תגית: יחסים

אימת האחיות

שאלה: יש לי בן בן שבע עשרה שמתנהג אל אחיותיו הצעירות ברודנות. הוא מצווה עליהן להכין לו שתיה, לסדר ולנקות, מעיר להן על התנהגותן ולבושן ומפנה כלפינו ההורים, אצבע מאשימה בנוגע לחינוכן. מה לעשות?

עזרה ראשונה: התנהגותו של הבן אכן פוגענית ואינה רצויה. אציע לפעול בו זמנית בכמה ערוצים:

ערוץ האחיות- אציע לשבת עמן ולברר את תחושותיהן. בשלב הבא, כדאי לנסות להסביר להן כי אחיהן עסוק מאוד בבניית זהותו האישית ואינו פנוי כרגע להתבונן במצב מנקודת מבטן. אציע לבקש מהן להמתין עוד מעט בטרם יתלהט המצב ולאפשר לכם, ההורים לשוחח עמו ולרסן את התנהגותו.

ערוץ הבן- כאן אציע להזמין את הנער לשיחה ולברר כיצד הוא מרגיש בבית ומדוע הוא מתייחס כך לאחיותיו. חשוב לציין כי בכוחו לתרום ולהוות מודל חינוכי חיובי ומשמעותי עבור אחיותיו (אפשר לחשוב איך) ועם זאת, הוא אינו ההורה ואת השגותיו על שיטות החינוך יוכל לומר להורים בנחת ובצנעה. ניתן להציע לו להתנסות בחינוך או בהתנדבות  במסגרות פורמאליות ועם הכוונה (תנועת נוער, מ.ד.א) ולחלוק, מתוך ההתמודדותו האישית את תובנותיו על בני אדם.

חשוב לברר עד כמה ההתנהגות בבית מתבטאת גם במסגרות אחרות בהן הנער נמצא.

במידה והנער חסום במהלך השיחה או תוקפני ומאיים – יש לפנות לקבלת יעוץ עקבי להורים או לשקול פניה למסגרת של טיפול משפחתי, ובמקרים חריפים ורחבים- להפנות את הנער לטיפול פסיכולוגי פרטני.

 

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית מומחית, בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ולשעבר מנהלת השרות הפסיכולוגי חינוכי של גוש עציון

כשמתבגרים מתרחקים מהוריהם

כואב לנו התופעות הרבות ומגוונות של התנהגות פזיזה של ילדים בגיל העשרה.  התנהגויות כאלו כוללות עשיית ההיפך ממה שמבקשים או מצפים מהם, תשובות חצופות ומלאות בוז, נהיגה מסוכנת ברכב, הפקרות מינית, שימוש באלכוהול ובסמים, ועבירות על החוק.  לפעמים השורש להתנהגויות האלו טמון בנסיגה ביצרי ההיקשרות של מתבגר להוריו וגם למוריו.  במצב שנוצר אין כל אפשרות להשפיע על מתבגר שהתנתק מהמבוגרים האמורים להנחות אותו. הינתקות אינה מצב ניטרלי, אלא דווקא כוח-נגדי שמניע את המתבגר לדחות את אלה שהיה מקושר אליהם עד כה, לפסול את ערכיהם ואת דרכי החיים שלהם. כאשר הדבר קורה בין הורים למתבגרים, זהו סיוט פשוטו כמשמעו.

זה לא קורה בין לילה. מדובר בתהליך איטי שמתפתח במרוצת הזמן כשהורים ומורים אינם מצליחים לחזק, להעמיק ולהגן על מערכת היחסים. זה יכול לקרות שלא-בכוונה בשל סיבות רבות, שחלק לא בשליטתם של המבוגרים: ייתכן שהילד רגיש באורח חריג ונפגע בנקל מרגשות פוגעניים; ייתכן שהילד חווה מידה רבה מדי של פרידה מהורים שאינם מבלים די זמן עימו; בשל הורים או מורים המשתמשים בשיטות משמעת שמשפילות או מרחיקות את הילד; ייתכן שהילד מתקשר אל עמיתיו, המרחיקים אותו מהוריו. הינתקות היא דרכו האוטומטית והנורמלית של המוח להגן על ילד או מתבגר מפני רגשות פוגעניים מדי. התוצאה היא שחיקת הרגשות החשובים של אכפתיות, עצבות, אכזבה, וזהירות. בלי התנועה הפנימית של הרגשות האלה, המתבגר מאבד את יכולתו לקבל את הכוונתו מהוריו או מוריו. נוצרת חזות חיצונית של להיות 'קוּל', נועז וקשוח. 'פאסאדה' זו מתקבלת היום בהערצה בחוגים החברתיים של הנוער.

בנוסף להשבתת רגשות חיוניים לתפקוד חברתי בוגר, ההינתקות מההורים והמורים מונעת התגלותם של תהליכי התבגרות. כאשר זה קורה, השיעמום מתקבע, העניין בלמידה וביצירה נבלם, והמתבגר מועד להתנהגות אימפולסיבית ותוקפנית, ולחשיבה בשחור-לבן. הוא גדל בלי להתבגר באמת.  זה לא בחירתו, אלא תוצאה מתגובת מוחו לפגיעות שכבר קשה מדי לשאת.

בלא הבנה של השורשים והדינמיקות של מה שנקרא בשפה המקצועית 'הינתקות מגוננת', אנו נוטים לעשות שימוש בדרכים להטלת משמעת על המתבגרים העלולות להחריף את הבעיות. הענשה, השפלה, איומים וביטול אותם דברים שהמתבגר מעריך גורמים להקשחה נוספת של גישת ה"לא אכפת לי" או "מה זה משנה לי?"

על-מנת לרכך את הגנות המוח ולהחזיר את הרגשות המניעים את המתבגר לאכפתיות, התחשבות וזהירות, מוטל על הורים ומורים להחזיר תחילה את אינסטינקט ההיקשרות של המתבגר, על-ידי קירובו ואיסופו. כל אמצעי משמעתי חייב להיעשות מחוץ לתקריות ובתוך הֶקשר היחסים. רק אז יוכלו תהליכי ההתבגרות להמשיך להתפתח באופן שהמתבגר יוכל לגלות יחס אכפתי הן לחייו-הוא והן לסובבים אותו. היפוך תהליכי ההינתקות המגוננת דורש זמן וסבלנות, אבל זו הדרך האמיתית היחידה לחזור ולרכוש התחברות והשפעה על המתבגר 'שנתקע'.

שושנה היימן, מנכ"ל לייף סנטר המרכז להורות מקושרת, מנהלת בי"ס להורות מקושרת במכון לנדר, מרצה ומנהלת סדנאות בכל רחבי ישראל. למידע נוסף, צלצלו 1599-550-777 או 0528-405568, או במייל 

מתבגרים עם מתבגרים

YCpic_0134_flip_small

מעגל החיים מפגיש אותנו עם תקופות ופרקים שונים בחיים, פרק פרק עם אתגריו, התמודדויותיו, תסכוליו ושכריו. במעגל החיים ההורי, נראה כי התקופה הכי מאתגרת היא זו של גיל ההתבגרות. המפגש עם התקופה הזאת אמנם מגיעה לאחר כמה שנים טובות של הורות, תקופת ההתאקלמות של תינוק, הלמידה הראשונית של איך להיות הורה, המשברים של גיל בית ספר והדרישות של גידול מספר ילדים בו בעת. אולם הדרישות והאתגרים שגיל ההתבגרות מציב תופס אותנו, לעיתים, לא מוכנים, לא בטוחים ואף פגיעים.

תקופת גיל ההתבגרות יכולה להיות בין הסוערות בחייו של האדם ולעתים קרובות מאופיינת בטלטלות, משברים, תנודות והתמרדויות אשר מטרתן הסופית היא לגבש זהות ברורה, יציבה ועקבית. האדם אמור לצאת מתהליך גיל ההתבגרות עם זהות מגובשת וברורה אשר אינה ניתנת לערעור ואשר תלווה אותו בכל עת ובכל מקום ועליה יוכל לבנות נדבכים נוספים של האישיות כגון זוגיות, הורות ומשפחתיות.

גיל ההתבגרות מגיע אחרי השקט היחסי של גיל בית הספר, גיל שבו ילדים לומדים לפתח קצת אחריות, נהיים קצת יותר עצמאיים, לומדים איך לקבל קצת מרות ולומדים איך להפנות את הכוחות שלהם לדברים מועילים ובונים. על פי רוב הם נעימים, נחמדים  וכיף להיות איתם.

ואז מגיע גיל ההתבגרות, לפעמים ללא יותר מדי התראה מראש. פתאום לילדים יש מצבי רוח, פתאום אין להם כוח, פתאום אנחנו "מתקרצצים", פתאום אנחנו "יושבים להם על הוריד", פתאום "לא בא לי" ופתאום מה שנדמה לו שהחברים עושים הרבה יותר חשוב ממה שאנחנו אומרים להם.

עבור הורים רבים גיל ההתבגרות – במיוחד זה של הילד הראשון – יכול לגרום לערעור בביטחון העצמי של ההורה. כל מה שהיה נכון בעבר, כל מה שעבד אתמול ושלשום וכל מה שהיה פחות או יותר מסוכם בין הילד להורה כבר אינו כך. פתאום תשובה של "ככה" של ההורה אינה מספקת, אבל הבעיה היא שגם תשובה מנומקת אינה מספקת אלא אם כן היא התשובה שהמתבגר רוצה לשמוע.

הורים, לעיתים, מתקשים להבין ולהתמודד עם מצבי הרוח של המתבגרים – עם ההתלהבות הבלתי מוגבלת לדברים מסוימים, האפאתיות המעצבנת לדברים אחרים, והתנודות החדות והלא מובנות בין קטבים שונים של מצבי רוח. הורים רבים נמצאים בתחושה כי בין לילה כבר אין הם מכירים את אותו ילד-חמד שפעם היה להם ושפעם היה כחומר ביד היוצר.

אבל התגובה שלנו למתבגרים אינה רק תוצר של ההתנהגות שלהם, כי אם גם למשמעות אותה אנו מייחסים להתנהגות ולתגובה הרגשית שלנו לאופן ההתנהלות שלהם. כל אלו מושפעים מדברים רבים כגון השקפת העולם שלנו, המשנה ההורית שבה אנו אוחזים, החוויות שלנו בתור מתבגרים והיכולת שלנו להפגין גמישות ובמידה מסוימת להתאים את עצמנו ואת הגישה שלנו לתנודות ולתמורות של גיל ההתבגרות. אנו נדרשים בו בעת להפגין מחד גמישות – "לזרום" בלשונם – ומאידך לדעת לעמוד איתנים על הדברים שבאמת חשובים לנו.

מטבע הדברים, כאשר הילדים שלנו עוברים את גיל ההתבגרות, אנו נזכרים בחוויות שלנו באותו גיל, בתסכולים שהיו לנו, ברגשות אותן חווינו, במערכת היחסים שהייתה לנו עם ההורים שלנו ובדברים הטובים אשר חווינו. העלאת זיכרונות אלו יכולה, לפעמים, לעזור לנו להגיב לילדינו בצורה טובה יותר ואמפתית יותר מכפי שההורים שלנו הגיבו אלינו. יחד עם זאת, לעיתים, מסיבות לא ברורות, אנו מוצאים את עצמנו חוזרים על אותן טעויות שההורים שלנו עשו איתנו.

להיות הורה לילד בגיל ההתבגרות יכול מאד לעצבן. ילדים, לעיתים, נהיים מאד אנוכיים, עסוקים בעצמם, נגררים אחר מה שנראה לנו כ"שטויות" ולפעמים אין להם לא סבלנות ולא זמן לנו ההורים הזקנים ומרובעים.  לפעמים, גם כאשר אנו מנסים להיות יותר מידי כמוהם על מנת להיות מקובלים עליהם, במקום שהדבר יקרב אותנו אליהם, הוא רק גורם להם לחוש בושה וזאת משום שבסופו של דבר זקוקים הילדים להורים בעלי מסר ברור, עקבי ויציב.

גיל ההתבגרות מציב בפני ההורים אתגרים רבים – מתי להגיד כן ומתי להגיד לא. מתי לוותר ומתי להתעקש. מתי להתעמת ומתי להיכנע. אין תשובות פשוטות ולא תמיד ניתן לדעת מה בדיוק המתבגר מצפה מאיתנו.

חשוב להורים לזכור כי מדובר בשנים משמעותיות ביצירת האישיות הבוגרת של האדם ובשל כך חשוב ביותר לשמור על קשר טוב עם המתבגר ולהיות קשוב לצרכיו. ילד אשר לומד פרק אחד פחות או תרגיל אחד פחות בגיל ההתבגרות יוכל להשלים אותו לאחר מכן, גם אם יהיה זה קצת קשה. אבל אם מערכת יחסים בין הורים לבין ילדים נפגמת בגיל ההתבגרות, זה קשה יותר לתיקון. זה לא בלתי אפשרי, אבל יותר קשה.

הורים למתבגרים לא צריכים לדעת את הכל. חשוב מכך, ראוי שהם יבינו כי אין הם יודעים את הכל. אי לכך במקום של ספק או התלבטות טוב יעשו אם יתייעצו עם חברים, קרובי משפחה או אפילו עם אנשי מקצוע.

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, מנהל קליני של מכון שינוי, הרצליה.

 

הטרוגניות חינוכית בבית

לכל אחד מילדינו יכולות וצרכים אחרים. אחד תם יושב חדרים ושני איש שדה פרוע. אחת שקטה ומנומסת ואחת רעשנית וביקורתית. איך אוכלים ארוחת ערב עם ארבעתם מסביב לשלחן?

מאז ומעולם היו ילדים בעלי צרכים ויכולות, אולם העולם הישן ביקש לנווט את כולם למקום אחד. ברוב המקרים אפשר היה לשרטט מסלול חיים לילד מרגע לידתו, והאפשרויות היו מאוד מוגבלות. תפקיד ההורים היה לכוון את הילדים למשימות חייהם, שהיו ברורות וידועות. כמה אפשרויות היו לילד שנולד בבית כפרי של עובדי אדמה?! בעולם ההוא הייתה גם סמכות הורית, והגבולות היו ברורים בחברה. העולם בו אנו חיים הוא עולם של אפשרויות בלתי מוגבלות וחברה ללא גבולות, ובעולם בו ה'אני' פרץ למרכז הבמה וזכויותיו קודמות לכל, מעמד הילדים השתנה. היום אנו צריכים להעניק לכל ילד את מה שהוא צריך ומה שמגיע לו, והעולם מציע לכל אחד מהילדים אפשרויות שונות ומגוונות. ההורים ובתי הספר נאלצים להיות הטרוגניים בצורה וירטואוזית.

התוצאות הן בתי ספר ייחודיים לכל קבוצת ילדים, הורים היודעים להתמודד רק עם צרכים של כמה מילדיהם, תסכול גובר והולך של מערכת החינוך, פריצת גבולות, הפרעות קשב מתגברות והולכות, סמכות הורית נחלשת בגלל ריבוי ערוצי הידע והגישה של חלק מהילדים אליהם.

תמיד יש לזכור כי הגישה לתיקון צריכה להיות כפולה. מחד, עלינו לקבל את העובדה כי זה העולם ולא נוכל להיאבק בו ולהחזיר את הגלגל לאחור. מאידך, עלינו לבדוק מה הם הערכים שלנו, ולהנחיל אותם בתוך המציאות, כאשר אנו דוחים את קליפות התהליכים החברתיים איתם אנו מתמודדים.

נפתח בשימור:

  • יש לזכור כי למרות העולם ההטרוגני שלנו, קיימת מערכת ערכים המשותפת לכל אדם ולכל יהודי. את הערכים הללו של מסירות והקרבה, אמונה, בטחון, למידה וכו', עלינו לשמר גם בתוך עולם בו ה"אני" במרכז.
  • יתירה מזו, גם בעולם מגוון כל כך, יש לזכור את האחדות. העולם בנוי מגילדות יותר מאשר עמים – עובדי גוגל, מיקרוסופט, קוקה קולה, מיצובישי, וכו'. אדם שייך לחברות שונות, לפי הכרטיסים שיש בכיסו – תעודת זהות, כרטיס אשראי, חברות במועדון קניות של חברה גדולה, דרכון, אישור כניסה למדינות זרות וכו'. יש למקד את הילדים לחברה אליה הם שייכים, שאינה חברה של אינטרסים, אלא של ערכים וגורל.
  • אין לשכוח, יש הרבה קליפות בעולם שלנו. לא כל הדרכים אפשריות, ויש לדעת להבדיל בין טוב לרע. ילד לא יכול לשחק כדורגל בליגה המשחקת בשבת, ולא להיות שחקן תיאטרון בתיאטרון הרפרטוארי של מדינת ישראל, מסיבות ברורות. הוא יוכל להקים ליגה כשרה או תיאטרון ערכי וללא פריצות, אולם אנו חייבים להציג גבולות ברורים, לא מתוך פחד, אלא בהבנה משותפת.

ונעבור לחידוש:

  • עלינו להחליט על מערכת הערכים החשובה ולדעת שיש כלים שונים להשגתה. יש ילד שיעשה זאת דרך תפילה ואחר דרך התנדבות, יש אחד שילמד גמרא בעומק ושני שיחפש את דרכו בין החברה. עלינו להפנים שהתורה אינה תמיד דרך, לעיתים היא אור להאיר כל מיני דרכים. בהלכה יש כלים ואורות, ולעיתים חייבים לוותר על אכיפת הכלים ולהתרכז ברעיונות, בתוכן ובפנימיות הדברים ולא בכלים (הרי זה מה שעשתה החסידות).
  • יש להיזהר מלתת ציונים לילדים. הבית צריך להגדיר מצוינות בצורה הטרוגנית ולהאמין בכך. ילדה במגמת אומנות שווה לבן שלומד גמרא יום ולילה. ההורים חייבים לחנך למיצוי הכשרונות של הילדים ולמצוינות אישית. לא להגדיר דרכים רצויות, אלא אורות רצויים. תנו לתורה להגדיר לילד את חייו, ולא לצמצם את דרכו. כל דרך אפשר לקדש.
  • אל תצמצמו אפשרויות יותר מידי. היום יש אופקים תורניים לכל יכולת – אמנות, תיאטרון, אקדמיה, ישיבות, פוליטיקה ועוד. כבדו את הבחירה שהילד עושה ועזרו לו למצוא שם רוחניות וקדושה מתוך תורה.
  • עזרו למוסדות החינוך למצוא את הכישרון של הילדה שלכם. אל תנסו בעזרת ביה"ס לכופף את הילדה. אנו עלולים להפסיד את הכישרון המיוחד שלה.
  • תנו לילדים בבית להתנהל בטבעיות. הילדים לא שופטים אחד את השני לפי גדול כיפה (אלא אם כן הם מחקים אתכם), הם מזהים בצורה בריאה יכולות וכישרונות והשיחה בין הילדים טבעית וזורמת. הם יגלו בטבעיות אחד את השני, וההורים יכולים להשתלב בשיחה ולא תמיד להוביל אותה.

חז"ל מלמדים אותנו כי אחת האפשרויות היא כי עץ הדעת טוב ורע היה עץ תאנה, כי בדבר בו נתקלקלו – בו נתקנו שהרי בגדיהם נתפרו מאותו העץ. בתוך המכה זימן לנו הקב"ה את הרפואה.

האתגרים אותם ראינו של עולם הטרוגני, הם גם הפתרון. אנו יכולים לסייע לילד למצוא את דרכו בעולם שיש בו דרכים רבות כל כך, כמעט כולן יכולות להיות לגיטימיות ויותר מכך. הילדים מביעים רצונות וצרכים רבים מאוד, ואנו צריכים לסייע להם ולתת לגיטימציה לדרכם, גם אם היא דרך שונה משלנו. הרשות שלנו תהפוך את הדרך לטובה, ההתנגדות תעשה אותה לשלילית. דרך ילדיכם תחשפו לעולמות חדשים, שגם אתם רציתם בהם פעם, עד שההכרח הוביל אתכם לבחור בדרך בה בחרתם.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל", בקעה, ירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" אפרת

איחוד הניגודים כמפתח לבריאות המשפחה

דין ורחמים

יחסי הורים-ילדים הם סוגיה מורכבת ורגישה, שמעסיקה כל תא משפחתי בכל שנות קיומו. תורתנו עיצבה את ההתמודדות בנושא זה על ידי שתי מצוות, מצוות כיבוד אב ואם ומצוות היראה מפני אם ואב. עלינו לנסות להגדיר את תרומתן של מצוות אלו לייצובה של מערכת משפחתית מאוזנת.

העובדה שהתורה ציותנו בשתי מצוות אינה מקרית. העולם נברא על פי התורה, וממנה אנו למדים – כמו גם מהתבוננות פשוטה בעולם – שהבריאה מורכבת מניגודים, שעל פי טבעם מכלים זה את זה, ובדבר ה' הם משלימים זה את זה לכלל מערכת הרמונית. הפיזיקה המודרנית, הכימיה והביולוגיה עוסקות בזיהוי הכוחות הסותרים זה את זה, ובתיאור ההשלמה בין הכוחות השונים ששורשו מצוי במעמקי ההוויה.

אחד הניגודים המקיים את העולם, מצוי בשתי המידות המטאפיזיות ששימשו בבריאה – דין ורחמים. חכמינו לימדו אותנו שאין העולם יכול להתקיים אם תשלוט בו מידה אחת מן השתיים בלבד. העולם עומד רק בזכות השיתוף של שתי מידות אלו. ומכיוון שהמציאות הארצית משקפת את השמימית, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שגם בעולמנו פועלים שני כוחות אלו ברבדים שונים של החברה האנושית, ורק איזון נכון ביניהם יקיים את החברה.

התא היסודי ביותר של החברה, שבו גם מופיעה השתקפות הרמונית זו, הוא התא המשפחתי. פרקי הבריאה מעידים שאין אדם מוצא את תיקונו אלא בנישואין ל"עזר כנגדו". בלעדיו, מוגדרת הלבדיות שלו כ"לא טוב", כאמור 'לא טוב היות האדם לבדו'. יחד עם זאת יש לשים לב שכבר בהגדרה הראשונית מוגדר בן הזוג כיישות שהיא 'כנגדו' ויחד עם זאת היא 'עזר'. כלומר, במסגרת המשפחתית המאחדת איש ואשה, מתרחש הפלא הגדול של מִשְלָב בין ניגודים קיצוניים.

כמו במערכת האיזונים בבריאה, כך גם בתא המשפחתי, מופיעות שתי המידות היסודיות – דין ורחמים. הבעל-האב מגלם במסגרת המשפחה את עקרון הדין בהופעותיו השונות: סמכות, יראה, צדק ואמת. האשה-האם היא נציגת מידת הרחמים. היא מביאה עימה אל הזוגיות את החסד והאהבה, ההזדהות והגמישות. על מנת שהמפגש של יסודות מנוגדים אלו בתא המשפחתי, לא יביא להרס הדדי, אלא לבניין חיים משוכלל, נמסרה לנו תורת חיים הכוללת מצוות, הדרכות ותולדות חיים. מטרתן היא לאפשר לתא המשפחתי למלא את ייעודו, שהוא בראש ובראשונה להעמיד צאצאים בוני עולם. הנחיה זו מופיעה במאמרו של רבי עקיבא: "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתן". הגישור על פני הניגודים הטבעיים נעשה על ידי כוח השלום האלוקי שהופיע בבריאה. כאשר דְבר ה' עומד בתווך, בין איש ואשה, משלימים הניגודים זה את זה ויוצרים מערכת מתואמת, מתמזגת ומשלימה.

כבוד ומורא

על שתי רגלים עומדת המשפחה – היחסים בין בני הזוג, ובין ההורים לילדיהם. כאמור, הזוגיות היא מיזוג של מידות דין ורחמים. על יסודות אלו בנוי גם החיבור בין הורים ובנים. את היחס בין הדורות עיצבה התורה כאמור על ידי שתי מצוות – כבוד ומורא. המתבונן בהלכות המפורטות של המצוות יבחין מיד שהן מבטאות הנהגות של חסד ודין. מצוות כיבוד כוללת בתורה עשייה חיובית: להאכיל ולהשקות, להלביש ולכסות, להכניס ולהוציא את אביו ואמו (מסכת קידושין לא, ב; שולחן ערוך יורה דעה סימן רמ'). מצוות יראה מחייבת ש"לא יישב במקום המיוחד לו (לאביו) להסב בביתו, ולא סותר דבריו, ולא מכריע את דבריו בפניו" וכו' (שם). לפיכך מובן מה שדייקו חכמינו, שבמצוות הכבוד הקדים את האב לאם – 'כבד את אביך ואת אמך' (שמות כ), מפני שכבוד האב הוא שצריך חיזוק, שכן באופן טבעי אדם מכבד את אמו, שהרי היא השפיעה על בנה חסד רחמים. לעומת זאת במצוות מורא הקדים את האם לאב – 'איש אמו ואביו תיראו' (ויקרא יט, ב), מפני שהבן ירא מפני אביו יותר מאמו, שכן הוא בעל הסמכות והעוצמה הטבעית בבית, ועל כן היה צורך רב יותר לצוות על היראה גם מפני האם.

בהתבוננות נוספת נבחין ששתי המצוות הללו מתייחסות לשכבות גיל שונות, מפני שבדרך כלל ההתמודדות עם החובות שהמצוות מטילות מופיעה בתקופות שונות של החיים. מצוות כיבוד מוטלת בדרך כלל על אנשים מבוגרים הנדרשים לטפל בהורים זקנים, ואילו מצוות מורא נדרשת יותר בגיל הנעורים כאשר הצעירים עסוקים בגיבוש זהותם האישית, דבר שגורר לעיתים חיכוכים עם ההורים. זאת ועוד, הקדמונים לימדונו שמצוות היראה נדרשת במיוחד בגיל צעיר מפני שהסמכותיות של האב כלפי ילדיו היא תנאי להעברת מסורת הדורות. בהיותו מייצג כלפיהם את האמת הברורה של תורת ה' ואת הצדק המוחלט, עליהם לקבל את דבריו כמות שהם ולהישמע להם. פרטי מצוות היראה יוצרים את היחס הראוי למייצג ערכים אלה.

אבדן האיזון והשיבה אליו

ממוצא דברינו עד כה עולה חשיבותה של מידת היראה במובן של מקור סמכות, אמת וכבוד. הקרנה של תכונות אלה אינה מייצרת בהכרח ריחוק. הורים שתוכם כברם, שאין פער בין דמותם והתנהגותם לבין תביעותיהם מילדיהם, שסדרי העדיפויות שלהם מציבים בראש הגשמת ערכים ולא הישגים חומריים, משמשים מקור להוקרה של ילדיהם.

לצערנו, החברה האנושית איבדה בתהליך ממושך את שיווי המשקל המסורתי הנחוץ כל כך. החברה אינה מכירה בהכוונה סמכותית וניטל ממנה רגש הכבוד. בין רָעותיה החולות של הפסיכולוגיה והסוציולוגיה המודרנית יש להזכיר את ההטפה לשוויון בין הורים לילדיהם. אובדן ההכרה בתוקפם של ערכים מוחלטים כתוצאה מהתפיסה הפוסט מודרנית, טשטוש האמת ויכולת ההבחנה בין טוב ורע, האיצו את החלשת תפקודו הטבעי של הבעל והאב במארג המשפחתי. התוצאה היא שהתא המשפחתי מתפורר ועימו החברה כולה.

עלינו להשיב את האיזון המידתי לתא המשפחתי. אין ערוך לערכו וייעודו הנשגב, ומשום כך יש לטפחו באהבה ובמסירות. אחת מנקודות התורפה הזקוקות לחיזוק היא השיבה לאבהות על פי עקרונותיה של התורה שהגדירה באופן הנכון ביותר את היחסים הראויים בין הורים לילדיהם.

הרב אהרון איזנטל, רבה של חיספין, ר"מ בישיבת רמת הגולן

נערה בסוודר וורוד יושבת וכותבת במיטה - האם צריך חדר פרטי לבת מתבגרת

חדר פרטי לבת מתבגרת

האם צריך חדר פרטי לבת מתבגרת

 

שאלה: אנו משפחה עם תשעה ילדים. בתנו הבכורה בת ה-14 מתלוננת הרבה על ריבוי הילדים בבית – לא מקבלת מספיק תשומת לב, הצפיפות גדולה, חוסר פרטיות ועוד. כדי לענות לה על חלק מהצרכים המוצדקים חשבנו לאפשר לה חדר משלה. האם זהו צעד חינוכי נכון או שזה עלול לגרום לאגוצנטריות ולהתנתקות מהווי הבית?

תשובה:

לטענות המועלות על ידי הבת יש להתייחס בשני מישורים:

  • המישור הטכני-אובייקטיבי: במשפחה יש ילדים רבים, ועקב כך הצפיפות גבוהה. לעיתים במצבי צפיפות רבה עלולה להיווצר פגיעה בפרטיות.
  • המישור הפסיכולוגי: הבת לא מקבלת להערכתה תשומת לב מספקת. היא חשה פגיעה בפרטיות שלה.

אין בכוונתי להתייחס לפן הטכני שהרי הוא אינו גוף הטענה, אלא רק מהווה עילה לביסוס תחושתה של הבת. למעשה לבת שתי קובלנות – ראשית אין היא מקבלת להערכתה תשומת לב מספקת ושנית להערכתה הפרטיות שלה נפגעת. לא לחינם אני מדגיש את המילה 'להערכתה'. חוויות רגשיות הינן סובייקטיביות ותלויות בתחושה הקיימת אצל הפרט. ההורים או החברה אינם יכולים לבוא ולטעון כי פלוני זוכה לתשומת לב רבה או מקבל פרטיות – הפן האובייקטיבי איננו רלוונטי כלל. עלינו להתייחס לחוויה של בן המשפחה ללא קשר לראייה שלנו כהורים, אחים או קרובים. לעיתים קרובות בני משפחה והורים בפרט נוטים להשיב על טענות אלו במישור האובייקטיבי – 'יש לך פרטיות' או 'אתה לא מקופח'. טענות אלו לא רק שאינן משפרות את התחושה של הילד, אלא להיפך מעצימות את חוויית הניכור שהוא חווה. לא רק שהוא מקופח, אלא שאף המשפחה לא מכירה בכך ומזלזלת בחוויותיו הרגשיות. כתוצאה מכך הילד עלול להיסגר ולחוש אף מנוכר יותר. ילד שמסוגל לבוא ולטעון כי הוא מקופח וכי איננו מקבל מספיק תשומת לב הינו ילד בעל חוסן נפשי. ילד זה חש מספיק ביטחון בעצמו ובזיקה המשפחתית שלו, עד שאינו חושש להביע את רגשותיו. עלינו כהורים לעודד את הילד להעלות תסכולים שהוא חווה ולא לחוש מאוימים מכך.

תשומת לב.

ועתה לגוף הטענות של הבת. אם הבת מרגישה כי אינה מקבלת מספיק תשומת לב היא צודקת – תשומת הלב אינה נמדדת על ידי כלים אובייקטיביים, אלא הינה תולדה של תחושה פנימית. הבת מרגישה שהיא זקוקה ליותר תשומת לב, וחוויה פנימית זו זקוקה למענה רגשי. אין כאן מקום להשוואה בין תשומת הלב הניתנת לבת לבין תשומת הלב הניתנת ליתר הילדים, שכן לכל ילד צרכים משלו. כשהבת מבקשת יותר תשומת לב יש לפתוח את הנושא עמה – לְמה היא מתכוונת ואיזו תשומת לב חסרה לה. לעיתים קרובות אנו חוששים מלפתוח תכנים רגשיים שקשים לנו ולכן אנו רצים לפיתרון קסם מיידי. אנו מיד נותנים את המענה שנראה לנו כמתאים (במקרה הזה חדר פרטי) במקום לברר עם הילדה מה באמת חסר לה. ייתכן מאוד כי הבת כלל לא מעוניינת בחדר פרטי, דבר שרק יגביר את חווית הניכור שהיא עלולה לחוות.

פרטיות.

הטענה השנייה של הבת מתייחסת לחוסר הפרטיות. פרטיות הינה צורך בסיסי של כל אדם, בין אם הוא ילד ובין אם הוא מבוגר. הפרטיות מאפשרת לנו לחוות את גבולות העצמי שלנו, להכיר בהם ולהיות מסוגלים לפתח קשרים בין-אישיים עם הזולת. כאשר הפרטיות איננה מוגדרת לא יתאפשרו קשרים חברתיים, שכן קשרים אלו מבוססים על ההכרה של האדם מיהו, מהן דעותיו וכד'. לפרטיות יש מאפיינים רבים, הן במישור הגשמי והן במישור הרוחני. ללא ספק, המישור הגשמי הינו משמעותי ביותר ולכל אדם יש צורך בד' אמות בהן הוא יכול להרגיש מוגן ולא חשוף. בכל בית, גם בבית הצפוף ביותר, ניתן לאפשר 'מרחב מוגן' עבור כל אחד מבני המשפחה. מרחב זה יכול להתבטא בחדר נפרד, בארונית פרטית או אפילו ביומן אישי. בחירת המרחב הפרטי תלויה מאוד במשאבים של המשפחה וביכולותיה. גם כשהצפיפות רבה מאוד אין לוותר על שמירת הפרטיות.

לגבי המישור הרוחני, כאן התמונה סבוכה יותר. עלינו כהורים לאפשר לילד פרטיות כל עוד הוא אינו מסכן את עצמו או את הזולת. לעיתים קרובות ילדים מבקשים פרטיות כאשר הם גולשים במחשב, או ביחס לקשריהם החברתיים. החובה שלנו כהורים הינה לא רק לגדל את הילד, אלא גם לחנך ולהנחות אותו בדרך ההולמת את השקפת עולמנו. לאור זאת, דווקא הפרטיות הרוחנית היא מוקד הבעיה ולא הפרטיות הפיזית. עלינו ליצור יחסי אמון מול הילד ולאפשר לו להבין כי הפרטיות הינה תהליך נרכש המותנה בבגרות הפיזית והנפשית שלו. על ההורים להסביר לילד מהי פרטיות ומהן השלכותיה, ולאור זאת להבהיר לו גם את החששות שיש מפני מתן פרטיות בתחומים בהם הילד עלול להסתבך או ח"ו לפגוע בזולת. גבולות הפרטיות נקבעים בשיתוף פעולה של ההורים ושל הילד, אך השורה התחתונה הינה תמיד ההחלטה של המבוגר האחראי.

לכן לסיכום, כדי להתמודד עם טענות הבת מומלץ לנקוט בצעדים הבאים:

  1. מומלץ לברר איתה איזו תשומת לב חסרה לה ולנסות לתת מענה על צורך זה.
  2. יש לבדוק לְמה היא מתכוונת כשהיא אומרת שחסרה לה פרטיות. האם היא חשה שהצפיפות פוגעת בצנעת הפרט שלה, או שהיא חשה שבני הבית מתערבים ברגשותיה, חוויותיה או החלטותיה.

רק לאחר בדיקה זו ניתן לברר יחד בשיתוף פעולה עם הבת כיצד ניתן לתת מענה הולם לצרכיה. סביר להניח כי הפיתרון לקשיים יהיה אחר מאשר הקצאת חדר נפרד לבת. מעבר לכך, אם אכן הצפיפות רבה, הרי שהפיתרון של מתן חדר פרטי עלול לפגוע ביתר בני המשפחה שיחיו בצפיפות רבה יותר, דבר שיצור טרוניה כלפי הבת ורק יפגע בה במקום שישפר את מצבה הפיזי והרגשי.

ד"ר קובי סגל, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי, מטפל משפחתי מוסמך

מעשה קטן – השפעה גדולה

בפינתנו הקודמת העלנו על נס את חשיבות השיתוף הערכי בין הבית לבית הספר.

בפינה זו ברצוננו להמשיך בעבודה המשותפת בבנין אישיות הבנים/הבנות. אנחנו – המחנכים – משתדלים לבנות להם עולם אמוני יציב, רחב ואיתן, בעזרת לימוד מקורות ומתוך עיון בדברי רבותינו. אבל חשוב לדעת כי פעמים רבות, יש לסיפור אמוני פשוט שהוא שמע מכם על תקופת ילדותכם, על שירותכם הצבאי, על השירות הלאומי או על תקופת הלימודים שלכם, כוח גדול ומשמעותי בעיצוב אישיותו. הסיפורים ה"קטנים" אותם אתם מספרים לו מעברכם, שווים לא פחות מלימוד שגרתי של דפי מקורות והם מסייעים לו בבניית עולמו האמוני. זיכרון מיוחד שיש לכם מתפילת יום הכיפורים בבית הכנסת השכונתי, מההשכמה לסליחות בכותל המערבי או מביקור בקבר רחל, יכול לחזק את הבנים ולתמוך בתכנים הנלמדים במוסד הלימודים.

סָפְּרוּ לבנים ולבנות על חוויותיכם הרוחניות. על מה שעבר עליכם כנערים מתבגרים. על ניסיונותיכם ועל ההתמודדויות שעברתם. ראשית, הם ירגישו שהם לא לבד במסע חייהם ובהתמודדויות הרוחניות שלהם. שנית, שיתוף זה מראה את התורה כתורת חיים – כפשוטה! דברי התורה "הכתובים" בדפי המקורות הופכים לחיים מציאותיים בזכות הסיפורים שלכם. הניסיונות אינם מתנה שניתנה רק לאבות האומה אלא לכל האבות והאימהות (לכם!) כפשוטו, וגם הם (אתם!) עמדו בהם בגאון. מכאן סלולה הדרך ל"מעשה אבות סימן לבנים". סָפְּרוּ להם!

הרב ליאור זיו, ר"מ בישיבה תיכונית מדעית במעלה אדומים

התפרצויות כעס וחוצפה כלפי ההורים

התפרצויות כעס וחוצפה כלפי ההורים

הורים רבים מתלוננים על כך שילדיהם אינם נוהגים בהם בכבוד. לעיתים קרובות ההורה המבוגר חש פער בין דפוסי ההתנהגות להם הוא הורגל בילדותו לבין דפוסי ההתנהגות אותם הוא חווה מצד ילדיו. פער זה מתסכל את ההורים משתי סיבות. ראשית, ההורה מרגיש כשלון חינוכי בכך שהוא לא השיג את היעדים החינוכיים שהוריו השיגו שהרי הוריו הצליחו טוב יותר לחנך את ילדיהם בהשוואה אליו. שנית, ההורה חש כפוי טובה ותסכול. בניגוד לנורמות ההתנהגות לאורן הוא התחנך ועל פיהן הוא מתנהג, ילדיו חורגים מנורמות אלו והתנהגותם לא ראויה.

מטרת מאמר זה הינה להבין את התופעה וכן להעלות דרכים בכדי לסייע להורים להתמודד עם התפרצויות כעס וחוצפה של ילדיהם.

ראשית יש להקדים ולומר כי ישנם מצבים בהם לילד ישנם קשיים בוויסות עצמי ובשליטה בתגובותיו (למשל ילדים עם קשיי קשב וריכוז). לעיתים הקושי מלווה בהתנהגות אימפולסיבית ולא מבוקרת. במצבים אלו הטיפול לרוב הינו ממוקד ומתבצע על ידי אנשי מקצוע (פסיכולוג, נוירולוג או פסיכיאטר). במאמר אתייחס למקרים הנורמטיביים יותר בהם לילד יכולות וויסות עצמי תקינות, אך לעיתים התנהגותו בוטה ותוקפנית.

כעס לרוב הינו תוצאה של חוויית תסכול. ילדים כמבוגרים חווים לעיתים מצבים בהם מבוקשם אינו נענה. במצבים אלו ההתמודדות יכולה להיות במספר מישורים. ההתמודדות הבריאה והיעילה הינה ניתוח נכון של המצב, הבנה מה רצינו, מדוע משאלת הלב שלנו לא התקיימה וחשיבה מחודשת האם הרצון שלנו היה אכן מוצדק והאם ישנן דרכים חלופיות כדי להגשים את מאוויינו. התמודדות לא יעילה עם מצבי תסכול הינה על ידי ביטוי כעס ותוקפנות. הכעס הינו פרץ רגשות שלילי שבא בתגובה למצב מתסכל. לרוב הכעס לא רק שלא משפר את המצב, אלא אף פוגע בו. כשאנו כועסים אנו מאבדים את שיקול הדעת שלנו ותגובותינו אינן שקולות ומתאימות. התגובה של הסביבה (ובמקרה דנן של ההורים) לכעס ולתוקפנות הינה לרוב פגיעה אישית ואף התבצרות בעמדות. בשל כך, כאשר הילד אינו מקבל את מבוקשו ומגיב בכעס ובחוצפה כלפי הוריו, לא רק שאין הוא מקדם את עניינו ואין הוא מביא את הוריו לכדי הסכמה עמו, אלא שהוא אף עלול לגרום ליתר התנגדות של ההורים וסירובם להיענות לבקשותיו.

ההורים החווים תוקפנות מצד ילדם עלולים להגיב בתגובות לא יעילות ואף מזיקות. כאשר ההורה מגיב בכעס, צעקות ואף אלימות כלפי הילד הוא מציב בפני ילדו מודל של תוקפנות. הילד רואה את ההורה המגיב בכעס ולומד כי כעס הינה תגובה לגיטימית ואף אולי רצויה.

תגובה נוספת לא יעילה שהורים עלולים להגיב בה כלפי ילד כועס או מתחצף הינה 'כניעה' לרצונות הילד. במצבים אלו תגובת ההורים מחזקת את ההתנהגות הקלוקלת של הילד. הילד לומד כי תוקפנות הינה יעילה עבורו כדי להשיג יעדים. ילד זה ישתמש בתוקפנות בכל פעם שירצה להשיג יעדים בבית ובחברה מתוך הנחה כי האלימות הינה כלי יעיל עבורו.

בניגוד לשני דפוסי תגובות אלו (כעס של ההורה או כניעה) ניתן להציג דרך התייחסות שונה שהינה יעילה יותר. כאשר הילד נתון בפרץ רגשות, קשה ולעיתים אף לא ניתן לשוחח איתו בקור רוח שכן הוא אינו קשוב לדברים הנאמרים לו. אשר על כן מומלץ להמתין עד שהילד יירגע ורק אז לדבר איתו. מומלץ לשבת עם הילד בנחת רוח ולחזור עמו על פרטי האירוע. להסביר לילד כי הוא היה מתוסכל והתמודד עם התסכול בפרץ של אלימות (חוצפה היא בהחלט סוג של אלימות מילולית). מומלץ כי ההורה ישקף לילד גם את הרגשות שהוא חווה כשהילד כעס והתחצף כנגדו. דיבור על רגשות והבנה של הילד כי גם הוריו עלולים להיפגע ממנו, יעזור לילד בעתיד לחשוב באופן כולל יותר לא רק על הרגשות שהוא חווה אלא גם על רגשותיהם של בני משפחתו וחבריו. באופן זה הילד ילמד להתחשב בזולת, להכיר ברגשותיהם ולהתאים את דרישותיו ליכולות של הוריו או חבריו.

ד"ר קובי סגל, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי, מטפל משפחתי מוסמך

ואהבת לבנך כמוך

אין זה סוד שאיננו מושלמים. לצד נקודות האור שלנו, שעליהן כל גאוותנו, מסתרך צל: חולשותינו. עשרות תזכורות יש לנו על כך בכל יום: עייפות נפשית, שכחה, כעס, עצלנות וכדו' – כל אלו הם מנת חלקנו. עם השנים התרגלנו אליהן, אולי גם השלמנו איתן ואנו נוטים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו. ברגעי התעוררות מיוחדים, אנחנו עדיין מנסים להשתנות ולהשתפר, וב"ה גם זוכים להישגים נאים. אבל, גם אם לא הצלחנו להשתפר, אנחנו מקבלים את עצמנו – על האור והחושך.

גם מהסובבים אותנו אנחנו דורשים שיקבלו אותנו כפי שאנחנו ואל יבקרו אותנו. את הביקורת העצמית ישאירו לנו. אנחנו נבקר את עצמו, במינון ובתזמון נכון, איננו זקוקים לעזרה חיצונית. מהסובבים אותנו אנו מצפים לקבלה ללא סייג.

כשם שאנחנו מצפים מהזולת שיקבל אותנו כפי שאנחנו, כך עלינו לקבל אותו כפי שהוא, על האור והחושך שבו. זוהי מצוות "ואהבת לרעך כמוך": "תהיה אהבתו וחמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו לעצמו בממונו ובגופו… וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו" (רמב"ם). אם כלל גדול זה נוהג כלפי זרים, על אחת כמה וכמה כלפי בנינו שהם כבשרינו ממש. "ואהבת לבנך כמוך". קבל אותו כפי שהוא. הוא לא שלם, אבל גם אתה לא שלם. אתה מצווה לחנך ולקדם אותו, להשפיע עליו לטובה. אבל, אם לא הצלחת – תקבל אותו כפי שהוא.

הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

ילדים גדולים – אושר גדול

להביט בפליאה בילדים גם אחרי גיל 4

ב'שיר המכולת' של להקת כוורת, מנחמים ההורים למשפחת קימל את ילדם באמירה המפורסמת "תתעודד, המצב יכול להיות יותר גרוע". הוא אכן מתעודד והמצב אכן נהיה יותר גרוע. כמה פעמים אמרו לי, כשהיו ילדי קטנים והתלוננתי על חוסר שינה או על מחלות שלהם, שזו רק ההתחלה ו"ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות", כאילו לעזור לי להתמודד עם הצרות הגדולות העומדות לבוא. למזלי לא ציפיתי לצרות, והן אכן, ב"ה, לא הגיעו.

מי שמתכונן לצרות – יקבל אותן. מה שתגור ממנו – יבוא. חכמי ישראל מלמדים אותנו כי במתכון לחיים של אמונה יש שני רכיבים: בטחון ופליאה. בטחון בקב"ה שאם נשאף ונרצה טוב – יבוא טוב, ופליאה בכל יום מחדש על העולם הנפלא ועל המשפחה הנפלאה שזכינו לה. הבטחון מאפשר קבלת חסדו ודינו של הקב"ה בשלווה, והפליאה מאפשרת להפוך את האובייקט לסובייקט, לפלא.

מתי הייתה הפעם האחרונה שהבטנו בילדינו בפליאה ובמבט משתומם מאהבה? כשהיו בני שנה ולמדו ללכת? כשהתחילו כיתה א'? כשהיו בני ובנות מצווה? בגיוסם לצבא? מדוע לא כל יום – הרי הם פלא! "ילדים קטנים צרות קטנות" דווקא בגלל האהבה והפליאה למראיהם, ילדים גדולים צרות גדולות אולי משום שהפסקנו להשתומם למראה פלאם ונותרנו רק עם הדאגה ה"אובייקטיבית".

אמור מעתה: "ילדים קטנים וגדולים, אושר גדול". ואם המצב לא טוב, זכור "המצב יכול להשתפר". תחשוב טוב, יהיה טוב. פשוט.

ואתם הבנות והבנים זכרו כי גם אם איננו מפגינים תמיד אהבה, ואיננו מתמלאים הערצה למראכם כפי שהתמלאנו כשהייתם בני ארבע, עדיין אנו מתקשים להאמין כי פלאים שכאלו יצאו מחלצינו. ובאוזני חברינו, כשאינכם שומעים, אנו מתגאים כי בכל העולם אין כמותכם.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת