תגית: ויכוח

אמא יושבת ליד שולחן וקוראת למישהו

בתי בת 17 אינה מדברת איתי – מה עלי לעשות?

התשובה כמובן היא מורכבת, ושונה מאד ממקרה אחד למשנהו: האם השואל הוא האב או האם? כמה זמן מצב זה נמשך? האם קדם לנתק אירוע כלשהוא שהסתיים ב"טריקת דלת" מטפורית או ממשית? – כל אלו הן שאלות חשובות לצורך החלטה על דרך הפעולה.

ככלל, אין להתעלם מדרך התנהגות לא סבירה. התנהגות כזאת היא איתות למשהו לא תקין במערכת היחסים, ואין להתעלם מאיתות זה. אין פירוש הדבר שיש ללחוץ ו"לנדנד", אבל גם לא נכון שלא להתייחס כאילו כלום לא קרה. כמובן, כל זאת כאשר מדובר בתקופה ארוכה, ולא ביום-יומיים של "ברוגז" אימפולסיבי חולף.

הייתי מציעה איזו שהיא דרך תקשורת אלטרנטיבית – מכתב קצר או מסרון טלפוני – שיזמין את הבת לומר מה מציק לה, אבל תוך הבטחה לא לשפוט אותה ולא להתפרץ כלפיה אלא בראש ובראשונה להקשיב.

אחרי שיישמע העניין, אפשר "לעשות חושבים", רצוי עם בן/בת הזוג, ולהחליט איך מתנהלים הלאה.

חשוב מאד לזכור שאין לנו עניין, כהורים, להיכנס או להישאר במאבקי כוח עם ילדים. אלו מאבקים שאף אחד לא מנצח בהם, וכולם מפסידים. אם אתם כהורים מרגישים שאתם לכודים במאבק כוח – בקשו סיוע מבן/בת זוגכם כדי לצנן את הלהבות. "אין אסיר מוציא עצמו מבית האסורים".

תזכרו שבשביל מאבק צריך שניים. ואם לא תשתפו פעולה עם המאבק – הוא גם ישכך בהדרגה מצד הנער/ה. לרוב שתיקה ממושכת מצד הנער/ה היא סימן מובהק למאבק כוח.

מרים שפירא, פסיכולוגית קלינית

איזה בלאגן…

איזה בלאגן

"כמה פעמים ביקשתי ממך לסדר את החדר!? כבר אי אפשר לדרוך על הרצפה!"

דילמה שכיחה של הורים למתבגרים מגיעה כמעט תמיד גם לחדר שלהם… או ליתר דיוק למה שאמור להיות חדר. כי כרגע הוא נראה יותר כזירת קרב… כמה להתעצבן ולדרוש? כמה להתעסק?

הקונפליקטים עם ילדינו המתבגרים סביב תחום הסדר והניקיון הינם חלק מתהליך גיבוש הזהות שהמתבגר חווה. הוא בוחן את מידת הסבלנות, הנחישות והעקביות שלנו. הגבולות נמתחים, והמתבגר מנסה לבטא את זהותו הייחודית בין היתר באמצעות הקונפליקטים מול הוריו.

מדובר במערכה מתישה עבור שני הצדדים. המאבק בין  הצורך בכיבוד הפרטיות ("זה החדר שלי!") לבין הנחלת כללים, הצבת גבולות, מתן כבוד ודוגמא אישית ליתר באי הבית.

אז… כיצד לעשות סדר בבאלגן?

1.      סדר עדיפות – לפני שאתם משנסים מותניים ליציאה לקרב, החליטו האם ועל מה אתם לא מוכנים לוותר. בגיל ההתבגרות יש לא מעט חזיתות. לא חייבים לריב על הכל! זה בסדר גם לשחרר במקומות מסוימים את החבל. בררו לעצמכם (וכאן חשוב מאד התיאום וההחלטה המשותפת של שני ההורים. זה לא יעבוד אם תשדרו מסר מבלבל ושונה!) האם הבלאגן בחדר הפרטי של המתבגר הוא סיבה מספיק טובה כדי לריב ולהתעמת או שעדיף להשקיע את האנרגיה בתחומים  אחרים.

2.      Zoom out – התבוננו ממרחק, הכניסו את הדברים לפרופורציה. זה שהחדר מבולגן זה לא אומר שהחינוך שלכם נכשל. סדר וניקיון הם באמת לא הכל בחיים.                      זכרו שהיכולת שלכם להגיע להבנה והסכמה, תקרין גם על קונפליקטים בתחומים אחרים המצפים לכם. המטרה איננה שהחדר יהיה מסודר בלבד אלא בעיקר – התהליך, הכבוד ההדדי, השיח שהצלחתם לנהל מול המתבגר שלכם.

3.      תיאום ציפיות – ראשית בררו ביניכם (ההורים) מה הדרישות שלכם מרמת הניקיון והסדר בחדר של המתבגר ובבית בכלל. לעיתים דילמות חינוכיות משקפות מאבקי כח הקשורים בכלל בזוגיות שלנו ומאלצים את ילדינו "לתפוס צד". וכולם יוצאים מופסדים. מצאו זמן רגוע, שבו ושוחחו על כך (בזמן המתאים לשניכם ולילדכם ולא כאשר אתם לחוצים או כשהמתבגר עומד בדיוק לצאת עם חבריו), נסו להגיע להבנה משותפת בנושא. בנוסף, חשוב שתבהירו מה תהיינה ההשלכות במידה ולא יחול שינוי במצב (אל תאיימו סתם. חישבו היטב לפני כן עד כמה אתם מוכנים או מעוניינים ללכת רחוק).

4.      הימנעו ממאבקי כוח – גם אם המתבגר לא עומד בהבטחותיו, אל תיכנסו למריבות, אל תנדנדו ותזכירו מה שסוכם. פשוט תנו לו לשאת בתוצאות (שסוכמו מראש ביניכם). ובוודאי אל תנקו במקומו/ה!  נסו שלא לצבוע את כל התמונה בצבע של אי העשייה בתחום הזה ולקשר בין חוסר הסדר והניקיון גם לתחומים אחרים ("לא ניקית את החדר, ובכלל את/ה לא עושה שום דבר בבית הזה, וגם בקושי לומד"). זה עלול ליצור תחושות שליליות והתנהגות של "דווקא" שרק תקצין את המצב.

5.      תחמו בזמן ובהספק – השתדלו להגדיר את מטלת הסדר באופן ברור ( סדר וניקיון הם מושגים יחסיים). האם כוונתכם שהבגדים יהיו גם מקופלים בארון או די בכך שניתן יהיה לדרוך על הרצפה. הבהירו עד מתי יש לבצע את המשימה (מומלץ לקבוע מראש בתיאום עם המתבגר יום קבוע לכך). אל תצפו שהמשימה תבוצע כשיהיה לו זמן. אפשרו לו מרחב בחירה להחליט מתי הוא מעדיף לסדר ולנקות, אך בסופו של דבר סכמו יחד איתו על מועד סיום ברור.

6.      תנו חיזוקים – לאו דווקא חומריים, מילת שבח (איזה יופי שסידרת) כאשר המתבגר/ת השלימה את המטלה.

7.      התמדה ועקביות -החלטתם שזה חשוב לכם, אל תוותרו! שמירה על עקביות בתחום זה נחוצה גם להעברת מסר של עמידה בכללים, יצירת מחויבות והדדיות ומתן כבוד הדדי. אי סדר הוא רק תחום אחד שבו המתבגר בוחן את הגבולות והעקביות של הוריו. אם ויתרתם כאן, מן הסתם גם ניתן יהיה למתוח את הגבולות בתחומים אחרים (של סגנון בילוי, שעת ההגעה וכד').

8.      להתחיל מוקדם – מגיל צעיר יש לחנך את הילדים לקחת חלק במטלות הבית (גם אם לפעמים יותר מהר ומוצלח לעשות זאת במקומם). התחילו בקטן – גם מטלות הדורשות מספר דקות. מומלץ לברר קודם לכן עם הילד איזו מטלה הוא מעדיף מתוך רשימת מטלות שאתם מציבים בפניו. כאשר הוא ירגיש שמאפשרים לו בחירה זה יגדיל את שיתוף הפעולה ויצור תחושת שיתוף והדדיות רבה יותר. אל תיזכרו בגיל 17 לחנך את המתבגר לבצע מטלה, כשעד היום לא דרשתם ממנו דבר. (אם כי עדיין עדיף מאוחר מאשר לעולם לא).

9.      דוגמא אישית – ואיך הסדר והניקיון שלכם? אלברט איינשטיין כבר אמר: "הדרך הנכונה לחנך בני אדם היא להיות להם לדוגמא".

10. עין טובה – התבוננו ביש ולא רק באין. בחרו נקודת ראות חיובית, שאינה ביקורתית או שיפוטית.

11.  לסיום, חשבתי ליצור מעין "עשרת הדיברות מושלמות" לסוגית הסדר והניקיון, אך למעשה אין מושלם. הדבר טמון בנקודת המבט שלנו!

12.  ידוע הסיפור על  זוג שעבר להתגורר בשכונה חדשה. ראתה האישה את שכנתה תולה כביסה לייבוש, והתלוננה מדי יום בפני בעלה על הכביסה המלוכלכת של שכנתה. לאחר כחודש הופתעה האישה לראות את שכנתה תולה כביסה נקיה, ואמרה לבעלה: "סוף סוף למדה השכנה לכבס". השיב לה בעלה "לא. היום קמתי מוקדם וניקיתי את החלונות שלנו".

13. גם חיינו הם השתקפות של החלון. דרכו אנו בוחרים להתבונן על המציאות.

מקווה שהצלחתי לעשות קצת סדר בבלאגן. ואם כל זה לא ממש עוזר, אשתף בטיפ, שמאוד מסייע לי באופן אישי. פשוט סגרו את דלת חדרו של המתבגר ונסו להאמין שמה שלא רואים איננו קיים… שיהיה בהצלחה!!!

