תגית: התארגנות בזמן

בתי בלגניסטית נוראית

שאלה:

בתי בת ה-15 בלגניסטית נוראית. בגדיה מושלכים על הרצפה, הארון הפוך לגמרי, דפים ומסמכים שונים תקועים בכל מיני מקומות בחדר ואי אפשר למצוא כלום. בנוסף, היא מאבדת דברים באולפנה ובאוטובוסים, ופעמים רבות נגרמת לנו עוגמת נפש בשל אופייה המבולגן. לבעלי העניין פחות מפריע, אולם אני לא מצליחה להכיל את זה. חיכוכים רבים נוצרים ביני לבינה על רקע העניין הזה. אני מוצאת את עצמי לא פעם מרימה את הקול (צועקת ומבזה אותה) כשאני דורכת על מפתן החדר או כששוב נעלם לה משהו חשוב, ואילו היא טוענת שכבר אינני רואה אותה מול עיניי, אלא רק את הבלגן שהיא עושה. עכשיו שפסח מתקרב, אני דואגת שהיחסים בינינו יתערערו עוד יותר, ואינני יודעת מה לעשות. בעלי טוען שעליי לעשות עבודה עם עצמי להכיל אותה, ואני לא בטוחה שהוא צודק. האם חינוך לסדר וניקיון אינו מתפקידה של האימא?

תשובות:

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

המשימה שלך היא לסגת מהאג'נדה של הסדר, ולגלות את הדרך לשדר לה בצורות מגוונות שהיא מוזמנת לתוך מערכת היחסים אתך ללא תנאים; מערכת יחסים שבה היא תרגיש אהובה כמות שהיא ומוזמנת להתקיים בנוכחותך.  

כנראה כל המאמצים שלך לא הביאו את התוצאה הרצויה שקיווית לקבל.  בתך לא למדה שום דבר מכל השיחות, הצעקות, והחיכוכים, וכנראה זו לא הדרך הנכונה.  אם עד עכשיו את לא הצלחת לשנות את המצב ולקבל את שיתוף הפעולה של בתך, לא תצליחי אם תמשיכי באותה דרך. כדאי לשנות כיוון כי הכיוון הנוכחי רק מעורר תסכולים וכעסים בכל בני המשפחה ויוצר ריחוק.

האם בתך מתכוונת ורוצה להיות יותר מסודרת ואחראית? זאת שאלה חשובה כי היא מפתח להבנת הכיוון החדש.  אם התשובה היא כן, אז חשוב לבוא לצדה כיועצת וכמדריכה שלה – במקום להיות היריב שלה.  כאשר מערכת היחסים ביניכן במיטבה, יהיה קל לך יותר לעזור לה לעשות סדר בבלגן מפני שהיא תקבל אותך כמי שמכוונת אותה. דווקא ערב פסח הוא זמן מצוין לעשות זאת.

אולם, אם מערכת היחסים ביניכן מקולקלת ומתוחה, יהיה בלתי אפשרי לייעץ ולהדריך אותה בעניין הזה, ולכן, תצטרכי לסגת מהעניין לגמרי, ולבנות שוב את מערכת היחסים.  היא בעצמה אומרת שאת לא רואה אותה בשלמות כבת שלך; את רק רואה אותה כבלגניסטית. הנסיגה מהעניין של סדר תאפשר לך לראות אותה באמת ובעין טובה.

כרגע את מנסה לטפל בעניין של הסדר מחוץ למערכת יחסים בריאה, וצפוי שתעוררי בבתך את רצון הנגדי החזק שלה.  התעוררות של רצון הנגדי היא תגובה אינסטינקטיבית ללחץ וכפייה  שהיא מרגישה ממך.  כשאת מגיבה להתנגדות שלה בלחץ וכפייה נוספים, את בעצם מחזקת את התנגדותה עוד יותר, כך שגם אם היא תרצה להיות מסודרת, מוחה לא ייתן לה כל עוד שהיא תחוש שאת מתעקשת ולוחצת.  היא מקבלת את המסר שאת "לא רואה אותה."  במילים אחרות, היא מרגישה שאת לא מזמינה אותה להתקיים בנוכחותך, וזה מה שהיא צריכה לקבל ממך מעל הכול.  בלי זה, האינסטינקט האנושי להתנגד אליך יתעורר שוב ושוב מפני שאת מנסה להשפיע עליה מחוץ למערכת היחסים הנכונה המעוררת רצון להקשיב לך. המשימה שלך היא לסגת מהאג'נדה של הסדר, ולגלות את הדרך לשדר לה בצורות מגוונות שהיא מוזמנת לתוך מערכת היחסים אתך ללא תנאים; מערכת יחסים שבה היא תרגיש אהובה כמות שהיא ומוזמנת להתקיים בנוכחותך.

מכיוון שפסח מתקרב, אולי עדיף שבעלך יעזור לה לנקות את חדרה לחג, בלי התערבותך, ואולי הוא  יכול לדבר אתה על הנושא בצורה ידידותית ונעימה, בזכות החג. זה יאפשר לך ליהנות עם בתך לפני החג בדברים אחרים כמו הקניות והבישולים, ולהגיע לחג בשמחה ובאהבה ביחד – וזה הכי חשוב.

חג שמח!

שושנה הימן, מנהלת מכון ניופלד ישראל, ממונה על פיתוח הקורסים של ניופלד בעברית, ועל ההכשרה והפיקוח במודל.  שושנה היא מנהלת לייף סנטר-המרכז להורות מקושרת, יועצת להורים ומורים ומנחת קבוצות בעלת ניסיון של 35 שנה בתחום.

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

נכון לעכשיו נראה שבבחירה בין הבת שלך ובין הסדר בבית – בחרת בסדר בבית. בלי ששמת לב הוא נהיה הדבר הכי חשוב או לפחות יותר חשוב ממערכת היחסים שלך עם בתך. בנוסף, אצל בתך נוצר כנראה כאב, אכזבה ותחושת כישלון ביחס לסדר והתארגנות. את הפרדיגמות השליליות הללו יש לשנות.

לאם היקרה שלום וברכה,

מתוך דברייך נראה שלבתכם קשיי התארגנות "מובנים" ולא משהו שנוכל לפתור ב"עצלנות" או "חוסר חשק". עוד עולה מדברייך שאת מגיעה לפיצוצים איתה סביב הנושא ושבינך ובין בעלך יש אי הסכמה ואחידות בקשר לצורת הטיפול בעניין. כל זה עולה במיוחד לאור הניקיונות לכבוד חג הפסח הקרב ובא עלינו לטובה.

ברור שמתפקידה של אם לחנך את ילדיה לסדר וניקיון כמו לשאר כישורי החיים שיעמידו אותם על הרגליים להיות בוגרים מתפקדים ועצמאיים, אך בואי נחשוב על המושג "לחנך לסדר וניקיון" ונשאל את עצמנו מה הוא בעצם אומר ומה עשית עד היום כדי לעמוד במחוייבות שלך לנושא.

אז לחנך לסדר ולניקיון זה אומר לבנות הרגלים שנוגעים בעיקר לפן הביצועי של החיים. יש אנשים שהפן הביצועי שלהם מאד לוקה בחסר וגם הלמידה של המיומנויות החדשות לוקח להם זמן רב ולא דיברנו על ההטמעה שלה כחלק מרוטינה בסדר היום.

