תגית: חנוכה

אתגרים חינוכיים בחג החנוכה

חג החנוכה מזמן לילדינו ולנו מגוון אתגרים חינוכיים. אמנה להלן שמונה ועוד אחד, כמספר נרות החנוכייה ואיעזר במחלוקתם של בית הלל ושמאי כקריאת כוון חינוכית.

אתגרי החג:

אתגר ה"יחד" הגרעיני והמורחב, האתגר ההלכתי, אתגר החופש והגבולות, אתגר ניהול השעמום והזמן, אתגר הלחץ החברתי, אתגר התלות- עצמאות, אתגר התזונה, אתגר דמי הכיס. על כל אלה ועוד, מנצח כשָמַש, אתגר האתגרים – אתגר הנוכחות ההורית.

ישנם יופי ועוצמה בהתכנסות משפחתית ובלקיחת פסק זמן משותף לצורך מפגש עם בני המשפחה הגרעינית והמורחבת. ואולם האידיליה אינה תמיד כזו כשנפגשים, בפרט אם לאורך השנה נטווים בין בני המשפחה  חוטים מעטים מדי של קרבה, לכידות וערבות הדדית.  באשר להדלקת הנרות גופא, זו הופכת לעיתים ל"אירוע  נפיץ", כאשר אנו ההורים, מעמיסים עליה הידורים וציפייה לשותפות ולבקיאות של כל הצאצאים במזמורי התהילים  ובמילות ששת בתי "מעוז צור" ורואים בה אבן בוחן ליחסי המתבגר עם יוצרו.

שעות רבות נשארים ילדינו בבית במהלך החג (בהנחה שלא נסענו לאילת או לחו"ל) והופכים לילה ליום ולהיפך. החברותיים שבהם, יצאו להסתובב עם חברים ועלולים להגיע ולהיחשף לבילויים הרחוקים מרוח הבית.   "משעמם לי" הם יגידו כשנתקשר לשאול לשלומם או שיבחרו בדחיינות ועיסוק אינסופי בפלאפון או ישיבה מול הטלוויזיה.

באשר לאוכל – חג החנוכה מהווה אסון קולינרי. הררי סופגניות מוצעים לנו ולילדינו חינם אין כסף, בכל אירוע חברתי, וכל שנה מושקת במאפיות "קולקציה" חדשה ומפתה של המתוק השמן הזה.

ודמי חנוכה – האם ילדינו זקוקים לכסף או למתנה? לשם מה? ומי נותן וכמה? והאם מדובר כאן בהזדמנות לחינוך לניהול כלכלי?

רבים האתגרים החינוכיים שמציב לנו חג החנוכה והגדול מכולם,  נעוץ במידת היכולת שלנו להיות נוכחים עבור ילדינו.

נוכחות הורית משמעה נוכחות פיסית ונוכחות ערכית התנהגותית. על ילדינו לחוש שאנו בקרבתם (אם יזדקקו) וכי ערכי יסוד ברורים מלווים את התנהלותנו בעולם ומעצבים את תפישתנו החינוכית.

בהקשר זה, ילד/ נער החי תחת תודעת הנוכחות ההורית, מכיר את עמדות הוריו בסוגיות החינוכיות-ערכיות שהוצגו לעיל ומקיים שיח מתמשך, לאורך חייו, עם (או נאבק מול) הקול ה"הורי" הפנימי שהטמיע בתוכו.

כהורים נוכחים, נפעל לספק לילדנו מראה מעצימה, "כותל" ומודל להתמודדות עם אתגרי החיים והנפש. במצבי כאב ומצוקה בפרט, נִדרֵש לאיפוק ואומץ לב על מנת להימנע מלתקן עבור הבן/הבת את המקולקל והפגום ולעמוד (מבחינה נפשית) בסירוב ובריחוק, אותם  יתבעו מאתנו, כחלק משלב גיבוש עצמיותם.

שלושה שותפים באדם, נאמר במסכת קידושין (ל', ע"א) וחובתנו כהורים להתמודד עם האתגרים הנזכרים ועם רבים אחרים ובמקביל – להתפלל לבורא העולמים.

לעניין הדלקת נרות החג, בית שמאי גורסים –פוחת והולך (התחלה ממציאות/ חנוכיה שלמה ומאירה) ובית הלל – מוסיף והולך.   אציע, בצניעות,  לשלב בין שתי התפישות: מחד- לגבש ולהעניק לילדינו "משנה חינוכית" וערכית שלמה וסדורה ומאידך –  להשתכלל ולהוסיף וללמוד על בסיס יום יומי, פרקי סבלנות, אמון, דוגמא אישית, בטחון (בקב"ה ובילדינו) ואהבה.

לתגובות:  במייל:  

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית, מתנדבת בארגון "לב אבות"

"הורות והתבגרות": מפגש בני הנוער עם התרבות המערבית

DSC01082

להאזנה להקלטת התוכנית:


 

 

 

 

 

 

 

בימי החנוכה אנו זוכרים את ההתמודדות והמאבק של החשמונאים מול השפעת תרבות יוון. ובזמנינו, הראשונים לקנות השפעות חיצוניות הם בני הנוער. בני נוער הם גמישים, עדיין פתוחים לשינויים, מחפשים את החדש ואת המתחדש. לכן הם מושפעים יותר מהמבוגרים מזרמי הרוח הנושבים בסביבה. יתרה מזאת, בני הנוער וצעירים הם סוכני המהפכות בחברה, לא רק מפני שהם גמישים יותר, אלא גם מפני שהפ מבקשים להיות שונים מהוריהם. לכן הדריכו אותנו רבותינו לשמר את בנינו ובנותינו לבל ייחשפו לתרבויות זרות בעוצמה כזאת המסכנת את ההמשכיות והנאמנות לדרך האבות. זאת אומרת שחשיפת יתר עשויה להביא אותם לאימוץ דרך שונה, דרך אחרת. גם בימי החשמונאים, בני הנוער הובילו את ההתבוללות בתוך התרבות היוונית. בספר המכבים ב' מסופר על צעירים, לבושים בתלבושת אופיינית יוונית, שהתאמנו ב'אפביון' – סוג של חינוך גופני אינטנסיבי וצבאי. גם כשחלק מהנוער הצטרפו למרד החשמונאים, הם עדיין החזיקו מתחת בגדיהם חפצי עבודה זרה. אז גם בימים הם, אלה שתרמו באופן משמעותי לחדירת ההתיוונות בתוך ארץ ישראל, במדינת יהודה, היו הצעירים. כיצד נחנך אנו את בנינו בהתמודדות עם השפעת תרבות המערב?

עם הרב דוד סתיו, מראשי ארגון רבני צהר ורבה של שוהם, והרב עמיחי גורדין, ר"מ בישיבת הר עציון

הרב דוד סתיו והרב עמיחי גורדין

לשיחת המשך על ערכים בתרבות הפנאי המערבית

לפינת הרב גודמן – קושי באידיאולוגיה? התרבות המערבית

מטבעות

דמי חנוכה – למשמעותו של מנהג

מנהג ישראל לחלק לילדים "דמי חנוכה" במהלך חג החנוכה. יש המכינים מעטפה מיוחדת עם "דמי חנוכה" עבור כל אחד מילדי המשפחה, ומעניקים לו את המעטפה בטכס מיוחד ורב רושם. ויש קהילות (בבל, אלג'יר ובוכרה) שבהן נהגו להכין עוגות דבש ולהסתיר בתוכן מטבעות כסף וזהב, כל אחד קיבל פרוסת עוגה ובתוכה הפתעה. יש שחילקו רק לבנים רווקים, ויש שחילקו לכל הצאצאים ואף לחתנים. יש שחילקו דמי חנוכה בכל ימי חנוכה, ויש שהקפידו על ערב מסויים (מובא המנהג של חלוקה ביום החמישי של חנוכה. הנימוק הוא הלכתי: היום החמישי של חנוכה לעולם לא נופל בשבת).

מה הטעם למנהג "דמי חנוכה"? יש המשיבים, שאין צורך בסיבה מיוחדת להענקת מתנה לילדים, כל הזדמנות – ובכלל זה חג החנוכה – היא טובה. אבל, נדמה שאי אפשר להסתפק בתשובה פשוטה זו, מפני שיש מגדולי ישראל (רבנים ואדמורי"ם) שמאוד הקפידו לחלק דמי חנוכה לכל צאצאיהם והורו לתלמידיהם וחסידיהם לנהוג כך.

מספר טעמים הוזכרו למנהג "דמי חנוכה":

א. חג החנוכה הוא חג החינוך, ולכן נתנו לילדים מטבעות אחדות לחלק לצדקה. ומדוע דווקא בחנוכה מצאו לנכון להרגיל את הילדים למצוות צדקה? מפני שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב בהדלקת נרות חנוכה, לכן עליו למכור את כסותו או לשאול על הפתחים על מנת להשיג כסף לקנות שמן (שו"ע או"ח תרעא א). מובן מזה שיש ענין מיוחד לחלק צדקה בחנוכה. מסתבר שזה יסוד המנהג שהמג"א מדווח עליו: "נוהגין הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים" (מג"א סי' תע"ר). לכן, חילקו לילדים מעות כדי שיוכלו למסור אותן לנערים העניים שסבבו על הפתחים.

ב. יש שהוסיפו, שחילקו דמי חנוכה לכל הילדים על מנת שלא לבייש את הנערים שסבבו על הפתחים. כדי שלא לבייש את מי שאין לו חילקו גם למי שיש לו.

ג. אחרים אמרו, שמנהג דמי חנוכה קשור לגזירת היוונים שלא ללמוד תורה. כאשר ניצחו החשמונאים את היוונים ובטלה הגזירה, ביקשו למשוך בחזרה את הילדים לתורה, לכן נתנו להם מטבעות כדי לחבב עליהם את לימוד התורה. כפי שכותב הרמב"ם, שילדים קטנים מפתים אותם במיני מתנות שילמדו תורה. ומתוך ש"לא לשמה" יבואו ל"לשמה" כשיגדלו.

ד. ויש אומרים, שזה כנגד גזירת היוונים ש"פשטו ידם בממון" של ישראל (רמב"ם). כלומר, היוונים החרימו את רכושם של היהודים ורוששו אותם. כשניצחו ישראל את היוונים, חזר אליהם ממונם ושלטו בו שוב כרצונם. לכן, הנהיגו לחלק דמי חנוכה לילדים, כדי להזכיר את הנס, שממוננו בידינו לעשות בו כרצוננו. 

למדנו ארבעה טעמים שונים למנהג דמי חנוכה: אחינוך למצוות צדקה. ב. עידוד ללימוד תורה. גשלא לבייש את מי שאין לו. ד. זכר לניצחון על היוונים שביקשו לשדוד את ממונם של ישראל.

אין אחידוּת בטעמים, כל אחד מהם מתייחס למישור שונה לגמרי. אבל יש להם מכנה משותף: ההנחה שלא סתם נותנים כסף לילדים. "דמי חנוכה" הם לא "דמי כיס" לבזבוז במכולת או בקיוסק הסמוך. כל אחד ממנהגי ישראל יש לו טעם ושורש רוחני או חינוכי. לכן, אם קיים מנהג ישראל לחלק כסף לילדים, ניתן להניח שיש לו משמעות חינוכית וצריך לגלותה.

כל הטעמים הנ"ל הם יסודות חינוכיים חשובים על היחס הנכון לכסף. הטעם הראשון מדגיש שמי שזוכה בכסף לא צריך לשמור אותו רק לעצמו אלא חייב לחלק ממנו לצדקה. השלישי – מדגיש שהצדקה לא תינתן בדרך ביזיון. העוני הוא לא רק קושי חומרי אלא גם פסיכולוגי. חלוקת כספי הצדקה לנזקקים עלולה להנציח את הפערים הסוציו-אקונומיים ולהכאיב פסיכולוגית על הנזקקים. בחנוכה, כל הנערים מקבלים דמי חנוכה על מנת שלא לבייש את מי שאין לו. השני – הכסף משמש כתמריץ וכפיתוי לעידוד לימוד תורה. יש עיקר בחיים ויש טפל בחיים. הטפל צריך לשמש כאמצעי להשגת העיקר – בניין הרוח. הרביעי – ביטוי לניצחון על היוונים שפשטו ידם בממוננו. שמחה על ממון וכסף?! כן! איננו בזים לממון. כלל ישראל איננו מזלזל בממון. אומה זקוקה לממון לשם מִחיתה וכלכלתה. עצמאות כלכלית היא תנאי לעצמאות ישראל. לכן, למרות שעיקרו של חנוכה הוא הודיה על העצמאות הרוחנית והלאומית, יש בו גם רמז קל על חשיבות העצמאות הכלכלית.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

תגובה להתיוונוּת – בימים ההם ובזמן הזה

ביסוד חג החנוכה עומד הנס האלוקי של נצחון החשמונאים, המעטים והחלשים, על האימפריה היוונית הגדולה והחזקה. החשמונאים הרימו את נס המרד והביסו את היוונים בשדה הקרב. אבל, יודעים אנו, שהכיבוש היווני לא החל במסעותיו של אנטיוכוס אפיפאנס, אלא מאה וחמישים שנה לפני כן, עם כיבושיו של אלכסנדר מוקדון. עיקרו של הכיבוש היה תרבותי. ההתייוונות פשטה בכל מרחבי ארץ ישראל. גימנסיון הוקם בירושלים, נורמות התנהגות יווניות השתלטו על חיי החברה ברחבי ארץ ישראל.

כיצד הגיבו חכמי ישראל לתופעת ההתייוונות? האם הם הסתפקו במאבק הצבאי הנוקשה של החשמונאים נגד היוונים? האם די בכך? האם זהו מענה יעיל להשפעתה התרבותית של יוון?!

נקדים שאין לזלזל באפשרות הזו. במקום להשקיע משאבים רבים בחסימת ההשפעה השלילית של הרע, עדיף לסלק לחלוטין את מוקדיו. "ובערת הרע מקרבך". אם יש גורם המפיץ רעל רוחני, צריך לפעול בשני מישורים: א. חיזוקה הרוחני של החברה על מנת לחסן אותה מפני הרעל. ב. השקעה בפעילות "משפטית" לשם סילוק מקור הרעל. כך נוהגת החברה במלחמתה בסמים: היא עוסקת בהסברה כדי למנוע את השימוש בסם, ויחד עם זה היא נלחמת בעזרת המשטרה נגד יבוא סמים ומנסה להשמיד את היבולים שמהם מפיקים את החומרים הממכרים.

כך גם ביחס למלחמת החשמונאים. היא תרמה לא רק במישור המדיני-צבאי אלא גם במישור התרבותי. ניצחון החשמונאים פגע בתשתית ההתייוונות בארץ ישראל שניזונה מהנוכחות הפיזית של היוונים בארץ.

אך נשוב ונשאל: האם די בכך? האם חכמי ישראל בדור החשמונאים הסתפקו במלחמה צבאית נגד הכובש הזר? האם הם גם פעלו במישור ההסברתי החינוכי? לא נוכל להשיב לשאלה זו אם לא נברר תחילה, מי היו חכמי ישראל שפעלו באותו הדור.

מדרש אחד (בראשית רבה) מספר על יקים איש צרורות, המוביל את דודו, רבי יוסי בן יועזר איש צרידה, לצליבה [= השיטה המקובלת להוצאה להורג בתקופה היוונית והרומית]. בדרך לצליבה, לועג יקים לדודו ומתפאר בפער המעמדי ביניהם: הוא [=יקים] רוכב על סוס מכובד, בשעה שדודו רוכב על סוס המוביל אותו למיתה. יש הסבורים שיקים איש צרורות אינו אחר מאשר אלקימוס, אחת הדמויות המרכזיות בין המתייוונים. ספרי החשמונאים מספרים שהוא עשה יד אחת עם הסלווקים כדי ללחום נגד יהודה בן מתתיהו והוציא להורג עשרות חסידים. לפי זה, רבי יוסי בן יועזר איש צרידה וחבירו רבי יוסי בן יוחנן איש ירושלים, היו בני דור החשמונאים.

לא רחוק הדבר שאמרותיהם ב"פרקי אבות" אינן מנותקות מרוח התקופה. הן תגובה חינוכית למשברים הרוחניים אשר פקדו את החברה הישראלית בגלל התפשטות ההתייוונות. מה הם אמרו? "יוסי בן יועזר אומר: יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם. יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האישה…".

