שאלה: מה יעשו התלמידים בחופשה הגדולה הקרובה, שהיא תקופה ארוכה מאוד(!), ללא מסגרת מסודרת של למידה, שיעורי בית, מבחנים, רמי"ם, מדריכים, ראש ישיבה?
תשובה: המחקרים מדברים על כך, שלצערנו הם יגלשו שעות רבות באינטרנט ולא תמיד במקומות הכי ראויים. כבר נכתב רבות על הנושא מזוויות שונות, אולם ככל שיעסקו בו יותר תהיה יותר מודעות לבעייתיות.
ודאי שנקודת המוצא היא, שחייבים ההורים בכל בית למצוא את החסימות המקסימאליות, ולא להשאיר את האינטרנט מופקר ופרוץ.
אך נראה, שהבעיה קשורה גם לתחום התמודדות מרכזי נוסף בתקופת הקיץ – הבטלה. כבר לימדונו חז"ל שהבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום גורר אחריו חטא. כשהאדם לא עוסק בכלום, זה מוביל אותו להתעסק ברבדים נמוכים וממילא לחטוא. איך מצליחים למלא תקופה כל כך ארוכה בתוכן? זאת המשימה המרכזית!
חייבים למצוא מסגרות לנוער ולהגיד להם: צאו לעבוד, לכו לטייל, לכו לסניף בני עקיבא, מצאו לכם מסגרות קבועות של לימוד תורה, המשיכו לעסוק בחסד, בנתינה. הדריכו בקייטנות.
אי אפשר רק לנסות לסור מרע ולא ליפול בקורי העכביש של הרשת, צריך גם ליזום טוב. "אשריהם ישראל בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם" (מסכת ע"ז ח'). הרב בר שאול כתב בספרו מצוה ולב: "הלב אינו יכול להישאר ניטראלי, הלב הוא מקום צמיחה עשיר, אם אין אתה נותן בו זרע ברכה, הרי הוא קולט מן האוויר כל מיני מוץ ומצמיח קוצים וברקנים".
עלינו להדריך את הנוער להתחיל את היום בצורה מסודרת. ישנו הבדל גדול מאוד בין יום שמתחיל בתפילה במניין בשעה סבירה לבין יום שהחל ב'השכמה' סמוך לצהריים, יום מסודר עם מרץ מול יום שנמרח בלי משמעות ברורה. עלינו ללמדם – אל תתנו ליד המקרה לשלוט בזמן שלכם, תקבעו אתם את המסגרות, הגבולות והמטרות שבכל יום שלכם.
הפניה הזאת מכוונת גם למנהיגי הציבור בכל אתר ואתר. כל מי שקשור לנוער וכל מי שיכול להועיל, צריך להתכנס ולהקים מסגרות ברורות לנוער, מסגרות שיש בהם עוגן מוסרי, תורני וכמובן גם חוויתי. אי אפשר להשאיר את זה רק לנוער, חייבת להיות התארגנות מכוונת של המבוגרים בעניין הזה.
מי שכבר שקוע בתוך נגע האינטרנט צריך לפעול לפי הדרכת הרב קוק במוסר הקודש: "הידיעה הברורה מחוללת את הרצון". יש להבין ולהפנים על ידי הבירור, את עומק הבעייתיות בהיסחפות לאינטרנט – מה אני מפסיד מזה, לאיזה אדם זה הופך אותי ומהם הסכנות הטמונות בכך להווה ולעתיד.
בעזרת ה', הבירור הנכון יעורר את הרצון ואת הגבורה הנדרשת על מנת לא ליפול ברשת… וכשאדם מתעורר מלמטה, מסייעים לו מן השמים, למלא נפשו ורוחו בדברים טהורים וקדושים, המחיים את נשמתו באמת.
הרב עדי פלח, ראש הישיבה התיכונית 'אפיקי ארץ', אופקים
"גיל ההתבגרות הוא תקופה של שינויים מהירים", אומר פתגם ידוע, "מגיל 12 עד גיל 18, מזדקנים ההורים בעשרים שנה לפחות…". אם המשפט הזה עדיין משעשע אתכם, כנראה שלכם אין ילדים בגיל המדובר. עבור הורים רבים, התקופה הזו היא משהו שכדאי לעבור אותו כמה שיותר מהר ועִם כמה שפחות נזקים. הילד הקטן והמתוק שלהם, זה שתמיד ציית לכל פקודה ושש ללכת עם אבא לבית הכנסת, פתאום מגלה ניצני מרדנות. חוזר הביתה בשעות הקטנות של הלילה (ומתעורר בבוקר בהתאם), מוסיקה בקולי קולות נשמעת מחדרו (ולאו דווקא של אברהם פריד), הלימודים והמחויבות לבית לא בדיוק עומדים בראש מעייניו, וגם הבגדים והשער שלו/ה לא תואמים בדיוק את אופנת מאה-שערים. "איפה טעינו?", מייסרים ההורים את עצמם, "כשאנחנו היינו בגילו לא חלמנו אפילו להתנהג ככה!" ואולי הגרוע מכל – 'מה יאמרו הגויים?!' סליחה, השכנים (אם כי בעניין הזה, בדרך כלל אפשר להירגע. הבן של השכן לא בהכרח ירוק יותר).
ואם כל זה אינו מספיק, צרה חדשה מגיעה. החופש הגדול. 'אני לא מבין את הדבר הזה. רק בגלל שהמורים צריכים חופש כזה ארוך כולנו צריכים לסבול?!', יאמר הגבר בטרוניה. 'אני כבר יודעת מה יקרה. אחרי שבוע אחד תיגמר לו התעסוקה ואז הוא יתחיל לטפס על הקירות, לעלות על העצבים ולשגע את השכנים', תקונן אשתו.
אז קודם כל, בואו ונירגע. הזמן המיוחד של החופש טומן בחובו אתגר גדול, ואפשרות להגיע לדברים חשובים שלא ניתן להשיג בזמן אחר. לא אמרנו שזה קל. בבתים רבים הבן או הבת שעד היום שהו בבית זמן קצר ביום פתאום נמצאים מהבוקר עד הערב, והמציאות החדשה יוצרת בעיות ומתחים. אך מצד שני יש כאן פוטנציאל עצום ואם רק 'נעבוד' נכון נוכל להפיק ממנו המון. ניתן כמה נקודות לדוגמא.
"חנוך לנער"
מצוות החינוך שבמקור מוטלת על ההורים, במהלך רוב השנה מתבצעת בעיקר על ידי שליח – המוסד החינוכי. החופש הוא הזדמנות מצוינת לחזור למצב המקורי. עכשיו כשהבן או הבת נמצאים קרובים וזמינים כל כך זה הזמן לחנך! ובעניין הזה כל האמצעים כשרים. לפעמים לימוד משותף (כדאי לתת לנער/ה לבחור נושא/ספר הקרוב לליבו) הוא דרך טובה, שיכולה לתרום לחיזוק הקשר והשיח ביניכם. אך פעמים רבות דווקא 'החינוך העקיף', זה שבא על ידי שיחות סתמיות על הא ועל דא, פעילות משותפת ודוגמא אישית בהתייחסות לכל מיני תחומים ובעיות – יש לו היכולת להשפיע ולחלחל יותר מכל. חשוב גם לשים לב לשעות השינה של הנער, צורות הבילוי שלו והחברים איתם הוא מסתובב (גם אלו הוירטואליים…דרך אגב, האינטרנט שמותקן בביתכם – הוא תחת ביקורת וסינון?).
תכנון מראש
מכירים את התופעה שמגיעים לחופש עם הרבה רצונות ורעיונות נפלאים ואחרי כמה שבועות נחרדים לגלות שכמעט כלום לא יצאו אל הפועל והזמן זלג מבין האצבעות מבלי שהספקנו לבצע אפילו חלק מן התוכניות?! אחת הסיבות המרכזיות לכך היא החלופות הנוחות והקלות שיש בבית (טלוויזיה, אינטרנט וכדו') שבקלוּת עלולים להימשך אחריהם ולא לפנות להגשמת כל הרעיונות והתכנונים, שמטבע הדברים דורשים יותר מאמץ והשקעה. עצה שימושית היא שההורים יזמינו את בנם/בתם טרם תחילת החופש לישיבת חשיבה ועבודה משותפת. ישמעו בקשב את כל הרעיונות, הרצונות והתכנונים שיש לילד לגבי החופש, יחוו דעתם, יציעו עוד הצעות אם צריך, ויטכסו ביחד עצה מה הצעדים שיש לנקוט כדי "להוריד את הדברים אל המציאות" ולהגשים את הדברים בפועל.
מחויבות
חופש הוא זמן מצוין להתרגל למחויבות כלפי המשפחה ועבודות הבית. בני נוער רבים, בפרט כאלו הגרים בפנימייה, יכולים לבלות חודשים ארוכים מבלי שיצטרכו אפילו פעם אחת לנקות את הבית, לשטוף כלים, לתלות כביסה, לשמור על האח הקטן וכדומה. עכשיו זו ההזדמנות להתרגל לנשיאה בעול. חשוב לא להגזים ולא 'להנחית' יותר מדי דברים בבת אחת, אך צריך שהנער יתרגל לזה שבחיים יש לא רק זכויות אלא גם חובות. אינך יכול לגור בבית וליהנות מכל שירותיו, מבלי לתת משהו בתמורה.
דוגמא אישית
בכל השנה הילדים עוקבים אחרינו ההורים, ובחופש כאשר הם יותר בבית – במיוחד. וכאן יש מקום חשוב לדוגמא האישית. כאשר הבן רואה את אביו מתכנן את זמנו, הולך לתפילה במניין, קובע עיתים לתורה, בוחר בצורה ראויה את צורות הבילוי שלו, יש סיכוי שילך בעקבותיו. אך אם ההורה עצמו לא עושה את הדברים הללו, קשה לצפות וגם לא הוגן לדרוש מהילד שיעשה את זה בעצמו.
"קשר משפחתי"
החופש הוא הזדמנות מצוינת לחזק את הקשר המשפחתי. בין ההורים לילדים ובין הילדים עצמם. במשפחות רבות תקופת הלימודים היא זמן בו כל אחד 'חי לעצמו'. מלבד סעודות השבת אין כמעט הזדמנויות למפגש בין בני המשפחה, לשיחה ודיון משותפים ולצבירת חוויות מגבשות. הליכה לקניות ביחד, ביקורים משפחתיים וחברתיים, טיולים ואפילו ביצוע משותף של עבודות הבית הן הזדמנות מצוינת לחזק את הקשרים, דבר שייתן את פירותיו כל השנה.
ובכל זאת – חופש…
וכמובן, לא שכחנו, חופש הוא גם זמן לבילויים ולמנוחה. אומנם לא טוב לאפשר לנער/ה לשבש את הסדרים לגמרי ולהפוך יום ללילה, אבל לא נורא אם הולכים לישון קצת יותר מאוחר וקמים קצת יותר מאוחר (אומנם ישנה מחלוקת ידועה בין ההורים לילדים מה ההגדרה של 'קצת', אבל עם מעט רצון טוב ניתן להגיע לעמק השווה). בין לבין, זוהי הזדמנות מצוינת לטייל, להתאוורר ולהקדיש יותר זמן לתחביבים. שאלו את ילדכם מה הוא אוהב לעשות, ונסו לעשות את זה יחד איתו. אם טיול נועז של שלושה ימים במצוקי נחל דרגות זה יותר מדי בשבילכם, גם ללכת למופע מוסיקלי ביחד, לשחות בים, לשחק כדורסל, או סתם לנגן בגיטרה על הדשא יכולים להיות הזדמנות מצוינת לחזק את הקשר ביניכם.
הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיביםלנוער והאתר למחנכיםמילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.
אחת מנקודות החיכוך הבולטות בין הורים לילדים היא נושא שעות השינה, או ליתר דיוק – הרגע בו הן מתחילות. לילדים קטנים יש נטייה מעצבנת לסרב ללכת לישון בשעה שההורים רוצים. העניין הוא שכשהם הולכים ומתבגרים זה לא נעשה טוב יותר. הויכוח המסורתי על שעת החזרה הביתה או השעה בה הם צריכים לכבות את המחשב, להגיד לילה טוב לפייסבוק, עשוי להפוך למוקד מתיחות יומי.
אלא שאחד המקומות בהם חשוב להפעיל את מעט הסמכות ההורית שעוד נשארה בידינו – הוא דווקא כאן. הסיבה להתעקש על כך אינה רק כדי למנוע ממנו להתעורר מחר בצהריים ולהפסיד תפילה במניין או זמן ק"ש. זו הבעיה הקטנה. הסיבה המרכזית היא שהשוטטות בשעות הקטנות של הלילה (ברחוב או ברשת), ללא שום השגחה של מבוגרים, לעיתים בחברה מפוקפקת, היא הרסנית ועלולה לגרור לדברים שליליים. מובן גם שמי שהולך לישון בשלוש לא יימָצֵא למחרת בותיקין, יפקח עין רק לקראת ארוחת הצהריים ולכן בערב הוא לא ירגיש עייפות ושוב ילך לישון מאוחר, וחוזר חלילה.
בהחלט מתקבל על הדעת שזמן ההליכה לישון בחופש יהיה מאוחר יותר מאשר בזמן הלימודים, אך גם אז צריך להתרחק מהתופעה של שינוי סדרי עולם והפיכת לילה ליום ולהפך. יש להישמר ממצב בו ההורים הולכים לישון ומותירים את הילד ספון בחדרו הפרטי עם המחשב, ללא כל ביקורת והשגחה.
הרב יוני לביא, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובהוחבר בצוות "לב אבות"
שאלה: בני בן ה-17 הוא תלמיד כיתה י"ב. המשמעת הלימודית התרופפה, ובני מנצל זאת לרעה. הוא מזלזל בלימודים, נעדר מהם לעיתים תכופות. הוא קם בבוקר מאוחר. זה מאוד מדאיג אותי. בתחילה, ניסיתי להעיר אותו, אבל זה הגביר את המתח בינינו. עכשיו, אני מניחה לו לישון, אבל אינני יודעת האם אני נוהגת נכון. אני חוששת שהמצב ילך ויחמיר.
תשובה: דבר ראשון צריך לזכור שיש לנערים מתבגרים צורך גדול בשינה. מסתבר שהם צריכים את זה גם בשביל הצמיחה הפיזית וגם בשביל ההתפתחות הרגשית והרוחנית שלהם. המשמעות היא שה'מום' הזה הוא 'מום עובר'. אני מעריך שרוב מוחלט של בני הנוער הישנוניים גדלים להיות מבוגרים עירניים וחרוצים.
השאלה היא, אם כך, כיצד להפחית את הנזקים העכשוויים הנגרמים מההתעוררות המאוחרת על חשבון התפילה והלימודים. חשוב לציין, שלפני שמתייחסים לבעיה כבעיה חינוכית חשוב לשלול קיומה של בעיה רפואית. לעיתים הבעיה היא אמיתית וזקוקה לטיפול רפואי. אם יש חשד כזה אזי קודם כל חשוב להתייעץ עם רופא. יצויין שקיימת היום מוּדעוּת גבוהה לבעיות שינה וישנן מעבדות שינה שבהן דברים אלו נבדקים.
בהנחה שאין בעיה רפואית, נפנה לתגובתנו החינוכית:
אפשר לשאול מושגים מעולם התעסוקה והעבודה. מסתבר שכשיש לנער מחוייבות להגיע לעבודה (הטוב ביותר הוא שהבן יתנסה בעבודה בחופש) או למטלה אחרת שלו (כגון יציאה לטיול) הוא מצליח לקום ולתפקד עצמאית. התפקוד במסגרת הלימודים אמור להתדמות למחוייבות המסגרתית לעבודה.
זה המקום לזכור ולהזכיר לבן שהזכות להיות במסגרת לימודית עד גיל 18 (ומעבר לכך) הוא זכות ומתנה שהחברה מעניקה לצעיריה. האופציה האחרת במדינות אחרות היא הצטרפות למעגל העבודה בגילאי 16-17. כל נער ונערה נהנים בכל שנת לימודים מהשקעה של החברה וההורים בסכומים של עשרות אלפי שקלים. ה'תמורה' להשקעה זו אמורה להיות צמיחה, למידה והתפתחות. תפקוד ראוי במסגרת הלימודית הוא חלק מה'תמורה' המצופה.
בנוסף לזה, חשוב לזכור שהעימוּת עם מתבגר עייף וישנוני בשעות הבוקר היא קשה מאד. צריך לשמור את הדרישות ללילה שלפני, עם דרישה ללכת לישון בזמן סביר. צריך לתכנן יחד את תהליך ההתעוררות וכיצד הנער רוצה לעמוד במשימת ההתעוררות. האם הוא רוצה להתעורר לבד? האם הוא מבקש את עזרתנו?
חשוב לדבר בגלוי עם ביה"ס על מערכת הציפיות מהתלמיד. האם ביה"ס נוקט בסנקציות? אם כן, אפשר להגיע לחשיבה משותפת כיצד 'לקנוס' את הבחור המסרב להתעורר.
כל האמור לעיל הוא נכון גם למחוייבות שלנו כלפי קיום מצוות ק"ש ותפילה בזמנה ובמנין.
התרופפות המסגרת בביה"ס אינה הרשאה לזלזל בק"ש ובתפילה. מאידך, בגיל 17 – מדובר בחובה של הנער ולא של הוריו.
שיקוף של ההתנהלות הבעייתית ('אתה הולך לישון מאוחר ולכן לא ממלא את חובותיך כלפי הקב"ה וכלפי המסגרת שלה אתה מחוייב') תעזור. גם אם היא לא תשיג תוצאות מיידיות – המסר הנכון והאמיתי יחלחל.
בהצלחה.
הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי
עוד מאמרים מהרב הולנדר בלב אבות:
לבן שלנו יש חברה: שמענו שלבננו יש חברה… אנחנו מתנגדים עקרונית לחברות בגיל הזה…
מסע לפולין: על מסע לפולין – דילמות חינוכיות, ליווי ותמיכה הורית
´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´:בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.
הדרכה מול לימודים: לאיים על הפסקת ההדרכה כשהיא כנראה פוגעת בלימודים? על איבחון הסיבה האמתית
שאלה:
בני (בן 15) נכנס להדרכה בתנועת נוער. מאז הפסיק ללמוד. אנחנו רואים שהוא שמח בתפקיד ההדרכה. הוא משקיע בו הרבה. אבל, זה פוגע קשות בלימודים שלו. מה לעשות?
תשובה:
ראשית, כשבאים להתייחס לבעיה שכזו חשוב לשאול האם האבחון הוא נכון. כלומר, האם הירידה בלימודים נובעת באמת מההדרכה, אולי ההדרכה היא רק תירוץ?
מה בהדרכה גורם לירידה בלימודים: עומס הזמן? חוסר פנאי נפשי? ייתכן גם שזה נובע מתחושה ש'מצאתי את הדבר החשוב באמת בחיים ואילו הלימודים הם לא חשובים' או 'מצאתי סופסוף משהו שנותן לי תחושה שאני שווה, מעולם לא קיבלתי הרגשה כזו מהצלחתי בלימודים' .
כמובן, שהגישה לבן צריכה לנבוע מהאבחון הנ"ל:
אם הבעיה היא עומס זמן, אז יש לנו הזדמנות לעזור לו בתכנון ובניהול זמן. לשבת יחד על רשימת המטלות הלימודיות, הביתיות וההדרכתיות ולחלק יחד את מלאי הזמן, ואם לא יחד אז לבקש מהבן שיגיש הצעה משלו לניהול זמנו.
אם הבעיה היא חוסר פניוּת נפשית או שינוי בסדרי עדיפויות של מה שחשוב בחיים, אפשר להשתמש בהדרכה דוקא כמקפצה להתחזקות בלימודים.
כדאי לשאול אותו: האם חשוב לך שחניכיך יעריכו אותך? מה אתה רוצה שהם ילמדו ממך?
האם, לדעתך, תפקיד המדריך מיועד רק למדריכים 'קוליים' (מלשון cool) שאין להם יכולת להצליח בלימודים, או שאפשר להיות גם 'קול' וגם מוצלח בלימודים?
בהקצנה מסוימת אפשר להסביר שהמסר הסמוי העובר מהמדריך לחניכיו הוא שהמצליחנים בתנועה הם אלה שהם חלשים לימודית. בדרך משל אפשר לצטט את האמירה העממית המקוממת ש'מי שלא מצליח למצוא עבודה שוות ערך הולך להיות מורה' האם הוא רוצה להיות כזה?
דוקא השילוב של הצטיינות בתחומים שונים וגם בהדרכה מעוררת הערכה. עיין ערך ר"מ כריזמטי שהוא גם שחקן כדורסל מוצלח וכו'.
מה לא כדאי לעשות במצב זה? להפסיק את ההדרכה או לאיים בהפסקתו.
ההדרכה נותנת למדריכים ערך מוסף חשוב ביותר, זוהי הזדמנות של הבן להתנסות בהיפוך תפקידים: בלקיחת אחריות, בהשפעה על האחר, בהתמודדות של הקניית ערכים, בהשתתפות בצוות מוביל של הסניף בהיותו חלק מצוות מדריכים. בקיצור, ההדרכה נותנת תחושת משמעות וכיוון בחיים. הפסקת ההדרכה תפגע בכל אלה. בנוסף לכך, ההדרכה היא אחת הפעולות הראשונות שנער מבצע כחלק מאישיות עצמאית ובוגרת. הפסקת ההדרכה בהתערבות של המבוגרים יכולה להיות טראומטית (ומביישת) ביותר.
ככלל, ההדרכה בתנועת נוער יכולה להוות מצע נוח לדיון בין הורים לילדיהם. "על מה אתה הולך להעביר פעולה? איך היתה הפעולה? איך אתה מתמודד עם חניכים שמפריעים לך? האם נתקלת במצב בו חניכים התנהגו לא יפה אחד כלפי השני, מה עשית עם זה?"
חשוב להביע הערכה לעבודת ההדרכה של הבן, בסופו של דבר הוא עושה דבר חשוב ורצוי. מאידך, חשוב להביע ציפייה לניהול זמן אחראי ולשיפור לימודי. אתה מבוגר, נא הראה בגרוּת.
בהצלחה.
הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי
מסע לפולין: על מסע לפולין – דילמות חינוכיות, ליווי ותמיכה הורית
´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´:בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.
החיים המודרניים מתאפיינים לעיתים קרובות בחוויית לחץ. מרגע שאנו קמים בבוקר ועד לכתנו לישון אנחנו בלחץ – במעט השעות שיש ביממה אנחנו מנסים להספיק כמה שיותר ולעיתים אף מעבר לסביר ולאפשרי. חוויה זו של לחץ מקבלת משנה משמעות כשאנו הופכים להיות הורים. מרגע זה עלינו להספיק לבצע דברים לא רק במישור האישי, אלא אנו גם אחראים על תפקוד של כל המשפחה ולכן חשוב לנו שהכל יפעל כשורה ובקצב מהיר עד כמה שאפשר. יש לנו תקווה סמויה או גלויה שלא רק אנחנו נפעל בקצב המהיר והרצוי, אלא גם כל בני משפחתנו יעמדו ביעדים אלו. ניתן להמשיל זאת למפעל הנמצא תחת לחץ של ייצור. המנהל וצוות העובדים צריכים לעבוד באופן יעיל ומאורגן כדי שהתפוקה תהיה רווחית. אם אחד הפועלים אינו עומד בקצב כל יתר העובדים עלולים לשלם את המחיר בכך שהם לא יעמדו במכסת התפוקה הנדרשת. בשל כך, על המנהל לדרבן את העובדים לעבודה מאומצת ויעילה ובמקרה הצורך מוטלת עליו גם החובה לפטר עובדים לא יעילים.
אך מה קורה במשפחה? גם המשפחה היא מעין מפעל שאמור לתפקד באופן המיטבי תמיד וגם בשעות לחץ. על כל בני הבית מוטלת החובה להתארגן כראוי ולבצע את משימותיהם באופן היעיל ביותר. כמו במפעל כך גם במשפחה – ילד אחד שאינו עומד בקצב הנדרש עלול לפגוע בחוויה המשפחתית ולפגום באווירה. בניגוד למפעל, במשפחה לא קיימת האפשרות של פיטורין, וטוב שכך. המשפחה היא מערכת סגורה ומובנית ולכן אם אחד מבני המשפחה מתפקד פחות טוב מהאחרים הדבר ניכר, הוא 'מושך את האש' וגורם למתחים. כפי שנאמר בתחילת הדברים בחיים המודרניים הלחץ וההישגיות הם ככל הנראה נר לרגלנו ולכן ילד לא מאורגן ולא מסודר מעכב את ההתנהלות של כל בני המשפחה מעבר לעובדה שהוא פוגע ביכולתו האישית להשיג את יעדיו.
ב. ילד לא מאורגן
במאמר זה ברצוני להתמקד בפגיעה הנגרמת מחוסר ארגון של ילד – פגיעה שבאה לידי ביטוי הן במישור האישי והן במישור המשפחתי. מכיוון שמדובר בפגיעה בכל המשפחה לא ניתן להתעלם מהתופעה ולפתור אותה באמירה – 'זו בעיה שלו, ילמד להסתדר בכוחות עצמו' שהרי זו 'בעיה' של כל המשפחה.
כדי להתמודד עם מצבים אלו עלינו ראשית כל להבין מה גורם לילד (או למבוגר) להיות חסר ארגון וסדר. ברובם המכריע של המקרים אין מדובר בילד שלא רוצה להיות מסודר אלא בילד שלא מצליח להיות מסודר, כלומר המצב אינו בשליטתו הבלעדית של הילד. ילדים עם קשיים בשמירה על קשב וריכוז ועם ליקויי למידה נמצאים בסיכון רב לקשיי התארגנות. ילדים אלו מתקשים לתכנן את פעולותיהם, אין הם עובדים לפי רצף הגיוני ומסודר וכתוצאה מכך הם מתקשים לעמוד ביעדים המוצבים בפניהם. לרוב הילד מודע לכך שקשה לו להתארגן, הוא אינו שבע רצון מהמצב ואף היה מעוניין מאוד לשנותו, אך אין הוא מצליח בכך. התגובה הספונטאנית של רוב ההורים והמורים לנוכח ילד לא מאורגן היא ניסיון להלחיץ את הילד כדי שיתארגן טוב יותר. אין מדובר בתגובת כעס או בהתפרצות אימפולסיבית של ההורה, אלא בתגובה מכוונת ושקולה. ההורה או המורה מרגישים כי אם ילחיצו מעט את הילד הוא יהיה מודע יותר לקשיי ההתארגנות שלו ויתארגן טוב יותר. כולנו מכירים את שעות הבוקר כשכל בני המשפחה נתונים בלחץ רב וההורים מנסים לדרבן את כל הילדים לסיים את כל עיסוקיהם בזמן ולצאת ליום הלימודים בזמן. כאשר אחד הילדים מתארגן לאט, ההורים מנסים לעזור לו על ידי כך שהם גוערים בו ומרבים להזכיר לו כי אין הוא עומד בלוח הזמנים. השאלה היא האם דפוס התמודדות זה הינו אכן יעיל. ככל הנראה התשובה הינה שלילית. הלחץ והגערות של ההורים לא רק שלא גורמים לילד להתארגן מהר יותר, אלא שהם מביאים אותו לכדי מצב שהוא אובד עצות, מבולבל ואף איטי יותר. בסופו של דבר ההורה חש מתוסכל מכך שניסה לזרז את הילד ולא הצליח והילד חש תסכול מכך שרצה להתארגן במהירות וגם לרצות את הוריו, אך כשל.
ג. "הצעות מעשיות"
לאור זאת ניתן להציע גישה שונה להתמודדות עם קשיי התארגנות של ילדים.
יש להבין כי לילד בעל קשיי ההתארגנות יש אכן קושי, קושי לו הוא לרוב מודע היטב. אין מדובר בעצלנות, אלא בחוסר יכולת.
ילדים אלו משוועים לעזרה ויכולים להיתרם מעזרה של הורים או מורים.
ניתן לעזור לילדים להתארגן על ידי כך שההורה באופן פעיל מלמד את הילד איך להתארגן ולא מלחיץ אותו.
מומלץ כי הסיוע של ההורה לא יהיה בשעת הלחץ למשל בבוקר כשצריך לצאת מהבית מהר, אלא דווקא בזמנים בהם הילד וההורים רגועים יותר, כמו בערב.
ניתן ללמד את הילד להתארגן טוב יותר על ידי כך שההורים ישבו עם הילד ויכתבו את המטלות שעל הילד לבצע בשעות הלחץ (למשל, מתי לקום, בחירת הבגדים, התארגנות לאכילה וכדומה).
על ההורה לכתוב יחד עם הילד את הפעולות שעל הילד לבצע ולערוך אותן לפי הרצף הנדרש. מומלץ מראש להעריך יחד כמה זמן אמורה כל פעילות לקחת.
לאור זאת, מומלץ מבעוד מועד להתארגן ולתכנן את הפעילות ולהשאיר בידי הילד 'תכנית פעולה' כתובה מסודרת לפיה הוא יפעל בשעל הלחץ.
בזמנים בהם המשפחה נתונה בלחץ כמו בבקרים, תפקיד ההורה יהיה רק להזכיר לילד להסתכל בדף שהוכן מראש ולפעול על פיו.
יש לזכור כי שינויים בדפוסי התנהגות הינם תהליכיים ולוקחים זמן רב. אין לצפות כי ילד עם קשיי התארגנות יהפוך בין לילה את עורו, מדובר לרוב בתקופת הסתגלות של הילד למצב החדש. מומלץ מאוד אחר מעשה, שוב בשעה שאין לחץ, לשבת עם הילד ולהפיק יחד לקחים. באילו משימות הוא תפקד טוב ובאילו פחות כדי שהילד ידע כיצד לשפר את התארגנותו.
לסיום עוד נקודה מהותית אחת שאין לשכוח אותה. לעיתים קרובות ילד לא מאורגן הינו בן להורים לא מאורגנים. לא ניתן לצפות מהילד שיעבור שינוי וילמד להתארגן אם הוריו לא עוברים את אותו שינוי במקביל.
ד"ר קובי סגל, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי, מטפל משפחתי מוסמך
הנתונים העדכניים מלמדים כי נער ישראלי ממוצע מקבל 1500 ווטס-אפים ביום.[1] זה אומר 1500 פעם שהמכשיר מצפצף וגורם לצעיר להפסיק את העיסוק שבו בחר (לקרוא ספר, לדבר עם חבר, ללמוד וכו') ולהידרש לשאלה הכה חשובה – מי צפצף לו כעת הגיג מלומד (שלעתים מסתכם ברצף האותיות: חחחחח). אבקש להבהיר: אין לי התנגדות לזה שאדם משתמש בווטס-אפ, אך יש בי צער עמוק על צעירים רבים שווטס-אפ משתמש בהם. במקום להיעזר בכלי מועיל הם נשלטים על ידיו, וליתר דיוק, הם מכפיפים את עצמם לחבר אנונימי שאולי כתב משהו שנון והם מפחדים שמא הם לא יגיבו ראשונים במסר שנון משלהם.
העניין לא מסתיים כאן. לאחרונה שאלתי קבוצות של בני נוער (דתיים-לאומיים) שאלה פשוטה: "מה הדבר האחרון שאתה עושה לפני השינה: (א) מתקלח; (ב) לובש פיג'מה; (ג) אומר קריאת שמע על המיטה; (ד) בודק אם הגיע ווטס-אפ בזמן שעשית את הפעולות הקודמות?".
90% מבעלי הסמרטפונים ענו שהדבר האחרון שהם עושים לפני השינה הוא לבדוק בטלפון הסלולרי את הווטס-אפ או את הפייסבוק (וגם הדבר הראשון בבוקר…). בדרך כלל אני מוסיף שאלת המשך פשוטה: "נניח שהשעה אחת לפנות בוקר, סיימת עם הסמרטפון, הנחת אותו, אמרת קריאת שמע, סגרת עיניים, התארגנת עם הכרית בצורה נוחה ו… המכשיר צפצף. הגיע ווטס-אפ חדש. מה אתה עושה?" למרבה הפלא (או שלא…) למעלה מ-90% פותחים מחדש את עיניהם כדי לבדוק מי כתב להם (פעמים רבות דברי שטות חסרי חשיבות).
במילים פשוטות, כבר מזמן אין מדובר באפליקציה שמשרתת את האדם. רבים מאבדים את עצמיותם ומאפשרים לו לפלוש אפילו למרחב האינטימי שלהם עם עצמם, באותן דקות שלפני השינה שבהן בן-חורין יכול לקרוא בנחת, לחשוב ואף להרהר על יומו ועל עולמו.
לעובדות אלו כדאי לצרף נתון נוסף. השבועון טיים חשף לא מכבר, במחקר מקיף ורחב, נתון שממנו עולה כי 68% מהצעירים ישנים עם המכשיר במיטה ועוד 16% עם המכשיר על השידה ליד ראשם. בסך הכול ישנים עם המכשיר 84% מהצעירים! כשאני שואל צעירים (ומבוגרים) מדוע הם עושים כן, תשובתם היא טכנית, שהמכשיר משמש אותם כשעון מעורר ולכן אין ברֵרה. אך התוצאה היא שהם הופכים את עצמם מרצון לחיילים בכוננות אין-סופית של 24\7 לצפצוף הפוקד, כוננות לעיין במכשיר בכל רגע, שמא מישהו החליט לשלוח תמונה או בדיחה.
התמונה כמובן רחבה יותר. בעל טלפון נייד חכם בודק את המכשיר באופן יזום מאות פעמים ביום. הוא מפסיק, בתדירות גבוהה, פעילות שבה הוא בחר כדי לבדוק את הצפצוף – פעם של דוא"ל נכנס, פעם של עדכון בפייסבוק ופעם של ווטס-אפ נכנס (הסר את המיותר למי שמשתמש רק בחלק מיישומונים אלו). לעתים נדמה שלנגד עינינו משחזרים רבים את תופעת הבריון בשכונה. כוונתי לתופעה הקשה של בריון המאלץ ילדים חלשי אופי לעשות את רצונו: ללכת ולקנות לו גלידה, לצחצח את נעליו או לבצע במקומו משימות ביתיות שונות. הכינוי העממי לילדים שמשרתים אחרים הוא "שפוּט" (כמו במשפט: "מסכן דני, ז'וז'ו הפך אותו לשפוט שלו"). והנה, לנגד עינינו המוני צעירים הופכים את עצמם מבחירה ל"שפוּטים" של המכשיר וסרים לצפצופו בכל שעות היום והלילה. הפטפטן בקצה השכונה שכתב איזו שטות בווטס-אפ יקבל תמיד את תשומת לבם בִּמקום, ותוך כדי, שיחת עומק עם חבר, עיון בספר או מאמר, טיול מהנה, לימוד תורה (לעתים גם תפילה!), הקשבה לעצמי או כל דבר אחר שבן חורין עושה מרצונו.
דרכי התמודדות
כתמיד, ניתן לחלק את דרכי ההתמודדות לעצות פרקטיות ולגישה מהותית. העצות הפרקטיות פשוטות. למשל להמליץ לצעירים לרכוש לעצמם שעון מעורר ואת הטלפון החכם לכבות בלילה ולשים במגרה. כך יוכל הצעיר להיגאל מצפצופי המכשיר ולהקדיש כמה דקות לעצמו. זאת ועוד, כדאי לכבות אותו לא רק בזמן השינה אלא שעתיים קודם, כדי לקבוע זמן יומי שבו לא אהיה "זמין" לכל העולם, אלא קשוב רק לעצמי ולעולמי הרוחני. עצה זו לא תזיק גם למבוגרים רבים הישנים עם המכשיר ליד הראש "כי זה שעון מעורר".
יסוד חיוני נוסף: לבטל במכשיר את הצפצוף האוטומטי המופיע כל אימת שהודעה חדשה נכנסת. באופן זה בעל המכשיר שולט על זמנו והוא המחליט מתי לפתוח ולראות במרוכז אילו הודעות נכנסו (בתנאי שהוא לא "מכור" ובודק את המכשיר כל חמש דקות מיזמתו…).
עצות טכניות אלו (שמומלץ להורים לצעירים יותר להציבם כתנאי לפני רכישת מכשיר כזה!) חשובות ועשויות להועיל, אך כמובן שאין בהן די. העיקר אינו טמון בכללים טכניים – החשובים בפני עצמם – אלא בטיפוח גישת חיים בריאה המבינה שדווקא בדור בעל אמצעים ושפע כשלנו על האדם לעמול יותר מאי פעם למען חירותו. ייחודו של האדם הוא ב"בחירה החופשית" שהקב"ה העניק לו. בידו (תרתי משמע) לשמר בחירה זו ולטפח את חירותו על ידי שליטה בבלעני זמן הנמצאים בכיסו (או על שולחנו בדמותו של אינטרנט, סרטים ומשחקים במחשב ביתי).
אף אם הצעיר אינו נמצא במצב שבו הוריו קובעים עבורו כללים, עליו להבין כי אדם בוגר "מנהל" את עצמו וקובע לעצמו דרכים והנהגות כדי לטפח חיים של משמעות ועצמאות נוכח מבול הגירויים המקיף אותו. לא בכדי פותח הרמ"א בסעיף הראשון של השולחן ערוך בקביעה כה מהותית, שתפקידו של אדם הוא לקיים בעצמו "שוויתי ה' לנגדי תמיד". לפני העיון בכל שאר ההלכות בשולחן ערוך על האדם להחליט מה העיקר בעולמו ולאן פניו נשואות. המצב שבו אנשים ממירים את הפסוק ואת הצו למצב של "שיוויתי את האיפון לנגדי תמיד", מרדד חלילה את חייהם ומהווה ויתור משמעותי על עצמיותם.
יש להשתיק את קולות ההתראה של ווטס-אפים נכנסים (ולמבוגרים – של דוא"ל נכנס) כדי שנצליח לשמוע את הקול הגדול הקורא לנו להיות עצמנו, נאמנים לדרכנו וממילא לבוראנו. קריאת הנצח לאדם של "אַיֶיךָּ" מופנה אלינו גם בהקשר זה.
המאמר התפרסם ב"עין חינוכית" מס' 133 של מכללת אורות
הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל
[1] הנתון הגיוני. אם בקבוצה של חברי כיתתו ישנם 30 תלמידים, וכל אחד שולח 30 ווטסאפים ביום, אזי מקבוצה זו לבד הוא מקבל 900 ביום. אך הוא חבר גם בקבוצות נוספות: של הסניף, של חבריו בחוג כדורגל, של המשפחה וכו'. 1500 ביום זה הגיוני למדי.
בקיץ יש לילדים חופש, זמן לנוח ולשחק. האם זה כל כך רע שישחקו גם במחשב או יגלשו באינטרנט?
"אם זה טוב או אם זה רע" – תלוי במדיניות המשפחתית שאנו מגבשים ביחס למחשב לאורך השנה ובפרט בקיץ. ראיתי פעם פנטומימה של ילד המגיע ביום הראשון של שנת הלימודים לבית הספר. הוא הולך כ"חולה ירח", נראה כ"זומבי", בוהה באוויר, עיניו מזוגגות, קולו מונוטוני ונטול רגש לחלוטין. המורה מקבל את פניו ושואל אותו איפה הוא היה כל הקיץ, והילד ממלמל: "באינטרנט".
ההצגה לא הקצינה קצת? כך המצב באמת?
ראשית, יש ילדים שכך באמת נראים. הרוב לא מגיעים עד כדי כך, אך חלק מתקרבים. בישראל יש ילדים רבים (כולל חלק ממיטב בנינו) המבלים בקיץ בכל יום 6–7 שעות מול מסך. הם משחקים במחשב שעתיים ואחר כך צופים בשני סרטים ברצף. זאת עד שאימא כועסת ודורשת שילכו לחברים לשחק. הם הולכים לחברים ומשחקים. במחשב. ואחר כך רואים אצל החבר עוד סרט. התיאור הזה הוא ריאלי.
אז מה עושים? אי אפשר לדרוש מההורה להיות שמרטף כל היום. יש לו עבודה וחיים.
ההורה לא צריך להיות שמרטף, הוא צריך לגלות הורות מראש. לבנות עם הילד לוח קיץ ובין השאר לקבוע כללים ברורים ביחס לשימושי המחשב. בעיקר כדאי לקבוע יחד, בדיאלוג, תחומי עשייה אחרים – יצירה או התנדבות, עבודה או פעילות ספורטיבית. וכמובן, תפילה ולימוד תורה.
בוא נדבר תכ'לס. איזה כללים היית מציע לקבוע ביחס לשימושי המחשב בקיץ?
ראשית, כללים צריך לקבוע לא רק ביחס למחשב. צריך לשבת עם כל ילד לחוד ואחר כך עם כולם יחד ולתכנן את אופי התנהלות הבית בקיץ; החל מדברים חיוביים שהזכרנו, כמו תפילה, יצירה וכו' והמשך בשותפות בהפעלת הבית (שטיפת כלים זה לא עזרה לאימא! זו שותפות במה שמוטל על כולנו!). אגב, כדאי שיהיה גם זמן שבו אין אנו אחראים לספק לו תעסוקה מעניינת, אלא הוא מעסיק את עצמו, אך בלי מחשב. כחלק מכל זה צריך גם לקבוע כללים בהירים (המותאמים לכל ילד) לגבי המחשב.
נתחיל בדבר הפשוט – עצם השימוש במחשב. חייבים "ליישר קו" בשלושה פרמטרים: במה צופים, מתי צופים וכמה צופים. כלומר, התוכן צריך להיות מקובל עליכם, אבל אף אז אין לצפות במשך שעות ארוכות מִדי. זאת ועוד, גם אם התוכן ראוי והזמן קצוב, אין לצפות באמצע הלילה.
מה כוונתך "תוכן מקובל"? אם הוא נפגש עם כמה חברים והם צופים בסרט אצל אחד מהם בבית – מהיכן יש לי מושג מה התוכן?
לעניות דעתי, כאן מתגלה אחד מעקרונות היסוד של הורות בימינו. לפחות עד כיתה ט–י. הורות פירושה גם לאשר את הסרטים שילדינו רוצים לצפות בהם. לכל אחד מאִתנו יש את העקרונות שלו לגבי תוכני סרטים שהוא מרשה לילדיו לצפות בהם. לא ייתכן שהכול יירמס כי חבר משולי החברה החליט להכניס למחשב סרט "נועז". יש לסכם עם הילדים שבבית מכניסים למחשב רק סרט שההורה אישר. לא כל מה שחבר צרב והביא "הוכשר" על ידי חום הצריבה (שהיא אולי גם אסורה הלכתית וחוקית, אך זה נושא אחר). בבית החבר, הבן שלי אולי לא קובע, אך חובתו להתקשר ולבקש רשות לצפות בסרט המסוים.
במחילה, אתה בקיא כל כך בסרטים שאתה יודע לאשר מה ראוי ומה לא?
אני לא בקיא, אך גוגל כן. כמעט על כל סרט ניתן למצוא סקירה באינטרנט, ולמי שקורא אנגלית בסיסית יש אתרי הורות מצוינים בארה"ב הנותנים המלצה מפורטת על כל סרט, כולל מידע העשוי לעניין הורים כמו רמת אלימות, רמת חוסר צניעות, רמת ניבולי פה וכו'. זה מיועד להורים במשפחות לא יהודיות – כי אכפת להם מחינוך ילדיהם. מה אִתנו?
זה נשמע לי כמו מרדף אין-סופי אחרי הסרטים ואולי קצת קטנוני.
לי זה לא נשמע קטנוני, אלא חלק מתפקידי ההורי. לבדוק האם יש דם בביצה, זה גם קטנוני? הורות זה לא רק טיול כיפי לשלושה ימים בסוף הקיץ, אלא ירידה לפרטים לכל אורכו. לדעתי, מסתתרת כאן בעיה עקרונית: חלק מאִתנו לא גיבש דעה ביחס לתרבות המערב בכלל, ולסרטים בפרט. אפשר להבין מישהו האוסר על ילדיו לחלוטין צפייה בסרטי קולנוע; אפשר להבין מישהו המתיר כמעט הכול. אך רובנו משדרים דואליות. לא מתלהבים, אך לא מתערבים. יש כאן עצלות ועייפות המביאות להישענות על שמרטף אלקטרוני. כמשפחה, אין אנו יודעים בעצם מה אנו רוצים. אם לא אכפת לכם שילדיכם יראו סרטים קשים – תודו בזה לעצמכם; אם אתם חושבים שמדיניות אחרת רצויה מזו שהצעתי – בבקשה, אך גבשו אותה ופעלו בעקיבות לפיה.
לעניות דעתי, מי שרוצה לתת חינוך איכותי, ערכי ותורני, ומוכן שילדיו יראו מעת לעת סרט – צריך לומר זאת ולהגדיר היטב: מה הוא מרשה, מתי וכמה. אגב, אני מכיר הורים המרכיבים בתחילת הקיץ רשימה של עשרים סרטים המומלצים לילד והתואמים את השקפתם, ומבקשים שיצפה לאורך הקיץ מתוך רשימה זו. אם הוא רוצה משהו אחר, הם מוכנים לבדוק, אך הרשימה היא "המלצת הבית". (אגב, עשרים סרטים לקיץ – יוצא שניים לשבוע. לא מספיק? למה הם חייבים שניים ביום ויותר? כי נוח לנו להעלים עין?!).
בוא נישאר ברמה הפרקטית: קבעתי לילד שעה וחצי זמן צפייה ואחרי הזמן שהוקצב הילד אומר שהוא באמצע המתח של הסרט. מה אז?
הורות בריאה מחייבת "גבולות נושמים". למשל, אחרי שסיכמתי עם הילד על מכסה, נניח שעה וחצי ביום (בחופש) – אני נותן לו עוד "בנק" של שעה לשבוע, ממנו הוא "ימשוך" זמן מתי שהוא נתקע ורוצה לראות "עוד קצת" את סוף המשחק למשל. עיקרון זה ישים גם בתחומים אחרים. אם קבעתי עם הילד שכל ערב הוא חוזר בשעה עשר, אני נותן לו "בנק" של שעה נוספת בשבוע שיפעיל לפי שיקול דעתו. שלא יאחר כל יום בשעה ויגיד לי בכל פעם שהיה "דיון חשוב בין החבר'ה". אני נותן לו שעה "עודף" ומבקש שיפעיל את שיקול דעתו מתי להשתמש בו. תתפלאי, הם מתחילים לחזור בזמן כדי לשמור את השעה להמשך השבוע. אותו הדבר נכון עם דמי כיס וכן הלאה. מדיניות כזו מאפשרת שילוב של גבולות והקשבה, הכוונה ועצמאות. היא מנצלת את הקיץ כדי לחנך לאחריות אישית על הזמנים שלי.
יש עוד משהו שכדאי לשים לב אליו לגבי שימושי מחשב בגיל יסודי?
יש עוד הרבה, אך אסתפק בנקודה אחת. חייבים לגלות הורות גם ביחס למשחקי המחשב. יש משחקים מעולים, אך יש גם נוראיים, רווים באלימות, מעשי אונס ומה לא. הכּוונה גם למשחקים שהילדים מעבירים ביניהם בדיסקים וגם לאלו שהם משחקים בהם דרך הרשת. אף בחלק מאתרי המשחקים לילדים יש משחקים נוראיים. ראיתי לא מזמן "משחק ילדים" שבו המשחֵק בוחר איזה עינויים לעשות לאסיר, ורואים את האסיר צורח, מתפתל ומתחנן. כמו שמבררים לפני שקונים לילד משחק קופסה, אף על פי שהוא משחק בו מעט, כך ראוי לברר היטב על משחקי המחשב שבהם הוא שקוע במשך שעות.
עד כאן דיברנו בעיקר על ילדים בגיל יסודי. מה קורה עם גילאי תיכון ושימושיהם בתכנות כמו פייסבוק, צ'טים וכן הלאה?
זה נושא ארוך, אך העקרונות דומים. הורה צריך לקבוע יחד עם הילד גבולות. אם הוא לא יודע מה זה פייסבוק, שיבקש מהילד ללמד אותו, שיקרא קצת מאמרים ויבין את האתגרים. רק כך הוא יוכל לקבוע כללים לילדיו, ובעיקר לדון אִתם בשיחה פתוחה על ההתנהגות הראויה בזירה כמו פייסבוק. האם יש לאשר כל פונה כחבר? האם כל תמונה שלך, גם לא הצנועה ביותר, יש להעלות? האם הפעלתָ את הגדרות הפרטיות של פייסבוק? האם כל רגש אישי מעלים בסטטוס? אם בתי הייתה תולה חמישים תמונות שלה על הקיר בתחנה מרכזית, הייתי מגיב. איך אפשר להתעלם כשהיא עושה זאת על קיר הפייס שלה, שבו "מסתובבים" יותר אנשים מאשר בתחנה המרכזית?!
נושא מרכזי נוסף הוא כמות הילדים ששעמום הקיץ מביא אותם לפשעי מחשב של ממש. יש המפברקים זהות של נערה בקהילה ("סתם, זה לא היה באמת. זה רק בכאילו, במחשב", אומר אחר כך הנער לשוטר החוקר, לאחר שגם המחשב הביתי הוחרם על ידי חוקרי המשטרה). אחרים פותחים קבוצות שטנה נגד ילד דחוי, ואילו חבריהם מזייפים פרופיל פייסבוק של נערה ושולחים בשמה מסרים גסים לבנים. מעשים אלו ועוד הם נפוצים מאוד, גם אצל ילדינו. הם אינם מצריכים מהנער ידע טכנולוגי כלל ולעתים מסתיימים בצורה קשה ביותר. יש כאן שילוב קטלני של הורים שאינם נותנים הדרכה והכוונה בדבר התנהגויות המחשב הראויות וצעירים החושבים שאם זה במרשתת "זה לא באמת". ועוד לא דיברנו על דברים בסיסיים יותר שהורים רבים מזניחים: למשל הכְוונה מתי (לא!) למסור פרטים אישיים, מה לעשות כשאתה מגיע בטעות לאתרים לא צנועים ועוד.
אך מסתתר כאן משהו נוסף, עמוק יותר. המעבר של צעירים רבים לגור בתוך פייסבוק, מלמד אותנו משהו עליהם. חלקם כמהים לקשר אישי משמעותי ורואים בתכנה מענה לבדידותם, מענה שאינו אלא אשליה וירטואלית. במקום לשבת שעות מול המסך ולצבור "חברים", עדיף שיקיימו שיחות עומק עם חברים אמתיים. מה רב המרחק בין חברות משמעותית ובין מה שמכוּנה "רשת חברתית". מי שחבר עם ארבע מאות איש בבת אחת, אינו באמת חברם.
סוף דבר, ביחס לרכבים אנו אומרים "הכן רכבך לחורף". נראה לי שבמקביל צריך לומר: "הכן מחשבך לקיץ". הכוונה לוודא שיש חסם טכנולוגי איכותי המסנן את התכנים ומגן על הילדים, בצד גיבוש מדיניות מעשית. זאת נוסף על העיקר – חינוך והסברה מתמשכים ביחס לנושאים אלו.
משהו לסיכום?
נגענו כאן בדברים פשוטים מאוד והתמקדנו בנושא המחשב. אך מתוך מה שדיברנו ניתן לגזור עקרונות הורות הנכונים גם בתחומים אחרים. עיקר תפקידנו הוא לראות את הקיץ כהזדמנות להמשך צמיחה משפחתית. לפנות זמן ולתכנן עשייה משפחתית משותפת (נוסף על טיול משפחתי אחד ארוך בסוף הקיץ). למצוא זמן לעשות בכל שבוע משהו עם כל ילד לבד, אפילו משהו קצר באזור הבית. להבין שאם במשך שנת הלימודים מערכת החינוך מסייעת בחינוך ילדינו, בקיץ האחריות עוברת אלינו באופן מלא. להשקיע זמן ומחשבה כדי שבע"ה בסוף הקיץ כל בני המשפחה יסכמו שהיה קיץ נפלא, לא של מריבות וכעסים, אלא של גיבוש, צמיחה ועשייה אישיים ומשפחתיים.
הרב יונה גודמן, ראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל
יש הורים שרק למשמע צמד המילים 'החופש הגדול' – מקבלים חום גבוה. 'למה צריך כל-כך הרבה זמן?!', 'מה הילדים יעשו עם עצמם חודשיים?!', 'בסדר, אני מבינה שהמורים צריכים קצת חופש, אבל מה אנחנו אשמים?!'.
נכון, החופש הגדול באמת גדול מידי, והזיכרונות מהפעם אחרונה בה הילדים יצאו לחופשה, לא תמיד חיוביים במיוחד. אך יחד עם זה צריך לזכור שהחופש הוא הזדמנות פז חינוכית להגיע לדברים שקשה הרבה יותר להשיג במהלך השנה.
הראשון מביניהם הוא פשוט – לחנך! לחזור למצב הטבעי והבריא בו אנחנו, ההורים, מגדלים וּמְעַצְבִים את ילדינו, ולא שולחים אותם למוסד חינוכי שיעשה את העבודה במקומנו. אין כמו ההשפעה של אבא ואמא, ואין תחליף לְמַה שההורים יכולים לתת לילדיהם. שנית, החופש הוא גם הזדמנות לחזק את התא המשפחתי. במהלך שנת הלימודים כל אחד מבני המשפחה עסוק בענייניו ולומד במקום אחר. השבועות הללו בהם כולם בבית לזמן ממושך הם הזדמנות לחוויות משפחתיות מגבשות, השלמת חסכים ופערים בביחד המשפחתי, וכמובן לא לשכוח את המשפחה המורחבת – לבקר את סבא וסבתא, דודים וכו'.
כגודל הציפייה – גודל האכזבה
ילדים רבים מגיעים אל החופש עם ציפיות עצומות. כבר חודשים שהם מקפידים באדיקות על 'ספירת הגומר' (ובניגוד לספירת העומר, כאן אין חשש שישכחו יום…), ותוכניות עשירות גודשות את חלומותיהם. אלא שכעבור חודשיים הם מגלים לחרדתם שהזמן חלף ביעף, ובפה נשאר טעם מר של החמצה. החופש פשוט התבזבז והתמסמס מבין האצבעות – "רצינו כל כך הרבה והספקנו כל כך מעט". למה זה קורה?
אחת התשובות לשאלה הזו היא שכל דבר בעל תוכן וערך דורש מאמץ והשקעה. לעומת זאת אנחנו מוצפים באינספור אלטרנטיבות שמספקות לנו אמצעים להעביר את הזמן בקלות מבלי שנצטרך לעשות כלום. טלוויזיה, DVD, אינטרנט, פייסבוק… (מחק את המיותר אם יש כזה). וכך אנו מוצאים בסוף החופש צעירים רבים שהשרירים של האצבע השניה בידם הימנית מפותחים באופן בלתי פרופורציונאלי, אבל את השמים או את הים הם לא זכו לראות שלא מבעד לפלזמה. כדי שזה לא יקרה והחופש יהיה מוצלח, איכותי ומהנה, חייבים לקחת אותו ברצינות ולהיערך לקראתו. אספנו בשבילכם כמה עצות וטיפים שימושיים לצורך העניין.
גבולות וכללים
חופש אינו זמן של הפקרות. גם בו חייבים להיות כללים, גם אם שונים מאשר בזמן הלימודים. ההורים צריכים לשבת יחד מראש ולגבש עמדה ברורה לגבי נושאים כמו שעת שינה, שעת חזרה הביתה, כמה זמן מוקצב לכל ילד מול המחשב, הטלוויזיה וכדו'. ניתן להעניק לילד 'בנק זמן' שבועי במחשב, ולתת לו לנהל בעצמו את ה'הוצאות'. יש ערך חינוכי בכך שאחריות חלוקת הזמן רובצת על כתפיו ולעיתים זה אפילו מצליח יותר. אותו הדבר לגבי כסף לבזבוזים. ההוצאות בחופש מאמירות לשחקים וכמעט וצריך לקחת משכנתא רק כדי לממן את הוצאות הקייטנות, הטיולים והנשנושים. גם כאן כדאי להציב גבולות או להקציב סך כולל ולאפשר לילד לבחור כיצד לחלק אותו.
סוף מעשה במחשבה תחילה
כדי שחופש יהיה מוצלח הוא חייב להיות מתוכנן. לילדים יש המון תוכניות ורצונות, אך הם זקוקים לנו, ההורים, שנעזור להם לבנות תוכנית שתגשים אותם. כדאי לעשות "ישיבת עבודה" עם כל ילד בנפרד שבועיים לפני החופש. להאזין בקשב רב לתוכניותיו לחופש, להציע עוד כמה רעיונות משלנו, לרשום את הכול על דף, ואז לטקס עצה יחד מהי הדרך הנכונה לממש אותן בצורה מיטבית. הילדים לא צריכים ש"נשב להם על הוריד", אבל הם בהחלט זקוקים לסביבה תומכת. מומלץ שכל ילד יכיןלעצמו 'לוח חופש' ובו ישבץ את כל התוכניות, זאת בנוסף ללוח החופש המשפחתי התלוי על המקרר ובו רשומים כל האירועים המשפחתיים, כשכל אחד מעדכן את הלוח האישי שלו בהתאם.
המבדיל בין יום ובין לילה
עשו כל מאמץ למנוע התפרקות טוטאלית של מסגרת היום והלילה. את שיירי הסמכות ההורים שעוד נותרו לנו כדאי לשים במקום הזה. הסיבה העיקרית לכך אינה שמי שקם מאוחר מפספס זמן תפילה ומפסיד מנין. העניין המרכזי זו השוטטות הלילית עם חֶבְרָה שעלולה להיות בעייתית, ללא השגחה של מבוגרים. החבר'ה משועממים, מחפשים תעסוקה ומגיעים לשטויות. והתהליך מוכר: הולכים לישון מאוחר, קמים מאוחר, כל היום מתחיל ברגל שמאל, בערב כבר לא עייפים ושוב הולכים לישון מאוחר, וחוזר חלילה…
תפילות
עודדו וצ'פרו אותם על שמירת מסגרת התפילות היומית, לבנים – במניין, אך גם לבנות. זה נותן מסגרת משמעותית ליום כולו, ומעלה את כל ההתנהלות על פסים חיוביים יותר. אינו דומה יום שהתחיל עם הנחת תפילין ותפילה במניין, ליום שהתחיל בפקיחת עין ראשונה בשעה שתים עשרה בצהריים.
בית ולא בית מלון
חלק מילדינו לומדים במסגרת פנימייתית וחוזרים הביתה רק בסופי שבוע. לא נעים לנו 'להפיל' עליהם אז כל מיני מטלות ביתיות כמו כלים או כביסה. 'עד שהם כאן שינוחו ויתפנקו קצת'. גם אלו שגרים בבית נוטים להיות נורא 'עסוקים' בלימודים ובמבחנים, בעיקר כשהאלטרנטיבה היא לשטוף את הבית או להוריד זבל. זהו! מעכשיו נגמרו התירוצים. כעת הזמן להתחנך ללקיחת אחריות ושותפות בתפקוד השוטף של הבית. לא צריך להפיל עליהם בבת אחת יותר מידי, אך חשוב להרגיל את הילדים לנשיאה בעול. אנחנו גרים יחד בבית משפחתי. לא בבית מלון.
העבודה היא חיינו
ישנם בני נוער שכדאי מאוד לעזור להם למצוא עבודה לחלק מהיום. זה ימלא להם את הזמן, יגרום להם לעשות משהו פרודוקטיבי, ויוציא את האנרגיות שלהם על דבר חיובי. חוץ מזה, כשהם ירוויחו קצת כסף בעצמם הם גם ילמדו להעריך קצת יותר את מה שאבא ואמא עושים בשבילם כל השנה…יש הורים המתארגנים בקבוצה כדי "לייצר" לילדים תעסוקה, במקומות העבודה שלהם, או בדרכים אחרות.
מה אהבתי תורתך
שיהיה אפילו רבע שעה ביום, אבל קבוע. עיתים לתורה. זה לא הזמן אלא היחס. זו אמירה עקרונית שהתורה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. גם בחופש. גם בקיץ. לא רק כשהמסגרת כופה עלי, אלא גם כשאני עומד ברשות עצמי. הערה: הסעיף האחרון מיועד לבנים ולבנות כאחד.
דוגמא אישית
שנים חלפו מאז שזה קרה ופתאום זה מופיע. בהפתעה גמורה. אתה נדהם לשמוע אותו אומר: "אבל אבא, אז למה כשהיינו בחתונה של מיכל לפני כמה שנים אתה דיברת על… ואמרת…". אין ספק שלילדים יש כשרון מיוחד לזכור דברים, בעיקר כאלו שהיינו מעדיפים שישכחו. זו הסיבה שהכוח של הדוגמא האישית רב כל כך. תמיד הם בוחנים את ההתנהגות והאמירות שלנו בשבע עיניים, ועל אחת כמה וכמה בחופש כשאנחנו שוהים זמן רב יותר יחד. אב שדוחק בילדיו להקפיד על תפילות במניין אבל הוא מרשה לעצמו 'לחפף' בעניין פה ושם, או אמא שחוצבת להבות בנאומים על טוב וחסד אך האוזניים הרגישות של הילדים קולטות איך היא 'מלכלכת' בטלפון בלי חשבון על איזו מכרה, קולטים היטב את המסר. החופש זו הזדמנות פז לחנך לאו דווקא בדיבורים גבוהים, אלא בעיקר באיך שאנחנו חיים.
נפש בריאה בגוף בריא
כל דבר שירחיק אותם מהטלוויזיה והפייסבוק לכמה שעות יהיה מבורך. בוודאי כשיש לו תרומה חיובית לבריאות הגוף ולפיתוח האינטראקציה החברתית.כדורגל, שחיה, ריקודים, טיולים… מחפשים דרך לפרגן לילד על תעודה מוצלחת? קנו לו כדורגל/סל, אופניים (וקסדה!), שולחן פינג-פונג וכדו'.
רק אתה ואני
מצאו זמן איכות קבוע לעשות בו משהו עם הילד לפי בחירתו. עם כל ילד, בכל גיל. אבא או אמא. משחק, יצירה, פעילות ספורטיבית, לימוד משותף של משהו שמעניין אותו וכדו'.
לקראת שנה הבאה
למרות הנטייה להשאיר את כל העבודות שנתנה המורה לשבוע האחרון של החופש(אם לא לאחר מכן…) עודדו אותם לסיים הכול כבר בהתחלה. מי שזקוק לתגבור לימודי במקצועות הקודש או החול – זה הזמן.
"ונשמרתם"
לקבוע "כללי ברזל" לגבי: טרמפים, מקומות מסוכנים, היכרות עם זרים דרך הרשת, נהיגה בלי רישיון וכדו'. החיים יקרים מכדי שנגמור אותם על שטויות.חבל שזה יהיה החופש האחרון בחיים בגלל קלות דעת מיותרת.
לא פחות מזה חשוב לשמור על הנפש. האמונה והערכים שלנו לא יוצאים לחופשה ומתבטלים רק בגלל שעכשיו קיץ והניסיונות מתרבים. יש מקומות שלא מתאים לנער/ה דתי להסתובב בו (דרך אגב, האם האינטרנט בבית שלכם מוגן?).
לפקוח עיניים
שימו לב להתנהגות חריגה, ניסיונות להסתיר דברים (שיחות טלפון, מסך מחשב, יציאות מהבית) או שינוי פתאומי במצב הרוח והגיבו אליהם. אל תחכו שדברים יסתדרו מעצמם. דברו איתם עליהם.
ולסיום
רוב האנשים רואים את החופש כאמצעי להתפרקות ואגירת כוחות לצורך שנת הלימודים שהיא העיקר. אך ייתכן שהמבט צריך להיות בדיוק הפוך. כל שנת הלימודים היא הכנה שבונה בנער/ה את היכולת לעבור את החופש כמו שצריך. ללמוד לעמוד ברשות עצמו, לבנות מסגרת עם תוכן ולעשות בחירות בונות ומקדמות ולא להפך. אם יש משהו שדומה יותר לחיים האמיתיים זה דווקא החופש בו האדם עצמו אחראי על חייו, ולא המסגרת הלימודית המוכתבת על כל צעד ושעל. כולם מכירים את המבחנים שיש לאורך שנת הלימודים, אך המבחן האמיתי הוא בעצם בחופש. אם נתייחס אליו בצורה נכונה ומושכלת, נעבור אותו בעז"ה בהצלחה.
* תודה לרבנים יונה גודמן, רפי פוירשטיין ובני פרל.
הרב יוני לביא, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובהוחבר ותיק בצוות "לב אבות"