כשמדובר בילדים "מפוזרים", מושגים כגון סדר וניקיון, עמידה בזמנים וסדר עדיפויות אינם מובנים מאילהם כלל. מתוך דברייך נראה כי בעיית ההתארגנות של בתך רחבה מאד ומקיפה שטחים רבים בחיים.

כאמור, לא נראה שמדובר בחוסר קניית הרגלים. ייתכן מאד שקשיי ההתארגנות הם סימפטום של הפרעת קשב וריכוז שעיקרה הוא לקות בתפקודים הניהוליים האחראים בין השאר גם על כישורי הסדר וההתארגנות.

אם כך הם הדברים, וזאת אפשר לברר באבחון נוירולוגי, הדבר הראשון שצריך לעשות לאחר האבחון הוא להסיר את תחושת האשמה מהבת. כשם שאיננו באים בטענות ואיננו שופטים מוסרית ילד לקוי ראייה או שמיעה על כך שאינו רואה את מספר האוטובוס המתקרב או אינו שומע את הוראותינו, כך איננו רשאים לשפוט מוסרית ילד שהמבנה הנוירולוגי שלו מקשה עליו מאד את ההתנהלות היומיומית.

נכון לעכשיו נראה שבבחירה בין הבת שלך ובין הסדר בבית – בחרת בסדר בבית. בלי ששמת לב הוא נהיה הדבר הכי חשוב או לפחות יותר חשוב ממערכת היחסים שלך עם בתך. בנוסף, אצל בתך נוצר כנראה כאב, אכזבה ותחושת כישלון ביחס לסדר והתארגנות. את הפרדיגמות השליליות הללו יש לשנות.

לאחר שתצליחי לקבל את בתך כמות שהיא ולא לראות בה כישלון חינוכי שלך חס וחלילה, ולאחר שניקית את עצמך מהרעלנים התקשורתיים שמסתמא מציפים את התקשורת ביניכן, תוכלי להתחיל להקנות לה את המיומנויות החסרות לה. כל זה בתנאי שאתן כבר ממש חברות ובתך בטוחה שאת אוהבת אותה ללא תנאים.

והלכה למעשה. ילדים עם קשיי התארגנות כמו גם מבוגרים זקוקים הרבה פעמים לגורם מתווך שיתחיל איתם את המטלה. אם המקור הוא נוירולוגי כדלעיל, צריך להבין שאנשים אלו לא יודעים כיצד להתחיל את המטלה גם אם גייסו את כוחות הנפש לעשות אותה. לשם כך הם זקוקים ל"צל" שילווה אותם בעשייה ועם הזמן הם יקבלו ביטחון ויכולת. מאמנת טובה עם התמחות בעבודה עם מתבגרים בעלי קשיי התארגנות תוכל מאד להועיל לכם ולבת בהקניית הרגלים טובים בפרט ובחיזוק הביטחון העצמי בכלל. לפעמים כדאי להשאיר את החזית הכואבת הזו לצד שלישי שמגיע נקי ממטענים רגשיים שהצטברו עם השנים.

ועוד נקודה חשובה ביותר. העניין של החינוך לסדר וניקיון כמו כל נושא אחר שחשוב לנו בחינוך ילדינו, צריך להיות לכתחילה אינטרס משותף לשני ההורים. כל זוג הורים צריך להסכים על שורת ערכים עליהם ייבנו הבית והמשפחה ולחנך בהתאם. הייתי מציע לך לשבת עם בעלך ולבדוק כיצד כל אחד מכם רואה את החינוך לסדר וניקיון מצד עצמו ואת הדרכים לחנך אליו.

כיוון שההתחברות מחדש אל בתכם תיקח לכם זמן לא קצר, וחג הפסח מגיע בקרוב מאד, הייתי מציע לכם להחליט איך אתם רוצים להיכנס לחג בעניין היחסים עם הבת. נסו להעלים עין כמה שיותר, וכאמור עבדו איתה בשילוב ידיים על סידור חדרה וחפציה האישיים. זה אומר שקובעים איתה זמנים, מזכירים לה ומבצעים יחד איתה את המטלות הדרושות והכל בנעם וברוגע תוך ניצול ההזדמנות לחזק את תחושת הביחד שכל כך נשחקה במשך השנים.

אם בחרתם לוותר על אשת מקצוע שתלווה את בתכם ואתם רוצים לעשות זאת בעצמכם, בנו שיטה לכל מטלה של סדר וניקיון. למשל, שיטת תיוק דפי עבודה (תיקייה, חוצצים, זמן קבוע לתיוק), שיטה לסידור החדר (הרמת חפצים והחזרתם למקום, טאטוא החדר ושטיפתו, סידור המיטה והמצעים, מיון בגדים – כל אלו ואחרים ברשימה של סדר פעולות ברור ובר ביצוע). בנו לכם שיטות, נסו אותן, קבלו משוב מהשטח ושפרו את השיטה.

מניסיון עשיר שלי בעבודה עם ילדים, נערים ומבוגרים בעלי קשיי התארגנות אני יכול לקבוע חד משמעית שניתן להתגבר על הקשיים ולבנות חיים הרבה יותר מסודרים, יעילים ולא פחות מזה שמחים.

כל טוב ופסח כשר ובמיוחד שמח לכולכם!

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il

 

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

יתכן מאוד שתופעה זו של אופי מבולגן מקורה בקשיי קשב וריכוז, ויתכן שמדובר אולי גם בבעיות רגשיות שהסימפטום שלהן הוא חוסר ארגון . רצוי לברר תחילה את מקור הבעיה ולגשת לנוירולוג.

שלום לך אמא..

בעקרון נושא החינוך לסדר וניקיון אמור לעבור בהדרגה לאחריותו של הילד ככל שהוא גדל ומתבגר, וההורה אמור, לדעתי ,להעביר אליו את האחריות למה שנעשה בחדרו הפרטי ובחפציו האישיים , ולהשתדל מאוד שלא לחדור בגסות אל טריטוריה זו של ילדו. כמובן שבמצב כמו שאת מתארת , יהיו הורים שיתקשו להכיל את הבלגן אם הוא, לטעמם, עובר כל גבול ….אבל הסיפור כאן מכיל כמה אלמנטים שכדאי לתת להם " מקום ",תרתי משמע…

1- נראה שהעניין מעיב על מערכת היחסים בינכן…ויש לגיטימציה גם לקושי שלך כאם להכיל את הבלגן.

2- גם בתך סובלת , והעניין מקשה עליה בחיי היום יום – מדי יום ….ויתכן שבתחומים רבים ולא רק בבית.

יתכן מאוד שתופעה זו של אופי מבולגן מקורה בקשיי קשב וריכוז , ילדים בעלי קשיים מסוג זה יכולים להיות מאוד מפוזרים, חולמניים, לא מאורגנים וכד' ולאו דווקא היפראקטיביים.

מאידך יתכן שמדובר אולי גם בבעיות רגשיות שהסימפטום שלהן הוא חוסר ארגון .

אני ממליצה לברר תחילה את מקור הבעיה ולגשת לנוירולוג, הוא יאבחן ויאמר במה מדובר ומה מקור הקושי, וכמובן ימליץ על המשך טיפול.