 

נעמה מוזס, מטפלת משפחתית מוסמכת, ייעוץ להורים ומתבגרים.     054-4798064 

עוד בנושא בלב אבות:

בתי בלגניסטית נוראית / שאלה שבועית – בתי בת ה-15 בלגניסטית נוראית, וחיכוכים רבים נוצרים ביני לבינה על רקע העניין הזה. בעלי טוען שעליי להשתדל להכיל אותה, ואינני בטוחה שהוא צודק. האם חינוך לסדר וניקיון אינו מתפקידה של האימא?

אבות ובנים

"וראה בנים לבניך, שלום על ישראל" (תהלים קכח, ה)

מה הקשר בין תחילת הפסוק לסופו?

לא אחת, ישנה מתיחות בין אב לבנו. הבן סבור שאביו אינו מסייעו בממון כפי יכולתו, בעוד שהאב סבור כי בנו פונה אליו רק שעה שהוא זקוק לסיועו, וכי אין הוא חולק לו כבוד כפי שהוא ראוי לו.

אולם, משהתבגר אותו בן והוא עצמו מתברך בבנים ונהיה לאב, אותה שעה חש הוא ברגשותיו של אב כלפי בנו. מטיב הוא להבין מה הן הרגשות של אב לבנו, והוא עצמו דן את אביו לכף-זכות, ואו-אז מתקרבים לבבות האב לבנו והשלום והשלווה בביתם, וממילא – "שלום על ישראל".

 

ר' אריה לוין, מתוך 'ר' אריה היה אומר' , שמחה רז, עמ' שט"ו

 

שש טעויות של הורים

YCpic_0109

לפני שאדם מתחיל לנהוג ברכב, החוק דורש ממנו עבור כמה משוכות. עליו לקחת כמה עשרות שיעורי נהיגה, לעבור מבחן בתיאוריה, טסט פנימי, טסט חיצוני (ועוד אחד… ועוד אחד…), ורק אחרי הכשרה ממושכת ויקרה, הוא זוכה לרישיון המיוחל.

דבר דומה מתרחש בכמעט כל תחום משמעותי בחיים, מלבד יוצא מן הכלל אחד. 'חינוך ילדים'. כדי להביא ילד לעולם ולגדל אותו בביתך במשך עשרים שנה, מה שנדרש ממך הוא בעצם… כלום. לא הסמכה ולא תואר אקדמי, לא תעודת בגרות ואפילו לא קורס הורים בסיסי. סומכים עליך שתדע מעצמך לעשות הכול כמו שצריך. שתגיב באופן מדויק וחינוכי על כל סיטואציה, שתדע לכוון את הילד והמתבגר בכל תהפוכות החיים, ושתתמודד בהצלחה עם קשיים, התמרדויות ושאר 'הפתעות' שהוא מכין לך.

מה לעשות שבשטח זה לא כל-כך עובד. נכון שיש דברים שמוטבעים בנו אינסטינקטיבית גם מבלי שלמדנו באופן מושכל, אך למרבה הצער חינוך ילדים אינו ביניהם. זוהי תורה שלימה ועמוקה, שרק נעשתה מורכבת יותר בדור שלנו. כשניגשים לעניין בספונטאניות וסומכים על כך ש"יהיה בסדר" עלולים לעשות טעויות, שהמחיר שאנחנו והילדים שלנו נשלם עליהם – גבוה. רוצים דוגמאות? בבקשה.

 

* "רגע, אז מי התחיל?!"

אחד התחביבים הנפוצים אצל ילדים הוא לריב. אחד התחביבים הנפוצים אצל אחים הוא לבקש מההורים לשפוט במריבות שלהם. אחת הטעויות הנפוצות אצל הורים הוא להסכים לכך.

חבל. לא כדאי להתערב במריבות של הילדים. חבל על האנרגיה והטרחה בהקמת ועדת חקירה ממלכתית מי התחיל ומי אשם. כל עוד הם לא מחסלים האחד את השני – תנו להם להסתדר לבד. הניסיון מלמד שב-98% מהמקרים  זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שהעליתם בדעתכם.

 

* "כל הכדורגל הזה הוא שטות אחת גדולה. מסי, שמסי… כולם שם חבורת כלומניקים שהשכל שלהם נמצא בנעליים…"

גם אם בעינינו הדבר שהילד מתעניין בו אינו חשוב, לא נכון ולא ראוי לזלזל בו ולבטל אותו במחי יד. אם נושא מסוים קרוב לליבו של הילד שלנו, מן הראוי שלא נבזה אותו ונדרוך עליו בהפגנתיות. יתירה מזאת, הורים הנתקלים בקושי או בבעיה המטרידה את הילד, נוטים לבטל אותם ולהתייחס אליהם כחסרי משמעות, בחושבם שכך יסייעו לילד להתגבר עליהם. זו טעות. נעזור לילד הרבה יותר אם נכיל אותו, נשקף את הרגשותיו וניתן להן מילים, נתחבר באמת אל המקום שלו, אל צרכיו ואל פחדיו, ולא נתבצר במקום שלנו ומשם נחתוך בסכין חדה את מה שיקר לו.

 

* "אלף פעמים אמרתי לו לסיים את המשחק במחשב ולגשת להתקלח והוא ממשיך לרבוץ מול המסך כאילו דיברתי אל הקיר"

– באמת פלא איך הורים נבונים ואינטליגנטיים ממשיכים לעשות שוב ושוב דבר שרואים בעליל שאינו עובד…'למה, גברתי, הגעת לאלף ולא עצרת אחרי 500 או אפילו מאה?! את לא רואה שהשיטה הזו לא עובדת עליו?!'.

העיקרון פשוט: לא אומרים לילד דבר יותר מפעמיים. בפעם הראשונה נדון אותו לכף זכות שאולי לא שמע כי היה שקוע במשחק ולא נאמר שוב. אך אחרי שהמסר עבר אין טעם לחזור על עצמנו כמו תקליט שבור (וגם להרים את הקול ולהתחיל לשאוג זה לא דבר שכדאי לאמץ כשיטה). אז מה כן? אחרי פעמיים יש צורך בחישוב מסלול מחדש ושינוי טקטיקה. למשל, לעבור לאקט מעשי כמו לגשת אל המחשב ולכבות אותו ולקחת אותו ביד לכיוון המקלחת. למשל, למחרת לאפשר לו להיות במחשב רק אחרי מקלחת כיוון ש"אני רואה שקשה לך לעצור את המשחק, אז חייבים להתקלח קודם" וכן הלאה.

 

* "איזה שטויות מלמדים בבית-ספר היום…המורה הזו פשוט לא יודעת ללמד"

הצוות החינוכי של בית הספר הוא שליח שלנו. הוא עושה במסירות ובאמונה את מלאכתו, בשכר לא גבוה ותוך התמודדויות יומיומיות לא פשוטות. נכון שאין לו תעודת ביטוח מפני טעויות, אך שגיאה חמורה תהיה לזלזל בו ולרמוס את כבודו בפני הילדים שלנו. איך נצפה שהבן יקשיב מחר במשך שעות לכל מה שמלמדים בבי"ס אחרי שאביו המלומד אמר ש"המורה מטומטמת" ו"הרב אידיוט"?! אנחנו משלמים שכר לימוד גבוה לבי"ס. חבל שבמו ידינו נוריד את הכול לטמיון. כבוד בסיסי בין ההורים לצוות החינוכי חיוני להצלחת ילדינו.

 

* "עד שעה 11 אני רוצה לראות אותך כאן חזרה, אתה שומע?! / סליחה, עם החצאית הזו את לא יוצאת מהבית!"

– לא מעט שיחות חשובות מתקיימות בעיתוי גרוע. המקום הקלאסי הוא ליד הדלת, שניה לפני שהנער/ה מצליח להתחמק החוצה בלי שנרגיש בו, ואז נפתחת שיחה עצבנית באווירה לחוצה שהסיכוי שייצא ממנה משהו חיובי זהים לסיכוי להסכם שלום כולל במזרח התיכון בחודש הקרוב. גם אם אתם הכי צודקים בעולם חשוב לבחור בקפידה את הזמן המתאים לדבר עם הילדים, כמו גם את הצורה בה עושים את זה. אם נעשה זאת מספיק זמן מראש ולא בשניה האחרונה ונצליח ליצור אווירה חיובית של קשב וחיבור, גוברים הסיכויים שנשיג את מבוקשנו.

 

היחס בין הדברים השליליים לחיוביים

 

עיקרון חשוב נוסף הוא היחס בין הדברים השליליים לחיוביים. כשמרבית השיחות עם הילד הם סביב המקומות בהם אינו בסדר והנימה כלפיו היא ביקורתית, הוא מתרגל להגיף את הדלתות ולהפסיק להקשיב. חייבים להקפיד שרוב הקשר יהיה סביב הדברים הטובים, החיוביים, המשפחתיים והמשמחים, ואז לצד זה אם מידי פעם תבוא גם אמירה ביקורתית, יש סיכוי שהיא תתקבל.

 

* ובתפקיד ראש האופוזיציה…"

– לא פעם הורים חשים תסכול רב כשהם מסבירים לבנם באופן בהיר מפורט איזו עמדה חינוכית, והוא פשוט מתווכח בעקשנות ודוחה טיעון אחרי טיעון שלהם בנימוקים שנראים להם קלושים ועלובים. לא צריך להיבהל וגם לא להתעצבן! לפעמים זה פשוט חלק מן המשחק. ישנם בני נוער שמתאהבים בתפקיד "ראש האופוזיציה". תגידו 'שחור' הם יגידו 'לבן', תציעו 'חם' – הם יתעקשו על 'קר'. זה לא אומר שהם לא הקשיבו ושלפחות חלק מן הטיעונים שלכם לא חלחלו לליבם. ייתכן שתגלו אותם מצטטים מילה במילה ממה שאמרתם תוך כדי שיחה פרטית שלהם עם חבר. אל תתייאשו ממלאכת החינוך גם אם למראית נדמה שאתם מדברים אל הקיר… באמת, שום דבר אבל שום דבר, אינו יורד לטמיון.

