תגית: כיפה

להחזיר את הדתל"ש הביתה

העיסוק הגובר והולך בבעיית הדתל"שים מוביל, לעתים קרובות, לשיחות "ליל שבת" ולאנחות. במאמר זה, ובקצירת האומר, ברצוני להצביע על כמה רעיונות חינוכיים שאותם אני מבקש להעלות לדיון הציבורי על-מנת לצמצם את התופעה, ואולי אף לסייע להשיב את הבנים "הביתה".
בחיבורים קודמים1 ניסיתי להצביע על הסיבות והמניעים לעזיבת אורח חיים דתי על-ידי מתבגרים ובוגרים צעירים. הסיבות שעליהן עמדתי היו:
א. אי מתן אפשרות להתלבטות, להעלאת ספקות ולבחינת האמונה.
ב. הקושי לחנך למחויבות התנהגותית-הלכתית תוך מתן אפשרות להתלבטות אמונית.
ג. חוסר או חולשה בתחושת אותנטיות במישור הדתי. להלן אנסה לעמוד על האפשרויות החינוכיות לענות על שלושה צרכים אלו.א. חינוך דתי להתלבטותרבים סבורים כי קיימת סתירה בין חינוך להתלבטות לבין חינוך לאמונה. חינוך לאמונה נתפס על-ידי רבים כחינוך לקבל את מה שנאמר לך (או שנכתב) ללא ערעור או העלאת ספקות. הספקות והספקנות נתפסות, לעתים, כשליליות, כך שאם הן מגיעות יש לדעת "לטפל" בהן בזהירות. בכל מקרה עדיף שלא יגיעו ובוודאי שאין לחנך להתלבטות. רבים מהוגי הדעות היהודים עסקו בשאלה זו ולהלן נציין מעטים מהם.
בראון (2005)2 מנתח במאמרו את דעתם של גדולי ישראל, חסידים ומתנגדים, במאה ה-19 על האמונה התמימה וכנגדה על "החקירה". בין שפע מקורותיו ניתן למצוא מקורות רבים מאוד המעלים את חשיבות לימוד האמונה ובכללם את חשיבות העלאת הספקות מתוך מטרה ללמוד ולהגיע לתשובות.
וייס (1974)3 מביא בשם ר' נחמן מברסלב כי חיי יצירה אפשריים רק תוך חיים של ספקות. לא בעל התשובה הוא האידיאל, אלא בעל הקושיה: "עיקר העבודה, הבחירה כי נשאר מסופק תמיד".
הרב סולוביצ'יק (1975)4 במסתו "איש האמונה" מתאר את חשיבות העלאת השאלות על-ידי איש האמונה: "הידיעה בדרך כלל, והכרת עצמנו בפרט, נרכשת לא רק ע"י מציאת תשובות הגיוניות אלא גם ע"י ניסוח שאלות הגיוניות, אפילו אין עליהן תשובה" (עמ' 12). בהמשך מתייחס הרב סולוביצ'יק  ומסביר מדוע יש חשיבות לעצם העלאת הספקות (גם אם לא נמצאו להן תשובות): "השכל האנושי יש לו עניין בחקירה כנה של סתירה שאינה ניתנת לפתרון והמובילה לייאוש אינטלקטואלי ולענווה, לא פחות מאשר הוא מעוניין בפתרון אמיתי ואובייקטיבי של בעיה סבוכה, המעורר שמחה והמגדיל את ההחלטיות והתעוזה האינטלקטואלית" (עמ' 12).
הרב קוק ב"אורות האמונה" שולל את התפיסה שטוב שהאמונה תהיה אמונה תמימה – ללא ספקות וערעורים. הרב קוק רואה בכך חולשה וכותב: "אמונה שאין השכל מסכים לה, מעוררת קצף ואכזריות, מפני שהצד היותר עליון שבאדם, שהוא השכל, נעשה עלוב מחמתה"  (אורות האמונה, עמ' 101-102).
ב"אורות התורה" מציין הרב קוק כי הערעור, הספק וההתלבטות מהווים כוח מניע ללימוד, לבירור ולהעמקת האמונה. הרב קוק מתמצת את דעתו במשפט אחד: "… מכל מקום הספק הוא התחלה לפתרונים" (עמ' ת"ש).
הנזיר ר' דוד הכהן חינך את תלמידיו להיחשף לפילוסופיה כללית, גם להוגי הדעות שתורתם נראית כסותרת את האמונה היהודית, מתוך מטרה לגרום להם להתלבט ומתוך כך להעמיק לימודם והבנתם את התורה ולגבש את זהותם האמונית. בשיעוריו הרבה הנזיר לצטט את הפילוסוף פרנסיס ביקון: "מעט מן הפילוסופיה מביאה את האדם לכפירה, הרבה מביאה אותו לאמונה". באופן דומה אף נהג הנזיר עם עצמו. שוורץ (1999) מצטט את הנזיר שכתב ביומנו: "מספרים על בדחן, שם אצבע בין שתי עיניו, באחת צוחק ובאחת בוכה. כמוני, באחת פונה לחקירה וספקות, ובאחת לאמונה" (עמ' 155).

להלן יוצגו חמש דרכים לחינוך לעידוד ההתלבטות ולחשיבה ביקורתית בחינוך הדתי. ברצוני להדגיש כי איני מציע דרכים לטיפול במתלבטים או  דרכים להציע תשובות לשאלות. כוונתי היא לדרכים להעלאת התלבטויות כאמצעי חינוכי לגיבוש זהות אמונית.


1. קיום סמינריונים בבית החינוך


מקובל כיום "לצאת" לסמינריונים. בסמינריון משתמשים במתודות לא פורמאליות לעידוד התלבטות, לשאול שאלות ולקיום דיונים במסגרות פחות מחייבות עד "השעות הקטנות של הלילה". את הסמינריון מדריכים בוגרים צעירים המסוגלים, בזמן קצר, ליצור קשר חיובי, מקבל ואמפתי והמצליחים "להתחבר" עם המתבגר. לאחר כמה ימים שבים המתבגרים לשגרת הלימודים הפחות מעניינת (לדעתם). אני מציע "להכניס" את הסמינריונים לבית החינוך ולמערכת הלימודים. לעתים יתאימו למשימה ימים מיוחדים כגון ראשי חודשים, ולעתים ניתן "לעלות קומה" ולהקדיש לכך שעות במערכת השעות הקבועה. בחירת סוגיה הנמצאת במרכז השיח של המתבגר, שימוש באמצעים לא פורמאליים, יצירת אקלים המאופיין בקבלה, בהכלה, באמפתיה ובפתיחות, קיומן של פעילויות במסגרות רחבות (שכבה) לצד מסגרות מצומצמות, קיום דיונים (בסגנון "הייד פארק" או תחרויות "דביי" או דיון בפורומים בית-ספריים), יצירת אווירה "מיוחדת" וקיום פעילות פתיחה ופעילות סיכום תעודד את המתבגרים לעסוק בנושאים אמוניים אלו מתוך הנעה פנימית.

2. שיעורי אמונה


שיעורי מחשבת ישראל מיועדים, בראש ובראשונה, לסייע למתבגר לגבש השקפת עולם אמונית. ברצוני לטעון כי יש להעדיף שיעורי אמונה על פני שיעורי מחשבת ישראל. לימוד אמונה נבדל מלימוד מחשבת ישראל במטרותיו, בתכניו, במתודות הלימוד ובהערכה.  את ההבדלים פירטתי במאמר מוקדם, ובמאמר זה אזכיר רק את הנקודות המרכזיות הנוגעות לחינוך לאמונה.
במוקד לימוד אמונה נמצא המתבגר כאשר הטקסט משמש בו כאמצעי וכמסייע לגיבוש זהותו האמונית.  הטקסט הוא תנאי הכרחי, אך אינו תנאי מספיק ללימוד אמונה.
כיוון שעל כל מתבגר לגבש את זהותו האמונית, וכיוון שזהות אמונית זו חייבת להיות ייחודית, על המחנך להביא מקורות מגוונים (מתוך מבחר המותר על-פי גבולות הלכתיים ברורים) המציגים בכנות את ההתלבטויות הקשורות לנושא הנלמד. עליו להציג את המקורות לפני חניכיו, לעודדם ולכוונם לנסות ולחפש את המקורות והעמדות עמם הם מזדהים.
רצוי שמתודת לימוד אמונה תהיה הדיון. בדיון עולות שאלות, התלבטויות וספקות, ואין צורך להציג בו תזה ברורה. המתבגר המתלבט מבין כי הוא אינו היחיד שמתלבט, רבים מחבריו מתלבטים, ולעתים גם מנחה הדיון עצמו מתלבט. בנוסף, מבין המתבגר כי לאי קביעת העמדה (בינתיים) תפקיד חינוכי חשוב. כאשר אינני יודע, כאשר טרם גיבשתי את עמדתי, או כאשר נותרו לי שאלות פתוחות אני מתוסכל, במובן החיובי. במילים אחרות, נושאים שאינם פתורים יהוו בעבור המתבגר המתלבט פתח ללימוד, לניסיון לשאול בוגרים ולליבון הנושא. לא פעם מסתיים הדיון, באופן זמני, בכך שהמנחה (או חבר אחר) יקבלו על עצמם להכין, לקראת הפגישה הבאה, מקורות לליבון הסוגיה. באופן זה משמש המנחה מודל לחיקוי למתבגר המתלבט המבין כעת כי תוצאת ההתלבטות היא לימוד מתמשך.
כאמור לעיל, מטרת שיעורי אמונה היא גיבוש המערך האמוני האינדיווידואלי ולכן על המשוב לבדוק את ההתקדמות של גיבוש זה. שאלות הבודקות זאת תתחלנה, לעתים קרובות, במילים "חווה דעתך ונמקה".
ברצוני להדגיש כי אינני מציע לוותר על שיעורי מחשבת ישראל. נהפוך הוא, בשיעורים אלו ילמדו המתבגרים טקסטים אשר ישמשו בסיס לדיונים בשיעורי אמונה. המתבגר הדתי חייב ללמוד, להבין ולדעת את דעותיהם של הוגי הדעות בנושאים אמוניים רבים. הצעתי היא להפריד, בשלב הראשון, בין שתי המטרות שהוזכרו לעיל וליצור שתי מסגרות לימוד מובחנות ואחר כך לשלבם לשיעורים שבהם מתחילים ללמוד טקסט ועוברים לדיון.


3. פתיחת פורומים באינטרנט וקו חם למתבגר הדתי


קיום דיונים מצריך תנאי-קדם ואקלים של פתיחות, אמון ושיתוף. ללא תנאים אלו יתקשו המתבגרים לחשוף את לבטיהם בפני מנחה הדיון ובפני הקבוצה. פתיחת פורום באינטרנט וקו חם עשויים לפתור בעיות אלו. בפורום לדיון באינטרנט יכול כל אחד לפנות, בעילום שם, ולהתדיין. דיון כגון זה יכול להיות מלווה בפנייה למומחים ובליווי מחנכים. דיון בפורום באינטרנט חסר, אמנם, את האווירה האינטימית והחשיפה הקיימת בקבוצת דיון שבה חבריה מכירים זה את זה. שימוש באינטרנט מוצע כאלטרנטיבה במקרה שאין אפשרות לקיום דיון  פתוח וכן. לעתים האנונימיות ואי האינטימיות מהוות יתרון, ויש מתבגרים שזו הדרך היעילה שלהם לבטא את התלבטויותיהם.
לקו טלפוני חם יתרונות דומים לפורום, אלא שהוא חסר את הקבוצה המתדיינת. יש מתבגרים החוששים לחשוף את התלבטויותיהם, אפילו באופן אנונימי. בנוסף, יש מקרים שבהם מצוקות קיומיות ואמוניות של מתבגר שונות מההתלבטויות הנפוצות, וקו חם עשוי לסייע. היתרון היחסי של הקו החם הוא במומחה המקשיב ומשוחח עם הפונים. אין מתפקידו של המומחה לספק תשובות, אלא להיות קשוב ואמפתי.

4. מפגשים מכוונים עם נוער "לא דתי" או דתל"שים


קיימת כיום מגמה של יצירת מפגשים עם נוער לא דתי מתוך מטרה של אחדות ישראל או לחשוף את הנוער לעמדותיהם של המתבגרים השונים. ניתן לנצל מפגשים אלו ולכוונם למטרת העלאת ההתלבטויות של המתבגר הדתי כאמצעי להגברת ההנעה לעסוק בנושאים האמוניים לצורך גיבוש הזהות האמונית.  מתבגר דתי סיפר לי על מפגש כגון זה, ותיאר שני ר"מים (רב מחנך) תוך הנגדה ביניהם. ר"מ אחד עמד בצד וחייך לעצמו, בעוד האחר התערב בדיונים תוך שהוא "מנפק" תשובות וטענות נגדיות לטענות המתבגרים הלא-דתיים. לאחר המפגש שאל המתבגר את הר"מ שחייך מדוע לא התערב ומדוע חייך. הר"מ ענה לו: "עכשיו אתם תרצו ללמוד". המתבגר כינה את הר"מ המחייך "ר"מ אמיתי" ואת המתערב "ר"מ מזויף". טענתו הייתה כי מטרתו של הראשון הייתה לחנך את חניכיו, בעוד האחר חשש ממה יחשבו המתבגרים שאינם דתיים ולא היה ממוקד בחניכיו.
יש להכין בקפידה את המפגשים בין המתבגרים הדתיים והלא-דתיים. יש לבחור  בתשומת לב את קבוצות הדיון, להכין מקורות שונים ומגוונים לדיון ולא להסתפק רק במקורות "דתיים מסורתיים". כמו כן יש להכין את המתדיינים ולחשוף אותם למטרות המפגש ולסכם את המפגש הן במליאה המשותפת והן בהמשך הדיונים בקבוצות הומוגניות.
מפגשים עם דתל"שים מאיימים על מחנכים רבים, שכן הדתל"שים מבטאים כשלון חינוכי של המחנכים, וחשיפת חניכיהם לסיפורם של הדתל"שים נראית להם מסוכנת. נראה לי כי מפגשים מכוונים ומתוכננים עם אנשים שבשלב כלשהו בהתבגרותם עזבו את החברה הדתית עשויים לסייע לגבש זהות אמונית. רבים מהדתל"שים אינם רואים בהחלטתם הישג. נהפוך הוא, רבים טוענים כי הם בעמדת המתנה וכי עליהם יהיה להחליט בקשר לזהותם האמונית. כאשר הם נשאלים על חינוך ילדיהם, רבים מהם אומרים כי טרם החליטו לגבי זהותם וכי לקראת בניית משפחתם והולדת ילדים יהיה עליהם לגבש אותה (פישרמן, 1998, 2000). שיחה פתוחה, כנה ומובנית  עשויה לחשוף את המתבגר הדתי לחשיבות ההתלבטות, ליתרונות שבהתלבטות בזמן השהייה במערכת החינוך ולאפשרויות השונות "לטפל" בהתלבטויות. המתבגר הדתי עשוי להזדהות עם השלבים המוקדמים בחיי הדתל"ש. הוא עשוי לנבא לאן הוא עלול להגיע אם לא "יטפל" כראוי בהתלבטויותיו, לדרוש מעצמו ומסביבתו ליצור אקלים תומך התלבטויות שיסייע לגיבוש הזהות ובכך להקל עליו את דרכו.   יהיו שיטענו כי הדבר מסוכן וכי עדיף לנקוט בגישה של "אל תעירו ואל תעוררו". אני מתנגד לעמדה זו משתי סיבות פרקטיות עיקריות: האחת  – אם לא נחשוף אותם בצורה מכוונת, קרוב לוודאי שהם יחשפו לתופעת הדתל"שים ללא הכוונה. אמצעי התקשורת מלאים בכתבות צבע על דתל"שים, בעוד שהמתלבטים והלא בטוחים בדרכם אינם מגיעים לכלל חשיפה. מדרך הטבע אמצעי התקשורת מבליטים את אלו התוקפים, ובחריפות יתירה, את מערכת החינוך. טענתי השנייה היא כי עדיף לחשוף את המתבגרים בצורה מכוונת לתופעה ולמניעיה כאשר ניתן לטפל בשורשיה – לחנך להתלבטות, וכאשר המתבגרים נמצאים עדיין במערכת החינוך. עדיף שלא לעצום עין ולקוות ש"לי זה לא יקרה".

5. פיתוח נרטיב


נרטיב, לצורך דיון זה, הוא סיפור חיים הנכתב על-ידי המתבגר או הבוגר הצעיר לצורך גיבוש זהותו. שטראוס (1959)5 הדגיש את סיפור חייו של הפרט כביטוי אוטנטי לזהותו. לדעתו, האדם מסדר את חייו ונותן להם משמעות ובכך הוא בוחן את תחושת זהות האני שבקרבו. גם שותר וגרגן (1989)6 דימו את זהות ה"אני" של האדם לסיפור אשר עובר שינויים מדי פעם במטרה לתת את ההצדקה האישית של האדם לעולמו ולתפקידו בעולם. סיפור חיים זה קושר עבר, הווה ועתיד ובכך הוא מוביל לתחושת המשכיות ומטרה בחיים.
המתבגר (או הבוגר הצעיר) מתבקש לכתוב את סיפור חייו בראי אמונתו. לעתים ההוראה המכוונת היא לראיין את עצמו. הוא מתבקש, בתחילה, לכתוב את קורות חייו ואת התפתחותו האמונית ללא סדר מיוחד. לעתים קרובות מתבקש המתבגר לכתוב, ללא ביקורת ובאופן ספונטאני, במשך שבוע עד עשרה ימים כל מה שעולה בדעתו שקשור, בצורה כלשהי, לאמונתו. הנושאים שעולים קשורים לעברו של המתבגר, לחבריו ולראייתו את עתידו. הנושאים הקשורים לעבר כוללים את משפחתו של המתבגר, את הדרך שבה הוא רואה את אמונתם ורמת התנהגותם הדתית של הוריו ובני המשפחה האחרים, את בתי הספר שבהם התחנך, שיעורי יהדות, שאלות וספקות שהיו לו, אנשים עמם יכל להתייעץ, תנועת הנוער, קבוצת השווים, חוויות מהעבר אשר יכולה להיות להם איזושהי נגיעה לאמונתו ועוד. לאחר הכתיבה מתבקש המתבגר לנסות לארגן את מה שכתב על-פי סדר כרונולוגי, או על-פי סדר נושאים שבהם הוא בוחר. בשלב זה מוסיף המתבגר ומשלים פרטים נוספים שבהם הוא נזכר או הנראים לו רלוונטיים. מנחה הנרטיב מקבל את החומר הכתוב ומגיב עליו. חשוב שהמנחה יגיב על הכתוב בכנות, בקבלה ובאמפתיה. אל לא להאשים, להטיף או לבקר. הוא עשוי לבקש מהמתבגר להשלים פרטים, להדגים, להרחיב ולכתוב מה הוא מרגיש כלפי הערות המנחה או כלפי אירועים שקרו לו. המתבגר מקבל את ההערות, מגיב עליהן ומרחיב. תהליך זה של כתיבה, הערות, תגובה והמשך עשוי להמשיך זמן מה. לעתים קל לנהל את הנרטיב באופן אנונימי מצד המתבגר. ניתן לבחור בכינוי או בשם עט אליו יתייחס המנחה. לעתים (כאשר מתקיימים תנאים של אמון, פתיחות ושיתוף פעולה) ניתן לקרוא בקבוצה נרטיב אנונימי והקבוצה יכולה להתייחס אליו על ידי הבהרות, הערות, הארות, שאלות למנחה ועוד. המנחה יכול להפנות שאלות לחברי הקבוצה כגון: מה ניתן היה לעשות במקרה…, או האם לדעתכם ההחלטה (או אי ההחלטה) הייתה מחויבת המציאות. תשובות החברים נקלטות על-ידי כותב הנרטיב ועשויות להשפיע עליו כפי שהן עשויות להשפיע על כל אחד מחברי הקבוצה. המנחה יכול להביא נרטיב של מישהו מקבוצה אחרת, להפסיד את השפעת הדיון על הכותב, אך לשמור ביתר הקפדה על האנונימיות.
מטרת הנרטיב אינה "לטפל" בשאלות, או לנסות לענות עליהן. נהפוך הוא, מטרת הנרטיב היא לעודד את התלבטות המתבגר הכותב ואת התלבטות חבריו על-ידי יחס חיובי, תומך ואמפתי להתלבטות כדרך לגיבוש הזהות האמונית.
המשותף לכל ההצעות הוא יצירת אקלים המעודד התלבטות ככלי אשר יעודד דיון (חיצוני ופנימי) בסוגיות אמוניות. המחנך כ"מנהל" הכיתה חייב ליצור מציאות חברתית המשלבת גיבוש חברתי עם מרחב מחיה . עליו לעודד ולסייע לחיים החברתיים, לפעילויות חוץ כיתתיות, להווי ייחודי של הכיתה, לחוויות משותפות ואפילו לדיאלקט ייחודי. בנוסף, וכהשלמה, עליו לחנך את המתבגרים לסובלנות לשונה (המתחילה ביחס החברתי לשונה בכיתה), לעודד הבעת דעות שונות ולא קונפורמיות, לקבל את החבר הלבוש או המסופר באופן שונה ועוד. על המחנך למצוא את נקודת ארכימדס בין מעורבות בחיי המתבגרים לבין אי מתן מרחב מחיה, בין "להיות מחובר אליהם" לבין "להיצמד לוורידים". איזון מושכל בין הקטבים הללו יצמיח מחנך קשוב ואמפתי שאינו "חונק" את חניכיו.


ב. הצורך באותנטיות דתית כאתגר חינוכי


המתבגר זקוק לתחושה חזקה של אותנטיות. הגילויים ההתנהגותיים של הצורך באותנטיות במישור הדתי מאתגרים לעתים את ההורים והמחנכים. ניתן לחלק את הצורך באותנטיות בהקשר הדתי לשלוש קבוצות:

1. תספורת ולבוש


לעתים נראה כי המתבגר הדתי נע כמטוטלת ממילוי קפדני אחר צווי האופנה ללבוש הופכי לה. כאשר אופנת התספורת לבנים הייתה שיער ארוך, נאבקו מחנכים רבים במתבגרים שביקשו לגדל שיער. כיום כאשר צוו האופנה הוא שיער קצר במיוחד, נאבקים מחנכים במתבגרים המסתפרים בתספורת קצרה מדי, לטעמם. בנוסף, התפתחה אופנה של מתבגרים בחלק מהמכינות הקדם-צבאיות לגדל שיער ארוך עד "לחג הגז" – ערב הגיוס לצבא. השיער הארוך והכיפה מעליו הפכה לסמל ההיכרות של בני מכינות מסוימות כשם שהשיער הארוך, הפאות המסתלסלות והכיפה הגדולה במיוחד הפכה לסמל ההיכרות של בני ישיבות אחרות.
גם הכיפה: צבעה, גודלה, צורתה (שטוחה, קעורה, עגולה, מרובעת וכד'), צבעוניותה, מקום חבישתה ולעתים אף הזווית שבה היא מונחת על הראש הפכו לסימן היכרות של קבוצות מתבגרים רבות. הכיפות בצבע אחיד ובגודל מסוים הפכו לסימן היכרות של בני ישיבה אחת, הכיפות בצבע אחיד הסרוגות בחוט עבה ובמסרגה עבה סימן לישיבות מסוימות, וכיפות נוסח "תואם ברסלב" סימן לאחרות.הכיפה, כמו התספורת, היא אחד הביטויים לצורך חיובי באותנטיות בחיים "הדתיים". המתבגר רוצה לחוש שהוא נאמן לדרכו הדתית ואי הבנה של צורך זה מתעל אנרגיות שאינן חיוביות למתחים שבין המתבגר להוריו או למחנכיו.

2. תפילה


בתפילה באים לידי ביטוי כל מאפייני זהות ה"אני", ובכללם זהות אמונית7. בתפילה משתקפת הזהות האמונית, והיא אחת הדרכים המשמעותיות ביותר לחינוך לגיבוש זהות אמונית. שני היבטים עיקריים לצורך באותנטיות בתפילה: לחני התפילה ותכני התפילה.
לחן – מאז ומתמיד לוותה התפילה בניגון. בימי קדם הלחנים היו מקוריים, אך מששהה העם בגלות הושפעו הלחנים מהסביבה החברתית שבה שהינו. במזרח אירופה הושפעו הלחנים משירי לכת של הצבא האוסטרו – הונגרי, הפרוסי והרוסי וכן משירי עם (כגון לחנים צוענים). אין תימה אפוא, שעם המהפכה הציונית חשו רבים שהלחנים אינם מבטאים כראוי את תחושותיהם ולכן פנו והלחינו פסוקים ותפילות בלחנים שהושפעו מהסביבה החברתית – ארץ-ישראל המתחדשת. כך קמו להם "מנייני צעירים" וכך הלחינו בעלי תפילות ורבנים חלקי תפילות אתם יכלו הצעירים להזדהות. זכור לטוב, גם בהקשר זה, הרב נריה זצ"ל שרבים מלחניו מושרים עד היום בישיבות רבות. ואולם כאשר המתבגרים בסוף המאה העשרים חשו שהם מתקשים להזדהות עם לחני התפילה משנות הארבעים והם מעוניינים בלחנים המבטאים את תחושותיהם, היו בתי כנסת וישיבות שהתנגדו לכך. הצעירים,  כרגיל, התקשו לקבל את הסירוב והקימו מנייני "קרליבך" ו"חבקוק" למיניהם. לעומת זאת, בוגרים שהבינו את הצורך באותנטיות והבינו את מקורותיו החיוביים של הצורך הזה נתנו מקום ללחנים בתוך הישיבות ובתי הכנסת, וכך נוצרה לה הפריה מעניינת בין צרכי הבוגרים ובין צרכי המתבגרים כאשר הנושא הוא לחני תפילה והשאיפה היא להביא לידי ביטוי בתפילה את הסגנונות והצרכים השונים. נראה כי פתרונות אלו תואמים את המתח הקיים לעתים ביחס לעדות השונות בבתי כנסת "מאוחדים". ואכן הבסיס דומה – ההבנה לצרכים של המתפללים, ההידברות וקבלת החלטות שיסודן אינו פשרה אלא הפריה בין הצרכים.
ההיבט השני שבו בא לידי ביטוי הצורך באותנטיות הוא תוכן התפילה. אינני מתכוון, חלילה, לתפילות המחליפות את הנוסח המסורתי, אלא להוספת קטעים של תפילה ספונטאנית לתפילה. מאז ומתמיד נהוג היה להוסיף לתפילה קטעים מסוגים שונים. בגמרא במסכת ברכות קיים דיון הלכתי היכן ניתן לשלב בקשות פרטיות בתפילת שמונה-עשרה: האם בברכה הדומה בתוכנה לבקשה? האם כקובץ בקשות בברכת "שומע תפילה" או לפני "יהיו לרצון"? האם מצאנו דעה שאין להכליל בקשות בתפילה שמונה-עשרה?!
בנוסף, קיימת כיום עדנה מחודשת לתחינות שונות. יש ובאירועים שונים מקבלים המוזמנים דפים ובהם תחינה לשלום בני הזוג, למדינה או לעם. קיימת עדנה לליקוטי תפילות כמו "השתפכות הנפש" של רבי נחמן מברסלב או תפילות נשים וכד'.
בעדות שונות נהוג היה שאבי המשפחה, או אחד מהאבות הקדומים של המשפחה, חיבר פיוט שלימים חדר להגדה של פסח, לזמירות שבת או לחלקים של התפילה.
חלק מהקינות הנאמרות בתשעה באב חוברו לזכר פרעות שונים כמו מסעי הצלב, קישינב וכד'. בבתי כנסת שונים נאמרת גם קינה (או קינות) לזכר השואה.
האם קיימת שאלה הלכתית בדבר האפשרות להוסיף לתפילה בקשות אישיות או קטעים עם נימה אישית?!
מתבגרים רבים (ובוגרים בכלל זה) מחברים יצירות רבות העוסקות בקשר שבינם ובין בוראם, בחלק מהפעמים הם מכנים יצירות אלו שירי תפילה. מדוע לא לעודד אותם לכך ואף להכניס אותם לסידור התפילה האישי שלהם?!
כללו של דבר, אם המניע הוא השאיפה לאותנטיות בתפילה ואם הכנסתם של קטעים כאלה ואחרים לצד התפילה עשויה לסייע למתבגר לחזק את אמונתו, רצוי לעודד אותו לכך, וכמובן על-פי גדרי ההלכה.
ההיבט השלישי של ביטויי הצורך באותנטיות שייך ללימוד תורה. נושא זה מצריך מאמר בפני עצמו שעוגן אחד שלו טמון בפילוסופיה ובהלכה, השני בפסיכולוגיה ובאנתרופולוגיה והשלישי בחינוך. בקציר האומר ארמוז כי קשה לחנך, את חלק מהמתבגרים, ללמוד תורה  לשם הלימוד – "לעסוק בדברי תורה". מטרות לימוד התורה המדגישות את המתבגר במרכז, המטרות העוסקות בגיבוש זהות אמונית, מדברות יותר לחלק מהמתבגרים.  ישיבות המדגישות את "בית המדרש הפעיל" או היוצר, ישיבות המדגישות את "פנימיות התורה" או את "הניאו חסידות" מתחזקות משום שהן עונות על צורך הקיים אצל מתבגרים רבים. אין הן מתאימות למתבגרים מסוימים, ולכן כה חשובה הרב-גוניות וכה חשוב לנסות ולהתאים לכל מתבגר את המסגרת המתאימה לו לגבש את זהותו האמונית.

ג. חינוך לשמירת מצוות ולהתלבטות


העיקרון שעליו מושתת המאמר הנוכחי הוא שעידוד ההתלבטות יסייע לגיבוש הזהות האמונית ויחזק את המחויבות להתנהגות על-פי ההלכה. לעיקרון זה בסיס רחב בתחום מדעי החברה שעליו עמדתי בחיבורים קודמים. חשיבות ההתלבטות אינה זרה לחז"ל, ועל אף שהיו שהתנגדו לכך, הבאתי מספר  מקורות לא מבוטל התומכים בעיקרון.
במילים אחרות, טענתי היא, שמורטוריום אמוני עשוי למנוע מורטוריום התנהגותי. לעיל אנסה לעמוד על הדרך לחנך למחויבות להלכה ובו זמנית לחנך להתלבטות, על אף שממבט ראשון הם נראים סותרים זה את זה.
לדעתי, האמונה "הבריאה" מתפתחת על-פי שלושה שלבים עיקריים. הראשון הוא הידיעה או התחושה העמוקה, הבסיסית והטבעית ש"יש שם א-לוה". כאמור, תחושה זו היא טבעית, ראשונית ודיפוזית. היא איננה מורכבת, נהפוך הוא – היא ידיעה פשוטה ולעתים קרובות פשטנית. לתחושה או לידיעה בראשיתית זו, שותפים רבים שאינם שומרי תורה ומצוות. שותפים לה אף "לא יהודים" רבים בני שתי הדתות המונותיאיסטיות האחרות, ואף כאלה שאינם שייכים להן. אינני יודע אם תחושה/ידיעה זו היא מולדת או נרכשת ואולי כיום היא בבחינת "ארכיטיפ", במונחיו של יונג. אם רק לא נפריע לתחושה/ידיעה זו, היא תישאר בלבו/מוחו של האדם. בהקשר זה ראוי לציין דברי חסידים על הקדמת "אין כא-לוהנו" לשאלה "מי כא-לוהנו", קודם ההכרה שאין כא-לוהינו ורק אח"כ השאלה מי כא-לוהינו. ניתן להביא לכך דוגמאות רבות כגון: רצון לתפילה בעת צרה או סכנה (לאו דווקא אצל "דתיים" בני דתות שונות), תחושה של "שיחה" עם כוח עליון ברגעי בדידות או שבר וכד'. יהיו שיאמרו שאלו מאוויים סמויים או תוצאה של פעילות פסיכולוגית כזאת או אחרת, אך דעתי היא שאלו תחושות טבעיות ועמוקות. ייתכן שזאת תחושה ראשונית של "קבלת עול מלכות שמים".
בשלב זה ניתן לחנך לכך שכוח זה משגיח ומצפה ממני להתנהגויות מסוימות ובכך להתחיל את החינוך להתנהגות על-פי נורמות הלכתיות.
בשלב השני, עם הכניסה לגיל ההתבגרות והתפתחות החשיבה הפורמאלית, מתחילים הספקות והבחינה מחדש של האמונות הילדותיות. בשלב זה ניתן (ולענ"ד צריך) לחנך לענווה גם בהקשר של הספקות. ענווה, בהקשר זה, משמעה – לא בטוח שאמצא תשובה אשר אזדהה איתה, לא בטוח שאבין את התשובה ולא בטוח שהתשובה שאמצא (אם אמצא) היא התשובה "הנכונה". ענווה זו עשויה לקדם גם ענווה במובן של קבלת דברי חכמים. בנוסף, חינוך לענווה, במובנה  הנוכחי, יסייע לחינוך שאסור שהתנהגות תהיה מותנית בהבנה ובקבלת תשובה מספקת. התניית ההתנהגות בהבנה יש בה מן הגאווה.
השלב השלישי הוא הניסיונות המתמשכים לגבש זהות אמונית דינאמית. שלב זה נמשך כל חיי האדם, אך תבניות שגובשו בגיל ההתבגרות עשויות להשפיע על חייו הבוגרים של האדם. במילים אחרות, אם המתבגר התחנך (והתרגל) להעלות ספקות, לא "לטייח", ללמוד, לבחון, לשוחח ולהקשיב, יש סיכוי שימשיך בדרך זו גם בעתיד. אם, חלילה, הוא התחנך להדחיק, להתכחש, להסתיר ולחשוש מפני הספק וההתלבטות, הוא יגדל ויהפוך לבוגר שינהג על-פי דפוס זה גם במהלך חייו הבוגרים.
לצד החינוך להתלבטות ולחיפוש האמת ניתן לחנך להתנהגות הנובעת בתחילה מהאמונה הראשונית הטבעית ובהמשך מזהות אמונית ההולכת ומתגבשת ככל שהמתבגר (ואחר-כך הבוגר) משיב לעצמו על ספקותיו ותהיותיו.
לסיכום יחידה זו, ניתן לומר כי התהליך החינוכי המוצע בזה הוא: לחשוף רגש טבעי של אמונה שיש שם א-לוה, חינוך לענווה וממנה לקיום מצוות, אחר-כך חשיבה ביקורתית והתלבטות וממנה זהות אמונית מגובשת.
לחינוך מסוג זה כמה תנאים, שמקוצר המקום אמנה אותם ללא העמקה.
אקלים של קשב, הידברות, כבוד הדדי, קבלה אמפתית ואהבה.
הצבת גבולות ברורים (רצוי לאחר דיון עם המתבגר).
מתן אפשרות של בחירה והדגשת הבחירה, חשיבותה והאחריות הנלוות אליה.
בחינה מתמדת ונוקבת של הגבולות, של יכולתנו לכפות את הגבולות ושל המחיר החינוכי על כפייתן.
ליווי התהליך החינוכי בחוויות חיוביות עמוקות.
הבנה וקבלה של תפקיד המחנך, המנחה ולא "המסביר לצרכן/לצרחן".
אמונה אמיתית של המחנך בצדקת דרכו.
מתן דוגמה אישית חיובית.
"והעיקר לא לפחד כלל"!
ליווי כל התהליך בתפילה ליושב במרומים שיצליח את דרכנו ויצרף כוונה טובה למעשים ישרים. 

ד"ר שרגא פישרמן, המשנה האקדמי וראש בית הספר ללימודי תואר שני בייעוץ חינוכי במכללת אורות ישראל באלקנה


התפרסם בעלון קוממיות


1.    ראה למשל: נוער הכיפות הזרוקות. אלקנה: מכללת אורות ישראל ואוניברסיטת UAB.
על מה אבדה, לזהותן של הדתלשיות. אלקנה : מכללת אורות ישראל.
2. בראון, ב' (2005). שובה של האמונה התמימה. תפיסת האמונה החרדית וצמיחתה במאה ה-19. בתוך: מ. הלברטל, ד. קוורצווייל וא. שגיא (עורכים). על האמונה. עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית. ירושלים: כתר.
3.    וייס, י. (1974). מחקרים בחסידות ברסלב. ירושלים: מוסד הרב קוק.
4.    סולוביצ'יק, י. ד' ה' (1975). איש האמונה. ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק.
5.    Strauss, A.L. (1959). Mirrors and Marks: The Search for Identity. New York: The Free press.
6.    Shotter, J. Gergen, K.J. (1989). Texts of Identity. Newbury Park, CA.: Sage.
7.  ראה: פישרמן, ש' (2005). תפילתן של הבנות. בתוך: י. קהת (עורך). ספר זכרון לזכר משפחת חטואל הי"ד.

 

עוד בנושא בלב אבות:

בננו/בתנו עזבו את אורח החיים הדתי / אבי רט. הרב אבי רט עונה לשאלות המרכזיות ששואלים הורים שבנם/בתם נטשו את דרך התורה: היחס אליהם, כיצד לארח אותם, ומה עם בן הזוג/בת הזוג שלהם? ההשפעה על האחים הצעירים?

העיקר שיהיה בן אדם / צביקה מור. מה מידת ההשפעה של הורים על עיסוקיהם של בניהם? אילו אמירות של הורים בנוגע לעתידם של בניהם מומלצות ואילו לא?

מכתב להורי דתל"ש – פרק א: היחס אל הבן/הבת / הרב אהרן איזנטל. שבר ובנין, אמון ואהבה, כבוד, יחס כללי – אלו מקצת מהתובנות החינוכיות שנידונות במאמר.

בני הוריד את הכיפה…

Jpeg

שאלה: בן שהוריד כיפה – כיצד להתייחס אליו באופן כללי? ובמיוחד כשנמצא אצלנו בבית – לדוגמא שבתות, כשרות,  וכו'. במיוחד שאיננו מעוניינים שישפיע על אחיו הקטנים?

תשובה: כמה קשה וודאי לראות את בנכם ללא כיפה. כשאומרים לי לעיתים "העיקר הבריאות", תשובתי היא כי הבריאות אינה עיקר, אלא התוכן אותו אנו מעניקים לחיים בריאים. הכיפה מסמלת בעינינו עולם ערכי שאין בלתו, את מסורת ישראל שאנו כה רוצים להמשיכה, מזכירה לנו את סבא וסבתא, ואף מעלה בנו זיכרונות וטעמים ורגעי התעלות שבננו עשוי שלא לחוות. אתם וודאי שואלים את עצמכם האם אתם אשמים ואיך יכול להיות שעליתם לארץ / חזרתם בתשובה / עברתם ליישוב תורני / הייתם ליברלים מאוד עם הילדים / לא הכנסתם טלוויזיה לבית / השקעתם כ"כ הרבה בילדים / הקפדתם על ארוחת ערב משפחתית / עשיתם הכל… ובכל זאת זה קרה.

לצערנו אין תעודת ביטוח לכך שאם נעשה, אנו ההורים, הכל כמו שכתוב בספרי העצות, כולל אלו שאתן אני, מובטח לנו כי ילדינו יהיו כמו שרצינו שיהיו. העצות טובות, הילדים נהדרים, ההורים מצוינים, הכיפה נסרגה באהבה, אך משום מה הסיכה המחזיקה את הכיפה לא החזיקה מעמד ואיש אינו יודע מדוע. אז, ראשית לכל, רגשי האשמה שלכם, בין אם אכן טעיתם ובין אם לא, רק יזיקו. הניחו להם כרגע.

שלוש שאלות שאלתם. האחת, כיצד להתייחס אליו באופן כללי? ואני מבין שהכוונה היא, האם נוכל לאהוב אותו כבעבר? האם להתייאש ממנו? האם להמשיך וללחוץ או לשכנע אותו להיות דתי? השניה היא, אי שמירת מצוות בפניכם ובביתכם, וכאן אני מזהה שתי בעיות – האחת היא המבוכה והכאב אותו אתם חשים, והשניה היא הטרפת כלים ואיבוד תחושת השבת וכדו'. והשאלה השלישית, היא ההשפעה על האחים הצעירים, שבשבילם הוא עשוי להוות מודל, או להעלות בפניהם אופציה של חילון, דבר שידרוש מכם התמודדות שיקשה עליכם לעמוד בה.

א. לשאלה הראשונה, כיצד להתייחס אליו באופן כללי? אמנם הכיפה היא כלי מידה לאנשים, ואומרת דבר או שניים על הווייתם ודרך מחשבתם, אולם אל תלכו שולל אחרי מה שאמרתם בעבר כי חייהם של חילונים ריקים מתוכן. אולי נער חילוני יתקשה יותר למצוא תוכן חיובי לחייו, אולם רבים וטובים מצאו והיו לאנשים טובים, שחייהם משמעותיים ודרכם ישרה. המושג "חילוני" הוא מושג מודרני שהשחית את דרך החשיבה היהודית שביקשה שלא לשפוט ולא לכנות איש בשם המגדיר אותו, ובכך חותם את אישיותו וגוזר עליו להצדיק את כינויו. זכרו כי יש קודש גם בחייו של מי שהוריד את הכיפה וחפשו גם אותו, תגלו שהמאור שמצאתם עשוי להפכו למוטב. התורה שלכם יכולה להאיר דרך גם למי שאינו חובש כיפה, ולדעתי ישראל במדבר לא חבשו כיפות, גם לא כולם ולא תמיד שמרו תרי"ג מצוות, ובכל זאת היו לעם בחירה – שנבחר ושצריך לבחור, ולשאת באחריות למעשיו. את העונש נשאיר לקב"ה, בוחן כליות ולב.

רציתם שבנכם ילך בדרך התורה ולא כך קרה, אז האירו את דרכו שלו בתורה, גם הוא זכאי ליהנות מן השבת ומפרשת השבוע ולאכול אוכל של אמא. בעיני זו הדרך להמשיך ולעסוק בתורה ובכל זאת לא כניסיונות שכנוע או הטפה. הרי גם חילונים עוסקים בתנ"ך ותוכלו ללמוד איתו תנ"ך בפרשנותו של מאיר שלו או דב אלבוים, יחד עם נחמה ליבוביץ', רש"י או ספורנו. וודאי תלמדו גם אתם כמה דברים.

ב. לשאלה השניה, אי שמירת מצוות בפניכם ובביתכם. הסבירו לו כי כמו שהוא מצפה שגם מי שאינו ציוני יעמוד בצפירה כדי לכבד את רגשותיהם של אלו שנפגעים מכך, כך אתם מבקשים ממנו להימנע מחילול שבת בביתכם. דונו בכך איתו, אִמרו לו שמאוד כואב לכם לראות אותו ללא כיפה, אולם אתם מכבדים את בחירתו ומבקשים ממנו לכבד אתכם ולא לשבור את קירות הבית, שאינם עשויים מלבנים, אלא עומדים על הרוח היהודית שיש בבית והוא לצערכם לא חש בה. שאלו אותו לדעתו וקיבעו ביחד כללים. לדעתי, אולם אני אומר זאת בלב כבד ומסתפק, אל תעלו בפניו את החשש מהדבקת הילדים הקטנים בנגיף, משום שאז הוא בעיניכם נושא מחלה מידבקת שראוי להרחיקו מחברה אנושית.

ג. לשאלה השלישית, ההשפעה על האחים הצעירים. אמונתי היא כי עדיף גילוי ראש אמיתי, מאשר כיסוי ראש מזויף. אי אפשר יהיה להסתיר משאר הילדים את העובדה כי אחיהם אינו חובש כיפה יותר, ואם תבקשו ממנו לשים כיפה לראשו בנוכחותם, יהיה זה מסר חיצוני חסר משמעות שרק יעשה את הכיפה חסרת משמעות אמיתית.

עצתי היא כי תחליטו שהבן לא יעבור על "מצוות עשה" בבית – דהיינו לא יעשה דבר אקטיבי כנגד ההלכה, אך לא תבקשו ממנו להיות אקטיבי הלכתית ולקיים אילו מצוות, גם לא "לשם מצוות חינוך".

לבסוף, עליכם להתמודד עם ההשפעה על ילדכם האחרים. הבן-האח, העלה ספקות ועורר מבוכות, שהייתם מעדיפים לוּ נשארוּ נחלת התמימוּת שלהם, ועתה תצטרכו לעבור מחינוך בתמימות לחינוך ביקורתי המעורר מחשבה (אני מניח זאת, משום שאם החינוך היה כבר חשוף לביקורת, לא הייתם חוששים מקלקול האחרים). אין מדובר על מעבר לחינוך אפולוגטי – כזה  המתרץ ומתנצל מול הכפירה או העצלות, אלא חינוך מעמיק יותר, מתחכם יותר, שיש בו פנים אקדמאיות, והומור עצמי, ויכולת הכלה, ואף סימני שאלה בסוף משפט כאשר אינכם יודעים תשובה, לא רק סימני קריאה. כשיש חושך, הנטייה שלנו היא לפחד, בדרך כלל מאיום שלא קיים, ואלו המחנכים כשפחד מלווה אותם, פחד מקלקול או מטעות, אות הוא כי הם עצמם צועדים באורו של זרקור רב עוצמה המחשיך את כל מה שסביבו. בנכם הדליק את האור הקטן בצידי הדרכים ומה שראה יצרו גרם לו בלבול והרחיק אותו. תפקידכם להאיר באור חזק יותר, ואז אי"ה ייעלם הפחד ובמקומו תבוא מידת הביטחון. שאר הילדים שלכם רק ירוויחו מכך.

הערה לסיום: שמא ואולי וודאי כי דברי אלה נוקבים, נשמעים בטוחים בעצמם ואין בהם את סימני השאלה אותם אני מבקש. ניסיוני כהורה, כרב ומחנך, לימד אותי כי דרושה החלטיות ואומץ בהתמודדות עם מצבים בלתי אפשריים אלו, וכי אנו חייבים להפוך חשוכא לנהורא ומרירי למתוקי, כדברי הזוה"ק, לא במחיקת מצב קודם אלא בהארתו.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

עוד בנושא בלב אבות:

וידאו: "כיפה, אפשר לחשוב?!" חלק א' / בהפקת לב אבות. מה קורה כאשר האבא מגלה שהבן המתבגר שלו מסתובב בלי כיפה?? התגובה הראשונית לעתים נאמרת מתוך סערת רגשות ולא מתוך מחשבה… איך מגיבים בצורה שיוצרת קרבה ולא נתק, ומאפשרת דיבור…

בני הוריד את הכיפה / הרב יונה גודמן. כיצד להתייחס? האם יש טעם לשכנע? ומה על האחים הצעירים?

להחזיר את הדתל"ש הביתה / ד"ר שרגא פישרמן. ד"ר שרגא פישרמן סוקר במאמרו כמה צעדים חינוכיים העשויים למנוע את ההתרחקות של הנוער משמירת קיום המצוות.

חלה הדרדרות דתית אצל בננו

שאלה:
בננו למד במכינה קדם צבאית. במהלך שירותו הצבאי אנו עדים למה שנראה הידרדרות בשמירת המצוות שלו. למשל, הוא כבר לא קם לתפילה בשבת בבוקר. שמתי לב שהוא 'שכח' באחד מימי הראשון לקחת את התפילין שלו. אנחנו מצידנו התחלנו ללחוץ עליו, להעיר אותו בשבת בבוקר, לדרוש ממנו ליטול ידיים, להקפיד שיברך וכו'. כמובן שהתנהגותנו זאת גורמת ליחסים מתוחים בבית. כיצד עלינו לנהוג?

תשובה:

א. 'לא תעשה'

אי אפשר בלי הגדרות – 'הגדרות' בכל תחומי החיים וכמובן גם בחיינו היהודיים, מהוות הכרח. לא לחינם אנו מציינים את צאת השבת ב'הבדלה' שתוכנה הצבת הגדרות: "המבדיל בין קדש לחול בין אור לחשך, בין ישראל לעמים…". ללא הגדרות אין חשיבה ואין התנהגות. מותר ואסור, כשר וטרף, אמת ושקר, יפה ומכוער הם כולם הגדרות המעצבות את שיפוטנו והתנהגותנו.

אך מאידך, אי אפשר עם ההגדרות – האם אפשר לכלוא את עולם הרוח בתוך סד ההגדרות? האם אני צדיק? איך מודדים את זה,ומראה הדרד סופרים את החטאים מול המצוות? ואולי מצווה אחת שווה שלושים חטאים? או ח"ו ההיפך? ומה זה נקרא להאמין? האם כשאני נופל ברוחי, ואינני מתלהב בתפילה – הפסקתי להאמין? ואם פעם נכשלתי, אז אינני 'דתי' יותר? האם 'דתי' יכול לחטוא ולהישאר דתי? ובעצם מה טיבו של הווידוי היום יומי וביום הכיפורים? למי הם מיועדים? רק למי שאיננו דתי? או גם לדתי?

ובגיל ההתבגרות, בכלל – האמת נמצאת באמצע: הגדרות חיוניות מחד, אך יש להתייחס אליהן בעירבון מוגבל, מאידך. ובמיוחד כשמדובר בנהר שוצף. גיל ההתבגרות הוא נהר שוצף של שינויים מואצים, של בחינות ובדיקות. האם כדאי לבנות את סכר ההגדרה הכובלת על הנהר השוטף? האם כדאי להפגין התנהגות כלפי הבן/בת שדוחפת אותם לזרועות ההגדרה. במילים פשוטות האם איננו דוחפים אותם – בהתנהגותנו הלוחצת – להכריז ביום מן הימים: "אבא, אמא אינני דתי/ה".

לסיכום – 'לא תעשה ראשון' – לא נדחוף את ילדינו (ואת עצמנו), בוודאי בתקופה של חוסר יציבות כה רבה, 'לכלא' ההגדרה. כיוון שכל עוד לא הגדרת, הכל עוד פתוח. ברגע שהגדרת – חסמת.

ב. 'עשה'

שאלה: כתבת שאין לדחוף את הילד המתלבט להגדיר את עצמו כחילוני. אך אלו כלים אתה נותן להורים לקדם את ילדם ולשכנע אותו לשמור מצוות?

תשובה:

 המסר הישיר – המסר הישיר הינו הדרך המרכזית והשכיחה להעביר ידע וערכים. אנו מלמדים, מספרים, דורשים, מטיפים, מעירים, מבקרים ומעודדים. בכל אלה אנו מעבירים מסר ישיר לבננו/ ביתנו.

יתרונו של המסר הישיר  שהוא  ברור, חד, קליט. המסר הישיר מבהיר בדיוק למה  מתכוון הדובר. המסר הישיר מאפשר למקבל לדעת בדיוק מה נדרש ממנו. את תוצאות המסר הישיר קל למדוד. האם, וכיצד ביצעת את ההוראה שניתנה לך?

חסרונו של המסר הישיר  שהוא עשוי לעורר התנגדות, במידה והוא נוגע בנקודה השנויה במחלוקת, או בנקודה כואבת. המסר הישיר מכניס את שני הצדדים למלכוד. מה יעשה ההורה שדרש מבנו החייל לקום לתפילה, והוא לא קם. מה עושים עכשיו? האם יענישו ההורים את בנם? יאיימו עליו בסנקציות? כשמעבירים מסר ישיר – יש תמיד לחשוב על הצעד הבא. מה יקרה אם הוא לא יקשיב, מה נעשה אז?! כך כותב רבנו הרמב"ם:
"אף על פי שבכך נצטוינו, אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויתעלם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול" {משנה תורה, ממרים, ו, ח}.
כמובן, שיש שהשאלה היא של מציאת המינון הנכון.

המסר העקיף  חסרונו, שהוא איננו ברור וישיר. לא תמיד קל להבין אותו, ולא תמיד ברור למה מתכוון ההורה ומהם ציפיותיו. יתרונו, שהוא מעורר למחשבה והזדהות, והוא מפחית את ההתנגדות הצפויה במצבים של קונפליקט.

למשל  – בית שבו שולחן שבת מלא בתוכן, לא רק משפחתי חביב (כפי שגם צריך להיות), אלא בתוכן ערכי רוחני, מעניין ומפרה. בית שבו ההליכה לתפילה עם ההורה היא זמן של מפגש קרוב ומלבב. בית שבו לומדים יחד, ההורים בינם לבין עצמם, וההורים עם הילדים, הוא בית המעביר מסר עקיף אך ברור של מחויבות לתורה ולמצוות. אהבת תורה ותפילה איננה עניין רק לדרישות בגיל המתבגר (על אף שאני בהחלט תומך בהם עקרונית בגילאים צעירים יותר, ועל כך נכתב בעבר). היא עניין להזדהות.

ג. ההשפעה על האחים הצעירים

שאלה: חלקי התשובה הקודמים משקפים גישה 'רכה' כלפי הבן או הבת המתלבטים או אפילו אלה 'שזרקו את הכיפה'. לי יש בבית ילדים צעירים מהבן 'המתחלן'. הצעירים קשורים מאוד לאחיהם הגדול ואף מושפעים ממנו. אך זה החליט לא לחבוש יותר כיפה, כיוון שלדבריו הוא מתלבט והוא חושב שחבישת כיפה במצבו הנוכחי, מהווה "שקר וחוסר כנות מצידו". מלבד זה שאני חוששת לצעירים, אני לא מוכנה לקבל את התנהגותו זאת. כמובן שהדבר גורם למריבות מאוד לא נעימות בבית.

תשובה:

כשאת דורשת מבנך, למה את מתכוונת? – כשאת מתווכחת עם בנך ודורשת ממנו לחבוש את הכיפה, למה את מתכוונת? אם את מתכוונת להחזירו לאמונתו באמצעות הדרישה לחבוש את הכיפה, זה עשוי לא להצליח ואף להיפך. זה לא ילך, כיוון שאמונה לא מחזירים באמצעות כפייה התנהגותית – אמונה היא מהלך נפשי עמוק.

אבל לעיתים הדרישה דרושה – אמנם לעיתים כשהרקע להתלבטות הוא חברתי, והילד נסחף אחרי חברים שאינם לרוחכם, והילד/ה צעיר יותר, יש מקום להעמיד לו דרישות ברורות. דרישות אלה מציבות גבולות ברורים המקילים עליו (גם אם לא תמיד בהתלהבות רבה) להגדיר לעצמו את אורח חייו.

איך מחליטים בין אפשרויות 1 ל-2? – שכל ישר הינו מרכיב הכרחי ומומלץ. אם הילד עדיין בגיל שהוא מקבל הוראות בתחומי חיים אחרים (מתי לחזור הביתה? איזה בגד ללבוש? מתי ללכת לישון? וכו') אפשר לתת לו הוראות גם בתחום התורני. אם הוא כבר עבר את השלב הזה, רצוי לנקוט דרך אחרת. מהי?

מוצא אפשרי; דרישה עניינית – למשל: "אינני רוצה להיכנס להתחבטויות שלך, ואני מכבד אותך ואת מחשבותיך, אך בלי כל קשר למחשבותיך, אנו מבקשים ממך בבית לחבוש כיפה (למשל)". בדרך זו הצבתי כלל, קבעתי דרך התנהגות, אך לא הפכתי אותה לאמצעי מקומם שתפקידו לחדור לנבכי הנפש של הבן/בת. עמדה זאת מכבדת את בנכם/בתכם בכך שהיא איננה כופה אותם להאמין, אך היא מחייבת אותם בכללי התנהגות. בכך גם הצהרתם לכל בני המשפחה עד כמה חשובה לכם ההלכה, תוך צמצום הנוגדנים.

"לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז"

ד. תסכולים, כעסים ואהבה

שאלה: אני חש שמאז שבני עשה מפנה בחייו, ונטש את דרכנו האמונית וההלכתית אני אוהב אותו פחות, אם בכלל. לא טוב לי עם זה, אך יש בי כעסים כה רבים שאיני יכול לתת ביטוי לאהבה שאני מאמין כי היא קיימת.

תשובה:

מה קיבל הבן שלך ממך? התורה היא הבריח התיכון של חיינו. אין להתכחש לצער ולתסכול של ההורים שבנם עזב את הציר המרכזי של חייהם. אך יש לזכור כי החינוך התורני השפיע על בנך בתחומים רבים שאינך מזהה אותם כ"דתיים", אך הם "דתיים מוסווים" שיש לגלות אותם על מנת להבין שהחינוך שנתת השפיע בערוצים רבים.

אתן כמה דוגמאות היכולות לשמש את ההורה המתוסכל והדואב.

יחס למשפחה – האם הבן תומך? עוזר? נענה לבקשה לעזרה עוד בטרם הועלתה?

צבא, תרומה למדינה – האם בנך מילא את חובותיו? אולי הוא אפילו התנדב לשרת ביחידה מובחרת? הוא עשה מילואים בחפץ לב?

מוסריות – בנך חונך 'שלא תגנוב' כולל גם את מס הכנסה, כמו את השכן ממול? הוא למד שלא לפגוע בשני? לשמור על לשון נקייה? להתרחק מזלזול ועלבון בזולת?

משפחתיות – בנך רוצה להקים משפחה, הוא תופס את המשפחה כערך? כבסיס?

ולבסוף  האם יחסו ליהדות הוא שלילי בתכלית? האם הוא נהנה להיות בשבת סביב השולחן (אנא אל תחמיצו לו פנים). האם הוא מקשיב בעניין לדבר תורה שלך, מתווכח, מסכים, מתעניין? (אנא דבר גם אליו, בנחת). האם הוא מקפיד לשבת לידך ביום הכיפורים, בימים נוראים בכלל, בבית הכנסת? (הצע לו זאת, בחביבות בלי לחץ מוגזם). אנא, מצא עוד דוגמאות כאלה.

האהבה מנצחת – אהבו אותו יותר. וסופו, שבשעת מבחן, יראה את דמות דיוקניכם מבצבצת בחלון, כמו יוסף ויעקב בשעתם, ותהיו לו למצפן ומורי דרך לשנים רבות.

הרב רפי פוירשטיין, רב קהילה בהר נוף, י-ם. יו"ר הנהלת רבני צהר

 

עוד בנושא בלב אבות:

מכתב גלוי להורה שחושש שבנו מתחיל להיות דתל"ש / הרב יונה גודמן. לעתים חשים שהנער/ה מתחיל להתרחק מהעולם הדתי וחלילה מתחיל להיהפך לדתל"ש. מה תפקידנו ההורי בעת כזו? במאמר תובנות הוריות העשויות לסייע אף לכל הורה הנמצא במתח עם ילדיו.

בננו/בתנו עזבו את אורח החיים הדתי / אבי רט.  הרב אבי רט עונה לשאלות המרכזיות ששואלים הורים שבנם/בתם נטשו את דרך התורה: היחס אליהם, כיצד לארח אותם, ומה עם בן הזוג/בת הזוג שלהם? ההשפעה על האחים הצעירים?

בני הוריד את הכיפה… / הרב שלמה וילק. בן שנוטש את דרך התורה – זה איננו דבר קל עבור הוריו. זוהי הזדמנות עבור ההורים להביט בצורה אחרת… על הבן, על אורח חייו, וגם על עצמם. ומכאן, נגזרת ההתייחסות…

 

עוד עם הרב רפי פויירשטיין:

בן מתבודד ומסתגר – הבן מתנהג בצורה מוזרה- לפנות לפסיכולוג או לרב?

וידאו: בני ´עסוק´ יותר מידי – "בני עסוק כל היום במחשב". יש הורים שמנסים להגביל זמן מחשב לילדים, ויש שמעדיפים להתעלם. הרב רפי פוירשטיין מציע דרך שלישית.

בת מצווה – כיצד מתכוננים לבת מצווה? תוכנית לימוד, ועל צומת המעבר בחיי הבת

האינטרנט והחופש הגדול – הבת שלי מבלה שעות ליד האינטרנט. אני משערת שבחופש הגדול זה יהיה מהבוקר עד הערב. מה עושים מבלי להיגרר לעימותים אינסופיים?

החברים של הבן – בני בן ה – 12 מתרועע עם ילדים שאינם לרוחנו מבחינה דתית והתנהגותית, האם להפסיק חברות זאת, ואם כן, כיצד?

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה – על חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

חינוך להתמודדות – האם חינוך להתמודדות איננו מחליש את הצעירים?

חינוך להתמודדות – חינוך מוגן או חינוך להתמודדות? לחסן ולהעצים את הילד או להמנע מלחשוף אותו לסיכונים? נשאלת השאלה במישורים שונים – לגבי חברים, בתי ספר, האווירה שבבית…

מה קורה בגיל ההתבגרות – תיאור התהליכים העוברים על מתבגרים והתמודדות ההורים איתם.

עד כמה לדאוג – הבן "חומק בין האצבעות", אני מודאגת…

פסיכולוג או רב – הוא מתנהג בצורה מוזרה. האם ללכת לפסיכולוג ? איננו רוצים לפנות לאיש מקצוע (כגון פסיכולוג) אלא לרב, האם אנו צודקים בכך?

שאלות בוטות של בני נוער – על היחס לשאלות מתריסות בעניני אמונה

תיכון או אולפנה? – רשימת שיקולים בבחירת תיכון או אולפנה שיתאים לאופי של הבת

גבולות – כיצד מציבים גבולות בגיל ההתבגרות?

לא בא לי ללכת עם כיפה

 

 

פאנל תמי סמט והרב זאב קרוב כנס לב אבות פתח תקווה תשעו

הרב זאב קרוב, לשעבר ראש הישיבה התיכונית בקרני שומרון, והפסיכולוגית תמי סמט, מנהלת מכון באר אמונה. מנחה: הרב יוני לביא, רב אולפנת ישורון, פתח תקווה

הכיפה הזרוקה: הבלבול וההבהרה

א.

כשמתבגר מוריד את הכיפה, הוריו מתחילים לדאוג. הורדת הכיפה היא סמל לשאלות, אולי גם לדחיית ערכים ואמונות שיקרים להורים.

מדוע נער יחוש אמביוולנטיות בנוגע ללבישת כיפה? מדוע שיעלו שאלות אודות התוקף של שמירת פרטי המצוות? מדוע שידחה את דרך החיים של הוריו ומוריו? מדוע נראה שלתופעה זו יש טבע אקראי ולא צפוי? בהחלט, זה קורה גם "במשפחות הטובות ביותר".

ישנה יותר מתשובה אחת לכל אחת משאלות אלו. ההסבר הספציפי למתבגר מסוים תלוי ב – האם וכיצד הוא מתקדם בחציית הגשר מילדות לבגרות. כשהתמודדתי עם שאלות אלו בניווט השנים המבלבלות בגידול ילדיי, מצאתי תשובות הגיוניות בתחום תיאוריית ההיקשרות ומדעי ההתפתחות. ישנן דינמיקות רבות הקשורות אחת בשנייה המעורבות בתהליך של פיתוח תחושת עצמיות בוגרת, אבל במאמר קצר זה נתמקד בבסיסי ובנורמאלי ביותר.

העדשה שלי לניתוח רבים מהנושאים הקשורים בגידול ילדים היא הדינמיקה ההיקשרותית, כיון שדינמיקה זו היא בעלת השלכות עצומות על ילדינו. כשילדינו צעירים, האנרגיה ההיקשרותית היא מה שגורם לילדינו להתנהג כמונו ולהיות נאמנים לנו. אבל כשילד מגיע לגיל בר מצווה ואביו אומר "ברוך שפרטני מעונשו שלזה", מבחינה נוירולוגית, עסוק מוחו של הילד באופן אינטנסיבי בהכנת הילד לתפקוד עצמאי. בפעם הראשונה בחייו, המתבגר יכול לתהות אודות מחשבותיו; לבחון את רעיונותיו; הוא מסוגל לשפוט את מעשיו. הוא יכול לחשוב באופן אידיאלי, וכתוצאה מכך כל דבר או כל אחד שלא עומד באידיאל המצופה נתון לביקורת נוקבת – כולל הורים, מורים ובמיוחד עצמו!

מתבגר אמור להיות מונע על ידי מנוע פנימי לחשוב ולהרגיש באופן עצמאי, להגדיר את גבולותיו, אמונותיו, העדפותיו, מטרותיו ושאיפותיו, כך שהוא יוכל להשתלב בחברה ובו זמנית לאחוז בערכיו, אמונותיו וגבולותיו. תהליך זה יוצר חלל – תחושת נפרדות, שונות, בדידות – שאמור להתמלא במודעות הולכת וגוברת לעצמי הייחודי המתהווה.

על מנת שתהליך מופלא זה יתרחש, המתבגר צריך להיות בעל רצון נגדי חזק – כוח המתנגד לתחושת לחץ הנובעת מההוראות, פקודות וסדרי יום של אחרים. עד ש"סדר יומו" ברור לו, עליו להדוף הצידה את "סדרי היום" של אחרים, כגון הורים ומורים. ככל שאמונותיו ברורות לו פחות, כך הוא יתנגד יותר למה שנדמה לו כלחץ הנובע מאמונותיהם של אחרים – וזה יכול ליצור את ההתנגדויות המעשיות המעוררות את דאגתם ובהלתם של הורים ומחנכים מסביבו. אם בגיל שש, או שמונה, הוא חבש כיפה וקיים מצוות נוספות על מנת להידמות ולהיות נאמן לאביו / אחיו הגדול / מורה / וכו', הרי בגיל 16 הוא אמור למצוא את סיבותיו ואמונותיו בקיום מצוות. מתבגרים רבים רק חשים לחץ חיצוני, אבל ייתכן ואינם ממלאים את החלל הפנימי בהתמודדות ברעיונותיהם ורגשותיהם המעורבים.

שנות צמיחה אלו אינן הזמן להציף את המתבגר בהוראות ומידע, אלא תקופה למשוך החוצה ולעודדו להביע את רעיונותיו, רגשותיו, דעותיו, ערכיו, אמביוולנטיות והתלבטויות אישיות. הורים ומורים יסייעו למתבגרים רבות בהצגת מרחב לכל אלה, מרחב אשר יצמצם את הרצון הנגדי ויסייע למתבגר להתמודד ולחקור את רגשותיו ורעיונותיו, כך שגם כשהגשר מילדות לבגרות הוא צר ורעוע, הוא יצליח לחצותו בהצלחה, עם הכיפה על הראש.

ב.

בחלק הראשון של מאמר זה, ציינו שבהתפתחות נורמאלית, מתבגרים אמורים להיות מוּנעים על-ידי התהוותם הפנימית, לחשוב ולחוש עצמאית, להגדיר לעצמם גבולות, אמונות, קדימויות סדרי עדיפויות, יעדים ושאיפות. בעוד שבהיותם צעירים יותר הם שמרו מצוות משום שהוריהם ומוריהם ציפו זאת מהם, עתה הם אמורים למצוא את המשמעויות והאמונות של עצמם בשמירת מצוות. כאשר ההתפתחות מתקדמת באורח נורמאלי, המתבגר יתעמת, רגשית ואינטלקטואלית, עם הקשיים, הדילמות והפרדוקסים של שמירת המצוות, ויתחבט בקונפליקט הפנימי בין האידיאלי כפי שהוא נראה בעיניו לבין תפישת המציאות שלו. כאשר קיים בשבילו מרחב לבטא את כל-כולו בהקשר הבטוח של יחסיו עם הורים ומורים מבינים ואוהבים, קיימים סיכויים טובים שהוא יבחר בדרכם של הוריו ומוריו.

אולם קיימות דינמיקות אחרות המשפיעות על התפתחותו, והורים ומורים צריכים להיות מודעים במיוחד למתבגר שהתנהגותו מאותתת על כך שהוא מתנתק מהם. 'הינתקות מגוננת' היא תגובה אינסטינקטיבית המתבטאת בהתנגדות למגע ולקירבה עם אדם משום שקשה מדי לשאת את הפגיעוּת המלווה לקירבה עמו. מדובר במנגנון מצוי של המוח, שאמור להיות נתון לגאות ושפל. למשל, אם אתה נפגע על-ידי מישהו שקרוב אליך, אתה עלול לחוש זמנית צורך לשמור על מרחק ממנו ועמדתך תהיה "לא איכפת לי", עד שאתה מתקרב אליו שוב, דבר הגורם למגננות להתמוסס. בדומה לכל הכוחות האחרים בטבע, גם לצורך האנושי להתחבר וליצור קשר יש צד הפוך – והוא האינסטינקט להתנתק או להתרחק. מגננה זו אף יכולה להפוך לתקועה ומשתלטת. אם זה קורה, היא הורסת את ההֶקשר להתפתחות בריאה בהורות ובהוראה. כשזה קורה, אנו יכולים להרגיש ולראות את התנגדותו של הילד, אבל בדרך כלל איננו ערים למתרחש. עד כמה שזה נוגע למתבגר, הוא אינו מתנתק ומתגונן ביוזמתו; מוחו פשוט מתוכנת כך על-מנת להגן עליו מפני כאב רב מדי.

השאלה הנותרת לפתרון היא, מפני מה המתבגר מתגונן? מפני מה נאלץ מוחו להגן עליו?

התשובה טמונה במהות של מערכת יחסים. במערכת יחסים צריכה להיות קבלה אמיתית של המכלול של האדם. כאשר המתבגר מרגיש שהוא אינו מסוגל לעמוד בציפיות של האנשים היקרים לו ביותר, כואב לו, ואת הכאב איננו מסוגל לשאת. כאשר המתבגר מרגיש שהוא יכול להיות משמעותי בעיני הוריו או מוריו רק אם הוא מתנהג בדרך מסוימת, הוא אינו יכול לחשוף את מחשבותיו ורגשותיו האמיתיים בשל פחד להידחות. רגשות אלו הופכים מכאיבים מכדי לחוותם; המגננות הטבעיות של המוח מרדימות בהדרגה את הרגשות החיוניים של איכפתיות, אכזבה, עצב ופחד, ומולידות אצלו גישה של חוסר-איכפתיות, 'קוליות' וחוסר-פחד. הדחף להיות קרוב ולהתחבר נכנס להילוך אחורי, והמתבגר נסוג ממסגרת היחסים. היפוך זה של האינסטינקט להתחבר גורם לדחיית הכללים, ההדרכה והערכים של הורים או מורים. ככל שהילד רגיש יותר, הוא יהפוך ביתר קלות ל'ממוגן', מאחר שהוא חש בצורה חריפה יותר שלא קיים מקום לעצמיותו במסגרת היחסים. גישתו של המבוגר, הבעות הפנים, שפת הגוף, טון הדיבור והמלים שלו – כל אלה נוטלים חלק בדינמיקה זו.

המפתח להורה או למורה הוא להישאר במסגרת היחסים מתוך הבנה, איכפתיות ונאמנות. המתבגרים זקוקים למעורבות עשירה, משמעותית ויומית עם מבוגרים הדואגים להם. על ההורים להמשיך להעניק בעקביות מזמנם וסבלנותם, לסעוד ארוחות משותפות לעתים קרובות, לספק שיגרה וריטואלים, ולשוחח עם המתבגרים אודות הבנת עולמם. לבני-העשרה צריכה להיות גישה לפרספקטיבה בוגרת יותר בעת שהם מנווטים את דרכם יום-יום, דרך שגדושה לא אחת דרמה חריפה, מבוכה חברתית ופרספקטיבה בלתי-בוגרת. הקושי הגדול הוא שלנוכח התנהגות מתבגרים שסותרת את ערכיהם של המשפחה, מתגבר הניסיון של ההורים ו/או המורים ללחוץ על המתבגר ליישר קו וללכת בדרך הישר. עצם לחץ זה משדר לעתים מסר למתבגר – שמבולבל בין כה וכה – שמערכת היחסים הזו לא יכולה להכיל אותו.

האתגר הגדול להורים ומורים הוא להאמין בילד, להאמין שהוא מסוגל לצמוח מעבר לתקופה מורכבת זו ולשדר לו מסר זה. כאשר המתבגר יקבל מהאנשים היקרים לו ביותר שמה שעובר עליו הוא נורמאלי, שיש מקום למחשבותיו ושאין דבר שיפריד בינם לבינו, זה מאפשר למוחו להוריד את המגננות ולחדש את תהליכי הצמיחה. עמידה איתנה ואמיתית במסגרת היחסים היא המפתח לעצמאותו האמיתית של המתבגר, שתכלול התפתחות מערכת בוגרת של אמונות ונהגים בשמירה על התורה והמצוות.

לרכישת הבנה נוספת על-אודות איך ומדוע בני-עשרה מתרחקים מהוריהם ומאחרים שהם אמורים ללכת בעקבותיהם, מומלץ לקרוא את דבריו של ד"ר גורדון ניופלד ב"למה זה כל כך מסובך?!" ולהשתתף בקורסים "הכוח להיות הורה" או "להבין את גיל ההתבגרות".

שושנה היימן, מנכ"ל לייף סנטר המרכז להורות מקושרת, מנהלת בי"ס להורות מקושרת במכון לנדר, מרצה ומנהלת סדנאות בכל רחבי ישראל. למידע נוסף, צלצלו 1599-550-777 או 0528-405568, או במייל 

"כיפה, אפשר לחשוב?!" חלק ב

סרט המשך ל "כיפה, אפשר לחשוב?!" חלק א

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

הבן הוריד את הכיפה

בני הוריד את הכיפה

pencil writing letter to Harav Yonah Goodman

שאלה: בני הוא בן 20 ובוגר מערכת החינוך הדתית. הוא לומד במוסד להשכלה גבוהה. לאחרונה הוא הסיר את הכיפה. הוא שומר שבת למרות שבשבת בבוקר לא תמיד הולך לתפילה. הוא מניח תפילין, בעל אמונה, מכבד את ההורים ובכלל ב"ה ילד טוב בעל מידות טובות. חבריו ברובם חובשי כפות (למיטב ידיעתי). אחיו הצעירים ממנו (לומדים בישיבה תיכונית) מקפידים ואינם דומים לו בתחום זה. (מה שמוכיח שלכל אדם אופי משלו ונטייה משלו).

אני תוהה, כיצד עלינו להגיב? מיותר לציין שכואב לנו נורא לראות אותו בגילוי ראש בבית, באוכל ובמיוחד בחוץ – ברשות הרבים. זה מסב לנו כאב, צער והמון המון בושה. ברור לי שלחץ לא יועיל, כי כך לא משיגים תוצאות רצויות (מה גם שהוא מעל גיל 18).
מה לומר לו? האם לנסות לשכנע? האם לחיות בתקווה (ובאשליה?) שזוהי תופעה חולפת? ומה יהיה בע"ה עם שידוך ההולם לחברתנו ולמסורת שלנו? ואולי יש לך השערה מדוע הוא הולך ללא כיפה?

אודה לך אם תוכל לסייע לנו בעצה לנו אנו כה זקוקים.

תשובה: קראתי כמה פעמים את מכתבך. אני מניח שהיה לא קל לכתוב אותו, ובעיקר: שהמציאות שאת מוצאת את עצמך בתוכה היא מורכבת ומציבה שאלות ותהיות רבות. שמחתי לראות שיש לך את הכוחות לשאול ולהתייעץ עם אחרים, ולהמשיך לברר את דרכי ההתמודדות והבניין הנדרשות מתוך המציאות המורכבת הנוכחית.

לעצם העניין: אינני מכיר אישית את בנך, ולכן אוכל להתייחס רק לעקרונות שנכונים בהמון מקרים:

אמנם אין אנו מתנחמים בַּכּלל ש"צרת רבים חצי נחמה". אך בנושא הנוכחי, מקופל בְּכּלל זה מסר חשוב. העובדה שכל כך הרבה הורים טובים מתמודדים עם קשיים כשלכם, מלמדת שישנם תהליכים עקרוניים המתחוללים בדור ובנוער, ושהבחירה של בחור צעיר בדרך אחרת משל הוריו, אינה מעידה בהכרח על טעות או כישלון שלנו. כמובן, אין זה פותר אותנו מלנסות להתמודד, ומהצורך לחפש את ההתנהגות הרצויה, כחלק מהורוּת בונה, במקרה זה. במקביל, דווקא העובדה שכה רבים מהצעירים חווים תהליכים כאלה, מחייבת אותנו לנסות להסיק מסקנות עקרוניות לקראת התבגרותם של הילדים הבאים.

"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" הינו כלל חינוכי ולא רק שם של דף פרשת שבוע. צריך כל הזמן לראות את ריבוי האור שיש בו ובמעשיו, ואף להגיד לו זאת. מדובר בנער מוכשר, המשקיע בלימודיו ומצליח בהם. (הרי הוא התקבל לעתודה!). ב"ה יש לכם ילד טוב, שבין השאר: "מניח תפילין, בעל אמונה, מכבד את ההורים ובכלל ב"ה ילד טוב בעל מידות טובות". צריך לראות זאת ולשבח אותו על כך, ולהקפיד לא להתמקד רק בנושאים המפריעים.

כרגע הוא הולך בלי כיפה והחלטה זו לא הייתה תלויה בכם. אך בכם תלוי האם תישארו משפחה, ובאיזו רמת קשר. ילד שלי הוא ילד שלי. אני יכול ורשאי לחלוק על מעשיו. אך ראשית לכל אני אוהב אותו, ורוצה שימשיך להרגיש שזה ביתו. הוא תמיד רצוי ותמיד נשמח בו ובנוכחותו. החשיבות של המשך שמירת קשרים טובים, של אי יצירת ניתוק, אינו נועד רק בכדי שיהיה לו לאן לחזור אם יחליט בעתיד לחבוש כיפה. יש לזה חשיבות עצומה גם אם חלילה יישאר כך תמיד. אמנם הוא לא הולך עם כיפה, אך הוא עדיין בני.  צריך להיזהר ממצב בו נוצר מאבק כה קשה סביב הכיפה, עד שזה פוגע בעצם המרקם המשפחתי.

שאלת בין השאר שתי שאלות: האם לנסות לשכנע אותו, ובכלל, מדוע הוא הולך בלי כיפה. נדמה שיש זיקה בין שתי השאלות. ראשית: ביכולתי להציע הסברים רבים מדוע ישנם בני נוער המסירים את הכיפה. אך את בנכם היקר אינני מכיר וממילא לא אוכל לפרש את מעשיו. היחיד שיכול להסביר את המתרחש בתוכו (או לכל הפחות לנסות להסביר) זה הוא עצמו! צריך לשאול אותו. אך לא כחלק מחקירה וכהכנה להמשך מסע השכנועים. צריך לשאול אותו, ואחר כך להקשיב לתשובתו. להקשיב באמת, כחלק ממהלך כללי ורחב של חידוש והעמקה של האמון ביניכם. לשאול, ואחר כך להקשיב. להקשיב היטב, מכל הלב. להקשיב, תוך גילוי אמפטיה ורצון אמיתי להבין היכן הוא נמצא. תוך שידור אמיתי של המסר הבסיסי, שמה שלא יהיה, 'אתה בני ואני לצידך'. אמנם, אין הכוונה שצריך להסתיר את עמדותיי וערכי. ניתן וצריך לומר לו את ציפיותיי ואמונתי. אך כבחור נבון, יש להניח שהסבר אחד יספק, ואין טעם לחזור על זה שוב ושוב עד בלי די. ממילא יובן, שלא הייתי משקיע כעת בניסיונות שכנוע אין סופיים. אך מותר, באופן טבעי וכחלק ממכלול של נושאי שיחה משמעותיים, לשוחח מעת לעת על השקפותיכם (של שניכם, גם שלו) על החיים, על התורה וגם על משמעותה של הכיפה.

ככלל, אי אפשר לכוף אורח חיים על מישהו בגיל 18+. מאידך, מותר בהחלט, בהסברה ותוך כדי שיחה עניינית, לקבוע כללים להתנהגות הרצויה בתוך הבית. התנהגות שתשקף כבוד לבית ולערכיו. הכללים צריכים להיקבע לאור אופי המשפחה ועולמה. למשל – לקבוע יחד שבתוך הבית הולכים עם כיפה, משתתפים בשולחן שבת וכן הלאה. חשיבות הכללים בתוך הבית, נובעת משני מניעים. ראשית, זו ביתכם. בתוכו אתם גדלים ומגדלים את ילדיכם האחרים. מותר לכם לקבוע כיצד הבית יתנהל ואיזה אורח חיים יתקיים בתוכו. שנית, יש כאן מסר חינוכי חיוני. בעזרת קביעת גבולות ההתנהגות הנדרשות בתוך הבית, אתם משדרים לבנכם היקר, שאמנם יש תחום בו הוא בחר כעת בדרך אחרת משלכם. אך לא הכל הפקר. יש סדר בעולם. יש עדיין כללים וגבולות ולא הכל התפרק. הוא חלק ממסגרת המשפחה, ושותף באחריות לעתידה.[1]

אמנם לא שאלתם לגבי שאר הילדים, אך נראה לי שחשוב להדגיש נקודה אחת: פעמים שאנו כה מוטרדים ממצבו של ילד אחד, עד שהעיסוק בו והטרדות הנפשיות המתלוות לכך באות על חשבון שאר הילדים והמשך חינוכם. צריך לעשות מאמץ מודע להמשיך ולהשקיע גם בהם ובחינוכם. להעמיק את הקשר והדו- שיח, את קשרי האהבה והמשפחה. למצוא זמן לצאת איתם ליום של טיול (גם על חשבון בית ספר). כשיוצאים לעיר אחר הצהרים, להזמין כל פעם מישהו אחר להתלוות, על מנת להרבות בשיחה חופשית בעת ההליכה.

שאלת האם לטפח תקוות שווא שאולי זה עניין זמני וחולף. ראשית, תקוות אלו אינם בהכרח לשווא. רבים כמוהו עוברים תקופה כזאת, בין השאר כחלק מתהליכי החיפוש האופייניים לגיל ההתבגרות וכשלב בבחירת דרכם. חלקם בוחרים לבסוף בדרך התורה, בעיקר בשלב בו עליהם להכריע איזה סוג בית להקים בעצמם. צריך להאמין בו ובעתידו, ובעיקר להאמין בעצמכם כהורים. להמשיך לנסות ללמוד ולהבין, להתחדש ולהעמיק את בניין עצמכם וביתכם (מכתבכם ותוכנו מעידים כאלף עדים שאתם צועדים במסלול זה). להשתדל לפעול מתוך שלווה ושיקול דעת ולהתפלל שגם הקב"ה יעשה את חלקו בגידולו.

אין לי אלא לחזק את ידיכם בחום. לאחל ולהתפלל שיהיה לכם את הכוחות להמשיך להתמודד בתקופה הלא פשוטה, ושבמהרה תצאו מתוכה לאורה גדולה.

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל


[1] אינני רוצה להיכנס כאן יותר מידי לנושא התפילה, אך מכיוון שהזכרתם את העניין, אתייחס אליו כאן בקצרה, על פי אותו עיקרון: סיפרתם שבנכם לא קם לתפילה בשבת. לא פירטתם האם זה נובע מעייפות וחוסר עניין בתפילה, או מהתנגדות עקרונית. באם מדובר באפשרות הראשונה, הרי שהייתי מנסה להציע לו למצוא את המניין הכי מאוחר בעיר. אולי מניין מאוחר, שלא דורש מאמץ של קימה, יתאים לו. באם גם זה לא הולך, הייתי מנסה לומר לו בנחת: "אמנם לצערי אינך הולך לתפילה במניין, אך בכל זאת כדאי שתתפלל ביחידות בבית לפני שנשב לסעודת שבת. נשמח לחכות לך קצת זמן עד שתסיים". כמובן, אם קיים סירוב מוחלט לגבי תפילה, זה עניין אחר. אך ממכתבכם לא עלתה אווירה של סירוב מוחלט לנושא.

עוד בנושא בלב אבות:

התמודדות עם משברים בגיל ההתבגרות / הרב זאב קרוב.  איך מתמודדים עם משברים דתיים בגיל ההתבגרות? האם בעיות גיל ההתבגרות הן תופעה של העדן החדש? איך נבין את מה שהנערים עוברים? ומה אפשר לעשות?

מכתב גלוי להורה שחושש שבנו מתחיל להיות דתל"ש הרב יונה גודמןלעתים חשים שהנער/ה מתחיל להתרחק מהעולם הדתי וחלילה מתחיל להיהפך לדתל"ש. מה תפקידנו ההורי בעת כזו? במאמר תובנות הוריות העשויות לסייע אף לכל הורה הנמצא במתח עם ילדיו.

וידאו: חוט של קשר / אולפנת להב"הכיצד יסתדר הר"מ בישיבה עם בנו שלא קם לתפילה ומתדרדר מבחינה רוחנית?