בהצלחה

יפעת גלבוע, טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

 

אבינועם הרש, מחנך, וסמנכ"ל חברים מקשיבים:

הרצון הזה שלנו, לחשוב שהילדים שלנו או אנשים אחרים רואים את העולם כמונו מסוגל ליצור קונפליקטים רבים. קשה לנו להבין שזה שאנחנו רואים את העולם דרך משקפיים מסוימות לא מעיד בהכרח שגם הם רואים אותו כך. חינוך לסדר וניקיון הוא תפקידה של האימא הבריאה, אולם אל לנו להתבלבל בין חינוך והשתדלות מצדנו, המתממשת בהענקת ארגז כלים, לבין הרצון שלנו שילדינו יהיו ויתנהגו ממש כמונו.

 שלום לך,

האמת שתכננתי תשובה מסודרת ואפילו רשמתי את התגובה על הדפים אבל לצערי כרגע אני פשוט לא מוצא אותם…

את חטאיי אנוכי מזכיר היום: אחת מהתכונות החלשות שלי היא הנטייה הטבעית והמובנת שלי לבלגן. חוסר סדר משווע. אבל לגמרי.

אני מודע למורכבות הזו, אני משתדל להילחם בה, להתגבר עליה, אבל מבחינתי מדובר במלחמה תמידית.

בואי נתחיל מכך שעצם הקריטריונים למהו סדר משתנים מאדם לאדם:

ישנם עקרות בית נהדרות שכל הבית שלהם מבולגן אולם לטענתם יש סדר בבלגן…וישנם עקרות בית שאם הסלון שלהם לא מסודר כמו מעבדת כימיה, הם נמצאות תחת חשש מתמיד של אובדן שפיות זמני.

מעבר לכך, הפסקתי לספור את כמות האנשים הנהדרים שאני מכיר שהסדר (לפחות לפי הקריטריונים שתיארת) הנו מהם והלאה.

החלק המעניין הוא כשמנסים לעשות להם 'סדר' בבלגן הם מיד יתרעמו ויבקשו בלשון מנומסת שלא לחזור על המעשה בשנית היות והם כבר התרגלו לצורת חיים זו.

לגבי ביתך: ייתכן ובניגוד אלייך איננה מייחסת חשיבות רבה כל כך לכל עניין הסדר ובעקבות כך לא לחוץ לה להקדיש משאבים רבים כל כך לפתרון הבעיה:

אני בטוח אגב שאם נשאל אותה, בתך תגיד שחוסר הסדר גם מפריע לה. אבל לא ברמה כזו שהיא תצטרך להקדיש לכך מחשבה על איך להתארגן אחרת.

עובדה שלבעלך כמו שכתבת זה מפריע פחות.

בכלל, הרצון הזה שלנו, לחשוב שהילדים שלנו או אנשים אחרים רואים את העולם כמונו מסוגל ליצירת קונפליקטים רבים:

קשה לנו להבין שזה שאנחנו רואים את העולם דרך משקפיים מסוימות לא מעיד בהכרח שגם הם רואים אותו כך.

זה שיש לך מודעות למעשייך ואת יודעת שזה לא בסדר שאת מבזה אותה כבר מעמיד אותך במקום בריא ואופטימי יותר:

אילו היית מבזה אותה ולא היית מודעת לכך בבחינת 'אינה יודעת שהיא אינה יודעת', אז המצב היה בעיניי הרבה יותר מורכב.

לעצם העניין: חינוך לסדר וניקיון הוא תפקידה של האמא הבריאה. גם חינוך לנימוסים, לטעם טוב, לאינטליגנציה רגשית וחברתית ועוד דברים מדברים שונים.

אולם אל לנו להתבלבל בין חינוך והשתדלות מצדנו, המתממשת בהענקת ארגז כלים, לבין הרצון שלנו שילדינו יהיו ויתנהגו ממש כמונו.

ישנו קו ברור ומבדיל בין השניים: כן, אנחנו צריכים לחנך לכל הערכים שאנחנו מוצאים אותם כראויים

לא, אסור לנו לצפות שערכים אלו יתממשו בדיוק בצורה ובאופן בו אנו ממשים אותם מהסיבה הפשוטה:

אנחנו בסופו של דבר אנשים שונים.

את עולם ומלואו. וכך גם בתך.

מעבר לכך, בתך כבר בגיל 15. עמוק בגיל ההתבגרות. ייתכן ואם היית משחררת את העניין ומבקשת ממנה ברוח אחרת, נעימה וטובה יותר שלא קשורה לעלבונות היית מוצאת יותר תכליתיות בהכוונותייך. אני מניח שגם ההתנגשויות שלכן לא מוסיפות לה רצון ומוטיבציה להיות מסודרת יותר.

הייתי מציע לך לקרוא לה לשיחה. להסביר לה את היתרונות הברורים של סדר. לדבר איתה על האחריות האישית שלה הקשורה לזה שמעכשיו, בכל פעם שייגרם לה הפסד כתוצאה מחוסר הסדר שלה, היא ורק היא תישא בתוצאות. לא בגלל שאת כועסת חלילה, אלא בגלל שכך הדברים עובדים בעולם האמיתי של המבוגרים. אותו עולם שהיא כבר נכנסה אליו עם רגל וחצי.

אני בטוח שאחרי פעם לאו פעמיים שבתך תבין שרק היא מפסידה מהעניין, המודעות שלה לסדר רק תלך ותבגר.

ומה איתך? אני בטוח שברגע שתלמדי לשחרר יותר ולא תיקחי את הבלגן שלך כאחריות אישית או ככישלון שלך, פתאום גם המתחים והריבים, הכעסים והאנרגיות השליליות שהיו לכך בקשר שלך עם בתך יפחתו משמעותית.

בהצלחה!

אבינועם הרש, מחנך, סמנכ"ל חברים מקשיבים, מעביר שיחות וסדנאות לנוער

לתגובות: 

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

יתכן ואי הסדר החיצוני של בתך מבטא אי סדר פנימי הקיים לא פעם בגיל ההתבגרות, ויתכן כי באופייה היא פחות מסודרת ויותר "זורמת". על כל פנים, בתך היא כבר ישות נפרדת, עם אחריות. חבל שתכלי את כוחותייך על הבלגן שלה. תני לזמן לעשות את שלו.

הקושי שלך מאד מובן. המציאות הזו יכולה באמת להוציא מהכלים. בוודאי אם הסדר בבית חשוב לך. מאידך, את מדברת על בחורה בגיל ההתבגרות – גיל של סערות נפש ובלבול גדול. לפעמים היא תבטא את אי-הסדר הפנימי, שמבקש להתברר, על ידי אי-סדר חיצוני. אני רואה את זה כמעין מטפורה לנפש. יתכן ואני טועה, יתכן ובאופייה היא פחות מסודרת, אולי מאד זורמת [זו דרך אחרת להסתכל על העניין], ולכן היא צריכה לעשות יותר עבודה כדי להגיע ליעד שאת מבקשת. לדעתי, חבל שתכלי את כוחותייך על הבלגן שלה. הוא שלה. היא כבר ישות נפרדת, עם אחריות. בשלב מסוים, היא בוודאי תקלוט שקשה לנהל חיים תקינים בתוך ג'ונגל של בלגן. תני לה…הזמן יעשה את שלו…מה דעתך?

