תגית: כישלון

הורות והתבגרות: תחושת כישלון ואכזבה אישית של מתבגרים

פגיעה מינית בקרב בני נוער

להאזנה להקלטת התוכנית:

.
.
2 חילי טרופר
חילי טרופר, איש חינוך וחברה, מנהל אגף החינוך, רווחה ותרבות בירוחם
 

עוד עם חילי טרופר בלב אבות:

אין סימטריה – מתוך "מקום בעולם" / חילי טרופר, עמ' 73-78, .

כמה נמוך אפשר לרדת?

כמה נמוך אפשר לרדת

שאלה: שמעתי כמה פעמים דברי נחמה על גיל ההתבגרות. שמעתי שמתבגרים יכולים למרוד, ליפול מבחינה דתית, מוסרית, אפילו היגיינית. שמעתי הכל אבל… כמה נמוך אפשר לרדת? יש לי בן שפשוט מתדרדר, קשה לי להבין מה קורה אתו. אי אפשר לקרוא למה שעובר עליו ירידה. זה כבר התרסקות. בלי לפרט, הבחור פשוט שינה את פניו לחלוטין. כאילו מדובר במישהו אחר לגמרי, כאילו לא השקענו בו שנים של אהבה ומאמצים חינוכיים…. באיזו נקודה מרימים ידיים ואומרים נואש?

התשובה פשוטה: אין נקודה כזו. מדוע? לפני הכל, כך מראה הניסיון החינוכי, אין מצב – נמוך ככל שיהיה – שלא ראינו בני נוער (ולא רק הם, כמובן) מגיעים אליו. נכון, אבל יותר חשוב להצביע על עובדה נוספת: אין מצב כמה נמוך שיהיה שלא ראינו בני נוער יוצאים ממנו, ולפעמים גם הופכים אחר כך לאנשים מרשימים ביותר. אם נרשה לעצמנו 'להרים ידיים', כמו שאתה מכנה זאת, מי יעזור להם להתרומם בחזרה לחיים מתוקנים? ונקודה לא פחות חשובה – כשאנו מסתכלים באותם נערים שהצליחו להתרומם, אפשר להכליל ולומר שמי שיש לו גב של מישהו שמאמין בו, כואב את כאבו ומעוניין לסייע לו, סיכוייו לחזור לדרך של התקדמות וגדילה מבורכת גבוהים לאין ערוך. אגב, זה נכון בכל גיל. אבל כפליים בגיל הרגיש הזה.

זה יכול להיות קשה כשאול, להורה ולכל סביבתו של הנער. הכי טבעי להיות מוצף בתחושות של כעס, אכזבה, ייאוש. אבל צריך לזכור שגם הייאוש עלול להיות אמונה המגשימה את עצמה. ממש כשם שאדם צעיר החש שמישהו מאמין בו עשוי להפנים את האמונה ולהגשים אותה, ממש כך אם הוא חש שמתבוננים בו בייאוש הוא עלול להפנים את הייאוש, ולהרים ידיים בעצמו. לאמונה יש עצמה לא רגילה, לכל הכיוונים.

אולי משל יכול לעזור. לא צריך לחפש אותו במרחקים. כל שנה אנחנו חוזרים עליו, שוב ושוב. מעשה בעם ישראל שנפל לעבדוּת קשה, ולא זו בלבד שנאלץ לעבוד את שונאיו אלא הוא גם קיבל על עצמו את תרבותם כמעט במלואה – עד שכאשר ברח מכלאו ונזקק לנס כדי להינצל, עמדו המלאכים ואמרו: הרי שני הצדדים, המשעבד והמשועבד, שניהם עובדי עבודה זרה! מלבד כמה סממנים חיצוניים לא ניכר בבני ישראל שכולם בנים לאבות דגולים ולאמהות אציליות. אפשר לרדת יותר נמוך? (עוד צעד אחד, אומרים חכמנו, והיו נופלים ל"שער החמישים" של הטומאה, תכלית השפלות ממש). ובכל זאת, כאשר הגיע אליהם משה ובישר את בשורתו, נעורה בהם איזו אצילות פנימית, והחל תהליך שבסופו הפכו עבדים אלו למקבלי התורה עבור כל דורות ישראל. זה לא היה קל, כמובן. בתחילה לא שמעו אל משה 'מקוצר רוח ועבודה קשה', וגם אחר כך מרדו בו שוב ושוב, אבל היכן היו מגיעים – היכן היינו אנחנו – אילולי האמין בהם ומסר עליהם את נפשו? עדיין אנו ובנינו היינו כולנו משועבדים לפרעה!

אולי גם זה מלקחי יציאת מצרים. גם כשלא רואים שום נקודת אור ערכית, אי אפשר להרים ידיים. העבד הנרצע ליצריו או לחברתו עשוי להתרומם למדרגות שאנחנו לא מסוגלים לשער כלל. כאמור, גם הניסיון מוכיח זאת.

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני

בת העוזבת את מקום השירות הלאומי במהלך השנה

שאלה: בתי התחילה שירות לאומי ואחרי חודשיים עזבה כי המקום לא התאים לה. מאז היא בבית ומסתובבת עם תחושת כישלון. היא מפחדת מהחלטה על המשך הדרך. ללחוץ? להניח? הזמן יעשה את שלו או להיפך?

תשובה: פעמים רבות מתחילות בנות השרות את שרותן עם ציפיות גבוהות ונוחלות אכזבה. לפעמים הן מוצאות אוזן קשבת בתוך מקום השרות ומצליחות להביא לשינויים בסביבה או אצלן שמאפשר להן להישאר. ולפעמים אכן יש צורך בשינוי. בתך בחרה לעזוב, יתכן והתאכזבה או נפגעה רגשית. עצם העזיבה מביאה איתה את תחושת "הכישלון".

טבעי שמי ש"נכוותה ברותחין תיזהר בפושרין", עם זאת יש לזכור שאי החלטה תחזק את הפחדים והחששות, ותפגע בביטחון העצמי ובראיית הדרך שבה כדאי ללכת.

