תגית: חינוך ושיטות חינוך

הורות והתבגרות: כפייה וקבלה מרצון

להאזנה להקלטת התוכנית:


הרב אלישע וישליצקי
הרב אלישע וישליצקי ז"ל, ראש ארגון "קרן הקהילות" להעצמת גרעינים תורניים ברחבי הארץ 
לפינת הרב גודמן: הצבת גבולות לנוער מתוך אימון בכוחות הילד

תפקיד המחנך מול אתגרי החינוך שמציב הנוער

חנוך לנער על פי דרכו

 

הדרכתו של שלמה המלך: " חנוך לנער על פי דרכו "1, היא ההדרכה היסודית ביותר בחינוך. דרכו של כל ילד היא מיוחדת, נשמתו של כל אדם היא ייחודית, ולכן לכל אדם מישראל יש אות משלו בתורה2. מתוך כך אנו מבינים, שלכל אדם יש תפקיד שונה. כל אחד צריך להוציא אל הפועל "תיקון" מסויים בעולם, ומבריאת אדם הראשון עד הרגע שבו נולד אותו אדם לא היה מי שיעשה את העבודה והתיקון, שהוא ורק הוא יכול לעשות.

רעיון זה מבואר היטב ובהרחבה בדברי הרב קוק זצ"ל:

א-להי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי. לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהי' צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי, אבל כיון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן3.

כך צריך האדם לראות את עצמו ואת זולתו, את אשתו וילדיו, וכל אדם באשר הוא. אם נבין שכל אדם הוא גילוי נוסף של צלם הא-להים האין סופי, נוכל לגשת לכל אחד עם הרבה כבוד והערכה על חלקו המיוחד בתורה, על תפקידו בעולמו של הקב"ה.

רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל מגדיר ייחודיות זו בצורה מעניינת:

אבל באמת כל אחד מישראל הוא מדוגל בדבר אחד על כל ישראל, ובדבר זה הוא בחי' מלך על כל ישראל … וכל אחד יש לו דבר אחד, שבזה הוא נכתר בכתר על כל ישראל4.

וכאן חוזרת השאלה ביחס אלינו כמחנכים: האם אנו מסוגלים להתבונן בבננו או בבתנו ולחשוב שהם בבחינה מסויימת "מלך על כל ישראל"? בנקודה זו עולה האחריות של ההורים והמחנכים בפיתוח האמונה והביטחון בקרב ילדיהם, שהם אכן משהו מיוחד5. תהליך זה צריך לבוא מתוך הרבה רגישות, הקשבה והתבוננות פנימית בנפשו של המתבגר. עלינו לראות, לחפש, ולמצוא תכונה או כשרון ייחודיים המצויים בנער, ומתוך כך להעניק לו בסיס לעבודה. בהמשך הדברים ננסה להציע כיוונים למציאת ייחודיות זו.

תפקידו של המחנך

 

המחנך צריך להיות מגלה ולא ממציא. ההבדל בין השנים פשוט: הממציא עוסק בתהליך של "יש מאין", הוא יוצר מאפס מציאות חדשה שיכולה להיות משוכללת. ה"מגלה", לעומתו, מחפש מציאות קיימת, שעדיין איננה ברורה וגלויה לעין.

עניין זה למדנו מתוך הקדמתו של האדמו"ר מפיאסצנה ל"חובת התלמידים", וזו לשונו:

אבל שלמה המלך לא את תכלית החינוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל "גם כי יזקין לא יסור ממנה", רק גם את האופן והאמצעי איך לבוא אליו ביאר לנו במלים "חנוך לנער ע"פ דרכו", שזה הוא העיקר… 6.

אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה להמרום וקדוש, וכלו אף כחי גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקקו, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על-ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכיותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה ולהצמיחה ולגדלה…7

ובכן, בראשית דרכנו צריכה לעמוד לפנינו ההכרה, בדבר הצורך שלנו להאמין ביכולת ובייחודיות של ילדינו. על בסיס זה נוכל להתחיל בעבודת הגילוי. לאחר מכן, עלינו לקרוא על עצמנו את הפסוק "כי האדם עץ השדה" 8, וכמו בטיפול בגידולים חקלאים, אנו רק נותנים לזרע את האמצעים שיהוו הבסיס להתפתחותו, דואגים לכך שיקבל את כמות השמש והמים שהוא צריך, והצמיחה נעשית מאליה, מתוך סבלנות ומתינות. אנו נמשיך לדאוג להסיר מכשולים העלולים למנוע התפתחות בריאה ואיתנה, אבל מתוך התבוננות מהצד.

ראיית המחנך כ"גנן", מחייבת את ההורים והמחנכים לפתח בנפשם אהבה וסבלנות, כדי להצליח להכיל את כל מה שעובר על הילדים בגיל ההתבגרות. מכאן נובעת החשיבות הרבה לנתינת האמון בילדים ובתהליך הגדילה שלהם. נתינת אמון יוצרת צמיחה טבעית, לפי קצב הגדילה של האדם העומד לפנינו. כשם שבמשל הצמח אנו מבינים היטב שזירוז הצמיחה שלו איננו תהליך טבעי, כשם שאנו מבינים שזירוז תהליך הגידול הגופני של הילד איננו בריא, כך גם ביחס לגידול נפשו – לא ניתן לזרז תהליכים ואין קיצורי דרך, "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" 9.

הצמיחה הטבעית הזו באה לידי ביטוי בעבודה הדרגתית ועקבית מתוך סבלנות רבה. הסבלנות היא היכולת לקבל את הזולת ולהכיל את השונה. כאשר אנו רוצים ללמוד לקבל את ילדינו, עלינו לתת להם מקום אמיתי בתוכנו. נתינת מקום דורשת "התבטלות", מתוך הכרה בכך ש"אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" 10, וממילא יש לנו מה ללמוד ולקבל גם מילדינו, בכל מצב רוחני בו הם נמצאים.

עלינו להזכיר לעצמנו, שכל צורת התנהגות, כל שינוי בלבוש או סגנון דיבור חריג – זוהי צורת ביטוי, זוהי שפה לא מילולית של החניך. ייתכן שנער או נערה מתחילים לעשן מתוך לחץ חברתי, סקרנות, או רצון להיראות גדולים, אך מעבר לכל הסיבות הם רוצים בזה לומר לנו משהו, הם מבטאים מהלך בנפשם, מבלי יכולת לבטא זאת במילים. להורים יש צד מכריע באופן בו הם יתייחסו לתופעות הללו. מסתבר, שבדרך כלל הצעירים מרגישים שהוריהם לא מבינים אותם. בכך, במקום לפתוח ולפתח בחניך את הכוחות החבויים בנשמתו, אנו חוסמים וסוגרים אותו. נתינת אמון בילד עוזרת לו לגלות בתוכו את כוחותיו, לעומת זאת – גישה של דאגנות יתר וחוסר נתינת מקום מחלישה וחוסמת את ההתפתחות הטבעית של ילדינו.

חיזוק האהבה

 

בספר פאר לישרים11 מובא:

"שהיה אדם כשר אחד שיצא בנו לתרבות רעה ולכפירה ר"ל, וצווה הבעש"ט לאביו שיאהב אותו ביותר ומחמת זה יצא מהכפירה". דבר עמוק אמר הבעש"ט לאותו אדם: אם בנך יצא לתרבות רעה, הרי שיש כאן חסרון לא רק בילד, אלא גם במי שהיה אמור להעביר לו השפעה רוחנית איתנה ויציבה.

