תגית: ויכוח

חוצפת המתבגר

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

לאתר של ד"ר אבולעפיה

עוד עם ד"ר מיכאל אבולעפיה:

חינוך להכרח ולחופש – חלק א –

חינוך להכרח ולחופש – חלק ב

חינוך למתבגרים – חלק א: בחירה נכונה בחיים – איך מחנכים את הנוער לבחור מתוך הרצון הפנימי שלו, ולא רק מהשפעות חברתיות? כמה עקרונות להעביר לנער כדי שיוכל לקבל בחירה נכונה בחיים.

חינוך למתבגרים – חלק ב: חינוך להכלה והיכלות לבחור – איך מעודדים בנער יכולת הכלה? איך עוזרים לו לבנות כוחות נפשיים להתמודד עם מציאות קשה, ולראות את הטוב מתוך מציאות חשוכה? איך נעזור לו לשכלל את ההבנות שלו?

להיאבק נגד הנשירה הסמויה – חלק א – נשירה סמויה היא תופעה מדאיגה, בה אחוז גבוה מאוד של ילדים שנמצאים רשמית בכיתה הם בעצם מנותקים ממנה. איך נלחמים בתופעה? איך מחזקים את הזיקה של הנוער ללימודים?

להיאבק נגד הנשירה הסמויה – חלק ב – סרטון המשך על נשירה סמויה: יןלדים שנמצאים בבית הספר פיזית אבל לא נפשית – הילד לא לומד ולא מתחבר חברתית. מה עושים עם ילד שחושב שאף אחד לא איכפת לו ממנו?

שילוב הומור בחינוך – שילוב הומור בחינוך ככלי להתנהלות מול הילדים במקום הכלים 'הישנים' של הטלת מרות. התוצאות מפתיעות.

על חשיבות הויכוח עם המתבגר

חשיבות הוויכוח עם המתבגר

אחד הדברים הקשים להורים של מתבגרים, בנים או בנות, הוא הויכוחים הרבים של המתבגרים עם הורים ומורים. לעיתים ההורה חש ש"נשבר" לו. מדוע צריך להתווכח על שעת חזרה הביתה? על לבוש? על הגעה בזמן לתפילות? על רחצה והיגיינה אישית ועל קבלת מרות ההורים עם פחות ויכוחים…

לעיתים ההורים מתקשים לקבל את החוצפה של הנער או הנערה. הרי בנים ובנות מחויבים לכבד את ההורים, אם נאפשר ויכוחים כאלה הרי שבכך הם לומדים שלא לשמוע ולא לכבד את הוריהם.

לפעמים הורים מותשים ואומרים שאין להם כבר כוח, "שהוא יבחר כבר מה שהוא רוצה ויעשה מה שבחר לבדו, הרי בין כה וכה אין הוא שומע לי, שילמד לבדו מה המחיר של טעויותיו".

זכורני, שאחת מבנותיי כעסה על כך שאימה אומרת לה איזה בגד לקנות ודרשה לבחור בעצמה ללא התערבות שלה. אימה הסכימה לכך ושתקה בעת שליוותה אותה לחנויות. לאחר זמן לא ארוך הנערה לפתע אמרה: "למה את לא אומרת כלום? את רואה שקשה לי להחליט…"

חשוב שאנו כהורים נבין שהויכוח בין הורה למתבגר הוא ביטוי עמוק מאד לקשר שלנו עם ילדינו. הויכוח הוא לעיתים קרובות ביטוי לקונפליקט הפנימי שלהם, שגם אותו אנו צריכים ללוות בתמיכה וסיוע, אף שיש בכך לא מעט תסכול.

המתבגר מבקש את עצמאותו, את אי תלותו בהוריו ואת יכולתו לנווט את חייו לפי אישיותו המיוחדת. יחד עם הצורך הגדול שלו בעצמאות מתעוררת בתוכו גם חרדה גדולה. הוא מרגיש צעיר, לא מנוסה וללא הכוחות והיכולות של הוריו. היציאה לעצמאות מעוררת התרגשות ותקווה גדולה אך גם חרדה. ברגע שהחרדה שלו מפני הפרידה והיציאה לעצמאות מתעוררת, הוא גם מתבייש בה ונבוך ממנה. את כעסו על כך שהוא מתקשה, הוא מפנה כלפי הוריו, כמובן. אין למתבגר כל קושי למצוא אצל הוריו טעויות וקשיים לתלות בהם את כעסו. ההורים המבקשים להמשיך וללוות את ילדיהם ולהגן עליהם עוד ועוד מתקשים לעיתים להעניק למתבגר את המרחב הדרוש לו לבחירה וללמידה.