 

הרב יוני לביא, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה וחבר ותיק בצוות "לב אבות"

בתי בלגניסטית נוראית

שאלה:

בתי בת ה-15 בלגניסטית נוראית. בגדיה מושלכים על הרצפה, הארון הפוך לגמרי, דפים ומסמכים שונים תקועים בכל מיני מקומות בחדר ואי אפשר למצוא כלום. בנוסף, היא מאבדת דברים באולפנה ובאוטובוסים, ופעמים רבות נגרמת לנו עוגמת נפש בשל אופייה המבולגן. לבעלי העניין פחות מפריע, אולם אני לא מצליחה להכיל את זה. חיכוכים רבים נוצרים ביני לבינה על רקע העניין הזה. אני מוצאת את עצמי לא פעם מרימה את הקול (צועקת ומבזה אותה) כשאני דורכת על מפתן החדר או כששוב נעלם לה משהו חשוב, ואילו היא טוענת שכבר אינני רואה אותה מול עיניי, אלא רק את הבלגן שהיא עושה. עכשיו שפסח מתקרב, אני דואגת שהיחסים בינינו יתערערו עוד יותר, ואינני יודעת מה לעשות. בעלי טוען שעליי לעשות עבודה עם עצמי להכיל אותה, ואני לא בטוחה שהוא צודק. האם חינוך לסדר וניקיון אינו מתפקידה של האימא?

תשובות:

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

המשימה שלך היא לסגת מהאג'נדה של הסדר, ולגלות את הדרך לשדר לה בצורות מגוונות שהיא מוזמנת לתוך מערכת היחסים אתך ללא תנאים; מערכת יחסים שבה היא תרגיש אהובה כמות שהיא ומוזמנת להתקיים בנוכחותך.  

כנראה כל המאמצים שלך לא הביאו את התוצאה הרצויה שקיווית לקבל.  בתך לא למדה שום דבר מכל השיחות, הצעקות, והחיכוכים, וכנראה זו לא הדרך הנכונה.  אם עד עכשיו את לא הצלחת לשנות את המצב ולקבל את שיתוף הפעולה של בתך, לא תצליחי אם תמשיכי באותה דרך. כדאי לשנות כיוון כי הכיוון הנוכחי רק מעורר תסכולים וכעסים בכל בני המשפחה ויוצר ריחוק.

האם בתך מתכוונת ורוצה להיות יותר מסודרת ואחראית? זאת שאלה חשובה כי היא מפתח להבנת הכיוון החדש.  אם התשובה היא כן, אז חשוב לבוא לצדה כיועצת וכמדריכה שלה – במקום להיות היריב שלה.  כאשר מערכת היחסים ביניכן במיטבה, יהיה קל לך יותר לעזור לה לעשות סדר בבלגן מפני שהיא תקבל אותך כמי שמכוונת אותה. דווקא ערב פסח הוא זמן מצוין לעשות זאת.

אולם, אם מערכת היחסים ביניכן מקולקלת ומתוחה, יהיה בלתי אפשרי לייעץ ולהדריך אותה בעניין הזה, ולכן, תצטרכי לסגת מהעניין לגמרי, ולבנות שוב את מערכת היחסים.  היא בעצמה אומרת שאת לא רואה אותה בשלמות כבת שלך; את רק רואה אותה כבלגניסטית. הנסיגה מהעניין של סדר תאפשר לך לראות אותה באמת ובעין טובה.

כרגע את מנסה לטפל בעניין של הסדר מחוץ למערכת יחסים בריאה, וצפוי שתעוררי בבתך את רצון הנגדי החזק שלה.  התעוררות של רצון הנגדי היא תגובה אינסטינקטיבית ללחץ וכפייה  שהיא מרגישה ממך.  כשאת מגיבה להתנגדות שלה בלחץ וכפייה נוספים, את בעצם מחזקת את התנגדותה עוד יותר, כך שגם אם היא תרצה להיות מסודרת, מוחה לא ייתן לה כל עוד שהיא תחוש שאת מתעקשת ולוחצת.  היא מקבלת את המסר שאת "לא רואה אותה."  במילים אחרות, היא מרגישה שאת לא מזמינה אותה להתקיים בנוכחותך, וזה מה שהיא צריכה לקבל ממך מעל הכול.  בלי זה, האינסטינקט האנושי להתנגד אליך יתעורר שוב ושוב מפני שאת מנסה להשפיע עליה מחוץ למערכת היחסים הנכונה המעוררת רצון להקשיב לך. המשימה שלך היא לסגת מהאג'נדה של הסדר, ולגלות את הדרך לשדר לה בצורות מגוונות שהיא מוזמנת לתוך מערכת היחסים אתך ללא תנאים; מערכת יחסים שבה היא תרגיש אהובה כמות שהיא ומוזמנת להתקיים בנוכחותך.

מכיוון שפסח מתקרב, אולי עדיף שבעלך יעזור לה לנקות את חדרה לחג, בלי התערבותך, ואולי הוא  יכול לדבר אתה על הנושא בצורה ידידותית ונעימה, בזכות החג. זה יאפשר לך ליהנות עם בתך לפני החג בדברים אחרים כמו הקניות והבישולים, ולהגיע לחג בשמחה ובאהבה ביחד – וזה הכי חשוב.

חג שמח!

שושנה הימן, מנהלת מכון ניופלד ישראל, ממונה על פיתוח הקורסים של ניופלד בעברית, ועל ההכשרה והפיקוח במודל.  שושנה היא מנהלת לייף סנטר-המרכז להורות מקושרת, יועצת להורים ומורים ומנחת קבוצות בעלת ניסיון של 35 שנה בתחום.

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

נכון לעכשיו נראה שבבחירה בין הבת שלך ובין הסדר בבית – בחרת בסדר בבית. בלי ששמת לב הוא נהיה הדבר הכי חשוב או לפחות יותר חשוב ממערכת היחסים שלך עם בתך. בנוסף, אצל בתך נוצר כנראה כאב, אכזבה ותחושת כישלון ביחס לסדר והתארגנות. את הפרדיגמות השליליות הללו יש לשנות.

לאם היקרה שלום וברכה,

מתוך דברייך נראה שלבתכם קשיי התארגנות "מובנים" ולא משהו שנוכל לפתור ב"עצלנות" או "חוסר חשק". עוד עולה מדברייך שאת מגיעה לפיצוצים איתה סביב הנושא ושבינך ובין בעלך יש אי הסכמה ואחידות בקשר לצורת הטיפול בעניין. כל זה עולה במיוחד לאור הניקיונות לכבוד חג הפסח הקרב ובא עלינו לטובה.

ברור שמתפקידה של אם לחנך את ילדיה לסדר וניקיון כמו לשאר כישורי החיים שיעמידו אותם על הרגליים להיות בוגרים מתפקדים ועצמאיים, אך בואי נחשוב על המושג "לחנך לסדר וניקיון" ונשאל את עצמנו מה הוא בעצם אומר ומה עשית עד היום כדי לעמוד במחוייבות שלך לנושא.

אז לחנך לסדר ולניקיון זה אומר לבנות הרגלים שנוגעים בעיקר לפן הביצועי של החיים. יש אנשים שהפן הביצועי שלהם מאד לוקה בחסר וגם הלמידה של המיומנויות החדשות לוקח להם זמן רב ולא דיברנו על ההטמעה שלה כחלק מרוטינה בסדר היום.

כשמדובר בילדים "מפוזרים", מושגים כגון סדר וניקיון, עמידה בזמנים וסדר עדיפויות אינם מובנים מאילהם כלל. מתוך דברייך נראה כי בעיית ההתארגנות של בתך רחבה מאד ומקיפה שטחים רבים בחיים.

כאמור, לא נראה שמדובר בחוסר קניית הרגלים. ייתכן מאד שקשיי ההתארגנות הם סימפטום של הפרעת קשב וריכוז שעיקרה הוא לקות בתפקודים הניהוליים האחראים בין השאר גם על כישורי הסדר וההתארגנות.

אם כך הם הדברים, וזאת אפשר לברר באבחון נוירולוגי, הדבר הראשון שצריך לעשות לאחר האבחון הוא להסיר את תחושת האשמה מהבת. כשם שאיננו באים בטענות ואיננו שופטים מוסרית ילד לקוי ראייה או שמיעה על כך שאינו רואה את מספר האוטובוס המתקרב או אינו שומע את הוראותינו, כך איננו רשאים לשפוט מוסרית ילד שהמבנה הנוירולוגי שלו מקשה עליו מאד את ההתנהלות היומיומית.

נכון לעכשיו נראה שבבחירה בין הבת שלך ובין הסדר בבית – בחרת בסדר בבית. בלי ששמת לב הוא נהיה הדבר הכי חשוב או לפחות יותר חשוב ממערכת היחסים שלך עם בתך. בנוסף, אצל בתך נוצר כנראה כאב, אכזבה ותחושת כישלון ביחס לסדר והתארגנות. את הפרדיגמות השליליות הללו יש לשנות.

לאחר שתצליחי לקבל את בתך כמות שהיא ולא לראות בה כישלון חינוכי שלך חס וחלילה, ולאחר שניקית את עצמך מהרעלנים התקשורתיים שמסתמא מציפים את התקשורת ביניכן, תוכלי להתחיל להקנות לה את המיומנויות החסרות לה. כל זה בתנאי שאתן כבר ממש חברות ובתך בטוחה שאת אוהבת אותה ללא תנאים.

והלכה למעשה. ילדים עם קשיי התארגנות כמו גם מבוגרים זקוקים הרבה פעמים לגורם מתווך שיתחיל איתם את המטלה. אם המקור הוא נוירולוגי כדלעיל, צריך להבין שאנשים אלו לא יודעים כיצד להתחיל את המטלה גם אם גייסו את כוחות הנפש לעשות אותה. לשם כך הם זקוקים ל"צל" שילווה אותם בעשייה ועם הזמן הם יקבלו ביטחון ויכולת. מאמנת טובה עם התמחות בעבודה עם מתבגרים בעלי קשיי התארגנות תוכל מאד להועיל לכם ולבת בהקניית הרגלים טובים בפרט ובחיזוק הביטחון העצמי בכלל. לפעמים כדאי להשאיר את החזית הכואבת הזו לצד שלישי שמגיע נקי ממטענים רגשיים שהצטברו עם השנים.

ועוד נקודה חשובה ביותר. העניין של החינוך לסדר וניקיון כמו כל נושא אחר שחשוב לנו בחינוך ילדינו, צריך להיות לכתחילה אינטרס משותף לשני ההורים. כל זוג הורים צריך להסכים על שורת ערכים עליהם ייבנו הבית והמשפחה ולחנך בהתאם. הייתי מציע לך לשבת עם בעלך ולבדוק כיצד כל אחד מכם רואה את החינוך לסדר וניקיון מצד עצמו ואת הדרכים לחנך אליו.

כיוון שההתחברות מחדש אל בתכם תיקח לכם זמן לא קצר, וחג הפסח מגיע בקרוב מאד, הייתי מציע לכם להחליט איך אתם רוצים להיכנס לחג בעניין היחסים עם הבת. נסו להעלים עין כמה שיותר, וכאמור עבדו איתה בשילוב ידיים על סידור חדרה וחפציה האישיים. זה אומר שקובעים איתה זמנים, מזכירים לה ומבצעים יחד איתה את המטלות הדרושות והכל בנעם וברוגע תוך ניצול ההזדמנות לחזק את תחושת הביחד שכל כך נשחקה במשך השנים.

אם בחרתם לוותר על אשת מקצוע שתלווה את בתכם ואתם רוצים לעשות זאת בעצמכם, בנו שיטה לכל מטלה של סדר וניקיון. למשל, שיטת תיוק דפי עבודה (תיקייה, חוצצים, זמן קבוע לתיוק), שיטה לסידור החדר (הרמת חפצים והחזרתם למקום, טאטוא החדר ושטיפתו, סידור המיטה והמצעים, מיון בגדים – כל אלו ואחרים ברשימה של סדר פעולות ברור ובר ביצוע). בנו לכם שיטות, נסו אותן, קבלו משוב מהשטח ושפרו את השיטה.

מניסיון עשיר שלי בעבודה עם ילדים, נערים ומבוגרים בעלי קשיי התארגנות אני יכול לקבוע חד משמעית שניתן להתגבר על הקשיים ולבנות חיים הרבה יותר מסודרים, יעילים ולא פחות מזה שמחים.

כל טוב ופסח כשר ובמיוחד שמח לכולכם!

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il

 

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

יתכן מאוד שתופעה זו של אופי מבולגן מקורה בקשיי קשב וריכוז, ויתכן שמדובר אולי גם בבעיות רגשיות שהסימפטום שלהן הוא חוסר ארגון . רצוי לברר תחילה את מקור הבעיה ולגשת לנוירולוג.

שלום לך אמא..

בעקרון נושא החינוך לסדר וניקיון אמור לעבור בהדרגה לאחריותו של הילד ככל שהוא גדל ומתבגר, וההורה אמור, לדעתי ,להעביר אליו את האחריות למה שנעשה בחדרו הפרטי ובחפציו האישיים , ולהשתדל מאוד שלא לחדור בגסות אל טריטוריה זו של ילדו. כמובן שבמצב כמו שאת מתארת , יהיו הורים שיתקשו להכיל את הבלגן אם הוא, לטעמם, עובר כל גבול ….אבל הסיפור כאן מכיל כמה אלמנטים שכדאי לתת להם " מקום ",תרתי משמע…

1- נראה שהעניין מעיב על מערכת היחסים בינכן…ויש לגיטימציה גם לקושי שלך כאם להכיל את הבלגן.

2- גם בתך סובלת , והעניין מקשה עליה בחיי היום יום – מדי יום ….ויתכן שבתחומים רבים ולא רק בבית.

יתכן מאוד שתופעה זו של אופי מבולגן מקורה בקשיי קשב וריכוז , ילדים בעלי קשיים מסוג זה יכולים להיות מאוד מפוזרים, חולמניים, לא מאורגנים וכד' ולאו דווקא היפראקטיביים.

מאידך יתכן שמדובר אולי גם בבעיות רגשיות שהסימפטום שלהן הוא חוסר ארגון .

אני ממליצה לברר תחילה את מקור הבעיה ולגשת לנוירולוג, הוא יאבחן ויאמר במה מדובר ומה מקור הקושי, וכמובן ימליץ על המשך טיפול.

בהצלחה

יפעת גלבוע, טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

 

אבינועם הרש, מחנך, וסמנכ"ל חברים מקשיבים:

הרצון הזה שלנו, לחשוב שהילדים שלנו או אנשים אחרים רואים את העולם כמונו מסוגל ליצור קונפליקטים רבים. קשה לנו להבין שזה שאנחנו רואים את העולם דרך משקפיים מסוימות לא מעיד בהכרח שגם הם רואים אותו כך. חינוך לסדר וניקיון הוא תפקידה של האימא הבריאה, אולם אל לנו להתבלבל בין חינוך והשתדלות מצדנו, המתממשת בהענקת ארגז כלים, לבין הרצון שלנו שילדינו יהיו ויתנהגו ממש כמונו.

 שלום לך,

האמת שתכננתי תשובה מסודרת ואפילו רשמתי את התגובה על הדפים אבל לצערי כרגע אני פשוט לא מוצא אותם…

את חטאיי אנוכי מזכיר היום: אחת מהתכונות החלשות שלי היא הנטייה הטבעית והמובנת שלי לבלגן. חוסר סדר משווע. אבל לגמרי.

אני מודע למורכבות הזו, אני משתדל להילחם בה, להתגבר עליה, אבל מבחינתי מדובר במלחמה תמידית.

בואי נתחיל מכך שעצם הקריטריונים למהו סדר משתנים מאדם לאדם:

ישנם עקרות בית נהדרות שכל הבית שלהם מבולגן אולם לטענתם יש סדר בבלגן…וישנם עקרות בית שאם הסלון שלהם לא מסודר כמו מעבדת כימיה, הם נמצאות תחת חשש מתמיד של אובדן שפיות זמני.

מעבר לכך, הפסקתי לספור את כמות האנשים הנהדרים שאני מכיר שהסדר (לפחות לפי הקריטריונים שתיארת) הנו מהם והלאה.

החלק המעניין הוא כשמנסים לעשות להם 'סדר' בבלגן הם מיד יתרעמו ויבקשו בלשון מנומסת שלא לחזור על המעשה בשנית היות והם כבר התרגלו לצורת חיים זו.

לגבי ביתך: ייתכן ובניגוד אלייך איננה מייחסת חשיבות רבה כל כך לכל עניין הסדר ובעקבות כך לא לחוץ לה להקדיש משאבים רבים כל כך לפתרון הבעיה:

אני בטוח אגב שאם נשאל אותה, בתך תגיד שחוסר הסדר גם מפריע לה. אבל לא ברמה כזו שהיא תצטרך להקדיש לכך מחשבה על איך להתארגן אחרת.

עובדה שלבעלך כמו שכתבת זה מפריע פחות.

בכלל, הרצון הזה שלנו, לחשוב שהילדים שלנו או אנשים אחרים רואים את העולם כמונו מסוגל ליצירת קונפליקטים רבים:

קשה לנו להבין שזה שאנחנו רואים את העולם דרך משקפיים מסוימות לא מעיד בהכרח שגם הם רואים אותו כך.

זה שיש לך מודעות למעשייך ואת יודעת שזה לא בסדר שאת מבזה אותה כבר מעמיד אותך במקום בריא ואופטימי יותר:

אילו היית מבזה אותה ולא היית מודעת לכך בבחינת 'אינה יודעת שהיא אינה יודעת', אז המצב היה בעיניי הרבה יותר מורכב.

לעצם העניין: חינוך לסדר וניקיון הוא תפקידה של האמא הבריאה. גם חינוך לנימוסים, לטעם טוב, לאינטליגנציה רגשית וחברתית ועוד דברים מדברים שונים.

אולם אל לנו להתבלבל בין חינוך והשתדלות מצדנו, המתממשת בהענקת ארגז כלים, לבין הרצון שלנו שילדינו יהיו ויתנהגו ממש כמונו.

ישנו קו ברור ומבדיל בין השניים: כן, אנחנו צריכים לחנך לכל הערכים שאנחנו מוצאים אותם כראויים

לא, אסור לנו לצפות שערכים אלו יתממשו בדיוק בצורה ובאופן בו אנו ממשים אותם מהסיבה הפשוטה:

אנחנו בסופו של דבר אנשים שונים.

את עולם ומלואו. וכך גם בתך.

מעבר לכך, בתך כבר בגיל 15. עמוק בגיל ההתבגרות. ייתכן ואם היית משחררת את העניין ומבקשת ממנה ברוח אחרת, נעימה וטובה יותר שלא קשורה לעלבונות היית מוצאת יותר תכליתיות בהכוונותייך. אני מניח שגם ההתנגשויות שלכן לא מוסיפות לה רצון ומוטיבציה להיות מסודרת יותר.

הייתי מציע לך לקרוא לה לשיחה. להסביר לה את היתרונות הברורים של סדר. לדבר איתה על האחריות האישית שלה הקשורה לזה שמעכשיו, בכל פעם שייגרם לה הפסד כתוצאה מחוסר הסדר שלה, היא ורק היא תישא בתוצאות. לא בגלל שאת כועסת חלילה, אלא בגלל שכך הדברים עובדים בעולם האמיתי של המבוגרים. אותו עולם שהיא כבר נכנסה אליו עם רגל וחצי.

אני בטוח שאחרי פעם לאו פעמיים שבתך תבין שרק היא מפסידה מהעניין, המודעות שלה לסדר רק תלך ותבגר.

ומה איתך? אני בטוח שברגע שתלמדי לשחרר יותר ולא תיקחי את הבלגן שלך כאחריות אישית או ככישלון שלך, פתאום גם המתחים והריבים, הכעסים והאנרגיות השליליות שהיו לכך בקשר שלך עם בתך יפחתו משמעותית.

בהצלחה!

אבינועם הרש, מחנך, סמנכ"ל חברים מקשיבים, מעביר שיחות וסדנאות לנוער

לתגובות: 

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

יתכן ואי הסדר החיצוני של בתך מבטא אי סדר פנימי הקיים לא פעם בגיל ההתבגרות, ויתכן כי באופייה היא פחות מסודרת ויותר "זורמת". על כל פנים, בתך היא כבר ישות נפרדת, עם אחריות. חבל שתכלי את כוחותייך על הבלגן שלה. תני לזמן לעשות את שלו.