הפתרון אותו הציע הבעש"ט הוא: "תאהב אותו ביותר", תשפיע עליו כוחות של אהבה, "ומחמת זה יצא מהכפירה". הבעש"ט לא הציע לאבא ללמוד עם הבן כוזרי או מהר"ל, הוא איננו פונה לטפל בצד השכלי של הכפירה, אלא מצווה על האב לאהוב את הבן ביותר, לעורר בו את הקשר ברמה הרגשית, מתוך הנחה שכך יתעורר גם משהו בנפש הבן, וממילא הוא יצא מן הכפירה.

כיצד ניתן לחזק את האהבה?

שאלה ידועה שואלים המפרשים על הנאמר בתורה "ואהבת את ה' א-להיך" 12: כיצד ניתן לצוות על אהבה? או שהציווי מיותר כי ישנה אהבה, או שהציווי לא יועיל כי אין אהבה. הרמב"ם בספר המצוות 13. מגדיר את החיוב כך: "שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזאת היא האהבה המחוייבת". בספר "דרך מצוותיך" לאדמו"ר ה"צמח צדק", מוסברת המצוה בצורה ברורה יותר – הציווי הוא על ההתבוננות, ומתוך ההתבוננות נגיע בהכרח לאהבת ה' 14.

הדברים מתבססים על הבנה עמוקה בנפש האדם, לפיה המוח שליט על הלב בתולדתו. וכך מתאר בעל התניא את מבנה הנפש:

"… וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים: שכל ומידות. השכל כולל חכמה, בינה ודעת. והמידות הן אהבת ה', ופחדו ויראתו, ולפארו וכו'. וחב"ד נקראו אמות ומקור למידות, כי המידות הן תולדות חב"ד…".15

יש בפסקה זו מעט המחזיק את המרובה, ואין כאן המקום לביאור העניין כולו. מכל מקום, התמצית היא, שבאמצעות השכל מתגלות המידות, וקיימת השפעה ברורה בין המערכת השכלית לזו הרגשית. לפיכך, אם אדם יתבונן בחבירו בעין טובה ויחשוב עליו מחשבות טובות16, תוכל להתפתח ביניהם מערכת יחסים של קרבה ואהבה, וכן אצל המשקיף לרעה תתפתח מערכת יחסים של שנאה וריחוק17.

בלשון אחרת מבטא הרב קוק את אותו הרעיון18:

"כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחבה פנימית … התעניינות מצד הטוב, שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים…".

וכאן מונח המפתח לתיקון מערכת היחסים בין ההורים וילדיהם – התבוננות בצדדים הטובים ופיתוח הצד הייחודי של הנער, תוביל לאהבה אמיתית, שתוכל להוציא את הילד מכל הסיבוכים19. מונח כאן עיקרון חשוב – פיתוח של עין טובה, ולימוד זכות על הזולת, מוליד בלבנו אהבה כלפיו. קשה יותר לעשות זאת כאשר אנו מצויים במתח סביב מערכת היחסים, אך זוהי צורת חשיבה שעלינו לאמץ לעצמנו בדרך כלל, כלפי כל אדם ועל אחת כמה וכמה כלפי הילדים שלנו: עין טובה, מחשבה טובה ומתוך כך אהבה גדולה.

מה מעכב?

 

ישנה בעייה מרכזית אחת, המעכבת את המחנך מלקבל את החניך כפי שהוא. בעייה זו קשורה לתחום המידות, ומי שנגוע בה יש לו קושי ביחס לכל הסובבים אותו, ובפרט ביחס לילדיו. אנו מדברים על מדת הגאוה. אדם הנגוע במדה מגונה זו איננו יכול להכיל את השונה, ומתוך שהוא לא מקבל את האחר מבחינה שכלית, קשה לו לקבל אותו גם מבחינה רגשית.

בכתבי החסידות מגדירים אדם שאינו יכול לקבל את האחר, כאדם בעל "מוחין דקטנות". לעומתו, ישנו אדם בעל "מוחין דגדלות", היכול להכיל בתוכו גם שני הפכים, ואף אם הוא רואה אדם שתפיסת עולמו שונה לחלוטין, יש לו מקום בשבילו. ובלשונו של בעל התניא:

"… הקטן שמוחו ושכלו קטן לא יכול לסבול שום אופן נגד רצונו ומוחו ומיד מתכעס ובוכה … אבל כל שדעתו יותר רחבה יוכל לשמוע ולקבל במוחו דבר שהוא תכלית ההיפוך ממנו, כי בהרחבת השכל יתפסו מקום אל שני דברים הפכיים ממש, כלומר אף שהדבר ההפכי מאוד נגד רצונו, לא יתפעל בלבו מחמת זה, שלא ישמע כלל לדבר הזה, אלא יסבול וישמע, ואדרבה יעמיק, כי אולי יהיה לרצון לפניו, מפני שלרוב הרחבת מוחו אין דבר ההיפוך תופס מקום אצלו כל כך…"20.

ל"מוחין דגדלות" ניתן להגיע רק לאחר עבודה על מדת הענווה. וכך הורונו חז"ל: "לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי" 21. הבחנה זו בין שמאי והלל באה לידי ביטוי גם אצל תלמידיהם, וכפי שמוסרים חז"ל, זו גם הסיבה שנקבעה בדרך כלל הלכה כדברי בית הלל: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם…"22.

נשיאת ההפכים, שבאה לידי ביטוי באמרה "אלו ואלו דברי א-להים חיים", הובילה את בית הלל להתנהג בענווה ובסבלנות גם כלפי החולקים עליהם, ומתוך שיכלו להכיל את דברי בית שמאי נקבעה הלכה כמותם. פיתוח בחינה של "מוחין דגדלות" ביחס לילדים, היא הדבר הנדרש מאתנו כמחנכים. וכך הורה לנו הלל הזקן עצמו: "הוי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"23. מקרבים את הבריות לתורה רק מתוך אהבה, שהיא היא אותה נתינת מקום לזולת בשכל וברגש.

שורש משותף לטוב ולמוטב

 

מתוך הכרה בייחודיות של כל אחד, מתוך נתינת אמון בכוח הגדילה שלו, מתוך אהבה וסבלנות, ומתוך ענווה והתבטלות, יכולים אנו לנסות גם לגשת לתיקון המעשים הרעים של החניך. התיקון יתמקד פעמים רבות בפיתוח נקודה טובה, שקשורה דווקא למקום בו נכשל החניך. הטעם לזה הוא, שישנו שורש משותף ליצר הטוב וליצר הרע, וכאשר אנו עומדים על הנקודה המרכזית בה היצר הרע פעיל, עלינו רק לנתב אותו לכיוונים טובים.

דבר זה למדנו מן המסופר במסכת יומא24: בתקופת עזרא הסופר בטלו חכמים את היצר של עבודה זרה, וכיוון שראו שהיא עת רצון היא, בקשו רחמים ונמסר בידם גם יצר עריות ורצו לבטלו, אמר להם זכריה בן עדו הנביא, שאם יהרגו אותו יכלה העולם, ואכן אסרו את יצר העריות לשלשה ימים ולא מצאו ביצה של תרנגולת בכל ארץ ישראל. לפיכך הם רק סימו את עיניו והחלישו את כוחו של היצר. משמעות הדברים היא, שאי אפשר לבטל לחלוטין את יצר העריות, כי הוא נצרך לקיום העולם.

בהקשר זה מופיע בזוהר סיפור מעניין:

רבי יצחק בר' יוסי היה בדרכו מקפוטקיא ללוד, ופגש אותו רבי יהודה. אמר לו רבי יצחק: תאמר, שחכמי המשנה התעוררו לאותו עניין, שיצר הרע ישתכח מן העולם מלבד בשעת הזיווג. אמר לו: חייך, כך נצרך יצר הרע לעולם, כגשם לעולם, שאלמלא יצר הרע לא היתה חדווה בלימוד25.

נראה מסיפורים אלו, כי היצר הרע והיצר הטוב המקביל לו, באים מאותו מקום בעולם ובנפש, והם אינם שני דברים נפרדים לחלוטין. וכך ביאר לנו הבעש"ט26:

"יש ז' מחשבות ולא יותר, וזהו ז' ימי הבניין. ובכל אחת יש ערב ובוקר – ערב לשון תערובת, שחשב מחשבה חיצונית, ובוקר לשון בקורת, שמבקר את השי"ת. ואלו הם: אהבת ה' ואהבת עברות, ויראת ה' ויראה רעה, כגון שנאה, והתפארות שמפאר השי"ת ורעה שמפאר את עצמו, וכן ניצוח והודיה ויסודות לשון התקשרות".

תלמידו, המגיד ממעזריטש27, ממשיך מהלך זה: "אם בא לאדם במחשבתו התפארות – הוא בעולם התפארת, ואם באה במחשבתו אהבה – הוא בעולם האהבה, וכן בשאר המידות". כלומר, שלפי ההתעוררות שיש בנפש האדם – גם אם היא התעוררות שלילית – יכול האדם לדעת על עצמו באיזה מצב רוחני הוא נמצא, וממילא מה עליו לתקן כעת.

ובדרך זו פירש הבעש"ט את הכתוב "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו … חסד הוא"28, ומאליה עולה השאלה מדוע נקרא מעשה זנות של אח עם אחותו "חסד", והתשובה: "הנה מי שהולך אל הערוה ר"ל, הלא היא מחמת אהבה שבו, האהבה ההיא חסד היא, המידה שבבורא ית"ש, ואתה עושה בזה רעה ומוריד את האהבה כביכול במקום מטונף"29.

זו גם כוונת הזהר בעניין "חדוות הלימוד". שהיתה נפגמת לולא היה לנו יצר הרע. שורש אהבת התורה הוא מן החסד הא-להי, ורק כאשר החסד איננו מופנה למקום הנכון, התוצאה היא אהבה פסולה, המובילה בסופו של דבר גם לגילוי עריות. אך אם יתבטל היצר הרע, פירוש הדבר שישנו פגם בהשפעה של החסד העליון, וממילא גם אהבת התורה והשמחה בה לא תתקיים.

וכאן מונח לנו פתח גדול להתמודדות ממשית עם הרע – עלינו לחשוף את שורשו, ולנתב אותו שם למקום הנכון.

סיכום

 

אסור לנו לזלזל בנפשם של ילדינו, בעומק הנשמה של כל אחת ואחד מעם ישראל טמון אוצר אדיר. אצל רבש"ע כולנו יקרים, כולנו חשובים. הילדים שהקב"ה הפקיד בידינו הם נפלאים, גם אם למראית עין הדברים נראים אחרת. הנשמה היא נקיה וטהורה, כפי שאנו אומרים בתפילה: "א-להי! נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה וכו'". כל יהודי הוא יהלום בכתר של המלך, וכך עלינו להתייחס גם לילדינו.

תפקידנו כמחנכים הוא גילוי הטוב הצפון בכל אחד, והכוונה לפיתוח הנקודה הייחודית של הילדים. עלינו לתת אמון בילדים ובכוחות הצמיחה שלהם, לא לדחוק את הקץ, אלא להמתין בסבלנות עד שהם יתפתחו בקצב שלהם. עלינו לחזק את אהבתנו לילדים, מתוך התבוננות בנקודות הטובות שבהם. פיתוח של עין טוב ולימוד זכות על הזולת, מוליד בלבנו אהבה כלפיו. המעכב הגדול לקבלת הזולת כפי שהוא, היא מדת הגאווה המגונה. לפיכך, עלינו לנסות לפתח בנפשנו "מוחין דגדלות" המאפשרים לנו להכיל גם סתירות והפכים, ובכך לקיים את הוראתו של הלל: אוהב את הבריות, ורק אחר כך מקרבן לתורה.

בתיקון המעשה יש לשים לב, שישנו שורש משותף לטוב ולרע, ומתוך עבודה ניתן לנתב ולכוון את כוחות הנפש לטוב במקום למוטב.

המאמר התפרסם באתר האינטרנט של בית המדרש להתחדשות 


הרב פנחס רובינשטיין, מלמד בישיבה התיכונית מקור חיים, מנהל חינוכי של "הזולה של חצרוני" בירושלים (מועדון נוער עבור בני נוער במצוקה)  ורב העמותה ואהבת


1. משלי כב, ו.

2. "יש שישים ריבוא אותיות לתורה" ראשי תיבות: ישראל (מגלה עמוקות אופן קפ"ו, רמ"ח), כמניין יוצאי מצרים, שהם שרשי הנשמות של עם ישראל.

3. עולת ראיה ח"ב עמ' שנ"ו.

4. פרי צדיק ח"ב עמ' 117. וכך פירש במקום אחר את מאמר חז"ל "אין לך אדם שאין לו שעה": "והיינו, שכל א' מישראל באותו שעה ובאותו עניין הוא הגדול מכל ישראל, וכן חבירו בשעה אחרת. והיינו, מפני שכל א' מישראל יש לו חלק בתורה, אות או חלק מאות, אשר בחוסר אותו האות או חלק ממנו הס"ת פסול" (פרי צדיק ח"ד עמ' 6).

5. כמובן, הדברים צריכים להישאר בפרופורציה, ואין להפריז ולהגיע למצב בו הילד יחוש שמצפים ממנו להגיע לאיזה דרגה עילאית, שבעצם אין לו שייכות אליה.

6. כאן מסביר האדמו"ר את החילוק בין חינוך לבין הרגל, וז"ל: "כי המצוה והמרגיל בלבד, אינו צריך ליתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו' עליו רק לצוות עשה כך וכך ודי לו, גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד צווי אחד, עשו כך וכך, כי לא בהתלמיד ובהבן, רק בו, בהמצוה לבד הדבר תלוי, הוא יצוה וזאת היא הכל".

7. ומסיק האדמו"ר: "וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר, ולא די להמחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי גם בהמתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך 'חנוך לנער ע"פ דרכו', על פי דרכו של כל אחד ואחד".

8. דברים כ, יט.

9. קהלת ג, א.

10. אבות פ"ד מ"ג.

11. אות מא.

12. דברים ו, ה.

13. מצות עשה ג'.

14. עיי"ש עמ' קצ"ט שמתאר באריכות את ההתבוננות הראויה.

15. תניא פרק ג'.

16. ומפורסמים דברי רבי נחמן מברסלב בלקוטי מוהר"ן (רפב): "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות וכו'", עיי"ש בהרחבה.

17. וכך כתב בעל התניא במקום אחר (ליקוטי תורה שיר השירים עמ' 94): "כשמתבונן באיזה דבר איך שהוא טוב ונחמד, אזי נתעורר אהבה בשכלו לאותו דבר…", עיי"ש.

18. אורות הקודש ח"ג עמ' שכ"ד.

19. וראה מש"כ בעל אור החיים בריש פרשת ויגש (מד, יח ד"ה ובדרך דרש): "ובדרך דרש יתבאר אומרו ויגש אליו על דרך אומרו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים, והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו". והשווה גם למש"כ גם בפרשת כי-תשא (לג, יא): "ואומרו כאשר ידבר איש אל רעהו יתבאר לדרכינו על דרך אומרו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, פירוש, כי הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם לבו לאהוב חבירו, כמו כן יתבונן לב חבירו לאהוב אותו…".

20. מאמרי אדה"ז אתהלך עמ' טו. וע"ע מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ב ע' ו'. דרך מצוותיך ע' קס"א.

21. שבת ל, ב.

22. עירובין יג, ב ועיין רש"י שם

23. אבות פ"א מי"ב.

24. סט, ב.

25. זוהר ח"א, מדרש הנעלם, דף קלח, א. וזו לשונו: "רבי יצחק בר' יוסי הוה אתי מקפוטקיא ללוד, פגע ביה רבי יהודה, א"ל רבי יצחק: תאמר דחבירנא חכימי מתניתא אתערו להאי עניינא דיצר הרע יתנשי מן עלמא בר ההיא שעתא לזיווגא, א"ל: חייך הכי אצטריך יצר הרע לעולם כמטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי".

26. צוואת הריב"ש אות פז.

27. ליקוטי אמרים דף ג' ע"ג.

28. ויקרא כ, יז.

29. מאור עיניים בשם הבעש"ט פרשת מקץ ע' פב. וע"ע שם פרשת שמיני ע' קלג, פרשת שלח ע' קנח.

30. וראה בסידור עולת ראיה ח"א עמ' סז ד"ה אתה בראתה: "אין שום אפשרות של העדר טהרה בנשמה, והיא טהורה, מפני שאתה, מקור כל טהר, בראתה, מכח אור טהרתך היא נובעת ביסודה, מתוך השקיקה האדירה לאוצר כל החיים ומקור כל העדן, מעין כל השלמות ופאר כל היופי היא נחצבת, ביסודה הכללי ומהות עצמותה".

 


עוד עם הרב פנחס רובינשטיין בלב אבות:

התמודדות הורים עם המיוחדות והקושי שבגיל ההתבגרות

בני נוער ברחוב – עוזבים מסגרת לימודית או מבלים שעות רבות ברחוב  איך להתייחס לתופעת בני נוער ברחוב ונשירה מבית הספר? איך להתמודד עם הימצאות הילדים שלנו בפאבים? הרב פנחס רובינשטיין מדבר מנסיון אישי ביצירת קשר והגשת עזרה.

החופש הגדול מדי

river1

מתוך "עין חינוכית" מספר 60, מכללת אורות ישראל

האבא ישב מולי ובכה. בְּנו מזמן הוריד את הכיפה וכעת אף נעצר על ידי המשטרה. ביקשתי ש"ייקח אוויר" ויספר לי את השתלשלות הסיפור מתחילתו. הוא ניגב את עיניו, ופתח: "הכול התפרץ בקיץ שבין כיתה ט' לכיתה י'. אמנם היו קשיים גם קודם לכן, אך הקיץ הארוך, לילות השוטטות, הירידה שלו עם החברים לאילת… שם איבדתי אותו". סיפור זה, שהוא חריף אך לא חריג, מהווה ביטוי לחלק מהקשיים שימי החופש מציבים בפנינו.

נתחיל מההתחלה. חופש זה דבר טוב; לא רק למבוגרים אלא גם לבני נוער או לילדים. זה הזדמנות להתאוורר, לרענן כוחות, להכיר תחומים שאינם כלולים בתכנית הלימודים, להעמיק קשרי חברוּת ופשוט לנוח. הכול כהפסקה לקראת שנת הלימודים הבאה. דא עקא, החופש הנהוג אצלנו, בו ילדים ובני נוער נמצאים כשהם נטולי מסגרת במשך חודשיים וחצי ויותר, הוא ארוך מדי ומזיק. רוב בני הנוער אינם מדריכים בתנועות נוער או בקייטנות (עד גיל 16 הם פשוט צעירים מדי), ואף המדריך בתנועה נמצא על פי רוב רק שלושה או ארבעה ימים עם חניכיו במחנה. מה עם שאר הקיץ? מי שעובד עם בני נוער יכול להעיד שאצל אלו שהתדרדרו, לא פעם נקודת התפנית (לרעה) הייתה בימי החופש הארוכים, עת התגלגלו ממקום למקום ומבילוי לבילוי, כשבכל פעם הם השילו עוד רכיב מעולמם הרוחני. אמנם כן, ישנם בני נוער נפלאים רבים המייסדים "ישיבות בין-הזמנים", יוצאים לשבועות גדושי התנדבות עם חולי סרטן, נפגעי טרור, נכים ועוד. אך יש להודות שאחוזים ניכרים של הנוער אינם נוטלים חלק באלו, וחלקם מהווים הוכחה לדברי חז"ל כי הבטלה מזיקה.

מה עושים?

ראוי לה לכל מסגרת לבחון כיצד היא יכולה לסייע בהתמודדות מערכתית עם האתגרים שהחופש הגדול מציב. ארבע מסגרות עיקריות אמורות לתת מענה משולב: משרד החינוך, מסגרות החינוך הלא-פורמאליות, המשפחה ובתי הספר. נתייחס על קצה המזלג לשלושת הראשונות, ונרחיב ברביעית, המשליכה על תפקיד המחנכת והמורה.

 

א.         משרד החינוך: המשרד מצדו צריך היה לקצר משמעותית את החופש. אמנם יש צורך בכמה שבועות חופש, ולוּ כדי לתת לילדים להתנסות בלקיחת אחריות על יומם וזמנם. אך כאמור, האורך הרצוף של החופש הוא גדול מדי.

ב.         מסגרות לא פורמאליות: מסגרות אלו צריכות להגביר את פועלן, לתת בקיץ היצע עשיר יותר של פעילויות פנאי, ערכיות והפגתיות כאחת.

ג.          ברמת המשפחה: הורים צריכים להשקיע הרבה מחשבה על מבנה הקיץ של ילדיהם. לא די להסתפק בשלושה ימי טיול משפחתי לקראת סוף החופש. יש לחשוב, לחוד ואחר כך עם הילדים – על אתגרי החופש, על הפעילויות שירצו לעשות יחד (כמשפחה) ולחוד (רק הילדים). לא ניתן להסתמך על מסגרות אחרות, ובימי הקיץ תפקיד ההורות עובר למשרה וחצי (לפחות…). יש צורך לקבוע מראש את גבולות ההתנהגות הביתיים (מתי הולכים לישון, כמה שעות ביום משחקים במחשב וכו'; כל משפחה ואופייה, כל ילד והמתאים לגילו). אך בעיקר יש להגביר את הנוכחות ההורית, את ההשקעה והעשייה הפנים-משפחתית הנעשות כה חיוניות בימי הקיץ הארוכים.

כאמור, את המבט העיקרי אנו מבקשים להפנות לתפקיד המחנכת (והמחנך) בבית הספר. היכולת שלו לסייע בהתמודדות יעילה עם אתגרי הקיץ נחלקת לשני חלקים:

א.

חלק ראשון צריך להתקיים לפני הקיץ. ראוי לקיים שעות חינוך ושיחות בכיתה על הקיץ ואתגריו. לדון ביחד על הדברים שילדים 'כמונו' עושים לפעמים בגלל שעמום ולחשוב ביחד על הדברים הטובים שכל אחד רוצה להספיק לעשות בקיץ הקרוב. יש להציג את החופש כאתגר בו הילד יכול להוכיח בעיקר לעצמו שהוא ראוי לחופש, ויודע לעשות דברים חיוביים עם עצמו: מלימוד תורה או חסד ועד בילוי איכותי לשם הנאה בצורה בונה שאינה הורסת.

ב.