לעיתים יש לנו כהורים גם מה לבדוק ולבחון מחדש בעקבות הערות של בנינו המתבגרים. אולם, פעמים רבות הויכוח ממלא צורך רגשי חיוני. הויכוח עם ההורים מאפשר לבטא את הכעס והתסכול והחרדה שהמתבגר חש בדרכו אל העצמאות אך מבלי להודות בה במודע ומבלי לחוש חלש ופגיע. הוא יכול לתלות בהוריו את חרדתו ואת קשייו בדרך לעצמאות.

יחד עם זאת יש לויכוח עם ההורים גם היבט נוסף חשוב ביותר. ההורה השורד את כעסו של המתבגר, המתווכח עימו, כועס לעיתים, אך נותר בקשר של דו-שיח, משדר גם ביטחון בכך שהוא ממשיך להיות קיים עבור המתבגר גם אם כאדם נפרד. גם אחרי הפגיעה בהורה וגם אחרי המחלוקת, ממשיך ההורה להיות שם ומבטיח לנער או לנערה שהם מסוגלים להתמודד עם הקושי ושהם אינם ננטשים בדרכם אל העצמאות.

הויכוח של ההורה עם ילדו משדר גם כבוד אל המתבגר על כך שדעתו חשובה ומשמעותית להורה. דבריו אינם דברים בטלים שאין צורך להתייחס אליהם. להיפך, ההורה מעריך ומכבד את הבעת הדעה גם אם הוא לא מסכים עימה וחולק עליה ומנסה לשכנע בדעתו.

לעיתים נדמה להורים שעמלם לריק, שדעתם אינה נשמעת והם חוזרים על הטיעונים שוב ושוב לחינם. חשוב מאד להבין שהויכוח עם המתבגר חשוב לא רק כדי לשים גבולות ולא רק כדי לשכנע. זוהי דרך המלך לשמירה על קשר מתמשך, להבטיח למתבגר שאינו לבדו וכל זאת מבלי להביך אותו ומבלי לאלץ אותו לחשוף את צרכיו בתמיכה ובהרגעה של ההורה. גם כאשר אנו משוכנעים שילדינו טועים, וגם כאשר דברינו אינם משפיעים מיד, רישומם נשאר ויבוא היום שבו הם יזכרו וישפיעו.

אני מודה שהרבה יותר קל לייעץ להורים את מה שאני מציע כאן מאשר לבצע. יחד עם זאת הבנה שלנו כהורים שהויכוח אינו רק מאבק כוח אלא גם דרך לשמור על הקשר עם ילדינו, יכולה לתת לנו כוח שלא לברוח מפני העימות ולא לסגת אל ההסתגרות והניתוק.

ד"ר טוביה פרי, פסיכולוג קליני, מנהל הקליניקה לייעוץ פסיכולוגי לקהילה באוניברסיטת בר-אילן

"כבר אמרנו לך אלף פעמים"

"כבר אמרנו לך אלף פעמים…" כך פתחו ההורים את דברי התוכחה אל בנם. אלף פעמים?! לעיתים זוהי הגזמה גמורה, לא אלף ולא מאה, אף לא פעם אחת. זו הפעם הראשונה!!! ההורים מבקשים להעצים את ביקורתם ונסחפים במליצות ובהגזמות. זוהי טעות. הביקורת היא כלי חינוכי חשוב, אבל הגזמות פוגעות בסיכוייה להתקבל. ביקורת מוגזמת ולא מדויקת נדחית על הסף וגורמת לערעור האמון של הנער בהוריו.

אבל לעיתים יש לאמירה "כבר אמרנו לך אלף פעמים…" כיסוי מלא. זוהי הפעם המי יודע מה שההורים חוזרים על אותה ביקורת. הם אינם מתייאשים ומשמיעים ללא הרף באוזני בנם את הסתייגותם מהתנהגותו, מתוך אמונה שסופה של הביקורת לחלחל בליבו ולחולל את המהפך החינוכי המיוחל.

