עבור בני נוער רבים, מהווה הכותרת בה פתחנו ("הכל אני יכול בחופש הגדול") הצהרת כוונות ותקווה גדולה מצד אחד, ומקור למתח בלתי
פוסק עם הוריהם, מאידך. מתח סביב שאלת הגבולות בחופש, גבולות פיסיים של המקומות והדרכים אליהם מותר להגיע, וגבולות רוחניים של תוכן מעשיהם ומשמעותם.
במחשבה ראשונה, המתח הוא בלתי נמנע. הרי עצם החיפוש אחר חוויות והרפתקאות, מחייב להגיע כל פעם למקומות חדשים (בכל המובנים…). מה שאתמול שימש כהרפתקה וחוויה, היום משעמם ומשמש בסיס יציאה להתנסות הבאה.
זאת ועוד. הרחוב טומן בחובו התנסויות אחרות לגמרי מאשר לפני מספר שנים. מי שהרשה לילדיו לשוטט ולהסתובב בחופשיות בשנים עברו, אינו יכול לאפשר זאת היום באותה תמימות ובאותו בטחון- ולאו דווקא בגלל חששות ובעיות בתחום הביטחון הפיסי.
במחשבה שניה, יתכן ויש גם דרך אחרת. דרך המסוגלת להפוך את הקיץ לאתגר חיובי ולהזדמנות חינוכית מבורכת.
אמנם, אין פתרונות קסם, וכל משפחה צריכה לברור את הדרך הראויה לה. אך יש בכל זאת מקום לנסות ולהציע מספר עקרונות חינוכיים אשר עשויים לסייע לנו לעלות על הדרך הנכונה. רוב הדברים ידועים, ועיקר הערך בכתיבתם כעת הוא בריכוזם ובסידורם. נשתדל להימנע מכתיבת תיאוריות גבוהות או רעיונות רוחניים נשגבים, (אשר חשיבותם אינה מוטלת בספק ואחרים משקיעים רבות בבירורם) ונתמקד במודע ביסודות קונקרטיים ומוגדרים:
א. חושבים חינוך:
יש צורך לשבת ולהגדיר לעצמנו (ראשית, על ידי ההורים בעצמם), את האתגרים ואת הציפיות שיש לנו מילדינו ומעצמנו בקיץ. היכן נציב גבולות, אך בעיקר היכן ננסה ליצור יוזמות. היכן נכוון למסגרת קיימת, אך בעיקר היכן נפעל ליצור מסגרות פעילות חדשות, המתאימות לילדינו ולצורכיהם.
ב. שותפים בחינוך:
יש מקום לשבת, בהרכב משפחתי, ולהחליף דעות ורעיונות בדבר הציפיות המשותפות של כולנו מהקיץ. מה כל אחד מצפה מהשני ובעיקר, מה הם ציפיותיו מעצמו.
ג. מתכננים חינוך:
השאלה הראשונה שצריכה להתברר עם הצעיר, היא: "מה אתה רוצה לעשות החופש". שאלה פשוטה אך חשובה, המקרינה לשנינו שמטרתי אינה רק להגביל ולאסור, אלא ראשית לכל ברצוני להתעניין ברצונותיו ובשאיפותיו. השאלה השניה, לאחר הכרת ציפיותיו, היא שאלת הזמן. "מתי אתה רוצה לעשות זאת, באיזה ימים ובאיזה שעות"? לכאורה, חיוניות השאלה ידועה לכולנו ומיותרת להגדרה כעת. אך חשיבותה העיקרית טמונה בערכים המקופלים בה. יש להקרין בהתמדה את הצורך בטיפוח עקרונות כגון תכנון זמן וניצולו, אחריות על מעשיך, עשייה מתוך בחירה ועוד. ערכי יסוד אלו צריכים להיות מטופטפים בעקביות, בין השאר, על ידי הרצון לסייע ולעודד את הצעיר לקבוע ולתכנן את זמניו ומעשיו. במילים אחרות, לא נסתפק בעצם השאלות הטכניות בהן נבקש ממנו לתכנן את זמנו, אלא נעשה זאת תוך חיזוק עקבי ומודע של עקרונות חשובים, כגון: אחריות אישית, עקביות והתמדה ועוד. את השיחה הבסיסית ואת השאלה הראשונית של תוכניות הצעיר בקיץ, ניתן וכדאי להציג גם בפני גילאים צעירים מאוד (אפילו גן חובה). זאת במטרה לטפטף את המסרים החינוכיים, כבר בגיל הזה, של הצורך לחשוב על מעשַי ולתכננם מתוך בחירה.