החלק השני של תפקיד המורה צריך להתקיים תוך כדי ימי הקיץ. יש ערך חינוכי עצום בהמשך קשר עם הילדים שהמורה לימד בשנה החולפת (בין אם ימשיך ללמדם בשנה הבאה ובין אם ישובץ לכיתה אחרת). המומלץ ביותר הוא לקיים מפגש ו"יום עיון" חווייתי אי-שם באמצע הקיץ, כגון בתשעת הימים (בטרם יֵצאו הכול לחופשה משפחתית). המפגש עם החברות ועם דמות מוערכת מבית הספר, בצד העיסוק בתכנים משמעותיים – מהווים ערך בפני עצמם. אך לא פחות מכן, הם מזכירים לצעירה את העולם הערכי של בית הספר ממנו היא באה ואליה היא בע"ה תשוב בסוף הקיץ. זו מעין "דמות דיוקנו של אביו שנראתה לו בחלון" (רש"י לבראשית לט, יא, על פי סוטה לו) המזכירה לו את ערכי חייו. קשר נוסף יכול להיות מושג באמצעים פשוטים יותר: למשל ניתן לאסוף את כתובות הדוא"ל של כל בנות הכיתה ולשלוח מכתב במייל פעם בשבוע לתיבת הדואר הפרטית של כל אחת. במכתב כדאי לכתוב לא רק דברי תורה אלא גם התייחסות אישית לחדשות ולאקטואליה, מחשבות על החיים ועל החופש ועוד. מורים עם אוריינות טכנולוגית גבוהה קצת יותר יכולים לפתוח פורום כיתתי ברשת בו תיפגשנה כל הבנות לשם דיונים (עם המורה) על כל נושא שבעולם. כן ניתן לקבוע סבב בו פעם אחת בחופש מדברים בצורה יזומה עם כל תלמידה בטלפון, שיחה שנועדה להתעניינות בשלומה ולחיזוק הקשר ביניכן. בפעם אחרת ניתן לשלוח מכתב במייל רגיל (זוכרים? עם בול ומעטפה…) ומדי פעם הודעת טקסט (המכונה S.M.S.). שילוב כל הרכיבים יחדיו, ובעיקר מפגש או בוקר עיון חווייתי, יכולים לסייע משמעותית בשמירת קשר אישי וערכי בין המורה לבנות הכיתה.

סוף דבר, החופש מהווה תקופה של אתגרים. אם נסייע לתלמידים לבחור מראש מה הם רוצים לעשות בימי הקיץ, ואם נשמור אִתם על קשר באמצעים מגוונים בימי הקיץ עצמם, נוכל בע"ה לתרום את חלקנו הצנוע בהמשך מסע החינוך שלהם ושלנו. כך נוכל כולנו לשוב אחרי חופש איכותי ולצעוד עם כוחות נפש בריאים לתוך ימי אלול ותקופת התשובה הגדולה.

 קיץ טוב!

הרב יונה גודמן, ראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

משל הענבים והיין

יין לקידוש

שלושה שלבים עוברים על הענבים עד שנראה אותם בכוס הקידוש.

האחד – לאחר קטיפתם מהעץ, הם מאוד נחמדים ומתוקים. אם נביט בהם נהנה מהמראה שלהם, אפשר לאכול כמות נכבדה בלי לחשוב הרבה, "ההשקעה מועטה – ההנאה רגעית"!

השני – הוא השלב שבו לוקחים את הענבים ודורסים אותם, ומניחים אותם בחביות לתקופת הרתיחה, כדי שהסוכר שבהם יהפוך לאלכוהול וליין. בתקופה זו אם נעיף מבט לתוך החביות, נעוות את פנינו, למראה התכולה שנמצאת בהן – בלגן של קליפות וגרעינים בתוך רטיבות המעלה ריח רע שמזכיר ריקבון וסירחון. וכל שכן אם נטעם ממנו, זה ממש יעורר בחילה, ונצטרך לפלוט. "כל הענבים – אינם ראויים לכלום"!

השלישי – זהו השלב שלאחר הרתיחה. אם נביט כעת לתוך החבית, כבר לא נראה את הקליפות והגרעינים (הם שקעו מזמן), רק נראה משקה אדום וצלול, עם ריח משכר של יין טוב וחשוב. אם נלגום ממנו מעט נרגיש מיד את הטעם העמוק בפה, ולאחריו התרוממות הנפש, כמאמר חז"ל במסכת הוריות "חמרא וריחנא פקחין", שהיין מפקח את המוח, וודאי נקדש עליו בליל שבת.  "ההשקעה רבה – ההנאה והתועלת נמשכת וסועדת"!

ויהי היום, ושני אנשים ניגשו אל החבית בשלב השני שלה. האחד לא חכם (בלשון המעטה), כאשר ראה את מה שקרה עם הענבים הנחמדים והמתוקים וכיצד הכל התקלקל, הוא תפס את החבית ורצה להשליכה לזבל. "לפחות שהיא לא תסריח את הבית" הוא אמר. ניגש אליו השני, שהיה חכם, ואחז בידו ואמר "אל תביט אל המראה שלה כרגע, המתן בסבלנות, כי לעולם לא תוכל להגיע אל היין הטוב, אם היא לא תעבור את השלב של הרתיחה והסירחון הזמני".

הנמשל מובן בלא צורך  להאריך.

השלב הראשון – הילדים הם נחמדים ומתוקים, "ההשקעה מועטה (יחסית) – וההנאה שלהם ומהם רגעית".

השלב השלישי – הם מבוגרים, עם ניסיון חיים, עמקות המחשבה וריבוי תועלת במעשים נכונים ושקולים, "ההשקעה רבה – ההנאה והתועלת נמשכת".

השלב השני שבאמצע הוא "גיל ההתבגרות". לא רואים כלום רק בלגן של שטויות וערבוב של רע וטוב יחד.

הבה נהיה כחכם שלא זרק את הכל, אלא המתין בסבלנות, "כי לעולם לא נגיע לבגרות וליין הטוב, בלי לעבור את שלב הרתיחה של גיל ההתבגרות".

יחיאל מ. מושקוביץ, ייעוץ והדרכה לקשיי למידה והתנהגות, ארה"ב

עוד בנושא בלב אבות:

בני הנעורים / דורית שילוח. סקירה תמציתית של ההתנהגויות המאפיינות את גיל ההתבגרות, ולצידן הכוונות חינוכיות.

וידאו: גיל ההתבגרות, תקופת שינויים והתפתחות / אלישע אזר. סיכום תמציתי על תקופת גיל ההתבגרות מתבחינת המתבגר/ת עצמו/ה

תפילת השל"ה הקדוש

תפילה זו נהוג לומר בערב ראש חודש סיון ומנהג אמירתה הוא כפי שהמליץ השל"ה הקדוש, רבי ישעיה הלוי אי"ש הורוויץ.  התפילה חוברה כפי הנראה על ידי רבי שבתי סופר מפרמישליאן.

בתפילה זו אנו מבקשים מבורא עולם למען ילדינו וצאצאינו שילכו בדרך הישר, ויצליחו בלימוד תורה.

תפילה זו טוב לאמרה בכל עת, אולם בפרט בערב ראש חודש סיוון, כדברי השל"ה הקדוש: "ולבי אומר לי שזו שעת רצון לתפילה זו בערב ראש חודש סיוון".

 

אַתָּה הוּא ה´ אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁלֹּא בָרָאתָ הָעוֹלָם, וְאַתָּה הוּא אֱלֹהֵינוּ מִשֶּׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. וּבָרָאתָ עוֹלָמְךָ בְּגִין לְהִשְׁתְּמוֹדָעָא אֱלָהוּתָךְ [=כדי שתפורסם מלכותך] בְּאֶמְצָעוּת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, כְּמו שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּרֵאשִׁית", בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהֶם מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְנָתַתָּ לָהֶם תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְקֵרַבְתָּם לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.

וְעַל קִיּוּם הָעוֹלָם וְעַל קִיּוּם הַתּוֹרָה בָּא לָנוּ מִמְּךָ ה´ אֱלֹהֵינוּ שְׁנֵי צִוּוּיִים. כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "פְּרוּ וּרְבוּ", וְכָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". וְהַכַּוָּנָה בִשְׁתֵּיהֶן אֶחָת, כִּי לֹא לְתֹהוּ בָרָאתָ כִּי אִם לָשֶׁבֶת, וְלִכְבוֹדְךָ בָּרָאתָ יָצַרְתָּ אַף עָשִיתָ, כְּדֵי שֶּׁנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ.

וּבְכֵן אָבוֹא אֵלֶיךָ ה´ מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְלוּיות עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי לְהַזְמִין לִי בָּנִים וּבָנוֹת. וְגַם הֵם יִפְרוּ וְיִרְבּוּ הֵם וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד סוֹף כָּל הדּוֹרוֹת, לְתַכְלִית שֶׁהֵם וַאֲנִי כֻּלָּנוּ יַעַסְקוּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂות וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה, וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְותֶיךָ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ.

אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, תֵּן לְכֻלָּנוּ חַיִּים אֲרֻכִּים וּבְרוּכִים, מִי כָמוֹךָ אָב הָרַחֲמִים זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים, זָכְרֵנוּ לְחַיִּים נִצְחִיִּים, כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אָבִינוּ "לוּ [יִשְׁמָעאֵל] יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּיִרְאָתֶךָ".

כִּי עַל כֵּן, בָּאתִי לְבַקֵּשׁ וּלְחַנֵן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם זֶרַע כָּשֵׁר. וְאַל יִמָּצֵא בִי וּבְזַרְעִי וּבְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם שׁוּם פְּסוּל וָשֶׁמֶץ, אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת וְטוב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלהִים וּבְעֵינֵי אָדָם, וְיִהְיוּ בַּעֲלֵי תוֹרָה, מָארֵי מִקְרָא, מָארֵי מִשְׁנָה, מָארֵי תַלְמוּד, מָארֵי רָזָא, מָארֵי מִצְוָה, מָארֵי גוֹמְלֵי חֲסָדִים, מָארֵי מִדוֹת תְּרוּמִיּות, וְיַעַבְדוּךָ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה פְנִימִית, לֹא יִרְאָה חִיצונִית, וְתֵן לְכָל גְּוִיָּה וּגְּוִיָּה מֵהֶם דֵּי מַחְסוֹרָהּ בְּכָבוֹד, וְתֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וָכֹחַ, וְתֶן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְתַזְמִין לָהֶם זִוּוּגִים הֲגוּנִים מִזֶּרַע תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, מִזֶּרַע צַדִּיקִים, וְגַם זִוּוּגָם יִהְיוּ כְּמוֹתָם כְּכָל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, כִּי זִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן.

אַתָּה ה´ יוֹדֵעַ כָּל תַּעֲלוּמות, וּלְפָנֶיךָ נִגְלוּ מַצְפּוּנֵי לִבִּי, כִּי כַוָּנָתִי בְּכָל אֵלֶּה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ וּלְמַעַן תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, עַל כֵּן עֲנֵנִי ה´ עֲנֵנִי, בַּעֲבוּר הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וּבִגְלָלָם תּוֹשִׁיעַ בָּנִים לִהְיוֹת הָעֲנָפִים דּוֹמִים לְשָׁרְשָׁם, וּבַעֲבוּר דָּוִד עַבְדְּךָ רֶגֶל רְבִיעִי בַּמֶּרְכָּבָה, הַמְשׁוֹרֵר בְּרוּחַ קָדְשֶׁךָ.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה´ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תאֹכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ: הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה´: יְבָרֶכְךָ ה´ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:

אָנָא ה´ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה יְקֻיַּם בָּנוּ הַפָּסוּק, וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה´, רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ, לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה´ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה´ צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

 

גרסה זו לקוחה מהאתרים כיכר השבת וסידור תפילה

הורות והתבגרות: חינוך חיובי

להאזנה להקלטת התוכנית:


 

 

 

 

 

.
.שושי פלמור - על חינוך חיוביד"ר שושי פלמור, פסיכולוגית מומחית ומדריכה בפסיכולוגיה שיקומית, פסיכולוגית מומחית בפסיכולוגיה רפואית, ומרצה בחוג לחינוך מיוחד במכללת הרצוג
לפינת הרב גודמן: התפיסה היהודית – החינוך החיובי

מצבי משבר

כשם שצריך שניים לטנגו כך צריך שני צדדים למצב משברי במשפחה, הקשור ליחסי הורים ילדים- הצד של ההורים והצד של הילדים. מאמר זה יעסוק הפעם בצד של ההורים.

לצורך העניין, אין זה משנה כרגע אם המצב המשברי הוא על רקע  דתי, חינוכי, לימודי או משפחתי. אין זה משנה האם מדובר על משבר גיל ההתבגרות על כל השלכותיו, או על מצב רוח חולף, אין זה משנה האם מדובר על ילד שהוריד את הכיפה או כזה שהחליט לגדל פאות ולנסוע לאומן, אין זה משנה האם מדובר על ילד שפלט את עצמו מסגרת הלימודים או כזה שהחליט להסתגר באיזו גבעה או ישיבה. אין זה משנה אם זה בן או בת, ואין זה משנה מי התחיל, וגם לא כל כך חשוב כרגע מי צודק.

הדבר היחידי שמשנה כרגע והוא זה שניצב לנגד עינינו – זה שנוצר מצב של משבר, קרע, נתק וניכור.

על הרקע הזה, כמה נקודות ותובנות למחשבה להורים:

א. אל תאשימו את עצמכם

 

– הורים רבים שמגלים לפתע מה קורה לילדיהם, מה הם עושים או לא עושים ובאיזה מצב פיזי או רוחני הם נמצאים- נוטים להאשים את עצמם, ולהתחיל במסכת של חיטוטים עצמיים וחפירות בנפש שכותרתם היא – איפה טעינו? אשמנו בגדנו טעינו תעתענו… הכיוון הזה של האשמה העצמית לא רק שאיננו לוקח את המשפחה לשום מקום חיובי ופרודוקטיבי, אלא גם עלול להוסיף שמן למדורה – על ידי יצירת מתח בין האבא לאימא, החלפת האשמות הדדיות, ויצירת אוירה לא נעימה בבית המשפיעה על שאר בני המשפחה, המוצאים עצמם מעורבים בעל כורחם בסחרחרת האשמות הללו. אין טעם בהאשמה עצמית, מכיוון שלא בהכרח יש קשר בין התנהגות והתנהלות ההורים והבית לבין מה שקרה לילד.  לאף אחד אין תעודת ביטוח. אנחנו רואים ילדים שיצאו מבתים שנתנו להם כל טוב ברוחניות ובגשמיות, אהבה ואמונה- ואף על פי כן קרה מה שקרה. לא תמיד יש את מי להאשים ולא צריך בכלל לחפש אשמים. האשמה איננה מובילה את האדם לאף מקום, אלא אם כן יש הבנה ברורה על התנהלות אישית או משפחתית מסוימת המצריכה תיקון, ואז בודאי שחייבים לתקן. אבל אם המשפחה התנהלה באופן טבעי ונורמטיבי, ולמרות זאת הנשמה של הילד סוחפת אותו לכל מיני מחוזות זרים לבית- לא האשמה עצמית תביא מזור לבעיה הזו.

ב. תמשיכו לחיות

– לא פעם ולא פעמיים נתקלתי בבתים שקרסו והפסיקו לחיות בגלל משבר עם ילד. שמחת החיים הסתלקה מהבית, ויושביו מסתובבים אבלים, מבוישים וחפויי ראש. הבית כולו נכנס לקדרות ועצבות. ואז לא רק שיש בעיה עם הילד- אלא שהבית כולו הופך להיות למוקד של אווירת נכאים. זה שהילד כרגע במקום שבו הוא נמצא- זה קשה וכואב, אבל אסור לתת למצב הזה להשתלט על הבית ועל כל החיים, ולהכניס את כל המציאות למצב של משבר ודיכאון. לא מגיע לילדים האחרים בבית לסבול בגלל שאחד האחים נמצא כרגע במקום שבו הוא נמצא. הם ודאי לא אשמים. עם כל הקושי המובן, יש להשתדל להמשיך את שגרת החיים בבית כפי שהייתה טרום המשבר. שולחן שבת וחג שיהיה כמו שצריך להיות. כך גם שגרת החולין. החום והאהבה צריכים להמשיך לשרור בבית, עם הידיעה שכרגע יש מצב של משבר שכולם מקווים שייפתר ובקרוב. שמחת חיים איננה טכניקה של התמודדות. שמחת חיים היא מהות של בית המשדר בריאות, חוסן, ויכולת התמודדות. אל בית כזה בסופו של יום ירצה המתבגר לחזור ולחסות תחת כנפיו, גם אם בדרך יעשה כמה סיבובים במחוזות זרים.

ג. פרגנו לעצמכם

– הורה שחוק, עייף, פגוע ועצבני, לא יכול לתת מעצמו לאחרים. גם לא לילדיו. הורים רבים עסוקים כל הזמן בלתת ולתת ולתת את הכול לילדים, ושוכחים בדרך גם להטעין את עצמם, גם לחזק את עצמם. לתת לילדים אין פירושו להפסיק לדאוג לעצמך- פיזית ורוחנית. כדי שתוכל לתת- אתה צריך להיות מלא בעצמך. זה לא אגואיזם לפרגן לעצמך. זו לא הורות לא טובה אם במקום לתת כל הזמן רק לילדים אתה נותן גם לעצמך. לצאת לחופש לבד עם האישה- זה לא מותרות. זה צורך חיוני כדי להינפש ולהתחזק. ללכת לחוגים כאלה ואחרים או לפעילויות שמהנות אותך – הרצאות, ספורט, מוזיאונים, ספריה, תחביבים, או כל מה שלא יהיה – כל זה איננו בגדר מותרות אלא בגדר צורך בסיסי של כל אדם לשעות איכות שלו עם עצמו, למען הכיף שלו ושמחת החיים והסיפוק שלו. הורים שלא מפרגנים לעצמם וכל הזמן עסוקים רק בדאגה ונתינה לילד- עלולים למצוא את עצמם במשך השנים כבויים ושחוקים.

לפני טיסה מוקרן במטוס סרט הוראות בטיחות. בסרט נאמר שבזמן חרום יפתחו מסכות חמצן מעל הראשים של הנוסעים. ואז אומר הקריין בסרט הבטיחות כך: "בזמן חירום, אם נמצא לידך ילד, עליך לחבוש קודם כל בעצמך את מסכת החמצן שלך ורק אחר כך תסייע לילד לחבוש את מסכת החמצן שלו". לכאורה זה נוגד את האינסטינקט הראשוני שדוחף אותך לדאוג קודם לילד ורק אחר כך לעצמך, אבל ההוראות וההיגיון אומרים הפוך – בזמן משבר קודם כל תדאג לעצמך שתחיה ותהיה בריא, רק כך תוכל לעזור לילד לצלוח בשלום את המשבר, ולחבר אותו לחמצן שלו – תרתי משמע.

הרב אבי רט, ראש מכון ש"י באונ' בר אילן, וראש מרכז 'קריאת כיוון' לייעוץ והכוונה אישית משפחתית וחינוכית ברמת אביב. 052-4270900

שביל מכוסה פרגולה בתוך גינה - משל לחינוך לעשייה ועיצוב חיי המתחנך

החינוך החיובי

שביל מכוסה פרגולה - החינוך החיובי מוביל לעשייה ועיצוב חיי המתחנך

הנטייה הרגילה בחינוך היא להדגיש את האסור, מפני שהדברים האסורים נראים בעינינו חמורים ביותר. אבל, הקב"ה בציוויו הראשון לאדם הראשון מלמד אותנו שהדרך החיובית היא הראשונה במעלה. "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". הקב"ה מתחיל עם המותר. מותר הרבה מאוד: "מכל עץ הגן אכול תאכל". רק אחר כך מוסיף הקב"ה את הלא תעשה.

התוס' (נזיר כח:) אומרים: "חינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצווה, אבל להזהיר מלעבור – אין זה חינוך". לדעתם, לומר לילד מה לא לעשות אינו חינוך. אנחנו חייבים להרחיק את ילדנו מהכביש באזהרות רבות אך אין בכך חינוך.

מדוע הזהירות מאיסורים איננה חינוך? קיימים שני הסברים משלימים:

א. הרב דסלר מבאר שיסוד החינוך הוא להציב שאיפות גבוהות בפני הילד, שמטרתן להוציא מן הכח אל הפועל את עולמו הרוחני הפנימי. "לא תעשה" בא לשמור את האדם מנזקים ומקלקולים, אבל הופעת נשמתו האלוקית הטבועה בו חייבת להיות ב"עשה" (מכתב מאליהו ג).

ב. כלל ברור הוא ש"עשה דוחה לא תעשה". ההיגיון האנושי חושב הפוך מכך. הרי לא תעשה חמור ועונשו גדול, ומדוע לא ידחה הוא את מצוות עשה? מבאר הרמב"ן שמידת עשה היא מידת האהבה ומידת לא תעשה היא מידת היראה, ומידת האהבה גדולה ממידת היראה. אהבה היא הזדהות האדם עם הדבר.

תפקיד החינוך הוא להביא להזדהות בין האדם לדרך חייו. אם יעשה כמי שכפאו שד, מתוך יראה , אין מדובר בחינוך כי אם באילוף המביא למצוות אנשים מלומדה. החינוך למצוות עשה הוא החינוך לעשייה ועיצוב חיי המתחנך.

אמנם, גם באי העשייה יש עשה וחינוך. למשל, לא ללכת רכיל הוא תוצאה של "ואהבת לרעך", לא לאכול נבלות וטרפות נובע מהרצון לטהרת הנפש וכדומה. אלא, שבגילאים הצעירים אין הדברים יכולים להיקלט ברמה נפשית ושכלית כזו.

.

הרב זאב קרוב ז"ל, מרצה בנושא חינוך ילדים, לשעבר ראש הישיבה התיכונית קרני שומרון

עוד עם הרב זאב קרוב בלב אבות:

התמודדות עם משברים בגיל ההתבגרות – איך מתמודדים עם משברים דתיים בגיל ההתבגרות? האם בעיות גיל ההתבגרות הן תופעה של העדן החדש? איך נבין את מה שהנערים עוברים? ומה אפשר לעשות?

"הורות והתבגרות" בנושא: חינוך למצוות בשמחה בגיל ההתבגרות – שאלות מאזינים: הישיבה התיכונית השניאה על בני הבכור את הלימודים. לשלוח את אחיו הקטן לישיבה? איך לחנך את המתבגרים להתפלל בשמחה? האם אפשר לעודד לפעמים תפילה ביחיד במקום תפילה בציבור?

