. במקום שהוא ילך עם חולצה של בית"ר – שילך עם חולצה של "נוער פולארד". וכן על זה הדרך.

התניות חיוביות

ילד קולט דברים בצורה של התניות. כאשר למצוות מתלווה דבר חיובי, המצוות נתפסות כחיוביות. לכן ילד קטן שמקבל ממתקים בשבת, תופס את שבת כדבר משמח, שהוא מחכה לו, למרות שיש ביום הזה הרבה איסורים. הדבר נכון גם לגבי הנוער: צריך להשקיע בכך שתהיה נעימות בחיים על-פי התורה. שהשבתות יהיו נעימות, לתת לנער להתבטא בשולחן השבת, לדבר דיבורים נעימים ולא רוויי מתיחות, לתת לו מתנות על כל מיני דברים שקשורים לתורה ולקדושה. לא לשכוח לחגוג לו יום הולדת, נסיעות משפחתיות למקומות משמחים, וכדומה.

זה דבר ששווה המון. כל הנימוקים והשכנועים השכליים, הם קטנים לעומת ההרגשה הפשוטה והקיומית של הנער, שטוב לו בבית. הוא מרגיש שהוא רוצה להיות שייך לזה. ברור שבחיים יש נקודות קושי, אבל יש לעשות השתדלות גדולה שהאווירה הכללית בבית תהיה כמה שיותר נעימה ושמחה.

עולם הרגש

כחלק מהנעימות שמשודרת בבית, חשוב גם שעולם הרגש יהיה מפותח. כאשר הבית מבוסס על שכל, ללא רגש, קשה לנער ולנערה להתחבר לבית ולמסר שלו. עיקר השינויים שהנוער עובר, אלו שינויים רגשיים. פתאום נערים ונערות נכנסים לתחושה של עצבות. הם לא יודעים להסביר אפילו לעצמם למה זה קורה. פתאום הוא מתכנס בתוך עצמו. אין לו חשק לשתף פעולה או להגיב למה שקורה. הוא לא מבין וגם ההורים לא מבינים. אבל אם הוא יודע שהוא יכול להגיד את זה, לבטא את מה שהוא מרגיש, וזה לא יתקבל כחולשה, אלא באהבה ובכבוד, זה דבר שמפיל הרבה מחיצות ופותר המון בעיות. חלק גדול מהקשיים נוצרים, בגלל שההורים אינם יודעים מה עובר על הנער ומה הוא מרגיש בתוכו. אם היתה פתיחות רגשית והוא היה מספר – הכול היה נראה אחרת.

איך יוצרים פתיחות רגשית כזו? קודם כל על-ידי אהבה וחיבה, כמו שכבר הזכרנו. אבל מלבד זאת חשוב שהאב והאם יספרו בעצמם על מה שהם מרגישים. שגם ההורה ידבר על מה שקשה לו, ויעשה מאמץ לצאת מתוך ה"קונכיה" של עצמו. שגם ההורה לא יתפוס את הפתיחות הרגשית כחולשה. בבית כזה הילד גם ירגיש פתוח ומשוחרר לספר מה עובר עליו.

התמודדות עם המתירנות

לרבים מבני הנוער, הבעיה הכי קשה שהם מתמודדים מולה, היא בעיית המתירנות שיש היום. באופן כללי בגיל הנעורים מתמודדים יותר עם הקושי הזה, אבל בימינו הקושי הוא גדול הרבה יותר, בגלל הפריצות הגדולה, שנתקלים עמה בכל פעם שיוצאים לרחוב העיר. הניסיון הוא קשה מאוד מאוד. לא רק בשעת ההתמודדות עצמה, אלא חמור מכך – שהכישלון גורם לאיבוד מוטיבציה כללי, מחמת התסכול והרגשת הצביעות שהנוער חש. חלק גדול מבני הנוער ישר עם עצמו, והוא לא מסוגל להכיל בקרבו את הסתירה שהוא חש, שמצד אחד הוא ב"נפילות", ומצד שני הוא ממשיך להיות שייך לתורה ולמצוות וכו'. הפער בחייו הוא כל כך משמעותי, שהוא מרגיש שלא שייך שהוא ילמד גמרא, יתפלל ויקפיד במצוות, כשבעצם הוא יודע איפה הוא נמצא.

לבנים הבעיה קשה יותר מאשר לבנות. הן מצד פגם הברית, שגורם להתמודדות חזיתית, קשה ומתסכלת, לעיתים מדי יום. והן מצד זה שהבן נדרש ללמוד גמרא, ואל הגמרא אי-אפשר להתחבר ולרצות ללמוד אותה, בלי רגשי קודש וחיבור לתורה. כאשר הנער מרגיש שהוא לא שייך לתחום הזה, ממילא הגמרא הופכת למשהו משעמם והוא מגיע לשנאה כלפיה. במצב הזה זה לא עוזר שמוציאים חוברות צבעוניות עם שרטוטים להקלה על הלימוד. בגלל המתירנות ופגם הברית, לנער יש נוגדנים, אשר מונעים ממנו להתחבר ללימוד שכל מהותו הוא עצם החיבור לדבר ה' ולחכמי ישראל מדורי דורות.

דרכי התמודדות

"אל תביאנו לידי ניסיון"

התשובה לבעיה הזאת, שכל כך מקיפה אותנו, לא יכולה להיות על-ידי "תרופות קסם". אם הקב"ה מעמיד את הדור שלנו בניסיון, זה אומר שיש איזו שהיא דרך שיכולה לאפשר לנו לעמוד בניסיון, באיזו שהיא רמה. ולכן אין מנוס מהדרכה כללית, שהנער יהיה כמה שפחות חשוף לגירויים.

כמובן, לא צריך לומר שאסור להחזיק טלוויזיה בבית, וגם אינטרנט – מותר רק "אינטרנט רימון". ברור שיש להקפיד שלא יגיעו הביתה ספרים לא צנועים, וברור שאין להכניס עיתונים (כולל כולם, חוץ מהעיתונים החרדים לדבר ה'. כל שאר העיתונים מוחזקים כלא צנועים. זה מה שמקדם את המכירות שלהם, בהגדרה).

אבל יותר מכך: אם הרמב"ם אמר בזמנו שצריך לברוח למדבריות, אני חושב שזה נכון בדור הזה בכפלי-כפליים. היום קשה עד מאוד לחנך נער ברחוב עירוני סואן. "ליוצא ולבא אין שלום". בכל פעם הוא נפגש בטומאה. לכן אני גם סבור שהתפקיד החשוב "להאיר את העיר" שייך רק במשפחות צעירות, אבל כאשר הילדים מתבגרים, זה מאוד מאוד לא פשוט לגדול בכזה מקום, אלא אם כן שולחים אותו לישיבה מבודדת מייד כאשר הוא מגיע לגיל הנערות, או כשגרים בשכונה שנשמרים בה גדרי הצניעות בדרך כלל. אני יודע את המשמעות הגדולה של הקביעה הזו מבחינה מעשית, אבל מה נעשה? זהו מחיר יקר מדי, שאנחנו לא יכולים לשלם אותו. "אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך".

גם אי-אפשר לצפות שהנער יראה את כל הפריצות, אבל יפתח נוגדנים. יכול להיות שהוא מאוד יתנגד, הוא גם יכול לדעת שחוסר הצניעות זה שקר ואפילו להסביר לכולם למה זה שקר. אבל מדובר פה בהתמודדות של דמיון וחושניות, ויצר הרע לא עובד פה על-פי אמת ושקר, אלא על-פי "נחמד העץ… ותאווה הוא לעיניים". הוא יודע שזה שקר, אבל הוא נמשך לזה. הנפילה היא כמעט בלתי נמנעת, ואסור לנו להביא את הילדים שלנו למצבים שהם לא יכולים לעמוד בהם.

לא אמרנו שאסור לגור בעיר בשום אופן. לפעמים יש הכרחים, ואז צריך להתמודד בחכמה. אבל לענ"ד צריך לדעת שהמציאות הזו היא בהחלט שיקול מרכזי בבחירת מקום המגורים, לדאבוננו הרב.

תעסוקה חיובית

יש למשוך את הנער לתעסוקה חיובית. כאשר מים זורמים, הם לא הופכים להיות ביצה ולא מושכים יתושים. הנער צריך להיות בזרימה, תנועה, פעילות. "שוחרי המקדש", "נוער פולארד", "חומש תחילה" "נוער למען ארץ-ישראל". מדריך, מתנדב, כל מיני עשיות. יש כאלה שהפעילות שלהם היא לסיים את הש"ס: עוד דף ועוד דף. כל הזמן הוא עסוק בלימוד. מצוין! אפשר לעודד אותו עם פרסים. אבל גם אם הנער לא בנוי כרגע לשבת וללמוד, חשוב מאוד ליצור וליזום. גם זה בחינת "דדיה ירוויך בכל עת", שיש משהו חיובי שמרווה ונותן חשק וחיות.

לא להתייאש

לא להתייאש אם יש נפילה. "שבע יפול צדיק וקם". צריך לדבר על זה וממש לשכנע את הנער: הרי עשית כל כך הרבה דברים טובים, הרי השתדלת כל כך להיזהר כדי לא ליפול, ובכלל – "אין יאוש בעולם כלל": אתה יכול לשוב בתשובה ולתקן מכאן והלאה. יצר הרע ניצח ניצחון קטן, אבל תמשיך הלאה. "אין עבירה מכבה מצווה". זה מתקשר מאוד לנקודה הקודמת: אם אדם נמצא בתנועה, בפעילות והתקדמות, אז קל לו הרבה יותר לקום ולהמשיך הלאה, גם אחרי שהוא נפל, כי הוא רואה את המסלול הכללי והנפילה לא הופכת להיות חזות הכל.

לדבר על זה, כשצריך

הדיבור עם הנער בנושא זה, חשוב גם מצד הביטחון העצמי והמשפחתי שלו. עצם התשדורת שהבן מקבל, שאביו מודע לקושי הגדול שלו, מחזק אותו, שותף ב"צרתו" ומכבד אותו על עצם ההתמודדות שלו, הוא דבר חשוב ביותר.

הבן של ה"חפץ חיים" סיפר שאבא שלהם דיבר אתם על כך שכל פרק זמן של כמה שבועות אדם עשוי לראות קרי באופן טבעי, מבחינה פיזיולוגית, ובלי שיש בו אשמה כלשהיא. גם הרב שלמה וולבה מביא את זה ב"עלי שור". צריך לדבר גם על כך עם הנער, כבר בגיל שבו הדבר עשוי לקרות, כדי שידע שאם זה קורה, ללא הרהורים וללא חלומות בעניין, זה דבר טבעי לחלוטין, ואין להתרגש מזה כלל. יש נערים שנופלים ברוחם מאוד, על לא עוול בכפם, משום שאינם יודעים זאת.

נישואין מוקדמים

בהלכה מוגדר שאדם אשר "יצרו טורדו", אסור לו לדחות את גיל הנישואין מעל לגיל 18. גיל הנישואין הוא מאוד אינדיבידואלי, אבל השיקול הזה גם הוא שיקול מרכזי. מבחינה זו, אפילו נער בן 15 יכול להיעזר בידיעה זו, משום שהוא יודע כבר עכשיו, שהטווח שבו הוא צריך לשמור על עצמו ולהלחם עם יצרו, הוא לא כל כך גדול. יכול להיות שכשהוא יגיע לגיל 18 הוא יגלה שיצרו כבר לא טורדו, אבל עצם הידיעה שזו אפשרות ריאלית, יכולה לעזור לו בהתמודדות עכשיו.

 גבולות רחבים אבל ברורים

הגבולות שמציבים לילדים, צריכים להיות רחבים וברורים.

רחבים – לא לאסור את מה שלא צריך ולא נאסר בהלכה.

וברורים – שיהיה ברור מה כן ומה לא, מה מותר ומה אסור. לא בערך. אילו ספרים מותר לקרוא, אילו שירים מותר, אילו שירים אסור. מה ההגדרות ההלכתיות. הרבה נערות בציבור שלנו, לא יודעות בדיוק מה גבולות הצניעות: עד המרפק? "שואף" מרפק?… ברגע שלא ברור, זה בדיוק המקום שבו יצר הרע מוצא את הפירצה להיכנס. זה "טרף קל" בשבילו. לכן ההגדרות חשובות ביותר. ומה שלא ברור להורה – שיברר ויחליט כמה שיותר מהר.

עבודת ה' של ההורים

גם ילדים, אבל בעיקר נערים, צריכים לראות שאבא ואמא שלהם עובדים את ה' יתברך באמת, ולא רק באופן חיצוני. כשאבא מתפלל – הוא מתפלל! ואלול אצלו – זה אלול! הימים הנוראים – הם אכן "נוראים"! ושבת היא שבת, ולימוד תורה חשוב לו מאוד.

אדם שעדיין לא התעורר לעבוד את ה', הגיל של הילדים שלו צריך לעורר אותו. כי בבית שיש רק מאפיינים דתיים, בלי לב אמיתי – אז הילד שואל "מה העבודה הזאת לכם", כי העיקר חסר מן הספר.

כאשר נער רואה שהמחנך שלו רחוק מעבודת המידות, שהוא מתעצבן בקלות, שהוא אינו מודה על טעותו, או שאבא מתקוטט עם אמא – הוא לא יכול לקבל שהתורה היא באמת "תורת חיים". זה לא אומר שההורים צריכים להיות מושלמים, אבל זה כן אומר שצריך לעבוד כל הזמן בכיוון של השתלמות. כאשר נער רואה שיש עבודה – זה כבר לא משנה להיכן הגעת בעבודתך.

מדהים עד כמה בעיה במידות לא ישרות ובחוסר אמיתיות, עלולות לגרום שנאבד את הנוער שלנו. היום אי-אפשר להיות זייפנים ואי-אפשר להיות שקרנים. השקר פשוט נופל לצדדים. כיום יש "מסננת של אמת". לקראת הגאולה המסננת הזו עובדת חזק. הקב"ה לא מאפשר לחסות בצל כל מיני בניינים שאינם אמיתיים, גם אם כלפי חוץ הם משדרים המון עוצמה. זה דבר שמוכיח את עצמו בצורה חזקה ואפילו אכזרית. המציאות טופחת על הפנים. מחנך שלא אמון על עבודה חינוכית עם עצמו, על האמת שלו, על עבודת ה' אותנטית, לא מסגרתית- חיצונית, לא מצליח להעביר את היהדות הלאה.

יש בדורנו תביעה מאוד חזקה למחנכים, להיות עבדי ה' באמת.

נתחזק כולנו לעבוד את ה' יתברך ונזכה לבנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות!

הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת החיים

התפרסם בעלון קוממיות

הקשבה וגבולות חלק ב'

ביסוס סמכות הורית

.


לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:


 

 

 

 


טל-לי אביב כהן, פסיכולוגית חינוכית וקלינית, מטפלת משפחתית

הקשבה וגבולות חלק א'
הקשבה וגבולות חלק ג' – השפעה על אחים צעירים

הקשבה וגבולות חלק א'

על מהות וביסוס סמכות הורית

.

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:


 

טל-לי אביב כהן, פסיכולוגית חינוכית וקלינית, מטפלת משפחתית

הקשבה וגבולות חלק ב'
הקשבה וגבולות חלק ג' – השפעה על אחים צעירים