תגית: כישלום

עין טובה על ילדינו

שתי הוראות מפורסמות של חז"ל "עין טובה " ו"הוי דן כל אדם לכף זכות" קשות ליישום דווקא כלפי ילדינו. מהם אנו מצפים לגדולות, על חייהם אנו חולמים ורוקמים שאיפות, ואותם אנו רואים גם בכישלונם. קשה לנו מאד לראות שהם לא הולכים בדרך חלומותינו ולהכיר כי גם להם יש חסרונות.

מצב זה גורם להרבה אכזבות, תִסכולים וחיכוכים בין הורים לילדיהם ובעיקר בגילאי הנעורים.

ילד הרואה שהוריו מאוכזבים ומתוסכלים ממנו מתייאש ומתקשה למצוא כוחות להתקדם ולהשתפר.

 אנו חייבים להתמלא בעין טובה ובלימוד זכות בשלושה מישורים:

  1. לראות את הדברים הטובים אצל ילדינו. לכל ילד יש דברים טובים ויש לראות דברים אלה, לומר דברי שבח על הדברים האלה ולעודד את הילד להעצים את הדברים הטובים שבו. אנו נוטים לראות בדברים הטובים כמובן מאליו ולכן אנו שקועים יותר מדי ב"חצי כוס הריקה".
  2. בדברים הנראים לנו ככישלון ובעיה עלינו לדון לכף זכות. עלינו לבדוק היטב אם אין פרשנות חיובית למה שנראה בעינינו ככישלון. פעמים רבות, לנו נראה כי ההתנהגות לא נאותה אבל הדבר מאוד מצוי בגילאים כאלה ואחרים.
  3. לראות גם בכישלון נקודה המסוגלת להצמיח דבר חיובי וטוב.

ההוראה ל"עין טובה" על המציאות וללמד לכף זכות היא תוצאה של אמונה כי הקב"ה ברא את כולם עם תכונות טובות ועם נשמה טהורה. לכן אנו מאמינים בילדים שלנו, בכוונותיהם הטובות ובכוח להתגבר גם על נפילות. ככל שנשדר לילדינו יותר אמון בהם ובכוחות הטוב שבהם כך הם יאמינו בעצמם וילכו בדרך נכונה וטובה.

הרב זאב קרוב ז"ל. מרצה בנושא חינוך ילדים, לשעבר ראש הישיבה התיכונית קרני שומרון

עוד עם הרב זאב קרוב בלב אבות:

התמודדות עם משברים בגיל ההתבגרות – איך מתמודדים עם משברים דתיים בגיל ההתבגרות? האם בעיות גיל ההתבגרות הן תופעה של העדן החדש? איך נבין את מה שהנערים עוברים? ומה אפשר לעשות?

"הורות והתבגרות" בנושא: חינוך למצוות בשמחה בגיל ההתבגרות – שאלות מאזינים: הישיבה התיכונית השניאה על בני הבכור את הלימודים. לשלוח את אחיו הקטן לישיבה? איך לחנך את המתבגרים להתפלל בשמחה? האם אפשר לעודד לפעמים תפילה ביחיד במקום תפילה בציבור?

מבחן התוצאה או מבחן הדרך? – על חשיבות החינוך לדרך נכונה ולא לתוצאה

החינוך החיובי – מהות החינוך- "אל תעשה" או "עשה"?

גיל חינוך-עד מתי? – עד איזה גיל מותר להורים לחנך את ילדיהם? ומדוע?

בני קנה אייפוד ללא אישור – על אייפוד, אמון וחינוך לעצמאות

שאיפה לשלמות ופרפקציוניזם

.

לקריאת והדפסת המאמר בפורמט PDF לחצו כאן

 

.

הרדיפה אחר השלמות: מידה מגונה או מידה טובה ביהדות?∗ 

 

חז"ל מלמדים אותנו לשאוף תמיד להישגים גבוהים, ולהמשיך ולשאוף הלאה. בתנא דבי אליהו רבה (כג:א) כתוב "לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד, מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם יצחק ויעקב". בדומה לכך, גם מושג ה"שלימות" מהווה אצל חז"ל יעד מכובד. מאידך, הניסיון הקליני ומחקרים מצביעים על-כך שלעתים קרובות קיים קשר בין השאיפה לשלמות ("פרפקציוניזם") לבין הפרעות נפשיות חמורות (בלאט, 1995 ;פלט והיוויט, 2002 ;סורוצקין, 1985, 1998), המביאים לבסוף את האדם לרמות הישגים נמוכות יותר. במאמר זה תובא סקירה קצרה של הספרות הפסיכולוגית העוסקת בפרפקציוניזם, תיבחן השקפת היהדות בכל הקשור לשאיפה לשלמות, יועלו סברות מוטעות ויישומים שגויים נפוצים הקשורים למושג זה, ותידון השפעתם של הדברים הללו על מטופלים ותרפיסטים דתיים.

 

השאיפה לשלימות ( פרפקציוניזם )

 

בסקירה מקיפה של הספרות העוסקת בנושא "הרסנותו של הפרפקציוניזם", קובע בלאט (1995): בעשור האחרון חלה צמיחה מרשימה בספרות המחקרית העוסקת בפרפקציוניזם. חקירות אמפיריות רבות… מספקות ראיות עקביות לכך שהפרפקציוניזם הנו מושג רב-ממדי, שיכול להיות לו תפקיד חשוב בתפקוד מסתגל ותפקוד המעיד על אי-הסתגלות, כולל קשת רחבה של הפרעות, בפרט דיכאון והתאבדות (עמ' 1005).
בכל הקשור לקטגוריות דיאגנוסטיות ספציפיות, הפרפקציוניזם משויך להפרעות כפייתיות, בהן האדם מבקש להגיע לשלמות בכל הקשור לשליטה עצמית: לנרקיסיזם ("אהבה" עצמית מופרזת – ראה הערה 16 מה"מכתב מאליהו"), בה האדם זקוק לראות עצמו כמושלם (מילר, 1996): ולדיכאון, שהוא לעתים קרובות תגובה לניסיון הכושל להגיע לשלמות (בלאט, 1995) .סרנו (1998) מייחס אף כאבי גב כרוניים ומצבים גופניים אחרים ללחץ הקשור לנטיות לשלמות. במקום אחר (סורוצקין, 1998),  דן כותב שורות אלו בשאלה כיצד הפרפקציוניזם נפוץ במיוחד בקרב מטופלים דתיים, ובפרט בני הנעורים.

לאחרונה, קיימת התייחסות מוגברת בקהילה החרדית לאותם מתבגרים הנותנים ביטוי למצוקתם הנפשית בכך שהם מתמרדים באידישקייט. אני טוען כי הפרפקציוניזם הוא למעשה גרסה מופנמת לאותה תופעה. במקום להתמרד, אותם צעירים מגיבים לתחושת הכישלון, הדחייה והאכזבה שלהם בכך שהם מנסים להיות מושלמים, מתוך ניסיון נואש לזכות בהכרה ובקבלה החסרה להם, אליה הם משתוקקים עד מאוד.

 

בתקופה האחרונה, ניתן למצוא בקרב מחנכים מודעות חדשה לסכנות הטמונות בשאיפה לשלמות. למעשה, בספר שיצא לאור לאחרונה העוסק בסוגיות בחינוך, מוקדש פרק שלם לנושא 1.

 

הוא מנסה להיות מושלם – מה רע בכך?

 

כאשר אני מעלה את סברתי בפני מטופלים או בני משפחתם, לפיה הם סובלים מ"פרפקציוניזם", אני נתקל בתגובה נפוצה: "מה רע בכך שהוא/אני מנסה להיות מושלם?" לכאורה, השאפתנות, התחרותיות והחתירה לכבוש יעדים רוחניים גבוהים יותר ויותר, נראים כתכונות חיוביות בעיני מטופלים דתיים. רוב האנשים הדתיים מניחים כי כאשר חז"ל מביאים את "שמח בחלקו" כאחד מ-מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם (אבות ו:ו), הכוונה היא אך ורק לגשמיות. ואילו בכל הקשור לרוחניות, שביעות רצון ממה שהאדם כבר השיג, נראית כתכונה שלילית במקרה הטוב, או – במקרה הגרוע – כליקוי גורלי במבנה הרוחני שלו.

 

החתירה להצטיינות – לעומת החיפוש אחר השלמות

 

כדי שנוכל להסביר את הפתולוגיה של הפרפקציוניזם, עלינו להבחין בין הרדיפה אחר המצוינות (המצ'ק, 1978),  לבין החיפוש אחר השלמות (סורוצקין, 1985 ,1998). אנשים בעלי הערכה עצמית בריאה יכולים לקבל תמריץ משאיפה חיובית להצטיין בתחום מסוים. מה שמאפיין אנשים כאלה הוא ההתייחסות לעיסוק זה כאל תהליך, בו הם חווים כל שלב ושלב כמאורע חיובי המחזק את ה"אני", ומקרב אותם צעד נוסף ליעד הם מרגישים בנוח עם היותם אנושיים, ולפיכך הם מקבלים את המגבלות האישיות הסופי שלהם 2. והסביבתיות הבלתי נמנעות (פאכט, 1984 ,(גם תוך שהם מפעילים את כוח הרצון ותחושת המוטיבציה כדי להשתפר ולהצטיין.
הדחף של הפרפקציוניסט להצליח ולהגיע להישגים עשוי להיראות במבט שטחי כדומה מאוד לזה המניע את "השואף למצוינות" הבריא. אולם, הדינמיקה העומדת ביסוד הפרפקציוניזם שונה ביותר. כאן מדובר ברגשות בושה המחלחלים בנפשו (מילר, 1996 ;סורוצקין, 1998),  הגורמים לדחף מפצה להשגת פאר ושלמות. וכיוון שהשלמות נחוצה כדי לשלול תחושות עמוקות של ליקוי, כל דבר שהוא פחות משלמות מוחלטת נתפס כפגם משפיל וכפגיעה נרקיסיסטית. בניגוד לאדם השואף למצוינות, המונע בעיקר על-ידי הרצון להצליח, הרי הדחף העיקרי אצל הפרפקציוניסט הוא הפחד מפני ההשפלה שבכישלון (בלאט, 1995 ;סורוצקין, 1985 ,1998).

חשוב להדגיש כי קשה להבחין בהבדלים אלו, שהרי לעתים נדירות מתנדב המטופל מרצונו הטוב לדבר על נטיותיו הגרנדיוזיות/פרפקציוניסטיות. למעשה, ברוב הפעמים המטופל מודע לכך במעומעם – אם בכלל. לכל היותר, הוא מודע לתסמינים המופיעים כתוצאה מנטיות אלה – כגון חרדה מופרזת לגבי רמת הביצוע, נטייה לדחות דברים ותחושת דיכאון.

" חיים"3 נפגש אתי ונתן ביטוי לתסכול שהוא חש בנוגע למה שנתפס אצלו כחוסר התקדמות בתרפיה. הזכרתי לו כיצד הוא בעצמו דיווח לי מדי פעם על התקדמות, ותהיתי מדוע קיימת בו התנגדות לזכור עובדה זו. חיים הקדיש מחשבה לשאלתי, ולאחר מספר דקות השיב: "ברגע שאני מתחיל לחשוב על התקדמותי, מיד קופצות המחשבות שלי לדמיונות של הישגים מושלמים ומרשימים, דבר שרק מביא אותי לאכזבה גדולה."

המטפל יכול להבחין בין שאיפה וחתירה בריאה לבין כזו שאיננה בריאה, וזאת כאשר הוא מברר אצל המטופל שלו כיצד הוא מתמודד עם ביצועיו הנופלים מדרגת שלמות. אדם בריא מסוגל להיות מרוצה, ואפילו גאה בביצועים מעולים, למרות שהם אינם מושלמים, בעוד הפרפקציוניסט חווה את הדבר כתבוסה משפילה ופגיעה באגו הנרקיסיסטי שלו (סורוצקין, 1985).4

לעתים קרובות, מטופלים בעלי נטייה לפרפקציוניזם דוחים את הרעיון המועלה על-ידי המטפל, לפיו הכוח המניע אותם הוא פחד ורגשות שליליים אחרים. במקום זאת, הם מתעקשים לטעון שהם באמת נהנים ממה שהם עושים (לדוגמא, לימוד תורה). רק בבדיקה מדוקדקת יותר מתברר שהם נהנים אך ורק מן העובדה שהם ניצלים מתחושת אשמה ובושה שהיו מנת חלקם אילו לא היו לומדים. הם אינם מסוגלים ליהנות ממש מפעילות או מהישג בפני עצמם, כיוון שתמיד יהיו משוכנעים שהם אינם מבצעים את הדבר היטב כפי שהיה עליהם לעשותו. מסיבה זו, יכול להיות שהם יצליחו מאוד בתחומם, ועם כל זאת ירגישו מדוכאים. בדומה לכך, לעתים קרובות הם חווים קנאה עזה אליה נלווה כעס עמוק המופנה כלפי האדם המצליח, שגורם להם בהצלחתו להיות מודעים בחריפות לליקוייהם ולפגמיהם העצמיים.

 

סוגיות דתיות

 

תרפיסטים אליהם מגיעים מטופלים חרדיים מעידים על-כך שלעתים קרובות מטופלים אלו משתמשים ב"פרומקייט" כאמצעי הגנה, לדוגמא, הם טוענים כי "התורה דורשת ממני להיות כפייתי" (סורוצקין, 1998; וויקלר, 1982). אצל תרפיסטים שאינם דתיים או שחסר להם ידע דתי, קיימת סבירות גבוהה יותר שהם יימנעו מהתייחסות ישירה לנושאים דתיים אותם מעלים מטופליהם במהלך הפגישות (וורט'ינגטון ואחרים, 1996). הם ירגישו יותר בנוח אם יציעו למטופל לדון בסוגיות אלו עם רבו. אמנם, יש יתרון להצעה זו, בכך שהיא מונעת ממפגשי הטיפול להפוך לוויכוחים תיאולוגיים, אבל קיימים גם חסרונות ברורים. אחד מהם: אצל הרבה מהמטופלים הדתיים/חרדיים המגיעים לפסיכותרפיה, אבחנה חדה בין סוגיות דתיות לפסיכולוגיות היא צעד מלאכותי. הפסיכופתולוגיה שלהם משפיעה בברור על הבנתם או חוסר הבנתם את התורה ואת חז"ל. אי-הכללת סוגיות דתיות בטיפול גורמת לכך שהיבט חשוב זה אינו זוכה לעולם לבדיקה מספקת. גם כאשר הרב אליו פונה המטופל מכיר סוגיות פסיכולוגיות ויש לו גישה לנושא, ברוב המקרים המטופל לא ירגיש בנוח עם גילוי פרטים הקשורים לחיי הרגש שלו, כפי שהיה מרגיש כלפי תרפיסט. למרות זאת, תרפיסט דתי/חרדי אינו מהווה תחליף לרב. אלא, על התרפיסט לעזור למטופליו להפיק תועלת גדולה יותר מהקשר שלהם עם הרב, בכך שהוא עוזר להם להיפתח יותר ולהכיר טוב יותר את עצמם, בפרט בכל הקשור להשפעה ההדדית הקיימת בין מצבם הרוחני (ה"פרומקייט" שלהם) לבין עניינים פסיכולוגיים.5

קיימת סבירות גדולה יותר לכך שתרפיסט דתי/חרדי יתייחס לסוגיות דתיות עם מטופליו הדתיים, לכל הפחות ברמה כלשהי (וורט'ינגטון ואחרים 1996). פטיט (1994) מביא ארבע רמות בהן התרפיסט יכול לגשת לסוגיות דתיות, כאשר הן נעות בין "הכרה בבעיה [הדתית] אבל התמקדות בלעדית בממד הפסיכולוגי שלה", לבין "התייחסות ישירה לבעיה הרוחנית תוך-כדי הטיפול, וזאת על-ידי שימוש בממד דתי או רוחני משותף [למטפל ולמטופל]" (עמ' 237).

במסגרת עבודתי כמטפל, אני משתדל להתאים את הרמה בה אני עוסק בסוגיות הקשורות ל"פרומקייט" לצרכיו הספציפיים של כל מטופל. ישנם מטופלים שכמעט ולא מעלים את ה"פרומקייט" כשלעצמה, גם אם הבעיות שלהם קשורות לשאלות בהשקפה. לעומתם, ישנם אחרים המתמקדים במידה רבה בשאלות של השקפה, בפרט אם לדעתם אני דומה להם בהיבט הדתי.

כאשר המטפל משוחח עם המטופל בנושאים הקשורים לדוקטרינה דתית, יש בכך סכנה שהוא ייקח על עצמו תפקיד של יועץ/מורה רוחני, ועם כל זאת, יש במצב כזה הזדמנות לבחון עיוותים מאפיינים של אמונות. ברוב הפעמים, אני מוביל את התרפיה עם מטופלים דתיים/חרדיים תוך כדי התמקדות בסוגיות פסיכו-דינמיות, אולם אינני מהסס לדון אתם בשאלות של השקפה ו"פרומקייט", אם נראה לי שיש בכך צורך.6

מטופלים דתיים/חרדיים מעלים לשיחה מגוון רחב של שאלות דתיות הקשורות לתסמינים המופיעים אצלם. במאמר זה נתמקד בסוגיות דתיות הקשורות לנטייה לשלמות, דבר שהתגלה לי כדינמיקה יסודית אצל מטופלים דתיים/חרדיים רבים.

 

דמותו של השם

 

כפי שהבאנו לעיל, הכוח המניע את מעשיהם של הפרפקציוניסטים הקשורים לקיום מצוות הוא בעיקר הפחד. עובדה זו גורמת להם לחוש חרדה, להיות קיצוניים, נוקשים וחסרי תשקופת [פרספקטיבה] נכונה בקיום המצוות. כמו-כן, הם מוטרדים במידה מופרזת מהשאלה כיצד הם נראים בעיני הזולת (וורט'ינגטון, 1996). ניתוח מעמיק של השאלה מה יוצר פחד שכזה יחשוף בדרך-כלל תמונה מפחידה של אלוקים שהוא הפכפך ונקמני.

"אלי", בחור ישיבה בן 20 ,הופנה לטיפול עם תסמינים של הפרעת כפייתיות (OCD). בין השאר, לקח לו יותר מארבע שעות להתפלל שחרית. הוא סיפר כי הרבי שלו שכנע אותו שהשם אינו רוצה שהוא יאריך כל-כך בתפילה או שיהיה בחרדה בקשר לתפילה שלו. אולם, למרות ההבנות שלו, הוא עדיין לא היה מסוגל להתפלל יותר מהר. בניתוח נוסף של המקרה התברר, כי למרות שהוא קיבל את העובדה שהשם רוצה שהוא יתפלל יותר מהר, הוא לא יכול היה לדמיין לעצמו כיצד השם יוותר על היגוי מושלם של מילות התפילה. לכן, למרות שהשם רוצה שהוא יאיץ את קצב תפילתו, אם הוא יהגה אחת מהמילים בצורה שגויה, הוא יסבול ייסורי גיהנום (ממש) כתוצאה מכך. וכך, דבריו של הרב, שנאמרו מתוך כוונה טובה לעזור לו – לפיהם השם רוצה שהוא יתפלל יותר מהר – רק הוסיפו ללחץ של אלי, כיוון שהוא לא היה מסוגל לקלוט את הדברים כהיתר. אלא, לדידו מדובר בדרישה נוספת. וכפי שקורה לעתים קרובות אצל פרפקציוניסט/מי שסובל מכפייתיות, נראה השם בעיני אלי בדמותו של רודן (ר"ל) שפשוט מחכה למעידה הקלה ביותר שלו כדי להענישו חמורות. והדרך היחידה עבורו להימלט מגורל זה היא בכך שהוא יהיה כל-כך מושלם, עד שלא תהיה כל אמתלה להשם להענישו.

לכתחילה, התעקש אלי וטען כי תדמיתו של א-ל נקמני מהווה אמונה נורמטיבית ביהדות. אולם אני קראתי תגר על תדמית זו שהצטיירה בעיניו. טענתי באוזניו כי תדמית זו, של רודן אכזרי, מתאימה יותר לאותם עובדי אלילים מימי קדם, שהאמינו כי עליהם לפייס את אליליהם הרודנים, מאשר להבנה המקובלת עלינו, לפיה אנחנו עובדים את בוראנו הטוב והמיטיב. הבאתי בפניו קטע מתוך ספר היסטוריה שנכתב בידי רב:

כך נתפסו האלילים בעיני העמים הקדומים… העולם היה מלא ביצורים רבים בלתי נראים, רבי-עצמה, גחמניים והפכפכים, שהיו רוחניים רק במובן שהם בלתי נראים ובני אלמוות, אבל בכל מובן אחר היו גשמיים… הם יכלו להתבונן בעין יפה על ענייני בני-האדם, או לפרוק את זעמם… בני-האדם התייחסו אליהם בכבוד והקריבו להם קורבנות… בתקווה עזה שהאלים יפויסו ולא יביאו על האנושות ייסורים וכאב (הרב יעקב יוסף ריינמן, 1995 ,עמ' 18-29).

אחד היעדים העיקריים בתרפיה אצל מטופל זה היה לגלות כיצד התדמית שהצטיירה בעיניו של אלוקים אכזרי ומעניש עוצבה מתוך תדמית ההורים, ולא כתוצאה מאמונה דתית נורמטיבית. אם אדם גדל אצל הורים (שהם דמויות הסמכות הראשונות והעיקריות עבור כל הילדים) קשים, הפכפכים ומענישים בצורה לא-הוגנת, מובן שהוא יראה את "הדמות הסמכותית" העליונה באור דומה. המטופל הגיע למצב בו הבין כי תדמית השם בעיניו אינה משקפת במדויק את המקורות בחז"ל, בהם מודגשת עובדת היות השם טוב ומיטיב, החפץ אך טוב עבורנו.7

 

דטרמיניזם ובחירה חופשית

 

ייחוס אחריות לבעיותיו של המטופל, הן על-ידי המטופל עצמו והן על-ידי התרפיסט, יכול להשפיע בצורה ניכרת על תהליך הטיפול (הייס ווול, 1998). פעמים רבות, מתנגדים מטופלים דתיים/חרדיים (ומשפחותיהם) לניסיונותיו של התרפיסט להתייחס להתנהגותם השלילית בפרספקטיבה של עברם, בפרט אם נראה להם שהתרפיסט "מתרץ" את מעשיהם השליליים. לרוב, הם מעניקים להתנגדות זו מסגרת של מושגים דתיים,

שהרי חז"ל דוגלים בבחירה חופשית מלאה, ולכן לא משנה עד כמה סבל או סובל האדם מתנאי חיים קשים או מהתעללות, אין כל גבול להיקף הבחירה החופשית העומדת בפניו. הם אף נוהגים לצטט את המאמר הידוע "אין לך דבר העומד בפני הרצון", כדרך להכחיש את האפשרות שעברו של האדם עלול להגביל את האפשרויות העומדות בפניו בהווה. סוגיה זו בעייתית במיוחד אצל פרפקציוניסטים, כיוון שההכרה במגבלות (פנימיות או חיצוניות) המפריעות לחופש הפעולה של האדם, נתפשת בעצמה כפגיעה בצרכים נרקיסיסטיים.

תשובתי לטענות אלו היא כזו: עצם הרעיון של בחירה חופשית שאינה מוגבלת כלל, למרות הנסיבות (בעבר או בהווה) יוצא תגר נגד המקורות ואף מנוגד להיגיון הבריא. הרמב"ם קובע בברור כי אין מחייבים "תינוק שנשבה" (יהודי שגדל מאז ינקותו בין הגויים, כגוי), על עברות שהוא עובר (הלכות ממרים ג:ג), לכן ברור שאיננו יכולים להתעלם לחלוטין מן העבר כאשר אנחנו מטילים אחריות על התנהגות (כלומר, בחירה חופשית). הרמב"ם מוסיף ומבהיר את הנקודה שאין די להודיע לתינוק שנשבה שהוא יהודי וכי הוא מחויב לקיים את המצוות, כדי להוציאו בכך מגדר של "תינוק שנשבה".

גם התומך הקיצוני ביותר ברעיון של בחירה חופשית בלתי מוגבלת יודה במגבלותיה כאשר יובא בפניו מקרה קיצוני ממשי בו הופעל על האדם לחץ חיצוני בלתי רגיל. לדוגמא, מקרה בו ילד גדל אצל הורה "דתי" שנהג להכותו באכזריות ובקביעות במשך שנים רבות, עד שהילד התמרד ועזב את המסגרת הדתית. האם מישהו יכול לטעון כי ניתן לחייב ילד זה באותה מידה כפי שמחייבים ילד שגדל בתנאים אידיאליים?!

במקום אחר (סורוצקין, 1996), הראיתי כיצד – בהסתמך על הרעיון של "נקודת הבחירה" אותו מביא הרב דסלר (מכתב מאליהו ח"א, עמ' 111-120) – היהדות מכירה בכך שנסיבות החיים עלולות להגביל את מידת הבחירה החופשית של האדם וכתוצאה מכך, את דרגת נשיאתו באחריות למעשיו (הרב דסלר מדגיש כי תמיד נשאר יסוד של בחירה, ברמה מסוימת).8

בקצה השני של הקשת, למרות שלעתים קרובות מצליחים הפסיכולוגים לשפוך אור על משמעות התנהגותו של אדם בעבר, וזאת על-ידי חקירת עברו, הרי שלגבי חיזוי התנהגותו בעתיד הצלחתם פחותה בהרבה. הגורמים לכך הם כוח הרצון והבחירה החופשית, שהם בלתי צפויים ובלתי נתונים לחיזוי (באך, 1978).

 

איזון ופרספקטיבה

 

החלק הקשה ביותר בטיפול במטופלים פרפקציוניסטים וכפייתיים איננו לקרוא תגר על העיוותים הספציפיים הקיימים במערכת האמונה הדתית שלהם, אלא הצורך להתגבר על נקודת המבט השטחית, זו שאינה מתייחסת להקשר, והפרפקציוניסטית ("שחור ולבן") בה הם ניגשים לכל דבר שהם עושים. אצל מטופלים דתיים/חרדיים, התייחסות זו באה לידי ביטוי באופן ההרסני ביותר בקיום המצוות שלהם, מן הסיבה הפשוטה שמדובר בתחום חשוב ומרכזי ביותר בחייהם.

מתוך ניסיון נואש לראות עצמם כאנשים מושלמים וחסרי כל פגם, מתנערים הפרפקציוניסטים או מתנתקים לעתים קרובות מהדחפים והמחשבות השליליים שלהם, וזאת בתהליך המכונה בפי קוהוט (1971) "הפיצול האנכי" (the vertical split). במקום להסתפק בדיכוי או בהתכחשות לדחפים ולמעשים השליליים שלהם ("פיצול אופקי"), הם כופרים באותו היבט השייך להם (תסמונת "ג'קיל והייד"9; כלומר, "אני מעולם לא  יכולתי לעשות דבר כזה"). ה"תועלת" שהם מפיקים בכך היא – אפשרות לאשליה של שלמות עצמית, שהרי האדם כופר באותם חלקים בו שאינם מושלמים. אולם, כאשר בסופו של דבר הדחף השלילי מביע את עצמו, הוא עושה זאת ללא השפעתן הממתנת של תכונותיו החיוביות של האדם, כיוון שהן הופרדו ממנו ואינן מתקבלות אצלו כחלק מאישיות שלמה, משולבת וממוזגת מכל מיני תכונות (ראה סורוצקין, 1998 ,גולדברג, 1997 ,ואחרים' ואורנג, 1999).10

בשיחותיי עם המטופלים שלי, אני מנסה להעביר להם את הגישה המורכבת והמתוחכמת של היהדות לכל תחומי החיים, גישה הבנויה שכבות-שכבות. דוגמא לכך היא הרעיון של "נקודת הבחירה" אותו מביא הרב דסלר, שהוזכר לעיל, המאזן בעדינות את הצורך הקיים אצל בני-אדם ליטול אחריות על מעשיהם, עם ההכרח להכיר בהשפעתם של מאורעות חיצוניים על טווח האופציות העומדות בפניהם בכל רגע נתון. בדומה לכך, אני מציין בפניהם כי פעמים רבות כרוכים מעשיו היומיומיים של יהודי שומר מצוות בהתמודדות עם המתח הקיים בין שני קצוות. בקצה אחד מצויים היעדים האידיאליסטים הנשגבים, ואילו בקצה השני מצויה השלמה שימת דגש מציאותית עם טבע האדם. קיימים סיכונים רציניים בהליכה קיצונית מדי בכל אחד מהכיוונים.11 יתר על מגבלות המציאות עלולה להביא לעצירת השאיפות ולפגיעה ברצון להשתפר, בעוד שימת דגש יתר על יעדים אידיאליסטים עלולה להביא לתחושת גדלות ופרפקציוניזם, עם החרדה והדיכאון הנלווים אליהם והשחיקה המגיעה בסופו של דבר. מאידך, אין לראות בגישה מאוזנת של שאיפה לרמת מצוינות מציאותית כאילו מדובר בתחושת גדלות ופרפקציוניזם "מרוככים" בלבד. אלא, זו התייחסות שונה לחלוטין המבוססת על דינמיקות שונות (סורוצקין, 1998). כפי שהגדיר זאת אחד המטופלים מתוך תובנה מרשימה: "פעם הייתי מנסה להיות גבוה יותר בעזרת ריחוף מעל הקרקע, כעת אני מנסה לצמוח לגובה בעוד רגליי נטועות היטב בקרקע."12

מרבית הפרפקציוניסטים גדלו בבתים בהם הדת הייתה בעלת ערך חיצוני (וורט'ינגטון ואחרים, 1996) ושטחי (סורוצקין, 1998), ולכן עבורם המשימה לפיתוח מבט יותר רחב, מאוזן וקולט ניואנסים, קשה ביותר.13

פגשתי לראשונה ב"דוד" בהיותו בחור ישיבה בן 16 שנה, עם תסמינים של הפרעת מרדנות – Oppositional Defiant Disorder – ודיכאון. אחד המאפיינים הבולטים בהתייחסותם של הוריו לקשייו הנפשיים היה הדאגה "מה יגידו השכנים?", דאגה שגברה על כל רגש אחר, כאשר התברר להם שדוד אינו מוכן לקבל מוסכמות, וכן המצוקה שלהם בקשר להתעלמותו מחובותיו ההלכתיות, מבלי להתייחס להפרעה הנפשית הברורה הנמצאת בשורש הבעיה. תגובה זו גרמה אצלם לסילוף בקליטת דרגת החומרה של התסמינים השונים שהופיעו אצל דוד.

דוגמא מזעזעת לעיוות זה: שיחת טלפון דחופה מאביו של דוד לאחר שחלפו חודשיים מתחילת הטיפול. מצבו של דוד התדרדר באופן ניכר. הוא עזב את הישיבה, ובילה את רוב שעות היום במיטה. הוא פרש מכל קשר חברתי ואובחן על-ידי פסיכיאטר אצלו ביקר לאחרונה כ"כנראה סובל מסכיזופרניה." נימה של דחיפות נשמעה בקולו של האב: "לאחרונה, דוד עוזב את שולחן השבת באמצע הסעודה והולך לחדרו!". אבל, הוא לא היה מודאג מנטייתו של בנו להתבודד. אלא, "כיצד הוא יכול לעזוב את השולחן, והרי הוא יודע שאנחנו זקוקים לו ל'מזומן'!?" אם-כך, לא הופתעתי כלל לאחר שלוש שנים, כאשר דוד – שהפסיק להקפיד על כשרות או לשמור שבת – מצא עצמו נאבק עם השאלה של לבישת מכנסי ג'ינס במקום מכנסיים שחורים! התלבטות זו תואמת את צורת חינוכו: שאלה זו היוותה עבורו עניין רציני ונכבד בהרבה מאשר שמירת שבת או הקפדה על כשרות וכדו'.

 

כיצד מתייחסת התורה לפרפקציוניזם

 

לעתים קרובות אני מביא מקורות מהגמרא ומהמדרש כדי להוכיח למטופלי כי גישה בריאה ומאוזנת ל"פרומקייט" תואמת לתורה.14

 

הערכה עצמית כנגד ענווה

 

לעתים קרובות, יתנגדו מטופלים דתיים פרפקציוניסטים לניסיונותיו של המטפל לחזק את הערכתם העצמית, בטענה שהתורה מחייבת את האדם להיות שפל רוח. אמנם, תרפיסט דתי יכול לצטט מדברי חז"ל העוסקים אך בכך הוא רק יבלבל את המטופל, שאינו מסוגל להבין כיצד ניתן לשלב בחשיבותה של הערכה עצמית, עובדה זו עם המקורות המדגישים את חשיבותה של הענווה. מיזוג ואינטגרציה של רעיונות ורגשות סותרים לכאורה (לדוגמא, הערכה עצמית וענווה) מהווה מטלה קשה במיוחד עבור פרפקציוניסטים (סורוצקין, 1998).15

במקום זאת, אני מציג בפניהם רעיון הממזג ומאחד את ההערכה העצמית עם הענווה והשפלות:

שמות כח:יא- "מבית ומחוץ תצפנו" אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו ת"ח (יומא עב:). והקשה הגרי"פ גולדווסר בספר יצפן לישרים תושיה (מובא ברפס ילקוט לקח טוב) שזה פשיטא, הרי הכל הולך אחר התוך, ומהי הרבותא בזה? ועוד צריך עיון, הרי הארון עצמו לא היה תוכו כברו… שמוקף מכל צדדיו זהב ותוכו עץ, וכיצד בא רבא ללמוד דוקא מכאן את ענין "תוכו כברו"? ואפשר לישב הדברים באופן זה: אמנם כלפי חוץ צריך הת"ח להיראות מכובד כדי לשמור על כבוד התורה, בכל זאת מצד עצמו חייב הוא להיות פשוט ועניו – "כי לכך נוצרת". ענווה זו, שחיצוניותה אומרת כבוד, מסתמלת בארון העץ הפנימי העטוף מבחוץ בארון זהב. בא רבא וחידש שכמו שלפנים מתיבת העץ היתה תיבה של זהב, כך גם אצל תלמיד חכם לפני-ולפנים מן הענוה צריך הוא שיכיר את ערך עצמו – "בשבילי נברא העולם". מפורסם הדבר בשם הסבא מסלבודקה זצ"ל ששורש של הענווה היא ההכרה של העניו שהוא מסוגל לגדלות…

המדרש מזכיר לנו כי בתוך תיבת העץ של הארון, הייתה קיימת תיבה נוספת של זהב. שכבה פנימית זו מייצגת את ההערכה העצמית החיובית הקיימת בפנימיותו של האדם. וכך, ניתן לראות את דמותו של תלמיד חכם המורכבת משלוש שכבות: בתוך-תוכו, מתחת לשכבת הענווה, מצויה הערכה עצמית חיובית, שהרי דווקא הערכה עצמית ירודה ותחושות מוגזמות של רגשי אשמה, הם המובילים לעתים קרובות ליוהרה והתנשאות (ברוצק, 1991 ;מילר, 1996 ;סורוצקין, 1985). ואילו השכבה החיצונית העוטפת את הכל, היא הופעתו המכובדת ומעוררת כבוד. האתגר העומד בפנינו הוא למזג ולשלב בין המרכיבים הנראים כסותרים זה את זה, וליצור אדם בריא שלם.16

 

מידת הדין כנגד מידת הרחמים

.

כפי שצוין לעיל, רוב המטופלים הפרפקציוניסטים, בשל חוויות שליליות שהיו להם בשנות חייהם המוקדמות, מסוגלים להתייחס אך ורק עם דמויות הסמכות בחייהם שהפגינו ביקורתיות וענישת יתר (סורוצקין 1998)17 להיבט התקיף והמעניש של הנהגת השם בעולמו (מידת הדין), אך לא למידת הרחמים והסליחות.

אני מנסה לעזור למטופלים אלו לפתח הבנה יותר מעמיקה ורגישה של הנהגת השם בעולמו, הנהגה שהיא מורכבת ורב-ממדית. במבט מאוזן זה, האדם מכיר בכך שהתורה אכן דורשת מאתנו, אולם השם "מתחשב" בנסיבות בהן גדלנו ואנו מצויים, וציפיותיו מאתנו הן בהחלט "סבירות".18

מטרתה של תחושת אשמה היא להמריץ אותנו להשתפר, ולא לגרום לנו תחושת חוסר-אונים ושיתוק נפשי, כיוון שסביר יותר לשער כי תחושות אלה יגרמו להתנהגות שלילית נוספת.19

 

ב"כתר ראש" מרבי חיים מוואלאז'ין (נדפס בסוף סידור הגר"א, סי' קל"ג) מופיעים דברים חזקים ביותר אודות הצורך בגישה מאוזנת לנושא "רגשי אשמה". ה"כתר ראש" מתייחס לאותם צעירים שאינם מוצאים מרגוע לנפשם בשל חטאת נעורים – גורם נפוץ לסערת רגשות בקרב צעירים דתיים/חרדיים. הוא מותח ביקורת על כל אלו המביאים את דברי הזוהר המתייחס בחומרה לחטא זה, ואת העונש המצפה לחוטא, ויחד עם זאת מתעלמים מן הסייפא של אותו מאמר זוהר, הקובע כי לימוד תורה מכפר ומתקן חטא זה.

והראה לו [לגר"א] מאמר בתיקונים ובספרי מוסר המחמירים מאד בעניין זה…. אבל בסוף המאמר בתיקוני זהר נמצא דבר טוב למבין [שלימוד תורה]… מצלת מן המיתה… ומן הייסורים… והספרי מוסר לא הביאו זאת.

ובהערה שם, מביא ה"אוהלי חיים" את דברי שני לוחות הברית:

…אלו החסידים המחמירים לומר אין תיקון לחטא הזה ר"ל… הם המרבים פושעים בישראל ומרחיקים מלבא תחת כנפי השכינה אשר בעל העון… בשמעו אלה אומר אין תשובה לחצי דבר, וכאשר אבדתי אבדתי כו', ואלו [החסידים] גורמים גלות השכינה, ואינן נקראים חסידים כי אם חסרים ועונשם גדול למאוד. [הערה נח'] .20

 

שאפתנות [אמביציה] כנגד שביעות רצון [השמח בחלקו]

 

כפי שצוין לעיל, לעתים קרובות מרגישים מטופלים פרפקציוניסטים דתיים/חרדיים כי אסור להם לשמוח במדרגה בה הם נמצאים מבחינת קיום המצוות. הם סבורים כי מאמר חז"ל לפיו האדם מצווה להיות שמח בחלקו כדי שיצליח בקניין התורה – אחד מ-מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם (אבות ו:ה) – מתייחס אך ורק לקניינים גשמיים וזמניים. לעומת זאת, בכל הקשור לשאיפות רוחניות, הרי שאפתנות חסרת רסן, תחרותיות21 וחתירה בלתי פוסקת ליעדים גבוהים יותר ויותר – היא הגישה המחויבת. למעשה, רוב המפרשים מציינים בברור כי חשיבותה של שביעות רצון ("שמח בחלקו") מתייחסת גם לשביעות רצון בכל הקשור להישגים רוחניים.22

בדומה לכך, בנוגע לחיוב המוזכר בתחילת מאמרנו – "לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו רבה פכ"ה) – אנו רואים מתח הקיים בין שני קצוות. המפרשים מבהירים לנו היטב, כי איננו יכולים לצפות באמת להגיע למדרגות כה נשגבות, ועם כל זאת, על כל אחד ואחד לשאוף להגיע לרמה הגבוהה ביותר האפשרית עבורו.23

כמו-כן, אם נתייחס לשאיפה לשלמות, שהיא מושג מכובד ביהדות, עיון מעמיק באופן בו מופיע הרעיון בספרים יגלה לנו תובנה מציאותית יותר. לדוגמא, הרב מנדלבוים (ספר "והיית אך שמח", הרב אלכסנדר א. מנדלבוים, ירושלים תשנ"ז) משתמש במושג זה כדי לתאר את מי שמנצל את הכוחות הגלומים בו במלואם.24 כמו-כן, ניתן להבין את הרעיון של "שלמות" כמשהו שניתן להשגה במובן נקיטת גישה מאוזנת והרמונית בעבודת השם, במקום להפריז בהדגשת היבט אחד בקיום המצוות, על חשבון מצווה אחרת.25

הצורך בשאיפה אידיאליסטית להשיג מטרות נשגבות, המשולבת עם ריאליזם הנטוע היטב בקרקע, בא לידי ביטוי ב"ארון הקודש", בו הוטמנו הלוחות הראשונים השבורים יחד עם הלוחות השניים. כפי שמסביר זאת הרב דסלר ("מכתב מאליהו", כרך א', עמ' 30 ,(הלוחות הראשונים מייצגים את רמת הקדושה והטהרה הרוחנית הנשגבה אליה שאפו בני ישראל, אבל בסופו של דבר התברר שהיא מעבר להשגתם, ולכן הלוחות היו חייבים להישבר. הלוחות השניים היו בדרגת קדושה נמוכה יותר, שהתאימה לדרגתם של בני ישראל. אמנם, עלינו לתפקד ברמה המציאותית שלנו, אך בד-בבד עלינו לשמור את הלוחות השבורים בארון, כתזכורת לשאיפותינו הנעלות, כדי לשמר את המוטיבציה שלנו להמשיך ולצמוח מבחינה רוחנית.
יש להדגיש כי המטרה העומדת מאחורי העלאת סוגיות אלו בהשקפה במהלך התרפיה איננה בעיקר לשכנע את המטופלים לאמץ השקפה שונה. אלא, המטרה היא להביא אותם להבנה כי הפירוש הייחודי שהם נותנים למצוות נובע מהרקע הפסיכולוגי האישי שלהם, וכי יש צורך לחקור ולבחון אותו במהלך הטיפול.

 

סיכום

 

חז"ל מעודדים אותנו לשאוף לקראת מטרות נעלות ונשגבות, תוך כדי שהם מכירים במגבלות המאפיינות את האדם. מי שיש בו נטייה מוקדמת לפרפקציוניזם, וזאת בשל תחושת "אני" שברירית, יש לו סיכויים לאבד את האיזון ואת נקודת המבט הנכונה. במקום זאת, הוא עלול לפתח פנטזיות של גדלות, ולדרוש מעצמו דרישות מופרזות בתחום קיום המצוות, וכתוצאה מכך עלולות להופיע אצלו הפרשות נפשיות שונות. כאשר דנים בסוגיות אלו במהלך הטיפול, עלול המטופל להתנגד ולעמוד על-כך שהתורה דורשת ממנו לחשוב ולהתנהג כך. למרות הסיכון הכרוך בהעלאת נושאים הקשורים לקיום מצוות והשקפה נכונה במהלך תרפיה, לעתים קרובות קיימת התוויה קלינית לכך אצל מטופלים דתיים/חרדיים. תרפיסט המנהל אורח חיים דתי והוא בעל ידע תורני יכול לעזור למטופל הפרפקציוניסטי להבין את הגורמים הפסיכולוגים שעצבו בו את התייחסותו הייחודית לדת.

ברצוני לסיים בסיפור שאירע אצל ה"סטייפלר" זצ"ל, הממחיש חלק מהנקודות שהועלו במסגרת מאמר זה:

מעשה בבחור שבקש לחקות הנהגת רבנו. מתמיד עצום היה והשים לילות כימים, הפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ושבש על עצמו כל הזמנים. כיון ששמע על כך רבינו, הביע רצונו לשוחח עמו. הגיע הבחור, ורבינו קיבל פניו בחביבות. אמר לו כממתיק סוד: עולם הפוך ראיתי …. הרמב"ם כותב שאין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה… ומהו שכיום ישנים בלילה, ולומדים ביום?! שומע הבחור את הדברים יוצאים מפרש מפי רבם של כל בני הגולה, ואורו עיניו. תנא דמסיע ליה, לאמץ ידיו מול כל הקמים עליו ומבקשים להעבירו על דעתו ועל דעת קונו! 'ממש רוח הקדש', חשב…

וממשיך רבנו במתק שיחו: "וכשכבר הולכים לישון, עוד שיגעון, מחליפים בגדים… חולצים נעליים… אנו, בישיבות, משתרעים היינו על ספסל למנוחה קצרה, עם הבגדים והנעלים! רבי איצלה פונוביז'ר היה מתמוטט על המטה עם המגפים. אמר, שאם יש עוד כח לחלץ מגפים, אין היתר ללכת לישון… ויש לכך ראיה מגמרא מפורשת (שבת קיב.), שחכמים לא היו חולצים מנעליהם מערב שבת לערב שבת… מילא, שחכמים לא היו חולצים מנעליהם מערב שבת לערב שבת … מילא, לחלץ נעלים. אבל להחליף בגד יום לבגד לילה, איזה שיגעון זה!"…

והבחור שש ועולז, משתאה לראות איך כיוון רבנו לדעתו ולכל הלך מחשבתו. הלא כל זאת טוען הוא משכבר, ואין שומע לו!…

אך כאן החל רבנו להשמיע באזניו דברים כדרבנות: "כל זה נכון – אבל! אבל יש דבר אחד שהוא יסוד כל היסודות וגובר על כל השקולים האחרים: להיות אדם נורמלי!"

והסביר: "בישיבות בהן למדנו, היה זה נורמלי ללמוד ימים שלמים, להשתרע על הספסל ולישון בבגדים. וממילא היתה זו דרכה של תורה. אבל במקומות בהם אין נוהגים כך, ובתקופה בה אין נוהגים כך, בטלו כל הטעמים מפני החובה להתנהג כאדם מן הישוב! שאם אין נוהגים כן, אזי הלמוד לא יצליח, ולא יעשה פרי, והסוף יהא רע ומר!"

וסיים: "ולכן – לכן צריכים ללמד ביום, כמו כולם. ולישון בלילה, כמו כולם. ולחלוץ נעלים, כמו כולם. וללבוש בגד לילה, כמו כולם. לעשות הכל כמו כולם. וזה המפתח להצלחה!"…26

 

[להערות שוליים ראו את המאמר בפורמט PDF]

 

מראי מקום

 


Basch, M. F. (1978). Psychic determinism and freedom of will. International Review of Psychanalysis, 5, 257-264.
Blatt, S. (1995). The destructiveness of perfection: Implications for the treatment of depression. American Psychologist, 50,1003-1020.
Broucek, F. (1991). Shame and the self. New York:Guilford.
Flett, G. L,. & Hewitt, P. L., (Eds.), (2002). Perfectionism: Theory, Research, and Treatment. Wash. D.C.: American Psychological Assoc.
Goldberg, A. (1999). Being of two minds: The vertical split in psychoanalysis and psychotherapy. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.
Hamachek, D. E. (1978). Psychodynamics of normal and neurotic perfectionism. Psychology, 15, 27-33.
Hayes, J. A. & Wall, T. N. (1998). What influences clinicians’ responsibility attributions? The role of problem type, theoretical orientation, and client attribution. Journal of Social and Clinical Psychology, 17, 69-74.
Kohut, H. (1971). The analysis of the self. New York: International Universities Press.
Maimonides, M. (1949). A. Hershman (trans.). New Haven: Yale Univ. Press.
Miller, S. B. (1996). Shame in context. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.
Orange, D., Atwood, G., & Stolorow, R. (1997). Woking intersubjectively: Contexualism in psychoanalytic practice. Hillsdale, NJ: Analytic Press.
Pacht, A. R. (1994). Reflections on perfection. American Psychologist, 39, 386-390.
Peteet, J. R. (1994). Approaching spiritual problems in psychotherapy: A conceptual framework. The Journal of Psychotherapy Practice and Research, 3, 237-245.
Reinman, Rabbi Y. Y. (1995). Destiny. Lakewood, NJ: Olive Tree Press.
Sarno, J. (1998). The mind-body prescription. New York:Warner.
Sorotzkin, B. (1985). The quest for perfection: Avoiding guilt or avoiding shame? Psychotherapy, 22, 564-571.
Sorotzkin, B. (April, 1996). Bechira: How free is free will? The Jewish Observer, pp. 71-72.
Sorotzkin, B. (1998). Understanding and treating perfectionism in religious adolescents. Psychotherapy,
35, 87-85. Reprinted in Essential Readings on Jewish Identities, Lifestyles and Beliefs: Edited by Stanford M. Lyman. NY: Gordian Knot Books, 2003, pp. 191-207.
Wikler, M. (1979). Fine-tuning: Diagnostic techniques used by Orthodox Jewish patients. Journal of Psychology and Judaism. 3, 184-194.
Wikler, M. (1982). Another look at the diagnosis and treatment of Orthodox Jewish family problems. Journal of Psychology and Judaism, 7, 42-54.
Worthington, E. L Jr., Kurusu, T. A., McCullough, M. E., & Sandage, S. G. (1996). Empirical research on religion and psychotherapeutic processes and outcome: A 10 year review and research prospectus. Psychological Bulletin, 119, 448-487.