ד. מחנכים לגובה:
רק לאחר שלב ההתעניינות בתוכניותיו שלו, ההזדהות עם שאיפותיו הבסיסיות והסיוע במימושן תוך הפיכתן למנוף לחיזוק ערכי יסוד, נעבור גם לניסיון לטפח ולחזק שאיפות אחרות. שאיפות אשר לא כל צעיר זוכר לקבוע בעצמו. כוונתנו לשאיפות רוחניות וערכיות, ולצורך לנצל את הזמן להמשך בניין עצמו ואישיותו. הבנייה האישית יכולה להיעשות על ידי לימוד, על ידי התנדבות ועשייה למען יעדים חיוניים ובדרכים רבות נוספות. המסר הבסיסי שרצוי להקרין הוא של הכרה בעובדה שבשנת הלימודים הרגילה בית הספר היה אחראי על תחומי לימודך, וכעת אתה אחראי לכך בעצמך. עלינו להקרין כאן אמונה ובטחון בנער\ה, ובכך שיש ביכולתו להמשיך ולבנות את עצמו, גם מיוזמתו. הקיץ צריך להיתפס כאתגר, בו ביכולתו לנצל את הזמן להמשך בניין וצמיחה, בעיקר בתחומים המתאימים לו והמעניינים אותו. במילים אחרות, בשלב הראשון עסקנו בתחומים יום יומיים המעסיקים את הצעיר, ולמרות הרצון לתעל את הדברים לכוון חיובי, זהו שלב שרבים יכנוהו כשיחה 'בגובה העיניים'. אך בשלב השני, לאחר ההתעניינות בשאיפותיו המיידיות, ננסה להטות את המבט מ 'גובה העיניים' למצב בו נפנה יחד, את 'העיניים לגובה'. יחדיו נחשוב על תחומי עניין ערכיים בהם יבחר הצעיר (מרצונו!) להשקיע ולהתקדם בתקופת החופש.
ה. מחנכים בעמל:
במקביל לשיחות הכנה לחופש ושיחות חיזוק תוך כדי, צריך להבין את הסכנות שבבטלה ובשעמום. עידוד הצעירים למצוא עבודה ואף סיוע בכך, עוזר לנער\ה להיכנס למסגרת קבועה ומחייבת, על כל הרווחים החינוכיים הגלומים בכך. אספר כקוריוז, שביישוב מסוים ניסו ההורים לסייע לבנם למצוא מקום עבודה, אך כל המקומות בהם בדקו (החל מהמכולת השכונתית ועד לקבלן בניין באזור) מסרו להם שאין צורך או תקציב לעובד. הורים אלו הגיעו למסקנה שהסכנות שבבטלה הן כה גדולות, ושהרווח החינוכי מעבודה היא כה משמעותית, ששווה להם לשלם למעסיק על מנת שבנם יעבוד אצלו והוא 'ישלם' לו. אם אינני טועה, בסופו של קיץ הם עשו חשבון שהכסף שהם העבירו לנער (באמצעות המעסיק ובתמורה לעבודה) הוא פחות מהסכומים שהיו נשפכים אילו הנער היה מבקש כל הזמן דמי כיס על מנת לצאת עם הח'ברה! זאת ועוד, הסתבר שמהכסף שהוא הרוויח בזיעת אפו הוא בחר לחסוך הרבה יותר מאשר חסך, עת ניתנו לו הכספים כדמי כיס מהוריו. לשמחתי, הבינו ההורים שהרעיון היפה עלול ליצור מצב בו הם בעצם מרמים את בנם. בסוף, הם סיפרו לו על הרעיון הכללי ונמנעו מליפול לפח זה.
ו. מחנכים את עצמנו:
לא רק הילדים צריכים להתארגן ולתכנן את זמנם בקיץ. כדאי שגם ההורים יעשו כן. אין די בטיול משפחתי חד פעמי בסוף החופש. לילדים יש הרבה זמן פנוי וההורים צריכים לראות איך להתארגן (לא רק בימי חופש רשמיים שלהם), על מנת להקדיש יותר זמן לחוויות משפחתיות. משום מה, נוצר לרבים דימוי, שחוויה משפחתית מחייבת נסיעה מחוץ לבית והשקעה כספית משמעותית באטרקציה זו או אחרת. מסתבר, שישנן משפחות ה"מצליחות" לבלות יחד ערבים שלמים בבית, מבלי להיפגש. אחד מחובר לעולם החיצון בעזרת האינטרנט, וכשהוא גומר, אחר שקוע בתוכנית טלוויזיה. שלישי מרוכז בקריאת ספר, אך כשהוא גומר, אמו שקועה בשיחת טלפון חשובה. סופו של דבר, בשביל לאפשר למשפחה להיפגש בצורה משמעותית, ראוי מעת לעת להתנתק ממשעבדים שונים. ניתן למשל לייעד ערב קבוע בשבוע למפגש משפחתי. ערב בו במשך שעתיים מנתקים מכשירים ונמצאים יחד. אין אינטרנט או מחשב ואין טלפון. אין טלוויזיה ואין סרטים. פשוט נמצאים יחד, כמשפחה. ניתן לשוחח או לשחק, לקרוא יחד ספר או לטייל בשכונה. הקיץ הוא אתגר שיכול לסייע לכולנו, בעיקר בטיפוח תחומים חשובים, שלפעמים נדחקים הצידה במרוץ היומיומי הרגיל.