אתרhttp://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

 

הרב זאב שרון, ראש מכינת 'ארזי הלבנון' בשילה:

לפעמים ההורים מיטיבים לעמוד על הבנתם ושוכחים ללמוד (לא ללמד) את הילד שהקב“ה שתל בערוגתם. בעקבות כך מופיעים רוב הכשלים בקשר שבין הורים לילדים. יש להבין את מיוחדותה של נשמת הילדה הזו, וללמוד להרפות מהאחריות המוחלטת והתמידית עליה.

תפקידם של ההורים לחנך את ילדיהם כפי מיטב הבנתם מה טובת הילד. הבעיה שלפעמים ההורים מיטיבים לעמוד על הבנתם ושוכחים ללמוד (לא ללמד) את הילד שהקב“ה שתל בערוגתם. כלומר להבין את מיוחדותה ואחרותה של הנשמה הזו. כאן מופיעים רוב הכשלים בקשר שבין הורים לילדים. אני הייתי משאיר את החדר באחריותה המלאה של הילדה. עד למקום שבו הסירחון ממנו חודר לחדרים האחרים. כאן אין פשרות. ומה שהילדה מאבדת תשלם או שלא יהיה לה. (מכספי בת המצווה למשל). צריך להאמין שהילדים יודעים מה נכון ומה לא וצריך להעביר להם את האחריות למעשיהם. הורה צריך לדעת ל”שחרר“. כלומר להרפות מהאחריות המוחלטת והתמידית על הילד. זה יעשה טוב לשני הצדדים. שווה לנסות.

 

הרב זאב שרון, ראש מכינת 'ארזי הלבנון' בשילה

 

 

ענת סטרז', יועצת זוגית:

כמו בכל תחום אחר תוכלי להנחיל לבתך ערכים וכלים לחיים רק אם גם את מחזיקה בהם, ורק אם תמסרי לה אותם באהבה.
סדר שבא באהבה, בגמישות, בהקשבה תוך למידה נעימה – אין מי שלא יתפעל ממנו ויקבל אותו בשתי ידיים. 

ואת? מה קורה אצלך אמא יקרה ?
עזבי רגע את חדרה של בתך ולכי רגע אלייך, לחדר השינה שלך ושל בעלך …למטבח . לא, אני לא מדברת על איך הדברים נראים מבחוץ. כבר ביקרתי בבתים רבים שכלפי חוץ הכול שם נראה אסתטי ואף מעורר התפעלות. השאלה מה קורה בתוך הארון, המדפים והמגירות. לפעמים שם מתגלה בלגן גדול . חוסר סדר הוא בכל מיני מובנים. לפעמים החפצים מונחים יפה יפה זה לצד זה אך אין שום קשר ביניהם ולא למקום בו הם מונחים . גם זהו חוסר סדר . סדר נוקשה גם הוא לא באמת סדר. העבודה היא אצלך, אמא יקרה. כמו בכל תחום אחר תוכלי להנחיל לבתך ערכים וכלים לחיים רק אם גם את מחזיקה בהם, ורק אם תמסרי לה אותם באהבה.
שבו יחד, קפלו, מיינו, סדרו, הוציאו את המיותר מחדרה תוך הסכמה מצידה שזה אכן מיותר, ויחד, ביוזמתך, לכנה לקנות לה מה שחסר…מצעים יפים לטעמה, סל אשפה, מראה גדולה ויפה, בגדים שהיא אוהבת.
סדר זה בעיקר מה כן, ולא רק מה לא תקין ומתקבל . סדר שבא באהבה, בגמישות, בהקשבה תוך למידה נעימה – אין מי שלא יתפעל ממנו ויקבל אותו בשתי ידיים.

ענת סטרז', ייעוץ זוגי והורי 

 0526675364

 

 

 

נעמה מוזס, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת:

לפני שאת משנסת מתנים ויוצאת לקרב.. עליכם – ההורים – להחליט מהו סדר העדיפות שלכם, האם ועל מה אתם לא מוכנים לוותר. בגיל ההתבגרות יש לא מעט חזיתות.. לא חייבים לריב על הכול! במידה והחלטתם שהסוגיה חשובה ועקרונית בביתכם, פנו זמן רגוע, ונסו להגיע להבנה משותפת בדבר הדרישות הברורות, לצד ההשלכות – במידה ולא יחול שינוי במצב. בנוסף, אם החדר מבולגן אין זה אומר שהחינוך שלכם נכשל.. התמקדו בנקודות החיוביות הטמונות בילדה שלכם.

את מעלה סוגיה שכיחה בין הורים ומתבגרים.. בכל הנוגע לסדר וניקיון – כמה להתעצבן? כמה לדרוש? כמה להתעסק?                                                                                           המתבגרים בוחנים את מידת הסבלנות, הנחישות והעקביות שלנו. הגבולות נמתחים והם מנסים לבטא את זהותם הייחודית (נושא הסדר והניקיון אינו מרכזי באותה מידה כמו שלך) בין היתר באמצעות הקונפליקטים מול ההורים בתחום זה.

מדובר במערכה מתישה עבור שני הצדדים. המאבק בין  הצורך בכיבוד הפרטיות של המתבגר ("מה אכפת לך? זה החדר שלי..") לבין הנחלת כללים, הצבת גבולות, מתן כבוד ודוגמא אישית ליתר באי הבית.

אז…אנסה לעשות קצת סדר בבלגן..

ראשית, יקירתי, לפני שאת משנסת מתנים ויוצאת לקרב.. עליכם – ההורים להחליט מהו סדר העדיפות שלכם – האם ועל מה אתם לא מוכנים לוותר. בגיל ההתבגרות יש לא מעט חזיתות.. לא חייבים לריב על הכול! זה בסדר גם לשחרר במקומות מסוימים את החבל.. בררו לעצמכם האם הבלגן בחדר הפרטי של המתבגרת שלכם הוא סיבה מספיק טובה כדי לריב ולהתעמת- או שעדיף להשקיע את האנרגיה בתחומים  אחרים.

מפנייתך נשמע לי ,שאת די לבד במערכה . חשוב מאד שיהיה תיאום וההחלטה משותפת של שני ההורים. זה לא יעבוד אם תשדרו מסר מבלבל ושונה!

כבר נאמר בעניין בן סורר ומורה ש"אינו שומע בקול אביו ובקול אמו"(דברים, כ"א,י"ח)- לא במקרה נכתב פעמיים "בקול.. ובקול.." כי כאשר ההורים מדברים בקולות שונים – סופו של דבר ,שילדם לא ישמע בקולם.

את מתארת מערכה מתישה בה את מתחננת ומבקשת.. וגם כשבקשתך מתבצעת סוף סוף.. היא לא מחזיקה לאורך זמן.. המצב לא פעם מחריף ומגיע לצעקות, ביזוי ותחושה לא נעימה – שאינך רואה אותה אלא רק את הבלגן…

יקירתי! תתעוררי! בדרך כזו לא תשיגי הרבה..

במידה והחלטתם שהסוגיה חשובה ועקרונית בביתכם, פנו זמן רגוע, ונסו להגיע להבנה משותפת בדבר הדרישות הברורות, לצד ההשלכות – במידה ולא יחול שינוי במצב. (אל תאיימו סתם.. חישבו היטב לפני כן עד כמה אתם מוכנים או מעוניינים ללכת רחוק..).

לאחר שהדברים ברורים ומוגדרים. זכרי שעליך להימנע ככל הניתן ממאבקי כוח .גם אם בתך אינה עומדת בהבטחותיה, אל תיכנסי למריבות, אל תנדנדי ותזכירי מה שסוכם. פשוט תני לה לשאת בתוצאות (שסוכמו מראש ביניכם). ובוודאי אל תנקי במקומה!

השתדלי שלא לצבוע את כל התמונה בצבע של אי העשייה בתחום הזה ולקשר בין חוסר הסדר והניקיון גם לתחומים אחרים ("לא ניקית את החדר, ובכלל את לא עושה שום דבר בבית הזה, וגם בקושי לומדת.."). זה עלול ליצור תחושות שליליות והתנהגות של "דווקא" שרק תקצין את המצב.

בנוסף, אם תבקרי ולא תעריכי את מאמציה, מדוע שהיא תשתדל יותר בפעם הבאה? אל תשכחי לתת חיזוקים, לאו דווקא חומריים, לדו' מילת שבח (איזה יופי שסידרת..) כאשר בתך ביצעה משימה.

ולסיום, כמו במצלמה – אל תשכחו לעשות לעיתים  -Zoom out- התבוננו ממרחק, הכניסו את הדברים לפרופורציה, זה עוזר בתחומים נוספים בחיים. אם החדר מבולגן אין זה אומר שהחינוך שלכם נכשל.. התמקדו בנקודות החיוביות הטמונות בילדה שלכם.

ואם כל זה לא ממש עוזר… אשתף אותך בטיפ אחרון ,שלי באופן אישי מאד מסייע-פשוט לפני שעוברים ליד החדר.. דאגו שהדלת תהיה סגורה…(מה שלא רואים- לא קיים.. לא?)

מאת נעמה מוזס- מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת המומחית בטיפול וייעוץ להורים ומתבגרים.     054-4798064   http://www.mosesnaama-tipulzugi.co.il

 

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי:

נכון לעודד את הילדים שלנו לסביבה מסודרת. פעמים רבות דווקא הילדים הבלגניסטים זקוקים לזה יותר מהאחרים. אבל צריך ללמוד איך לעשות זאת. כדאי להתייעץ עם מומחים בעניין אילו טכניקות של ארגון וסדר כדאי לאמץ.

אכן, בלגאן בחדרי הילדים שלנו יכול לעורר אצלנו אי סדר בנשמה..

אני חושב שמה שמסתתר כאן בנוסף הוא מאבק סמוי 'של מי החדר' של הבת או של האימא.

נכון לעודד את הילדים שלנו לסביבה מסודרת. פעמים רבות דווקא הילדים הבלגניסטים זקוקים לזה יותר מהאחרים. אבל הם צריכים ללמוד איך לעשות זאת. אסטרטגיות של ארגון וסידור מאד נצרכים כאן. ולכן כדאי להתייעץ עם מומחים בעניין אילו טכניקות כדאי לאמץ.

בנוסף לזה, בכדי להביא למצב שבו אין סכסוך מתמשך אני מציע לקבוע זמנים שבהם החדר חייב להיות מסודר וזמנים בהם ההורים לא מתערבים ומאפשרים את הבלגן.

לדוגמא, אפשר להחליט שפעם בשבוע, לקראת שבת החדר צריך להיות מושלם. בזמן הזה אם האימא יכולה להדריך (מבלי להתעצבן!) ולעשות את זה יחד עם הבת מה טוב. אם לא, אז רק לתת את ההוראה/התזכורת ולדאוג שהחלק של הבת בהסכם יבוצע.

בהצלחה!

 

עוד בנושא בלב אבות:

איזה בלאגן…/ נעמה מוזס – החדר של המתבגר מבולגן. האם להתעקש ולדרוש ממנו לסדר את חדרו או להתעלם ולהבליג? – עשרה כללים חינוכיים!!

שימוש חכם בטלפון חכם

מי היה מאמין לפני כמה שנים שמכשיר כזה קטן יתפוס מקום כל-כך גדול בחיינו.

מי תיאר לעצמו שילדים בגילאי יסודי יבואו להורים בתביעה נחרצת שהם "חייבים" מכשיר כזה כי "לכל הכיתה כבר יש" ורק הם נותרו "המסכנים האחרונים שעוד אין להם".

מי העלה בדעתו שאנשים מבוגרים ייצמדו אליו באופן כה הדוק, יבדקו מייל או ווצאפ כל כמה רגעים, ויתאבלו כשהוא הולך לאיבוד כאילו מדובר בידיד נפש שנפטר.

מי תיאר לעצמו שכל-כך הרבה אנשים שנראים נורמטיביים ואינטליגנטיים יאחזו בידם באובססיביות מקל משונה עם טלפון בקצהו וישגרו לעברו חיוכים מטופשים ומתחנחנים.

משהו מהפכני קרה כאן בשלוש השנים האחרונות, והוא עבר לנו כנראה מתחת הראדאר. האם יש סיכוי שנתעורר ונתפוס את הרכבת לפני שהיא תברח לגמרי מן התחנה? האם ייתכן שימוש בריא, מועיל ומאוזן במכשיר הקטן מבלי להתברבר ולהתמכר?

 

חוזה עם הילד

 

לאחרונה נתקלתי בשיטה מעניינת שנקטה בה אמא לילד בן 11. היא הגיעה למסקנה שלעמוד בלחצים של הילד לקנות לו סמארטפון זה מעבר לכוחותיה, אבל אם נכנעים והולכים על זה אז שלפחות יהיה "בתנאים שלנו". היא החתימה את יורש העצר על חוזה הכולל את הסעיפים הבאים:

  1. הטלפון הזה שייך לנו. אנחנו קנינו אותו, אנחנו משלמים עליו. הוא נמצא אצלך אך ורק בהשאלה.
  2. תמיד תשתף אותנו בסיסמה שלך.
  3. לעולם אל תגיד, תכתוב או תשלח בטלפון דברים שלא היית אומר פנים אל פנים. תפעיל צנזורה עצמית.
  4. לעולם אל תגיד, תכתוב או תשלח בטלפון דברים שאתה לא רוצה שאנשים אחרים יצטטו או יידעו. קח בחשבון שכל אינפורמציה שאתה מעביר בטלפון ניתנת לשכפול אינסופי.
  5. לעולם אל תשתמש בטכנולוגיה הזאת על מנת לפגוע, להעליב, לשקר או להטעות אנשים אחרים. לעולם אל תשתתף בשיחות רבות משתתפים שבהן מתרחש אחד מהדברים האלה.
  6. ברשתות חברתיות מותר לך לאשר רק אנשים שאתה מכיר באופן אישי.
  7. לעולם אל תמסור לאף אחד ברשת את השם המלא, את מספר הטלפון או את הכתובת שלך.
  8. הטלפון לא יישן איתך בחדר. אתה תיפרד ממנו מדי ערב בשעה 20:30 והוא יישאר בטעינה בסלון. הדבר היחידי שישן איתך בחדר הוא אח שלך. הטכנולוגיה שלו מאפשרת לשחק איתו ללא חשש מקרינה.
  9. הטלפון לא משתתף בארוחות, בנסיעות באוטו, בבילויים משותפים, בסיטואציות חברתיות. הוא לא מוזמן.
  10. תמיד תניח את הטלפון בצד כשאתה מדבר עם אדם אחר. אתה ילד תרבותי ומנומס. אל תיתן לטלפון לשנות את זה.
  11. אתה לא חייב לענות מייד. לא בוואטסאפ, לא בפייסבוק ורוב הזמן גם לא בטלפון. אתה ילד בן אחת-עשרה. לא מנהל חדר מיון.
  12. בשעות בית הספר המכשיר נשאר בתיק למעט כדי להתקשר אלינו.
  13. הטלפון שלך ממכר. זה הוכח מדעית. אתה תצטרך להפעיל את כוח הרצון כדי לא להתמכר אליו. תזכור תמיד: 98% מהצורך שלך להיות עם הטלפון נובע מהפחד לפספס דברים, אבל ב-98% מהזמן לא קורה בו שום דבר מעניין או חשוב. עד אתמול לא היה לך טלפון. נכון היה כיף? נכון שלא פספסת כלום?
  14. תתרגל להשאיר מדי פעם את הטלפון בבית.
  15. אל תצלם הכול כל הזמן: החוויות שאתה עובר נשמרות בזיכרון שלך לעד. בזיכרון של הטלפון הן יישארו רק עד שהוא ייאבד.
  16. מוטלת עליך האחריות להשתמש בטכנולוגיה שאתה מחזיק ביד כדי לפתח ולהרחיב את עצמך. כשאתה משחק קנדי קראש או טמפל ראן אתה לא מפתח או מרחיב את עצמך. אתה מבין למה אנחנו מתכוונים.
  17. תמיד, אבל תמיד, תענה כשאבא או אני מתקשרים אליך. תמיד.
  18. לעולם תסמוך על שיקול הדעת שלך יותר מאשר על המכונה. גם אם כתוב בגוגל, גם אם ווייז אמר, גם אם אמרו בפייסבוק – שום טכנולוגיה לא מתקדמת יותר מהמוח שלך ושום טלפון לא חכם יותר מהלב שלך. וזה יהיה נכון תמיד.

 

לתת לו את המפתחות ביד

 

אפשר לדון על חלק מהכללים הנ"ל, כמו גם לאמץ אחוז ניכר מהם אף למבוגרים. מכל מקום הנחת היסוד שעומדת בבסיסם חשובה מאין כמותה: השימוש בטלפון חכם דורש היערכות, הכנה ומעקב שוטף. אף הורה עם חוש אחריות מינימאלי לא ייתן לבנו בן ה-16, את מפתחות המאזדה 6 שלו, לא משנה כמה הילד ילחץ, יתחנן או יאיים. הורים רבים מספור ייתנו לילד צעיר בהרבה מכשיר עם עוצמה גדולה לאין שיעור רק מפני שאין להם עצבים לעמוד בנדנודים שלו. נכון שהמחיר הכלכלי של המכשירים הללו הולך ויורד, אך המחיר הנפשי, הרוחני והחברתי שהם גובים הולך ומטפס.

לצד הכללים הנ"ל נעיר שלוש הערות חשובות:

א. המכשיר והגיל

השאלה באיזה גיל נותנים לילד טלפון ואיזה סוג של מכשיר היא קריטית. על ההורים לדון על כך ביניהם באופן רגוע ונטול לחצים ולגבש יחד מדיניות שיעמדו בה.

ב. דוגמא אישית

מעבר לכל הנאומים והחוזים יש את המסר שעובר דרך החיים. איך אנחנו כמבוגרים משתמשים במכשיר שלנו? האם אנו מסוגלים להיפרד ממנו בזמנים משפחתיים? האם אנו מפגינים יכולת בחירה בשאלה האם לענות בכל פעם שהטלפון מצלצל או שכבר נגזר מה יקרה בעת הצלצול? האם כשאנחנו איתם אנחנו באמת 'איתם', או שכל הזמן אנחנו מגניבים הצצות חטופות למכשיר.

שלא נשלה את עצמנו. מה שהילדים רואים אצלנו חזק יותר מכל מה שנאמר להם.

ג. אמצעי עזר להגנה

– למי שטרם עודכן יש היום אפליקציות טובות לבקרת זמני גלישה וסינון תכנים גם בסלולארי. אין בהן תחליף לחינוך אך גם אין לנו את הפריבילגיה לוותר עליהן, ולא רק עבור הילדים.

 

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקדחברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

בני לא קם בבוקר

בני לא קם בבוקר

שאלה: בני (בן 17) לא קם בבוקר, לפעמים הוא קם ב-11 ולפעמים ב-12 בצהריים. אני מותשת מהמלחמה היומיומית להעיר אותו ולנסות להקים אותו. האם זוהי אחריותי כהורה לדאוג שיקום בבוקר?

תשובה:

א. כלל גדול בגידול ילדים הוא ההבנה של ההורים, שיש לתת בילד אמון מלא ולהטיל עליו אחריות. ללא אמון זה, הסיכוי שלנו להשפיע על ילדנו יורד פלאים.

בגיל 17, ילדנו כבר ארבע שנים אחרי שהתורה קבעה שהוא גדול לכל דבר ועניין. כשאביו עלה איתו לתורה בשבת הבר-מצווה ואמר: "ברוך שפטרנו מעונשו של זה", המשמעות היתה, שהאחריות על חייו של הילד עוברת אליו. את הפרט הזה הילד צריך להבין. ויותר מזה, גם ההורים שלו צריכים להבין.

בפועל, אחרי מלחמת ההתשה שאת מתארת, נקודת המפגש בינך ובין הבן מזמן אינה התפילה, אלא מי שולט במי, מי מנהל את חייו של מי. בנקודה הזו, הבן צודק בהחלט. חייו שייכים לו, והוא המחליט הבלעדי עליהם. הוא גם לא יוותר על הזכות הזו שניתנה לו, והוא צודק.

אנחנו הרי יודעים שהתפילה היא פעולה אמיתית בנפש האדם, היא מתנה וחסד גדול לנשמת האדם שריבונו של עולם העניק לנו. אם התפילה היא נקודה אמיתית ואנחנו מאמינים באמונה שלמה שלילדנו יש נשמה גדולה, אז אין ספק שהוא יגיע לנקודה האמיתית הזו באישיותו בעצמו.

אם הוא מבין שעליו להתפלל ורק קשה לו לקום (כי הוא עצלן, כי הוא הלך לישון מאוחר בלילה וכדו'), אז הוא הבין את מה שאת אומרת לו כבר בפעם הראשונה. לא צריך כל בוקר להזכיר לו את הדבר.

אם הוא לא מחובר לעולם התפילה בשלב זה של חייו, הקימה נגד רצונו לא תעורר את עולמו הרוחני להתחבר לתפילה, אלא תעשה את הפעולה ההפוכה.

בשלב הזה של חיי הילד שלנו, בו הוא מתחיל לקחת אחריות על חייו, וגם נופל וקם, נופל וקם יותר משבע פעמים, אחד הדברים החשובים שפועלים נפלאות ונצורות, הוא תפילתה של אמא. (ולא לשכוח לא לומר לו מלה על זה שאת מתפללת עליו, זה עלול להרגיז אותו יותר מכל).

ב. לגבי עצם העובדה שהילד לא קם וישן עד שעה מאוחרת. בעיה זו אינה רק שלו, אלא של נערים ונערות רבים בגיל ההתבגרות, ולכך קיימות מספר סיבות. מצד שני, יש לעמוד על הסיבות הגורמות לתופעה זו אצל כל ילד לגופו, למרות שזו תופעה אופיינית בדור הזה.

הסיבה הטבעית הראשונה שאינה תלויה בילד (למרות שהבעיות עם הילד לא מתחילות בנקודה הזו), היא העובדה שתהליך הגדילה והצמיחה מתרחש בעיקר בשעות השינה בלילה. והדבר גורם לעייפות.

הסיבה הטבעית השנייה היא, שאם הוא הולך לישון בשעות הקטנות של הלילה, מכיוון שהיה עם חברים, או שצפה בטלוויזיה, או שגלש באינטרנט, לא סביר שמי שהולך לישון באופן קבוע בין 02:00 ל 04:00 יהיה מסוגל לקום בבוקר למחרת כאחד האדם. לכן הבעיה איננה מתי הוא קם, אלא מתי הוא הולך לישון. לכן המאבק להעיר אותו בבוקר מתרחש במקום ובזמן הלא מתאימים בעליל.

הסיבה המעשית – אם יש טיול, או עבודה או כל משימה שהבחור או הבחורה התחייבו אליה או חפצים ביקרם, אנו רואים שברגע אחד הם הופכים להיות קלים כנשרים ועזים כנמרים, והם מזנקים ממיטותיהם לעשות רצון עצמם במהירויות מפליאות.

מכאן אנו למדים, שאם אין להם מטרה שלשמה הם צריכים לקום, הם מעדיפים לישון. לכן במקרים כאלה אין סיבה להעיר אותם רק מכיוון שאנו ההורים חושבים שזו הפקרות לישון עד שעות כל כך מאוחרות. חשוב להשאיר את המאבקים לדברים העקרוניים באמת.

הסיבה המשפחתית. כאן באמת ישנה נקודה עקרונית. כאשר מוטל על הבחור או הבחורה לבצע מטלה בבית (למשל, לשטוף חלק מהבית לקראת שבת), כאן כבר יש מקום לדו-שיח מעמיק יותר. זה דבר שקשור לעולם המידות של הילד ולאחריות שהוא מחויב בה כלפי האנשים שהוא חי איתם. צריך להיות ברור גם לנו וגם לילד, שבמקום הזה, בו הוא לא לוקח חלק במחויבות המשפחתית, הוא לא בסדר. אין ילד שאינו מבין את הנקודה הזאת. יש ילדים שהיצר הרע שלהם מסיט אותם מן האמת. לכן צריך לדבר איתם על הדבר, ונדרשת סבלנות לפרק הזמן בו הילד יעכל את הדברים וגם יבצע אותם הלכה למעשה.

אנחנו ההורים צריכים להבין שתהליך רכישת העצמאות האישית של ילדנו, בזמן שהוא מתחיל לעצב בעצמו את מגמת חייו, הוא תהליך שיוצר חיכוך בלתי נמנע בין הסמכות שלנו כהורים לבין העצמאות של ילדנו. להצלחתו של התהליך הזה צריך סבלנות וסובלנות, עצבים של ברזל, עין טובה ואמון מלא שילדנו, בסופו של תהליך, יהיה טוב וישר עם אלוקים ואדם.

הרב זאב שרון, ראש המכינה הקדם צבאית 'ארזי הלבנון'  בשילה

חלומות של אתמול

למה אנחנו עייפים בלילה, ומדוע השינה כה חשובה? וודאי יש סיבות פיסיולוגיות, אולם יש גם רוחניות. כשאדם קם בבוקר הוא מלא בחלומות על יום נהדר המתרקם והולך, יש בו תקוות כי היום יקרה הדבר והוא מצפה לקראת היום, מלא באנרגיות. בערבו של יום תמים החלומות, היום כבר יצא לאור לטוב ולמוטב ואין בו עוד תקווה. השינה מחדשת את החלומות, מנתקת את הנפש מן הגוף ומאפשרת לחלום וגם השמים אינם הגבול. בבוקר אנו קמים שוב, ומאגר החלומות התחדש.

והנה, רבים מאיתנו מתקשים להיפרד מן היום, מסרבים ללכת לישון, מנסים להחיות את היום ולהמשיך לנסות למצותו, מסרבים להניח ליום שעבר. וכך איננו חולמים יותר, שוקעים בשינה טרופה וקצרה, ובבוקר קמים ללא ציפייה, עייפים מחוסר חלומות. ובני הנוער יותר מכולם, נשארים ערים, מחפשים מה עוד אפשר לעשות, גונבים רגעים ושעות מהיום שעבר, מסרבים להניח לו ופשוט ללכת לישון. והחלומות אינם מתחדשים והעייפות מתגברת והלימודים אינם חשובים יותר, וכל מה שרוצים אלו סיפוקים מיידיים, כאן ועכשיו. בדרשת ערב שבת בבית הכנסת אפשר להירדם, אך לא בתפילת שחרית. מי שאין לו על מה לחלום, אין לו למען מה להתפלל. מי שלא ישן, לא יהיה ער באמת. (עפ"י אורות הקודש א', ר"ל)

חנכו את הילדים לישון, הורידו את הקצב עם שקיעה, התעקשו לכבות אורות באשמורת ראשונה, לעצמכם קודם ואז לילדים.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

אם לא עכשיו – אז מחר

בתוך "עולם העכשיו" שאנו חיים בו, יש גם "עולם הלא עכשיו". את הכל אפשר לדחות למחר או לשנה הבאה, את הגיוס לצבא (ישיבה/מכינה/מדרשה), את מבחני הבגרות (מועד ב'/אחרי הצבא), את הפגישה הקרובה (SMS אחד ודי), את גמר גביע האלופות (אפשר להקליט/לראות באינטרנט), את הבוקר (לטוס לארה"ב למשל). זהו עולם פרדוכסלי, בו את הכל רוצים עכשיו, ואת הכל אפשר לדחות. הזמן הופך להיות אישי, אין יותר זמן ציבורי ומשפחות צריכות לפתוח יומן כדי להתראות, שהרי הלו"ז של כל אחד שונה. אצלנו במשפחה המורחבת פותחים יומן גוגל, כדי שימצא זמן מתאים לכולם לפגישה משפחתית, בכל שעה של היום והלילה.

ואם אפשר לדחות את הבוקר ואת הלילה, את הצבא ואת הבגרויות, מדוע אי אפשר לדחות את זמן התפילה ולהניח תפילין במנחה (אפילו בישיבות גבוהות)? ומדוע אי אפשר לחזור הביתה בשעות הבוקר המוקדמות (ערב שבת בבני עקיבא)? איך זה שאנחנו ההורים מתעקשים שתעשו שיעורי בית או תתכוננו למבחן עכשיו, הרי גם המורים ידחו אותם בסוף כי לא היה לכם זמן להתכונן?! ומדוע שהיקיצה לא תהיה "יקיצה טבעית" (ביטוי נורא ששמעתי לאחרונה)?

"דחיינות" קרויה התופעה הזו, בה הופך האדם לעבד הזמן. מי שמדייק ולא דוחה הוא זה ששולט בזמן, מחליט מה לעשות בכל רגע ומנצל את ימיו ולילותיו. ומי שאין לו שעה, לא תגיע שעתו.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

הבן עייף

הוא עייף, הוא מתקשה לקום בבוקר, מידי יום מתחדשת המלחמה הכל-כך מאוסה סביב ההשכמה, הוא איננו מרוכז בבית הספר, הוא עצבני ומתקוטט עם המורים או לחלופין ישנוני. אל דאגה, אין צורך בייעוץ פסיכולוגי או נירולוגי. הסיבה לכל התופעות הנ"ל היא פשוטה – הבן צמוד לאינטרנט עד לשעות הקטנות של הלילה. הוא מתכתב דרך הפייסבוק, צופה בסדרות וסתם גולש עד לאמצע הלילה. בלילה הוא ער, וביום הוא ישן. ומתקיים בו "הניעור בלילה… הרי זה מתחייב בנפשו" (פרקי אבות). "מתחייב בנפשו" איננו אִיוּם אלא תיאור מציאות: הוא הורס לעצמו את החיים.

אז מה עושים? נשפכו נהרי דיו על סוגיית הסמכוּת ההורית בימינו. היא נחלשה מאוד אבל משהו ממנה עדיין נותר, וחייבים ההורים להשתמש בו. מרוב הספדים על אובדן הסמכות ההורית, נוטים ההורים להאמין שאין להם כלים להטיל את מרותם ולחנך, אלא רק להרים את ידיהם לשמים ולהתפלל שיהיה טוב. זוהי טעות. נותרה להם סמכות, לא כדאי לבזבז אותה על נושאים חינוכיים שוליים אלא לנצל אותה כשזה נוגע בציפור הנפש של בנינו ובנותינו, כגון: "הניעור בלילה… מתחייב בנפשו".

לעולם פותחים בשכנוע, נשכנע את הבן ללכת לישון בשעה סבירה. אבל במקביל נתקין במחשב מנגנון הקובע שעת סיום לגלישה, אחריה האינטרנט נסגר אוטומטית. יש תוכנית חינמיות פשוטות, ויש תוכנות משוכללות שספקי האינטרנט מציעים בעלוּת של כ-10 ₪ בחודש.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

לילות לבנים

עיד בלילה

בימים בהם שעות העבודה כבר אינן משמונה בבוקר עד חמש בצהרים, הלילה איננו זמן שינה לרבים יותר מהיום, מעטים מחתימים כרטיס עבודה לפי שעות, חנויות פתוחות ללא הפסקה, וילדינו עושים לילות כימים, כפשוטו, חל שינוי מוחלט בתפיסת הזמן. אורח החיים הזה גורם לבלבול גדול אצל בני הנוער, שאינם מבינים שצריך לקום למניין בשעה מסוימת בבוקר, או להגיע לבי"ס בזמן קבוע, ומדוע שבת נכנסת בדיוק ב-17:38. השקיעה והזריחה הם אירועים טבעיים בלבד ואם ניסיתם פעם להגיע לחתונה בזמן שכתוב בהזמנה וודאי הגעתם לפני החתן והכלה.

החברה כולה עומדת קרועה בין הרצון לחנך לעמידה בזמנים, לכבוד לכל רגע שאובד, ובין התחושה שהשחרור מכבלי הזמן תורם ליצירתיות של הדור הצעיר.

הפתרון טמון ביכולת שלנו להבין את משמעות השינוי ומתוך כך למצוא דרכים לאיזון בין סדר זמנים שבמשנה לבין העיתים המתחדשים. אנו חייבים לתת דוגמא אישית לדיוק בזמנים, מגיל צעיר לחנך לכבוד לזמנם של אחרים ולחשיבות של חיים השולטים בזמן ולא "זורמים" איתו. עִמדו על הגעה בזמן למניין בבוקר או לרגע פתיחת הלימודים בבוקר, אך אל תהפכו את הזמן לעריץ ואל תקבעו לו"ז צבאי לכל רגע. אל תחיו בעתיד, תמיד נבהלים לפגישה הבאה ותמיד מזכירים מה צריך לעשות בעוד שעה או בעוד יום, תנו להווה את המקום שלו. בשעת תפילה התפללו, אל תקראו את עלוני פרשת השבוע; בשעת לימוד לימדו, אל תתבטלו; בשעת אוכל איכלו, אל תשוחחו בטלפון; בשעת טיול טיילו, אין צורך בספר ביד או באוזניות עם שיעור דף יומי. מצו את הרגעים של החיים, כך תזכו "לבוא בימים" – לבוא ליום הדין עם כל יום ויום וכל רגע ורגע שהיה משמעותי לעצמו. כך ירבו ימיכם וימי בניכם.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

על הסרטייה הביתית

מעטים ההורים המרוצים משימושי המחשב של ילדיהם. למשל, רבים הילדים שצופים באמצעותו בכמות סרטים עצומה. הם מחליפים כל יום סרטים עם חבריהם, מביאים סרטים שאין להוריהם מושג מה תוכנם וצופים עד בלי די. יש המגיעים לחמש שעות צפייה בסרטים ביום – חלק בבית וחלק אצל החברים. משום מה, הורים רבים נבוכים וחוששים להציב גבולות ברורים.

בהקשר למחשב, הורות בריאה מחייבת גבולות בשני תחומים: כמות ואיכות. א. כמות: חובה לקבוע כמות מרבית של צפייה שבועית. הכמות חייבת לכלול את מה שצופים אצל החברים, אחרת לא עשינו דבר. על הילד לקחת בחשבון שאולי חברו יזמינו לצפות אצלו ולשמור לכך זמן "בבנק הזמן" שלו. ב. איכות: חלק מהסרטים בהם צופים ילדינו פסולים. ניתן בנקל לבדוק כל סרט ב'גוגל' ולהבין מה תוכנו. רק לאחר בדיקתו נחליט האם לאשר לילדים לצפות בו. כלל זה מחייב את הילדים לשאול מראש את הוריהם על הסרטים בהם הם מבקשים לצפות, ולא להחליט ספונטאנית מבלי שנוכל לבדוק. כשם שחשוב לנו מה נכנס לפיהם, כך חיוני שנבדוק מה נכנס לנשמתם. בדיקת תוכן הסרט מראש יכולה להיעשות עם הילד. ניתן להשתמש בה כהזדמנות לדבר על תכני חיים מגוונים הקשורים להתלבטות האם לצפות בו.

יש הורים שיקראו את דברנו ויזדעקו: "מדוע כלל להתיר צפייה בסרטים? יש להתנגד לכל העניין!" להם נשיב כי מי שביתו נקי מסרטי מחשב – אשריו. אך רבים אומרים שהם נגד סרטים ולכן לא עוסקים כלל בהכוונת התכנים, ובינתיים ילדיהם צופים בלי הדרכה כלל. להורים אלה נציע לגלות אחריות הורית בתחום חיוני זה, ולעשות סדר דחוף בשימושי המחשב הביתי. אף הוא זקוק לגבולות

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל