חג החנוכה מזמן לילדינו ולנו מגוון אתגרים חינוכיים. אמנה להלן שמונה ועוד אחד, כמספר נרות החנוכייה ואיעזר במחלוקתם של בית הלל ושמאי כקריאת כוון חינוכית.
אתגרי החג:
אתגר ה"יחד" הגרעיני והמורחב, האתגר ההלכתי, אתגר החופש והגבולות, אתגר ניהול השעמום והזמן, אתגר הלחץ החברתי, אתגר התלות- עצמאות, אתגר התזונה, אתגר דמי הכיס. על כל אלה ועוד, מנצח כשָמַש, אתגר האתגרים – אתגר הנוכחות ההורית.
ישנם יופי ועוצמה בהתכנסות משפחתית ובלקיחת פסק זמן משותף לצורך מפגש עם בני המשפחה הגרעינית והמורחבת. ואולם האידיליה אינה תמיד כזו כשנפגשים, בפרט אם לאורך השנה נטווים בין בני המשפחה חוטים מעטים מדי של קרבה, לכידות וערבות הדדית. באשר להדלקת הנרות גופא, זו הופכת לעיתים ל"אירוע נפיץ", כאשר אנו ההורים, מעמיסים עליה הידורים וציפייה לשותפות ולבקיאות של כל הצאצאים במזמורי התהילים ובמילות ששת בתי "מעוז צור" ורואים בה אבן בוחן ליחסי המתבגר עם יוצרו.
שעות רבות נשארים ילדינו בבית במהלך החג (בהנחה שלא נסענו לאילת או לחו"ל) והופכים לילה ליום ולהיפך. החברותיים שבהם, יצאו להסתובב עם חברים ועלולים להגיע ולהיחשף לבילויים הרחוקים מרוח הבית. "משעמם לי" הם יגידו כשנתקשר לשאול לשלומם או שיבחרו בדחיינות ועיסוק אינסופי בפלאפון או ישיבה מול הטלוויזיה.
באשר לאוכל – חג החנוכה מהווה אסון קולינרי. הררי סופגניות מוצעים לנו ולילדינו חינם אין כסף, בכל אירוע חברתי, וכל שנה מושקת במאפיות "קולקציה" חדשה ומפתה של המתוק השמן הזה.
ודמי חנוכה – האם ילדינו זקוקים לכסף או למתנה? לשם מה? ומי נותן וכמה? והאם מדובר כאן בהזדמנות לחינוך לניהול כלכלי?
רבים האתגרים החינוכיים שמציב לנו חג החנוכה והגדול מכולם, נעוץ במידת היכולת שלנו להיות נוכחים עבור ילדינו.
נוכחות הורית משמעה נוכחות פיסית ונוכחות ערכית התנהגותית. על ילדינו לחוש שאנו בקרבתם (אם יזדקקו) וכי ערכי יסוד ברורים מלווים את התנהלותנו בעולם ומעצבים את תפישתנו החינוכית.
בהקשר זה, ילד/ נער החי תחת תודעת הנוכחות ההורית, מכיר את עמדות הוריו בסוגיות החינוכיות-ערכיות שהוצגו לעיל ומקיים שיח מתמשך, לאורך חייו, עם (או נאבק מול) הקול ה"הורי" הפנימי שהטמיע בתוכו.
כהורים נוכחים, נפעל לספק לילדנו מראה מעצימה, "כותל" ומודל להתמודדות עם אתגרי החיים והנפש. במצבי כאב ומצוקה בפרט, נִדרֵש לאיפוק ואומץ לב על מנת להימנע מלתקן עבור הבן/הבת את המקולקל והפגום ולעמוד (מבחינה נפשית) בסירוב ובריחוק, אותם יתבעו מאתנו, כחלק משלב גיבוש עצמיותם.
שלושה שותפים באדם, נאמר במסכת קידושין (ל', ע"א) וחובתנו כהורים להתמודד עם האתגרים הנזכרים ועם רבים אחרים ובמקביל – להתפלל לבורא העולמים.
לעניין הדלקת נרות החג, בית שמאי גורסים –פוחת והולך (התחלה ממציאות/ חנוכיה שלמה ומאירה) ובית הלל – מוסיף והולך. אציע, בצניעות, לשלב בין שתי התפישות: מחד- לגבש ולהעניק לילדינו "משנה חינוכית" וערכית שלמה וסדורה ומאידך – להשתכלל ולהוסיף וללמוד על בסיס יום יומי, פרקי סבלנות, אמון, דוגמא אישית, בטחון (בקב"ה ובילדינו) ואהבה.
לתגובות: במייל:
נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית, מתנדבת בארגון "לב אבות"