מבחן התוצאה או מבחן הדרך? – על חשיבות החינוך לדרך נכונה ולא לתוצאה

עין טובה על ילדינו  – על החשיבות לדון לכף זכות את ילדינו למרות הקושי שבכך..

גיל חינוך-עד מתי? – עד איזה גיל מותר להורים לחנך את ילדיהם? ומדוע?

בני קנה אייפוד ללא אישור – על אייפוד, אמון וחינוך לעצמאות

לפנים – אסופת מאמרים בענייני חינוך והוראה

לִפְנִים

 

 

תוכן עניינים:

 

לִפְנֵי………………………………………………………………………………………………………….. 11

 

שַעַר הַחִינוּך

 

מילדות ועד שיבה / הרב עדין אבן-ישראל

המשותף לצורות החינוך הנהוגות הוא אידיאל הבגרות: החינוך הוא הקדמה ל'חיים' והזקן מתגעגע ל'חיים'. האידיאל האנושי-יהודי הוא: לחיות את החיים כולם ולמלא את משימת החיים – תיקון הגוף, הנפש והעולם מתוך זיקה מתמדת לאלוקות…………………………………………………. 15

כי עמך מקור חיים – אגרת למחנך / הרב דוב זינגר

המאמר ערוך בשני ראשים. ראשו הראשון מגיע השמימה, ובו טיול בשדה הדימויים העשיר של רבי נחמן מברסלב ושאיבת השראה מהם. השני, כסולם המוצב ארצה, במגרש החינוכי – "ליקוטי עצות" יישומיות לשאלות חינוכיות שאנו נפגשים אתן יום יום……………………………………………… 25

תפקיד המחנך מול אתגרי החינוך שמציב הנוער / הרב פינחס רובינשטיין

המחנך הוא כגנן, שתפקידו לאפשר את הצמיחה של החניך. עליו למצוא את הייחודיות שבכל אחד, לחזק את האהבה כלפיו, ולפתח 'מוחין דגדלות' על מנת לקבל אותו כפי שהוא. מתוך כך ניתן להוביל גם לתיקון המעשה, המתחשב בשורש המשותף לטוב ולמוטב……………………………. 127

חנוך לנער – על פי דרכו של הרב משה פיינשטיין / הרב אברהם אורן

עמל ויגיעה המלווים בענווה, נכונות לקבל אחריות וחוסר החזקת טובה לעצמו, הן מן התכונות הבולטות של הרב משה פיינשטיין בפסיקתו. גם מתוך תשובות הלכתיות ניתן לעמוד על תכונות אופי ומדות טובות שלאורן ניתן לחנך את תלמידינו……………………………………………………… 139

מה שאין ומה שיש בחינוך / איתיאל גלעדי

בעיית יסוד בחינוך היא: מה היחס בין המצב הראשוני של התלמיד למצב אליו שואפים להובילו. שתי דרכים חינוכיות עונות לבעייה: החינוך השיקומי, והחינוך המצליחני; ובהקבלה לדרכים הללו: דרך החסידות הכללית וזו החב"דית. במאמר מוצעת דרך שלישית: שיקום מצליחני………………….. 157

בית ספר לסקרנות / ד"ר דֹב שמחון

קישור מחשבתי בין תחומים מעורר סקרנות טבעית, הנתמכת בממדי אישיות שניתן לעודד. 'פינוי מקום' לסקרנות יכול להביא ללמידה בסגנון שונה. במאמר מוצגת דרך לעידוד הסקרנות הטבעית והיצירתית אצל תלמידים……………………………………………………………………….. 175

 

דַרְכֵי הוֹרָאָה

 

הוראת גמרא עיון ושפת הדור / הרב דניאל גוטנמכר

ישנם שלשה נושאים שעולים מן התלמידים בדורנו ביחס ללימוד העיון: המוכנות לבקר מ'בחוץ'; השאלה 'למה ללמוד גמרא?'; ותחושה של 'מריחת זמן'. התייחסות לנושאים אלו כאל אתגרים, יכולה לגלות ממדים חדשים בלימוד העיון……………………………………………………………….. 197

שימוש בתובנות ספרותיות בלימוד סוגיה בגמרא / הרב דוד ליברמן

המאמר מוקדש להדגמת שילוב בין תובנות ספרותיות מודרניות לבין לימוד סוגיה בגמרא. המגע בין שני התחומים הללו מתסיס ומעשיר, וטעימה ממנו ניתנת באמצעות השלכת המונח הספרותי 'כרונוטופ' על הסוגיה הראשונה במסכת ברכות (ב, א – ג, ב)…………………………………………. 224

דרכי התלמוד והתלמיד / שאול יונתן וינגורט

הצעה ליישום הדרכותיו של רבי יצחק קנפנטון בספרו "דרכי התלמוד" בכתה, ותרגום דבריו לרמה המעשית של עבודה עם תלמידים. מתוך הדברים עולות גם כמה תובנות ביחס ל"דרכי התלמיד", ולהכרה כי גם זוהי תורה ולימוד היא צריכה………………………………………………….. 260

דרכים בלימוד הגמרא בעיון / מיכְל פאלק

הקשיים בלימוד גמרא הם קשיים מובנים בלימוד. במאמר ישנה התייחסות לקשיים במישור ההבנה, וכמה כלים שיכולים לעזור במהלך הלימוד. בחלקו השני של המאמר ישנה סוגיה לדוגמא (השהיה, החזרה והטמנה), בה מיושמים העקרונות מן החלק הראשון………………………………… 285

מעגלי מדרש – על לימוד והוראת מדרשי חז"ל / הרב זאב פרידמן

אפשר להבחין בסיפור הדרשני בשלשה מעגלים עיקריים: סיפור המסגרת, הדרשה, והפרשה המקראית. בחינת המעגלים והשתקפותם זה בזה מעניקה לטקסט עומק נוסף. במאמר נבחנים כמה סיפורים לאור הנחה זו, ובסופו ישנה הצעה ללימוד יצירתי של מדרשים…………………………. 315

 

סוֹבֵב הוֹלֵך הָרוּחַ

 

מפתחים למוליכות רוח / הרב יצחק מנדלבאום

המיפתח הוא הצוהר דרכו אנו פוגשים דברים, ומגלים מוליכות רוח שמתאפשרת דרכם. המיפתחים שיובאו במאמר קשורים לליבה של מוליכות הרוח. הם פותחו על ידי צוות הלמידה של בית המדרש להתחדשות, ומטבעם הם בהתהוות מתמדת………………………………………………….. 335

אימון מוליך רוח במערכות חינוך / עמרם קליימן

במאמר זה ישנה הזמנה להיפתח למרחב חדש, להיחשף לשפה ולכלים חדשים בעשייה החינוכית היום-יומית. נעמוד על הכלים ואמונות היסוד שבבסיס אימון "קלאסי" (Coaching), ומתוך כך על החידוש של אימון מוליך רוח המתפתח בבית המדרש להתחדשות…………………………………. 346

איש הרוח / בן-ציון עובדיה

רבי נחמן מברסלב ראה את הפעולה הפיזית של הריקוד כמבטאת תנועה נפשית–פנימית, שהיא עיקר מעיקרי תפיסותיו. במאמר מוצג הריקוד כביטוי של המתח הרוחני והקיומי, העומד בין הנטייה הנפשית ל'שמרנות' לבין אפשרות חיים דינאמית, מאמינה ופתוחה……………………………. 405

 

 

לקריאת הספר בפורמט PDF:


לפנים – אסופת מאמרים בענייני חינוך והוראה של ישיבת מקור חיים