הקושי שלך מאד מובן. המציאות הזו יכולה באמת להוציא מהכלים. בוודאי אם הסדר בבית חשוב לך. מאידך, את מדברת על בחורה בגיל ההתבגרות – גיל של סערות נפש ובלבול גדול. לפעמים היא תבטא את אי-הסדר הפנימי, שמבקש להתברר, על ידי אי-סדר חיצוני. אני רואה את זה כמעין מטפורה לנפש. יתכן ואני טועה, יתכן ובאופייה היא פחות מסודרת, אולי מאד זורמת [זו דרך אחרת להסתכל על העניין], ולכן היא צריכה לעשות יותר עבודה כדי להגיע ליעד שאת מבקשת. לדעתי, חבל שתכלי את כוחותייך על הבלגן שלה. הוא שלה. היא כבר ישות נפרדת, עם אחריות. בשלב מסוים, היא בוודאי תקלוט שקשה לנהל חיים תקינים בתוך ג'ונגל של בלגן. תני לה…הזמן יעשה את שלו…מה דעתך?

אתרhttp://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

 

הרב זאב שרון, ראש מכינת 'ארזי הלבנון' בשילה:

לפעמים ההורים מיטיבים לעמוד על הבנתם ושוכחים ללמוד (לא ללמד) את הילד שהקב“ה שתל בערוגתם. בעקבות כך מופיעים רוב הכשלים בקשר שבין הורים לילדים. יש להבין את מיוחדותה של נשמת הילדה הזו, וללמוד להרפות מהאחריות המוחלטת והתמידית עליה.

תפקידם של ההורים לחנך את ילדיהם כפי מיטב הבנתם מה טובת הילד. הבעיה שלפעמים ההורים מיטיבים לעמוד על הבנתם ושוכחים ללמוד (לא ללמד) את הילד שהקב“ה שתל בערוגתם. כלומר להבין את מיוחדותה ואחרותה של הנשמה הזו. כאן מופיעים רוב הכשלים בקשר שבין הורים לילדים. אני הייתי משאיר את החדר באחריותה המלאה של הילדה. עד למקום שבו הסירחון ממנו חודר לחדרים האחרים. כאן אין פשרות. ומה שהילדה מאבדת תשלם או שלא יהיה לה. (מכספי בת המצווה למשל). צריך להאמין שהילדים יודעים מה נכון ומה לא וצריך להעביר להם את האחריות למעשיהם. הורה צריך לדעת ל”שחרר“. כלומר להרפות מהאחריות המוחלטת והתמידית על הילד. זה יעשה טוב לשני הצדדים. שווה לנסות.

 

הרב זאב שרון, ראש מכינת 'ארזי הלבנון' בשילה

 

 

ענת סטרז', יועצת זוגית:

כמו בכל תחום אחר תוכלי להנחיל לבתך ערכים וכלים לחיים רק אם גם את מחזיקה בהם, ורק אם תמסרי לה אותם באהבה.
סדר שבא באהבה, בגמישות, בהקשבה תוך למידה נעימה – אין מי שלא יתפעל ממנו ויקבל אותו בשתי ידיים. 

ואת? מה קורה אצלך אמא יקרה ?
עזבי רגע את חדרה של בתך ולכי רגע אלייך, לחדר השינה שלך ושל בעלך …למטבח . לא, אני לא מדברת על איך הדברים נראים מבחוץ. כבר ביקרתי בבתים רבים שכלפי חוץ הכול שם נראה אסתטי ואף מעורר התפעלות. השאלה מה קורה בתוך הארון, המדפים והמגירות. לפעמים שם מתגלה בלגן גדול . חוסר סדר הוא בכל מיני מובנים. לפעמים החפצים מונחים יפה יפה זה לצד זה אך אין שום קשר ביניהם ולא למקום בו הם מונחים . גם זהו חוסר סדר . סדר נוקשה גם הוא לא באמת סדר. העבודה היא אצלך, אמא יקרה. כמו בכל תחום אחר תוכלי להנחיל לבתך ערכים וכלים לחיים רק אם גם את מחזיקה בהם, ורק אם תמסרי לה אותם באהבה.
שבו יחד, קפלו, מיינו, סדרו, הוציאו את המיותר מחדרה תוך הסכמה מצידה שזה אכן מיותר, ויחד, ביוזמתך, לכנה לקנות לה מה שחסר…מצעים יפים לטעמה, סל אשפה, מראה גדולה ויפה, בגדים שהיא אוהבת.
סדר זה בעיקר מה כן, ולא רק מה לא תקין ומתקבל . סדר שבא באהבה, בגמישות, בהקשבה תוך למידה נעימה – אין מי שלא יתפעל ממנו ויקבל אותו בשתי ידיים.

ענת סטרז', ייעוץ זוגי והורי 

 0526675364

 

 

 

נעמה מוזס, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת:

לפני שאת משנסת מתנים ויוצאת לקרב.. עליכם – ההורים – להחליט מהו סדר העדיפות שלכם, האם ועל מה אתם לא מוכנים לוותר. בגיל ההתבגרות יש לא מעט חזיתות.. לא חייבים לריב על הכול! במידה והחלטתם שהסוגיה חשובה ועקרונית בביתכם, פנו זמן רגוע, ונסו להגיע להבנה משותפת בדבר הדרישות הברורות, לצד ההשלכות – במידה ולא יחול שינוי במצב. בנוסף, אם החדר מבולגן אין זה אומר שהחינוך שלכם נכשל.. התמקדו בנקודות החיוביות הטמונות בילדה שלכם.

את מעלה סוגיה שכיחה בין הורים ומתבגרים.. בכל הנוגע לסדר וניקיון – כמה להתעצבן? כמה לדרוש? כמה להתעסק?                                                                                           המתבגרים בוחנים את מידת הסבלנות, הנחישות והעקביות שלנו. הגבולות נמתחים והם מנסים לבטא את זהותם הייחודית (נושא הסדר והניקיון אינו מרכזי באותה מידה כמו שלך) בין היתר באמצעות הקונפליקטים מול ההורים בתחום זה.

מדובר במערכה מתישה עבור שני הצדדים. המאבק בין  הצורך בכיבוד הפרטיות של המתבגר ("מה אכפת לך? זה החדר שלי..") לבין הנחלת כללים, הצבת גבולות, מתן כבוד ודוגמא אישית ליתר באי הבית.

אז…אנסה לעשות קצת סדר בבלגן..

ראשית, יקירתי, לפני שאת משנסת מתנים ויוצאת לקרב.. עליכם – ההורים להחליט מהו סדר העדיפות שלכם – האם ועל מה אתם לא מוכנים לוותר. בגיל ההתבגרות יש לא מעט חזיתות.. לא חייבים לריב על הכול! זה בסדר גם לשחרר במקומות מסוימים את החבל.. בררו לעצמכם האם הבלגן בחדר הפרטי של המתבגרת שלכם הוא סיבה מספיק טובה כדי לריב ולהתעמת- או שעדיף להשקיע את האנרגיה בתחומים  אחרים.

מפנייתך נשמע לי ,שאת די לבד במערכה . חשוב מאד שיהיה תיאום וההחלטה משותפת של שני ההורים. זה לא יעבוד אם תשדרו מסר מבלבל ושונה!

כבר נאמר בעניין בן סורר ומורה ש"אינו שומע בקול אביו ובקול אמו"(דברים, כ"א,י"ח)- לא במקרה נכתב פעמיים "בקול.. ובקול.." כי כאשר ההורים מדברים בקולות שונים – סופו של דבר ,שילדם לא ישמע בקולם.

את מתארת מערכה מתישה בה את מתחננת ומבקשת.. וגם כשבקשתך מתבצעת סוף סוף.. היא לא מחזיקה לאורך זמן.. המצב לא פעם מחריף ומגיע לצעקות, ביזוי ותחושה לא נעימה – שאינך רואה אותה אלא רק את הבלגן…

יקירתי! תתעוררי! בדרך כזו לא תשיגי הרבה..

במידה והחלטתם שהסוגיה חשובה ועקרונית בביתכם, פנו זמן רגוע, ונסו להגיע להבנה משותפת בדבר הדרישות הברורות, לצד ההשלכות – במידה ולא יחול שינוי במצב. (אל תאיימו סתם.. חישבו היטב לפני כן עד כמה אתם מוכנים או מעוניינים ללכת רחוק..).

לאחר שהדברים ברורים ומוגדרים. זכרי שעליך להימנע ככל הניתן ממאבקי כוח .גם אם בתך אינה עומדת בהבטחותיה, אל תיכנסי למריבות, אל תנדנדי ותזכירי מה שסוכם. פשוט תני לה לשאת בתוצאות (שסוכמו מראש ביניכם). ובוודאי אל תנקי במקומה!

השתדלי שלא לצבוע את כל התמונה בצבע של אי העשייה בתחום הזה ולקשר בין חוסר הסדר והניקיון גם לתחומים אחרים ("לא ניקית את החדר, ובכלל את לא עושה שום דבר בבית הזה, וגם בקושי לומדת.."). זה עלול ליצור תחושות שליליות והתנהגות של "דווקא" שרק תקצין את המצב.

בנוסף, אם תבקרי ולא תעריכי את מאמציה, מדוע שהיא תשתדל יותר בפעם הבאה? אל תשכחי לתת חיזוקים, לאו דווקא חומריים, לדו' מילת שבח (איזה יופי שסידרת..) כאשר בתך ביצעה משימה.

ולסיום, כמו במצלמה – אל תשכחו לעשות לעיתים  -Zoom out- התבוננו ממרחק, הכניסו את הדברים לפרופורציה, זה עוזר בתחומים נוספים בחיים. אם החדר מבולגן אין זה אומר שהחינוך שלכם נכשל.. התמקדו בנקודות החיוביות הטמונות בילדה שלכם.

ואם כל זה לא ממש עוזר… אשתף אותך בטיפ אחרון ,שלי באופן אישי מאד מסייע-פשוט לפני שעוברים ליד החדר.. דאגו שהדלת תהיה סגורה…(מה שלא רואים- לא קיים.. לא?)

מאת נעמה מוזס- מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת המומחית בטיפול וייעוץ להורים ומתבגרים.     054-4798064   http://www.mosesnaama-tipulzugi.co.il

 

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי:

נכון לעודד את הילדים שלנו לסביבה מסודרת. פעמים רבות דווקא הילדים הבלגניסטים זקוקים לזה יותר מהאחרים. אבל צריך ללמוד איך לעשות זאת. כדאי להתייעץ עם מומחים בעניין אילו טכניקות של ארגון וסדר כדאי לאמץ.

אכן, בלגאן בחדרי הילדים שלנו יכול לעורר אצלנו אי סדר בנשמה..

אני חושב שמה שמסתתר כאן בנוסף הוא מאבק סמוי 'של מי החדר' של הבת או של האימא.

נכון לעודד את הילדים שלנו לסביבה מסודרת. פעמים רבות דווקא הילדים הבלגניסטים זקוקים לזה יותר מהאחרים. אבל הם צריכים ללמוד איך לעשות זאת. אסטרטגיות של ארגון וסידור מאד נצרכים כאן. ולכן כדאי להתייעץ עם מומחים בעניין אילו טכניקות כדאי לאמץ.

בנוסף לזה, בכדי להביא למצב שבו אין סכסוך מתמשך אני מציע לקבוע זמנים שבהם החדר חייב להיות מסודר וזמנים בהם ההורים לא מתערבים ומאפשרים את הבלגן.

לדוגמא, אפשר להחליט שפעם בשבוע, לקראת שבת החדר צריך להיות מושלם. בזמן הזה אם האימא יכולה להדריך (מבלי להתעצבן!) ולעשות את זה יחד עם הבת מה טוב. אם לא, אז רק לתת את ההוראה/התזכורת ולדאוג שהחלק של הבת בהסכם יבוצע.

בהצלחה!

 

עוד בנושא בלב אבות:

איזה בלאגן…/ נעמה מוזס – החדר של המתבגר מבולגן. האם להתעקש ולדרוש ממנו לסדר את חדרו או להתעלם ולהבליג? – עשרה כללים חינוכיים!!

"שלא יתערבו לי בחינוך…"

התערבות סבתאסבתא מתערבת בחינוך הילדים

כיצד מתמודדים עם ביקורת בענייני חינוך שמגיעה מן ההורים (הסבא והסבתא)?

שאלה: הורי בעלי מעירים לנו לא פעם בנושאים מהותיים כמו חינוך הילדים. בעלי-מחזיק מאוד מהוריו (אנשי חינוך ותיקים) ומעוניין שנטה לדבריהם אוזן קשבת ונקבל את דעתם. במקרים רבים אני חולקת על דעתם, בכל זאת – אלו הילדים שלי, כאמא-אני מכירה אותם קצת יותר מאשר סבא וסבתא מפנקים. אני מבקשת מאוד מבעלי-"אל תיתן להוריך להתערב לנו בחינוך הילדים!", אבל הוא טוען שאני לא אובייקטיבית, להורים שלו יש ניסיון חיים יותר רחב משלנו, הם גידלו בהצלחה את משפחתם הענפה ויכולים לתרום לנו רבות בעצתם, כדאי לשמוע בקולם. המריבות הללו, סביב חינוך הילדים, מאוד לא נעימות לנו. לפעמים הן מתרחשות בנוכחות הילדים ולפעמים – מול ההורים (כמובן באופן מוסווה – במבטי עיניים ו"פרצופים"). מה עלינו לעשות? לתת להם להתערב לנו בחינוך?

תשובה:  לצערי הרב המצב שאת מתארת נפוץ מאוד.  לא ציינת בשאלתך את המצב הכלכלי שלכם. אולי זו נראית נקודה שלא כל-כך קשורה אבל הרבה פעמים הזוג נעזר בהורים (אפילו נשען) מבחינה כלכלית. כתוצאה מכך, מתוך תחושה של הכרת טובה – בני הזוג מרגישים מחוייבים לשמוע בעצתם בנושאים אחרים, שלא קשורים דווקא לכלכלה, כמו: חינוך הילדים, היכן לגור וכדו'. לפעמים ההורים מרגישים שמחוייבים לקבל את דעתם, אולי אפילו בתת-המודע שלהם משדרים זאת לבני הזוג.

אני לא נכנסת כרגע לנושא הרחב של האִם ועד כמה מותר/רצוי/אסור לקבל עזרה כלכלית מההורים. ברור שהתשובה לשאלה הזו היא לא רק תשובה אידיאלית, אלא גם תלויית מציאות (למשל, בדרך-כלל, לא מצפים מבני זוג ששניהם כעת לומדים ולא עובדים, לא לקבל אפילו שקל מההורים) ולכן יש פנים לכאן ולכאן. מה שחשוב לענייננו הוא להיות מודעים לכך שלפעמים החשיבה שלנו היא לא מאה אחוז אובייקטיבית. יכול להיות שהעצה של ההורים נשמעת לך, האבא, מאוד הגיונית, כי אתה מרגיש מחוייב להם כל-כך, ברמה כזו שמעוותת את אמות המידה החינוכיות שלך. למשל: אם יש לכם עקרון שלא מקבלים ממתק לפני השינה, והנה – הסבתא מציעה ממתק לילד. אתה יכול לטעון: "שטויות, מה יקרה אם פעם אחת, אצל הסבתא, נוותר על העקרון, כולם מבינים שזה פינוק שמותר רק אצל סבתא ואין חשש שההתנהגות הזו תועתק לבית". יכול להיות שבאמת תאמין במה שאתה אומר אבל גם יכול להיות שמשפט כזה נובע מעמדת חולשה- מול הסבתא שמכירים לה הרבה טובות.

יכול להיות שאת, האֵם, מתנגדת לטופי לא בגלל שהוא מזיק לשיניים אלא בגלל שאת מתנגדת למביאת הטופי – הסבתא. יתכן שיש לך מאבק כוח איתה – אולי את מרגישה שבעלך מעריך אותה יותר ממך. אני מציעה לך לחשוב עם עצמך: האם אמנם יש כאן מאבק כוח? אם כן, צריך להעלות את הדברים בשיחה עם בעלך, בפתיחות, בכנות ובנחת. לומר לו שאת מרגישה קצת מאויימת, מרגישה שהוא מחשיב את אימו יותר ממך ואת דעתה יותר מדעתך. לחשוב יחד – מה אפשר לעשות כדי לחזק את הקשר הזוגי בינינו – להוכיח לעצמנו שאין לאף אחד מאיתנו מישהו יותר קרוב לו בעולם מאשר בן-הזוג.

אני לא אומרת שמעכשיו מכל טופי נעשה סיפור. יש בהחלט דברים שאפשר וכדאי "להחליק" ולא לעשות מהם "מלחמות עולם". את בוודאי חושבת לעצמך: "אם זה היה טופי, הייתי במצב מעולה, אבל מה לעשות אם ההורים של בעלי אומרים לנו להעביר את הילדה לבית ספר אחר כי שם יש מחנכת יותר מנוסה שיודעת להגיע ללב הבנות – מה, ננתק את הילדה מהחברה שלה? ומי אמר שכל-כך גרוע לה עכשיו, עם המחנכת הנוכחית?". נכון, את צודקת, יש מחלוקות בדברים עקרוניים שפשוט אי-אפשר להבליג עליהם.

כדי להתמודד טוב יותר עם הקונפליקט בין השקפת עולמך והעקרונות החינוכיים שלך, לבין בעלך והוריו, כדאי לאמץ שני כללי ברזל:

א. לא רבים (בכלל, ועל חינוך ילדים בפרט) ליד הילדים – זה לא חינוכי!! בשביל הילדים אבא ואמא הם יחידה אחת, אם יש מחלוקת ביניהם – יש אצל הילדים תחושה של בלבול וחוסר יציבות בחיים. ההורים הם העוגן של הילד בחיים כאשר יש מחלוקת ביניהם, לא ברור לילד מה נכון ומה לא-נכון. משהו אחד נראה נכון-כי אמא אמרה, אבל אבא אומר אחרת. לילד מתקבע "סימן שאלה" בראש: מי אמר שמה שאני חושב שנכון הוא באמת נכון…מה נכון בכלל?? ובסופו של דבר הילד נותר עם חוסר יציבות וחוסר ביטחון בחיים בכלל וב"אני העצמי" בפרט.

ב. גם מול ההורים – שנינו יחידה אחת!! עומדים כחומה בצורה ואחידה, אין מה שיפרוץ סדק בחומה הזו! גם אם אני חושב/ת שבן הזוג עשה כאן משגה חינוכי או שיש לו טעות בתפיסה החינוכית. לא רבים ליד ההורים!! מדוע? כדי שיהיה בטחון לכל אחד מכם בקשר הזוגי, ובפרט שכל אחד מרגיש (לפחות בהתחלה) קצת זרות  אצל חמיו וחמותו. בני הזוג צריכים לחוש מוגנים בבית ההורים, זה לא מקום לזירת מלחמה. בבית ההורים יש להעצים את בן הזוג, לתת תחושה שזו הבחירה הנכונה שלי ואני שמח וטוב לי עם בן זוגי. בבית יהיה לנו זמן ללבן את העניינים בינינו, ולא מול עיניים ואוזניים נוספות. בנוסף, המריבה מול ההורים או מול כל קהל אחר (קרובים, שכנים, מכרים..) חוסמת את היכולת לקבל את הדעה שממבט ראשון היתה נראת לי מוטעת, כי אני צריך להגן על עצמי ולייצג בדבקות את הצד שלי, כיוון שמסתכלים עלי.

