תגית: השפעה

"אני אוהב אותי" – על הערכה עצמית בקרב מתבגרים ותפקיד ההורים

נערה מחייכת - על הערכה עצמית של מתבגרים

 

הערכה עצמית הינה חווייה סובייקטיבית שלנו כלפי עצמנו. ילדים נוטים לשפוט את עצמם על בסיס השוואתי לאחר שהפנימו מסרים חברתיים נורמטיביים לגבי מה "נכון" ו"מה לא נכון", מה "שווה" ומה "לא שווה". הפגנת הערכה ומתן חיזוקים חיוביים הן חלק מהדרכים שמציג מאמר זה עבור ההורים בהסתמך על מחקרים אשר הוכיחו כי הערכה עצמית גבוהה בקרב ילדים חיונית להתמודדותם המוצלחת עם אתגרי החיים.

 

כל אחד מאיתנו יודע במה מדובר. כהורים, מורים וחברים אנו יודעים לזהות אנשים, ילדים או מתבגרים בעלי הערכה עצמית גבוהה לעומת מבוגרים או ילדים חסרי בטחון ובעלי הערכה עצמית נמוכה. רובנו יודעים על עצמנו שישנם כישורים, מיומנויות, או דברים שאנו אוהבים, מעריכים בעצמנו וטובים בהם, לעומת מקומות בהם אנו חווים את עצמנו כלא טובים ומרגישים חסרי ביטחון לגביהם. דוגמה טובה לכך הנו דימוי הגוף שיש לנו. יש הגאים בגופם ומרגישים איתו טוב ונוח ויש מי שמתביישים בו ומרגישים לא טוב עם חלקים בגופם. חלקנו גאים ביכולות החברתיות שלנו וביכולתנו ליצור קשרים בין אישיים לעומת אחרים החווים חוסר ביטחון ביצירת קשר.

מכאן שהערכה עצמית הינה חוויה אישית, סובייקטיבית שיש לכל אחד מאיתנו לגבי עצמו. הקשר בינה ובין המציאות יכול להיות מקרי לחלוטין. הערכה עצמית יכולה להיות לגבי תחום מסוים: לדוגמה – "אני לא טוב בדברים טכניים" המאפיין הערכה עצמית בהקשר נתון. לעומת תחושת ערך כללית לגבי עצמי המאופיינת במשפטים כגון: " אני אוהב את עצמי על מי שאני" או: "אני כשלון".

מיהו ה"עצמי" וכיצד הוא נראה?

העצמי כולל את סך התפיסות שלנו על עצמנו וכולל את המשמעויות שאנו מייחסים להיבטים שונים בחיינו. בין היתר העצמי כולל תפיסות בנושאים כגון: מין, גזע, מעמד סוציו אקונומי, מבנה גוף, מגדר, העדפות ונטייה מינית, משפחה, מקום מגורים, יכולות, מגבלות, ערכים, אידיאולוגיה, דעות ועוד. בקיצור העצמי הוא כל מי שאנו.

מתברר שאנו נוטים לשפוט את עצמנו כמעט על כל דבר שיש או אין לנו. "אני לא אוהבת את המראה שלי", "הייתי רוצה להיות כמו אחי שמצליח בלימודים"," אם הייתי יפה כמו חברה שלי היו מתייחסים אלי אחרת" – אלו רק מעט מהמשפטים המראים לנו כיצד ילדים, כבר בגיל צעיר, שופטים את עצמם על בסיס השוואתי. הם שופטים את עצמם בשל העובדה שהם הפנימו מסרים לגבי מה שווה או לא שווה, מה טוב ומה רע ובוחנים את עצמם על פי אותם קריטריונים חיצוניים. אצל רובנו מתפתח דימוי עצמי אידאלי על בסיס שיפוטים אלו. אותו עצמי שאנו רוצים להיות שלצער רבים מאיתנו כנראה ישאר בגדר שאיפה בלבד.

מראה, מסוגלויות פיזיות ונפשיות ויחסים בין אישיים – כל אלו משתנים לאורך מעגל החיים. הגוף משתנה, היכולות משתנות והלמידה מחזקת דפוסים או משנה אותם. עם זאת, למרות העצמי המשתנה, הדימוי העצמי לרוב ממשיך להיאחז באותה תפיסה ולכן, קיימת חשיבות גדולה להערכה עצמית חיובית יציבה למרות העצמי המשתנה.

[על אף שפעמים רבות מתייחסים לדימוי עצמי והערכה עצמית כאל מונחים זהים, קיים ביניהם הבדל משמעותי: דימוי עצמי ניתן לראות כמכלול התכונות והאפיונים שהאדם מייחס לעצמו, בעוד שהערכה עצמית מתייחסת לערך שמקנה האדם למאפיינים אלו. כלומר, דימויו העצמי של אדם עשוי לכלול את היותו עקשן אך תכונה זו עשויה להיתפס על ידו כחיובית או שלילית]

 

מדוע הערכה עצמית חיובית ויציבה חשובה?

להערכה עצמית יש השפעה כללית על הרווחה האישית שלנו, על האמונה לגבי היכולות שלנו וכתוצאה מכך על הרגשות שלנו כלפי עצמינו. לאור ההערכה העצמית אנחנו אוהבים את עצמנו, שונאים, מתביישים בעצמנו ועוד. הערכה עצמית חיובית מייצגת את היכולת להרגיש אהוב, נחוץ, בעל ערך, בעל יכולות ובעיקר כמסוגל להתמודד עם אתגרי החיים.

על פי מחקרים נמצא שמתבגרים בעלי הערכה עצמית חיובית חווים יותר שליטה בחייהם מאשר מתבגרים בעלי הערכה עצמית שלילית. הם נוטים לבטא עצמם בחופשיות נטולת בושה, מצפוניים יותר ומאופיינים בפתיחות ומוכנות להתנסות בחוויות חדשות. בעלי הערכה עצמית גבוהה מצליחים להחזיק תחושות אלו באופן רציף גם כאשר הם חווים כשלון, אכזבה או דחייה, הם פחות הגנתיים ומתמודדים עם ביקורת ביתר יעילות שכן הם מאופיינים כבעלי יציבות רגשית.

כיצד ניתן לחזק, לתחזק ולשמר הערכה עצמית חיובית בקרב מתבגרים?

