תגית: יחסים

בננו / בתנו עזבו את אורח החיים הדתי

שאלה: בני/בתי פרק עול תורה ומצוות. הוא אטום כעת לדברי השכנוע שלי לשוב לדרך התורה. אינני יודע/ת כיצד להתייחס אליו? ומה נכון לדרוש ממנו בבית?

תשובה:

שאלה זו נוגעת בעצם בשלושה מעגלים. האחד – זה הנער עצמו, מה שמתחולל לו בראש ובנשמה – השאלות, ההתחבטויות, ההתמודדויות, והמסקנות אליהן הגיע בשלב הזה של חייו, מסקנות הנוגדות וסותרות אורח חיים שלם שגדל בו והתחנך עליו.

המעגל השני הוא יחסי ההורים בפרט והאחים ושאר קרובי המשפחה המצומצמת והמורחבת בכלל – עם הנער שפרק עול תורה ומצוות. הנער שינה את המציאות ואת כללי המשחק שהיו נהוגים בבית עד כה, ולאור זאת על המערכת הביתית להתארגן מחדש למציאות שנוצרה.

המעגל השלישי הוא מעגל הבית עם העולם החיצון – השכנים, החברים, הקהילה, שכל אלו רואים וצופים במה שקורה, דבר היוצר אי נעימות, אי נחת, בושה וכדו' למשפחתו של הנער, המוצאת את עצמה בסיטואציה חברתית קהילתית חדשה, שרגשי בושה ואולי אף אשמה קשורים בה ונלווים אליה.

נדמה שבאופן עקרוני הקו המנחה והעקרוני בטיפול בסוגיה הזאת צריך להיות – ראיה וחשיבה לטווח ארוך. נוצרה כרגע מציאות של משבר, כאשר הנער החליט מה שהחליט. יתכן והוא יתמיד בדרכו זו עד יומו האחרון, אולם יתכן שבחלוף זמן כזה או אחר, ימים, חודשים או שנים, בנסיבות כאלה ואחרות, הוא יגיע למסקנות שונות על החיים ועל אורח חייו, וירצה לחזור למחוזות וערכי ילדותו ונערותו.

הכלל הראשון הוא לא לשרוף גשרים, ולא להיכנס למצב של ניתוק, הענשה, ניכור, סנקציות, איומים, קנסות, האשמות, וכדו' מהדברים הללו.

הנער צריך לדעת שני דברים עיקריים – שלכאורה נראים סותרים, אך החוכמה היא לעשות וליישם אותם בו זמנית עם כל הקושי והמורכבות. האחד – שמעשיו גורמים לעוגמת נפש רבה, והשני – שהאהבה אליו לא פחתה כהוא זה.

האהבה לנער איננה מותנית לא בציון ולא ברמה דתית. האהבה אליו היא בכוח היותו הבן. האהבה הזו למרות הצער ועוגמת הנפש צריכה להישאר יציבה. צריך לומר לו את זה, לשדר לו את זה ולחיות כך בפועל. במקביל, גם לומר לו שזה מצער מאד, ושזה גורם לעוגמת נפש.

קו הפעולה צריך להיות הידברות מתמדת. קשר פתוח ורציף, לא נתק חלילה. יש לנסות לשבת עם הנער, לא בעידנא דריתחא, אלא בזמן של רגיעה, אולי תוך כדי טיול, או הליכה למסעדה, על מנת ליצור מסגרת לשיחה נעימה – ולנסות להגיע איתו ל'חוזה', שעיקרו – אנחנו מבינים שאתה רוצה לשנות דברים מסויימים, לנו מצד שני יש עקרונות ורצונות משלנו, ולפני ואחרי הכל אנחנו רוצים להמשיך ולהיות משפחה אוהבת. בוא נראה ביחד איך מוצאים את הדברים שכל אחד מן הצדדים מקבל או לא מקבל, עושה או לא עושה. יסבירו לו שעם כל רצונו לעשות שינוי בחייו, זה לא הגון ומוסרי שהוא ישפיע על אחיו הקטנים שעדיין בבית, ועדיין נתונים לקו החינוכי והרוחני של ההורים, ולכן אם אכן הנער הגון וישר עם עצמו ודרכו – עליו להיות גם הגון כלפי אחיו ומשפחתו, ולא ליצור אצל אחיו הקטנים קונפליקט או התנגשות עם דרך ההורים. יחיה את חייו כפי אמונתו, אבל בכל מה שקשור לאחיו – גם אם יש דברים של מראית עין – עליו להבין את המשמעות של מעשיו. דרך המשא ומתן הזה היא הדרך היחידה שמשאירה אווירה טובה, ופתח לשינוי עתידי בע"ה.

דרך של איומים, קנסות, גידופים, התעלמות עד כדי גירוש מהבית או משהו בדומה – סופה שתשאיר את שני הצדדים מוכים פצועים וחבולים, שככל שיחלוף הזמן, יגברו הנתק והניכור ההדדיים. כיווּן ההסכמה בין ההורים לבן צריך להיות שמה שקשור לחיי הפרט שלו – תפילות או מעשים הנעשים בד' אמותיו – יעשה כהבנתו עם כל הצער שבדבר – ולכן יש להניח לו בעניין הכיפה, או חילול שבת שנעשה בחדרו בצנעה. אולם בדברים הקשורים לפרהסיה של הבית ושל המשפחה – סעודה משפחתית, לבוש באירוע משפחתי, עליו לכבד את בית ההורים – ולוּ מדין דרך ארץ ונימוס, גם אם לא מתוך הסכמה רוחנית או הלכתית.

אם אינו מתגורר בבית – נדמה שנכון להמשיך ולהזמין אותו לבקר ולבוא – גם אם הביקור יהיה כרוך בחילול שבת. להציע לו כמובן לבוא לכל השבת אבל לא להתנות את הביקור בכך. בע"ה בחלוף הימים, כשיחוש את חום השבת ואת חום המשפחה, וישווה את זה לקרירות הבדידות ולניכור שבעולם השני, יש סיכוי שישוב לכור מחצבתו.

שאלה: הבן/הבת עבר לגור עם בן זוג (ללא חו"ק) בדירה משותפת. כיצד להתייחס לבן הזוג – לשוחח איתו או להתעלם ממנו? לארח אותם יחד בשבת? בחדרים נפרדים? האם לדרוש מהם התנהגות צנועה בין כותלי הבית (חיבוקים בפני בני הבית…)? האם לבקר בביתם? האם לתמוך בהם כלכלית?

תשובה:

מרבית העקרונות שכתבתי בתשובה הקודמת תקפים גם לזו, והעיקרי שבהם – שמירה על ערוץ תקשורת פתוח כן וגלוי.

אם אכן נעשה מעשה בפועל של מעבר לחיים משותפים עם בן/בת זוג – הרי שנוצרה כאן מציאות בפועל. האפשרויות המעשיות הניצבות בפני ההורים [מעבר לתפילה וצדקה] הן או התעלמות, התנתקות, התנכרות והחרמה, או ניסיון לשמור על רמה כזו או אחרת של קשר והידברות, מתוך תקווה ותפילה שיבואו ימים אחרים, וכי החום והאהבה יעשו את שלהם וישובו בנים לגבולם.

גם במקרה הזה הייתי מציע להורים ליזום שיחה עם הזוג – שיחה שתהיה באווירה ותפאורה נעימה. לא שיחה של כעסים והאשמות, אלא שיחה שיש בה כבוד הדדי. בשיחה הזו יציגו ההורים את צערם, וגם את רצונם למצוא דרך להמשך קשר. הכיווּן הכללי צריך להיות מיפוי הקווים האדומים של כל אחד מהצדדים. המגמה צריכה להיות שבכל מה שקשור לחיים הפרטיים של הזוג, ולדברים המתנהלים בביתם – עם כל הצער שבדבר – אלו החיים שלהם.

אולם מה שקשור לחיים בפרהסיה של הזוג, ובמיוחד בבית ההורים, שכשם שהזוג מבקש שיכבדו אותו, כך עליו לכבד אחרים, ובמיוחד את בני המשפחה – כאן יש להסכים – שכן מארחים אותם לשבת, כמובן מזמינים אותם לכל השבת, גם אם יודעים שירצו לחזור באמצע [כשם שנוהגים בהזמנת אדם חילוני לשבת], בבית ההורים הם לא ישנים בחדר אחד, ובבית ההורים גילויים של חיבה בפרהסיה, שאינם מקובלים בבית הזה- לא יעשו. מצד שני ההורים יבקרו בביתם, ולא ימנעו מתמיכה כלכלית. הילד נשאר ילדם, וכשאוהבים מישהו, וכשבאמת אכפת ממישהו – באים לבקר בביתו. שום תועלת לאף צד לא תצמח מהחרמה והתנתקות. ההורים 'יאכלו את עצמם' ואת בריאותם, הזוג יחיה את חייו מרחוק, ושום תועלת או ברכה לא תצא מזה.

החיים הם דינאמיים ומשתנים. יכול להיות שהזוג יתבגר, או יתחתן, ויהיו פעם הורים, ודברים שרואים משם לא רואים מכאן וההיפך, ובהחלט יתכן שבחלוף הימים  אם המים לא יהיו סוערים וזעופים – הספינה תרצה להטיל את העוגן בנמל הבית החם, האוהב והמוכר.

שאלה: יש לנו בבית ילדים צעירים/קטנים. אני חושש שהם יושפעו לרעה. כבר עתה אני רואה את ההשפעה השלילית? כיצד ניתן לחסום את ההשפעה השלילית? כיצד ניתן להסביר להם מדוע דרישותינו מהם שונה מדרישותינו מהבן/הבת הנ"ל?

תשובה:

האמת היא הדרך הפשוטה גם אם הכואבת ביותר. אי אפשר להסתיר מהילדים את המציאות או לטייח אותה. אין ברירה אלא מלומר לילדים את האמת, כמובן בשפה שהם מבינים לפי גילם ותפישתם. לומר להם – לצערנו, אחיכם הגדול בחר בדרך חיים אחרת מזו שחינכנו אותו. זה מצער אותנו מאד ומכאיב לנו. אנחנו מקווים שב"ה הוא יחזור בו ויחזור אלינו. אנחנו אוהבים אותו מאד אבל גם מצטערים מאד. אנחנו מתפללים לה' שנעמוד בניסיון הזה, וכי ה' יפתח את ליבו לחזור לדרך שבה אנו מאמינים ושלאורה חינכנו אותו. אנחנו מכירים אותו – ויודעים שהוא בחור טוב וישר. אנחנו אוהבים אותו ואת התכונות הטובות שיש בו, למרות שאנחנו חושבים שהוא טועה מאד במה שהוא עושה עכשיו, ועם זאת אנו מקוים שמעשיו נובעים מחולשה או מניסיון לחיפוש ולבירור, וכי בע"ה, ימצא את דרכו הנכונה והראויה בחיים.

אתם עדיין קטנים, עדיין באחריותנו, עדיין בבית, ועדיין מחוייבים לכללים שבבית. כשתהיו גדולים ומבוגרים – כל אחד מכם יבחר את הדרך שלו בחיים. כל זמן שאתם כאן – אלו הכללים, וגם אם אחיכם בחר להפר אותם או לשנות אותם – זה מצער אותנו מאד, אבל זה לא קשור אליכם, לכללים שבבית ולחינוך שלכם.

 אבי רט, ראש מכון ש"י באונ' בר אילן, וראש מרכז 'קריאת כיוון' לייעוץ והכוונה אישית משפחתית וחינוכית ברמת אביב.  052-4270900

תגובת הורים לקשר המעלה חששות עם בן/בת זוג של בנם/ביתם

שירת מלאך, יועצת פו"פ ומנכלי"ת עמותת ישפה

עוד עם שירת מלאך בלב אבות:

מגורים ב"ביצה": קשיים, אתגרים והתמודדויות   אחת ההתלבטויות בתקופת הרווקות היא היכן לגור, בבית ההורים או בדירת שותפים? רווקים ורווקות רבים בוחרים לצאת מהבית ולגור ב"ביצה". איך על ההורים להתייחס לכך?

בית ההורים כעוגן בתקופת הרווקות   מה התפקיד של בית ההורים בתקופת הרווקות שנמשכת לעתים זמן ממושך? איך הורים יכולים להוות מקור תמיכה עוגן ממנו אפשר להתמלא כוחות, ולא מקור נוסף ללחץ?

הורים וילדיהם- הבת שלנו לא מדברת אתנו על הרווקות שלה   בתנו לא משתפת אותנו בכל מה שקשור לנושא השידוכים. כיצד מפתחים שיח מסוג אחר? 

מרד גיל הנעורים?

האם מרד גיל הנעורים הוא שלב הכרחי בהתפתחות הילדים? האם מרד הנעורים הוא "גזירת שמים", שאי אפשר לחמוק ממנה? בעבר היה מקובל להניח שמרד גיל הנעורים הוא שלב נחוץ בגיל ההתבגרות, ואף נהגו לומר שילד שלא ימרוד בגיל הנכון, יסחב איתו תסביכים לכל החיים. המציאות מוכיחה בעליל שההנחות הנ"ל אינן מדוייקות. בני נוער רבים אינם מורדים, ולמרות זאת מתפתחים יפה לתפארת משפחתם. מה שנכון הוא שבגילאים הנמוכים, הילד מחובר בחבל טבור נפשי להוריו, הוא חלק מהם מכל הבחינות. את מזונו הרוחני והנפשי הוא מקבל מהם. בהגיעו לגיל הנעורים, הוא מבקש לגבש את אישיותו ואת זהותו, ולשם כך הוא מתאמץ לנתק את חבל הטבור שקושר אותו להוריו. זהו תהליך הכרחי למען התפתחותו הנפשית הבריאה. תהליך ניתוק חבל הטבור הנפשי איננו מתרחש בצורה זהה אצל כל הילדים. יש מי שחותך אותו בעדינות, לאט לאט. ויש מי שקורע אותו בכוח ומהר, ויש אפילו – בפראות.

יש נערים שמושכים חזק הרבה יותר ממה שנצרך על מנת לקרוע אותו. הם סבורים שאם הם לא יהיו אופוזיציה לוחמת נגד כל מה שהבית מייצג הם ימשיכו להיות נגררים וטפלים להוריהם. לכן, הם הופכים למין "איפכא מסתברא" לכל מה שהבית משדר. אם ההורים אומרים "לבן", הם חייבים לומר "שחור". לפעמים תגובותיהם מגוחכות וחסרות טעם, הם מתעקשים על "שטויות", מפני שחשוב להם לשדר עצמאות רוחנית. הם מרגישים שבזה תלויות חירותם וצמיחתם הנפשית, ושבלעדי זה הם לא יצליחו להיות "איש".

ההמשך – לאן המרד יוביל את הבן – תלוי מאוד בתגובת הוריו. הרבה הורים מתקשים להשלים עם ההתנהגות המרדנית של הבן. הם כועסים עליו על כפיות הטובה שלו, הם פגועים מיחסו השלילי כלפיהם. התנהגותו ה"איפכא מסתברא" מתפרשת על ידם כזלזול בוטה: "הוא לא מעריך אותנו". ההורים ממאנים לקבל את יחסו המזלזל כלפיהם, לכן הם מגיבים ומתווכחים, ומנסים עד כמה שידם מגעת לדכא את ה"מרד" נגדם באמצעות שאריות ה"סמכות ההורית" שעדיין שרדו. כך הבן וההורים "הולכים ראש בראש", מתעמתים בלי סוף. הבן מעצים את המרד ומתריס כלפי הוריו, ומולו ההורים מקשיחים את יחסם כלפיו. לבסוף נוצר קרע נפשי, שקשה יהיה לאחות אותו עד שיחלפו שנים רבות. וגם אחרי האיחוי, יוותרו צלקות עמוקות.

אם כן מה לעשות? לוותר? להיכנע? להתקפל? לקבל את המרד כפי שהוא ולחכות לימים טובים יותר? לאבד כל השפעה עליו? לוותר על האחריות החינוכית? – לא!!

א. להכיר ב"בגרות" של הבן. אם ההורים יכירו בבגרותו של הבן, למרות שהיא בהתהוות ועדיין בוסרית, לא יזדקק הבן למרד כדי להרגיש בוגר ועצמאי. אם הוא יקבל מהוריו אישור "רשמי" לבגרותו, לא יהיה לו צורך לסחוט אותו בכוח ולהכריז עליו עשר פעמים ביום דרך סדרת עימותים עם הוריו. לא די בכך שיכירו הוריו בבגרותו בינם לבין עצמם, אלא גם צריך שהבן יהיה מודע לכך שהוריו מכירים בבגרותו. זה ינטרל חלק מה"עוקץ" המייצר את המרד.

ב. הבן מבקש להרגיש עצמאות. אם הוריו יהיו מודעים לצורך זה של בנם, וייענו לו בסבר פנים יפות מבלי שהוא יזדקק להילחם על כל פיסת עצמאות, הוא לא יצטרך להתנהג בצורת "איפכא מסתברא" על מנת לחוות עצמאות ולאמץ סגנון מתריס כדי להרגיש "איש". את העצמאות הוא מקבל על מגש של כסף, ולכן אין לו כל צורך לזרוק בליסטראות כדי לכבוש אותה. גם את ההכרה הרשמית בעצמאותו, חייב הבן לשמוע מהוריו על מנת שהוא לא יפרש את הסכמתם לדרישותיו ככניעה בעקבות המרד שלו.

ג. לאחר ההכרה בבגרותו ובזכותו לעצמאות, מה נשאר מאחריותנו וחובתנו החינוכית, ומה תפקידנו – כך שואלים בצדק ההורים. התשובה היא, שלעיתים קשה להורים להודות שגם במצב הנוכחי הם איבדו כל השפעה חינוכית. הם משלים את עצמם שאם יקשיחו את עמדותיהם, הם יצליחו לחנך את הבן הסורר. זוהי טעות. בן מורד ו"איפכא מסתברא" אין כל סיכוי לחנך. זה יותר קשה מאילוף סוס פרא. לכן, העימותים איתו לא יניבו תוצאה חינוכית משמעותית אלא רק כאב לב הדדי.

בשלב ראשון יש לנטרל את המרד. לאחר שהמרד ישקוט, ניתן לחזור לפעילות חינוכית ולהשפעה חינוכית.

ד. פיתוח תקשורת חדשה עם הבן. אל מבוגר מתייחסים באופן שונה מאשר אל ילד קטן. ליחס מסוג זה הבן מצפה. משוחחים איתו על נושאים "בוגרים", משתפים אותו בשיח בוגרים. מאזינים לרחשי ליבו, לתחושותיו. לא על מנת להגיב ולהטיף, אלא על מנת לשמוע.

ה. חידוש האהבה. ככל שאהבתו להוריו תגדל, כך יקטן המרד ותימצא נוסחת הפשרה המספקת אותו ואת הוריו. לשם כך, צריך לעשות איתו פעילויות המקרבות את הדעת, התורמות לקירבה הנפשית. ההורים יופתעו לגלות שהוא לא כל כך "אנטי", אלא מוכן "לבלות" יחד עם הוריו, מתוך שמחה וחיבה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

"הורות והתבגרות" בנושא: יחסי הורים וילדים – ומרד נעורים

להאזנה להקלטת התוכנית:



 

 

 

 

 

 

 

 

ד"ר שמחה צ'סנר,
פסיכולוג קליני, מומחה בהפרעות קשב וריכוז ומייסד ישיבת בני חיל.
ד

לרשימת הקלטות השידורם של התוכנית "הורות והתבגרות"

שיער ארוך

שאלה: בני בן 16 התחיל לגדל שער. אני חוששת שזה סימן לבאות, לתחילתה של התדרדרות. האם לדרוש ממנו בתקיפות להסתפר? להכריח אותו?

תשובה: ראשית חשוב להישאר רגועים. לא מדובר כאן באיסורי תורה ואפילו לא באיסורי דרבנן. גם אליהו הנביא הסתובב עם שיער ארוך (מלכים ב א).[1]

לדעתי, הבעיה מתחלקת לשני צירים עיקריים. (כמובן בתנאי שלראש הישיבה זה לא מפריע…)

למראה חיצוני יש אמירה, אפילו יותר נכון לומר 'הכרזה', מי אני, אי מזה באתי ולפעמים גם לאן מועדות פני. הנורמטיביות מאפשרת לנו להתנהל באופן בטוח בחברה ומאפשרת לנו למדוד את מידת ה'בסדר' ההתנהגותי שלנו. מאידך יש לזכור כי יש גם אנשים מיוחדים והם יהיו שונים מהנורמטיבי ומהמקובל כי באמת הם אנשים מיוחדים, הם יתלבשו אחרת, ירהטו את ביתם אחרת ויתעניינו בתחומי עניין לא שגרתיים.

הציר השני הוא 'מה יאמרו' השכנים, החברים וההורים. האם אנו נעמוד שווי נפש מול הביקורת והשיפוטיות של הסביבה? איך נרגיש כשיגיע לבית הכנסת בליל שבת באופן כזה? ציר זה לכאורה נראה פחות חשוב אך ברוב המקרים הוא זה שיכתיב את סדר התגובות ועוצמת התגובות שלא יטיבו עם המצב.

לא כתבת בשאלתך שאת רואה את בנך מתדרדר אלא העלית את חששך שמא כך יקרה. כיום, שיער ארוך אצל בני הנוער אינו דבר חריג. ובוודאי לא יוכל לשמש כאינדיקציה יחידאית לרמתו הרוחנית של בנך. כשילד מחפש דרכי התנהגות פחות מקובלות הוא מבקש איזה ייחודיות משל עצמו. להיות שונה, להיות עצמו. לדעתי חשוב שאתם ההורים תכבדו ייחודיות זו, תכבדו את בחירתו ואף תצביעו על דברים שבעיניכם הוא מיוחד בהם, תעריכו זאת ותעודדו אותו למצוא את דרכו. יחס כזה שלכם עלול להפתיע אותו אך ישמח אותו, הוא ירגיש שאתם נותנים בו אמון ומעתה לא ירגיש צורך כה חזק להדגיש באופן חיצוני את המיוחד שבו. החיבור שלכם אליו יהיה המפתח שישאיר ביניכם מרחבים פתוחים של שיח וקירבה. אשריכם שיש לכם ילד מיוחד ושיודע לחוש בכך. כיוון וחיבוק מצידכם יבטיחו שהוא לא יאכזב אתכם.

ולציר השני (ה'מה יאמרו'..). אם הצלחתם ל'אכול' את החלק הראשון, חלק זה יהיה הרבה יותר קל. פשוט שימחו בו, היו גאים שיש לכם ילד מיוחד, שיש בו יחוד ועד מהרה יראו כולם שהוא 'זרע ברך ה", הושיבו אותו על ידכם בבית הכנסת בגאווה והתכבדו בו.

אם תצליחו בכך, תוכלו גם לשוחח עימו באופן פתוח יותר על משמעות ההופעה החיצונית, ועל עניינים רוחניים וחינוכיים מתוך בירור אמיתי וכן.

בהצלחה.

הרב יאיר גנז, ראש אולפנת נווה דקלים, גבעת וושינגטון

 


1. אמנם יש בספרים שונים ביטויים הקושרים שיער ארוך ל'דינים' שיכולים לבוא על האדם, אך יתכן וגם מה שאנו קורים 'קצר' הוא ארוך ביחס לדברים הנ"ל. ואין לנו אלא ד' אמות של הלכה.

מכתב להורי דתל"ש – פרק א: היחס אל הבן/הבת

שאלה:

בני פרק עול תורה ומצוות. הוא אטום כעת לדברי השכנוע שלי לשוב לדרך התורה. אינני יודע איך להתייחס אליו? ומה נכון לדרוש ממנו בבית?

תשובה:

שבר ובנין

פריקת עול תורה ומצוות של בן או בת מטעינה את ההורים בתערובת של רגשות שליליים המופיעים בעוצמה רבה. לרוב יופיעו רגשי כעס כלפי הילד, תחושת בושה של ההורים בבנם, עצב והלקאה עצמית של ההורים. כל אלו אינם מסייעים להתמודדות עם המצב החדש המחייב היערכוּת נפשית ומשפחתית שונה מזו שנהגה עד כה. על מנת להמשיך ולתפקד כהורים מועילים עליכם ללמוד את מרכיביה של מערכת יחסיהם עם ילדיכם, לבדוק מה אירע כתוצאה מהתהליך המשברי שילדכם עובר, וכיצד תוכלו להועיל לילדכם המתרחק מאורח חיים של קיום מצוות. השורות הבאות הן ניסיון להתבוננות בתבנית זו, ובעקבותיה גם הצעה לקו התנהגותי מוסכם, שעשוי לבנות מחדש את המבנה המשפחתי.

אמון ואהבה

מערכת היחסים בין הורים לילדיהם עומדת על שלוש רגליים: אהבה, אמון וכבוד. כוחות הנפש היסודיים, המקיפים והפעילים ביותר באדם הם האמונה והאהבה. כלומר, ההכרה הנטועה באדם שהוא איננו גרגיר בודד בעולם, אלא חלק ממערכת רחבה, המושתתת על יחסי אמון בינו לבין האחרים באותה קבוצה, ולא זו בלבד אלא שהוא אף קשור עימהם בעבותות אהבה. רגשות אלו צריכים להיות מסופקים בראש וראשונה על ידי הורים לילדם. מאז לידתו הם אמורים להטמיע בתוכו את התחושה שהוא חלק מהם, שהוא יכול לסמוך עליהם ולבטוח בהם, ולא רק שהם נכונים לעמוד לצידו בכל רגע אלא גם אוהבים אותו ומאמינים בו ובחייוכך גם האדם המאמין בבורא עולם הוא מי שיש לו אמון מלא במקור חייו, ואשר נסמך על עובדת חיים זו. שתי תכונות אלו קשורות זו בזו: ככל שהאמון רב יותר, כך מתמלא האדם באהבה למושא אמונתו.

רגשות אלו זקוקים לטיפוח מתמיד.המאמין בבורא עולם אומר מאה ברכות בכל יום, ועונה "אמן" על ברכות נוספות, על מנת לטפח את האמון והאהבה שלו לקב"ה. יש ללמוד מתקנות חכמים אלו שאין די בהבעה חד פעמית של אהבה הורית ואמון בילדינו, אלא יש צורך לנצל כל הזדמנות על מנת להשפיע רגשות אלו עליהם.

כשאדם "מתחלן" הוא מאבד את תשתית חייו במעגל המשמעותי ביותר – יחסיו עם בוראו. אמונתו בה' פוחתת, ולעתים אף נעלמת, והוא מאבד נקודת משען חשובה זו. למרבה הצער

יסודות-חיים אלו מתערערים במקביל גם במשפחתו הגרעינית. האמון שלו בהוריו נפגע שהרי הוא נוטש את דרך החיים אליה הם חינכוהו, ולרוב גם האמון של ההורים בו נחלש. אובדן האמון מחליש גם את האהבה ההדדית, זאת בנוסף לכעסים המתלווים לצעדו של הילד. כתוצאה מכך הילד חש בודד ועזוב. הכאב מתעצם מפני שקיימת צפייה שבשעה שמתערערת אמונתו של אדם בקב"ה, יחושו הוריו לעזרתו ויחזקו את יסודות חייו. אולם בדרך כלל יסודות אלו מזדעזעים זעזוע נוסף באובדן האמון והחלשת האהבה של ההורים בילדם המתרחק מדרך חייהם.

כמובן שאין לבוא בטענות אל ההורים העטופים בצערם ובתסכולם, אך יחד עם זאת הלא גם הם מבקשים להחיש ישועה לילדם, בשר מבשרם. רק אם ייטיבו להבין את מצבו של בנם יוכלו לעזור לו, ומתוך כך גם לקוות שישוב בתשובה שלימה.

ממוצא דברינו עולה שהתרופה לבן תבוא רק אם הוריו יהיו מוּדעים לצורך הנואש שלו באמון ואהבה מצדם. זו תהיה תשובת-מה לאובדנם של אלו ביחסיו עם בוראו. ואם תשאלו כיצד יעניקו לו את אלו, והרי הוא נטש את שמירת התורה ומצוותיה? על כך נשיב שעליהם להתאמץ עתה יותר ולחשוף את כל המידות הטובות הגנוזות בילדם, גם כאלו שקודם לכן לא שמו לב אליהן במידה מספקת. יש לתת בו אמון, אם הדבר אפשרי, כאדם מוסרי, בעל מידות, מסור למשפחתו ולעמו וכדו'. למצוא את כל המעלות שלו, את הבולטות יותר וגם את אלו הנסתרות. יש לדעת שלעתים דווקא מתוך הקושי צומחת אהבה גדולה יותר.

כבוד

כאמור, יחסי הורים-ילדים עומדים גם על רגל שלישית – כבוד.

בעוד שהעולם המערבי עוסק בעיקר בכבוד הילד, הרי שתורתנו עוסקת בכבוד ההורים. בניית האמון הדרוש ליחסים שבין הורים לילדיהם הוא שקובע את המדרג הנכון ביניהם. לא ההורה זקוק לכבוד והערכה, אלא הילד הוא שצריך לכבד את הוריו, למען עצמו. הכבוד יוצר תחושה של פער בין המכבד למכובד, ומאפשר למכבד לקבל מהמכובד, להקשיב לדבריו וללמוד מדרכיו.

כשילד פונה לאורח חיים השונה משל הוריו, הוא מצמצם, ולפעמים מבטל, את ההקשבה שלו להוריו. שוב אין צורת חייהם מהווה לו דגם לחיקוי. הדבר עלול להביא לפגיעה בכבוד שהוא רוחש להם. למעלה מזאת, הפגיעה בכבוד הטבעי של בן להוריו מופיעה כבר בעצם תופעת החילון. כשילד שגדל במשפחה דתית נוטש את דרך החיים של הוריו, הרי הוא כמי שהטיח בפני ההורים שאין דרכם ראויה. ואילו כל אדם מצפה, ובעיקר הורים מילדיהם, ל"אישור" שדרך חייו היא דרך האמת. צירופם של כל אלו מעצים את תחושת העלבון של ההורים. לכך יש לצרף את הבושה מפני המשפחה המורחבת, הסביבה וכו'. לא ייפלא אפוא שהורים רבים מגיבים בכעס, בהבעת בושה ב"בן הסורר", בתחושת קרירות כלפיו וצמצום התמיכה בו ובבקשותיו. הבן כמובן קולט שהוא דחוי מכאן ואילך, הוא מתרחק מהוריו והפער בינו לבין הוריו גדל והולך.

אולם אם ההורים חפצים בטובת בנם, ובודאי שהם רוצים בזה, ובלבם מפעמת תקווה שהוא ישוב בתשובה, עליהם לפעול לצמצום הפערים ולקרב את בנם. כמובן שהדבר דורש עבודה פנימית מרובה ובעיקר שלא יבושו בו. וכיוון שיכבדו אותו, ממילא יוכלו לדרוש ממנו לכבד אותם ואת ביתם. כבוד זה הוא שישמש אותם בבואם להציב כללים להתנהגותו של ילדם, ועל כך בפרק הבא.

בין כתלי הבית

ראשית יש לבוא לידי הסכמה על כללי התנהגות בין כותלי הבית. בכל מסגרת חפצת חיים קיימים כללים שמחייבים את חבריה ואת הבאים בשעריה. הדרישה מילד לכבד את השקפתם ואורח חייהם של הוריו בעת שהותו בביתם נובעת מזכותם הטבעית, והיא מעוגנת ביושר ובצדק האנושי. אם לא יעמדו על עקרון זה לא תהיה להם עמידה בכל נושא אחר.

מוצע שקנה המידה לכללים אלו יהיה ההתנהגות המצופה מאורח חילוני שיבקש להתגורר בבית המשפחה או לבקר בו. לפיכך על ההורים לעמוד על הדרישות הבאות:

א. שבת. הימנעות מוחלטת מחילול שבת בין כתלי הבית, גם לא בחדרו שלו, ואף אם יסגור את דלת החדר. הרמב"ם השווה חילול שבת לעבודה זרה וכשם שהורים לא יסכימו בשום אופן שלביתם תיכנס עבודת אלילים כך עליהם להתנגד לרמיסת השבת בין כתלי ביתם.

כמו כן אין להסכים לביקור שכרוך בחילול שבת, כשם שיש לסרב לביקור של אורח שמגיע עם רכבו בשבת.

כמובן שבן אינו אורח, ועמידה על עקרונות אלו עלולה להרחיקו מבית הוריו, אולם אלו דרישות מינימאליות המעוגנות כאמור בתביעת הכבוד הטבעי של אדם לחברו וקל וחומר של בן להוריו.

ב.  צניעות. התביעה להתנהגות צנועה מעוגנת בזכויות המתגוררים בבית. לבוש שאינו צנוע או שפה שאיננה נקייה פוגעים במי שנחשף אליהם. כיון שכך הרי שהדרישה צריכה להיות דיבור וכיסוי הגוף כמקובל בחברה דתית (לאו דווקא המחמירה ביותר, ולכן אין הדבר כולל הליכה דווקא עם חצאית).

אם לבן/הבת יש חבר/ה והם מביאים אותם לביתם יש לדרוש מהם התנהגות צנועה בין כתלי הבית. מובן מאליו שאין להסכים בשום אופן לשינה משותפת בחדר אחד.

ג. בעת ארוחה. שוב, קנה המידה הוא: כבוד. לכן יש לדרוש חבישת כיפה בעת הארוחה, כשם שנוהגים חילונים הבאים לסעוד על שולחננו. כך גם לגבי נטילת ידיים לפני הסעודה (משום נקיות!). גם בנושא הברכות לפני ואחרי הסעודה יש לנהוג על פי אותה הנהגה: בעל הסעודה מברך בקול, והילד אם ירצה – יצטרף, אם ירצה – יענה אמן, או ישתוק.

סעודת שבת. אי אפשר להכריחו להשתתף בה, אך עליו לדעת שביתו איננו מסעדה. האוכל מוגש רק במסגרת הסעודה המהווה גם מפגש משפחתי חשוב, ולפיכך יכבד את הוריו וישב עד סוף הסעודה.

יחס כללי

א. קירוב. צריך להתאמץ לקרב את הבן ובודאי לא להרחיקו, אף שמעשיו מעוררים מורת רוח. דתל"ש סיפר לי על הערכתו המרובה לאביו שסייע בידו להעביר את דירתו אף שידע שבנו מתגורר עם חברה. מעשים שכאלה משאירים את הדלת פתוחה.

יחד עם זאת יש להבדיל בין סיוע מעין זה לבין סיוע ישיר לדבר עבירה, כגון סיוע ברכישת בגד שאינו צנוע .

ב. אל ייאוש. הורים שבנם התרחק משמירת מצוות מקווים שבנם עוד ישוב לאורח חיים דתי. יש צורך באיפוק רב על מנת שרצון זה לא ילחיץ מדי ויגרום להתרחקות הבן מהוריו. יחד עם זאת אל להורים להתייאש מתקוותם זו. לעתים בשלב של הקמת בית מבקש אדם יסודות יציבים למשפחה אותה הוא עומד להקים והרי הוא חוזר לכור מחצבתו. ויש שאירוע מיוחד מטלטל את הבן ומשיבו לאביו שבשמים, כמו המעשה בנער שעם גיוסו חדל להניח תפילין והתרחק מאורחא דמהימנותא. אביו היה מתעטר מדי פעם בתפילין של בנו, כאומר אינני מתייאש מבני שישוב להניח תפילין אלו. שנים רבות מאוחר יותר ניצל הבן מנפילה עם רכבו לתהום. מתוך תחושה עמוקה של השגחה פרטית, הוא קיבל על עצמו לשוב ולהניח תפילין. אין ספק שליכולת של הוריו להכיל את החלטתו לפרוק עול תורה ומצוות הייתה תרומה משמעותית בהחלטתו האחרונה.

ג. זוגיות. כאמור ההורים צריכים להפגין אהבה, אמון וכבוד (אמיתיים!) כלפי ילדים אלו. פעמים רבות מופיעה תחושת כשלון של ההורים בחינוך בנם. תחושה זו רודפת בדרך כלל את בן מינו של הילד שפרק עול המצוות. אבא שחינוך בנו לא עלה יפה, מרגיש שהוא לא היווה דמות ראויה לחיקוי לבנו, וכיוצא בזה תחושתה של אמא כלפי בתה. לפיכך הכעס שלהם על הילד מרובה יותר, והמסוגלות שלהם להכיל את המציאות הקשה קטנה יותר. על בן זוגם להיות מודע לקושי זה ולהוביל את בניית מרקם היחסים במציאות החדשה שנוצרה.

סיכום

עסקנו בתיאור עומק השבר האישי והמשפחתי שחווה בן למשפחה דתית שפרק עול תורה ומצוות, ובהזדקקות שלו לאהבת הורים שאינה תלויה במעשיו. היענות ההורים לצורך זה של ילדם  קובעת ברכה מצד עצמה, ויחד עם זאת רק כך נשאר פתח תקווה להתגשמות תקוותם הכמוסה של ההורים שבנם ישוב וישמור מצוות.

לא פחות מכך חשוב להגיע להבנות עם הילד, על מנת למנוע התנגשויות ללא הרף. הותווה קו שעוסק במתרחש בתוך הבית. ועדיין אין ההצעה מקיפה, שכן אין היא מתייחסת להימצאותם של ילדים נוספים בבית, ולשאלות נוספות שאם ירצה ה' נעסוק בהן.

למאמר המשך

הרב אהרן איזנטל, רבה של חיספין ור"מ בישיבת ההסדר

אהבה

שאלה: כשנולד בני קראתי ספר על הטיפול בתינוקות ובפעוטות. המוטו המרכזי היה שצריך לאהוב אותם ללא גבול. כאשר בני נכנס לבית הספר נרשמתי לסדנת חינוך ילדים. מעביר הסדנה חזר בלי הרף על חשיבות האהבה בחינוך ילדים קטנים. עתה, בני כבר הגיע לגיל ההתבגרות. קראתי מספר מאמרים של רבנים ופסיכולוגים על חינוך מתבגרים, הדגש בכל המאמרים הוא על אהבה. אהבה, אהבה, אהבה – אין לרבנים ולאנשי המקצוע מה לומר חוץ מזה?! האם זהו המסר היחידי שהם למדו בכל שנות ההכשרה שלהם?

תשובה: אכן, החינוך בכל הגילאים מושתת על אהבה. אם תשתית האהבה חסרה, המאמצים החינוכיים הנוספים לא יניבו כל פרי. לכן, צריך להדגיש חזור והדגש שאין חינוך ללא אהבה. מדוע? הן מפני שהאהבה היא כלי והן מפני שהיא מטרה. כלי – כיצד? נער שמרגיש אהוב על ידי הוריו, מטה אוזן לעיצותיהם החינוכיות ומוכן לקבל את הדרכותיהם. נער שחש דחוי על ידי הוריו, נאטם לקול הוריו. הם מדברים ומדברים, משמיעים דברי תוכחה ומוסר, אבל הוא לא מקשיב. אהבה כמטרה – כיצד? נער שמרגיש אהוב, שמח לא רק בהוריו אלא גם בעצמו. טוב לו ונעים לו בעולמו של הקב"ה, ולכן טוב לו גם עם עצמו. נער שמרגיש דחוי על ידי הוריו, שונא את עולמו של הקב"ה ולעיתים אף שונא את עצמו.

לכן, האהבה כלפי הילדים היא בסיס כל החינוך.

האהבה כלפי תינוק מתוק מתבקשת, האהבה כלפי ילד קטן חמוד אף היא מובנת. אבל האהבה כלפי מתבגר מחוספס, חוצפן ומתמרד, דורשת מאמץ מיוחד. לכן, דווקא בהגיע הבן/הבת לגיל ההתבגרות צריך להזכיר שוב שהחינוך מושתת על אהבה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

אוסף של תמונות של זמרי רוק וגם תמונה של הרב קוק - על קיר בחדר של נער מתבגר

חדרו של נער בן 16

קיר בחדר של נער מתבגר

השלט על הדלת לא בישר קבלת פנים חמה: "אזהרה! שטח סגור. אין כניסה ללא רשות. שימוש בכוח קטלני מותר!"

הוזמנתי להיכנס. האחים הצעירים יותר של המשפחה ניסו להכין אותי לפני שנכנסתי, מתוך מחשבה שתדהמה תתקוף אותי למראה טעמו של האח בעיצוב חדרו.

זה היה חדר קטן. קירותיו נצבעו בצבע רקיע ים-תיכוני ביום קיץ בהיר. מובן שרק פסים צרים של הצבע הכחול עדיין בצבצו בין הפוסטרים האימתניים של מיטב כוכבי הרוק המודרניים.

על המדף שעל אחד הקירות ניצבה מערכת סטריאו מרשימה ומעמד דיסקים שהכיל מגוון רחב של דיסקים; מוסיקה יהודית עכשווית, מוסיקה חסידית, בלוז, ג'ז ורוק. גיטרה נשענה על השולחן. קל היה לדמיין שאתה מאזין למוזיקה ב'פול ווליום' עם הגיטרה ביד, חש עצמך כחלק מהרכב הקבוצה, בעלי השיער הקוצני שהביטו מהפוסטרים שעל הקיר.

על שני מדפים בקיר ממול היו סדורים ספרים על כדורגל וכמה גביעים שזכה בהם בליגת הילדים. לפתע נזכרתי שבבר-מצווה שלו הנער הזה דיבר על לקחי המוסר שאפשר ללמוד מכללי משחק הכדורגל.

פוסטר גדול של אלברט אינשטיין היה תלוי בין הפוסטרים של להקות הרוק. לצד דמותו של אינשטיין הופיעו ציטוטים מדבריו על החיים והיקום.

כוננית ספרים גבוהה ניצבה ליד הדלת. היו בה חמשה חומשי תורה, סידור לשבת, ומחזורים מיוחדים לחגים. "מילה אחת, אמן", "תלחש לי סוד ההוויה", וספרים אחרים על מחשבת ישראל היו גם כן חלק מספרייה זו.

אילו יכולתי לשנות את השלט שעל דלתו של החדר, הייתי כותבת, "ההתבגרות בהתפתחותה. הדייר מצוי בתהליך החיוני של אינטגרציה. אנא כנסו בהוקרה וכבוד."

כשילד מגיע לגיל ההתבגרות, וההתפתחות מתגלה כפי שהיא עשויה להיות, דברים רבים מתרחשים בתוך בתוכו כשהוא חוצה את הגשר שבין ילדות לבגרות. רבים הדברים שהמתבגר יכול להרהר בהם. כשהוא לבד בחדרו, הוא צריך להיות מסוגל למלא את החלל בדברים שמעניינים אותו, לבטא את רגשותיו במוזיקה משלו, ולהגות במשמעות של תפילותיו. באופן טבעי הוא ישווה את המלים של הרב קוק לאלה של לד זפלין ואלברט אינשטיין. אט-אט הוא יצליח למזג קולאז' זה של רעיונות על-מנת להבין את עולמו וליצור לו משמעות.

כאשר ההורים מבינים ומכבדים תהליך זה, הם מפנים בכך מקום לילדם לצמוח לבשלות בוגרת. או-אז יוכל ילדם לגלות את רצונו-הוא ולהגדיר את האמונות, ההתעניינויות, ההעדפות והערכים של עצמו. הורים מספקים בכך לילדיהם את הביטחון הדרוש כדי שיהיו בטוחים בעצמם ובמה שהם, ולחוש באותה עת תחושת אכפתיות והתחשבות באחרים. כך מגיעים הילדים לביטוי מלוא הפוטנציאל שלהם ומגשימים את עצמם.

'פינוי מקום' זה לילדים מתרחש כאשר קיים הֶקְשר של יחסי היקשרות. ההורים מספקים מנות נדיבות של קירבה כשילדיהם צעירים. נשיאת התינוק במנשא צמוד לגוף חזרה לתרבותנו וההורים מודעים יותר לחשיבות של סיפוק קרבה ונחמה לילדים קטנים. הדבר שאנו פחות מודעים לו הוא שתוך כדי התבגרותם, הילדים ממשיכים להיות זקוקים לקרבה ולנחמה. למרות שלא נוכל להחזיק בזרועותינו ולחבק בן-עשרה באותה דרך שעשינו זאת כשהיה זאטוט, בני ה-10 ובני ה-15 עדיין משתוקקים להיות קרובים אלינו, מיוחדים, מנוחמים ונאהבים. הם עדיין תרים אחר מישהו שעימו הם יכולים לחלוק את סיפוריהם וסודותיהם. כשבני-עשרה מחוברים היטב להוריהם בדרך זו, הדבר מעניק להם 'בסיס יציאה' בטוח שממנו הם יכולים להרהר במחשבות וברגשות הסותרים שמאפיינים תקופת התפתחות זו, ולמצוא הרמוניה שעה שהם ממזגים אלמנטים דיסוננטיים אלה.

תפקידנו כהורים הוא להרחיק ראות מעבר לשלט ה"אין כניסה", מתוך ידיעה שהוא זמני. עתה הזמן ליצור זמנים קבועים של קירבה, לבטא עניין בנושאים שילדך מתעניין בהם, ולנצור שפיטה כשאתה אוחז בדעה שונה משלו. אף על פי שזה יכול להיות מאתגר לבטא אהבה לילד בגיל העשרה שאורך שיערו עובר את זה של אחותו, או להפגין אושר אמיתי על שהותך במחיצת המתבגר שלך כשקולות של מוזיקת רוק ממלאים את החדר, זה תפקידך. זה הדבר שהוא צריך לקבל ממך כדי לעבור את גשר ההתבגרות ולהגיע לבגרות בשלה. ההגעה לבגרות היא גורלו. אם נספק את ההיקשרות הדרושה, אנו יכולים להיות בטוחים שהתהליך הזה יוכתר בהצלחה כפי שהתכוון הטבע.

שושנה הימן, מנכ"ל 'לייף סנטר'-המרכז להורות מקושרת, מרצה במכון לנדר, מרכז אקדמי ירושלים, ומתמחה בסגל של מכון ניופלד, קנדה. 

למידע על הרצאות, סדנאות וספרים נא להתקשר ל1599-550-777 או 0528-405568.

חינוך ילדים לכיבוד הורים

כיבוד אב ואם

שאלה: כיצד מחנכים מתבגרים לכיבוד הורים. בעידן שלנו שבו מנחים לנהל דיאלוג עם מתבגר, הקשבה, הכלה, התחשבות, עד שנוצר "שוויון" בין הורים למתבגרים. בהלכה מוכר המושג "מורא אב ואם". האם יש עדיין משמעות למצוות מורא בעידן המודרני וכיצד?

תשובה: חינוך הינו תהליך מורכב מאוד, תהליך אותו אנו כהורים חווים מיום לידת ילדנו ועד אחרון יומנו. מדובר בתהליך ארוך ומתמשך ולא באירוע חד-פעמי. החינוך שאנו מעניקים הינו תהליכי ומתאפיין בשינויים ותמורות לאורך השנים. עלינו להתאים את המסר החינוכי שלנו לילד תוך התייחסות למרכיבים רבים: אופיו של הילד, גיל הילד, תמורות הזמן, השפעות חברתיות ותרבותיות ועוד. משמעותו של החינוך הינו הקניית ערכים לילד, ערכים שאנו כהורים מאמינים בהם וחושבים כי הם יתאימו לבננו. זאת בניגוד לאילוף – אילוף מטרתו הקניית מיומנויות מבלי התייחסות כלל לשאלת ערכיו של הילד או מידת הסכמתו והכלתו את המסר שאנו מעבירים. כהורים וכמחנכים אנו רוצים להקנות לילד ערכים ותפיסות עולם העולים בקנה אחד עם הערכים שלנו. אכן, כפי שנוסח בשאלה, הקניית ערכים אלו מתבצעת בעיקר על ידי דיאלוג עם הילד אותו אנו מחנכים וזאת תוך הקשבה לצרכיו והתחשבות בהם ככל הניתן.

החינוך מתבסס על כך שהילד רואה בהורה או במורה דמות ערכית ממנה הוא רוצה ללמוד ולאורה הוא חפץ ללכת. שוב, בניגוד לאילוף בו בעל החיים מציית למאלף, בחינוך לא הציות הוא העיקר, אלא ההכרה בצדקת הדרך והרצון להידבק בערכים המוקנים בתהליך החינוך. כתנאי ראשוני לחינוך, על המתחנך, בין אם הוא ילד ובין אם הוא מתבגר או אף מבוגר, לקבל את סמכותו של המחנך ולהכיר בו כדמות שבדרכה ברצונו ללכת. לאור זאת, שוויון בין הורים לבין ילדיהם עומד בסתירה עקרונית למהות החינוך. אנו מתחנכים על ידי דמויות שאנו מעריכים אותן ומקבלים את סמכותם החינוכית. אם ההורה והילד שווים, או אז החינוך אינו אפשרי שהרי להורה אין את המעמד הסמכותי המאפשר לו להקנות לבנו דרך חיים.

חינוך ערכי יכול להינתן כאשר המתבגר מכיר בכך שההורה המחנך אינו שווה לו, אלא בעל ידע, ניסיון חיים, מיומנויות ועוד שאין למתבגר. הילד יכול להיתרם רק מהדמות ההורית הנחווית על ידו כמובילה וכמעצבת אורח חיים. אין סתירה בין ההקשבה של ההורה לילדו ויכולת ההכלה שלו לבין היות ההורה הדמות הסמכותית והמחנכת. אולי אף להיפך – הורה המקרין לילדיו מסר של נכונות להקשיב, נכונות לעזור ואף להכיל, הוא ההורה שהילד יראה בו דמות אותה הוא ירצה לחקות ובדרכה ירצה ללכת.

בניגוד לגילאים צעירים יותר בהם הסמכות ההורית מבוססת בעיקר על 'מורא אב' ועל נכונות עיוורת של הילד ללכת אחר ההורים, הרי שגיל ההתבגרות מתאפיין בכך שהנער והנערה מפתחים חשיבה עצמאית ואף ביקורתית. אנו כהורים צריכים לעודד את הילד לדפוס חשיבה זה, אנו רוצים כי הוא יעצב את דרכו כבוגר באופן מושכל ועל פי הבנתו ותפיסת עולמו. עם זאת, חינוך נכון מעביר למתבגר מסר בו ההורה קשוב לצרכיו ולהלכי רוחו של הנער ובמקביל גם הנער מבין ומכיר בניסיון, בידע ובסכמות שיש לדמות הבוגרת והמנוסה יותר – ההורה או המורה.

לעיתים קרובות, כאשר להורה אין מסר חינוכי אותו הוא רוצה להנחיל לילדיו, ההורות במקום שתהיה מקנת דרך, הופכת להיות מעין שיתופית. להורים אין מסרים להעביר לילד ולכן לילד אין דמות ללכת בעקבותיה. במקרים אלו אכן נוצרת שוויוניות – מצב לא בריא בו אין מוביל ואין מובל, אין מנהיג ואין מונהג. המתבגר לא זוכה להעשרה לה הוא זקוק לצורך פיתוח אישיותו, אלא עליו לעצב את דרכו בכוחות עצמו ללא כל הכוונה. מצבים אלו מותירים את המתבגר בודד בהתמודדותו עם עול החיים הניצב לפתחו.

לסיכום, בגיל ההתבגרות החינוך אמור להוות גורם משמעותי ביותר בקשר בין ההורים לבין ילדיהם. בגיל זה חשובה מאוד ההכרה של הילד בסמכות הוריו וכן הכרה של ההורה בעצמו כדמות סמכותית. לטובת ילדינו עלינו להעביר להם מסר לא שוויוני, אלא מסר חינוכי. תפקיד ההורה הינה להקנות לילדיו המתבגרים מערכת ערכים ותפיסות עולם. מערכת זו יכולה להינתן רק מתוקף ההכרה של ההורים ושל ילדיהם כי הם אינם שווים. לאור זאת ברור כי בעידן המודרני כמו בתקופות אחרות, סמכות הורית ומורא אב ואם הינם הבסיס לחינוך.

ד"ר קובי סגל, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי, מטפל משפחתי מוסמך

"הורות והתבגרות": שיקום מערכת היחסים עם המתבגר

גישור בין הורים ומתבגרים
גיל ההתבגרות הוא תקופת מתח מאופיינת באי-הבנות ועימותים. אצל חלק מהמשפחות ההורים לא מצליחים לגשר על הכעס, הכאב והריחוק. איך משיגים גישור בין הורים ומתבגרים?

להאזנה להקלטת התוכנית:

 

 

 


בחודש הרחמים והסליחות, אנחנו מבקשים מהקב"ה שיסלח לנו, למרות שנכשלנו, למרות שמרדנו בו – "רחם עלינו כרחם אב על בנים". הסליחה הא-לקית אמורה לשמש לנו כדגם לחיכוי – "מה הוא רחום אף אתה רחום", כמו שהקב"ה יסלח לבניו, אף אנחנו נסלח לבנינו ולבנותינו. פרק גיל ההתבגרות, במיוחד הגילאים 16 עד 24, הוא תקופת מתח. הבן והבת בונים את עולמם האישי ומפתחים את עצמאותם, וזה מתכון לאי-הבנות ולעימותים בין ההורים לילדים. אצל חלק מהמשפחות הויכוחים לא פוגעים באהבה ובקשר המשפחתי, אבל אצל משפחות אחרות לא מצליחים להכיל את המורכבות הזאת, ולגשר על הכעס, הכאב והריחוק.  המצב הולך ומחמיר, הרגישות גבוהה, העצבים מתוחים וכל שיחה מתפוצצת אחרי דקות ספורות. מה הפתרון?

נחמה קרשנבאום אבינר, פסיכולוגית קלינית, מכון שילה

וד"ר שמחה צ'סנר, פסיכולוג קליני, מומחה בהפרעות קשב וריכוז ומייסד ישיבת בני חיל.

לפינת הרב גודמן: פינת הרב גודמן: איך אוכל לפתוח דף חדש עם ילדיי?

עוד על הנושא בלב אבות:

article icon כשמתבגרים מתרחקים מהוריהם
article icon קצה החוויה ההורית – יש דבר כזה??
article icon גיל 15 הנורא – על תופעת ההתנגדות וההתבגרות
article icon התפרצויות כעס וחוצפה כלפי ההורים
article icon נשק יום הדין
article icon

על חשיבות הויכוח עם המתבגר

עוד מנחמה קרשנבאום אבינר בלב אבות:

sound icon "הורות והתבגרות": קשר בין אחים

עוד מד"ר שמחה צ'סנר בלב אבות:

 

article icon משברים דתיים בגיל ההתבגרות
article icon מרד אנטי דתי בגיל ההתבגרות: גורמים ודרכי התמודדות
article icon זהות המתבגר
article icon התפתחות מינית בגיל ההתבגרות
article icon הפרעות קשב וריכוז
article icon חינוך ילדים לשמחה
article icon התמודדות חינוכית עם ADHD
sound icon "הורות והתבגרות" בנושא: יחסי הורים וילדים – ומרד נעורים
sound icon "הורות והתבגרות" בנושא: הפרעות קשב וריכוז