עדיף לעשות טעות חינוכית ולא לכרסם במעמד ובסמכות ההורים. הורים שרבים נתפסים בעיני הילדים בעלי פחות ערך. אם ההורים לא מכבדים זה את זה, כיצד יכבדו אותם הילדים? את הטעות החינוכית ניתן לתקן אחרי הביקור אצל ההורים, ללבן את העניינים ולגבש עמדה חינוכית אחידה שבה דבקים ואותה מייצגים מול ההורים והילדים. גם אם אני לא כל-כך מסכים עם העמדה שנקבעה – מחוייבותי הזוגית לתת את מלוא הגיבוי לבן-הזוג. כי הוא חלק ממני, אני מוכן לעשות הכל למענו והוא מוכן לעשות הכל למעני. כמובן, שתחושה ומחוייבות זוגית גבוהה דורשת הרבה השקעה וטיפוח. איך מטפחים זוגיות חסינה? על כך בעז"ה בפעם הבאה.

ואתם סבא וסבתא יקרים, כמובן שאל תפסיקו לעזור בעצות ובתמיכה מכל סוג, רק תבינו שלפעמים ילדיכם צריכים את העצמאות שלהם ע"מ לנהל בית תקין ובריא, שיגרום לכם הרבה נחת בעזרת ה'.

שרית יורב – מנחת נישואין, מרכז י.נ.ר-יועצי נישואין רבניים  

המאמר התפרסם בערוץ 7: http://www.inn.co.il

עוד מאמרים מאת שרית יורב:

איפה נהיה בליל הסדר? – שיתוף ילדים בהחלטות
היא לא מספיק יפה… – רווקות מאוחרת
היא לא מספיק יפה – המשך… –  איך מחנכים להעריך חיצוניות לעומת פנימיות?
הוא לא אשם שהוא רווק… – רווקות מאוחרת

לא ליד הילד!!

הורים מתווכחים לעיתים, בדרך כלל על דברים שישכחו מחר. הוא איחר, היא מתעכבת, זה לא חשוב לו והיא עסוקה עם הוריה… לעיתים הויכוחים והמריבות נעשים ליד הילדים, המקשיבים ומפנימים. הנה כמה עצות, שלמרות שהטובה שבהן היא פשוט לא לריב, הרי אין היא אלא לימות המשיח.

ראשית יש לזכור שמריבות ליד הילדים או רחוק מעיניהם משפיעות בצורה דומה. ילדים חשים מיד שמשהו לא בסדר, והסתרה רק תגדיל את הפחד שלהם. לא נורא אם ידעו על אילו הבלים אנו מתווכחים, וטוב שידעו שיש לנו עקרונות חשובים, אולי יעריכו פחות, אך גם יחששו פחות.

החשוב מכל לא לבקש מהילדים לקחת צד או להיות מעורבים בויכוח. אם הויכוח הוא בגללם או עליהם, וודאו שמתווכחים בכבוד ולעניין. אפשר לוותר על שיעורי היסטוריה – "גם בשבוע שעבר…", "תמיד זה כך…".

בהכנות לקראת חופה, זיהיתי שבני הזוג מתווכחים הרבה. הזכרתי להם שאחרי שבירת הכוס בחופה נהגו הקהל לומר "מזל טוב", ולמרות שזהו מנהג הדיוט, בני הזוג צריכים לזכור שגם כשנשבר משהו אפשר לראות מעבר לו את הבניין. אם נזכור כי נאמנים פצעי אוהב, ושויכוח חשוב או מטופש אסור שיכסה את האהבה, אזי הויכוח יהיה בשליטה וללא פרץ רגשות. גם הילדים ירגישו זאת וילמדו שאפשר להתווכח מבלי לשבור את הכלים.

עלינו ללמוד להודות בטעות ולבקש סליחה מבן הזוג. טוב שגם אבא וגם אמא ילמדו זאת, ויבינו שהודאה באה ממקום עוצמה ולא חולשה (לכן בדרך כלל אמא ממהרת לוותר…). אפשר לעשות זאת גם ליד הילדים, גם הם יודעים להעריך זאת.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

בני לא קם בבוקר

בני לא קם בבוקר

שאלה: בני (בן 17) לא קם בבוקר, לפעמים הוא קם ב-11 ולפעמים ב-12 בצהריים. אני מותשת מהמלחמה היומיומית להעיר אותו ולנסות להקים אותו. האם זוהי אחריותי כהורה לדאוג שיקום בבוקר?

תשובה:

א. כלל גדול בגידול ילדים הוא ההבנה של ההורים, שיש לתת בילד אמון מלא ולהטיל עליו אחריות. ללא אמון זה, הסיכוי שלנו להשפיע על ילדנו יורד פלאים.

בגיל 17, ילדנו כבר ארבע שנים אחרי שהתורה קבעה שהוא גדול לכל דבר ועניין. כשאביו עלה איתו לתורה בשבת הבר-מצווה ואמר: "ברוך שפטרנו מעונשו של זה", המשמעות היתה, שהאחריות על חייו של הילד עוברת אליו. את הפרט הזה הילד צריך להבין. ויותר מזה, גם ההורים שלו צריכים להבין.

בפועל, אחרי מלחמת ההתשה שאת מתארת, נקודת המפגש בינך ובין הבן מזמן אינה התפילה, אלא מי שולט במי, מי מנהל את חייו של מי. בנקודה הזו, הבן צודק בהחלט. חייו שייכים לו, והוא המחליט הבלעדי עליהם. הוא גם לא יוותר על הזכות הזו שניתנה לו, והוא צודק.

אנחנו הרי יודעים שהתפילה היא פעולה אמיתית בנפש האדם, היא מתנה וחסד גדול לנשמת האדם שריבונו של עולם העניק לנו. אם התפילה היא נקודה אמיתית ואנחנו מאמינים באמונה שלמה שלילדנו יש נשמה גדולה, אז אין ספק שהוא יגיע לנקודה האמיתית הזו באישיותו בעצמו.

אם הוא מבין שעליו להתפלל ורק קשה לו לקום (כי הוא עצלן, כי הוא הלך לישון מאוחר בלילה וכדו'), אז הוא הבין את מה שאת אומרת לו כבר בפעם הראשונה. לא צריך כל בוקר להזכיר לו את הדבר.

אם הוא לא מחובר לעולם התפילה בשלב זה של חייו, הקימה נגד רצונו לא תעורר את עולמו הרוחני להתחבר לתפילה, אלא תעשה את הפעולה ההפוכה.

בשלב הזה של חיי הילד שלנו, בו הוא מתחיל לקחת אחריות על חייו, וגם נופל וקם, נופל וקם יותר משבע פעמים, אחד הדברים החשובים שפועלים נפלאות ונצורות, הוא תפילתה של אמא. (ולא לשכוח לא לומר לו מלה על זה שאת מתפללת עליו, זה עלול להרגיז אותו יותר מכל).

ב. לגבי עצם העובדה שהילד לא קם וישן עד שעה מאוחרת. בעיה זו אינה רק שלו, אלא של נערים ונערות רבים בגיל ההתבגרות, ולכך קיימות מספר סיבות. מצד שני, יש לעמוד על הסיבות הגורמות לתופעה זו אצל כל ילד לגופו, למרות שזו תופעה אופיינית בדור הזה.

הסיבה הטבעית הראשונה שאינה תלויה בילד (למרות שהבעיות עם הילד לא מתחילות בנקודה הזו), היא העובדה שתהליך הגדילה והצמיחה מתרחש בעיקר בשעות השינה בלילה. והדבר גורם לעייפות.

הסיבה הטבעית השנייה היא, שאם הוא הולך לישון בשעות הקטנות של הלילה, מכיוון שהיה עם חברים, או שצפה בטלוויזיה, או שגלש באינטרנט, לא סביר שמי שהולך לישון באופן קבוע בין 02:00 ל 04:00 יהיה מסוגל לקום בבוקר למחרת כאחד האדם. לכן הבעיה איננה מתי הוא קם, אלא מתי הוא הולך לישון. לכן המאבק להעיר אותו בבוקר מתרחש במקום ובזמן הלא מתאימים בעליל.

הסיבה המעשית – אם יש טיול, או עבודה או כל משימה שהבחור או הבחורה התחייבו אליה או חפצים ביקרם, אנו רואים שברגע אחד הם הופכים להיות קלים כנשרים ועזים כנמרים, והם מזנקים ממיטותיהם לעשות רצון עצמם במהירויות מפליאות.

מכאן אנו למדים, שאם אין להם מטרה שלשמה הם צריכים לקום, הם מעדיפים לישון. לכן במקרים כאלה אין סיבה להעיר אותם רק מכיוון שאנו ההורים חושבים שזו הפקרות לישון עד שעות כל כך מאוחרות. חשוב להשאיר את המאבקים לדברים העקרוניים באמת.

הסיבה המשפחתית. כאן באמת ישנה נקודה עקרונית. כאשר מוטל על הבחור או הבחורה לבצע מטלה בבית (למשל, לשטוף חלק מהבית לקראת שבת), כאן כבר יש מקום לדו-שיח מעמיק יותר. זה דבר שקשור לעולם המידות של הילד ולאחריות שהוא מחויב בה כלפי האנשים שהוא חי איתם. צריך להיות ברור גם לנו וגם לילד, שבמקום הזה, בו הוא לא לוקח חלק במחויבות המשפחתית, הוא לא בסדר. אין ילד שאינו מבין את הנקודה הזאת. יש ילדים שהיצר הרע שלהם מסיט אותם מן האמת. לכן צריך לדבר איתם על הדבר, ונדרשת סבלנות לפרק הזמן בו הילד יעכל את הדברים וגם יבצע אותם הלכה למעשה.

אנחנו ההורים צריכים להבין שתהליך רכישת העצמאות האישית של ילדנו, בזמן שהוא מתחיל לעצב בעצמו את מגמת חייו, הוא תהליך שיוצר חיכוך בלתי נמנע בין הסמכות שלנו כהורים לבין העצמאות של ילדנו. להצלחתו של התהליך הזה צריך סבלנות וסובלנות, עצבים של ברזל, עין טובה ואמון מלא שילדנו, בסופו של תהליך, יהיה טוב וישר עם אלוקים ואדם.

הרב זאב שרון, ראש המכינה הקדם צבאית 'ארזי הלבנון'  בשילה

גיל 15 הנורא – על תופעת ההתנגדות וההתבגרות

להיות מתבגר זה דבר לא פשוט. עצמו את העיניים ונסו להיזכר בגיל ההתבגרות שלכם – המרידות, מצבי הרוח המשתנים, המאבק על המעמד החברתי, החיפוש העצמי, תפיסת העולם האידיאליסטית… האם שאלתם את עצמכם למה זה צריך להיות כך? איך יכול להיות שמילד משתף פעולה (הכל באופן יחסי כמובן), אוהב את משפחתו ואת חבריו, ירא שמים וסר מרע – ילדכם, שגדל על ברכי "כבד את אביך ואת אמך", החל מביע את התנגדותו הנחרצת לדעותיכם ומסרב לקבל מרות? כיצד הילד שפחד מהחושך, מבלה עתה בגינה הציבורית עד שעות מאוחרות ומסרב לשתף אתכם עם מי ומה עשה שם? כיצד הילד שכה חרדתם למצבו החברתי מתחבר לטיפוסים "מפוקפקים"?

הורים רבים מתארים מצב בו הבית הפך למקום עמוס קונפליקטים. הורים מתארים תחושה של אבדן דרך בה עניינים פעוטים הופכים לריב מתמשך, בה כל טריגר קטן פותח מלחמה.

למה הוא מתנהג כך?

 

לתחושות ההורים ישנן רגליים במציאות.  לעיתים קרובות המתבגר בוחר בהתנהגויות שמאיימות על החלקים הרגישים ביותר של ההורה. כך למשל אם המקפידה על צניעות עשויה למצוא את בתה המתבגרת מתלבשת באופן פרובוקטיבי, אב המקפיד על ביטול תורה עשוי לגלות את בנו בין שוכני הברזלים והגינות הציבוריות וכדו'.

חשוב להבין כי הילד לא בוחר את ההתנהגויות הללו באופן מקרי. בגיל ההתבגרות הילד מפתח את העצמיות שלו, את ה"אני". הדרך העיקרית לפתח את הזהות העצמית ואת הכוח הפנימי הנה ע"י התנגדות. הידיעה כי התפתחות דורשת התנגדות אינה חדשה. מעולם הפיסיולוגיה ידוע כי על מנת ששריר יתפתח הוא זקוק לכוח מנוגד לו.  בדרך זו הוא נעשה עבה ומסוגל לעמוד בעומסים כבדים יותר. כך גם הילד, על מנת שיוכל לפתח עמוד שידרה שיעזור לו להתמודד עם עומסי החיים עליו לגלות את זהותו, את עצמיותו ואחת הדרכים המשמעותיות לעשות זאת הנה ע"י התנגדות ובדיקת גבולות. ההתנגדות לאנשים הכי קרובים שההזדהות עמם הנה העצמתית ביותר מאיימת על המתבגר באיבוד זהותו שלו ומשם כך מעוררת עוצמות של מרד.

ישנן דרכים רבות לגילוי ה"אני" – הורה יכול למצוא את בנו מרבה בלימוד תורה, מרבה בהתנדבויות ועבודה למען הזולת, אוחז בתפיסה דתית הדוגלת ביתר צניעות והקפדה על קלה כבחמורה (לעיתים מזומנות ההורה חש זאת כמעין ביקורת סמויה על הנהוג בביתו…), אוחז באידיאולוגיה פוליטית קיצונית ועוד היד נטויה. לעיתים הדרך בה יבחר המתבגר לגלות את עצמו ולבחון את אישיותו הנה חיובית (לימוד תורה, עזרה לזולת), לעיתים עשויה להזיק (אידיאולוגיה קיצונית), ולעיתים הרסנית (גלישה לא מבוקרת באינטרנט, סמים , אלכוהול וכדו').

המעניין הוא שעל אף כי חלק מהתנהגויות אלו נתפסות כנורמטיביות וחיוביות וחלקן כשליליות והרסניות, המנגנון הנפשי המצוי בבסיס שינוי זה בהתנהגות המתבגר הינו אחד – חיפוש עצמי ובניית זהות נפרדת.

ההתפתחות הבריאה וההתפתחות הפתולוגית

 

תחילה נתייחס למנגנון נפשי זה באופן כללי:

מבחינה התפתחותית האדם עובר שני גלים של ניסיון לבנות את עצמאותו. הגל המאוחר (שבו עסקינן) הנו גיל ההתבגרות. הגל המוקדם  של ניסיונות לבניית העצמאות של הילד,  הינו בסביבות גיל  שנתיים.  בגיל זה הפעוט מגלה רצון לעשות דברים בעצמו, להתנתק מהמסגרת המגוננת של הוריו ולהתנסות במגוון גירויים: אכילה עצמאית, ניסיונות להתלבש באופן עצמאי, רצון להיגמל וכדו'. תהליך זה הנו כה טבעי ומוכר עד כי בשפה העממית נשמע לעיתים רבות על "גיל שנתיים הנורא" – גיל שבו עימותים עם הילד הנם דבר שכיח – שבו ההורה לומד באיזה אופן ובאיזו מידה יש להעניק לילד הקטן את עצמאותו ולהכיר את כוחו. איני מכירה הורה אשר לא ירצה שילדו לא יאכל באופן עצמאי, לא יתלבש באופן עצמאי, יזדקק לחיתול עד גיל מאוחר… הדרך הבריאה להתפתחות הנה לאפשר צמיחה זו של הילד. המחיר של אפשור זה הוא חווית פרידה אותה חווה ההורה בכך שהתינוק הקטן הופך לאדם נפרד (גם אם עדיין לא באופן מושלם..) .

באותה המידה שבה אנו תופסים את התפתחותו של הילד וניסיונותיו המגושמים לעצמאות בגיל שנתיים – עלינו לתפוס את ניסיונותיו (המגושמים לא פחות) של ילדנו המתבגר. בדומה לפעוט בן שנתיים, מנסה המתבגר לבנות את עצמאותו. מדובר בתהליך בריא ונורמאלי אשר התנגדות להורה הנה חלק נורמטיבי וחיוני בתוכו. בהתפתחות הטבעית, הכוללת התנגדות סבירה (מעט חוצפה, הדגשת הייחודי בי, הקצנה בפעילויות חיוביות) אשר איננה כוללת התנהגויות מסוכנות (סמים, שוטטות, אלכוהול, פורנוגרפיה וכו'). הניסיון לגלות יד נוקשה מדי או לגלות רפיון ויד רכה ומוותרת באופן גורף עלול לגרום לאחת משתי התגובות:

  1. כניעה נפשית – הילד שניסה להתבגר וליצור לעצמו נתיב עצמאי, נכנע ללחצי ההורים.  המחיר לכניעה זו הוא בעיקר נפשי אך עלול להשפיע גם על עתיד הילד (קושי בבניית עצמאות, במציאת בן/בת זוג וכדו').
  2. מרד מועצם הכולל גלישה להתנהגויות מסוכנות וניסיון בלתי פוסק לשבור את הגבולות.

ההבנה כי התנגדות על כל צורותיה השליליות והחיוביות (נוער גבעות, הקצנה דתית, לבוש פרובוקטיבי, חוצפה, קלות ראש, התנתקות, מרדנות וכדו') הנה חלק מתהליך טבעי ובריא המפתח בקרב הילד את שרירי ה"אני", אינה פשוטה. בייחוד כהורים למתבגרים אשר בוחרים בהתנהגויות מסוכנות (סמים, אלימות, אלכוהול וכדו') על מנת לבטא את הייחודי שבהם, בתור הורים שסופגים עלבונות, מרדנות וחוסר הסכמה ומלאים בדאגה לגבי עתידו הרוחני, החברתי או הלימודי של הילד המתבגר – תחושות של איבוד שליטה וחוסר אונים הנה שגרתית. ההבנה כי מדובר בחלק מתהליך בריא וטבעי לא פשוטה למי שניצב בחזית ומתעמת שחרית וערבית עם ילדו. יחד עם זאת הידיעה כי מדובר בתהליך טבעי שמטרתו גילוי העצמי ואולי אף גילוי העוצמה המשפחתית ודאגת ההורה, עשויה לתת מעט פרופורציות ומסגרת התייחסות נשלטת ותומכת במאבק בהתנהגותו השלילית של הילד.

אז איך להתמודד עם זה?

 

לדעתי, על ההורה לחתור ליצירת מסגרת התייחסות נשלטת בהתמודדות עם ילדו המתבגר. על ההורה לנסות להימנע להגיב מה"בטן" ולנסות לשאול את עצמו טרם תגובה – מה מקור התנגדותי להתנהגות הילד? האם מדובר בדרך מסוכנת שבה הילד בוחר? האם מדובר בהגנת יתר? בדאגת יתר? האם יש כאן אמירה של עצמאות המאיימת עלי? האם יש כאן קריאת תגר על דרכי החינוכית והדבר פוגע בי? האם אני מגיב ממקום של פגיעה או ממקום המנסה לראות מה טוב לילדי בנקודת זמן זו? האם אני מנסה למנוע מילדי להיכשל וליפול? ללמוד מניסיונו או מניסיוני?

הורים רבים הנוטים למצוא עצמם נסחפים למערבולת ללא שליטה – יגלו כי התשובות לשאלות אלו אינן פשוטות. אלו שאלות של חשבון נפש אישי בהתמודדות מול הילד – של "אשמנו" ולא "אשמת"….

יצירה של מסגרת נשלטת שבה התגובות נובעות יותר מה"שכל" ופחות מה"רגש", שבה תגובה של הורה נובעת לאחר שעברה את מסכת השאלות הנוקבות הנ"ל – תאפשר להורה להגיב בצורה מזוקקת יותר המכבדת את זכותו הטבעית והבריאה של הילד להתנגדות, מבינה כי מדובר בתהליך בריא ונורמטיבי ובמקביל שומרת על הילד בכך שתעמוד באופן נחרץ כנגד מעשים הרסניים ומסוכנים.

במאמר הבא נתמקד דווקא באותם מתבגרים אשר דרך ההתפתחות הנפשית שלהם, עוברת בבחירה בהתנהגויות הרסניות המהוות סכנה (הן רוחנית והן גופנית).

מאמר המשך: שלושת הסלים

יעל שפר, פסיכולוגית בתכנית "אילנות" לטיפול בילדים עם בעיות התנהגות בבת-ים