הערכה עצמית חיובית תחילתה בגיל הינקות כאשר התינוק מבין שיש "אני" ויש "אחר". תפקידו של האחר המשמעותי לספק את צרכיו הבסיסיים של הרך הנולד שבין היתר כוללים טיפוח וחיזוק בטחונו של התינוק בסובבים אותו וביכולותיו והפגנת גאווה במעשיו. היכולת של המבוגר המשמעותי: הורים, מטפלים ומחנכים, לחוש ולבטא גאווה כלפי הילד, תורמים באופן משמעותי לתחושת הביטחון ולהערכה עצמית חיובית. כהורים, תלינו על המקרר את התמונה שילדנו בן השלוש הביא מהגן (ליתר דיוק קשקוש) בגאווה גדולה. בכך, לא רק שאמרנו לו שהוא צייר מוכשר אלא גם השכלנו לתלות את התמונה במקום בולט וחלקנו אף שומרים את ציורי הילדות של ילדינו שנים רבות. כך בדיוק אנו מחזקים את תחושת הערך שלהם. הורים המתביישים בציור, משווים את הציורים לציורים של ילדים אחרים או מבטלים את כישרונו של "הצייר המחונן" בן השלוש, פוגעים בתחושת הערך של ילדם וקיים סיכוי שהוא יפסיק לצייר ויפתח התנהגות הימנעותית.

מתבגרים לעומת ילדים, נוטים להפחית מערכם של מסרים הוריים. קבוצת השווים הופכת להיות משמעותית יותר ויותר והדרך בה החברים תופסים את המתבגר הופכת למשמעותית לתחושת הערך שלו. בגיל זה קיים צורך ביצירת הגדרה מחודשת של העצמי ולעיתים השאלה "מי אני" תיבחן תוך דחייה של הדרך בה ההורים מנסים להגדיר אותי ואת הצרכים שלי. משפטים כגון: "אני אחליט על עצמי", "אל תגידו לי מה לעשות" ו"אני בחיים לא אתנהג כמו ההורים שלי", הנם שכיחים בגיל זה. עם זאת, הצורך בתחושת עצמאות וריחוק מההורים מחזק את תחושת הבלבול של המתבגרים לגבי מי הם או ליתר דיוק מה ה"עצמי" שלהם מכיל. זאת גם הסיבה שלוואקום הנפשי חודרים ביתר שאת מסרים תרבותיים ומסרים של קבוצת השווים. אנו ההורים נבהלים ולעיתים נפגעים מהצורך של ילדינו לבטל אותנו ולעיתים אף להתבייש בנו. הדבר עלול להוביל לקונפליקטים המאופיינים ברצף שבין צעקות לשתיקה רועמת.

חיזוק הערכה עצמית בקרב מתבגרים

המשימה הראשונה שלנו כהורים למתבגרים הינה, להבין ולנסות לקבל את העובדה שאופי היחסים שלנו עם ילדינו המתבגרים משתנה. כעס ושיפוטיות או ניסיונות אחיזה נואשים בדפוסי הקשר שהיו כאשר הם היו ילדים, אינו תורם לתחושת הערך העצמי של ילדינו. בכך, אנו שופטים אותם ומתקשים לקבל אותם על מי שהם.

לאחר שהשכלנו לקבל את השלב ההתפתחותי של ילדינו המתבגרים, להלן מספר רעיונות כיצד ניתן לעזור לילדינו לתחזק הערכה עצמית חיובית (לתחזק מכיוון שתפקידינו בביסוס ערך עצמי חיובי החל הרבה לפני גיל הנעורים)

יצירת אווירה מקבלת ואוהבת.

הערכה עצמית חיובית מתפתחת על בסיס הידיעה שאני שווה על מי שאני. חשוב שהנער/ה יחוו עצמם נאהבים על ידי האחרים המשמעותיים להם על מי שהם. עלינו לתחזק את התחושה הפנימית של ילדינו שהם שווים בדיוק כפי שהם ולעזור להם להאמין בעצמם וביכולותיהם על אף הסערות המאפיינות את הגיל.

לאפשר התנסויות חדשות:

סביבה שיפוטית מקשה על ילדים ומתבגרים להתנסות בחוויות חדשות. עודדו את ילדיכם להתנסות גם אם הסיכוי להצליח במשימה נמוך. המסר הוא: "ככל שננסה יותר נצליח יותר". כאשר מנסים יותר חווים יותר הצלחות ברמה המספרית ובכך תחושת המסוגלות מתגברת. הדגישו בפני ילדיכם את אמונתכם בהם ובכך שהם יכולים להתגבר על מכשולים ושתפו אותם בקשיים עמם אתם התמודדתם בהצלחה למרות שחשבתם שלא תצליחו לעמוד בהם.

התמקדות ב"יש" במקום ב"אין":

בשל הנטייה האנושית לביקורת והשוואתיות, אנו נוטים לעיתים לראות את מה שילדינו אינם: "היית יכולה לקבל יותר", "אין סיבה שאחיך יצליח בחמש יחידות מתמטיקה ואת לא". יש מקום לעודד את ילדינו לשפר הישגים אך חשוב גם שהישגיהם לא יגדירו אותם ואת ערכם. חפשו בהם את אותן תכונות חיוביות המאפיינות אותם ואת תחומי החוזק העיקריים שלהם, הדגישו והעצימו אותם.

לאפשר לילדינו לטעות וללמוד מכישלונות:

כשלון זו רק תחנה בדרך להצלחה. כשלון מהווה כלי מצוין ללמידה ולא לשיפוטיות. חלקנו חוטאים בכך שאנו מפגינים אכזבה וכעס על כשלון ילדינו אולם הם אינם זקוקים לכעס שלנו ולחוסר האמון שלנו בהם. הם זקוקים לעידוד שלנו, לכלים ללמידה מהחוויה ולציפייה.

לחזק ניסיון ומאמץ ולא תוצאות:

אנו חיים בעולם תוצאתי שבו הציון בבגרות בהיסטוריה חשוב יותר מתהליך הלמידה או הדרך להשגת הציון. תוצאות לא יחזקו את הערך העצמי אלא אם כן מתלווה לתוצאה תהליך משמעותי. חשוב לחזק את הילדים על המאמץ, ההתמדה והעקביות ועל האופן שבו הם פעלו בדרך להשגת המטרה. הדגישו את הדרך והלמידה שעשה הילד ולא את התוצאה שקיבל.