המכנה המשותף לאִמרותיהם הוא העיסוק בבית: "יהי ביתך". מדוע הם עסקו בבית? מפני שמחוץ לבית נשבו רוחות רעות, רוחות יווניות. אי אפשר לכבוש את החוץ מבלי להקדים לו את השיקום הרוחני של הפְּנִים, של הבית. הבית הוא אבן היסוד, הוא נקודת המוצא, הוא התא הבסיסי. שבים אל הבית, משקמים אותו, ואז ורק אז ניתן לפנות אל החוץ בעוז ובאומץ.

גם ההגדרה ההלכתית הבסיסית של מצוַת החנוכה קשורה לבית: "תנו רבנן: מצוַת חנוכה, נר איש וביתו". ההדלקה היא מצוַת הבית. ולא בכדי. הנצחון הרוחני נעוץ בהתכנסות לתוך הבית ובשיקומו.

כיצד מטהרים את הבית ומקדשים אותו? רבי יוסי בן יועזר ורבי יוסי בן יוחנן הצביעו על שני כיוונים. רבי יוסי בן יועזר, הדגיש את לימוד התורה והדבקות בתלמידי חכמים. רבי יוסי בן יוחנן, הדגיש את החסד ואת הצניעות. אלו הן יסודות הבית היהודי.

יסודות אלו לא השתנו מאז ועד היום. בהעדרם, מתערער הבית. ואז, עלול הזרם החיצוני לסחוף את כל מי שיוצא מן הבית. חלק מהבעיות הפוקדות את הנוער בימינו, נובעות מהחולשה של הבית. הבית המודרני הוא אימפריה כלכלית – מרווח, מטופח ומושקע, מצויד בכל החידושים הטכנולוגיים לרווחת דייריו, אבל הוא חסר יסודות רוחניים איתנים: לימוד תורה, חסד וצניעות. מיעוט תורה, מיעוט פעילות של חסד, ומידה מרובה של חוסר צניעות (בעיקר בגלל איכותם הירודה והקלוקלת של אמצעי התקשורת) נותנים את אותותיהם בפגיעוּתו של הנוער על ידי רוחות זרות.

מתוך עיון נוסף במשנה, ניתן גם להגיע למסקנה ששלושת ההדרכות היסודיות המוזכרות בה, הן תגובה ישירה להתייוונות. א. חכמת התורה מול חכמת יוון האלילית והפילוסופית. ב. עשיית חסד לכולם מול חלוקת החברה למעמדות שהנהיגו המתייוונים. המתייוונים ניצלו את המעמד הנמוך והתנשאו עליו בגסות (כדוגמת יוסף בן טוביה המוכס, שהטיל מיסים כבדים על העם והתעשר על חשבונו, וכל זאת על מנת לקנות בכסף מלא משרות ציבוריות עבור עצמו ועבור בני משפחתו). רבי יוסי בן יוחנן קורא לביטול החלוקה למעמדות על בסיס כלכלי. "יהיו עניים בני ביתך" – אל תפלה בין מעמד למעמד, אלא תקרב את כולם. המעמד הכלכלי איננו קריטריון לקביעת יחסים חברתיים. ג. גם הדרישה לצניעות היא תגובה לפריצות ולמתירנוּת היוונית.

גם היום אנו נקראים לחזק את הבית, למלא אותו בתורה, בחסד ובצניעות, ואז ורק אז נהיה רשאים להניח את הנר שלנו בפתח ביתנו כדי שיאיר החוצה ויקרין על סביבתנו. אז ורק אז, יוכלו בנינו להתהלך בבטחה במרחבי החיים והחברה. 