 בשעת "משבר" כדאי מאד לברר ולנהוג ב-3 דרכים: א א א.

א' ראשונה: אינפורמציה. לדעת מה הן העובדות אתן אני מתמודדת; התאכזבתי במקום השרות – ממה? מה התאים לי? מה לא התאים לי? מה בסביבה לא אפשר לי להמשיך, מה בהרגשתי לא אפשר לי להמשיך. ברמת עובדות.

רק אח"כ לעבור לא' שניה -"אורור רגשי". כמה זה מאכזב אותי שלא הצלחתי להתמיד או כמה אכזבתי אחדים או … לשמוע מה הן התחושות שבתך מרגישה. מומלץ לה לברר זאת עם עצמה, עם חברה או אתך אם מתאים לה. הרבה בנות בגיל זה מעדיפות לעשות זאת עם החברות ולא עם ההורים. גם אם היא לא תשתף אותך בתוכן הדברים, עדיין תוכלי לעזור לה ע"י כך שתביעי הבנה עם קשייה (כמו שהראית בעצם פנייתך), תתני לה קצת "להתאבל" על החלום שנגדע, המקום שעזבה שכנראה הפתיע אותה ולא עמד בציפיותיה…

תביני אם יש לה "מצבי רוח משתנים/ לא מוסברים… תני לה לבטא בדרך שלה (תפילה, משחק, בכי הסברים חוזרים,…)

עם זאת אסור להישאר רק בהבנת הקושי וה"מסכנוּת" ויש לעבור לא' שלישית שהיא ה"ארגון המחודש". המחקרים והמציאות מוכיחים חד משמעית שחזרה לפעילות מבריאה ומאפשרת החלמה מההתנסות השלילית ומאפשרת המשך צמיחה בעוד שאי חזרה לשגרת פעילות מחריפה את הקשיים (תחושת הכישלון, פחד מטעויות נוספות בעתיד…).

לכן בתשובה לשאלותייך הזמן לבד לא יעשה את שלו. צריכה להיות גם עשיה חיובית בונה, חיפוש מקום חדש לשרות או לפחות בחירת עיסוק והתחלה בכיוון. עם זאת אין צורך לברוח למקומות הקיצון כבשאלתך – ללחוץ או להניח. יש לאפשר מקום לצער על מה שאבד ולאכזבה, להקשיב לכאב לחששות ולהתלבטויות תוך הקשבה ללא צליל או כוונת ביקורת. (אם יש ביקורת כדאי שתאמר באופן אמיתי – כנה, אך בזהירות. עם זאת יש להעביר מסר ברור שחייבים להמשיך עם הפנים קדימה.

נקודה נוספת חשובה. אנו יודעים שמה שמחזק ביותר ומביא להתמודדות טובה היא הידיעה שיש תמיכה מסביב, שאפשר לדבר, שמקשיבים לי, שמבינים אותי, שאוהבים אותי, שיש לי מקום – וזה לא סותר שכהורים יש מקום לצפות לפעילות בריאה ומתקדמת.

בהצלחה והמשך שרות או פעילות מוצלחת.

דורית שילוח, פסיכולוגית חינוכית בכירה

מחלה ושמה פרפקציוניזם

הורים יקרים.

הרבה פעמים אנחנו רוצים לעזור לבנינו ולבנותינו ולכן אנחנו מציבים להם רף גבוה של הצלחה. אבל, עלינו להבחין היטב מתי הרף הגבוה מדרבן אותם להתקדם ולפעול ומתי הרף הגבוה יכול לפגוע בנפשם העדינה.

אחד הזיכרונות המשמעותיים שלי מלימודי בית הספר היסודי הוא חווית החזרת המבחנים על ידי המורה. היה איתנו תלמיד בכיתה שבאופן קבוע ייבב בדמעות שליש על ציוניו הלא מספקים. אני זוכר שבאחת הפעמים הלא יחידות בעודו בוכה על מר גורלו, אזרתי אומץ, ניגשתי אליו (אני חושב שזה היה בכיתה ד') ושאלתי אותו איזה ציון הוא קיבל ועל מה ולמה הוא בוכה ומיבב. לא אשכח את תשובתו. הוא הראה לי את טופס הבחינה והציון 90 מתנוסס לו אי שם בפינת הבחינה. לשאלתי, הוא ענה כי הוא חושש להראות את המבחן להוריו. "אבא ואמא שלי לא יאהבו את הציון, הם לא מסתפקים בפחות ממאה". וכך בדרך קבע בכל פעם שהחזירו לנו מבחנים, חברינו לספסל הלימודים בכה וחשש מהתגובה של הוריו.

מנהג יפה התפשט בקהילות ישראל שכאשר נשמעים קולות נפץ של כוס או צלחת שבטעות נפלו ונשברו, מיד צועקים חברי הסעודה בקולי קולות "מזל טוב! מזל טוב", "לא קרה שום דבר – זו הזדמנות לקנות סט צלחות חדש". ואמנם יש בתים שברגע שנופלת לרצפה כוס ונשברת לרסיסים זוכה הילד או הנער השובר למבטי זעם שפירושם – איך ייתכן שאינך נזהר?, זו לא הפעם הראשונה שאתה לא מתנהג כפי שנדרש.

יש מחלה רוחנית ושמה פרפקציוניזם ובתרגום ללשון הקודש – 'מחלת השלמות'.

מהי מחלת הפרפקציוניזם ?

 

יש מי שחושב שבני האדם חייבים להיות מושלמים. במבחנים הם צריכים להצליח בצורה מקסימאלית. את כלי הבית הם צריכים להגיש לסועדים בחביבות ובזריזות, וכמובן אסור שחס וחלילה הם יטעו ויפילו וישברו את הכלים השונים.

מניין צומחת מחשבה זו?

מחשבה זו צומחת מתוך מחשבה שהאדם הוא יצור מושלם ולכן עליו לבטא בפועל את שלמותו הפוטנציאלית. מחשבה זו מקורה בהבנה מוטעית שנפילה היא כישלון ושנסיגה היא אבדון. לפי מחשבה זו נמצא האדם כל חייו ברדיפה מתמדת אחר השגת השלמות.

מחלת הפרפקציוניזם באה לידי ביטוי לא רק בעולם הלימודים אלא גם בעולם הרוחני דתי. יש אנשים החושבים שכל עיוות לא יכול לבוא לידי תיקון ושכל חטא או שגגה מרחיקים את האדם מאפשרות לקירבת אלוקים.

יש אנשים דתיים שמשוכנעים שהם מסוגלים לעשות את דבר ה' בשלמות ללא כל נפילה וללא כל נסיגה. יש אף אי אלו אנשים שמנסים להצליח בכל התחומים בו זמנית, עם כל החומרות ועם כל ההידורים, וברגע שהם קצת מפספסים, הם נופלים מיד למרה שחורה ולעצבות. האם הם צודקים?

מעיון בדברי הרב יצחק הוטנר זצ"ל (מחבר סדרת הספרים "פחד יצחק") ניתן לעמוד על טעותם. הרב הוטנר קיבל מכתב מתלמיד הצועד את צעדיו הראשונים בעולם הישיבה. במכתבו לרב הוא משתף אותו בקשיים הרבים הנלווים לבחור צעיר בראשית דרכו. הרב ענה לו מכתב ארוך. במכתבו הוא מציין כי הוא שמח לשמוע לא רק על ההצלחות אלא גם על הנפילות ועל הקשיים של תלמידו. הוא פונה אל התלמיד ומבקש שלא יחשוב שלאנשים הגדולים אין יצר הרע ואין נפילות. גדולתם של האנשים הגדולים מתבטאת ביכולתם להתמודד עם הנפילות ולא לוותר. מי שחושב שניתן להיות מי שמתעלם מעובדה זאת וחושב כי ניתן להיות מושלמים הרי הוא חוטא לאמת. וכך כותב הרב במכתבו:

…רעה חולה היא אצלנו, שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלימות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלימות שלהם, בשעה שאנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של החפץ-חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות, והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי "שתול בית השם". שלפי דמיונות של נער זה להיות שתול בבית השם, פירושו הוא לשבת בשלות הנפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן-עדן. ולאידך גיסא, לא להיות מורגז מסערת היצר על דרך הכתוב "במתים חפשי". אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלוה של היצר-הטוב, אלא דוקא מלחמתו של היצר-הטוב. ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר-הטוב… החכם מכל אדם אמר "שבע יפול צדיק וקם" והטפשים חושבים כי כונתו בדרך רבותא. אף על פי ששבע יפול צדיק מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה"שבע נפילות" שלו. "וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאד" – "טוב" זה יצר טוב. "מאד" זה יצר הרע. אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באזניך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות ומעשים טובים שלך הייתי אומר כי זהו מכתב טוב. עכשו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקבלתי מכתב טוב מאד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול.

בבקשה ממך אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה על כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלימה שאתה רוצה בה. דוקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דוקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים… [פחד יצחק, אגרות וכתבים קכח]

חכמים לימדונו כי יש לבנות את העולם הרוחני ביסודיות ובמתינות. חכמים קבעו כי שבע יפול צדיק וקם, אין הצלחות ללא נפילות. אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. הישגים זה דבר חשוב. הצלחה מעוררת סיפוק ושמחה, אך יש לשקול מה המחירים שיש לשלם עבורם. המחשבה שתמיד הכול יכול וצריך להיות מושלם ומיד, בטעות יסודה. שלמות יש רק לבורא העולם.

חשוב להסביר לילדים כי חשוב להתאמץ אך גם יש לתת מקום להבנה שלא הכל אפשרי ולא הכל תלוי בי. רצוי להגיע להישגים אך לא פחות חשוב לדעת כיצד להתמודד עם אכזבות ועם קשיים. התפקיד שלנו ההורים הוא לשדר לילדים כי אנחנו מבינים את התהליכים אותם הם עוברים. אסור לנו לשדר שנפילות הן מחוץ לתחום.

הרב אלי שיינפלד, מחבר הספרים 'היצר, הלב והאדם' ו'הבן שלי מתבגר', ר"מ בישיבת חורב ורב קהילת "נווה הגבעה" בגבעת זאב

.

harav eli sheinfeld

עוד מאמרים מאת הרב אלי שיינפלד בלב אבות:

מבחן התוצאה  כמו במבחנים כך בהתמודדות הרוחנית – על מה אנחנו שמים את הדגש? על התוצאה או גם על הדרך?

מה יעשה הנער?  האם אתה יודע היכן בנך גולש?

נזקי הפורנוגרפיה  שיחה עם נער. על מה נדבר וכיצד נדבר?

יפה השתיקה?  לשוחח עם הבנים או לא? לפתוח את הנושא או להמתין עד שיבואו לשאול?

כיצד לשוחח עם הבן על התפתחותו הפיזית?  ראשי פרקים לשיחה עמוקה על שינויים פיזיולוגיים בגיל ההתבגרות

הקלטות עם הרב אלי שיינפלד:

"הורות והתבגרות": שיח עם המתבגר    תקשורת עם מתבגרים היא לא רק צינור להעברת המסר והתכנים, אלא לב ליבה של הקשר בין ההורה לילד בגיל ההתבגרות והוא המפתח הכי משמועתי להצלחת הקשר החינוכי איתו.

"הורות והתבגרות" בנושא: הפיזיולוגיה של המתבגר  איך לפתוח שיחה – בתור מורה או בתור הורה – עם מתבגרים על השינויים הפיזיולוגיים שעוברים עליהם? אם לאבא קשה לדבר עם בנו על הנושא, האם האמא יכולה לדבר איתו?

שביל

הדרך בחינוך משולה במידה רבה לצעידה בשביל. חלקו כבר מוטבע בקרקע וחלקו נוצר בטביעות רגלינו. מובן שיש גם דרכים אחרות, הדרך שלנו אינה בהכרח המרכזית, ובוודאי אינה היחידה. היא רק נתיב אחד מני רבים.

השביל מתפתל ומחפש ותוהה וטועה ותועה. לפעמים הוא דוהה ונטמע בתוך סביבתו ולפעמים מתבלט ונראה למרחוק. הוא כמו נרקם בשוליה של המציאות, לא כופה את עצמו עליה ומנסה בצניעות למצוא בה את דרכו. יש בו מתיקות וגמישות ומקום לצמחים להתפזר בו, הוא לא חורש באדמה בבוטות, עוד נותרו בו אבנים שלא סוקלו.

ודאי שאין מדובר בדרך ישרה וחלקה. רצופה היא מהמורות והפתעות ומורדות ועליות ותפניות צפויות יותר או פחות. לא פעם הדרך מתפצלת, שהרי בחינוך זה לא רק שלכל אחד יש שביל משלו, אלא שבתוך כל אחד יש שבילים רבים. הם מתעצבים בזמנים שונים ובמקומות משתנים בתנועות החיים המשתנות. ולכל השבילים יש מקום, הגם שהם חותכים זה את זה ומטפסים בכיוונים מנוגדים. משתרגים בתוך הלבבות ובמציאות.

ואין צורך לסמן את סופו של השביל. אין צורך לחפש אחר הבטחות גדולות בדבר המקום שאליו יובילו אותנו הנתיבים השונים הללו. אנחנו לא יכולים להבטיח כיצד ייראו הדברים ולאן בדיוק נגיע. לא הכול בידיים שלנו, פיתולים אין-סוף צפויים לנו ואין לדעת כיצד נעבור אותם. מילים החלטיות מדי על התוצאות ועל מה שנשיג ונגיע אליו בסוף הדרך – אלה יומרות מגלומניות ולא הבטחות שיש בהן אמת.

בעבודתנו החינוכית אנו מבקשים להזמין את התלמידים לעלות על השביל, לסמן ברגליהם את השביל שלהם, להתאמץ כדי למצוא את דרכם שלהם.

בחינוך, המאמץ עצמו כמוהו כהבטחה. עצם הנכונות שלנו להתגייס עבור התלמידים, להתמסר אליהם, לחלומותיהם ולשאיפותיהם, לצאת עמם לדרך – כל זאת משמש כהבטחה שיש לה כיסוי. עצם העובדה שאנו פותחים אפשרות, עצם הבחירה להחזיק את התקווה, עצם הדרך הנפקחת לאורך – כל זאת משמש כהבטחה שאפשר להאמין לה. להחזיק בה.

רוב נקודות הציון במסע סמויות, אך אל לנו לייחס למסע ערך רק על פי נקודות הציון הגלויות. הדברים קורים שם כל הזמן במעמקי הנפש.

גם כאשר השבילים מתארכים, וגם כאשר אנו קצת מאבדים את דרכנו בתוכם כאילו הם מבוך מתעתע, וגם כאשר אנו גוררים את התלמידים בידינו כדי שלא יוותרו – אנו מבקשים להאמין שאנו בדרך למקום טוב ונכון יותר. ברגעים הקשים יותר אמרתי לתלמידים את שאמרתי לעצמי: תמשיך, אחרי העיקול תיפתח הדרך.

 

מתוך "שביל בעולם – עוד מחשבות על חינוך" / חילי טרופר

כריכה - שביל בעולם - חילי טרופר

כישלון אינו אסון

לעתים קרובות שואלים מורים בעצת פסיכולוג כיצד להמריץ ילדים ללמוד. התשובה לכך היא: תנו בהם את ההרגשה, שכישלון אינו אסון. המכשול העיקרי בלימודים הוא הפחד מכישלון ומביקורת, הפחד להיראות חסר שכל. מורה יעיל מאפשר לכל ילד לשגות בלא שיהיה צפוי לעונש. המסלק את הפחד – מעורר רצון לנסות. המקבל בהבנה טעויות – מעודד ללמוד.

כדי להניע את תלמידיו ללמוד יזם מורה אחד ויכוח על משמעות הכישלון בחייהם. הילדים דיברו על החשש מכישלון ועל הכאב שבהשפלה. כתוצאה מוויכוח זה חיברו התלמידים יחד עם המורה כמה סיסמאות ממריצות. הרשימה נתלתה במקום בולט.

  1. בכיתה הזאת מותר לטעות.
  2. רק מי שאיננו עושה איננו טועה.
  3. משגיאות אפשר ללמוד.
  4. מותר לך לשגות אך אַל תדבק בשגיאה ואַל תתרץ אותה.
  5. הטעות נועדה לתיקון.
  6. עסוֹק בתיקון ולא בטעות.
  7. מכל שגיאותיי השכלתי.
  8. הכישלון איננו אסון.
  9. הכישלון מעשיר את הניסיון.

 

בראשית השנה שלח המורה מכתבים בנוסח אחיד לכל תלמיד ותלמיד: "יש לי בעיה ואני זקוק לעזרתך. אני רוצה לעודד את כל הילדים להצביע ולענות על שאלות. אך לדאבוני יש ילדים שאינם משתתפים בשיעורים. הם חוששים 'שיצחקו עליהם'. אני זקוק לשיתוף פעולה מצדך כדי להבטיח ששום ילד לא יהיה ללעג בגלל תשובה לא נכונה. מלים או טעויוֹת – שפירושן למעשה, אפילו ברמז, ש'אתה טיפש' – אסורות בהחלט. הן פוגעות ברגשות ומונעות התקדמות. במקום שתעליב ילד אחר מוּטב שתגיד: 'לי יש תשובה אחרת'."

המכתב נועד לילדים בלבד, אך גם הוריהם קראו אותו. הוא שיקף את גישת המורה והדגים להורים כיצד ראוי שינהגו אף הם. בכל פעם שילד הפר כלל זה או אחר – קיבל תזכורת: העתק המכתב.

מורה אחת, שרצתה לשחרר את תלמידיה מפחד שגיאות הכתיב, אמרה להם כך: האיוּת של מלים חדשות אינו פשוט. לכן, אם יש מלה שאינכם בטוחים מה הכתיב שלה (א' או ע', ת' או ט') – כתבו אותה וסמנו במקף את האות הבלתיברורה. אני כבר אבין למה אתם מתכוונים ואוסיף את האותיות החסרות. תשובת הילדים הייתה – שפע סיפורים, שירים ומבחנים.

 

אורן בן השש כתב על הלוח כך:

8 = 4 – 8

7 = 4 – 7

6 = 2 – 6

תגובת המורה היתה : סַפר לי איך הגעת לתשובות האלו. אני רוצה להבין את הדרך."

"טוב אני אראה לך איך," הסביר אורן והדגים את התהליך:

שמונה פחות ארבע הם שמונה     8 = 4 – 8

שבע פחות שלוש הם שבע           7 = 4 – 7

שש פחות שתים הם שש             6 = 2 – 6

המורה חייכה כששמעה את ההסבר החדשני. דברי הילד הבהירו לה במה התקשה: הוא נטה לראות דברים כפשוטם והיה זקוק לעזרה בחשיבה מופשטת ובהבנת מושגים סמליים. המורה הודתה לו על ששיתף אותה בדרך מחשבתו ואחרכך הראתה לו שיטה מקובלת יותר לחיסור מספרים.

כאמצעי להמרצה כדאי ליצור אוירה, שבה התהליך חשוב לא פחות מן התוצאה הסופית.

מתוך 'בין הורים למורים' מאת (פרופ') חיים גינות, עמודים 124-126

בין הורים למורים

מהו כישלון?…

בטח שמעתם על מייקל ג'ורדן, כוכב הכדורסל האמריקאי. אך האם ידעתם שהוא שיאן ההחטאות בNBA . בראיון טלוויזיוני הוא סיפר שבמהלך הקריירה שלו החטיא מעל 9000 זריקות והפסיד מעל 300 משחקים, ביניהם 26 משחקים בהם החטיא את הכדור האחרון שזרק בשנייה האחרונה למשחק.

אם היו מציגים בפניכם את הנתונים הללו ללא הכותרת מייקל ג'ורדן, קרוב לוודאי שהייתם מייחסים את הכישלונות הללו לאחד השחקנים הפחות מוכשרים ב NBA, אז איך אפשר להסביר את העובדה שהוא נחשב לשחקן הטוב ביותר בכל הזמנים?

הכל מתחיל בצורה בה אנו תופסים כישלון. אנו רגילים לחשוב על כל תוצאה גרועה ככישלון. תכננו משהו והוא לא הגיע – סימן שנכשלנו. אך האם באמת כך הם פני הדברים? שימו לב שהחשיבה הזו בנויה על הנחת יסוד שיש לנו השפעה מלאה על התוצאה, ואם קיבלנו תוצאה לא רצויה ברור שנכשלנו. ואולי בעצם אנחנו כישלון מהלך אחד גדול, אם נכשלנו כל כך הרבה פעמים.

סיפור קטן נוסף. מייסד קונצרן הרכב "הונדה" – סוויצ'רו הונדה – הקים את החברה הקטנה שלו דאז בשנת 1948, לאחר כמה ניסיונות לא מוצלחים. לראשונה, כשהציג למהנדסי טויוטה את הבוכנה החדשה שהמציא, הללו דחו אותו בשתי ידיים בטענה שזה לא ילך או יותר נכון לא ייסע. במלחמת העולם השניה הממשלה הלאימה את הבטון שהיה ברשותו שהיה מיועד לבניית המפעל שלו. אחר כך הייתה רעידת אדמה שהרסה את המפעל שלו לחלוטין. אך מר הונדה הצעיר לא התייאש ופתח סדנה משלו בחצר הבית, בה תכנן אופניים עם מנוע עזר. בתחילת שנות ה-40 הוא שלח 18000 (!) מכתבים אישיים לבעלי חנויות האופניים ביפן, בניסיון להציע להם שיתוף פעולה לשם מימון הרעיון שלו. מעל 5000 נענו לאתגר. כיום הונדה מס' 2 במכירות הרכב בארה"ב.

המשותף לאמריקאי והיפני הוא ההבנה שככל שננסה יותר כך נגדיל את סיכויינו להצליח. על רצף ההצלחה יש המון תוצאות לא רצויות וזה טבעי ובסדר. כך מנהגו של עולם. מייקל ג'ורדן הוא שיאן הקליעות וההחטאות משום שהוא השחקן שהעז לנסות הכי הרבה פעמים. בסרטוני המשחק המוקלטים ניתן לראות בבירור איך הוא מנסה בכל כוחו לקבל את הכדור האחרון – זה שנזרק מן החוץ – 2 שניות לפני סיום המשחק, בעוד שחבריו לקבוצה "נעלמים" בהגנה ובשמירת הקבוצה היריבה. העיקר לא לקבל את ההכרעה לידיים. הנחת היסוד שלהם פשוטה מאד. איננו אחראים על התוצאות ואין לנו כל השפעה עליהן. האחריות וההשפעה שלנו היא רק על המאמץ והעשייה ובהם אנו מתרכזים. במילים אחרות, הכישלון הוא בחוסר העשייה דווקא, אך מי שמנסה בכל מאודו איננו נכשל גם אם הגיע לתוצאה לא רצויה.

היפני והאמריקאי עסקו ללא הרף בחשיבה על העשייה שתביא אותם לתוצאות הרצויות ביותר. הם ניתחו את העשייה שלהם ובדקו מה עוד ניתן לעשות. הם לא בזבזו אפילו רגע אחד על המרכיבים שאין להם השפעה עליהם. למרות הפיתוי וההרגל הטבעי, הם לא נכנעו לתחושת הקרבנות ושאלו תמיד "מה הצעד הבא שלי?".

תלמידי כיתות ח' מקבלים בימים האחרונים תשובות מהישיבות התיכוניות בהן נבחנו. חלק גדול מהם יקבלו תשובה שלילית המנוסחת בטוב טעם ומאחלת "הצלחה רבה וברכת ה' בכל אשר תפנה". עבור הילד הרך בכיתה ח' שהתקבל עד עכשיו לכל מקום שרצה: לחוג הקפוארה, לחטיבת הביניים, לתנועת הנוער ולמדורה בל"ג בעומר זו יכולה להיות טראומה לא פשוטה בכלל, כל זמן שלא יגיד לעצמו: "בסדר. עשיתי מה שיכולתי. בוא נראה באיזו ישיבה יש לי עתיד".

ואתם ההורים, אינכם יכולים לדעת בדרך כלל מדוע בנכם לא התקבל, כיוון שהישיבות לא חושפות אותנו לשיקולים שלהן. אך מעבר לזה, מה זה באמת משנה? האם העיסוק ב"למה" יקדם אתכם להרגיש טוב יותר עם עצמכם? האם התשובה השלילית הזו אומרת משהו על בנכם מעבר לכך שלא התקבל לשם?

לפני שאתם מספרים לו על התשובה השלילית שקיבל, הכינו אותו למצב הזה. דברו על כך שהעולם עובד בצורה כזו שאנו מנסים ככל יכולתנו אך התוצאה אינה תלויה בנו, והחיים מזמנים לנו תוצאות לא רצויות רבות. ספרו לו על תוצאות לא רצויות וכואבות שלכם שחוויתם במשך חייכם, כיצד התגברתם עליהן ואיך הקב"ה כיוון הכל לטובה.

דברו איתו על כך שהתוצאות הלא רצויות הן הזדמנויות נהדרות ללמידה, ודווקא מהן ניתן הכי הרבה לצמוח. יש לו 2 אפשרויות בלבד: להיות קרבן של הישיבה שלא קיבלה אותו וקרבן של עצמו, ולעסוק בבכי ומספד על מה שאין בו, או לאסוף את עצמו ולבדוק כיצד הוא בוחר לחיות באושר את מה שיש בו ולמקסם את ההצלחה שלו בישיבה ששלחה לו תשובה חיובית.

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il

שירות לאומי – תהליך בחירת השירות והתמודדות עם קשיים

שירות לאומי - תהליך בחירת השירות והתמודדות עם קשיים

בעת האחרונה עלו באתר זה מספר שאלות הקשורות לשירות לאומי. אני רוצה להתייחס למספר סוגיות בנושא:

מעורבות הורים בתהליך בחירת מקום שירות:

הורים יקרים. הנה ילדתכם המתוקה שעד לא מזמן שיחקה בחול, בבובות ובקוביות  גדלה והיתה לנערה. כעת היא עומדת לפני יציאה לעולם הרחב (על כל הטוב והפחות טוב שבו) ואתם דואגים: במה תבחר? האם יהיה לה טוב? רק שלא תתקלקל. שלא תיפגע! האם היא מסוגלת להתמודד?

ראשית, חשוב לזכור שפחד מדבק וככל שתתנו בבת יותר אמון ותבטחו בה שהיא מסוגלת להתמודד בעזרת הכוחות והכלים  שנתתם לה במהלך התבגרותה – היא אכן תעשה זאת.

שנית, עליכם לזכור כי תקופת השירות הלאומי הוא פרק קצר בחיים – שנה אחת, מקסימום שנתיים. אמנם פרק משמעותי וחשוב, אבל כדאי להתייחס אליו בפרופורציות הנכונות. תקופה זו מהווה שער אל החיים הבוגרים והוא מקום להזדמנות, לצמיחה ולהתפתחות ויחד עם זאת זוהי בחירה לפרק זמן מוגבל, ובמידת הצורך היא נתונה לשינוי בהתאם למצב.

שלישית, חשוב לדעת שאתם כהורים מהווים גורם מאד משמעותי לייעץ, לכוון ולהוביל את בתכם אל הבחירה והדרך המתאימה. תנו לה את חופש הפעולה לבדוק, לשאול ולבחור לבד, אך התמידו בייעוץ והכוונה. אמרו את דעתכם- לא כדי לשנות את דעתה אלא כדי לאפשר לה, במסגרת השיקולים לקבלת ההחלטה להתחשב בדעתכם.

בנות רבות מוצאות את תהליך בחירת מקום שירות לאומי כתהליך מורכב, מעייף ומבלבל. זהו אומנם תהליך לא פשוט, אך מלא התנסויות המלמדות את הבנות הרבה על החיים. אם הבת מתלבטת ומבולבלת מאד, אתם כהורים יכולים לייעץ לה, לכוון אותה ולהדריכה. לעיתים, דווקא נקודת המבט שלכם תעזור לה לעשות ולהתמקד. גם התייעצות עם צוות בית הספר היא לגיטימית, כל עוד אינה באה להחליט עבור בתכם אלה לעזור לה בבחירה.

בחירת מקום ותפקיד לשנת שירות לאומי- מיקוד:

 

ישנן בנות רבות מבולבלות שקשה להן לבחור שירות לאומי. עולם השירות הלאומי גדל בשנים האחרונות, ויש הרבה מאוד תקנים כמעט בכל תחום, וכמעט בכל יישוב בארץ. על כן צריך להקטין את האפשרויות על מנת להתמקד בבחירה יותר מצומצמת.

לכל בת ישנם כלים לבחון את התאמתה או התחברותה לתחומים השונים על פי ניסיון העבר שלה בהתנדבויות או מעיסוקים שונים מתקופת התיכון (הדרכה בתנועת הנוער, בייבי סיטר, עבודות מזדמנות בחופשות, התנדבויות בבתי חולים או במוסדות חינוך מיוחד וכד')

בדיקה כזו תעזור לבת להוריד תחומים שאינה מעוניינת/ מסוגלת להתמודד עימם, ולהשאיר כאופציה רק את התחומים שמדברים אליה והיא רוצה להתנדב ולתרום בהם.

בדיקה כזו צריכה להיעשות גם לגבי מקום השירות. ההחלטה הראשונה בתחום זה היא האם לצאת מהבית ולהתגורר בדירה עם בנות נוספות, או להישאר בבית ולשרת בקרבת מקום. כל אחת מהאפשרויות הינה סבירה, וכל בת צריכה לבדוק מה מתאים לה.

במידה וההחלטה היא לצאת מהבית, צריכה הבת להחליט היכן היא רוצה לשרת. לכל יישוב יש אופי ייחודי לו. כדאי לעשות בירור ו/או לבדוק באתרי האינטרנט של העמותות השונות המפעילות את השירות הלאומי, מה כל יישוב מציע (גרעין, תנועות נוער, שבתות, התנדבות אחה"צ, פרויקטים בקהילה וכו'), ועל פי זה לבחור באיזה סוג של יישוב מתאים לה להתנדב.

כשהבת תצמצם את האופציות של תחומי השירות ותתמקד ביישובים בעלי מסגרת שרות המתאימה לה, תיווצר לה רשימה מצומצמת של מקומות לבדיקה- אותם תוכל לבדוק בסיירות.

חשוב שכל בת תעשה את המיקוד בצורה כנה ואמיתית עם עצמה. בירור זה חוסך הרבה "טיולים" בארץ ותסכולים ממקומות שאינם מתאימים.

חשוב מאד שהבת תברר על מקום השירות לפני שהיא נוסעת לבדוק אותו. חשוב לברר אם המקום ראוי מבחינתה, מה אופי המטלות של בנות השירות המשרתות בו? מי הרכזת? מה אופי הקבוצה? ככל שהנתונים יהיו ידועים מראש ויילקחו בחשבון- כך יהיו פחות נסיעות מיותרות ופחות אכזבות.

התמודדות עם תשובות שליליות:

אחד הקשיים בתהליך הקבלה למקומות שירות לאומי הינו התמודדות עם תשובה שלילית. ההתמודדות עם תשובה שלילית, ובייחוד עם כמה תשובות שליליות היא קשה, כיוון שהבת באה עם רצון טוב להתנדב, ונדחית. חשוב להבהיר – תשובה שלילית יכולה להיגזר ממגוון סיבות, ולאו דווקא מעידה על הבת באופן אישי.  תשובה שלילית אינה מצביעה על כך שהבת לא "בחורה טובה", או "לא מתאימה לתחום". לפעמים זה פשוט מפני שאין מספיק תקנים כדי לקבל את כל הבנות המתאימות, ולכן צריך לחתוך. חשוב לעודד את הבת ולהראות לה את חצי הכוס המלאה, את הצדדים החזקים שלה, ולהציע לה תחומים או מקומות דומים, ללא לחץ. יש לבטוח ולהאמין בהצלחתה, ולשקף לה שבחיים זה כך, לפעמים מקבלים גם תשובות שליליות, והיא מספיק חזקה כדי להתמודד, ולפנות לאפיקים אחרים.

חשוב שההורים יאמינו שלבנות יש יכולות עצומות ומדהימות, שלא תמיד יצאו מן הכוח אל הפועל עד היום. בנות השירות הלאומי בתפקידים שונים עושות עבודת קודש, עבודת נתינה אמיתית ומסייעות לאנשים ברגעים הקשים שלהם. האנשים הללו מספרים על העזרה והנתינה של הבנות, והבנות מספרות על חוויות בלתי נשכחות, על השירות הלאומי כתקופה המעצבת את אישיותן ועל תקופה ערכית  של צמיחה ופריחה ומציאת כיוון בחיים.

בזבוז זמן בשירות הלאומי:

במהלך השנים עד לסיומה של כיתה י"ב- הבת גדלה, התחנכה ונתמכה ע"י המשפחה ומוסדות החינוך בהם למדה. בסוף כיתה י"ב מסתיימות השנים בהן קיבלה והייתה עטופה במעטפת תומכת ובונה. עם היציאה לשירות לאומי מתחילות שנות הנתינה לעם ישראל. השירות הלאומי זו רק יריית הפתיחה –  בעצם, הנתינה נמשכת כל החיים בבניית בית, בע"ה, ובגידול וחינוך הדור הבא.

על מנת לא "לבזבז" שנים יקרות על שירות לאומי, מדרשה ופסיכומטרי הוקמו מסגרות שילב המאפשרות לשלב את השירות הלאומי עם מדרשה. בצורה כזו הבת מרוויחה גם את השירות וגם את התמיכה החברתית והאווירה התורנית במדרשה. כמו- כן בכל מקום שתבחר לשרת יש אופציה לשלב לימודים לפסיכומטרי, כך שאין סיבה "למרוח" את השנים שאחרי התיכון על פני 4 שנים. אפשרי בהחלט להסתפק בשירות לאומי משולב.

ליווי הבת במהלך השרות הלאומי:

חשוב לציין כי הבנות מקבלות הדרכה, ליווי ותמיכה במהלך השירות הלאומי. הן יוצאות לסמינריון הכשרה מקצועי לפני תחילת השירות, מלוות ע"י רכזות השירות הלאומי ועל ידי הצוות המקצועי במקום בו הן משרתות, מקבלות העשרה תורנית, תמיכה ולימוד של נושא הכשרות בדירות, ליווי של עו"ס במידת הצורך, ותמיכה מתמדת של איש אחזקה לתיקונים סדירים בדירה.

יש כתובת לכל בעיה, קושי או מצוקה- חשוב להיעזר במשאבים הקיימים.

צופית אליצור, ראש מחלקת הכוונה, האגודה להתנדבות- שירות לאומי

עוד על שרות לאומי בלב אבות:

בת העוזבת את מקום השירות הלאומי במהלך השנה – מאז היא בבית… ללחוץ? להניח?

ליווי הורים במהלך השירות הלאומי – פה גיסר, יו"ר בת עמי , משוחחת על הקשיים והאתגרים שהבנות מתמודדות איתן במהלך השירות הלאומי והאופן שבו ראוי שההורים יהיו שותפים ויתנו מענה מתאים.

הורות והתבגרות: שרות לאומי – הכניסה לשרות לאומי היא מהפך שמשפיע באופן קריטי על הנערה על דמותה בעיני עצמה, כשהיא נכנסת לחלק הבוגר של החברה ועוברת מתפקיד של תלמידה נתרמת לתורמת ומעניקה. מאז הקמת השרות הלאומי מספר הבנות הלך וגדל, ומגוון התחומים המוצעים לבנות המשרתות הלך והתרחב. במקביל, מכיוון שעולמן הנפשי של בוגרות אולפנה ותיכון השתנה במידה מסוימת במהלך השנים, חלו תמורות באופן השרות. בתכנית הזאת ננסה להבין איזה תמורות עברו על בנות המשרתות בשרות לאומי במהלך חמישים שנה האחרונות, היכן נמצאת בת בוגרת תיכון, מהן השאיפות שלה, על מה היא חולפת, ומה הן ההעדפות שלה.

תהליך בחירת מקום שירות לאומי – תפקיד ההורים  יפה גיסר יו"ר בת עמי משוחחת על תהליך בחירת מקום שירות לאומי, על ההתלבטויות וההתמודדויות במהלך התהליך ועל מקומם של ההורים כתומכים בתהליך בחירת מקום השירות.

בחירת מקום לשירות לאומי – בתי מבולבלת מאד ממגוון האפשרויות הקיימות לשירות לאומי. לאחרונה נראה לי כי הבעיה היא שאינה סגורה על עצמה. אני מודאגת הן מהפן הדתי והן מהפן הנפשי, מה לעשות?

שיחה בין אב לבנו, יושבים על כורסאות על יד ספרייה בתוך הבית.

לא התקבל להדרכה

הבן לא התקבל להדרכה - שיחה בין אב לבנו

 

שאלה:

הבן שלנו לא התקבל להדרכה בתנועת הנוער. כשנכנס הביתה לאחר שהתבשר על כך, ונשאל מה שלומו, הוא השיב שהוא גמר עם התנועה ועם החברים לכל החיים ושמי שלא מדריך לא נחשב.  אנחנו נבהלנו ממש. מה אפשר לעשות?

תשובה:

על פי רוב תחושת המצוקה הראשונית מתמתנת עם הזמן. יש לספק לו תמיכה רגשית ולוודא כי הוא אינו מגיב באופן קיצוני.

בנכם מתמודד עם חוויה קשה של דחיה. זו, מתפרשת על ידו ככל הנראה, כביטוי של כישלון אישי ולפיכך מהווה סיכון ממשי לפגיעה בדימוי ובהערכה העצמית שלו.

נוסיף על כך את ההשוואה החברתית המאפיינת את גיל ההתבגרות ונקבל סיטואציה נפשית שבהחלט אינה נעימה.

עד כאן, הבשורות הרעות.

ניסיון מקצועי מראה כי על פי רוב תחושת המצוקה הקיצונית מתמתנת בתוך ימים ספורים מן האירוע הפוגעני ומתחלפת במגוון רחב של תגובות רגשיות. תגובות אלה יכולות לכלול זעם מוחצן או עצור, ציניות,  תסכול, צער עמוק, ואף ניתוק רגשי מן הנושא או אדישות מעושה. הן יכולות להמשך לאורך כמה שבועות, עד שנפסקות ומפנות מקום לתפקוד נורמטיבי ומסתגל.

בשלב זה, אמליץ לספק לנער תמיכה רגשית באמצעות נוכחות אוהדת, קרבה וזמינות לשיחה ולקשר. אין צורך "לחפור" בפרטי ההחלטה שהתקבלה ו/או להשתתף ב"עליהום" על החברים והתנועה.

יש להיות ערים כמובן, ברמה המיידית,  לסימנים חריגים כמו ירידה קיצונית בתיאבון, דיבורים אובדניים וכד', וככלל יש להקטין אפשרות של נעילת החדר והסתגרות ממושכת בו (אמליץ להתרגל לסגור דלתות ולא לנעול).

פרט לתגובות שלאחר מעשה, אציע לנקוט גם בפעולות של מניעה. מטרת פעולות אלה- להכין את הנער להתמודדות עם דחייה או כישלון, עמן ייפגש, ככל הנראה גם בהמשך חייו. בהקשר זה, חשוב לחשוף את הנער לחוויות של דחייה אותן חוויתם אתם לאורך השנים, או שחוו אנשים משמעותיים בחייו, וכן לשתפו בסיפורי התמודדות  ו"שיקום".

קרוב לוודאי שהייתם רוצים להתחלף עם בנכם בצערו. אפשרות אחרת אותה מעלים הורים, כוללת הפעלת לחצים על מקבלי ההחלטות בתנועה, שמטרתם, שינוי רוע הגזירה והכנסת הבן להדרכה, למרות הכל. לטעמי, יש לשקול בזהירות רבה צעד כזה. באם ייעשה, יש לבחון היטב האם זהו רצונו של הבן או שמא, פגיעתם הרגשית של ההורים, היא המזינה את התהליך.

זכרו – כהוריו של הנער תפקידכם להביאו לכלל התמודדות והסתגלות עם נפתולי החיים. מטרה חינוכית זו, אינה עולה על פי רוב, בקנה אחד עם הגנת יתר ומניעה שיטתית של ביקורת או כאב.

על הבן ללמוד, לשיטתי,  (החל מגיל גן) כי העולם אינו תמיד "הוגן", לא הכל "הולך בקלות" ולא כל השקעה, סופה הצלחה. חשוב מכך: יש להראות כי לאחר ש"נופלים", ניתן גם לקום וכי החיים מזמנים לנו מחד אתגרים רבים ומאידך, אפשרויות מגוונות (לא רק בערוץ ההדרכה) להעניק לזולת מכישורינו ומן המרץ והתשוקה האופייניים לעלומים.

החזיקו מעמד ותמכו אתם (ההורים) זה בזו. יש לקוות, כי מעז יצא מתוק.

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית מומחית, בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ולשעבר מנהלת השרות הפסיכולוגי חינוכי של גוש עציון