מתן חיזוקים ומחמאות:

החמיאו לילדיכם על מי שהם וחזקו אותם על היכולת שלהם. חיזוקים ומחמאות הם כוח מצמיח ומעודד.

ריצ'ארד לאבוי, בהרצאתו "כשהאסימונים נגמרים", מתאר את ההערכה העצמית של הילד כערימה של אסימונים איתם נכנס שחקן פוקר למשחק. במידה ולילד אסימונים רבים הוא ייכנס למשחק ויתנסה גם כשאינו בטוח שיצליח. ככל שההערכה העצמית נמוכה יותר (כלומר יש בידיו מעט אסימונים) הוא ימעט לנסות ולהתנסות בשל החשש להפסיד עוד אסימונים, מה שיקטין את הסיכוי שלו לצבור הצלחות וחיזוקים שישמשו עבורו לאסימונים נוספים, או שישחק משחק פזיז וחסר אחריות מתוך התחושה שכבר אין לו מה להפסיד. בהרצאתו, מדגיש לאבוי כי אחריותנו כאנשי חינוך לדאוג שילדינו ילכו לישון בכל ערב עם יותר אסימונים ממה שהיה בידם כשחזרו הביתה. במילים אחרות, יש מספיק אנשים בחוץ שיערערו את ההערכה העצמית של ילדינו, תפקידנו למלא עבורם את מצברי האסימונים ולעזור להם להרגיש טוב לגבי עצמם.

לצמצם דרוג והשוואה:

השתדלו להשוות את ילדיכם ביחס לעצמם ולא ביחס לאחרים. בסופו של דבר הם לעולם לא יהיו אחרים, הם יכולים להיות רק הם עצמם. השוואתיות מפחיתה ערך כיוון שגם כאשר אני טוב מהאחר תמיד יהיה מי שטוב ממני. עודדו את הילדים לאהוב את מי שהם גם אם הם לא כמו….

חיזוק גאווה ואהבה עצמית:

היו גאים בילדיכם גם כשהם מכעיסים, מביישים או מביכים אתכם. חוש הומור בהחלט יכול לעזור להתגבר על רגשות קשים שמתעוררים ביחסים שלנו עם ילדינו ובמיוחד בגיל הנעורים.

לסיום, קבלו את עצמכם כהורים. נכון, גם אתם לא מושלמים, אתם לא בני עשרים וכנראה שגם לא תהיו. חזקו את עצמכם על מי שאתם, היו גאים בעצמכם ובעיקר תאהבו את עצמכם על מי שאתם. יש מספיק אנשים שם בחוץ שיעזרו לכם להרגיש לא טוב לגבי משקל הגוף שלכם או לגבי דברים שיש או אין לכם. אל תשתפו פעולה עם מסרים אלו. החזיקו וטפחו עמדה חיובית לגבי עצמכם. הדבר בהחלט יכול לעזור לילדיכם לתחזק את התחושה הבסיסית שהם שווים ובעלי ערך.

התפרסם ב"אתר יסודות". http://www.yesodot3.co.il

איילה לויטה, עובדת סוציאלית במכון יסודות יוזמות חברתיות, ויאיר אפטר, מנהל מכון יסודות יוזמות חברתיות

עוד עם יאיר אפטר בלב אבות:

תרבות הבילוי ושתייה של משקאות אלכוהוליים בקרב בני נוער ובקרה הורית  סקירה מקיפה של סיבות לשתיית אלכוהול ועצות מעשיות להתמודדות עם התופעה

 

הורות והתבגרות: כפייה וקבלה מרצון

להאזנה להקלטת התוכנית:


הרב אלישע וישליצקי
הרב אלישע וישליצקי ז"ל, ראש ארגון "קרן הקהילות" להעצמת גרעינים תורניים ברחבי הארץ 
לפינת הרב גודמן: הצבת גבולות לנוער מתוך אימון בכוחות הילד

"הורות והתבגרות": מפגש בני הנוער עם התרבות המערבית

DSC01082

להאזנה להקלטת התוכנית:


 

 

 

 

 

 

 

בימי החנוכה אנו זוכרים את ההתמודדות והמאבק של החשמונאים מול השפעת תרבות יוון. ובזמנינו, הראשונים לקנות השפעות חיצוניות הם בני הנוער. בני נוער הם גמישים, עדיין פתוחים לשינויים, מחפשים את החדש ואת המתחדש. לכן הם מושפעים יותר מהמבוגרים מזרמי הרוח הנושבים בסביבה. יתרה מזאת, בני הנוער וצעירים הם סוכני המהפכות בחברה, לא רק מפני שהם גמישים יותר, אלא גם מפני שהפ מבקשים להיות שונים מהוריהם. לכן הדריכו אותנו רבותינו לשמר את בנינו ובנותינו לבל ייחשפו לתרבויות זרות בעוצמה כזאת המסכנת את ההמשכיות והנאמנות לדרך האבות. זאת אומרת שחשיפת יתר עשויה להביא אותם לאימוץ דרך שונה, דרך אחרת. גם בימי החשמונאים, בני הנוער הובילו את ההתבוללות בתוך התרבות היוונית. בספר המכבים ב' מסופר על צעירים, לבושים בתלבושת אופיינית יוונית, שהתאמנו ב'אפביון' – סוג של חינוך גופני אינטנסיבי וצבאי. גם כשחלק מהנוער הצטרפו למרד החשמונאים, הם עדיין החזיקו מתחת בגדיהם חפצי עבודה זרה. אז גם בימים הם, אלה שתרמו באופן משמעותי לחדירת ההתיוונות בתוך ארץ ישראל, במדינת יהודה, היו הצעירים. כיצד נחנך אנו את בנינו בהתמודדות עם השפעת תרבות המערב?

עם הרב דוד סתיו, מראשי ארגון רבני צהר ורבה של שוהם, והרב עמיחי גורדין, ר"מ בישיבת הר עציון

הרב דוד סתיו והרב עמיחי גורדין

לשיחת המשך על ערכים בתרבות הפנאי המערבית

לפינת הרב גודמן – קושי באידיאולוגיה? התרבות המערבית

חברים בעייתיים

שאלה: הבן שלי – בן 14 – התחבר עם חבר'ה בעיתיים ביותר, ויש ירידה אצלו מכל הבחינות – לימודית, דתית, התנהגותית. איך עוצרים את זה לפני שמאוחר מדי?

תשובה: התחברות עם חברים בעייתיים באה בדרך כלל לפצות על קושי אישי. החברים החדשים נותנים לעיתים תחושת שייכות, תחושת ערך עצמי שלא תמיד הבן מקבל או מרגיש שהוא מקבל במקום אחר. במילים אחרות התיאור של ירידה רוחנית, ירידה בלימודים, חברים בעייתיים הם הרבה פעמים הסימפטום ולא הבעיה.

על מנת לפרוץ דרך ולהתקדם, חייבים לאבחן את הבעיה. את האבחון הזה כדאי לעשות בשיחות איתו – אם הוא מוכן לשוחח (והרבה פעמים במצבים כאלה ערוצי התקשורת עם ההורים די חסומים…), אפשר לעשות בשיחות עם מוריו ומחנכיו ואפשר להיעזר באנשי מקצוע.

לאחר שיש אבחנה – צריך לטפל בבעיה. במקביל לטיפול בבעיה חשוב לשקול ולעשות כמה דברים:

  1. לחפש חוויות הצלחה. לחפש הצלחות קטנות בלימודים, למצוא תחביב חדש (לדוגמא: רכיבה על סוסים, נגינה בגיטרה וכו'), למצוא התנדבות עבור הבן במקום שהוא מרגיש שהוא תורם והוא שייך.
  2. להציע סוגי בילוי חדשים. או במקביל לעזור לו להשתלב עם חברים רצויים (בכתה או בתנועת הנוער). אפשר להציע את הבית כמקום לאירוח של מסיבה, פעולה וכו'.
  3. צריך לדעת שלהטיל איסור על פגישה עם החברים ה'בעייתיים' זו משימה שקשה מאד להצליח בה. גם אם מצליחים, זו בדרך כלל הצלחה זמנית. אפשרות אחרת היא דוקא לנסות ולהכיר טוב יותר את החברים החדשים ולראות לעומק האם באמת החברות מזיקה או שאולי היא דוקא מועילה. גם אם תגלו שיש בה נזק, אם תכירו את החברים החדשים יותר לעומק תוכלו לכוון את בנכם כיצד לנווט את עצמו בתוך החברות הזו – מתי להשתלב ומתי להתרחק? מתי להוביל ומתי להתחמק? מתי לעמוד על שלך ומתי לוותר?

אם תצליחו לנתח איתו סיטואציות (מבלי להטיף לו מוסר…), הוא ילמד הרבה מאד מההתנסות הזו ויתחסן כנגד השפעות מזיקות. צריך לזכור שכשאדם זוכה לשמוע דברים איכותיים הוא בסופו של דבר מפנים אותם, גם אם בהתחלה הוא דוחה את הדברים הללו על הסף.

בהצלחה.

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי

 

עוד מאמרים מהרב הולנדר בלב אבות:

חינוך לצניעותכיצד מחנכים לצניעות? עקרונות וטיפים

ילד מושעה בביתהשעו את בננו מהלימודים. מאז הוא מתבטל ולא עושה שום דבר כדי לנסות לחזור ללימודים…

לא קם בבוקרבני לא קם בבוקר… אני מניחה לו לישון, אבל אינני יודעת האם אני נוהגת נכון. אני חוששת שהמצב ילך ויחמיר…

לבן שלנו יש חברהשמענו שלבננו יש חברה… אנחנו מתנגדים עקרונית לחברות בגיל הזה…

מבחני קבלה לישיבות תיכוניותמבחני הקבלה לישיבות התיכוניות באופק. הבן נבוך. אתם נבוכים. קבלו מורה דרך קצר.

מסע לפוליןעל מסע לפולין – דילמות חינוכיות, ליווי ותמיכה הורית

´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´: בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.

הדרכה מול לימודיםלאיים על הפסקת ההדרכה כשהיא כנראה פוגעת בלימודים? על איבחון הסיבה האמתית

בני הוריד את הכיפה…

Jpeg

שאלה: בן שהוריד כיפה – כיצד להתייחס אליו באופן כללי? ובמיוחד כשנמצא אצלנו בבית – לדוגמא שבתות, כשרות,  וכו'. במיוחד שאיננו מעוניינים שישפיע על אחיו הקטנים?

תשובה: כמה קשה וודאי לראות את בנכם ללא כיפה. כשאומרים לי לעיתים "העיקר הבריאות", תשובתי היא כי הבריאות אינה עיקר, אלא התוכן אותו אנו מעניקים לחיים בריאים. הכיפה מסמלת בעינינו עולם ערכי שאין בלתו, את מסורת ישראל שאנו כה רוצים להמשיכה, מזכירה לנו את סבא וסבתא, ואף מעלה בנו זיכרונות וטעמים ורגעי התעלות שבננו עשוי שלא לחוות. אתם וודאי שואלים את עצמכם האם אתם אשמים ואיך יכול להיות שעליתם לארץ / חזרתם בתשובה / עברתם ליישוב תורני / הייתם ליברלים מאוד עם הילדים / לא הכנסתם טלוויזיה לבית / השקעתם כ"כ הרבה בילדים / הקפדתם על ארוחת ערב משפחתית / עשיתם הכל… ובכל זאת זה קרה.

לצערנו אין תעודת ביטוח לכך שאם נעשה, אנו ההורים, הכל כמו שכתוב בספרי העצות, כולל אלו שאתן אני, מובטח לנו כי ילדינו יהיו כמו שרצינו שיהיו. העצות טובות, הילדים נהדרים, ההורים מצוינים, הכיפה נסרגה באהבה, אך משום מה הסיכה המחזיקה את הכיפה לא החזיקה מעמד ואיש אינו יודע מדוע. אז, ראשית לכל, רגשי האשמה שלכם, בין אם אכן טעיתם ובין אם לא, רק יזיקו. הניחו להם כרגע.

שלוש שאלות שאלתם. האחת, כיצד להתייחס אליו באופן כללי? ואני מבין שהכוונה היא, האם נוכל לאהוב אותו כבעבר? האם להתייאש ממנו? האם להמשיך וללחוץ או לשכנע אותו להיות דתי? השניה היא, אי שמירת מצוות בפניכם ובביתכם, וכאן אני מזהה שתי בעיות – האחת היא המבוכה והכאב אותו אתם חשים, והשניה היא הטרפת כלים ואיבוד תחושת השבת וכדו'. והשאלה השלישית, היא ההשפעה על האחים הצעירים, שבשבילם הוא עשוי להוות מודל, או להעלות בפניהם אופציה של חילון, דבר שידרוש מכם התמודדות שיקשה עליכם לעמוד בה.

א. לשאלה הראשונה, כיצד להתייחס אליו באופן כללי? אמנם הכיפה היא כלי מידה לאנשים, ואומרת דבר או שניים על הווייתם ודרך מחשבתם, אולם אל תלכו שולל אחרי מה שאמרתם בעבר כי חייהם של חילונים ריקים מתוכן. אולי נער חילוני יתקשה יותר למצוא תוכן חיובי לחייו, אולם רבים וטובים מצאו והיו לאנשים טובים, שחייהם משמעותיים ודרכם ישרה. המושג "חילוני" הוא מושג מודרני שהשחית את דרך החשיבה היהודית שביקשה שלא לשפוט ולא לכנות איש בשם המגדיר אותו, ובכך חותם את אישיותו וגוזר עליו להצדיק את כינויו. זכרו כי יש קודש גם בחייו של מי שהוריד את הכיפה וחפשו גם אותו, תגלו שהמאור שמצאתם עשוי להפכו למוטב. התורה שלכם יכולה להאיר דרך גם למי שאינו חובש כיפה, ולדעתי ישראל במדבר לא חבשו כיפות, גם לא כולם ולא תמיד שמרו תרי"ג מצוות, ובכל זאת היו לעם בחירה – שנבחר ושצריך לבחור, ולשאת באחריות למעשיו. את העונש נשאיר לקב"ה, בוחן כליות ולב.

רציתם שבנכם ילך בדרך התורה ולא כך קרה, אז האירו את דרכו שלו בתורה, גם הוא זכאי ליהנות מן השבת ומפרשת השבוע ולאכול אוכל של אמא. בעיני זו הדרך להמשיך ולעסוק בתורה ובכל זאת לא כניסיונות שכנוע או הטפה. הרי גם חילונים עוסקים בתנ"ך ותוכלו ללמוד איתו תנ"ך בפרשנותו של מאיר שלו או דב אלבוים, יחד עם נחמה ליבוביץ', רש"י או ספורנו. וודאי תלמדו גם אתם כמה דברים.

ב. לשאלה השניה, אי שמירת מצוות בפניכם ובביתכם. הסבירו לו כי כמו שהוא מצפה שגם מי שאינו ציוני יעמוד בצפירה כדי לכבד את רגשותיהם של אלו שנפגעים מכך, כך אתם מבקשים ממנו להימנע מחילול שבת בביתכם. דונו בכך איתו, אִמרו לו שמאוד כואב לכם לראות אותו ללא כיפה, אולם אתם מכבדים את בחירתו ומבקשים ממנו לכבד אתכם ולא לשבור את קירות הבית, שאינם עשויים מלבנים, אלא עומדים על הרוח היהודית שיש בבית והוא לצערכם לא חש בה. שאלו אותו לדעתו וקיבעו ביחד כללים. לדעתי, אולם אני אומר זאת בלב כבד ומסתפק, אל תעלו בפניו את החשש מהדבקת הילדים הקטנים בנגיף, משום שאז הוא בעיניכם נושא מחלה מידבקת שראוי להרחיקו מחברה אנושית.

ג. לשאלה השלישית, ההשפעה על האחים הצעירים. אמונתי היא כי עדיף גילוי ראש אמיתי, מאשר כיסוי ראש מזויף. אי אפשר יהיה להסתיר משאר הילדים את העובדה כי אחיהם אינו חובש כיפה יותר, ואם תבקשו ממנו לשים כיפה לראשו בנוכחותם, יהיה זה מסר חיצוני חסר משמעות שרק יעשה את הכיפה חסרת משמעות אמיתית.

עצתי היא כי תחליטו שהבן לא יעבור על "מצוות עשה" בבית – דהיינו לא יעשה דבר אקטיבי כנגד ההלכה, אך לא תבקשו ממנו להיות אקטיבי הלכתית ולקיים אילו מצוות, גם לא "לשם מצוות חינוך".

לבסוף, עליכם להתמודד עם ההשפעה על ילדכם האחרים. הבן-האח, העלה ספקות ועורר מבוכות, שהייתם מעדיפים לוּ נשארוּ נחלת התמימוּת שלהם, ועתה תצטרכו לעבור מחינוך בתמימות לחינוך ביקורתי המעורר מחשבה (אני מניח זאת, משום שאם החינוך היה כבר חשוף לביקורת, לא הייתם חוששים מקלקול האחרים). אין מדובר על מעבר לחינוך אפולוגטי – כזה  המתרץ ומתנצל מול הכפירה או העצלות, אלא חינוך מעמיק יותר, מתחכם יותר, שיש בו פנים אקדמאיות, והומור עצמי, ויכולת הכלה, ואף סימני שאלה בסוף משפט כאשר אינכם יודעים תשובה, לא רק סימני קריאה. כשיש חושך, הנטייה שלנו היא לפחד, בדרך כלל מאיום שלא קיים, ואלו המחנכים כשפחד מלווה אותם, פחד מקלקול או מטעות, אות הוא כי הם עצמם צועדים באורו של זרקור רב עוצמה המחשיך את כל מה שסביבו. בנכם הדליק את האור הקטן בצידי הדרכים ומה שראה יצרו גרם לו בלבול והרחיק אותו. תפקידכם להאיר באור חזק יותר, ואז אי"ה ייעלם הפחד ובמקומו תבוא מידת הביטחון. שאר הילדים שלכם רק ירוויחו מכך.