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

חנוכה שמח מלב אבות

לב אבות ייעוץ להורי מתבגרים
חנוכה שמח מלב אבות
כסלו תשע"ו
 נרות חנוכה
בתי מתחמקת ממני.
מה עושים?
המפגש
עם התרבות המערבית
כועס בגלל
שלא התקבל להדרכה?
 בתי מתחמקת ממני. מה עושים? נרות חנוכה 2 כועס בגלל שלא התקבל להדרכה?
חלה הידרדרות ניכרת בתקשורת ביני לבין בתי בת ה-17. היא מאד עצבנית וכשאני מנסה ליזום שיחות איתה היא מתחמקת. עם חברותיה, לעומת זאת, היא זורמת ושמחה. מה לעשות?
רבנים ואנשי מקצוע מציעים פרתונות ועצות
הראשונים לקנות השפעות חיצוניות הם בני הנוער. בתקופת המכבים, הצעירים הובילו בחדירת תרבות יוון לארץ ישראל. כיצד נחנך אנו את בנינו בהתמודדות עם התרבות המערבית?
תוכנית 'הורות והתבגרות' עם הרב אלישע אבינר
הבן לא התקבל להדרכה בתנועת נוער. הוא קיבל את התשובה כפגיעה אישית ומגיב בכעס ואומר שהוא כבר גמר עם התנועה. איך אפשר לעודד את רוחו ולתמוך בו ברגע הקשה הזה?
נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית מומחית
לב אבות - ידיעון שבט תשעו - תהליך קבלה למוסדות חינוך

"הורות והתבגרות": ערכים בתרבות הפנאי המערבית

DSC01082

להאזנה להקלטת התוכנית:


 

 

 

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, חננאל רוזנברג, מרצה לתקשורת באוניברסיטת אריאל, ורותי קליין, ספרנית ביישוב מצפה יריחו

חננאל רוזנברג והרב יוני לביא

ההקלטה הזאת היא שיחת המשך של הדיון על המפגש של בני נוער עם התרבות המערבית

 

לפינת הרב גודמן: תרבות הפנאי בקרב בני נוער – מסינון למענה חיובי

יהלום שנפל לבוץ

חודש טבת יושב בין שני הקטבים – האור והחושך.

ראשיתו, באור נרות החנוכה – בהלל והודאה על הנסים והנפלאות. המשכו ורובו, בחושך שכמעט ואין כדוגמתו, 'לילות טבת' – החשוכים הן מבחינת הטבע והן מבחינת המאורעות: תרגום השבעים (תחילת גלות יוון), סוף תקופת ה"חזון" והנבואה (מות עזרא הוא מלאכי[1]), ותחילת המצור על ירושלים…

האור והחושך הנם מציאויות שנקלטות על ידי ה"עין", וזה גם שם האות בה נברא חודש טבת. בספרי חסידות מובאים דברי ספר יצירה: "המליך אות ע' ברוגז וקשר לו כתר וצירפן זה בזה וצר בהן גדי בעולם וטבת בשנה וכבד בנפש…"[2]. יש איזו נטייה טבעית בתקופה הזו להיכנס למצב של רוגז וחושך נפשי, אלא שהאות עי"ן – המייצגת כשמה את איבר הראייה שבאדם, הומלכה על הרוגז, ובכך היא נותנת את הכח להתגבר עליו. בעין, כאמור, מתגלמת הבחירה בין שתי אפשרויות של הסתכלות על המציאות. את שתי האפשרויות של השימוש בעין ניתן לכנות: "עין טובה" ו"עין רעה".

צורת האות עצמה מרמזת על כך: באות ע' שתי נקודות בראשה, המסמלות את שתי העיניים – ה"טובה" וה"רעה", וכנגדן יש לאדם שתי עיניים והוא בוחר באיזו מהן להשתמש…

ישנו סיפור על אדמו"ר הריי"ץ, הממחיש בצורה מליצית כיצד ניתן להכריע לטוב את הראייה, גם מתוך שימוש בשתי העיניים. מסופר, שבהיותו בן ארבע הוא שאל את אביו, מדוע האדם נברא עם שתי עיניים? השיבו אביו, כי לפעמים זקוקים לעין החזקה (הימנית), ולפעמים לחלשה (השמאלית): "בהתבוננך במעלות הטובות של בני האדם – המשיך אביו להסביר – השתמש בעינך החזקה, ואלו בראותך את האדם חוטא הבט בעינך החלשה…"….

השימוש ב"עין טובה" איננו רק 'לגיטימי', ואין כאן טשטוש של המציאות, אלא זוהי הראייה האמיתית של המציאות. השימוש ב"עין הטובה" ממקד אותנו לראות את יסוד המציאות, שכדבריו של הראי"ה הוא ה"טוב". הדברים עמוקים ובנויים על השקפה כללית, לפיה "לית אתר פנוי מיניה"[3], כלומר נוכחותו של הקב"ה היא בכל, ועל כן הבסיס של המציאות הוא "טוב".

יש כמובן גם פנים אחרות במציאות, אך כל אלו הם בחינת קליפות המקיפות את הפרי.

אם כך במציאות בכלל, ביהודי נכון הדבר על אחת כמה וכמה. "כי אצל ישראל צלם הא-להי הוא עיקר והכל טפל אצל הצלם…"[4]. ובלשון ציורית יותר, במשל שמביא בעל ה"נתיבות שלום": "שיהודי אפילו נפל הרבה ממדרגתו ושקוע בטיט היון (ודוק!) אין להתייאש ממנו, שהרי הוא כמו אבן טובה ויהלום שנפל לבוץ, שצריך רק להרימו ולרחוץ אותו מהבוץ שנדבק בו, ומיד יתחיל אורו לנצנץ…" [5].

מציאת ה"מעט טוב" שבי ושבאחרים מביאה את האדם למהפך ולתשובה, כי היא מחזירה את המיקוד לעצמיות. ילדי נבנה מהעין הטובה שלי, כתוצאה מהאמון שלי בו, שבעומק הוא רוצה לעשות טוב. בזה נוצר אצלו אמון בעצמו, המאפשר לו להיות נאמן לטבעו האמיתי. לא רק שאין כאן התעלמות מהחלקים הרעים, אלא להפך – הראייה הזו ממריצה לסלק את הרע, כי מי יתן ליהלום להתגלגל בבוץ?!

"מעט טוב" בכוחו להפוך את ה"רוב הרע", כי אין כאן עיסוק כמותי אלא איכותי, כאמור: עיקר וטפל. כך ניתן אולי גם להבין את נס החנוכה בו נמסרו "רבים ביד מעטים"[6].

גם חודש טבת עצמו יש בו 'רוב חשוך', אך ראשיתו של החדש היא ב'אור', בחנוכה. מעט הטוב הזה יש בכוחו להאיר את כל החושך, כי הוא הבסיס לחודש כולו: "כבר אמרנו שנקרא ראש חדש ולא התחלת החדש, מפני שהיום הזה הוא הראש והמקור של החדש, וכאשר אמרנו שיצירת החדש הזה באות ע' וראש חדש טבת חל בחנוכה, להיות נשפע מהאור של ר"ח שהוא המקור, להאיר העיניים בקדושה על כל החדש…"[7].

נדמה, שכנשים יש לנו עבודה רבה בעניין. כשאנו מתאפרות הרבה תשומת לב מופנית לאזור העיניים, על אחת כמה וכמה ראוי שנפנה לשם את תשומת לבנו במישור הפנימי. העיניים הן החלון שלנו לתפיסת המציאות כולה, ובעצם בכך הן פותחות את כל מערכת ההתייחסות שלנו למציאות. ייתכן, ולכך רמזו חז"ל באמרם: "כלה כל זמן שעיניה יפות, אין כל גופה צריך בדיקה"[8].

רובנו מרגישות גם קושי מיוחד בתחום, ונוטות להיות בקורתיות מאוד, הן ביחס לעצמנו והן כלפי האחרים, אך דווקא בשל כך, ובשל התדירות בה העניין עולה (כמעט בתדירות של המצמוץ בעיניים), יש לנו הזדמנות וחובה נפלאה לעבוד ולפתח "עין טובה".

 

מתוך אור הלבנה, בינה נשית במעגלי העיתים עמ' 86-91, הרבנית אורה רבקה וינגורט

[1] מגילה טו, א.

[2] פ"ט מ"ה.

[3] תקוני זהר צא, ב.

[4] מהר"ל, "נר מצוה".

[5] "נתיבות החינוך", פ"ד, בשם הסבא קדישא מלכוביץ'.

[6] נוסח תפילת "על הניסים".

[7] "פרי צדיק" בראשית, ר"ח טבת, כא.

[8] תענית כד, א.