תגית: כסף

פרשת בא

1. "החודש הזה לכם"  (שמות יב, א) – מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל (רש"י בראשית א, א).

 

שאלה לדיון: תכלית קיום המצוות

בפרשתנו מופיעה המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל, מצוות קידוש החודש. מהי לדעתכם התכלית של קיום המצוות? מדוע לא ניתן להסתפק באמונה בלבד, מה שנקרא "יהודי בלב"?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. שפת אמת פרשת בא, תרנ"ט:

עיקר תכלית המצווה הוא להשאיר רושם בנפש האדם ולזכך אותו. בכל מצווה טמון אור, וכאשר מקיימים את המצוות באהבה ובתשוקה נשארת הארת המצווה בנפשו של האדם.

בפסוק משארותם צרורות בשמלותם. אמרו במכילתא, וכי לא היו להם בהמות? רק לחבב את המצווה עיין שם. כי הנה עיקר תכלית המצווה להיות נשאר ממנה רשימה באדם. כמו שכתוב במקום אחר "ומצוותיי תצפון איתך". כאשר עושין המצוות ברוב אהבה ותשוקה, נשארת הארת המצווה בנפש האדם. וכמו שכתוב צדיק זכויותיו חקוקין על עצמותיו… והעניין הוא, כי ודאי עיקר המצווה היא צורך גבוה, וצריך האדם לעשות המצווה לשם שמים בלבד, אבל הכנת המצווה והתשוקה קודם המצווה ולאחריה, מצד זה נעשה מלבוש הנפש. שהמצווה נותנת ברכה לפניה ולאחריה… אשר עיקר המצווה צורך גבוה, אבל רוב ההרהור והתשוקה אל המצווה מתקן נפש האדם. וזהו שאמרו זיכרונם לברכה רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. שכל התיקונים שלמעלה, מסר הקב"ה לבני ישראל להיות נעשין אלו התיקונים ע"י המצוות שבני ישראל עושין. ועל ידי זה מזדככין הנפשות של בני ישראל.

 

ב. הרב אלימלך בר-שאול, מצוה ולב עמ' 13-16:

המצוות עם כל פרטיהן מחיות את נפשו של האדם. הן אינן באות להכביד על הנפש ולהטיל עליה משא חיצוני. מצוות התורה הן לבושיה הטבעיים של הנפש, ותכליתן לחשוף ולגלות את הערכים העצמיים שלה. לשחרר את הנפש מכבליה.

זה היסוד: כל מי שעושה מצווה הוא כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחיה נפשו שנקראת נר, שנאמר: "נר ה' נשמת אדם". כל מעשה מצווה מדליק את פנסי הנפש, נותן לנפש ביטוי בחיים..

נתנו סימן לדבר: תרי"ג מצוות כנגד תרי"ג איברים וגידים שבאדם, וכן פרטיהן ודקדוקיהן כנגד כל חושיו, כוחותיו וכישרונותיו, ואם תחסר מצווה אחת מן האדם הריהו כחסר איבר אחד מנפשו…

מי שאינו במצוות, הריהו כעובר שלא יצא מרחם אימו, וכל איבר שאינו במצווה, כאילו לא נולד. פלוני מהלך ועומד ואוכל ושותה ומדבר ועושה ושוחק ובוכה ואוהב ושונא, ואפשר שעדיין לידה לא הייתה לו… אשרי מי שנפשו בתורה ומצוותיה, ואיבריו מנגנין ניגונה של נשמה, וכל הליכותיו ועשיותיו הן אותיות של תורה על קלף החיים. פלוני זה זכה והגיע לכלל לידה שנייה. נתגלתה מהות האדם שבו, ונתמלאו חייו.

מצוות התורה אינן בבחינת דברים חדשים בשביל הנפש, אלא הן לבושיה הטבעיים. הן אינן באות לחדש ערכים בנפש שאינם בה, אלא לחשוף ולגלות את הערכים העצמיים שלה ובתוכה. לשחרר את הנפש מכבליה, כבלי שיגרה ועצלות ויצרים, למען תוכל לתת חופש מלא לחייה הפנימיים.

אמנם נכון הוא, שכל דבר חיצוני הוא מועקה לנפש, ועול ונטל ומעמסה, כהרכבת גוף זר, כעבדות ושיעבוד. אך במצוות אין חלילה שמץ משהו מעין זה. כי אם להיפך: המצוות הן עצמותה של הנפש. הן חיות בה והיא חיה בהן. על ידן היא יוצאת ממסגר ובאה לכלל חירות מלאה, עליונה. ומי שנפשו אינה מתרוננת לקראת מצווה, ובשעת עשייתה הוא חש אפילו הכבדה כלשהי, משמע שנפשו נתונה בסד והוא זקוק למאמץ של חינוך עצמי, של גילוי עצמי. דבר זה יכול לבוא על ידי תלמוד תורה ומצוותיה.

כל מעשה מצווה הוא שער גדול לנפש. ואין להבדיל כלל בין מצווה למצווה. כי אין לנו מודד לקביעת עומקה או היקפה של שום מצווה. אפילו זו הקרויה קלה. אפילו זו שקיומה אינו מצריך אלא טרחה מועטת. וגם פרט צנוע בהיקפה של מצווה, אפילו פרט צדדי לכאורה, צופן בחובו אוצרות נפלאים.

 

ג. פרקים בתניא, חלק שלישי, הבריאה והברואים, תוכנית "לב לדעת" עמ' 13, 23, 71:

תכלית המצוות המעשיות היא לשתף את הנפש הבהמית שבאדם ולהוריד את אור ה' אל תוך המציאות הגשמית.  תרי"ג המצוות קושרות אותנו לקב"ה, כמו חבל המורכב מתרי"ג חוטים. על כך נאמר "יעקב חבל נחלתו".

בקיום המצוות המעשיות יש  מעלה על לימוד התורה בדיבור ובמחשבה, משום שבשעה שאדם מקיים מצווה בגופו, הוא משתף במעשה המצווה לא רק את נפשו האלוקית, אלא גם את נפשו הבהמית ואת גופו הגשמי.

אדם אינו יכול לתת צדקה לעני מבלי להשתמש בגופו הגשמי, ומכיוון שהנפש האלוקית אינה מתקשרת עם הגוף הגשמי באופן ישיר, אלא רק דרך הנפש הבהמית, הוא מוכרח גם להשתמש בנפשו הבהמית לקיום המצווה. כך מעשה המצווה מרומם איתו את הגוף הגשמי ואת הנפש הבהמית ומשרה עליהם שכינה.

כאשר אדם מקיים את רצון ה' במצווה שהוא עושה, הוא מושך את אור ה', אור אין סוף ברוך הוא, אל תוך המציאות הגשמית, הנפרדת מהאלוקות, ומממש אותו דרכה.

ה' נתן בנו את נפשנו האלוקית באופן של ניפוח "וייפח באפיו נשמת חיים", בקישור ישיר, בלי נתק ובלי מחיצה. על כך נאמר גם "יעקב חבל נחלתו" – כמו חבל, שקצהו האחד קשור למעלה וקצהו האחר למטה, ושני הקצוות מחוברים כל העת, כך גם אנחנו מחוברים כל הזמן אל ה' ואין בינינו הפרדה.

העוונות, המעשים שאינם לרצון ה', הם המציאויות היחידות המנוגדות לה' ולרצונו, והן יוצרות נתק והפרדה בינינו. כאשר אדם חוטא הוא מנתק את עצמו מן הקרבה הבלתי אמצעית אל ה' בכך שהוא עובר על הרצון העליון, ובאותה שעה הוא מנתק חוט אחד מתוך תרי"ג החוטים בחבל שקושר ומחבר אותנו אל ה' כל העת.

 

 

 

2. "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות יא, ב)

שאלה לדיון: היחס לעושר

בפרשתנו מסופר על מימוש ההבטחה לאברהם אבינו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". האם לדעתכם צריך אדם לשאוף לעושר? האם בבחירת מקצוע יש להכניס שיקולים של עושר ורכוש גדול, או שעדיף לשאוף לחיי פשטות עם המינימום ההכרחי?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. הראי"ה קוק, עין איה ברכות, א, א:

הרצון להתעשר חיובי כאשר הוא אמצעי לקרב אחרים לאמונה. כשיש עוצמה כלכלית ניתן להשפיע גם על עמים אחרים ולהודיע את שמו של הקב"ה בעולם.

"דבר נא", אין נא אלא לשון בקשה. אמר לו הקב"ה למשה: בבקשה ממך אמור להם לישראל שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (אברהם) "ועבדום ועינו אותם" קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. (רש"י שמות יא, ב)

עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות. על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבוא מזה גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמידות העליונות. על כן, להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, על כן לא בא הדבר בתורת ציווי, כי אם בבקשה, למען יעלה הדבר בשלמות.

רוחם השפל יתרומם על ידי ראותם עצמם מסובלים בעושר (עשירים), ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל העניינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה נאמר בלשון בקשה והתנצלות, כדי שלא יאמר אותו צדיק. ואמירתו של אברהם גם כן יש לומר מפני שכל מטרתו הייתה להעמיד אומה המכרת את ה', ומודיעה שמו הגדול בעולם. ולפעול על עמים רבים צריך גדולת הנפש ושאיפה גם כן לרכוש ומקנה וקניין, שעל ידי זה מתקרבים עמים רבים זה לזה ולמדים איש מדרכי רעהו. על כן, על ידי אהבת כסף מביא גם כן לידי התכלית המבוקש להאיר אור ה' על ידי ישראל בעולם. מה שאין כן אם יסתפקו בשפלות נפשם רק להיות מרעים (רועים) בעדר ואיכרים לבדם, ודבר לא יהיה להם עם אדם.

 

ב. שמחה רז, "איש צדיק היה",  מסכת חייו של רבי אריה לוין, עמ' 58-60:

רבים מגדולי ישראל הסתפקו במועט ושאפו לחיים של פשטות. להלן מספר סיפורים על רבי אריה לוין:

"לוקסוס":

כדי להגיע לביתו של רבי אריה בשכונת "משכנות", שהיא שכונה ירושלמית טיפוסית שדלות וטוהר משולבים בה, היה צורך לחצות סמטאות וחצר מבעד לחצר. "דירתו" הייתה מורכבת מקיטון-קמרון צר וארוך שהכיל חדר אחד בלבד, כשמחיצה מפרידה בין שולחנו ומיטתו שהייתה עשויה מחלקי ארגזי עץ – לבין "המטבח", שהיה מצויד בפתילה, עליה היה מחמם לעצמו כוס חמין, ובסמוך כיור ומקלחת.

רצה אחד מתלמידיו להתקין במקלחת אשר בדירה סבונית שתהא קבועה בקיר, על מנת שלא יתכופף כל אימת שיחפוץ להרים הסבון.

סירב רבי אריה ואמר לו: "למה לי מותרות, והרי כל ימי ברחתי מן ה'לוקסוס'…" והוסיף ואמר: "לא בניתי לי בית ולא נטעתי כרם. דיי בזיווה והדרה של ירושלים"…

 

כמו לורד ממש…

כאשר ראיינו העיתונאי רפאל בשן ושאלו: "ר' אריה, יאמר נא לי: האם טוב ונוח לו כאן? כלום אין התקרה הזאת דולפת בחורף? והמיטה אינה קשה? ודלתות הארון גם כן נפתחות בקושי". הניח הרב ידו על כתפו ואמר: "ישמע נא, פעם נדברתי עם רעייתי, עליה השלום, כי תמיד נחיה ממה שיש לנו. וכך היה. והיום ברוך השם – מה חסר לי? החדר גבוה ממני ואינני צריך להתכופף בשביל להיכנס. יש עכשיו לוקסוסים, ואני למה לי זה? מדוע לרוץ בשביל להביא איזה חפץ מחדר שלישי, אם הוא תחת ידי בחדר ראשון! מים יש לי ברוך-השם, וגם חשמל, ובאמת שאני גר היום, איך אומרים? ממש כמו לורד…!"

 

מהכא להתם

סיפר אברהם אכסלרוד (ז"ל) מי ששימש סגן ראש עיריית ירושלים: נזדמן לי פעם לעמוד סמוך לרבי אריה בשעת הלוויה בבית הקברות בסנהדריה. לאחר סתימת הגולל אמר לי: "פעמים רבות ניסו להשפיע עליי שאעתיק דירתי למקום מרווח יותר – וסירבתי.

"צא וראה: לאחר אריכות ימים ושנים מובל האדם מדירתו – לכאן. אצלי לא יקשה 'המעבר', כי מחדרי להכא, אין הניגוד חריף…

אולם אדם שהורגל לחיות מתוך רווחה, ובדירה מפוארת – מה יקשה לו באחרית ימיו להעתיק מקומו לדל"ת על דל"ת…"

 

ג. ר' מנחם מנדל מויטבסק, צרור החיים עמ' 47:

העושר והכבוד אינם באים בסתירה לדבקות בה', ובזכות העושר ניתן להיטיב לאחרים.

בילדותי אמרתי תמיד המשפט 'והעושר והכבוד מלפניך', היינו כאשר איני רוצה להיות דבוק בה' יתברך – אזי אני רוצה עושר וכבוד, אבל כאשר רצוני להיות דבוק בה' יתברך – הכול הבל.

ואז אני הייתי עני, והמקורבים שלי גם כן היו עניים.

ועכשיו, לעת זקנתי, אני אומר הפשט כך:

'והעושר והכבוד מלפניך', היינו קודם שמשיגים להיות דבוק בך צריך להיות עושר וכבוד, כי בלא זה בלתי אפשר לבוא לדבקות בה' יתברך.

וברוך ה' אשר אני משופע במעות, ולהמקורבים שלי גם כן אני משפיע כל טוב.

 

שאלה פותחת: החמצה

"ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז) – ושמרתם את המצוות. כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצוות (רש"י).

מתי הרגשתם בעבר תחושת החמצה?מה אתם מרגישים כיום עם אותה החמצה?

האם באורח החיים שלנו כמשפחה ישנה החמצה של עניין כלשהו?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת בא

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת בא

עצמאות כלכלית או תלות בהורים

שאלה:

 

האם לתמוך כלכלית בבת או בן בוגרים (בן בוגר צבא) בתקופת לימודיהם האקדמאיים?

א. עצמאות כלכלית

– מוסכם על כל העוסקים בתורת הנפש, שאחד הביטויים המרכזיים של הבגרוּת הוא הפסקת התלוּת הכלכלית בהורים, כלומר: פיתוח היכולת להשיג עצמאות כלכלית. רמז לדבר בהגדרת חז"ל לבן "קטן" ולבן "גדול" (על פי ההלכה, בן "קטן" המוצא מציאה – מציאתו לאביו. בן "גדול" המוצא מציאה – מציאתו לעצמו): "גדול וסמוך על שולחן אביו – זהו קטן. קטן ואינו סמוך על שולחן אביו – זהו גדול" (ב"מ יב ב). כלומר, הגיל איננו קובע אלא הסמיכוּת לשולחן ההורים. כל עוד הבן סמוך על שולחן הוריו ונתמך על ידם מבחינה כלכלית, הוא עדיין מוגדר "קטן", למרות שהוא גדול בגיל.

בעבר הרחוק, בני מצווה (מגיל 13 ואילך) כבר עבדו למחייתם. תמורות תרבותיות, חברתיות וכלכליות, חוללו שינויים בתחום זה והעניקו לילדים מספר שנים נוספות (בדרך כלל עד גילאי 16/18) של חופש מעבודה לטובת לימודים וקניית יידע. בדור האחרון, בזכות השפע והעושר הכלכלי של החברות המתועשות, נתווספו עוד שנים אחדות של חופש מעמל ועבודה. יש הסבורים, שזה פינוק מיותר ומזיק, המשחית את הנפש. פינוק זה מאפשר לבני הנוער לשקוע בבטלה, ואף "להקדיש" שנה/שנתיים מחייהם למסעות ברחבי העולם. אין שום דבר שדוחק בהם לעמוד על רגליהם מבחינה כלכלית. התוצאה היא: התארכות גיל ההתבגרות.

ב. טווח קצר וטווח ארוך

– לאור הנ"ל, האם נכון שלא לתמוך כלכלית בבן בוגר צבא? האם מומלץ לעודד אותו לעבוד ולהתפרנס לבד, כדי לקדם את בגרותו? – מסקנה זו איננה הכרחית. לעיתים, דווקא השיקול לטובת פיתוח עצמאותו הכלכלית של הבן מוביל למסקנה הפוכה: לעוד את הבן להמשיך להישען כלכלית על ההוריו, באופן זמני, עד שזה יהפוך למיותר. הכיצד? על מנת לעמוד על רגליו מבחינה כלכלית חייבים הילדים לרכוש מקצוע. שמירה, ניקוי חדרי מדרגות וחלוקת עיתונים ומיצים בבתים, הם מקור הכנסה מצויין במשך תקופת הלימודים, אבל אינם מבטיחים "פרנסה" לטווח הרחוק. "פרנסה" אפילו מינימאלית תלוייה בלימודים אקדמאיים או בהכשרה מקצועית. לכן, חשוב שהבן ישקיע בלימודיו ויפיק מהם את המיטב. אם הלימודים אינטנסיביים ותובעניים מאוד ואינם מאפשרים להפנות משאבי זמן לטובת עבודות זמניות, מוצדק לדחות את "עידן" העצמאות הכלכלית לכמה שנים. אם ההשתכרות של הבן מעבודה פוגעת בהישגיו הלימודיים, נכון לוותר על אידיאל העצמאות הכלכלית עד לסיום לימודיו. עתה, עליו להתמסר להכשרתו המקצועית.

הדרישה לעצמאות כלכלית, לפעמים איננה באה מההורים אלא דווקא מהבן, המבקש להרגיש עצמאי. הוא מסרב לקבל את התמיכה הכלכלית הנדיבה שמציעים לו הוריו, ובוחר מרצון ללכת לעבוד. היצר הרע של "כאן ועכשיו" דוחק אותו להשיג מיד עצמאות כלכלית, למרות שהיא פוגעת בלימודיו. חשוב להבהיר לו שהשיקול האמיתי איננו ה"כאן" וה"עכשיו" אלא הטווח הארוך. אחד מסימני הבגרוּת הוא היכולת לחשוב לטווח רחוק. ילדים קטנים חושבים רק על התועלת המיידית ומתקשים לערוך תכנון ארוך טווח. אדם בוגר יודע להרים את עיניו ולהביט מרחוק.

ג. בנייה רוחנית מול עצמאות כלכלית

– העצמאות הכלכלית איננה הביטוי היחיד של הבגרות, היא מרכיב אחד בלבד בתוכה. אחד המרכיבים המרכזיים בבגרות הוא גיבוש הזהות ועיצוב האישיות. "קטן" הוא סמוך על שולחן הוריו לא רק מההיבט הכלכלי אלא גם מההיבט הרוחני (האידיאולוגי) והנפשי. בוגר הוא מי שעבר את שלב גיבוש הזהות. זה כולל גם את גיבוש הזהות האמונית (= זהות דתית).

בוגר צבא המרגיש שהוא טרם בנה את התשתית התורנית של אישיותו ומשום כך בוחר ללמוד בישיבה שנה אחת או שנים אחדות אחרי שירותו הצבאי, אף הוא מעצים את בגרותו ומקדם אותה. קידום הבגרות ב"רוח" קודם לקידומה ב"חומר". כלומר: העיצוב הרוחני של האישיות קודם להשגת עצמאות כלכלית. לכן, אם קיימת התנגשות ביניהם – כגון: העבודה משבשת את הלימודים הסדירים בישיבה – הבנייה התורנית של האישיות מכריעה, והשגת העצמאות הכלכלית תידחה.

ד. "סעודה שאיננה מספקת את בעליה"

– סעיף זה נכתב עבור הבנים הבוגרים שמתלבטים האם להיתמך כלכלית על ידי הוריהם. חז"ל (חולין ז ב) מספרים על רבי פנחס בן יאיר שרק לעיתים נדירות אכל אצל אחרים. לא מפני שהוא חשש שיאכילו אותו מאכלים אסורים אלא מפני שחשש שהמארח הוא מאלו ש"רוצה – ואין לו". ברוח דומה פסק הרמב"ם: "חמישה דברים, העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא; ואלו הן: (א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה – שזה אבק גזל, והוא מדמה שלא חטא ויאמר 'כלום אכלתי אלא ברשותן?!'" (הל' תשובה ד א). למדנו מכאן שאין לקבל מהזולת אלא אך ורק כאשר איננו מכבידים עליו. אם האירוח מכביד על בעל הבית, למרות שהוא נותן לנו מחפץ לב, עלינו לדחות את טוב לבו. בדומה לזה, אם ההורים אינם אמידים, ההישענות הכלכלית עליהם הוא כעין השתתפות בסעודה שאינה מספקת את בעליה.

אמנם, יש הורים המעניקים סכומי כסף לילדיהם ביד נדיבה גם אם זה דורש מהם להדק את החגורה ולצמצם את הוצאותיהם האישיות. הם אינם רואים בכך ויתור לטובת הזולת אלא ויתור לטובת עצמם. ילדיהם הם הם בשר מבשרם. אבל, כשם שאין פרצופיהם של ההורים שווים, כך אין דעתם בסוגיה זו שווה. יש הורים ששמחים לתמוך בילדיהם הבוגרים, ויש שסבורים שזה איננו חינוכי. יש הורים שהידוק החגורה קל להם ויש שהוא קשה להם. לכן, על הבוגר לבדוק היטב לפני שהוא מקבל תמיכה כלכלית מהוריו. והעיקר: אל יקפיד הבן על הוריו אם אינם תומכים בו, ואל ידון אותם עד שיגיע למקומם.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

חינוך דרך הפלאפון

שאלה:
קנינו לבני מכשיר פלאפון. לאחרונה הוא משתמש בו בלי הרף – שיחות ומסרונים. החשבון שהגיע היה גבוה מאוד. ביקשנו ממנו להגביל את עצמו אבל תגובתו היתה זועמת: "אתם כל הזמן מגבילים אותי, לא נותנים לי לחיות". האם שווה לריב בשביל זה?

תשובה:
קראתי לתשובה הזו "חינוך דרך הפלאפון"- לא מדובר על כך שהחינוך מתבצע דרך שיחות בטלפון [שגם זה קורה הרבה], אלא על כך שניתן דרך העיסוק בשאלת ההגבלה על השימוש בפלאפון, ככל דבר דומה, להציב גבולות לנער- ובעצם, זה אחד היסודות החשובים ביותר בחינוך.

ראשית, הדברים האמורים להלן מתייחסים למצב סביר עדיין ביחסי הנער והוריו. ישנם מצבים קיצוניים, שבהם ההערכה היא שהעמדת גבולות תיצור פיצוץ כזה שיחסל לחלוטין כל סיכוי לקשר בהמשך עם ההורים והם עלולים לאבד את בנם, כלומר לאבד את הקשר התקין בין הורה לבנו, או חמור מזה ששהבן יאבד את הקשר עם הקב"ה. במקרים קיצוניים ביותר – במובן הפיזי ח"ו. במצבים אלו צריך לעשות שיקול דעת מעמיק עם כל הגורמים האפשריים המכירים את הנער ויכולים להעריך את המצב ואת התוצאות האפשריות של כל פעולה.

במצב טוב, "תגובה זועמת" כזו של נער לגבי דרישה/ בקשה כה בסיסית ולגיטימית של ההורים לא הייתה קיימת כלל. בדרך כלל, הורים שהשכילו לחנך כבר בגיל צעיר את בנם/ ביתם לכבד גבולות – לא יתקלו בתגובה כזו. כמובן שלא תמיד הדבר אכן תלוי בהורים – ישנם עוד גורמים – השפעות של חברה, אוירה ציבורית וכדו', אך עדיין יש להורים מקום נרחב ומרכזי בעיצוב ההתנהגות של בנם.

כאשר מגיעה תגובה כזו, בין אם משום שעד עתה לא הוצבו גבולות ברורים ובין אם משום ההשפעות החיצוניות עלינו להתייחס אליה כאל הזדמנות – הזדמנות להעמיד את הגבולות אותם יש על הנער לכבד.

דבר ראשון – את השיחה על הנושא צריך לתכנן כמו מבצע צבאי – לבחור זמן מתאים, אוירה מתאימה, מילים מתאימות, תגובות אפשריות לכל תגובה של הבן.

 אסור לנהל את השיחה תוך חילופי דברים סביב אירוע מסוים כאשר יש מתח ועצבנות. אולי כדאי להבליג באותו רגע מעצבן בו מגיע החשבון האסטרונומי, ובדיוק כשהאבא רוצה לדבר על כך עם הבן- הוא שקוע בשיחה אינסופית עם החבר שרק לפני רבע שעה נפרד ממנו, או שולח קבצים והודעות המרכיבים נתח כה נכבד מחשבון הנייד. לאחר זמן, לא בהקשר ישיר לאירוע הנ"ל, לומר לנער כי מבקשים לשוחח איתו.

 בשיחה הרגועה והנינוחה – וכך ראוי שתהיה לכל אורכה, לפחות מצד ההורה – כדאי להעלות בתחילה את קביעת העובדה כי כרגע הבן הוא תחת חסות ההורים, אוכל מפיתם, ישן בביתם וכל מחסורו עליהם, ובתור שכזה – בוודאי שעליו לכבד בקשות שלהם הנוגעות לאופן בו הוא משתמש בכל האמצעים הרבים והנוחים שהם מעמידים לרשותו.

לאחר שמבהירים זאת, ונותנים גם לנער עצמו לומר זאת בפיו על ידי שאלות מנחות. לדוגמה: סוקרים לפניו את כל מה שהוא מקבל מהוריו, ואז שואלים אותו "האם אתה חושב שיש מקום להורים להעיר ולבקר את אופן השימוש שאתה עושה במה שהם נותנים לך?". בדרך כלל, בשיחה רגועה באווירה טובה התשובה תהיה חיובית, ומכאן הדרך פתוחה להגדרה סבירה ומשותפת להורים ולנער על אופן השימוש בפלאפון, תוך ש"באוויר" תלויה ועומדת גם העובדה שאם השימוש נעשה שלא לשביעות רצון מי שנתן לילד את המכשיר – ניתן גם לקחת אותו.

"ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית"- העובדה שדוד המלך לא ערך "שמו"ס" (= שיחת מוסר) רציני עם אדוניה נזקפת לחובתו כמה שגרם לאדוניה בסופו של דבר למרוד באביו.

לא צריך להיבהל מ"לריב" עם הילד. אם עושים זאת בצורה הנכונה, באופן הנזכר, למרות שיתכן כי הנער באותו רגע ירגיש ש"חוסמים אותי", הרי בטווח הארוך, כאשר לצד הביקורת ניתנת תמיכה ואהבה, הבחור יגיע בסופו של דבר גם להערכת ההורים על עמידתם "כנגדו".

הרב יעקב אידלס, לשעבר ראש הישיבה התיכונית חיצים, איתמר

פרשת וישלח

1. "קטונתי מכל החסדים" (בראשית לב, יא)

שאלה לדיון: מידת הענווה

היכן לדעתכם עובר הגבול בין ענווה לבין חוסר ביטחון עצמי? האם הענווה תמיד רצויה או שלפעמים צריך לאחוז במידה ההפוכה – גאווה? האם תכונת ה"התבטלות" מביאה לעשייה או לבטלה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. נתיבות שלום, פרשת וישלח, עם לבן גרתי:

לפעמים אדם אומר לעצמו כי אינו שווה כלום וכתוצאה מכך הוא חוטא (שהרי בין כה וכה הוא אבוד). זוהי ענווה פסולה. במקרים כאלו צריך להשתמש ב"גדלות דקדושה". להרגיש כי הוא אדם גדול מאד, ואין זה שייך שגדול כמוהו יחטא. עבודת ה' השלמה כוללת את שני הצדדים גם יחד. ענווה ותקיפות.

ולפיכך ויחץ את העם אשר אתו לשני מחנות, שבמחנה האחת יהיו כאלו שעיקר עבודתם היא במידת הענווה, שמתייגעים להשיג ענווה ושפלות כדי שלא יוכל היצר הרע להפילם בפניות וגאות בתורה ועבודה, והמחנה השני עיקר עבודתו תהיה בתקיפות, בסור מרע, שילחמו בתקיפות כנגד פיתויי הרע והתאוות. ועל דרך מאמר אדמו"ר בב"א זי"ע על הנאמר בניסיונו של יוסף, ותתפשהו בבגדו לאמור שכבה עמי, בגדו מלשון בגידה, שתפשה אותו בבגידותיו לאמור הרי חטאת כ"כ הרבה והנך כבר בין כך אבוד ומה תפסיד אם תעשה גם את העברה הזאת, שזוהי ענווה פסולה, אשר היצר הרע בא להכיל את האדם ולהפילו בעבירה ע"י ענווה פסולה שהוא כבר בין כך אבוד. ועל זה השיב יוסף איננו גדול בבית הזה ממני, שהשתמש בגדלות דקדושה בחינת ויגבה לבו בדרכי ה', שאין אדם גדול יותר ממני ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, שאין זה שייך ומתאים לאדם גדול כמוני…

והאמת שהדרך הנכונה והיא השלמות הראויה בעבודת ה' כאשר יהודי מחזיק בשתי המידות יחדיו, מחד יש בו ענוה אמיתית שיודע כי הוא אין ואפס, ויחד עם זה מחזיק בתקיפות בחינת ויגבה לבו בדרכי ה' עד כי איננו גדול בבית הזה ממני, ששתי מידות אלו הם כאחד השלמות הראויה בעבודת ה'.

 

ב. הראי"ה קוק, מידות הראיה, גאוה, כד-כז:

יש באדם נקודות עליונות וטובות שבזכותן הוא צריך להרגיש גדול ויקר, ונקודות שפלות ואפילות שבגללן הוא צריך לחוש נבזה. לפעמים האדם מרגיש מדוכא מפני חסרונותיו ותחושה זו מובילה אותו לחוסר עשייה והתקדמות. במקרה כזה צריך הוא להשתמש ברגש הגאווה המרחיב את דעתו ומזכיר לו גודל רוחו ואת האור האלוקי הזורח בנשמתו, וזוהי גאווה של קדושה.

אדם יכול למצוא בתוכו נקודות עליונות, גדולות, חשובות וגבוהות מאד, גם נקודות אפילות, שפלות ובזויות מאד. ויהיה נבזה בעיניו מצד הצדדים השליליים שלו, וגדול ויקר בעיניו מצד הנקודות העליונות הטובות. אמנם, גם מצד הנקודות הטובות לא יהיה מתגאה, אדרבה ימלא גם על ידן ענוות רוח עד אין קץ, שהרי הם המעירים אותו לתבוע מעצמו את פיתוחן של הנקודות הללו, שהן אצלו כמו גולם.

בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את היותו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. פעמים רבות לבו של אדם מלא עוז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאוה, אבל אחרי הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור האלוקי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות ה'. ואם יכריח את עצמו להיפרד מגאוה זו, לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה, עוד ישחו כל כוחותיו הרוחניים, ובחמת עצבות ילך קודר שחוח, ובדעתו יחשוב שהצורה של הדכאות היא קרבת אלוקים, בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור.

כשכבד הדבר להתנשא לאט לאט, הכרח הוא להתרומם בבת אחת ולהשתמש במידת הגאוה של קדושה, ולהשקיף על עצמו בעין טובה מאד, ולמצוא את הצד הטוב שיש גם בכל מגרעותיו, כי תיכף כשאדם נותן את דעתו לדרוש את הטוב, מיד מתהפכים כל חסרונותיו לטוב, ויכול האדם למצוא בעצמו רב טוב מאד, ואז ישמח בטובו מאד, וירבה מדי יום ביומו את הפעולות הטובות בלב טהור ומלא תקוות ניחומים.

לפעמים מתגאה הצדיק מאד מפני גאות ה' שמרגיש בלבבו, ואז הוא קדש קודשים, ודבריו הם חוצבים להבות אש, והוא זועם בכל רוח שפל הבא להכניס בו ענווה פסולה, וגאווה זו היא ממולאת בענווה, הממוזגת בגבורה ושמחה ואהבת נצח לכל.

 

 

2. "ויותר יעקב לבדו" (בראשית לב, כה)

רש"י: שכח פכים קטנים וחזר עליהם. ובגמרא (חולין צא.): מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.

שאלה לדיון: היחס לממון

מהי לדעתכם הדרך הראויה להתייחס לרכוש וממון? האם עלינו להתייחס אליהם כאל עניין יקר ערך, לא לזלזל בהם ולשמור עליהם מפני נזק (כפי שעשה יעקב אבינו), או שעלינו לשנוא את הממון ולא להעניק לו חשיבות מיוחדת (כפי שמשה רבנו חיפש שופטים שונאי בצע).

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. רש"ר הירש, בראשית לב, כה-כו:

צדיק שהרוויח את ממונו ביושר מתייחס אל ממונו בכבוד. הוא אינו מבזבז אותו ולא משחית אותו. כאשר הוא נדרש להשתמש בו למטרה נעלה הוא מסוגל להתייחס אליו כאל שרוך נעל ולהוציאו בקלות, אך כאשר אין מטרה להוצאת הכסף, או אז אף פרוטה אחת שווה בעיניו להרבה כסף והוא אינו מבזבז אותה סתם.

רכוש, שצדיק זכה לו ביושר, אפילו אינו אלא שווה פרוטה, הרי הוא קדוש בעיניו, הוא לא יבזבז אותו, אף לא ישחית אותו לריק, והוא אחראי על שימושו היעיל. אלפי זוזים הרי הם בעיניו כשרוך נעל, בשעה שיש להוציא אותם למטרה נעלה. אך ערכו של שרוך נעל עולה לאלפי זוזים, בשעה שהוא עומד להתבזבז ללא טעם וללא מטרה. מי "שאינו פושט ידו בגזל", והוא קורא את שלו רק מה שהצליח לרכוש במאמציו הישרים, זה יראה את חסדי ההשגחה בכל קניין שרכש, אם מחוט ועד שרוך נעל, הכול בא לו בזיעת אפים ישרה, שנתברכה בידי שמים, וערכו לא ישוער.

 

ב. פרקים בתניא, חלק ג', מעיינותייך, תוכנית לב לדעת עמ' 30:

על ידי נתינת מעשר כספים לצדקה אנחנו מגלים את רצון ה' בממון ובכל הטרחה שטרחנו בכדי להשיג אותו. פעולה זו מרוממת את הנפש הבהמית שלנו.

אנחנו יוצאים לעבודה ומשקיעים כוחות פיזיים ונפשיים רבים כדי שיהיה לנו כסף לפרנסתנו. אנחנו קונים בכספנו מזון, דיור, נגישות, בריאות, ולפעמים גם כבוד, חכמה ומעמד. לעיתים נדירות הכסף יכול אפילו להציל את חיינו.

כאשר אנחנו נותנים חלק מן הכסף שלנו – עשירית, חומש, או כל כמות אחרת, לצדקה, אנחנו מגלים את רצון ה' בתוך הכסף, ויותר מכך – את רצון ה' בטרחה ובעמל שטרחנו על הכסף הזה. ואפילו אם לא טרחנו על הכסף מאומה אלא קיבלנו אותו במתנה – מכיוון שאנחנו יכולים לקנות בו חיים, מזון ובריאות, הרי שיחד עם הצדקה הזאת אנחנו מרוממים את כל נפשנו הבהמית, את חיינו ואת בריאותנו, ובכל נתינת צדקה אנחנו מקרבים באופן מיוחד את גאולת העולם כולו.

 

ג. חיים פלק מספר על הרב חנן פורת, "רציתי להיות טוב" עמ' 181-185:

במהלך נסיעה לאיסוף תרומות בפנמה נוכח הרב ציון לוי, רבה של פנמה, ביחסו של הרב חנן פורת לממון והדבר מאד מצא חן בעיניו.

נסיעתי השלישית עם חנן לאיסוף תרומות בחו"ל הייתה לארצות הברית ולפנמה… כאשר סיפרנו על נסיעתנו לפנמה אמרו לנו יודעי דבר: "תפגשו שם את הרב ציון לוי. על פיו ישק דבר. לא תאמינו למראה עיניכם."…

חיכה לנו שם ר' אבי פרחי, מנהל בית הספר המקומי, שהיה המארח שלנו. הוא הסביר לנו שאנו אורחי הרב של פנמה, ולכן עלינו להשתכן במלון מכובד בעיר.

חנן אמר מיד: "לא. אני מבקש מלון פשוט".

"אבל המלונות הפשוטים נמצאים במקומות מפוקפקים".

"לא נצא מהמלון. העיקר שנהיה במלון פשוט".

נסענו למלון. אבי הציג אותנו כחברי פרלמנט מישראל. מנהל המלון קד קידה והעלה אותנו לסוויטה של המלון הפשוט. חנן לא ויתר:

"תגיד לו שאני לא מעוניין לגור בסוויטה. שייתן לנו חדר רגיל".

הוא לחנן חדר והציע גם לי חדר.

"אנחנו לנים באותו חדר", הסביר חנן למנהל.

הגענו למשפחה שאירחה אותנו לארוחת ערב. השולחן היה עמוס בפירות. אחרי שעות מרובות שבהן לא טעמנו כלום, כולל בטיסה שבה לא היה אוכל כשר, ניגשתי בשמחה לאכול. חנן אמר: "תפילה עושה מחצה". קודם כל נתפלל ערבית."

"אבל אני מת מרעב".

"אז תאכל. אני מתפלל קודם"…

נוכחנו כי הרב הוא ממש כמלך בקהילתו. לאט לאט למדנו על טיבו של איש פשוט שחולל מהפכה שלמה בפנמה, כאשר סוד הצלחתו הוא בכך שהוא שונא כסף. הוא סיפר שכולם הבינו שאי אפשר לקנות אותו בכסף, ובזכות כך שמעו בקולו ולא עשו שום עסקה בלעדיו.

בסיום הביקור נתן לנו הרב ציון לוי עשרים וארבעה אלף דולר, ובנוסף רשם צ'ק אישי שלו ורשם 12 אלף דולר לזכות חנן פורת. הוא אמר: "אתה כל כך הרשמת אותי. זה אישית ממני. אל תאמר לי מה אתה עומד לעשות עם הצ'ק", והוסיף: "כידוע לך, שום דבר לא נסתר ממני בפנמה. אני יודע שהגעת לפנמה עייף ורעב. הצענו לך מלון טוב, ביקשת מלון פשוט. הציעו לך במלון הפשוט סוויטה, העדפת חדר פשוט. הציעו לעוזר שלך חדר נפרד, ביקשת לגור איתו ביחד. הגעת לבית מארחיך והציעו לך לאכול. אמרת: לא, תפילה עושה מחצה. אתה צדיק, וזו זכות עבורי לעזור לצדיק.

 

שאלה פותחת  – הנצחה

"ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותקרא שמו בן-אוני, ואביו קרא לו בנימין" (בראשית לה, יח)

רש"י: בן אוני – בן צערי. בנימין – בן ימין.

לצערנו בזמן האחרון ישנם נרצחים רבים בפיגועים. מהי לדעתכם הדרך הטובה ביותר להנציח את זכרם? (ספרי זיכרון, מפעלי חסד, צעדה או מרוץ, הקמת יישוב ועוד).

כיצד אתם מרגישים עם האמירה "במותם ציוו לנו את החיים"? (מדבר אליכם, לא נוח לכם עם האמירה, מהי משמעות האמירה בעיניכם)

מבין הדברים ששמעתם על הנרצחים בעת האחרונה, מהו הדבר שנגע ביותר לליבכם?

כיצד לעזור לבן עשרים ומעלה

שאלה:
יש לנו ילד באמצע שנות העשרים שלאחרונה עזב את המסגרת שבה היה מתוך מחשבה לצאת לעבוד ואז משהו השתבש בתוכניות שלו ומזה כמה שבועות הוא פשוט לא עושה כולם. הוא ער בלילה עד מאוחר וישן עד אמצע היום, הוא לא מחפש עבודה אלא פשוט "מעביר" יום ועוד יום.

אנחנו מנסים שוב ושוב לעודד אותו לעשות משהו משמעותי, אבל הוא לא משתף פעולה ובעיקר מתרחק מאיתנו אחרי כל ניסיון שכזה.

זה מתסכל אותנו, מעורר בנו רגשות קשים. ואנחנו שואלים מה לעשות? איך לעשות. כמה זמן אפשר לתת לו ככה לא לעשות כלום?

תשובה:

בפתח דברי, חשוב לומר שהכאב שלכם מאד מובן. קשה לנו לראות את ילדינו (גדולים כקטנים) כשהחיים שלהם מבולבלים, כשאין להם מטרה או סדר, כשיום רודף יום ולא נראה אור באופק. הרצון ההורי הפשוט שיהיה לילדינו טוב, תחושת האחריות להוביל אותם לחיים מסודרים, בטוחים, ויצירתיים, דוחפים אותנו במצבים כאלה לעשות כל דבר כדי להחזיר אותם למסלול. כאשר הם דוחים את הרצון הטוב שלנו, את המאמצים שלנו, כשהם מבקשים שנעזוב אותם ודי – זה מתסכל. כשאנחנו רק מבקשים לשוחח איתם על המצב, גם מתוך אמירה ברורה שאנחנו לא יודעים את הפתרון, והם בדיבורים או במעשים שמים לנו שלט: "שטח פרטי – אין כניסה". טבעי שזה יעורר בנו רגשות קשים.

השאלות הראשונה שעולות הן: מה לעשות איתם? מה לומר להם? אבל אני רוצה לפתוח דווקא בשאלה מה לעשות עם עצמנו? מה לומר לעצמנו? ורק אחר כך להתייחס גם לשאלות מה לעשות ומה לומר לו?

מצבים כאלה מבלבלים גם אותנו. לעיתים הם מעוררים בנו תחושות מוגזמות של פחד, כעס, דאגה, כשלון, אשמה וכדו'. ראשית חשוב שנדע שלהרבה ילדים יש תקופות כאלה, שזה נורמטיבי (אולי גם לנו הייתה תקופה כזו בעבר). יש תקופות שבהן ילדינו מתכנסים בתוך עצמם, מתנתקים קצת מהעולם ומהסדרים המקובלים בו, כדי לברר משהו עם עצמם. לפעמים זה במודע ולפעמים לא. לפעמים זה כדי לברר, ולפעמים הבירור נעשה בעקבות הניתוק הזה. הרבה פעמים אחרי תקופות כאלו יש צמיחה גדולה. ובכל מקרה זה לא אומר שככה הם יישארו לנצח, גם אם לנו לא ברור כמה זמן זה ימשיך. ולכן אין מקום לכל התחושות הקשות, הרבה טוב יכול לצמוח מתוך תקופות כאלה. חשוב שנהיה עם לב פתוח ותשומת לב, שנדאג להם אבל שלא נהיה מודאגים, שלא נהיה בלחץ, ובוודאי שלא נרגיש כישלון, שנאמין במה שהשקענו בהם עד היום, שנאמין בנו! וגם בהם! שלא נתפתה לחשוב שכדאי ואפשר לקחת אחריות על החיים שלהם. הוא כבר מבוגר, וחושב שניתן לו עצמאות מתוך אימון ולא מחוסר ברירה.

ככל שילד מבוגר יותר, באופן טבעי הוא רוצה יותר עצמאות. חשוב שהוא ידע שאנחנו תמיד נהיה לצידו, תמיד שמחים לסייע. אבל גם חשוב שאנחנו נזכור ושהוא יידע שהאחריות אצלו! וזה צריך להיות אמיתי, בפנים, לא רק טכני חיצוני. ילדים מרגישים היטב את העולם הפנימי של הוריהם, ומגיבים לא רק למעשים של ההורים אלא גם לעולמם הפנימי.

"ילד" באמצע שנות העשרים הוא כבר לא ילד, הוא מבוגר. יש סבירות גבוה שהוא בעצמו מודע למצבו, ושיש לו באופן טבעי רצון שחייו יהיו טובים ומסודרים. אין צורך לשנן לו שהוא חי באופן לא פרודוקטיבי. גם אם בתגובה לכל מיני אמירות וניתוחים שלנו הוא מצדיק את ההתנהלות שלו, זה לא אומר שזה מה שהוא אומר לעצמו. רוב הסיכויים שהוא מודע למצבו, שהוא בעצמו מוטרד ממנו, ומסיבות שונות הוא בוחר לא לשתף אותנו.

במצב כזה הטוב ביותר הוא לשאול אותו האם ואיך אפשר לעזור לו. אם הוא עונה – זה מעולה, וחשוב לתת לו את מה שהוא מבקש. אם הוא לא עונה, צריך פשוט להאמין בו, למרות שזה לא תמיד כל כך פשוט. בכל מקרה אל נתפלא אם ההתעקשות שלנו לנהל איתו שיחה, רק תרחיק אותו. חשוב לזכור שיתכן ובמצב כזה הוא דווקא רוצה וצריך עידוד, קבלה וסבלנות ולא לחץ לעשות משהו. יתכן והוא צריך מרחב מקבל שיאפשר לו לברר משהו עם עצמו.

כדאי לנסות לראות את הטוב שיש בו ולפרגן לו, ניתן בזהירות מידי פעם להעלות איזה רעיון או אפשרות, אפשר לנסות למצוא מישהו אחר בסביבה שיזום אתו שיחה, אבל הכל צריך להיות על בסיס של נתינת עצמאות ואימון.

לעיתים במצבים כאלה, הבן מאבד קצת את האימון שלו בעצמו. האימון שלנו בו יכול לחזק אותו, ואולי גם יקרב אותו אלינו. יתכן וזה מה שיביא אותו ליזום פניה אלינו. לכן כל כך חשוב לא להילחץ, לא להיחלש אלא להמשיך להאמין, לתת עצמאות מתוך אימון.

הרב צחי להמן, ראש בית מדרש מרץ וחבר הנהלת צהר.

 

"הורות והתבגרות": חינוך להתנהלות כלכלית נבונה

להאזנה להקלטת התוכנית:


 

 

 

עם מינדי אייזנר, מנכ"לית ומייסדת עמותת "חיים בפלוס", ינון שויקה, מנכ"ל בנק פג"י, וד"ר שלמה נס, עו"ד ורואה חשבון, מתמחה בשיקום של חברות בקשיים

מינדי אייזנר ינון שויקה ודר שלמה נס על חינוך לאחריות כלכלית

 

עוד מאמרים בנושאים דומים בלב אבות:

עצמאות כלכלית או תלות בהורים הבן סיים את השירות הצבאי והתחיל את לימודיו – האם לתמוך בו כלכלית? אולי עדיף שירכוש עצמאות כלכלית?

"הורות והתבגרות" בנושא: לימודים, עבודה, כסף  ביתי בת ה-17 רוצה לעבוד במלצרות כמו חבריה, אבל העבודה בשעות מאוחרות ופוגעת בלימודיה. מה לעשות? על היתרונות של עבודה בתקופת הלימודים, וכמה הצעות פרקטיות.

הילדותיות היא מום עובר המתבגר שלנו מגלה חוסר אחריות וחוסר אכפתיות. האם לתת לזמן לעשות את שלו?

אחריות חינוכית לאחר העברת האחריות בעבודת ה´ גם לאחר העברת האחריות לבן, איננו מפקירים את תפקידנו כהורים ומחנכים בבחינת "שגר ושכח". איך זה קורה?

הורים מפונקים מי המפונק בבית- הילדים או ההורים?

פותחים שולחן – לפרשת בלק

ברכה – "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ" (כב,ו) – איך עובדת ברכה של צדיק? האם זו גזירה שחייבת להתקיים/תפילה/איחול טוב? האם יש תועלת גם בברכה של אנשים רגילים? מה פשר ברכת ה' לאברהם "והיה ברכה…ונברכו בך כל משפחות האדמה"? האם גם לנו יש את היכולת הזאת?

ומה לגבי קללה – האם חוץ מן העלבון, יש כאן משהו שפוגע מבחינה ממשית? מה לדעתכם דרך התגובה הנכונה כשבעקבות ויכוח מישהו בכביש/ ברחוב/בעבודה מקלל אותך?

כסף "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה'" (כב,יח) – כסף הוא לא דבר רע. קשה להסתדר בלעדיו וגם אפשר לעשות איתו הרבה מאוד דברים טובים. עד כמה רחוק תהיה מוכן ללכת בשביל עבודה מכניסה יותר מבחינה כלכלית – לעבוד שעות נוספות ולהיות פחות זמן עם המשפחה? לעבוד במקצוע שפחות מתאים לך ואתה פחות נהנה ממנו? לנסוע רחוק/לעבוד בדבר טכני ומשעמם/לעבוד בצוות או להיות כפוף לאנשים "לא סימפטיים" במיוחד?

ישראל והעמים – "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (כג,ט) – "לא עוד עם לבדד ישכון", הכריז ראה"מ המנוח יצחק רבין בטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן. האם "עם לבדד ישכון" זו ברכה או קללה? מה היחס בינה לבין הרצון של עם ישראל להיות "אור לגויים"? סקר שנעשה באירופה לפני מספר שנים מראה ש-60% מהאנשים סוברים שהמדינה שהכי מסכנת את שלום העולם אינה איראן אלא דווקא…ישראל. האם למרות האנטישמיות והעוינות למדינת ישראל ניתן לראות דברים בהם עם ישראל ומדינת ישראל משפיעים לטובה על העולם ומהווים "אור לגויים"?

 

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

  054-6702313

חלק מן השאלות פורסמו בשנת תש"ע בעלון הצעירים "עולם קטן" במדור "הביעו עמדתכם"

 

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת בלק

כמה באמת עולה חתונה?

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

על המיזם "הורות לנצח"

היא כבר מרוויחה יפה ועדין חושבת שאת המחשב החדש אתם צריכים לממן לה? מיזם "הורות לנצח" בא לתת מענה להורים למבוגרים צעירים אלה שעדיין חיים בבית ואלה שכבר עפו מהקן. רווקים או נשואים צעירים מעמידים אותנו ההורים בפני אתגרים חדשים הדורשים למידה והערכות חדשה.

אנו משופעים בחוגי הורים לגיל הרך ומוזמנים לערבי הורים מיוחדים לגיל ההתבגרות. אולם כשילדינו מחליפים קידומת ומטפסים בשנות העשרים לחייהם המבוכה כמו גם הבדידות של ההורים רבה. מיזם "הורות לנצח" בהובלתה של הרבנית ענת נובוסלסקי ובסיועה של הפסיכולוגית נחמה קירשנבאום אבינר נועד להציף את האתגרים המיוחדים העומדים בפני הורים לצעירים בוגרים, להעלות את העניין למודעות הציבורית ולהציע דרכי פעולה.

עוד סרטונים מ'הורות לנצח':

מי אמר שרווקות מאוחרת היא בעיה?

הורות לנצח – הורים כשדכנים

האם יש גבול להתייעצות הורים?

תנצלו את הזמן ליצור קשר

הורות לנצח – הורים כשדכנים

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

באדיבות אתר החדשות כיפה

על המיזם "הורות לנצח"

היא כבר מרוויחה יפה ועדין חושבת שאת המחשב החדש אתם צריכים לממן לה? מיזם "הורות לנצח" בא לתת מענה להורים למבוגרים צעירים אלה שעדיין חיים בבית ואלה שכבר עפו מהקן. רווקים או נשואים צעירים מעמידים אותנו ההורים בפני אתגרים חדשים הדורשים למידה והערכות חדשה.

אנו משופעים בחוגי הורים לגיל הרך ומוזמנים לערבי הורים מיוחדים לגיל ההתבגרות. אולם כשילדינו מחליפים קידומת ומטפסים בשנות העשרים לחייהם המבוכה כמו גם הבדידות של ההורים רבה. מיזם "הורות לנצח" בהובלתה של הרבנית ענת נובוסלסקי ובסיועה של הפסיכולוגית נחמה קירשנבאום אבינר נועד להציף את האתגרים המיוחדים העומדים בפני הורים לצעירים בוגרים, להעלות את העניין למודעות הציבורית ולהציע דרכי פעולה.

עוד סרטונים מ'הורות לנצח':

האם יש גבול להתייעצות הורים

מי אמר שרווקות מאוחרת היא בעיה?

תנצלו את הזמן ליצור קשר

כמה באמת עולה חתונה?

עוד עם נחמה קירשנבאום אבינר בלב אבות:

"הורות והתבגרות": קשר בין אחים

אודיו: הורות והתבגרות: פורים וחינוך לשמחה – איך מונעים נזק משתיית אלכוהול ב פורים אצל מתבגרים? יש דברים שיש לאסור לחלוטין? איך מחנכים לשמחה נכונה? על ערך עצמי, על אקלים בבית, ועל השקפה אופטימית לחיים. עם הרב אלישע אבינר, הרב יונה גודמן ונחמה קירשנבאום אבינר

 

"הורות והתבגרות" בנושא: לימודים, עבודה, כסף

להאזנה להקלטת התוכנית:


.

 

 

 

עוד על תעסוקת בני נוער:

כל זכות – תעסוקת נוער – הפורטל מרכז את הזכויות המגיעות באופן ייחודי לבני נוער העובדים באופן קבוע או בזמן החופשות מבית הספר.

חוברת מידע לבני נוער על תעסוקה בחופש / משרד הכלכלה והתעשייה –  מעודכן אפריל 2016. תקציר על זכויות בני נוער: גיל העסקה, מסמכים ואישורים, שעות עבודה, הפסקות, עבודת לילה, רישום שעות העבודה, שכר המינימום לבני הנוער העובדים, נסיעות לעבודה ועוד.

 

מאמרים על נושאים דומים בלב אבות:
ילד מושעה בבית
עצמאות כלכלית או תלות בהורים
כיצד לעזור לבן עשרים ומעלה
הנוער העובד
הורים כספומט

עוד הקלטות עם נעמי עיני בלב אבות:
"הורות והתבגרות": כמה להתערב בלימודים של הילדים?
"הורות והתבגרות": הורים באמצע החיים

נעמי עיני,

פסיכולוגית חינוכית מומחית, בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ולשעבר מנהלת השרות הפסיכולוגי חינוכי של גוש עציון

לפינת הרב גודמן: העברת אחריות לילד על לימודיו