הערה לסיום: שמא ואולי וודאי כי דברי אלה נוקבים, נשמעים בטוחים בעצמם ואין בהם את סימני השאלה אותם אני מבקש. ניסיוני כהורה, כרב ומחנך, לימד אותי כי דרושה החלטיות ואומץ בהתמודדות עם מצבים בלתי אפשריים אלו, וכי אנו חייבים להפוך חשוכא לנהורא ומרירי למתוקי, כדברי הזוה"ק, לא במחיקת מצב קודם אלא בהארתו.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

עוד בנושא בלב אבות:

וידאו: "כיפה, אפשר לחשוב?!" חלק א' / בהפקת לב אבות. מה קורה כאשר האבא מגלה שהבן המתבגר שלו מסתובב בלי כיפה?? התגובה הראשונית לעתים נאמרת מתוך סערת רגשות ולא מתוך מחשבה… איך מגיבים בצורה שיוצרת קרבה ולא נתק, ומאפשרת דיבור…

בני הוריד את הכיפה / הרב יונה גודמן. כיצד להתייחס? האם יש טעם לשכנע? ומה על האחים הצעירים?

להחזיר את הדתל"ש הביתה / ד"ר שרגא פישרמן. ד"ר שרגא פישרמן סוקר במאמרו כמה צעדים חינוכיים העשויים למנוע את ההתרחקות של הנוער משמירת קיום המצוות.

השפעה שלילית של חברים

שאלה: לבננו בן ה-12 מאוד חשוב מעמדו החברתי. הבעיה היא שהוא מוכן לשלם מחיר מבחינת הרמה הדתית (לא להיחשב 'דוס' מדי) כדי לקבל את ההערכה מחבריו. אנו חוששים שעם הזמן הוא יתפשר על ערכים משמעותיים אבל איננו יודעים כיצד לנהוג איתו.

תשובה:

מעמד חברתי הינו גורם המשפיע על אורח חיינו, דפוסי התנהגותנו ובעיקר על הדימוי העצמי שלנו. השפעתו של המעמד החברתי אינה תלוית גיל – כל עוד אנו משתייכים לחברה, המעמד לו אנו זוכים הינו משמעותי מאוד עבורנו. לא לחינם אני פותח את תשובתי באמירה זו. אנו כמבוגרים נוטים לשפוט את הילדים ובעיקר את בני הנוער לחומרה על כך שהם מושפעים מהלכי רוח חברתיים ואינם בעלי חוט שדרה עצמאי המעצב את השקפותיהם ואורח חייהם. אם נהיה כנים עם עצמינו נאלץ להודות כי גם אנו המבוגרים מושפעים מאוד מההשלכות החברתיות ועל פי מימד זה לעיתים קרובות אנו מעצבים את אורח חיינו. יתר על כן, לחברה לעיתים קרובות השפעות חיוביות ביותר על הפרט. אנו נשמח אם בננו יעצב את אישיותו על פי הדרישות החברתיות, כל עוד דרישות אלו עולות בקנה אחד עם התפיסות הערכיות שלנו.

לאור זאת, להערכתי, 'הבעיה' איננה נעוצה בכך שהילד מוכן לשלם מחיר כדי לקבל מעמד חברתי. להפך, הדבר טבעי ואף רצוי. הבעיה איננה בנכונותו לשלם מחיר, אלא במחיר עצמו. כל עוד המחיר תואם את הערכים שלנו כהורים וכמחנכים, הרי שאנו נעודד את הילד לשלם מחיר עבור מעמדו החברתי. כאשר המחיר שהילד נתבע לשלם סותר את השקפת עולמנו, או אז נוצרת בעיה בעיצוב עולמו הערכי של הילד. יש להרחיב ולומר כי בעיה זו עלולה להיווצר במגוון תחומים ולא רק בתחומים הנקשרים עם אורח חיים דתי. לדוגמא, אם הילד השקדן זוכה לקיתונות של לעג וקלס מצד חבריו, הוא עלול לזלזל בלימודיו ולמתן את שאיפותיו האקדמיות וזאת רק בכדי לזכות להערכה חברתית.

אם ננסה להביט על הבעיה המוצגת במבט רחב יותר, הרי שהקושי נוצר כאשר ישנו פער בין הערכים שלאורם רוצים ההורים לחנך לבין הערכים החברתיים הנהוגים במרחב החברתי בו הילד גדל. ככל שהילד מתבגר, כך גם השפעת החברה נהית משמעותית יותר לטוב ולרע. בשל כך, כאשר ישנו פער בין הערכים המשפחתיים לבין הערכים החברתיים, הילד נמצא במצב של קונפליקט. עליו לבחור בין ערכי הבית לבין ערכי החברה. קשה מאוד לצפות מילד ואף ממבוגר במצבי קונפליקט להתעלם מהדרישות החברתיות. מעבר לכך אנו כהורים לרוב רוצים שהילד יהיה חברותי וישתלב בהווי החברתי. להשתלבות זו ישנו מחיר – קבלת הנורמות והערכים החברתיים.

כאשר אנו מאפשרים לילד להיות חלק מחברה, אנו מקבלים את המסגרת החברותית על כל השלכותיה ולכן קשה לצפות מהילד להיות חלק פעיל ואורגאני בחברה ומאידך לא לקבל את ערכיה. לאור זאת, אם אנו רוצים להימנע ממצב בו הילד יאמץ נורמות חברתיות שאינן לרוחנו, עלינו להקדים רפואה למכה – יש לכוון את הילד למסגרות חברתיות בהן הנורמות תואמות את עולם הערכים שלנו כהורים. דברים אלו נכונים ביחס למגוון מסגרות חברתיות בהן הילד משתתף – בית הספר, תנועת הנוער והילדים עמם הוא נפגש בשעות הפנאי.

ישנם מצבים בהם קונפליקט ערכי הינו בלתי נמנע, כמו למשל כאשר הילד גדל בשכונת מגורים בה בני הנוער הינם בעלי ערכים שלדעת ההורים אינם ראויים, או כשהילד נאלץ ללמוד בבית ספר שערכיו אינם עולים בקנה אחד עם ערכי המשפחה. מצבים אלו הינם בדיעבד ולבטח אין להגיע אליהם לכתחילה, ולכן יש לנסות להימנע מלהציב את הילד בפני סתירה ערכית.

כאשר נוצר פער בין הנורמות המשפחתיות לנורמות החברתיות, מומלץ מאוד לנסות לפתח אצל הילד את ההכרה במאפיינים הייחודיים שיש לכל פרט בחברה. יש ללמד את הילד כי בחברה לכל אחד ואחד מאפיינים ייחודיים לו, מאפיינים עליהם עליו לשמור. מאפיינים אלו אינם פוגעים בלכידות החברתית, אלא מאפשרים הטרוגניות. לדוגמא, כאשר הילד נמצא בחברה בה להערכת ההורים לא מושם דגש מספיק על הקפדה על קיום מצוות, על ההורים להקדים ולפתוח את הנושא לדיון עם הילד. יש להסביר לו כי לכל בית סולם ערכים משלו וכי בחברה בה הוא נמצא באים ילדים מבתים שונים, ולכל ילד יש את הסגולות הייחודיות לו. אין לזלזל בערכים של יתר הילדים, אלא ללמד את הילד לראות את הטוב והיפה שבאחר ובד בבד גם לראות את הטוב והייחודי שבו. המטרה היא לאפשר לילד לשמור על ערכיו ואף להיות נכון להיאבק עליהם כאשר הוא נתון בלחץ חברתי כנגד הערכים עליהם חונך בבית.

אוסיף ואומר כי בחברה הטרוגנית ומורכבת כמו החברה הישראלית, כמעט שלא ניתן למצוא מסגרות חינוכיות בהן דפוסי החינוך והערכים של כל התלמידים זהים לחלוטים לערכים שאנו כהורים רוצים להקנות. השונוּת החברתית מפתחת בנו את היכולת לקבל את הזולת ללא שיפוטיוּת, לאהוב את האחר אף אם הוא שונה ולהיות רגיש לצרכי הזולת. מומלץ ללמד את הילד כי השתייכות לחברה מגוונת ורב-תרבותית וערכית, אינה מחייבת אותו לוותר על ערכיו. שונוּת ערכית אין משמעה סתירה בין ערכים, אלא שמירה על ייחודיוּת ערכית ותרומה לכלל.

ד"ר קובי סגל, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי, מטפל משפחתי מוסמך

הטלוויזיה הDVD והמחשב והשפעתם על המתבגר

התפרסם ב"מקור ראשון"

בשנים האחרונות מתרבים המחקרים הקושרים בין צריכה מוגברת של סרטי די.וי.די, צפייה בטלוויזיה וגלישה לרשתות חברתיות, לגרימת-נזקים גופניים ונפשיים.

מחקר שפורסם בעיתון Archives of Pediatric and Adolescent Medicine, בודק האם זמן המסך של מתבגרים משפיע על טיב הקשרים המשפחתיים והחברתיים שלהם. חשיבותו של המחקר נובעת מהעובדה שקשר חזק בין המתבגרים להורים משמעותי לבריאות הגופנית והנפשית שלהם, וכן מגן עליהם מפני התפתחויות פסיכופתולוגיות שונות, כגון התנהגויות מסוכנות ומסכנות חיים. באותו אופן ברור היום כי גם קשרים חברתיים חזקים מהווים מגן לבני הנוער מפני פגיעות ובעיות נפשיות.

המחקר בוצע בניו-זילנד על שתי קבוצות מתבגרים, ונפרש לאורך 20 שנה. זאת מתוך מטרה לבדוק בטווח ארוך את הנזקים והתועלות של העולם המודרני על מתבגרים שחיים וגדלים בתוכו.

קבוצת בני הנוער הראשונה שנחקרה, החלה את הבדיקות בשנת 1987. המתבגרים, קבוצה של 1,037 בני נוער, היו אז בני 15. הם נשאלו על הרגלי הצפייה שלהם בטלוויזיה ועל תרבות הפנאי הכללית שלהם. אחרי כן עקבו החוקרים אחרי התפתחותם עד הגעתם לבגרות ולקיום חיים בוגרים. כחלק מהבדיקות המקיפות שעברה הקבוצה הענקית הזו לצורך המחקר, הם עברו תסקירים פסיכולוגיים שבדקו את רמת היחסים שלהם עם הוריהם ובני משפחתם וכן גם את רמת הקשרים החברתיים שלהם.

קבוצת בני הנוער השנייה שנבדקה, גם היא מניו זילנד, כללה 3,983 תלמידים מבתי ספר במדינה. בחירת התלמידים היתה אקראית באופן מכוון כדי למנוע התמקדות בבני מעמד חברתי אחד. גם בני נוער האלו רואיינו כשהיו בני 15 והפרופיל הפסיכולוגי שלהם נבדק. במסגרת הבדיקות הללו שאלו החוקרים על "זמן המסך" שלהם מול הטלוויזיה וכן בוצעה הערכה לגבי טיב הקשרים המשפחתיים והחברתיים שלהם.

תוצאות המחקר הראו כי קיים קשר ישיר בין צפייה מרובה בטלוויזיה לבין ירידה בקשר הטוב עם ההורים ועם החברה. בקבוצת הנחקרים הראשונה, משנת 1987, הקשר היה ישיר ומובהק סטטיסטית. כלומר, זמן הצפייה היומי בטלוויזיה השפיע בצורה ישירה על הסיכוי לקשר רעוע עם ההורים ועם חברים ללימודים. עובדה זאת נשארה מוחלטת גם אחרי שהחוקרים נטרלו גורמים משפחתיים היכולים להטות את התוצאות, כגון בעיות משפחתיות קודמות, גירושין וכד'. התוצאות החמורות הראו כי על כל עלייה בשעה בזמן המסך היומי, הייתה עליה של 13% בסיכוי שהקשר עם ההורים יהיה לא תקין.

תוצאות קשות נרשמו גם בקבוצת המחקר השניה. גם בה הוכח קשר ישיר בין זמן המסך היומי (כולל טלוויזיה, סרטים, רשתות חברתיות ומשחקי מחשב) לבין קשר חלש בין המתבגרים להוריהם ובין המתבגרים לחבריהם. על כל עלייה בשעה של זמן מסך הייתה עליה של 5% בסיכוי שהקשר עם ההורים יהיה חלש מהממוצע.

החוקרים גילו עוד כי קיים קשר ישיר בין כמות הזמן שהמתבגרים הקדישו לקריאת ספרים והכנת שיעורי בית לבין קשר ויחסים עמוקים עם הוריהם. מסקנות החוקרים היו חד משמעיות והראו שיש ודאות בטענה שהתמכרות לטלוויזיה וכלי בידור אחרים פוגעת בקשרים החברתיים והמשפחתיים.

בתוך כך, חוקרים ישראלים שבחנו את המחקר ציינו כי עדיין יש לערוך בדיקת עומק נוספת בנושא וזאת על מנת לבדוק מה גורם למה. כלומר, האם הצפייה בטלוויזיה היא המובילה לקשרים הבעייתיים או שהיא תוצאה של קשרים כאלו, שהיו קיימים מלכתחילה.

כך או אחרת, הקשר שנמצא במחקר מהווה מקור לדאגה בעולם שבו כולם מתמכרים לסוג כזה או אחר של טכנולוגיה.

אגב, באותו הקשר מתברר שאמצעי הטכנולוגיה המודרניים משוללים חלק מהתכונות החיוביות שהורים נוהגים לייחס להם. במחקר שנערך בקליפורניה התברר שאין השפעה חיובית על קליטת השפה במקרה שבו ניתן לפעוטות לצפות בקלטות שעסקו בלימוד השפה. המחקר בוצע על 96 פעוטות בגילאי 6-24 חודשים, שחולקו אקראית לשתי קבוצות. קבוצת המחקר קיבלה קלטת ייעודית לפעוטות ללימוד מילים ראשונות. ילדים אלו צפו במשך שישה שבועות, פעמיים בשבוע, בחמש קלטות. מלבד זאת לא היה שינוי בשגרת חייהם. קבוצת הביקורת לא צפתה בקלטות הללו. מטרת המחקר הייתה לבדוק האם לאחר שישה שבועות יש הבדל בין שתי הקבוצות בכמות המילים שהפעוטות מכירים.

התוצאות הראו כי לא היה הבדל כלשהו בין הקבוצות בקצב רכישת השפה. גם לא היה הבדל ביכולת השליטה ב-30 מילים ספציפיות הנלמדות בקלטת שחולקה לפעוטות.

אסף גולן, סגן עורך "מקור ראשון".

מקום ההורה והקהילה בחיי הנער

קטעים מתוך ההרצאה עם כתוביות:


לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:


הרב פנחס רובינשטיין, מלמד בישיבה התיכונית מקור חיים, מנהל חינוכי של "הזולה של חצרוני" בירושלים (מועדון נוער עבור בני נוער במצוקה)  ורב העמותה ואהבת

הסרטון מתוך האתר "ערוץ מאיר". 

הרצאות נוספות מאת הרב פנחס רובינשטיין: 

התמודדות הורים עם המיוחדות והקושי שבגיל ההתבגרות – עצות להתמודד עם גיל ההתבגרות

בני נוער ברחוב – עוזבים מסגרת לימודית או מבלים שעות רבות ברחוב  איך להתייחס לתופעת בני נוער ברחוב ונשירה מבית הספר? איך להתמודד עם הימצאות הילדים שלנו בפאבים? הרב פנחס רובינשטיין מדבר מנסיון אישי ביצירת קשר והגשת עזרה.

תפקיד המחנך מול אתגרי החינוך שמציב הנוער מבט חסידי על חינוך בני הנוער בימינו

השפעה שלילית של החברה

שאלה: יש לי בן בכיתה ט'. הוא לא מצטיין בלימודים ולא התקבל למקום איכותי ברמה תורנית גבוהה כמו שרצינו ונאלצנו להתפשר על משהו בינוני. מאוד מפריע לנו סגנון החברים שהבן שלנו מסתובב איתם. אין לו אופי חזק ואנו חוששים שיגרר אחריהם יושפע לרעה ויתדרדר. מה עושים?

תשובה: אכן סוגיה מצערת ש'הציונות הדתית' טרם השכילה לבנות די מקומות מלאים אווירה של תורה המתאימים לילדים ונערים בינוניים ומתקשים בתחום ההישגי (אותה בעיה קיימת גם במוסדות של בנות). בעקבות כך, לא מעט הורים עומדים בדילמה הזו בבואם לחפש מוסד תיכוני, ישיבה או אולפנא שיקבל את בנם/בתם אך גם יאפשר לילד/ה להתפתח ולהשתלם מבחינה רוחנית, בחברה רצינית, אידיאליסטית ושואפת.

אין ספק שהקשר החברתי והשפעתו משמעותיים להתפתחותו של הנער ובמידה רבה יקבעו איך יבנה את עולמו האישי ואת עתידו.

אני מכיר נערים רבים שלמדו ב'מוסדות בינוניים' אך התקדמו בתורה ויראת שמיים וסופם שחבשו את ספסלי בית המדרש ועמלו בתורה בשקידה ובאהבת תורה. לשאלתי אותם כיצד התקדמו כך, לא מפתיע היה לגלות כי כמעט תמיד הייתה שם דמות משמעותית בדרך (מי יותר מוקדם ומי יותר מאוחר) שהבעירה להם את ה'זיק' התורני. מדריך בתנועה, חבר, ר"מ או ראש ישיבה ואפילו שכן שהיה להם קשר טוב איתו. דבר נוסף שכמעט תמיד היה בעברם של החבר'ה האלה היא ה'נתינה', ההתנדבות (במערכת החינוך קוראים לזה 'מחויבות אישית'). העיסוק בנתינה לאחר משאירה אותך ברובד אידיאליסטי, תמיד מעמיק, תמיד עסוק, תמיד מחובר לחברה' ערכיים כמוך. לא נותר פנאי לעיסוקי הבטלה ופיתויים ובנוסף הנתינה ממלאת את הנער סיפוק ומשמעות.

לסיכום : אני מציע לחפש דמות בתוך המוסד או מחוצה לו שתוכל ליצור קשר נאמן עם הבן, מעין אח בוגר, מדריך נערץ, ר"מ מכיל ואותה דמות תלווה אותו לאורך השנים ושאותו מלווה יבנה קשר מאתגר, יפנה אותו לעשייה חיובית וכללית למען היחיד והחברה. קשר כזה יוכל למצב את בנכם במקום יציב ומבורך.

הרב יאיר גנז, ראש אולפנת נווה דקלים, גבעת וושינגטון