ז. מחנכים בעצמנו:
מאמצים רבים נעשים על ידי גופים רשמיים, לארגן פעילויות קיץ מהנות ומועילות לילדנו. המועצה או העירייה, המתנ"ס או תנועת הנוער, מארגנים פעילויות כמיטב יכולתם. אך למרות כל הקייטנות והמחנות, החוגים והפעילויות, עדיין נותר זמן פנוי רב (מידי) לרשות הילדים. מי אמר שצריך להסתפק בפעילויות הממוסדות? הורים יכולים להתארגן, ולהוסיף פעילויות נוספות. למשל, במקום שיש קייטנה הפועלת רק חמישה ימים בשבוע, ראוי לא להשאיר את כל ימי השישי בבטלה (חוץ מעזרה בבית לקראת שבת…). לגילאים צעירים ניתן לארגן תורנות של הורים אשר יקיימו בשעה קבועה "קבלת שבת", כל פעם בבית אחר. לגילאים בוגרים יותר יכולים הורים לארגן כל שבוע בשעה קבועה מפגש אשר חלקו עיוני וחלקו משחק ספורט. עצם העובדה שהילדים ישתתפו בכל יום שישי בפעילות קבועה, אפילו של שעתיים, עשויה להכניס את היום כולו לאווירה של סדר ומסגרת, ולמנוע אווירת הפקרות של העדר גבולות. יוזמות ההורים אינן חייבות להיות דווקא בימי שישי. ישנם הורים שייסדו פעילות מיוחדת בערב מסוים באמצע השבוע. אחרים ייסדו בית מדרש של אבות ובנים בשעות אחר הצהרים של שבתות הקיץ הארוכות וכן הלאה.
במקום סיום:
המסקנה המרכזית העולה מדברינו הוא הצורך לשוחח עם הצעירים, לא רק שיחה חד פעמית בתחילת החופש, אלא שוב ושוב לכל אורכו. לא לנדנד (לפחות להשתדל…) אלא לחשוב יחד על הזמן שחולף ועל שאיפותינו. הקיץ הוא אתגר והוא דורש הרבה מאמצים ומחשבה על מנת להצליח למלאו בצורה בריאה וחיובית.
למסקנה זו ניתן לגשת בשתי צורות. אפשרות ראשונה היא מתוך נקודת מוצא של פחד. פחד מפני מה שילד עלול לעשות ופחד מפני אי יכולתנו לקבוע עבורו גבולות ראויים. פחד שיוקרן לו גם בתוכן שיחותנו. "תיזהר מלהסתובב שם" ו"תיזהר מלהיפגש עם ההם". "תיזהר מהטיול הזה, הוא מסוכן", ו"תיזהר מלצפות בתוכנית ההיא". המסר הבסיסי הוא של פחד וחוסר ביטחון בילד ובכוחותיו. הגישה השניה היא הפוכה במהותה. היא גורסת שיש לשדר אמון ובטחון. בטחון בכוחותיו ובתבונתו, ואמון ביכולתנו להצליח כהורים. אמון ביכולתו לבחור נכון את חבריו ועיסוקיו, ובטחון ביכולתו לשמור על עצמו גם מחוץ לבית.
בל נטעה לרגע. אמון אינו אמור להוביל להפקרות. הוא משמש נקודת מוצא אשר בעקבותיו ניתן לדון על הגבולות ואף להציבם, אך לאור צלילי מנגינה אחרת, מרוממת ומחזקת. הרי אין ברצוננו חלילה לטפח ילדים מפוחדים, אלא בעלי בטחון עצמי, עם עמוד שידרה יהודי וערכי, המסייע להם לבחור בבטחה את דרכם.
הקיץ אינו חייב להיות תקופה של סכנות. ביכולתנו להפוך אותו לתקופה של בניין. בניין של כוחות ובניין של האישיות. בניין של הנער ובניין של המשפחה.
והארה אחרונה:
כל שנכתב עד כה, יכול לכאורה להיכתב בכל עיתון, לאו דווקא של ציבור דתי או אפילו יהודי. כיצד ניתן להאיר, בתוך המשפחה והקהילה, את כל הנאמר עד כה מתוך ולאור עולמנו הדתי והאמוני? אלו ערכים ופעילויות נוספות נרצה לטפח, בכדי להדגיש את הפן המיוחד של דרכינו הציונית דתית? כיצד נחזק בקיץ את התפילה ואת קיום המצוות, את יראת השמים ואת יסודות האמונה? כיצד נטפח את הקשר לארץ ואיך נעמיק את הרגישות לשכבות מצוקה או את עצם השאיפה לחיזוק האחדות בין חלקי האומה? לעניות דעתי, שאלות אלו צריכות להעסיק אותנו תדיר. לאורך השנה כולה אך במיוחד בימי החופשה. מתוכן ולאורן, נשכיל בעזרת ה' להציב את חיזוק החינוך לאמונה, בדרכינו הציונית-דתית המיוחדת, כקרן אור אשר תאיר ותרומם את כל מעשינו. בימי הקיץ -ומתוכם, לאורך השנה כולה!
קיץ טוב וממצה
יונה גודמן
פדואל, השומרון
הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל
