תגית: כיבוד הורים

אין סימטריה

אין סימטריה. אף פעם. וזה הבסיס. נקודות הפתיחה השונות משפיעות לאורך כל הדרך. מנקודת הפתיחה לא מתנתקים לעולם, רגל אחת נותרת נטועה שם, גם כאשר גומאים מרחק. ומה נגזר משם? כמעט הכול.

אנו עשינו את דרכנו בתוך עולם בטוח. רובנו התקדמנו במסלול מטופח ומטפח. במקביל אלינו התקיים המסלול הקשה, הקודר, המפרק והמפורק שלהם.
ואז, בנקודה כלשהי על ציר הזמן, הדרכים מצטלבות. אנחנו – בטוחים ויציבים, פוגשים אותם – מתנדנדים ופגועים, וקשה לגשר על הפער. אנחנו משקיעים את כל-כולנו בעבודה ומכינים חוברות עבודה רהוטות ומערך שיעור כובש. והתלמיד נכנס לכיתה, ולא נכבש במערך השיעור. הוא הולך לישון בפינת הכיתה או מפריע בלי להרפות, ואנו מתפלאים, ואז כועסים, כיצד ייתכן הדבר?! מתרעמים על כפיות הטובה המעצבנת. ושוכחים כי הוא מהמסלול המקביל. שוכחים שהרגע הוא התגלגל אלינו מבית במצב כאוטי. מבית שבו אין מי שמעיר אותו, אין מי שמתעורר כלל, שהרי גם ההורים עדיין נמים את שנתם או טרם חזרו ממשמרת לילה או יצאו לפנות בוקר לעוד יום עבודה מפרך. מבית ללא ארון בגדים מסודר, מבית שאין בו מי שהדליק בוילר מוקדם כדי שהמים החמים יחכו לו כשישוב. מבית מלא במאפרות מלאות עוד מהלילה הקודם. לימודים?! בתוך כל זה?!

ואנחנו, אחרי שכל החיים מעירים אותנו בבוקר ובמטבח ממתינה לנו ארוחת בוקר מושקעת מעשי ידיה של אימא, אחרי שהוצאנו בגדים נקיים מהמדף המסודר, אנחנו – אנשי הבוילר הדלוק – מתקשים מאד לעבור על פני הגשר. מתקשים לעשות את הדרך ולהשתחרר מהניסיון המגוחך לייצר סימטריה מלאכותית. מתקשים לוותר על הצורך בהכרת תודה מחמיאה. אנחנו, שרגלינו קלות כאיילות בשל אותה נקודת פתיחה חזקה, מסתבכים במפגש עם אלה שמשקולות כרוכות סביב רגליהם כבר שנים.

לא כל שאנו חייבים לנהוג בו כלפיהם, הם חייבים לנהוג בו כלפינו. לא כל שמוטל על כתפינו מוטל בהכרח גם על כתפיהם. לא כל שביל שבו פסענו אנחנו, הוא גם השביל שבו הם אמורים לפסוע…
לעיתים כובשת אותנו האשליה שחייב להיות קשר נראה לעין בין רמת ההשקעה והמסירות שלנו כלפי תלמיד לבין התנהגותו כלפינו.
משהו באופי האנושי, יש שיגידו בחולשה האנושית, רוצה להאמין שאם חתמנו על ערבות אישית על תלמיד כדי שיצא ממעצר בית, או השגנו לו מימון ללימודים בקורס שרצה בו מאד, או רכשנו לו בגדים ואוכל או טרחנו והכנו לו חוברות למידה כל הלילה – הוא יהפוך לצייתן או לפחות למישהו שעושה כל מה שנרצה ונבקש מתוך כבוד והכרת טובה.

וזה יוצר תסכול, שנובע מהקושי לקבל את חסרונה של הסימטריה המקודשת שלכאורה חייבת להיות בין בני אדם, בין מורה לתלמיד… וזה לא קורה, לפחות לא במובן הנראה לעין…

אין פירוש הדבר שלעולם עלינו להשלים עם היחס הזה, שיש בו היבטים אפשריים של כפיות טובה. אך גם אם נבחר לפעול בעניין זה, הפעולה חייבת לינוק ממקום שרואה את טובת התלמיד ולא את הצורך שלנו בהכרה ובהוקרה…

ובכל מקרה, נתינה ללא תמורה מוחשית היא גם מתנה גדולה לנו. יש בה שיעור חשוב בצניעות, במורכבות ובעיקר בזכות להמשיך ולתת לאחר מבלי שהוא בהכרח ייתן לנו תמורה, לפחות לא במועד ובדרך שהיינו אולי רוצים ומצפים ממנו.

מוטב שנחדל לצפות ונמשיך לעשות כל מה שאנחנו עושים מתוך נדיבות אמיתית שאינה תלויה בדבר, ברוח דבריו של הפילוסוף עמנואל לוינס: "דאגה לזולת המתגברת על הדאגה העצמית, לזה אני קורא קדושה. אנושיותנו מאופיינת על ידי יכולתנו להכיר בעדיפות זו של הזולת… האנוש הוא עצם האפשרות של להיות למען האחר" (מתוך "צעקתו האילמת של האחר", לורן כהן, מגזין ארץ אחרת, גיליון 6).

מתוך "מקום בעולם" עמ' 73-78, חילי טרופר.

 

חוצפת המתבגר

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

לאתר של ד"ר אבולעפיה

עוד עם ד"ר מיכאל אבולעפיה:

חינוך להכרח ולחופש – חלק א –

חינוך להכרח ולחופש – חלק ב

חינוך למתבגרים – חלק א: בחירה נכונה בחיים – איך מחנכים את הנוער לבחור מתוך הרצון הפנימי שלו, ולא רק מהשפעות חברתיות? כמה עקרונות להעביר לנער כדי שיוכל לקבל בחירה נכונה בחיים.

חינוך למתבגרים – חלק ב: חינוך להכלה והיכלות לבחור – איך מעודדים בנער יכולת הכלה? איך עוזרים לו לבנות כוחות נפשיים להתמודד עם מציאות קשה, ולראות את הטוב מתוך מציאות חשוכה? איך נעזור לו לשכלל את ההבנות שלו?

להיאבק נגד הנשירה הסמויה – חלק א – נשירה סמויה היא תופעה מדאיגה, בה אחוז גבוה מאוד של ילדים שנמצאים רשמית בכיתה הם בעצם מנותקים ממנה. איך נלחמים בתופעה? איך מחזקים את הזיקה של הנוער ללימודים?

להיאבק נגד הנשירה הסמויה – חלק ב – סרטון המשך על נשירה סמויה: יןלדים שנמצאים בבית הספר פיזית אבל לא נפשית – הילד לא לומד ולא מתחבר חברתית. מה עושים עם ילד שחושב שאף אחד לא איכפת לו ממנו?

שילוב הומור בחינוך – שילוב הומור בחינוך ככלי להתנהלות מול הילדים במקום הכלים 'הישנים' של הטלת מרות. התוצאות מפתיעות.

חינוך ילדים לכיבוד הורים

כיבוד אב ואם

שאלה: כיצד מחנכים מתבגרים לכיבוד הורים. בעידן שלנו שבו מנחים לנהל דיאלוג עם מתבגר, הקשבה, הכלה, התחשבות, עד שנוצר "שוויון" בין הורים למתבגרים. בהלכה מוכר המושג "מורא אב ואם". האם יש עדיין משמעות למצוות מורא בעידן המודרני וכיצד?

תשובה: חינוך הינו תהליך מורכב מאוד, תהליך אותו אנו כהורים חווים מיום לידת ילדנו ועד אחרון יומנו. מדובר בתהליך ארוך ומתמשך ולא באירוע חד-פעמי. החינוך שאנו מעניקים הינו תהליכי ומתאפיין בשינויים ותמורות לאורך השנים. עלינו להתאים את המסר החינוכי שלנו לילד תוך התייחסות למרכיבים רבים: אופיו של הילד, גיל הילד, תמורות הזמן, השפעות חברתיות ותרבותיות ועוד. משמעותו של החינוך הינו הקניית ערכים לילד, ערכים שאנו כהורים מאמינים בהם וחושבים כי הם יתאימו לבננו. זאת בניגוד לאילוף – אילוף מטרתו הקניית מיומנויות מבלי התייחסות כלל לשאלת ערכיו של הילד או מידת הסכמתו והכלתו את המסר שאנו מעבירים. כהורים וכמחנכים אנו רוצים להקנות לילד ערכים ותפיסות עולם העולים בקנה אחד עם הערכים שלנו. אכן, כפי שנוסח בשאלה, הקניית ערכים אלו מתבצעת בעיקר על ידי דיאלוג עם הילד אותו אנו מחנכים וזאת תוך הקשבה לצרכיו והתחשבות בהם ככל הניתן.

החינוך מתבסס על כך שהילד רואה בהורה או במורה דמות ערכית ממנה הוא רוצה ללמוד ולאורה הוא חפץ ללכת. שוב, בניגוד לאילוף בו בעל החיים מציית למאלף, בחינוך לא הציות הוא העיקר, אלא ההכרה בצדקת הדרך והרצון להידבק בערכים המוקנים בתהליך החינוך. כתנאי ראשוני לחינוך, על המתחנך, בין אם הוא ילד ובין אם הוא מתבגר או אף מבוגר, לקבל את סמכותו של המחנך ולהכיר בו כדמות שבדרכה ברצונו ללכת. לאור זאת, שוויון בין הורים לבין ילדיהם עומד בסתירה עקרונית למהות החינוך. אנו מתחנכים על ידי דמויות שאנו מעריכים אותן ומקבלים את סמכותם החינוכית. אם ההורה והילד שווים, או אז החינוך אינו אפשרי שהרי להורה אין את המעמד הסמכותי המאפשר לו להקנות לבנו דרך חיים.

חינוך ערכי יכול להינתן כאשר המתבגר מכיר בכך שההורה המחנך אינו שווה לו, אלא בעל ידע, ניסיון חיים, מיומנויות ועוד שאין למתבגר. הילד יכול להיתרם רק מהדמות ההורית הנחווית על ידו כמובילה וכמעצבת אורח חיים. אין סתירה בין ההקשבה של ההורה לילדו ויכולת ההכלה שלו לבין היות ההורה הדמות הסמכותית והמחנכת. אולי אף להיפך – הורה המקרין לילדיו מסר של נכונות להקשיב, נכונות לעזור ואף להכיל, הוא ההורה שהילד יראה בו דמות אותה הוא ירצה לחקות ובדרכה ירצה ללכת.

בניגוד לגילאים צעירים יותר בהם הסמכות ההורית מבוססת בעיקר על 'מורא אב' ועל נכונות עיוורת של הילד ללכת אחר ההורים, הרי שגיל ההתבגרות מתאפיין בכך שהנער והנערה מפתחים חשיבה עצמאית ואף ביקורתית. אנו כהורים צריכים לעודד את הילד לדפוס חשיבה זה, אנו רוצים כי הוא יעצב את דרכו כבוגר באופן מושכל ועל פי הבנתו ותפיסת עולמו. עם זאת, חינוך נכון מעביר למתבגר מסר בו ההורה קשוב לצרכיו ולהלכי רוחו של הנער ובמקביל גם הנער מבין ומכיר בניסיון, בידע ובסכמות שיש לדמות הבוגרת והמנוסה יותר – ההורה או המורה.

לעיתים קרובות, כאשר להורה אין מסר חינוכי אותו הוא רוצה להנחיל לילדיו, ההורות במקום שתהיה מקנת דרך, הופכת להיות מעין שיתופית. להורים אין מסרים להעביר לילד ולכן לילד אין דמות ללכת בעקבותיה. במקרים אלו אכן נוצרת שוויוניות – מצב לא בריא בו אין מוביל ואין מובל, אין מנהיג ואין מונהג. המתבגר לא זוכה להעשרה לה הוא זקוק לצורך פיתוח אישיותו, אלא עליו לעצב את דרכו בכוחות עצמו ללא כל הכוונה. מצבים אלו מותירים את המתבגר בודד בהתמודדותו עם עול החיים הניצב לפתחו.

לסיכום, בגיל ההתבגרות החינוך אמור להוות גורם משמעותי ביותר בקשר בין ההורים לבין ילדיהם. בגיל זה חשובה מאוד ההכרה של הילד בסמכות הוריו וכן הכרה של ההורה בעצמו כדמות סמכותית. לטובת ילדינו עלינו להעביר להם מסר לא שוויוני, אלא מסר חינוכי. תפקיד ההורה הינה להקנות לילדיו המתבגרים מערכת ערכים ותפיסות עולם. מערכת זו יכולה להינתן רק מתוקף ההכרה של ההורים ושל ילדיהם כי הם אינם שווים. לאור זאת ברור כי בעידן המודרני כמו בתקופות אחרות, סמכות הורית ומורא אב ואם הינם הבסיס לחינוך.

ד"ר קובי סגל, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי, מטפל משפחתי מוסמך

התפרצויות כעס וחוצפה כלפי ההורים

התפרצויות כעס וחוצפה כלפי ההורים

הורים רבים מתלוננים על כך שילדיהם אינם נוהגים בהם בכבוד. לעיתים קרובות ההורה המבוגר חש פער בין דפוסי ההתנהגות להם הוא הורגל בילדותו לבין דפוסי ההתנהגות אותם הוא חווה מצד ילדיו. פער זה מתסכל את ההורים משתי סיבות. ראשית, ההורה מרגיש כשלון חינוכי בכך שהוא לא השיג את היעדים החינוכיים שהוריו השיגו שהרי הוריו הצליחו טוב יותר לחנך את ילדיהם בהשוואה אליו. שנית, ההורה חש כפוי טובה ותסכול. בניגוד לנורמות ההתנהגות לאורן הוא התחנך ועל פיהן הוא מתנהג, ילדיו חורגים מנורמות אלו והתנהגותם לא ראויה.

מטרת מאמר זה הינה להבין את התופעה וכן להעלות דרכים בכדי לסייע להורים להתמודד עם התפרצויות כעס וחוצפה של ילדיהם.

ראשית יש להקדים ולומר כי ישנם מצבים בהם לילד ישנם קשיים בוויסות עצמי ובשליטה בתגובותיו (למשל ילדים עם קשיי קשב וריכוז). לעיתים הקושי מלווה בהתנהגות אימפולסיבית ולא מבוקרת. במצבים אלו הטיפול לרוב הינו ממוקד ומתבצע על ידי אנשי מקצוע (פסיכולוג, נוירולוג או פסיכיאטר). במאמר אתייחס למקרים הנורמטיביים יותר בהם לילד יכולות וויסות עצמי תקינות, אך לעיתים התנהגותו בוטה ותוקפנית.

כעס לרוב הינו תוצאה של חוויית תסכול. ילדים כמבוגרים חווים לעיתים מצבים בהם מבוקשם אינו נענה. במצבים אלו ההתמודדות יכולה להיות במספר מישורים. ההתמודדות הבריאה והיעילה הינה ניתוח נכון של המצב, הבנה מה רצינו, מדוע משאלת הלב שלנו לא התקיימה וחשיבה מחודשת האם הרצון שלנו היה אכן מוצדק והאם ישנן דרכים חלופיות כדי להגשים את מאוויינו. התמודדות לא יעילה עם מצבי תסכול הינה על ידי ביטוי כעס ותוקפנות. הכעס הינו פרץ רגשות שלילי שבא בתגובה למצב מתסכל. לרוב הכעס לא רק שלא משפר את המצב, אלא אף פוגע בו. כשאנו כועסים אנו מאבדים את שיקול הדעת שלנו ותגובותינו אינן שקולות ומתאימות. התגובה של הסביבה (ובמקרה דנן של ההורים) לכעס ולתוקפנות הינה לרוב פגיעה אישית ואף התבצרות בעמדות. בשל כך, כאשר הילד אינו מקבל את מבוקשו ומגיב בכעס ובחוצפה כלפי הוריו, לא רק שאין הוא מקדם את עניינו ואין הוא מביא את הוריו לכדי הסכמה עמו, אלא שהוא אף עלול לגרום ליתר התנגדות של ההורים וסירובם להיענות לבקשותיו.

ההורים החווים תוקפנות מצד ילדם עלולים להגיב בתגובות לא יעילות ואף מזיקות. כאשר ההורה מגיב בכעס, צעקות ואף אלימות כלפי הילד הוא מציב בפני ילדו מודל של תוקפנות. הילד רואה את ההורה המגיב בכעס ולומד כי כעס הינה תגובה לגיטימית ואף אולי רצויה.

תגובה נוספת לא יעילה שהורים עלולים להגיב בה כלפי ילד כועס או מתחצף הינה 'כניעה' לרצונות הילד. במצבים אלו תגובת ההורים מחזקת את ההתנהגות הקלוקלת של הילד. הילד לומד כי תוקפנות הינה יעילה עבורו כדי להשיג יעדים. ילד זה ישתמש בתוקפנות בכל פעם שירצה להשיג יעדים בבית ובחברה מתוך הנחה כי האלימות הינה כלי יעיל עבורו.

בניגוד לשני דפוסי תגובות אלו (כעס של ההורה או כניעה) ניתן להציג דרך התייחסות שונה שהינה יעילה יותר. כאשר הילד נתון בפרץ רגשות, קשה ולעיתים אף לא ניתן לשוחח איתו בקור רוח שכן הוא אינו קשוב לדברים הנאמרים לו. אשר על כן מומלץ להמתין עד שהילד יירגע ורק אז לדבר איתו. מומלץ לשבת עם הילד בנחת רוח ולחזור עמו על פרטי האירוע. להסביר לילד כי הוא היה מתוסכל והתמודד עם התסכול בפרץ של אלימות (חוצפה היא בהחלט סוג של אלימות מילולית). מומלץ כי ההורה ישקף לילד גם את הרגשות שהוא חווה כשהילד כעס והתחצף כנגדו. דיבור על רגשות והבנה של הילד כי גם הוריו עלולים להיפגע ממנו, יעזור לילד בעתיד לחשוב באופן כולל יותר לא רק על הרגשות שהוא חווה אלא גם על רגשותיהם של בני משפחתו וחבריו. באופן זה הילד ילמד להתחשב בזולת, להכיר ברגשותיהם ולהתאים את דרישותיו ליכולות של הוריו או חבריו.

ד"ר קובי סגל, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי, מטפל משפחתי מוסמך

נשק יום הדין

"הוא לא שומע לי. יוצא מן הבית… וחוזר מתי שהוא רוצה. מסתובב במקומות מפוקפקים. מצוות – הוא מקיים כשבא לו. שוחחתי איתו ארוכות, אבל זה לא הועיל. אפילו אמרתי לו שבסירובו לציית לי הוא עובר על מצוות כיבוד הורים, אבל הוא מצפצף עלי".

הורה יקר – תמשיך לשוחח עם בנך, אל תתייאש, אבל אל תשתמש בטיעון של מצוות כיבוד הורים כלפי בנך. הורים שאינם מצליחים להשפיע על בניהם נוטים לאיים עליהם באמצעות מצוות כיבוד הורים. זהו נשק יום הדין, בפניו ייכנע הבן…

חבל, חבל מאוד, להפוך את מצוות כיבוד אב ואם לאיום ולנשק ביחסי הורים/ילדים. חז"ל לימדונו שמי שמסרב לקיים את מצוות התורה כופים אותו לקיימן, אבל אין כופים על מצוות כיבוד הורים. מדוע? מפני ש"מתן שכרה בצידה", כלומר: התורה פירשה את שכרה (= אריכות ימים). בזה היא מלמדת אותנו שהתמריץ לקיום מצוות כיבוד הורים הוא קבלת שכר עליה ולא עונש. בלשון אחרת: התמריץ צריך להיות חיובי ולא שלילי. קיום מצווה זו חייב להשרות אווירה של נעימות ושמחה ולא של סבל. מדוע? מפני שיחסי הורים/ילדים צריכים להיות נעימים ושמחים.

לכן, אל תשתמש במצוות כיבוד הורים כאיום. ובכלל, הניסיון מראה שאיום זה איננו יעיל. הוא רק מעכיר את האווירה ודוחף את הבן להתרחק מהבית ולהתנתק ממנו. תנקוט בגישה הפוכה: אל תדגיש את המפריד בניכם אלא את המשותף. אולי, לדעתך, לאחר שבנך סטה מן הדרך, אין הרבה מן המשותף. תתאמץ, תחפש את המשותף עד שתמצא אותו ועליו תדבר עם בנך, על מנת לחזק את הקשר ביניכם. זה מה שיעודד אותו לכבד אותך.

הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה, מייסד ויו"ר של לב אבות