גם זו טעות: ביקורת מיעוטה יפה ורובה קשה. בהתייחס לנאומי התוכחה של משה בספר דברים, סמוך להסתלקותו, כותב ה"ספרי" "מפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: (א) כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו. (ב) ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו. (ג) ושלא יהא בלבו עליו. (ד) וכדי שיפרשו ממנו בשלום…". "שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו" – כשם שהגזמה בתוכן מזיקה כך גם הגזמה בכמות. מעט ביקורת מועילה, הרבה ביקורת מזיקה. מדוע? שני נימוקים מובאים במדרש: "שלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו". גם אם הביקורת נחוצה וצודקת, מאוזנת ולא מוגזמת, היא מביישת את הנער. נער מסוגל לספוג בושה, לעכל אותה ולהמשיך הלאה, אבל קשה לו לעכל כמות אדירה של בושה. עודף ביקורת מביא למצב ש"יהא בלבו עליו", שהנער כועס על הוריו ומתמרמר נגדם עד כדי נתק מהם. ואז הוא חסום לגמרי לביקורת!! המדרש מסיים שביקורת מאוזנת לא רק שלא גורמת נתק אלא גם מרבה שלום.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

פרשת שמות

1. "והנה שני אנשים עברים ניצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות ב, יג)

 

שאלה לדיון: התערבות במריבה

משה רבנו יוצא אל אחיו, רואה בסבלותם ומתערב בשתי מריבות. לאחר מכן, כשהוא בורח אל מדין הוא שוב מתערב במריבה של בנות יתרו עם הרועים. מה דעתכם, האם אדם צריך להתערב במריבה שאינה שייכת אליו? האם עליו לנסות לפשר בין הצדדים או להביע את דעתו מי צודק? האם הורים צריכים להתערב במריבות שבין ילדיהם?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א.הרב שלמה אבינר, טל חרמון עמ' 93-94:

התערבותו של משה רבנו במריבות שראה מעידה על מנהיגות אמיתית. במעשיו אלו סיכן את מעמדו בבית פרעה ואת הסיכוי לרשת את כסאו, אולם הוא לא פעל מתוך אינטרס אישי ומסר את נפשו למען ישראל.

בבית פרעה מלך מצרים צומח מנהיגו של העם, משה רבנו. מה מאפיין אותו כמנהיג? לאחר שגדל ואישיותו נתגבשה יוצא משה רבנו אל אחיו: "וירא בסבלותם". זו אינה הסתכלות מן הצד, אלא "נתן את עיניו וליבו להיות מיצר עמהם" (רש"י). וכשהוא רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, הוא מכה וממית את המצרי בלי חשבונות אגואיסטים. משה, הבן המאומץ של בת פרעה, מועמד לרשת את פרעה, להיות מלך מצרים, ולמעשה – שליט העולם כולו (עיין שמות רבה א, כו ועוד). אולם, אין הוא חושב על קידום המעמד האישי שלו, אלא מוסר את נפשו על ישראל. מקור מנהיגותו הוא ההכרה והתחושה של האחווה היסודית… המנהיגות השתלטנית אינה באה למען העם ובשבילו, אלא לצורך עצמה, למען הכוח שבשלטון. המטרה אינה העם, אלא הכיסא. לעומת זאת, המנהיגות האמיתית היא הפקרת האינטרס האישי של המנהיג ומסירות נפשו לציבור. המנהיג הוא עבד לציבור, הוא משמש את הציבור, ואין הציבור משמש לו מנוף לקידומו האישי. מתוך רגש אחריות ודחף פנימי הוא בא לעבוד את ה' ואת ישראל עמו.

 

ב. נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 35:

מה שהניע את משה רבנו להתערב בסכסוכים שאינם שייכים אליו הוא רדיפת הצדק, והרצון להציל עשוק מיד עושקו. התורה מספרת לנו על שני אירועים, אשר במבט ראשון נראה כי אולי מעשיו נבעו ממניעים אינטרסנטים, ואז בא המקרה השלישי ומעיד גם על הראשונים.

מכל מעשיו של משה בימי ילדותו ובחרותו לא מסופרים לנו אלא שלושה מקרים בלבד, שלושה מעשים שעשה: שלוש פעמים הוא מתערב בסכסוכים, שלוש פעמים הוא מציל עשוק מיד עושק, והסכסוכים האלה כל אחד מהם מייצג ארכיטיפוס:

הראשון: סכסוך בין עברי לבן נכר.

השני: סכסוך בין עברי לעברי.

השלישי: סכסוך בין בן נכר לבן נכר –

ובשלושתם מתייצב משה לימין הצדק…

והנה אילו סופר לנו רק מקרה ראשון, היינו מפקפקים: שמא אין זו דרישת הצדק הדוחפת אותו למעשיו, אלא רגש אחווה לבני עמו בלבד, שנאת הזר העושק את עמו.

ואילו סופר לנו גם המקרה השני, עדיין היה מקום לפקפק ולטעון: שמא אין דוחפת אותו אלא גאווה לאומית, התרתחות של מי שאינו רוצה לראות כיעור בתוך עמו?

והנה בא המקרה השלישי, וכאן העושק וגם העשוק זרים לו, לא אחים ולא רעים, ואף לא שכנים שגדל ביניהם. ואף על פי כן, בראותו עוול, קם ועשה מעשה והתייצב לימין הנרדף…

והנה משה רבנו בהתערבו על ריב לא לו, בראשונה ובשנייה, אולי חשב שיש שכר לפעולתו, שיש הכרת טובה בין אחיו, שיהיה פרי לעמלו. אבל הוא נוכח, ששכרו מבפנים, מצד אחיו, חוצפה וגסות רוח, ("מי שמך") ומצד פרעה רדיפות וסכנת מוות ("וישמע פרעה ויבקש המיתו"). שכרו היחידי – שעליו לברוח מגלות לגלות אחרת… ומהו המעשה הראשון אשר יעשה לאחר בריחתו בגלל הגנתו על החלש? בראותו עושק ועוול אין הוא אומר כתוהה על הראשונות: "עתה חכמתי, לא אעשה עוד", אלא הוא קם ומציל עשוק מיד עושק.

 

ג. אבות דרבי נתן פרק יב, ג:

אצל אהרן הכוח המניע להתערבות במריבות היה רדיפת השלום. הוא הצליח להביא את הצדדים לפשרה על ידי שכנוע כל אחד מן הצדדים כי הצד השני מתחרט על מעשיו ומעוניין להשלים.

אוהב שלום כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד ואחד… שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו: "בני, ראה חברך מה הוא אומר, מטרף את ליבו וקורע את בגדיו, אומר אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי. בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו." הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר ואומר לו: "בני, ראה חברך מה הוא אומר, מטרף את ליבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי. בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו." הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. וכשנפגשו זה בזה גיפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר (במדבר כ) ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל.

 

ד. ילקוט שמעוני חלק ב, תתקסא:

המתערב במריבה שאינה שייכת אליו עלול להיפגע בעצמו. כך קרה לבלק בן ציפור אשר בא להילחם בישראל בגלל שהרגו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן.

"מחזיק באוזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז)

רש"י: העובר להתעבר על ריב לא לו, הרי הוא כאוחז באזני כלב הגורם שישכנו על חינם.

ובמדרש: משל לזאב, שבא וחטף גדי מן הצאן, והיה שם כלב של קדרין. יצא והיה מנבח בו ומריב עמו, אמר לו זאב: אתה כלב של קדרין, שמא נטלתי משלכם כלום? נטלתי אלא מעדרו של רועה, למה אתה תריב עימי, כך בלק בא על ישראל על שהרגו סיחון ועוג.

 

2. "הלא אהרן אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר הוא, וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו" (שמות ד, יד)

רש"י: וראך ושמח בליבו. לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב.

 

שאלה לדיון: התמודדות עם קנאה

משה חושש מקנאתו של אהרן בשליחות שהוטלה עליו, והקדוש ברוך הוא מרגיע אותו ואומר כי אהרן שמח בגדולתו של אחיו הצעיר. מהי הדרך להתמודד עם רגשות קנאה העולים בליבנו? כיצד ניתן להגיע למעלתו של אהרן אשר מצליח לשמוח בגדולתו של משה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. ר' אברהם בן עזרא, "לא תחמוד" (שמות כ, יד):

הדרך להתמודד עם הקנאה ולשמוח בחלקנו היא על ידי ההפנמה כי הקדוש ברוך הוא מחלק לכל אחד ואחד את הדבר המתאים והמדויק עבורו. מה שקיבל החבר אינו הדבר הנכון והמדויק עבורי.

אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו כל מה שהוא נחמד בעיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עימה, כי ידע כי זה לא יתכן… כאשר אין אדם מתאווה לשכב עם אימו, אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אישה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'… ובעבור זה המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד, ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל ליבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שה' לא רצה לתת לו…

 

ב. הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, רכא:

הנטייה לחפש את אוצרות חיינו בעולמותיהם של אחרים אינה טובה. עלינו לדעת ולהפנים כי בתוכנו קיים האוצר. האדם נקרא לעבוד את ה' על פי האופי המיוחד שלו ולהתרכז בעולמותיו הפנימיים.

כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים, שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגם יפה בצרור החיים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם, אצל המסוגלים לבניינם ושכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלאים כל ומקיפים את כל. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.

 

ג. הרב פנחס רובינשטיין, "לפנים" עמ' 127:

לכל אדם מישראל יש אות בתורה, תפקיד שונה, "תיקון" מסוים שהוא צריך להוציא לפועל בעולם. כך צריך האדם לראות את עצמו ואת זולתו, את אשתו וילדיו, וכל אדם באשר הוא.

הדרכתו של שלמה המלך: חנוך לנער על פי דרכו (משלי כב, ו), היא ההדרכה היסודית ביותר בחינוך. דרכו של כל ילד היא מיוחדת, נשמתו של כל אדם היא ייחודית, ולכן לכל אדם מישראל יש אות משלו בתורה. מתוך כך אנו מבינים, שלכל אדם יש תפקיד שונה. כל אחד צריך להוציא לפועל "תיקון" מסוים בעולם, ומבריאת אדם הראשון עד הרגע שבו נולד אותו אדם לא היה מי שיעשה את העבודה והתיקון, שהוא ורק הוא יכול לעשות…

כך צריך האדם לראות את עצמו ואת זולתו, את אשתו וילדיו, וכל אדם באשר הוא. אם נבין שכל אדם הוא גילוי נוסף של צלם האלוקים האין סופי, נוכל לגשת לכל אחד עם הרבה כבוד והערכה על חלקו המיוחד בתורה, על תפקידו בעולמו של הקב"ה.

רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל מגדיר ייחודיות זו בצורה מעניינת:

אבל באמת כל אחד מישראל הוא מדוגל בדבר אחד על כל ישראל, ובדבר זה הוא בחינת מלך על כל ישראל.. וכל אחד יש לו דבר אחד, שבזה הוא נכתר בכתר על כל ישראל (פרי צדיק ח"ב עמ' 117)

 

 

שאלה פותחת: הרגלים

"של נעליך מעל רגליך" (שמות ג, ה) – של מנעוליך מעל הרגליך (דרשה חסידית)

לפעמים אנחנו "נעולים" על הרגל כלשהו ולא מצליחים להשתחרר ממנו. אילו הרגלים (שלנו כמשפחה או שלכם באופן אישי) הייתם רוצה להשאיר, ואילו להשיל? מדוע?

 

 

 

קדימה המפתחות בפנים

שאלה:
יש לנו ילדים בוגרים. לאחד כבר מלאו 18, ולאחרונה עבר טסט. מהיום בו קיבל את רשיון הנהיגה אני דואגת ולא יודעת, האם להרשות לו לנהוג ברכב, עם מלווה כמובן, או לא. כשבעלי מלווה אותו, אני שקטה, אבל כשהוא מבקש לנהוג עם חבר מבוגר יותר או משהו דומה, אם אני מרשה לו, יש לי כאבי בטן עד שהוא חוזר. ואם אני לא מרשה לו, נוצר מתח וכעס בינינו. אני חייבת עזרה.

תשובה:
הקשר בין הורים לילדים הולך ומשתנה עם השנים. תינוק קטן, קשור לאימו ותלוי בה לחלוטין. אין לו כל עצמאות באוכל, בלבוש וכו'. עם השנים, הוא הולך ונעשה עצמאי, הולך, מתלבש, אוכל ללא עזרת ההורים. חכמים קובעים שאב חייב לפרנס את בנו עד גיל 6. לאחר גיל 6, נחשבות ההוצאות על הבן כצדקה להורים (יו"ד רנ"א, ג'. ש"ך ד'). זאת מפני שהילד נחשב לעומד ברשות עצמו, היכול לקחת אחריות על פרנסתו, על ידי שייחזר על הפתחים. כמובן שבדרך כלל הורים לא נוהגים כך עם ילדיהם, וממשיכים לתמוך בהם, לדאוג ללימודיהם ולכל צרכיהם עד גיל מבוגר הרבה יותר, אך הכיוון הנלמד מדברי חכמים הוא, שיש לתת לילדים אופציה ליטול אחריות. כמובן בגיל 18, אנו חייבים כבר לקצור את פירות החינוך הטוב ולסמוך על הילדים, שגדלו והיו לנערים, ושוב הפכו כבר לבחורים. וכי יעלה על הדעת שבחור או בחורה שנישאו והקימו בית, יישארו תחת פיקוח הוריהם?

אם כן, כאמא טובה, תפקידך לנשום עמוק ולראות את בנכם הבוגר כאישיות עצמאית. להזכירך, שבחורים בני 18 כבר מתחילים לשרת כחיילים והם מגינים עלינו, אזרחי המדינה. ודאי שנסמוך עליהם ונמסור בידם את הגה המכונית. מניסיון משפחתי-אישי יכול אני להעיד, שגם בביתנו עלתה השאלה כיצד לנהוג בבנינו ובבנותינו המקבלים רשיון נהיגה. קיבלנו יחדיו החלטה ברורה, לתת בהם אמון מלא – ביום קבלת הרשיון, עמדנו אנו, ההורים, בפני הבן או הבת, הושטנו להם את מפתחות הרכב, ואמרנו להם מילים חמות על הצלחתם בטסט, ועל הביטחון שיש לנו בהם שינהגו ברצינות ובאחריות, ללא קלות ראש וללא משחקים. בדרך כלל, ביום קבלת הרשיון היה הנהג הצעיר נוסע נסיעה בינעירונית ארוכה, כמובן עם מלווה, כנדרש בחוק, ולמשך כמה שעות עבר הרכב לרשותו ולאחריותו. ב"ה שיחס זה לא איכזב, הנהיגה התבצעה בבטחה ובמקצועיות. מידי פעם, כאשר ראינו נקודה הזקוקה לתיקון, הרגשנו את מלוא הזכות והיכולת לומר הערה בונה, וחשנו שילדינו מטים אוזן קשבת להערות, מתוך הידיעה וההרגשה שאנו נותנים בהם אמון.

אם כן למעשה, כיצד את כאמא צריכה לנהוג: בראש ובראשונה לבטוח בקב"ה שיוביל אתכם ואת בנכם בדרך טובה. ובנוסף, להתרגל לרעיון שהגדיים נעשו כבר תיישים בעלי קרניים, ואי אפשר עוד לשמרם תחת הסינר של אמא. מתוך כך, בנוסף על הביטחון בקב"ה, עלייך לתת אמון בבנכם, לומר לו זאת בפה מלא, ומיד להוסיף גם כמה נקודות זהירות שאת מצפה שיקח אותם לתשומת ליבו בעת הנהיגה. מעבר לזה, הכל הוא בידו של הקב"ה, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל.

הרב אליקים לבנון, רבו של אלון מורה וראש ישיבת ההסדר

המאמר פורסם בעלון "קוממיות"

נערה בת 16 עם ´בעיות התנהגות´

שאלה: יש לנו בת בגיל 16 ויש אתה בעיות התנהגות. לפעמים היא חוזרת מאוחר מאוד בלי להודיע, מתלבשת בצורה שאיננה מתאימה למה שהיינו רוצים, מתחצפת. בעלי מאוד קשוח וקשה אתה ולעיתים קרובות הם מגיעים ל'פיצוצים' ולנתק ביניהם. ואני עומדת באמצע, מנסה ללכת איתה בדרך יותר רכה ולפשר ביניהם, וזה מביא לויכוחים ביני לבעלי. הוא אומר שבדרך שלי היא תמשיך להתדרדר. מה אתם אומרים, איך צריך להתנהג אתה?

אמא יקרה,

בתך מתנהגת (לאחרונה?) שלא לפי חוקי הבית ולא לפי רצונכם. בשנים אלה גדל הרצון שלה כמו גם גופה, הבנתה ועצמאותה. התנגשות הרצונות בין המתבגר והוריו היא חלק מתהליך צמיחה בה לומדת הבת להתמודד עם העולם שסביבה. מתבגרות ומתבגרים רבים נוטים להתעקש על רצונם בגלל שהוא מייצג בעבורם את ה'אני' הבוגר שלהם ומבליט את היבדלותם מהוריהם. לכן, פעמים, אי הסכמה בין מתבגרת להוריה מקבלת ממדים של מריבה גדולה כי בעמידתה ההחלטית על שלה מרגישה המתבגרת, שהיא מגנה על עצמיותה ועל היותה אדם נפרד ונחשב ובעל דעות משלו, ולא כל כך בגלל נושא המריבה עצמו.

חשוב לנו כהורים לטפח יכולת זו של דעה עצמית, נכונות המתבגר להלחם על האמת שלה/ו ויכולת עמידה מול פיתוי או לחץ חברתי. ואולם בראשית התפתחות הרצון, בשלב ההתבגרות, מופנית הסרבנות הראשונה מול ההורים באופן לא בשל, ילדותי וקיצוני. כמו בשלבי התפתחות אחרים, גם כאן להורים תפקיד חשוב. ללמד את המתבגר שרצונו חשוב, הובן ונלקח בחשבון אך איננו בלעדי. על ההורים ללמד את המתבגר שלהם להתמודד באופן יעיל עם הצורך לבטא ולהשיג את רצונו שלו.

במילים אחרות: להרבות במשא ומתן עם המתבגר. משא ומתן עם הצעיר לגבי רצונותיכם יאפשרו ויתנו מקום גם לרצונות שלו, ידגימו לצעיר מתי ואיך הוא יכול לומר 'לא' מתי ואיך הוא צריך להתפשר, ומתי לוותר. לשם כך תצטרכו כמובן גם אתם בעת המשא ומתן להדגים לו כיצד ומתי אתם מוותרים או מתפשרים או עומדים על שלכם, לפי העניין.

במקום מריבות יוכלו הדיונים בין המתבגרת להוריה גם להציג את דאגת ההורים לשלומה, את תחושתה שהיא יכולה לדאוג לעצמה, ואת הפשרה אולי, שמעט יותר חופש יתקבל על דעת שני הצדדים.

חשוב להזכיר שלא על כל דבר ניתן להתפשר וגם להבהיר לה שיש )מעט) נושאים שהם קווים אדומים ועליהם לא יהיה דיון. כמו כל לימוד מדובר בתהליך הדורש סבלנות, תרגול, רמת איפוק הורית וכבוד אמיתי (אם כי לאו דווקא הסכמה) לרצונות של הבת. בתהליך זה חשוב ביותר שההורים יפעלו ביחד וילמדו לשאת ולתת ביניהם, כך שהמסר של שניהם לבת יהיה אחיד ואז כפול בעוצמתו. הקושי שלכם לוותר ולהתפשר על נושאים שחשובים לכם, משקפים את הקושי הגדול של המתבגרת לעשות מהלך דומה לגבי נושאים שחשובים לה.

החיכוך בגיל ההתבגרות והבעת הדעה העצמאית נחוצים אם כן לגדילה תקינה. הבנה זו והורות תואמת גיל, של משא ומתן, תאפשר לכם להקטין את ה'פיצוצים' ולהביאם לרמת חיכוך.

ד"ר חנה בר יוסף, פסיכולוגית קלינית בכירה, מומחית למתבגרים ומשפחותיהם

הורים, מתבגרים, ומה שביניהם

"גיל ההתבגרות הוא תקופה של שינויים מהירים", אומר הפתגם, "מגיל 12 עד גיל 18, ההורים מזדקנים בעשרים שנה לפחות…". מי היה מאמין שהילד הקטן והמתוק, זה שציית לכל פקודה והלך בשמחה עם אבא לבית הכנסת, מגלה פתאום ניצני מרדנות. מתחיל לחזור הביתה בשעות מאוחרות (ולהתעורר בבוקר בהתאם…), מוסיקה קולנית בוקעת מחדרו, הלימודים והמחויבות לבית אינם עומדים בראש מעייניו, וגם הבגדים והשער שלו/ה – לא בדיוק תואמים לאופנת מאה שערים האחרונה. "איך זה קרה? איפה טעינו?", מתייסרים ההורים, "כשהיינו בגילו לא חלמנו להתנהג כך!".

לפני הכול – בואו נירגע. מה שקורה לא אומר שהבן השתגע, וגם לא שאתם אשמים במה שעובר עליו. זה לא אישי נגדכם. כל זה הוא חלק מתהליך של חיפוש וגילוי עצמי, ושלבים בגיבוש האישיות ועיצוב הזהות שלו. מה שהילדים צריכים בתקופה המבלבלת הזו יותר מכל הוא אבא ואמא יציבים, חזקים ואוהבים. מחקרים מראים שהשפעת ההורים על עיצוב זהותו ודרכו של הנוער הדתי חזקה יותר מהשפעת המחנכים והחברה הסובבת!

בתקופה סוערת זו יש כמה שאלות יסוד שעלינו לשאול את עצמנו: האם אנו מסוגלים להכיל את המתבגר שלנו גם כשאינו מתנהג בדיוק כפי שהיינו רוצים? האם אנחנו מסוגלים לייצר איתו/ה שיח שלא עוסק רק בשעה שבה הוא חזר הביתה או ב"איך שהיא מתלבשת"? האם אנו מסוגלים למצוא את האיזון בין הצבת גבולות ברורים (אך ריאליים) לבין נתינת מרחב לביטוי האישי ולהתנסות? תשובה נכונה לשאלות אלו תעזור לנו לעבור את התקופה הזו בצורה בריאה וקלה יותר.

הרב יוני לביא, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה וחבר ותיק בצוות "לב אבות"

רישיון נהיגה

רישיון נהיגה

שאלה: בתי בת 17.5 למדה נהיגה וקיבלה רישיון. מאז, לא נגמרים הסכסוכים סביב בקשותיה לקבל את המכונית המשפחתית לנסיעה לחברותיה ולטיולים. אני חוששת מנסיעותיה עם החברות ומצד שני אני רוצה לאפשר לה, על מנת שתחוש שאנו סומכים עליה – עד היכן ללכת לקראתה? האם להציב תנאים?

תשובה:
נראה שהשאלה מורכבת משני נושאים:

חשש ודאגה לנהגת צעירה ולא מנוסה, ובמיוחד כשהיא לבד עם חברותיה, ללא מבוגר שמשגיח על המתרחש.

דרישות מרובות לקבל את המכונית לנסיעות, לחברות או לטיולים. כאם דאגנית אני מאוד מזדהה עם החשש לילדינו, שהם נהגים צעירים ולא מנוסים. אני מודה לה' שיש להם אבא, שפחות חששן, שמאפשר להם לנהוג ולהתנסות ומשדר להם אמון ביכולתם לעמוד באתגר. בחודשי החניכה שלהם כנהגים צעירים הוא מדריך אותם ככל שניתן, ומבלי להלחיץ (כמוני, למשל). כשהם יוצאים לדרכם לבד הוא דואג לוודא שהם יודעים את מסלול נסיעתם, שהם מוודאים שיש די דלק, שהם יודעים להימנע במידת האפשר מכל מיני פורענויות המאיימות על הנהג בכביש. כהורים, אם אפשרנו לילדינו לקבל רישיון, לא נכון למנוע מהם להשתמש בו, וככל האפשר במידת הזהירות.

סוגיה אחרת לגמרי היא הבקשות הרבות לקבלת המכונית המשפחתית. איננו יכולים להתעלם מכך שאחזקת מכונית ושימוש בה כרוכים בעלות כספית גבוהה. איננו רוצים לסחור ולהתמקח עם ילדינו על כל נסיעה, ועם זאת אנו רואים לנכון להגביל את השימוש לרמה סבירה. בביתנו הנהגנו הקצבה חודשית של מספר ק"מ לנהגים הצעירים, ומעבר לכך הם ידעו שהנסיעות תהיינה על חשבונם. בכך נמנעו וויכוחים רבים ואווירה לא נעימה סביב הנושא. נקווה שה' ישמור צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם.

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית