תגית: לבוש

פרשת פקודי

1. "בגדי שרד לשרת בקודש" (שמות לט, ב)

 

שאלה לדיון: תלבושת אחידה

מה דעתכם על תלבושת אחידה בבית הספר? מהם היתרונות והחסרונות בלבוש אחיד לכולם? לו הייתם בתפקיד של מנהל בית-ספר, מה הייתם מכריעים בעניין התלבושת? האם יש הבדל בין יסודי לתיכון?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  •  סרטון על תלבושת אחידה / קמה בן יעקב ונוי אשר, בי"ס אמי"ת קמה, ירוחם 

 

  • הרב חיים סבתו, אני לדודי עמ' 203:

הגמרא מתארת כי יום הכיפורים וט"ו באב היו ימי שמחה מפני שבהם היו בנות ירושלים יוצאות במחול בבגדי לבן שאינם שלהן. על ידי כך נוצרה השוואת מעמדות בין מי שיש לה בגדים יפים ומיוחדים משלה ובין מי שאין לה. השמחה האמתית הטהורה היא שמחה שאין בה בושה למי שאין לה.

ההשפעה של קדושת היום התפשטה אף למחולות בנות ירושלים. כך שנינו: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו".

ומפרשת הגמרא, שהשמחה המוזכרת במשנה הזאת, היא השמחה על מחילת העוונות, ולכן אף היא בבגדי לבן הייתה, לבטא את הטהרה ואת הפשטות.

ולא עוד אלא שחוללו בנות ירושלים "בבגדי לבן שאולין". לא נתגאתה בת ירושלים בשמחתה ביום הכיפורים בבגד המיוחד לה והמפאר אותה, אלא דווקא בבגד לבן שאול. וכל כך למה? "שלא לבייש את מי שאין לו". השמחה האמיתית הטהורה היא שמחה שאין בה בושה למי שאין לו. והיא השמחה הפורצת ביום הכיפורים, שמחה שכולה טהרה, פשטות וענווה.

 

תלבושת אחידה בבית הספר – הדילמה החינוכית

יתרונות התלבושת האחידה

התלבושת מאפשרת סדרי משמעת, כבוד וארגון בבית הספר. כאשר כל התלמידים לבושים בצורה זהה ומבוקרת אפשר לפקח באופן ברור על הופעת התלמידים שתהיה ראויה ומסודרת ומראה התלמידים יהיה אחיד. התלבושת האחידה היא חלק ממדיניות "אפס סבלנות" שנוקט משרד החינוך כלפי בעיות משמעת, כדי לצמצם את תופעות האלימות בבתי הספר. התלבושת האחידה מונהגת לצד אמצעים נוספים כמו אכיפת תקנון משמעת והיא מסייעת ביצירת מסגרת וגבולות.

התלבושת האחידה תורמת לביטחון ולבטיחות התלמידים. ניתן להבחין בין ילדי בית הספר לבין זרים שאינם שייכים. ניתן לזהות אותם ואת שייכותם.

בטיולים ניתן לאתר את כל התלמידים, בין קהל גדול של תלמידים מבתי ספר אחרים.

אחדות התלמידים בלבוש זהה תורמת להם להרגיש "גאוות יחידה" ושייכות לבית הספר, התלמידים מרגישים יותר קרובים אחד לשני כשהם רואים

עוד ילדים לבושים כמותם. על פי דברי שר החינוך גדעון סער, "במוסדות שהנהיגו תלבושת אחידה, ניכרת תרומה בשיפור האקלים הבית ספרי באמצעות הדגשת המשותף, השוויוניות והגאווה הבית ספרית".

התלבושת האחידה יוצרת שוויון מעמדות בין התלמידים ומונעת בושה מהנזקקים, ככתוב במקורות: אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו" (גמרא, בבא בתרא, דף קכ, ב,

משנה, תענית, דף כו, ב). בגיל ההתבגרות, כאשר הלבוש הוא עיסוק עיקרי, נוצרים הבדלים על ידי לבוש מוחצן או מותגים יוקרתיים היוצרים תחרות לא הוגנת בין התלמידים. התלבושת האחידה מונעת סטראוטיפים ומטשטשת פערים סוציו אקונומיים.

בעידן של מותגים, תלבושת אחידה מצמצמת החומרנות של הילדים, מקטינה את התחרות ומעבירה מסר ברור בעניין. אמנם בני אנוש, גם הקטנים שבהם, ימצאו תמיד דרך להפגין סטטוס, אולם תלבושת אחידה תביא לצמצום האפשרות לעשות זאת.

התלבושת האחידה חוסכת זמן יקר, וויכוחים מיותרים עם ההורים בבוקר בסוגיה "מה ללבוש לבית הספר".

חסרונות התלבושת האחידה

תלבושת אחידה מביאה לדיכוי הביטוי האישי, והייחודיות של כל תלמיד ותלמידה. היא נותנת תחושה שכולם צריכים להיות אותו הדבר. גיא הראל, תלמיד כיתה ט' בתיכון חדש בתל אביב, טען כי "בגדים זה כמו מוסיקה, לרוב בני הנוער זו דרך לבטא את עצמך ואת הייחודיות שבך". יובל שגב תלמידת כתה ז' בחטיבת הביניים "חצב" באלפי מנשה, אומרת באתר "פורגירלס", שתלבושת אחידה זה "משעמם ומכוער". תלמידים רבים מתנגדים לתלבושת אחידה ורואים בה "מחיקת הזהות העצמית שלהם, הבאה לידי ביטוי בבחירת הבגדים עבורם".

אי הנוחות של התלבושת האחידה ואי התאמתה באופן אחיד לכולם. לא לכולם תתאים אותה התלבושת אותו סגנון הלבוש. חוסר התאמתה באופן אישי לתלמידים ולמידות הגוף שלהם, היא חיסרון נוסף. התלבושת לא הולמת כל תלמיד באותו אופן ולא מחמיאה לכולם באותה מידה. דווקא האחידות של הבגד יכולה להדגיש את השונות של התלמיד המסוים עם מידות גוף חריגות, עובדה שיכולה לפגוע בתדמיתו האישית, ובערך העצמי שלו.

התלבושת האחידה עלולה להתנגש עם קוד לבוש מסורתי. תלמידים שצריכים לבוש או אביזר מיוחד מטעמי דת, עדה ומגזר שונים, והדבר לא הולך יד ביד עם התלבושת האחידה. זוהי עובדה היוצרת בעיה בקרב התלמידים שהם מיעוט בקהילה הבית ספרית.

© כל הזכויות שמורות לאנשים ישראל

 

 

2. "אבני זיכרון לבני ישראל" (שמות לט, ז)

 

שאלה לדיון: שיפור הזיכרון

האם לדעתכם זיכרון טוב הוא עניין מולד או נרכש? האם מי שאין לו זיכרון טוב יכול לשפר את הזיכרון שלו, או שזה מסוג הדברים ש"או שיש לך את זה, או שאין לך"?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הרב פרופ' אברהם קושלבסקי, ידעת ומצאת, פיתוח הלמידה והכישרון, עמ' 14, 61-63:

ההנחה הראשונית בתורת הלמידה היא כי אף אחד מאתנו אינו מנצל את מלא יכולת הלמידה הטמונה בו. אילו היינו יודעים לנצל את הכישורים והכישרונות שניתנו לנו, היינו מגיעים להישגים מפתיעים.

בתפילת "ובא לציון" אנו מתפללים "שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה". אם למדת, ולא דאגת לשמור את מה שלמדת בזיכרון – למדת לריק.

חז"ל הזהירו אותנו: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו חייב מיתה", למה? מפני שדבר שבאמת חשוב, לא שוכחים. אם שכחת, סימן שהדבר אינו חשוב בעיניך.

אולם העניין אינו כל כך פשוט. ישנם אנשים שנתברכו בזיכרון מעולה. יש המסוגלים ללמוד דף גמרא פעם אחת, והדף נחרט בזיכרונם. ממספרים על רבי עקיבא איגר, שלן פעם בכפר קטן, וביקש מבעל המלון להביא לו ספר. רק ספר אחד היה ברשות בעל המלון: חידושי הרשב"א על הש"ס וחסר בו הדף הראשון. רצה ר' עקיבא איגר לגמול לבעל המלון על הטובה שעשה עמו, והחליט להשלים מתוך הזיכרון את הדף הראשון. כאשר בדקו את הדף שהשלים, מצאו אותו מתאים ללשון הרשב"א מילה במילה! אך מה לעשות, ומתנה כזו מה' נדירה למדיי…

תנאי ראשון לזכירה הוא ריכוז. אם לא התרכזת, הסיכוי שתזכור הוא קלוש מאד. אבל ריכוז אינו תנאי מספיק. יש צורך לחזור ולשנן…

נתבסס על ממצאי החוקרים שחקרו את הנושא.

השאלה הראשונה הנשאלת לגבי הזכירה היא, מהו תהליך השכחה אצל אדם ממוצע. השיטה שנבחרה לבדוק זאת היתה לבקש מאנשים ללמוד חומר מסוים, ולבחון אותם על החומר בחינות חוזרות בפרקי זמן קבועים.

התברר לחוקרים, שהאדם הממוצע זוכר מיד אחרי הלימוד כ75% ממה שלמד. לאחר כשעה, הוא מאבד כ-10% ממה שזכר. לאחר שעתיים – עוד 10%. כעבור שש שעות, הוא זוכר רק 25-30% ממה שלמד. ביום הבא הוא יהיה שמח, אם יזכור 20%. ההסבר לתופעת השכחה נעוץ בעובדה, שזיכרון האדם מחולק לשני חלקים, זיכרון קצר מועד וזיכרון לטווח ארוך.

מה שלומדים נקלט מיד בזיכרון קצר המועד. אולם כשמו כן הוא, הרישומים נשארים בו לזמן קצר יחסית, ולאחר מכן הם נמחקים. זאת מפני שהזיכרון קצר המועד בנוי לקליטת חומר חדש באופן שוטף, והרשמים החדשים דוחים את הישנים. אילו לא היו הזיכרונות נמחקים, היה הזיכרון "נסתם" מרוב עומס.

מהזיכרון קצר המועד, הרישומים יכולים לעבור לזיכרון ארוך המועד. אולם, לשם כך יש צורך בדרך כלל במאמץ מודע. דבר זה נעשה על ידי חזרה ושינון. כדי שהחומר יועבר לזיכרון ארוך המועד, חייבים להחיות את הרשמים בזיכרון קצר המועד יותר מפעם אחת

אם הדברים מאד מרשימים, יוצאי דופן, או מבהילים, האדם ימצא את עצמו חושב עליהם פעם אחר פעם, מבלי שיעשה מאמץ מודע. ילד קטן הרואה רכבת בפעם הראשונה, כל כך מתרשם, שהוא מספר מה ראה פעם אחר פעם. אדם שיראה תאונת דרכים מבהילה, לא ישכח מה שראה, מפני שהוא יעלה בזיכרונו את התמונה המחרידה פעם אחר פעם.

לדאבוננו, כשאנו לומדים דף גמרא, אחרי שסגרנו את הגמרא, החומר הנלמד אינו עולה בדרך כלל לזיכרון באופן ספונטני. יש לעשות מאמץ מודע להעלות את הדברים לזיכרון המידי, על מנת להעבירם לזיכרון ארוך הטווח.

החוקרים מצאו, שעדיף לעשות את החזרה הראשונה תוך כדי הלמידה. הם מצאו, שכאשר מפסיקים את הלימוד אחרי עשרים דקות לשם חזרה קצרה, החומר נקלט בצורה הטובה ביותר.

 

  • מספרים על הגאון הרב משה פינשטיין זצ"ל, שפעם שאל אותו תלמיד על גדלותו בתורה. יאמר לי הרב, שאל התלמיד, כיצד הגיע הרב לגדלותו בתורה? האם הדבר נובע מגאונות, מהתמדה, מזיכרון פנומנאלי או אולי ממשהו אחר?

השיב לו הרב פינשטיין בשאלה: האם אירע לך פעם מאורע מסעיר?

כן, השיב התלמיד, נוכחתי פעם בתאונת דרכים מחרידה.

והאם זוכר אתה את פרטי האירוע? המשיך הרב ושאל.

בוודאי, אמר התלמיד, האירוע נחרט בזיכרוני. זוכר אני כל פרט ופרט.

זוהי התשובה לשאלתך, חייך הרב, עבורי כל דף גמרא הוא מפגש עם הקדוש ברוך הוא ואירוע מסעיר בחיים…

 

  • ניצה אייל ויעל רייכנטל, מחברות הספר "חוכמת הזיכרון המעשי – המדריך המלא לאימון ולשיפור הזיכרון": למה אנחנו שוכחים?

ממצאי מחקרים רבים מראים באופן חד־משמעי כי אנשים שמפעילים את תאי המוח שלהם שומרים על כושרם ועל יעילותם. המוח אינו שריר, אבל אם בכוונתנו לשמור על הכושר שלו, מוטב שנתייחס אליו כאל שריר. כולם יודעים ששרירים מוטב לאמן מדי יום, לחזקם ולטפחם וכן לדאוג לתזונה המתאימה להם. המוח רוצה שנתנהג אליו לפחות כמו אל שרירי הרגליים. גם הוא זקוק לאימון יומיומי , לטיפוח ולהזנה.

 

למה אנחנו שוכחים?

אתם זוכרים מה אכלתם לארוחת ערב לפני שבוע? זוכרים את מספר הטלפון הקודם של ההורים? את הקוד הישן לכרטיס האשראי? סביר להניח שלא. למה אנחנו שוכחים, האם זו בעיה, ואיך אפשר לשפר את הזיכרון? מדריך שלא כדאי לכם לשכוח.

1.מה אנחנו שוכחים? דברים משעממים, דברים שנראים לנו לא חשובים, דברים שגרתיים, דברים שאנחנו מפחדים לא לזכור ומטלות שאנחנו לא רוצים למלא.

2.למה אנחנו שוכחים איפה המפתחות? כי הנחת המפתחות היא פעולה שנעשית באופן אוטומטי וללא תשומת לב, ולכן היא לא נכנסת לזיכרון שלנו.

3.האם זה בסדר לשכוח? בוודאי, ולפעמים זה אפילו טוב. כדאי לנו לשכוח אנשים שזיכרון הקשרים איתם פוגע בנו, וגם כישלונות והחמצות שמציקים…

​​זיכרון דומה לאוויר לנשימה: הוא מובן מאליו. אנו משתמשים בו בכל רגע בחיינו, אבל מודעים לקיומו רק כשהוא מסרב להעלות שם אל מעבר לקצה הלשון או לגלות היכן הנחנו את המפתחות.

כולם שוכחים

אלוף חידוני הטריוויה עשוי לשכוח את יום ההולדת של חותנתו. פרופסור להיסטוריה שזוכר מאות אירועים ותאריכים יקדיש חצי שעה לאיתור מכוניתו במגרש החניה באוניברסיטה.

מי זוכר את הפרטים הבאים: את מספר הרכב? את מסלול הטיול לפני שלוש שנים? את שמותיהם של חברים לספסל הלימודים בתיכון? את מספרי הטלפון של מקום המגורים או העבודה הקודמים? ועוד דברים רבים שידענו ושכחנו, כמו הסיסמה שמאפשרת לנו לקרוא פרטים על חשבון הבנק באינטרנט.

רובנו פשוט שוכחים את הפרטים האלה. וזה בסדר…

האם אפשר לשפר את הזיכרון?

כבר אלפי שנים מנסה האדם לשלוט על זיכרונו ולשפרו. בעבר הרחוק, בימים שבהם ידיעת קרוא וכתוב לא הייתה נפוצה, היכולת לזכור הייתה סגולה חשובה שהקנתה יתרון ומעמד חברתי גבוה לאדם הזוכר.
היוונים הקדמונים היו בין הראשונים שפיתחו שיטות לשיפור הזיכרון. ספק אם משוררים היו מסוגלים לדקלם בשלמותה את האיליאדה של הומרוס על 16 אלף הבתים שלה, משימה שארכה שעות וימים, לולא השתמשו בעזרי זיכרון שונים.

בשנים האחרונות, על רקע ממצאי מחקרים בנוגע לגמישות המוח האנושי התעורר עניין מדעי ומחקרי מחודש ביעילותן של השיטות השונות לשיפור הזיכרון ובשאלה איך הן פועלות. מזווית ראייה פסיכולוגית, שיפור הזיכרון פירושו שינוי באופן שבו עושה אדם שימוש ביכולת הזיכרון. השיפור הזה ייעשה באמצעות למידת שיטות ועזרים המסייעים להפעיל את הזיכרון בדרך יעילה יותר.

 

עזרים לשיפור הזיכרון מתחלקים לשני סוגים עיקריים: עזרים חיצוניים ועזרים פנימיים.

 

מהם העזרים החיצוניים לשיפור הזיכרון?

העזרים החיצוניים משמשים תזכורת לפעולות בעתיד או מאגרי זיכרון חיצוניים. הם נגישים ואמינים, קלים לתפעול ואינם דורשים מאתנו מאמץ רב. כל שעלינו לעשות הוא לשלבם בשגרת החיים. העזרים האלה הם חלק מהסביבה הפיזית הקרובה. הם קשורים לארגון הסביבה, לבניית מקומות קבועים, להנחת חפצים, להכנת משטחי רישום רבים ולהפעלת עזרים טכניים שונים, כמו שעון מעורר ומחשב. פעמים אחרות העזרים האלה ניידים ומתלווים אלינו לכל מקום, כמו טלפון נייד.

מהם העזרים הפנימיים לשיפור הזיכרון?

העזרים הפנימיים דורשים מאתנו מאמץ והשקעה מתמדת. הם מתבססים על דרכים שונות לעיבוד פעיל של המידע שאנו רוצים לזכור. דוגמאות לעזרים כאלה הן חזרות מרובות על המידע, סימון של משפטי מפתח בטקסט בעטים צבעוניים, בניית ראשי תיבות של מילים המכילות את המידע או קשורות אליו, קישור המידע החדש למידע קודם ויצירת תמונות בדמיון המתקשרות למידע שרוצים לזכור.

איך בעצם עובדים השיטות והעזרים האלה?

על השאלה מה הסיבה לכך שלשיטות ולעזרים האלה יש השפעה על הזיכרון מביאים החוקרים תשובות שונות. יש הסוברים כי הם משפרים את העברת המידע מהזיכרון קצר הטווח לזיכרון ארוך הטווח. אחרים גורסים כי השימוש בשיטות האלה תורם להעמקתה של רמת עיבוד המידע בכל שלבי הזכירה.

בדבר אחד החוקרים תמימי דעים: השיטות השונות לשיפור הזיכרון יעילות משום שבאמצעותן מקבל האדם אחריות על איכות זיכרונו והוא מטפל באופן פעיל במידע שברצונו לזכור. האמירות "יש לי זיכרון טוב" ו"אין לי זיכרון טוב" אינן נכונות. הזיכרון אינו שחור או לבן. הוא דינמי ומשתנה, ואיכותו תלויה במידה רבה באופן שבו אנו מתייחסים אליו ומפעילים אותו.

האם המוח זקוק לאימון?

ממצאי מחקרים רבים מראים באופן חד משמעי כי אנשים שמפעילים את תאי המוח שלהם שומרים על כושרם ועל יעילותם. המוח אינו שריר, אבל אם בכוונתנו לשמור על הכושר שלו, מוטב שנתייחס אליו כאל שריר. כולם יודעים ששרירים מוטב לאמן מדי יום, לחזקם ולטפחם וכן לדאוג לתזונה המתאימה להם. המוח רוצה שנתנהג אליו לפחות כמו אל שרירי הרגליים. גם הוא זקוק לאימון יומיומי, לטיפוח ולהזנה.

מאמץ שכלי מכל סוג מחזק את הזיכרון ויוצר עתודות של תפקוד המגינות עליו בפני קשיי זיכרון בכל גיל, לרבות שינויים צפויים המתרחשים עם הגיל. בזכות תרגול המוח והזיכרון נוצרים קשרים חדשים בין סיבי העצב, מתעוררים אזורים במוח שלא הופעלו ואולי גם צומחים תאי עצב חדשים.

כל עשייה חדשה או לימוד של דבר מה חדש משפיעים לטובה על הזיכרון. כל אימון לקראת שיפור מתחיל בחשיבה חיובית על עצמנו ועל היכולות שלנו. קבלו את עצמכם וחשבו על עצמכם בצורה חיובית.

אנשים שמאמינים כי הם מסוגלים לשפר את עצמם ואת תפקודם גם יצליחו לעשות כן. עומדות לרשותנו עתודות של יכולות בתחומים שונים ומגוונים, שבכל גיל ניתן להפעיל אותן ולתפקד ברמה גבוהה יותר מזו שבה אנו מתפקדים. התנאי הוא אמון בעצמנו, נכונות להשקיע ולהתאמץ והצטיידות בכלים המתאימים.

הפעלה מאתגרת של המוח ושל הזיכרון אינה קשורה לגיל ואינה אמורה להתחיל בגיל מבוגר. זוהי דרך חיים, שככל שנקדים ללכת בה – כן ניטיב עם המוח ועם הזיכרון שלנו עכשיו ובשנים הבאות. מבין ההשקעות שאנו עושים בחיים זו עשויה להיות השקעה כדאית במיוחד שנושאת רווחים מוכחים.

ניצה אייל היא פסיכולוגית וגרונטולוגית.

יעל רייכנטל היא גרונטולוגית-קלינית. מנהלת את המרכז לקידום וחינוך בריאות במחוז דן־פ"ת של כללית.

 

 

 שאלה פותחת:

"אבני זיכרון לבני ישראל" (שמות לט, ז)

יש דברים שאנחנו רוצים לזכור, ויש דברים שאנחנו מעוניינים דווקא לשכוח.

מתוך הדברים שלמדתם או חוויתם, מה תרצו לזכור גם בעתיד, ומה תעדיפו לשכוח?

לאילו מזיכרונות הילדות שלכם נעים לכם לחזור, ולאילו פחות?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת פקודי

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת ויקהל-פקודי

 

פותחים שולחן – לפרשת כי תצא

יופי – "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ" (כא,יא) – מה המקום שתופס היופי והמראה החיצוני בתרבות היום? מה המקום שלו בחיים הפרטיים שלנו? האם לדעתכם רוב האנשים מרוצים מאיך שהם נראים? איך אתם מרגישים עם המראה-החיצוני שלכם? האם לדעתכם לאנשים הנחשבים יפים יש יותר סיכוי להצליח ולהתקדם בחיים? מה דעתכם על בחור המבקש תמונה של המיועדת בטרם יסכים להיפגש איתה למטרת נישואין? יש הטוענים שדווקא אצל בחורים העניין של המראה החיצוני של הצד השני תופס מקום מאוד מרכזי. האם אתם מסכימים לכך?

אחים – "וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים…וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר" (כא,טו) – מה ההשפעה שיש למיקום של הילד בתוך המשפחה על אופיו? האם נכון שילדים בכורים הם יותר מפונקים? יותר מושקעים מאשר הבאים אחריהם? האם בן יחיד במשפחה של בנות או להפך – מושפעים מכך? האם ללדת תאומים זה יתרון או חיסרון? בתנ"ך מוצאים פעמים רבות מערכות יחסים בעייתיות ביותר בין אחים לאותה משפחה (קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו…) – מה  אנחנו יכולים ללמוד מכאן לחיים שלנו? האם אתם מכירים משפחות בהן יש מערכות יחסים טובות וחמות בין האחים? מה הסוד שלהם?

כיוון אחר בתוך המשפחה – "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ" (כא,יח) – מה הסיבה לכך שבמשפחה בעלת כיוון דתי/ערכי מסויים, צומח ילד עם כיוון אחר לגמרי? האם זוהי 'אשמת' ההורים, הסביבה, הוא עצמו? האם יש מצבים בו משפחה צריכה להוקיע ולנתק קשר עם אחד מבניה?

גברים ונשים – "וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (כב,ה) – במה אתם מוצאים הבדלים בין בנים לבנות? האם יש לחלק מההבדלים שורש משותף? האם ההבדלים בין בנים לבנות הם תוצאה של חינוך, השפעה סביבתית, הבדלים מולדים בנפש, גם וגם? מה ההשלכות של לימוד בבית ספר מעורב – מבחינה לימודית – האם זה עושה טוב לבנים? לבנות? מה ההשלכות של זה מבחינות חברתיות ואחרות? האם לדעתכם לאנשים שגדלו בחברה מעורבת יהיה קשה יותר ליצור בעתיד קשר למטרת נישואין? או אולי להפך? למה?

גירושין – "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ" (כא,יג) – בשנים האחרונות תופעת הגירושין התעצמה מאוד, גם בציבור הדתי. מדוע זה קורה? מה דעתכם על זוג שלא טוב להם ביחד אבל נמנעים מלהתגרש בינתיים "בגלל הילדים"?! מתי לדעתכם כדאי לזוג עם בעיות בזוגיות ללכת לטיפול ולעבוד על זה ומתי נכון להרים ידיים ולהעדיף את האופציה של גירושין? מחקרים מראים שרוב הגירושים מתרחשים בחמש השנים הראשונות לנישואין. האם היה אפשר לצפות את זה מראש?

הוצאת שם רע – "וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע" (כב,יד) – איך תגיבו אם מישהו יבוא אליכם פתאום ויתחיל לספר משהו רע על מישהו שאתם מכירים? ומה יקרה כאשר המספר הוא אדם חשוב ומכובד או בעל עמדה כלפיכם? האם כאשר מתהלכות שמועות שליליות על מישהו – ייתכן שהכול שקר ועלילה או ש"אין עשן בלי אש" ובטח יש שם משהו לא כשר? מה השלב בו ראוי שהעיתונות תפרסם את שמו ותמונתו של נאשם – מרגע שהוא נעצר/מוגש כתב אישום/בית המשפט פוסק שהוא אשם? האם יש דרך לתקן הוצאת שם רע על מישהו?

 

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

  054-6702313

חלק מן השאלות פורסמו בשנת תש"ע בעלון הצעירים "עולם קטן" במדור "הביעו עמדתכם"

 

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת כי תצא

פרשת נשא

1. "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו… גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה)

 

שאלה לדיון: שיער ארוך לבנים

מה דעתכם על גידול שיער ארוך לבנים? כיצד ההורים ומערכת החינוך צריכים להתייחס למי שמגדל שיער?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

כיום, שיער ארוך אצל בני הנוער אינו דבר חריג. ובוודאי לא יוכל לשמש כאינדיקציה יחידאית לרמתו הרוחנית של בנך. כשילד מחפש דרכי התנהגות פחות מקובלות הוא מבקש איזה ייחודיות משל עצמו. חשוב שההורים תכבדו ייחודיות זו, יכבדו את בחירתו ואף יצביעו על דברים שבעיניהם הוא מיוחד בהם. יחס כזה עלול להפתיע אותו. הוא ירגיש שההורים נותנים בו אמון ואולי לא ירגיש צורך כה חזק להדגיש באופן חיצוני את המיוחד שבו.

שאלה: בני בן 16 התחיל לגדל שער. אני חוששת שזה סימן לבאות, לתחילתה של התדרדרות. האם לדרוש ממנו בתקיפות להסתפר? להכריח אותו?

ראשית חשוב להישאר רגועים. לא מדובר כאן באיסורי תורה ואפילו לא באיסורי דרבנן. גם אליהו הנביא הסתובב עם שיער ארוך (אמנם יש בספרים שונים ביטויים הקושרים שיער ארוך ל'דינים' שיכולים לבוא על האדם, אך יתכן וגם מה שאנו קורים 'קצר' הוא ארוך ביחס לדברים הנ"ל. ואין לנו אלא ד' אמות של הלכה).

לדעתי, הבעיה מתחלקת לשני צירים עיקריים. (כמובן בתנאי שלראש הישיבה זה לא מפריע…) למראה חיצוני יש אמירה, אפילו יותר נכון לומר 'הכרזה', מי אני, אי מזה באתי ולפעמים גם לאן מועדות פניי.  הנורמטיביות מאפשרת לנו להתנהל באופן בטוח בחברה ומאפשרת לנו למדוד את מידת ה'בסדר' ההתנהגותי שלנו. מאידך יש לזכור כי יש גם אנשים מיוחדים והם יהיו שונים מהנורמטיבי ומהמקובל כי באמת הם אנשים מיוחדים, הם יתלבשו אחרת, ירהטו את ביתם אחרת ויתעניינו בתחומי עניין לא שגרתיים.

הציר השני הוא 'מה יאמרו' השכנים, החברים וההורים. האם אנו נעמוד שווי נפש מול הביקורת והשיפוטיות של הסביבה? איך נרגיש כשיגיע לבית הכנסת בליל שבת באופן כזה ? ציר זה לכאורה נראה פחות חשוב אך ברוב המקרים הוא זה שיכתיב את סדר התגובות ועוצמת התגובות שלא יטיבו עם המצב.  לא כתבת בשאלתך שאת רואה את בנך מתדרדר אלא העלית את חששך שמא כך יקרה. כיום, שיער ארוך אצל בני הנוער אינו דבר חריג. ובוודאי לא יוכל לשמש כאינדיקציה יחידאית לרמתו הרוחנית של בנך. כשילד מחפש דרכי התנהגות פחות מקובלות הוא מבקש איזה ייחודיות משל עצמו. להיות שונה, להיות עצמו. לדעתי חשוב שאתם ההורים תכבדו ייחודיות זו, תכבדו את בחירתו ואף תצביעו על דברים שבעיניכם הוא מיוחד בהם, תעריכו זאת ותעודדו אותו למצוא את דרכו. יחס כזה שלכם עלול להפתיע אותו אך ישמח אותו, הוא ירגיש שאתם נותנים בו אמון ומעתה לא ירגיש צורך כה חזק להדגיש באופן חיצוני את המיוחד שבו. החיבור שלכם אליו יהיה המפתח שישאיר ביניכם מרחבים פתוחים של שיח וקירבה. אשריכם שיש לכם ילד מיוחד ושיודע לחוש בכך. כיוון וחיבוק מצדכם יבטיחו שהוא לא יאכזב אתכם  .

ולציר השני (ה'מה יאמרו'..). אם הצלחתם ל'אכול' את החלק הראשון, חלק זה יהיה הרבה יותר קל. פשוט שמחו בו, היו גאים שיש לכם ילד מיוחד, שיש בו יחוד ועד מהרה יראו כולם שהוא 'זרע ברך ה", הושיבו אותו על ידכם בבית הכנסת בגאווה והתכבדו בו.  אם תצליחו בכך, תוכלו גם לשוחח עימו באופן פתוח יותר על משמעות ההופעה החיצונית, ועל עניינים רוחניים וחינוכיים מתוך בירור אמיתי וכן.

 

ההורים, כמחנכים, יכולים וצריכים להביע את דעתם: על עצם התופעה (טשטוש אפשרי בין המינים), על ההליכה עם (או נגד) הזרם (תלוי בחברה הסובבת), על הנורמות המקובלות עליהן, על המשמעויות האפשריות (דימוי עצמי וסביבתי, קבוצת שייכות וכד'), אך הבעת דעתם של ההורים צריכה לבוא יחד עם שדר של אמון בבן: שהוא אינו מתכוון להידרדר או להרע, שהוא מסוגל לבחון את הדברים מנקודות מבט שונות, שיהיה בו את העוז לשנות כיוון גם אם לא מידית, וכי הם בוטחים בו שימצא את דרכו לטובה.

שאלה: בני בן 16 והתחיל לגדל שער ארוך. אני חוששת שזה סימן לבאות, לתחילתה של התדרדרות. האם לדרוש ממנו בתקיפות להסתפר? להכריח אותו?

תשובה: כשילדינו מגיעים לגיל 16 , לא מתאים לנו ולהם לנהל אתם קשר בדרכים של 'דרישה' או 'הכרח'. אם הם יאלצו להיכנע לדרישתנו, זה ישאיר אותם בתחושה של 'כנפיים שבורות' או 'קצוצות'. הבן ניסה לבצע מהלך של היפרדות לקראת עצמאות, ואנו הוכחנו לו שהוא הילד הקטן שלנו, שלא ניתן לסמוך עליו, ושאנחנו יכולים 'לכופף' אותו. עם זאת, ודאי תפקידנו כהורים להשתדל להתוות דרך, להצביע על מכשולים, ולנסות למנוע הידרדרות אפשרית.  מה לא טוב לעשות?  לומר או לשדר לבן, שאם הוא מגדל שער זה אומר ש: מחרתיים הוא יפסיק להניח תפילין/ שהוא מתנתק מתורה ומצוות/ שהוא כבר אינו בן של הקב"ה/ איזה בית הוא יקים אם כבר עכשיו …/ וכן הלאה. כל אותם חזיונות אימה שהורים עשויים לראות בדמיונם, לא כדאי לפתח אותם, לחשוב אותם או לומר אותם. בהקשר הספציפי של גידול שיער, יש לבחון האם זה חלק ממערכת של התמרדות נגד הבית והקהילה? האם זו נורמה חברתית או שהוא יוצא דופן? האם לבן ישנם תחומי הצטיינות שהוא בולט בהם, או שזו דרכו להתבלט מפני שאין הוא מוצא אפיקים אחרים ? ההורים, כמחנכים, יכולים וצריכים להביע את דעתם: על עצם התופעה (טשטוש אפשרי בין המינים), על ההליכה עם (או נגד) הזרם (תלוי בחברה הסובבת), על הנורמות המקובלות עליהן, על המשמעויות האפשריות (דימוי עצמי וסביבתי, קבוצת שייכות וכד'). הבעת דעתם של ההורים צריכה לבוא יחד עם שדר של אמון בבן: שהוא אינו מתכוון להידרדר או להרע, שהוא מסוגל לבחון את הדברים מנקודות מבט שונות, שיהיה בו את העוז לשנות כיוון – גם אם לא מיידית, שהם בוטחים בו שימצא את דרכו לטובה.  המחקרים מלמדים, שבדרך כלל טווח ההתמרדות של בני נעורים הוא במאפיינים החיצוניים: לבוש, מוסיקה, שפה וכד'. לעומת זאת, בנושאים ערכיים ועקרוניים, מזדהים בני הנעורים עם הוריהם, או לפחות חוזרים לאותן עמדות בהתבגרם. לכן, כדאי לנו כהורים להיאזר בסבלנות, להיות בשבילם מצפן ברור, ולהמתין בשעת הצורך עד אשר הם יגיעו למקומנו.

 

 

  • הרב אהרן ליכטנשטיין, שו"ת במראה הבזק, פרשת שמות, תשס"ד:

 

יש לשלול את התופעה מצד המסר התרבותי שהיא נושאת מאחוריה, וככלל – יש לעמוד על עצם הרצון וההתפתחות המניעים לבחור בגידול שיער ארוך, שכן הדבר מלמד על "ספיגה" תרבותית קודמת שהובילה לכך, ושצריכה להדאיג.

 

גם אם נגיע למסקנה, שמשום כיוון שהוא אין איסור – לא דאורייתא ולא דרבנן – בגידול שיער ארוך, הרי שבמישור הערכי והחינוכי יש להתנגד לתופעה, שכן סוף סוף, מקור התופעה של גידול שיער ארוך בקרב גברים הוא זרם תרבותי מסוים, שהתפתח בתחילת שנות ה-60 בעולם המערבי, כשעניין גידול השיער התלווה למספר ביטויים תרבותיים אחרים, שהינם פגומים ופסולים מבחינה הלכתית ומוסרית, והוא עצמו נשא מסר תרבותי מאוד ברור – שבירת מוסכמות חברתיות, התרת הרסן המוסרי, מתירנות וכו'. ועל כן גם אם התופעה התפשטה, וחדרה לארץ ישראל, ואף לתוככי הציבור הדתי, ועתה יש מעין זרם מסוים אף בתוך ציבור שומרי תורה ומצוות, שנוהג לגדל שיער ארוך, יש לשלול את התופעה מצד המסר התרבותי שהיא נושאת מאחוריה, וככלל – יש לעמוד על עצם הרצון וההתפתחות המניעים לבחור בגידול שיער ארוך, שכן הדבר מלמד על "ספיגה" תרבותית קודמת שהובילה לכך, ושצריכה להדאיג.

 

 

2. "ופרע את ראש האישה" (במדבר ה, יח)

רש"י כפשוטו: לא נאמר 'וגילה' את ראש האישה, שיהא משמעו רק הסרת הצעיף המכסה את הראש, אלא נאמר לשון 'ופרע', שמשמעו גילוי חמור, ומכאן שבנוסף על הסרת הצעיף הוא גם סותר את קליעת שערה והן מתפזרות ומתגלות, וכל זאת כדי לבזותה.

שאלה לדיון: כיסוי הראש לאישה נשואה

מפרשתנו (בעניין אישה סוטה) נלמד חיוב כיסוי הראש לאישה נשואה. מדוע לדעתכם אישה נשואה מחויבת לכסות את ראשה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), "מעל ומעבר" עמ' 101-102

 

כיסוי הראש בישראל הוא בעצם הודעה. האישה הזו אינה פנויה והיא אשת איש, וממילא היא שייכת למציאות אחרת. זהו מעין סמל של מעמד הנישואין. אישה זו נכנסה למעמד חדש, שיש לו זכויות והתחייבויות אחרות. אישה שמופיעה בלבוש של נשואה, מגדירה את עצמה גם כלפי עצמה וגם לאחרים בתוך הגבולות הללו של הנישואין, עם כל מה שזה אומר.

 

יש לכאורה שתי אפשרויות להבין את טעמו של כיסוי הראש. האופן האחד הוא שכיסוי הראש לנשים נחשב לדרך של צניעות, שמקבילה ללבישת בגדים לצורך צניעות. יש רשימה ארוכה של דברים שנחשבים בלשון חז"ל לערווה, ומשום כך הם מחייבים כיסוי, ובין השאר גם "שיער באישה ערווה". אלא שלפי זה הלכה זו הייתה צריכה לחייב את כל הנשים כולן, רווקות כנשואות, לכסות את הראש, כשם שכולן צריכות להתלבש. ייתכן שיש יותר בעיה באישה נשואה אם איננה מכוסה כראוי, אבל מכל מקום מצד הערווה שבדבר אין הבדל בסיסי. אמנם, בקהילות מסוימות נהגו שגם בנות לא נשואות יכסו את הראש (נראה שמנהג זה היה נפוץ יותר בקהילות שבגבול מצרים ואולי גם בספרד בשלב מסוים). אולם ממקורות אחרים בחז"ל עולה שבנות לא נשואות לא כיסו את הראש… משום כך נראה לי שכיסוי הראש של האישה איננו קשור בדיני צניעות. יש לו אמנם שייכות לדיני צניעות אבל בדרך הפוכה, כיון שאישה נשואה צריכה לכסות את ראשה, כאשר היא מגלה אותו יש כאן חוסר צניעות שגם דורש הרחקה לעניין הסתכלות ובייחוד בזמן קריאת שמע וכיוצא בזה. אבל המקור הוא עצם העניין שאישה נשואה מכסה את הראש.

משום כך נראה לי שכיסוי הראש הוא בעצם ביטוי של מעמד, האישה מראה לכל שהיא נשואה. יש כאן עניין ליצור הדגשה שהיא איננה פנויה אלא אישה נשואה, על ידי דבר שנראה לעין כל. כמעט בכל חברה, בכל מקום בעולם, יש אופן שבו מנסים להדגיש את המעמד המיוחד של אישה נשואה, כמו טבעת נישואין. כיסוי הראש בישראל הוא בעצם הודעה! האישה הזו אינה פנויה והיא אשת איש, וממילא היא שייכת למציאות אחרת. זהו מעין סמל של מעמד הנישואין, אישה זו נכנסה למעמד חדש, שיש לו זכויות והתחייבויות אחרות.

כאשר שוטר או חייל לובשים מדים, הם מודיעים שהם שייכים למעמד ולמסגרת מסוימים. בכל צבא מסודר מועמד החייל לדין אם איננו חובש כובע, למשל, לא משום שחבישת הכובע באה להגן על ראשו, אלא משום שהיא חלק מהמדים, מן ההופעה החיילית. בכל מקום שיש מעמדות מוגדרים, יש גם צורת לבוש ששייכת לכל מעמד, והיא מבדילה אותו מן האחרים…

תלבושת המסמלת את השייכות למעמד מסוים, מגדירה את האדם לא רק כלפי הצופה, אלא גם כלפי האדם הלובש תלבושת זו…אישה שמופיעה בלבוש של נשואה, מגדירה את עצמה גם כלפי עצמה וגם לאחרים בתוך הגבולות הללו של הנישואין, עם כל מה שזה אומר.

 

  • הרבנית ציפורה הלר, "מעל ומעבר" עמ' 34-35

 

השיער של האישה, בין כל אברי הגוף, נברא כנראה ליופי בלבד. גם עיניים יכולות להיות יפות, אבל הן נבראו בעיקר בשביל הראיה. לעומת זאת אדם קרח יכול לתפקד בשלמות גם ללא שיער. היופי והחן האנושי נועדו להיות הדברים המקשרים בין האיש לאישה. כיסוי הראש גורם להכניס רוחניות בתוך הגשמיות, בתוך עולם החשק בין האיש לאישה, ומשפיע על יחסיהם ועל הבית שהם בונים.

 

 

במשנה ברורה מצוטט הזוהר, שבו נאמר כי כאשר אדם חי חיים שהרוחניות היא העיקר בהם, הדבר גורם להטבה עצומה לו ולמשפחתו. כתוב שם "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך וכו'", הזוהר שואל: במה אשתך כגפן פוריה? ומשיב: בדיוק כפי שהגפן לא מתחברת לפרי אחר (אי אפשר לחבר, למשל, גפן ואשכולית),כך אישה מטבעה רוצה להידבק אך ורק בבעלה, ולא באחר. כאשר האישה מכסה את ראשה זה דבר שבינו לבינה. היא כמו הגפן בירכתי הבית, והדבקות ביניהם היא דבקות של אמת.

נראה לי שהשיער של האישה, בין כל אברי הגוף, נברא ליופי בלבד. גם עיניים יכולות להיות יפות, אבל הן נבראו בעיקר בשביל הראיה. לעומת זאת אדם קרח יכול לתפקד בשלמות גם ללא שיער. היופי והחן האנושי נועדו להיות הדברים המקשרים בין האיש לאישה.

המשך הפסוק הוא "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך". כאשר האישה צנועה, היא לא מגלה את עצמה בחוץ, והדגש אצלה הוא על הרוחניות, הדבר משפיע על הילדים שנעשים רוחניים יותר, בזה שהם דומים לזיתים שאינם נובלים כמו שאר הפירות. כיסוי הראש גורם להכניס רוחניות בתוך הגשמיות, בתוך עולם החשק בין האיש לאישה, ומשפיע על יחסיהם ועל הבית שהם בונים.

כאשר הקשר בין בני הזוג אינו רוחני, הדבר מוביל בסופו של דבר לשנאה, כמו במעשה אמנון ותמר. גם בפרשת אשת יפת תואר מובא שמי שלוקח אותה סופו לשנוא אותו. הגבר שונא את החלק של עצמו שדבק באישה רק בגלל התאווה הגשמית…

יש הבדל מהותי בין כיסוי האישה בחברה פרימיטיבית לבין הכיסוי ביהדות. נשי הטאליבן, למשל, מכסות את כל הגוף, כולל הראש. מדוע? מפני שהגברים מרגישים שהתעוררות התאווה והחשק זו בעייתה של האישה בלבד. להם מותר הכול. באותן חברות האישה מתכסה כדי להינצל מתאוות הגבר. ואילו ביהדות אין הדבר כך כלל. יש הלכות ברורות מאד בקשר לשמירת עיניים אצל גברים. אסור להם לחיות חיים חיצוניים גרידא. כשם שאסור לאישה לצוד גבר, כך אסור לגבר לצוד אישה. הצניעות של האישה ביהדות קשורה לפנימיות העניין ולא להגנה עצמית. מבחוץ, הכיסוי של האישה היהודית נראה דומה לכיסוי בחברות אחרות, אבל הוא שונה לחלוטין.

אישה מודרנית שקשה לה לכסות את ראשה, צריכה להבין שלא מדובר בהגנה עצמית. אלא בבניין של חיי נישואין עם פנימיות ורוחניות. הכיסוי מעיד שמה שיש בינה לבין בעלה, אין בינה לבין אף אחד אחר בעולם.

 

  • הרבנית ד"ר גיתית רוזין, "מעל ומעבר" עמ' 39-40

 

בשביל דבר גדול כמו גילוי שכינה נדרש כיסוי. לכן במתן תורה הר סיני התכסה בעשן, ולכן כשמשה רבנו הגיע לסנה הוא הסתיר את פניו. כשאיש ואישה נישאים זה לזה ישנו גילוי מחודש של שכינה, כפי שנאמר "זכו, שכינה ביניהם". כיסוי הראש מבטא את אותו גילוי שכינה ואת תוספת הקדושה שיש בחיי הנישואין.

בכל מקום שיש גילוי שכינה, יש כיסוי. אי אפשר לזכות לגילוי שכינה מבלי לכסות. כשמשה הגיע לסנה, הוא הסתיר את פניו. הכוהנים מסתירים את ידיהם בברכת כוהנים. במתן תורה, הר סיני התכסה בעשן. בעת שבני ישראל הלכו במדבר, כאשר השכינה ירדה לדבר עם משה רבנו באוהל מועד, היא ירדה בעמוד ענן. מכל אלו אנו לומדים שבשביל דבר גדול כגילוי שכינה נדרש כיסוי. כאשר הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, הוא נכנס עם קטורת. כמו שכתוב "כי  בענן אראה אל הכפורת". הקב"ה מתגלה כביכול בענן הקטורת. אם ברצונך להיכנס אל הקודש פנימה עליך לכסות את הנגלה שלא להסיח את הדעת וכדי לזכות לראייה פנימית.

בית בישראל הרי הוא כעין מקדש מעט, שהרי השכינה שורה בין איש ואשתו, וכיסוי הראש מסמל את אותה שכינה…

מי ששומר שבת יכול להכיר את התחושה שפתאום הבית נראה אחרת. העולם כולו נראה אחרת, יש בו אור אחר, אור של שבת, האור של הקדושה. מי שלא שומר שבת לא יחוש בכך. מי שמבין שעכשיו הוא מקבל מתנה של קדושה, מתנה של נשמה יתירה, ינצל את השבת היטב כדי לחוש כמה שיותר את קדושת השבת… וכן הדבר בעניין כיסוי הראש. אישה שמתחתנת זוכה שחלה עליה קדושה נוספת. אפשר לנצל זאת ואפשר להחמיץ… זה הרובד הכי גבוה, ההכרה שיש כאן גילוי שכינה. כשהאישה מכסה את שערותיה, היא מכניסה לחייה משהו הרב יותר גבוה. הכיסוי מאפשר לה לקיימו.

 

 

שאלה פותחת: מתן תורה וקבלת תורה

בחג השבועות ישנו ממד של נתינה – יום בו ניתנה תורה לעם ישראל, וממד של קבלה – יום בו קיבלו בני ישראל לקיים את הנאמר בה.

מה אתם נותנים מעצמכם על מנת ללמוד ולקיים את התורה? (נסו לחשוב על דוגמאות ספציפיות)

ומה אתם מקבלים ומרוויחים מלימוד התורה וקיומה? (נסו לחשוב על דוגמאות ספציפיות)

 

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת נשא

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת נשא

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לשבועות

חינוך לצניעות הלבוש

חינוך לצניעות – כיצד?

כשאנחנו מסמנים לעצמינו מטרה בתחום החינוך, אנחנו נכנסים למעין מילכוד. בתחומים אחרים, ככל שנעשה יותר יהיה לנו יותר. למשל, ככל שנאפה לאורך יותר שעות, יהיו לנו יותר עוגות. בתחום החינוך, יש חסרון בעשיה גדולה מדי, כמו בעשיה קטנה מדי. הכוונה, כמובן, לחינוך הישיר. אין "יותר מדי" בהקשבה, באהבה, בבניית אוירה טובה בבית. יש "יותר מדי" באמירות, בבקשות, בהערות ובעצות. לפעמים אנחנו , ההורים, חושבים שהפתרון הוא לגוון בסגנון. פעם נגיד את דברינו ברצינות, פעם בתור בדיחה, פעם בתור שאלה. כך, אנחנו משלים את עצמינו שהילדים לא ישימו לב שהתוכן אחיד. ברוך ה', הילדים שלנו פיקחים. הם אוספים את כל סוגי האמירות יחד ומתלוננים על עודף התערבות ולחץ.

אם כך, אין ברירה, אלא לחנך קודם כל את עצמינו. בין אם אנחנו מתמקדים בנושא הצניעות או בכל תחום אחר – אנו צריכים לדרוש מעצמינו את מידת הגבורה. "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". הדיבורים צריכים להיות מדודים, וכדאי שנושא הצניעות יהיה בלול בנושאים אחרים.

לבוש

איך מתלבשים הוא נושא מפותח. לכל אדם יש בגדים שמתאימים למבנה הגוף ולצבעים הטבעיים שלו. אנחנו מתאימים בגדים למצב הרוח. אם בדתות אחרות אנחנו פוגשים נזירות שלובשות תלבושת אחידה כל ימי חייהן, או מוסלמיות שמתכסות בצ'דור עד שאין אפשרות לזהותן בעוברן ברחוב, אצלינו ההלכה מאפשרת המון ביטוי אישי. גם מי שמתלבשת על פי כל כללי ההלכה, יכולה לבחור בגדים בהירים או כהים, מחויטים או 'זרוקים'. ממש 'דרך אמצע' בין התערטלות לבין החנקה.

כדאי לשוחח עם ילדים על בחירת בגדים. איך נתלבש כשאנחנו יוצאים לקניות ומשם ל'בר מצוה'? מי שבא לחתונה בחולצת טריקו צבעונית. מה האמירה שלו? מי שמגיע לטרמינל כדי לטוס לאילת, והוא כבר לבוש בבגדי חוף, מה היחס שלו לרשמיות ולנופש? ומצד שני: איך עשוי להרגיש סבא שבאים לחגיגת יום הולדתו בבגדי ספורט? איך עשוי להרגיש אבל שבאים לנחם אותו עם תיק גב, בדרך לטיול? איך ירגיש בחור כשמתכופפת מולו בחורה עם מחשוף? אם ברצונה להיכנס אתו לקשר, היא לוקחת דבר גדול כמו יחסי איש ואישה, ומורידה אותו למקום נמוך וגופני. אם אין לה כוונה לקשר, היא דומה לאדם שמנופף בסוכריה לעיני תינוק ושואל: אתה רוצה? כשהתינוק עונה "כן" בעיניים נוצצות, אומר לו האיש: "לא תקבל!"

נרגיל את ילדינו שאמירה לא חייבת להיות מילולית. יש אמירה גדולה בהבעות פנים, בשפת הגוף, ובצורת לבוש.

לבוש והתחשבות

אנשים מתלבשים בצורה שתעיד על האופי, השאיפות, והרמה הדתית שלהם. בחורה שרוצה שידעו שהיא דתיה לייט, תלבש חצאיות, אבל קצרות. בחורה שרוצה את הדתיות כהחלטה פנימית ללא שום החצנה – תלבש מכנסיים. ביטוי עצמי הוא ערך בעל ערך, אבל לפעמים הוא מתנגש עם ערך אחר, של התחשבות בזולת. נצייר דוגמא של צעירה נשואה, שמזמינה אליה הביתה חברה. החברה יושבת על הספה מול הבעל הצעיר עם רגליים חשופות, כי ככה מתאים לה. בעלת הבית נלחצת. היא יכולה אפילו להיות בטוחה באהבתו של בעלה אליה, אבל היא לא יכולה לשנות את טבע האיש, שמתעורר למראה בשר חשוף. האם באמת האורחת צריכה לגרום לחברתה את הצער והחשש הזה, רק בגלל זכותה לביטוי עצמי?

גם במדרשות רואים בנות, שבאות ללמוד תורה מרבנים. הרבנים מתאמצים מאוד בשמירת עיניים, אבל הבת תפריע ותקשה על מי שגומל אתה טוב, כי זכותה להתלבש כמו שהיא רוצה. אשתו של הרב תתאמץ בהכנסת אורחים ומתן אוירה ביתית לתלמידות. אבל הן לא תהססנה להציג לעיני ילדיה הופעה שפוגעת בקו החינוכי של הבית, כי זאת, כאמור, זכותן.

אולי בכל זאת כדאי לחשוב על כל זה, מחדש?

צניעות ובטחון עצמי

לבוש צנוע מעיד על מנוחה נפשית ובטחון עצמי. יש בו אמירה של – אני לא צריכה לחשוף מבשרי כדי שיתייחסו אלי. יש לי עולם פנימי מפותח, אינני צריכה עזרים של גירויים כדי לקבל התעניינות. אינני זקוקה לבלבל את המוח לבני המין השני, כדי להרגיש שחיי עשירים ומלאי עניין.

חיים של שלמות

בלבוש שאינו על פי ההלכה, יש מין אמירה כזאת: בנושא של שבת הקב"ה מבין יותר ממני, לכן אמנע מעשיית מלאכה. אבל בנושא של לבוש אני מבינה יותר ממנו. בכשרות המאכלים אני מוכנה לקבל את דעתו, אבל בענייני בנים-בנות הוא קצת מיושן. בחורה שמרגישה מחוייבת לכל ההלכות, כולל דיני צניעות, חיה חיים הגיוניים, מלאים, בלי סתירות פנימיות. בחיים כאלה היא לא תתבייש, בשום מצב ובשום גיל.

לבוש וערך

בספרים מופיע עיקרון, שלא תמיד מתקבל על לב בנינו ובנותינו, ובכל זאת טוב שההורים יהיו מודעים לו: ככל שדבר יקר יותר הוא עטוף יותר. בלשון חז"ל – "המרגלית, היכן היא נמכרת?" ובדוגמאות מחיינו – עגילים בשלושים שקל ימכרו בדוכן ברחוב. אבל תכשיט זהב לעולם יוחזק במקום שמור, וכשהוא יימכר, הוא יוכנס לצמר גפן שיושם בקופסא, שתכוסה בנייר ותיקשר בסרט.

דרוש על בגד

בשפת הקודש רמזים דקים מעידים על רעיונות גדולים. למשל, על אמת ושקר אפשר ללמוד במשך כמה חודשים. אך גם המיקום של האותיות בסדר ה א' ב', מעיד על רעיונות עמוקים. המילה 'אמת' מתחילה באות הראשונה ומסתיימת באות האחרונה כי האמת היא כללית. לעומתה, אותיות המילה שקר מצטופפות בפינה אחת, לקראת הסוף. אותיות 'אמת' מסודרות באופן אמיתי. ה א' קודמת ל מ' שקודמת ל ת', כפי סידרן ב א'ב'. אותיות 'שקר', לעומתן, מסודרות באופן שיקרי, כי מקומה של ה ש' צריך להיות אחרי ק'ר' ולא לפניהן.

המילה 'בגד' מתאפיינת בשני דברים. אותיותיה מסודרות בסדר נכון. ב', לאחריה ג', לאחריהן ד', כי העיסוק בבגדים הוא ישר ונכון. האותיות נמצאות בתחילת ה א'ב', כי קודם כל תהיה לבוש. תצא ללמוד, תצא לעבוד, אבל קודם כל תתלבש כראוי. יש גם מאפיין פחות מחמיא לאותיות ב'ג'ד'. כמו ש'ק'ר' הן מסודרות במקום אחד מצומצם. עם כל החשיבות של הבגדים בחיינו, הם לא אמורים לתפוס מקום גדול מדי. לא בזמן שנקדיש לקניית בגדים, לא בכסף שנוציא עליהם, ולא בכמות הדיבורים על אופנה. כבודו של הבגד במקומו מונח. במקומו – ובלי לצאת מפרופורציות. 

למעשה

השאלה המעשית איננה פשוטה, כי ההחלטה מתי לדבר עם הבת ומתי לשתוק קשורה למערכת היחסים הכללית בין ההורה לבין כל אחד מילדיו. ובכל זאת ננסה לצייר כיוונים כלליים. ראשית, עלינו ההורים לזכור את מאמר חז"ל "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע." אם החלטנו שהמציאות מחייבת את חציו השני של המאמר, טוב שנרגיש סיפוק של מי שנוהג נכון ומקיים את דברי חז"ל. אם נסתובב בתחושה של כשלון, לא נהיה בעלי כוחות כדי לבנות היכן שאפשר לבנות. בכלל, כל כך הרבה דברים שילדינו חווים אינם בידינו, שאחרי שעשינו את מה שביכולתנו, חבל שנחיה בתחושת אשמה מתמדת. ילדינו זקוקים להורים שמחים ומאמינים בעצמם, לא לדמויות נבולות ואכולות חרטה תמידית.

כשאנו באים להוכיח את ילדינו בכל נושא שהוא, צריך לזכור שלא להוכיחם ברבים. גם אחים הם בגדר "רבים." יש בין הילדים תחרות ורגישויות אחרות, אם נטריח את עצמינו לקום אל הילד וללחוש לו באוזן או להזמין אותו לרגע לחדר ריק כשיש לנו הערת ביקורת, הילד יעריך את ההתחשבות שלנו ודברינו ישמעו יותר.

אם ההתייחסות שלנו אל בגדי ילדינו תהיה רק במישור ההלכתי, ילדינו יראו אותנו כמצומצמים. אם לפני הבעת צער על אורך החצאית נתייחס לצבע היפה, לגיזרה המחמיאה וכו' – ניתפס כרוצים את טובתם ושותפים בחויות שלהם, ורק מתוך כך חלוקים עליהם בדברים מסויימים. גם כשנחליט שדברינו הביקורתיים אינם נשמעים יותר, כדאי להמשיך ולהתייחס אל החיוב. אמירה כמו "איזו שמלה יפיפיה!" על שמלה לא צנועה נראית לי כמו חנופה שאסורה הלכתית. אבל תמיד נוכל להגיד משהו כמו "זה צבע שהולם אותך".

לילדינו יש חושים רגישים מאוד. אם אנו מצטערים על זלזול בהלכות לבוש יותר מאשר על זלזול בהלכות אחרות, הם יראו את זה ויטענו שאנחנו יראים מהשם שלנו בחברה, יותר ממה שאנחנו יראים מהקב"ה או מהחטא. מי שמוכיח אחרים צריך להיות בדרגה גבוהה של מודעות עצמית וכנות. ככל שנעבוד יותר פנימה, דברינו ישמעו החוצה.

היעיל ביותר הוא להשקיע בחינוך הילדים הקטנים. כשנלך לקנות בגד עם הבת שלנו והיא תרצה "משהו מהמם", "כמו של נסיכה", "כמו של החברה שיושבת לידי", והשמלה לא מספיק צנועה, נחזור על דבריה כדי שהיא תהיה בטוחה ששמענו והבנו אותה. אחר כך נגיד "אבל השרוול קצר מדי!" לא בגמגום, לא בהתנצלות, אלא בביטחון גמור, שקניית שמלה כזאת לא תעלה על הדעת! כך נשריש את היחס הבריא והנכון להלכה כבר מגיל רך. אם נוסיף "היא גם לא כל כך יפה", אנחנו כאילו לא מסתפקים בנימוק העיקרי. הוא כאילו לא מספיק משכנע בעינינו. לא. נוכל להציע לה לקנות ולתפור תוספות או לא לקנות בכלל. לא בווכחנות ובטח לא בכעס. פשוט בביטחון גמור שאין אופציה לזלזל בהלכה. כשנציע את השמלה שעדיפה עלינו, לא נכריז עליה שוב ושוב "אבל היא צנועה" כדי לא להמאיס את המושג. נגיד "היא חמודה", "חגיגית", וכו'. אפשר להזכיר "צנועה" רק כאחד התיאורים, באגביות, ואפשר גם לוותר על זה בכלל.

כשאנחנו ממליצים על בגד יפה וצנוע, לא נלחץ מדי ובטח שלא נכריח לקנות דווקא אותו. חוויית קניית בגדים צריכה להיות נעימה ומכבדת את רצונו וטעמו של הילד. למה? כי כך נראית מערכת יחסים שנבנית על בסיס מידות טובות. כך גם נקטין את החשש ממרדנות. סביב בגדים, ובכלל.

בראשית דברי ציינתי כיווני הסתכלות בנושא הצניעות. אני ממליצה שהורה יבנה לו, בעזרת המאמר הזה או בלעדיו, הסתכלות רחבה ועשירה על הנושא הזה. התבוננות ששמחה בערך היפה הזה, ולא רק נגעלת מהיפכו או חרדה להתדרדרות הילדים. נבנה בתוכנו יחס מתפעל אל הצניעות, ואז כבר יימצאו לנו ההזדמנויות לשתף את בני משפחותינו בגילויים ובהבנות שלנו, באותה אוירה שמחה שבה חווינו את הדברים בעצמינו. בהצלחה! וגם כשלא – זה קורה לכולנו, לא להישבר!

הרבנית טל רחמני מלמדת במדרשת "מעמקים" ובמכללת אפרתה

"והצנע לכת עם אלוקיך": על בעיית הצניעות בקרב מתבגרות

על בעיית הצניעות בקרב מתבגרות

נדמה שאחת התופעות הכואבות ביותר בדורינו היא פריצת גדרי הצניעות בלבוש, על ידי רבות וטובות מבנותינו.

מה גורם לתופעה?

 

כיצד ניתן להבין את התופעה? מה גורם לבנות של אמהות חסודות, המתחנכות לעתים במיטב מוסדות החינוך התורניים, להשיל מעליהן את דרישות ההלכה בנושא הלבוש?

נראה כי שורש הענין הינו עמוק בהרבה מן הנראה לעין: המראה החיצוני, אינו אלא תסמין שטחי למציאות פנימית כואבת. כי זאת יש לדעת: בת הבטוחה באהבת הוריה, המרגישה רצויה ומקובלת ללא תנאי בבית, לא תצטרך לחפש אהבה וריגושים קלים בחוץ. השלת גדרי הצניעות, כמוה כזעקה לאהבה. וכגודל נטישת ההלכה, כן עוצמת הזעקה וגודל הכאב שבבסיסה.

ברור, כולנו אוהבים את ילדינו. לעתים הבת המורדת היא בדיוק זו שבה ההורים מרגישים שהשקיעו מעל ומעבר ביחס לילדים האחרים. ובכל זאת, נטישת קוד הלבוש המקובל אינו קורה סתם, למרות שקל לנו כהורים, לשייך זאת לאווירת המתירנות שבדור ולפריצה הכללית והסוחפת של ענייני הצניעות בעידן האינטרנט…

אך נראה כי זהו אך תירוץ קלוש, שאין בכוחו לשפר באמת את המצב.

בבסיס התופעה ישנם מספר גורמים אפשריים, עליהם ננסה לעמוד:

  • ביקורת "בונה"?? אין דבר כזה!

בת הנתקלת בביקורת ובשיפוטיות מתמשכות מצד הוריה לא תחוש נאהבת גם אם היא הבת המושקעת ביותר על-ידיהם. כי זאת יש לדעת: לא די להשקיע כסף בילדים; הכי חשוב להשקיע בחינוך של עצמינו למען חינוך הילדים. כל עוד אנו כהורים, מתקשים לקבל ילדים שאינם עומדים בציפיותינו, אל לנו לבוא בטענות אליהם.

במהלך יום שלם של אינטראקציה עם הבת – כמה דברי חיזוק ועידוד היא שומעת מאיתנו ולעומת זאת, כמה ביקורת?

פעמים רבות להורה נדמה שזוהי חובתו להשמיע דברי ביקורת: על ציונים, על דיבורים, על לבוש וכו'. אך התנהלות זו הינה הרסנית וגורמת לנער/ה לחוש שנאה כלפי ההורה המבקר ומה שחמור יותר – כלפי עצמה! מכאן, הדרך לחיפוש אהבה בדרך קלה היא קצרה ומובילה ישירות לאופן הלבוש המדובר.

  • מראה לפנים

לעתים, בנות רגישות במיוחד חשות שהעיסוק בצניעות, מצד הבית ו/או המערכת שבה הן מתחנכות, הינו חיצוני ומזוייף. והשלת הצניעות היא דרכן למחות על כך. כמו בת לאם המתלבשת באופן שהינו "על קו התפר", צנוע-כאילו. כגון: בגד באורך המתאים אך צמוד מדי. או הורים "צנועים" הרואים תכניות טלוויזיה לא צנועות וכו'.

וכן אולפניסטית אחת שהרגישה שמורותיה מעדיפות להתעסק באורך שרווליה במקום לראות את המצוקה הנפשית שבה היתה נתונה. או אחרת שלא יכלה לסבול את העובדה שבבית ספרה המנהל היה מעיר לבנות על חוסר צניעותן(!).

בכלל, למען שלומן הנפשי של הנערות, דרושה רגישות יתר מצד דמויות חינוכיות גבריות (והאב בכלל זה) בנושא עדין זה. עדיף לתת לאם להתייחס לעניין או לשקול היטב כיצד ניתן לדבר על נושא כה טעון בצורה מכובדת.

כמו-כן, עצם ההערות בנושא עלולות לשדר שעיקר עיסוקם של ההורים הוא במעטפת החיצונית. הבת עלולה להרגיש כי מה שבאמת מעסיק את הוריה אינו מצבה האישי אלא כיצד היא נראית לשכנים ו"מה יגידו" אם לא תתלבש כראוי.

יתכן והבת במרידתה, מוחה נגד מה שהיא חווה כחוסר צניעות מצד הוריה: הן חוסר העקביות מצידם (כמו בדוגמה לעיל, שבה דוקא המנהל הגבר העיר לבנות, ולא אישה), והן העיסוק האובססיבי בנושא, העלול להתפרש כעובר את גבול הטעם הטוב. הורים שעסוקים בצניעות הבת בלבד – מראים לה שזהו נושא מרכזי בחייהם, על כל המשתמע מכך, ודי לחכימא…

ושוב חוזר הגורם הראשון: האם זהו המימד היחיד של הבת שלנו? האם אין בה צדדים אחרים הראויים להתייחסותנו, כגון נטייה לחסד/ אחריות/ אידיאלים וכו'? הורים חד-מימדיים ייצרו יחסים חד-מימדיים עם ילדיהם, וחבל! כי ילדינו הם כל כך עשירים ומלאים בעוצמות, שחבל לפספס אותם בגלל 'קטנות מוחין' מצידנו!

  • מחנק

הרבה פעמים הנערה חווה תחושות של מחנק, הבא לידי ביטוי סמלי בלבוש. כאשר אסור לה לפתח את עולמה האישי ולגלות אופקים חדשים; כאשר אסור לה לשאול שאלות או להביע עניין בתחומים שאינם מקובלים על הוריה, היא עלולה להתנער מהכל, כשהצניעות היא אך מעטה שטחי להתנערות כוללת ורחבה יותר.

לעתים, הבת חווה את אמה כמסוגפת ומנותקת מנשיותה, באופן המקשה עליה להזדהות איתה ואף גורם לה להתרחק ממנה במידת האפשר. כגון, נערה שאמה לא היתה מסוגלת ללמד אותה את 'עובדות החיים' מאחר וכל הנושא אינו פתור אצל האם. הקושי של האם גרם לריחוק בינה לבתה וכתוצאה, הבת מנסה בכל דרך אפשרית להיבדל מהאם הצנועה בצניעות עודפת, וממילא לפריצת הגדרים מצד הבת.

כי זאת יש לדעת: קשר טוב עם ילדי מתחיל מקשר טוב עם עצמי!

  • "בל תוסיף!"

בהלכה קיימות הנחיות ברורות לגבי צורת הלבוש של בת ישראל. ואולם, האם אנו כהורים אכן צמודים להלכה או שמא הוספנו הקפדות יתירות על בנותינו, הפועלות להיפך מכפי שהתכוונו?

והדוגמאות אינן חסרות, כגון: עגילים גדולים; מספר חורים באוזן; נזם ועוד.

ב"ה, ההגבלות ההלכתיות הינן ברורות ומדוייקות ונראה כי כל הוספה עליהן, כמוה כמשקולת מיותרת שסופה להשיג את ההיפך מן המטרה. מה שלא נאסר בהלכה – לא נאסר וממילא, אינו מצדיק התייחסות, שלא לומר מריבה.

ילדים אינם 'תכנית כבקשתך'; הם נולדו לדור אחר ואך טבעי הוא שהנורמות, הטעם והסגנון יהיו שונים ממה שהיו בדור ההורים. פעם, עגיל שני באוזן נחשב לפריצת גבול נוראית. היום, כמעט שאין מורה באולפנא ללא מינימום שני חורים באוזן אחת. אם אני רוצה לחנך ליראת שמיים – עלי לשים לב להגביל את עצמי לדיונים עם הבת, רק כשהיא סוטה מן ההלכה. כל דבר אחר – הוא שאלה של טעם, לא של יראת שמים.

מה אפשר לעשות?

 

  • 'באשר היא שם'

הדבר האחרון שצריך לעשות במקרה כזה – הוא ביקורת. שכן ויתור על גדרי צניעות, כמוהו כאמירה שאני זקוקה נואשות לתשומת לב ואהבה. דוקא במצב כזה חייבים לחבק את הבת בחום ולהראות לה קבלה ללא תנאי ואהבה כמות שהיא, ללא סיבה, רק כי היא הבת שלי!

  • מימדים נוספים

הכרחי לגלות תחומים אחרים בנערה – לא ייתכן שכל מהותה מרוכזת רק במראה החיצוני.
ומה עם אישיותה? כשרונותיה?

האם אנו כהורים זוכרים לתת לבת משוב חיובי על מאמצים שהיא עושה בעזרה בבית/ בהשקעה בסניף/ בלימודים וכו'? או שמא כל השיח בינינו מצטמצם לביקורת על הלבוש שלה?

  • 'תוצאות טבעיות'

אם זה לא עוזר – הבת צריכה לדעת שאיננו מממנים ביגוד שאינו על פי ההלכה. למען התפתחותה הבריאה, הבת צריכה לחוות את הוריה כחזקים וכשומרים על הגבולות בצורה ניאותה. לכן, במקרה שהיא שוברת את הכללים, עליה לדעת שיהיו תוצאות טבעיות למעשיה. במקרה דנן, בת שרוצה לקנות בגדים שאינם לרוח הוריה, צריכה לדעת שהרכישה לא תמומן על-ידם. עליה ללמוד כי לכל מעשה ישנן תוצאות טבעיות וממילא, גם לבחירות שלה בנושא הלבוש.

  • על טעם ועל ריח אין

גיל ההתבגרות הוא בדיוק השלב שבו הבת מתחילה לחפש את האמירה האישית שלה ואת הטעם הייחודי לה. אמא, תני לה להתנסות בסגנון שהיא בוחרת. אל תעירי לה על הטעם, כל עוד הדבר מקובל עלייך מבחינה הלכתית.

צריך לבחור מה שווה מריבה ומה לא. אם נריב על עניינים שבטעם, נאבד את כל המערכה. שכן הבת היקרה תבין שמה שחשוב לי באמת, הוא כיצד היא נראית כלפי חוץ ולא הפנימיות.

רניה סמואל, מטפלת באמנות (.M.A)

פרשת יתרו

1. "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערוותך עליו" (שמות כ', כ"ג)

 

שאלה לדיון: חינוך לצניעות בלבוש

מהי לדעתכם הדרך הטובה ביותר לחנך לצניעות בלבוש? האם וכיצד נכון להעיר על בגד לא צנוע? האם מוסדות החינוך צריכים לעסוק בזה? האם זכותם של בית הספר או ההורים לדרוש הליכה בלבוש מסוים? מהו לדעתכם הרעיון העומד בבסיס הלכות צניעות?

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

כשאנו באים להוכיח את ילדינו בכל נושא שהוא, צריך לזכור שלא להוכיחם ברבים. גם אחים הם בגדר "רבים." אם נטריח את עצמינו לקום אל הילד וללחוש לו באוזן או להזמין אותו לרגע לחדר ריק כשיש לנו הערת ביקורת, הילד יעריך את ההתחשבות שלנו ודברינו ישמעו יותר. אם ההתייחסות שלנו אל בגדי ילדינו תהיה רק במישור ההלכתי, ילדינו יראו אותנו כמצומצמים. אם לפני הבעת צער על אורך החצאית נתייחס לצבע היפה, לגיזרה המחמיאה וכו' – ניתפס כרוצים את טובתם ושותפים בחוויות שלהם, ורק מתוך כך חלוקים עליהם בדברים מסוימים.

חינוך לצניעות – כיצד?

כשאנחנו מסמנים לעצמינו מטרה בתחום החינוך, אנחנו נכנסים למעין מלכוד. בתחומים אחרים, ככל שנעשה יותר יהיה לנו יותר. למשל, ככל שנאפה לאורך יותר שעות, יהיו לנו יותר עוגות. בתחום החינוך, יש חסרון בעשיה גדולה מדי, כמו בעשיה קטנה מדי. הכוונה, כמובן, לחינוך הישיר. אין "יותר מדי" בהקשבה, באהבה, בבניית אוירה טובה בבית. יש "יותר מדי" באמירות, בבקשות, בהערות ובעצות. לפעמים אנחנו , ההורים, חושבים שהפתרון הוא לגוון בסגנון. פעם נגיד את דברינו ברצינות, פעם בתור בדיחה, פעם בתור שאלה. כך, אנחנו משלים את עצמינו שהילדים לא ישימו לב שהתוכן אחיד. ברוך ה', הילדים שלנו פיקחים. הם אוספים את כל סוגי האמירות יחד ומתלוננים על עודף התערבות ולחץ.

אם כך, אין ברירה, אלא לחנך קודם כל את עצמינו. בין אם אנחנו מתמקדים בנושא הצניעות או בכל תחום אחר – אנו צריכים לדרוש מעצמינו את מידת הגבורה. "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". הדיבורים צריכים להיות מדודים, וכדאי שנושא הצניעות יהיה בלול בנושאים אחרים.

למעשה

השאלה המעשית איננה פשוטה, כי ההחלטה מתי לדבר עם הבת ומתי לשתוק קשורה למערכת היחסים הכללית בין ההורה לבין כל אחד מילדיו. ובכל זאת ננסה לצייר כיוונים כלליים. ראשית, עלינו ההורים לזכור את מאמר חז"ל "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע." אם החלטנו שהמציאות מחייבת את חציו השני של המאמר, טוב שנרגיש סיפוק של מי שנוהג נכון ומקיים את דברי חז"ל. אם נסתובב בתחושה של כישלון, לא נהיה בעלי כוחות כדי לבנות היכן שאפשר לבנות. בכלל, כל כך הרבה דברים שילדינו חווים אינם בידינו, שאחרי שעשינו את מה שביכולתנו, חבל שנחיה בתחושת אשמה מתמדת. ילדינו זקוקים להורים שמחים ומאמינים בעצמם, לא לדמויות נבולות ואכולות חרטה תמידית.

כשאנו באים להוכיח את ילדינו בכל נושא שהוא, צריך לזכור שלא להוכיחם ברבים. גם אחים הם בגדר "רבים." יש בין הילדים תחרות ורגישויות אחרות, אם נטריח את עצמינו לקום אל הילד וללחוש לו באוזן או להזמין אותו לרגע לחדר ריק כשיש לנו הערת ביקורת, הילד יעריך את ההתחשבות שלנו ודברינו ישמעו יותר.

אם ההתייחסות שלנו אל בגדי ילדינו תהיה רק במישור ההלכתי, ילדינו יראו אותנו כמצומצמים. אם לפני הבעת צער על אורך החצאית נתייחס לצבע היפה, לגיזרה המחמיאה וכו' – ניתפס כרוצים את טובתם ושותפים בחויות שלהם, ורק מתוך כך חלוקים עליהם בדברים מסויימים. גם כשנחליט שדברינו הביקורתיים אינם נשמעים יותר, כדאי להמשיך ולהתייחס אל החיוב. אמירה כמו "איזו שמלה יפיפייה!" על שמלה לא צנועה נראית לי כמו חנופה שאסורה הלכתית. אבל תמיד נוכל להגיד משהו כמו "זה צבע שהולם אותך".

לילדינו יש חושים רגישים מאוד. אם אנו מצטערים על זלזול בהלכות לבוש יותר מאשר על זלזול בהלכות אחרות, הם יראו את זה ויטענו שאנחנו יראים מהשם שלנו בחברה, יותר ממה שאנחנו יראים מהקב"ה או מהחטא. מי שמוכיח אחרים צריך להיות בדרגה גבוהה של מודעות עצמית וכנות. ככל שנעבוד יותר פנימה, דברינו ישמעו החוצה.

היעיל ביותר הוא להשקיע בחינוך הילדים הקטנים. כשנלך לקנות בגד עם הבת שלנו והיא תרצה "משהו מהמם", "כמו של נסיכה", "כמו של החברה שיושבת לידי", והשמלה לא מספיק צנועה, נחזור על דבריה כדי שהיא תהיה בטוחה ששמענו והבנו אותה. אחר כך נגיד "אבל השרוול קצר מדי!" לא בגמגום, לא בהתנצלות, אלא בביטחון גמור, שקניית שמלה כזאת לא תעלה על הדעת! כך נשריש את היחס הבריא והנכון להלכה כבר מגיל רך. אם נוסיף "היא גם לא כל כך יפה", אנחנו כאילו לא מסתפקים בנימוק העיקרי. הוא כאילו לא מספיק משכנע בעינינו. לא. נוכל להציע לה לקנות ולתפור תוספות או לא לקנות בכלל. לא בווכחנות ובטח לא בכעס. פשוט בביטחון גמור שאין אופציה לזלזל בהלכה. כשנציע את השמלה שעדיפה עלינו, לא נכריז עליה שוב ושוב "אבל היא צנועה" כדי לא להמאיס את המושג. נגיד "היא חמודה", "חגיגית", וכו'. אפשר להזכיר "צנועה" רק כאחד התיאורים, באגביות, ואפשר גם לוותר על זה בכלל.

כשאנחנו ממליצים על בגד יפה וצנוע, לא נלחץ מדי ובטח שלא נכריח לקנות דווקא אותו. חוויית קניית בגדים צריכה להיות נעימה ומכבדת את רצונו וטעמו של הילד. למה? כי כך נראית מערכת יחסים שנבנית על בסיס מידות טובות. כך גם נקטין את החשש ממרדנות. סביב בגדים, ובכלל.

לקריאת המאמר המלא

הגישה לכל הנושא צריכה לבוא ממבט חיובי. כוחות המשיכה שקיבלנו מהקב"ה כלפי המין השני הם חיוביים, בריאים וקדושים ויש להם תפקיד חיוני בבניין העולם ובחיזוק הקשר בין איש לאשתו. כשיוצאים מתוך נקודת המוצא הזו יש מקום לאמירה הברורה שדווקא לאור קדושתם ומעלתם של הכוחות היקרים שקיבלנו צריך להישמר מלחלל או לבזבז אותם בטרם עת או על האדם הלא נכון.

א. הגישה היסודית – בגלל החשיפה הרבה שלנו לתרבות המערבית-נוצרית שעוסקת בנושא האהבה והיחסים בין המינים ללא הרף, מקבל בתודעה של רבים מאתנו קונוטציה של חטא ודבר שלילי. זה מתאים מאוד לתפיסה הנוצרית שרואה את כל הקשר בין האיש והאישה כתולדה של החטא הקדמון ותוצאה של נפילת המציאות, ונובע גם מכך שעולם המדיה מציג את הנושא בצורה זולה וגסה המעוררת רתיעה וסלידה מכל מי שנותר בו שריד של עדינות ומבט פנימי.

הבסיס של הכול הוא מבט יהודי אמיתי שמתייחס לנושא בצורה חיובית ואידאלית. כוחות המשיכה כלפי המין השני שמתפתחים בגיל הזה הם מתנה שקיבלנו מאלוקים. הם חיוביים, בריאים וקדושים ויש להם תפקיד חיוני בבניין העולם ובחיזוק הקשר בין איש לאשתו. האידיאל היהודי אינו הנזיר הפורש מן העולם ומן האישה, אלא דווקא הכהן הגדול, שביום הקדוש בשנה – יום הכיפורים, בכניסתו לקודש הקודשים לכפר על עם ישראל, תנאי בסיסי הוא שהוא חייב להיות…נשוי.

ב. לא לחלל ולא לבזבז – כשיוצאים מתוך נקודת המוצא הנ"ל יש מקום לאמירה הברורה שדווקא לאור קדושתם ומעלתם של הכוחות היקרים שקיבלנו צריך להישמר מלחלל או לבזבז אותם בטרם עת או על האדם הלא נכון. המשיכה בין המינים היא דבר נפלא ומתת אלוקים. אך הוא גם כוח גרעיני רב עוצמה שחייבים לשים אותו בכלים הנכונים ולשמור על הכללים, כדי להפיק ממנו את האנרגיה האדירה שהוא מסוגל לתת ולא לגרום, חלילה, לחורבן. עלינו לדעת לנהל אותו נכון, ולא שהוא ינהל אותנו.

ג. חשיפת שקר ה"אהבה המדומה" של עולם המדיה – דווקא בתחום הזה קל להראות כיצד מי שרוצה באמת אהבה יש לו דרך אחת לעשות זאת נכון. לא קשה לראות איך התרבות המערבית שמדברת בלי סוף על אהבה, נותרה בידיים ריקות ומבט עצוב ומיואש בעיניים דווקא בתחום הזה. החטא הגדול שלה הוא לקיחה של גירוי יצרים שטחי וזול והפיכתו לדרך חיים, ולהעז לכנות זאת 'אהבה'. והתוצאות בשטח מדברות בעד עצמן: עשרות אחוזי גירושין וגירושין אמוציונאליים, בגידות, חוסר אמון, רווקות מתמשכת, בתים מפורקים וילדים אומללים. תרבות שמדברת גבוהה על כבוד האישה ועל שיוויון אך חוטאת בלי הרף בְּהַחְפָּצַת נשים והפיכת גופן למוצר מקדם מכירות תוך קביעת נורמות לבוש אכזריות שמכריחות נשים להופיע בציבור בצורה שמבזה את אישיותן ואת כבודן.

התורה מציעה מודל אחר לגמרי ליחסים בין גברים ונשים. הוא מורכב וקשה יותר ליישום אבל יש לו יתרון ענק אחד. הוא עובד! והמרשם שלו לבניית קשר, לטיפוח אהבה עמוקה לאורך זמן פשוט מצליח. אין אדם שלא מעוניין באהבת אמת ובקשר אמיתי שיעניק לו שמחה, ביטחון ואושר. אלא שבניגוד לברק החיצוני ולמקסם השווא, הוליווד הוא המקום האחרון בו אפשר למצוא אהבה אמיתית. מי שמוכן להקשיב בפתיחות ובאומץ למודל האהבה של התורה יגלה עולמות חדשים.

ד. טרמינולוגיה חיובית – להימנע מלדבר כל הזמן על 'מה לא', ו'את זה אסור'. להתנסח בצורה חיובית ולדבר על הצורה הנכונה לבניית קשר אמיתי – בעיתוי הנכון –  כשכל אחד מן הצדדים בָּשֵל ובנוי בפני עצמו ("כדי ששני חצאים יהפכו לשלם, הם צריכים להיות קודם כל חצי…"), ובסדר הנכון – מן הַפְּנִים אל החוץ, כשהקשר הגופני הוא החוליה האחרונה בשרשרת, הפוך ממה שמקובל היום בעולם המערבי. נקודה למחשבה: האם כל אותם בני נוער ששמעו בלי סוף על "איסור נגיעה" שמעו אי פעם שיש גם מושג של "מצוות נגיעה"? הערה חשובה: מובן שחינוך לצניעות צריך להיעשות בצניעות, הן מבחינת השפה והן מבחינת צורת ההעברה והמעביר (גברים לבנים ונשים לבנות). יש להרחיב את מושג הצניעות מ"יחסי גברים-נשים" לגישה פנימית יותר אל העולם ואל החיים, שמתבטאת באינספור תחומים. להדגיש שההסתרה אינה בגלל יחס עוין או פחד מן הגוף, אלא מרצון לתת לו את המקום הנכון ולשמור על האיזונים הנכונים בינו לבין הנשמה.

ה. הקטנת גירויים – ההתמודדות בתחום הצניעות אינה קלה ולא צריך להקשות עוד יותר ולהוסיף שמן למדורה. מי שמרשה לעצמו להסתובב במקומות בעיתיים בתחום, לגלוש עם אינטרנט לא מוגן, לצפות בצורה לא מבוקרת בהופעות, סרטים ותוכניות טלוויזיה וכדו', פשוט יורה לעצמו ברגל. הוא מעצים את הקושי כמאמר החכם: "משביעו – רעב".

ו. אמצעי עזר בהתמודדות – להשתמש בכל מה שיכול להקל ולסייע במאבק. בין אם מדובר בכללי בטיחות וסייגות שקבעו לנו חז"ל בהיכרותם העמוקה עם נפש האדם ועוצמת יצריו (הלכות ייחוד, זהירות מקלות ראש ושמירת מרחק נצרכת מלהפוך את היחסים הענייניים בין גברים לנשים לאישיים וכדו'), ובין אם מדובר בכללים שקובע על אדם לעצמו מתוך היכרות עם נקודות התורפה והחולשה האישיות שלו. אין מצווה להתנגח עם היצר הרע ראש בראש. הניצחון הגדול עליו יהיה אם נמצא את הדרך לעקוף את ההתנגשות החזיתית ולחסוך את ההתמודדות.

ז. חינוך אגבי – עיסוק רשמי ומוצהר בנושאי צניעות לוקה בחיסרון מסויים בכך שהוא יוצר נוגדנים אצל חלק מהאנשים ועשוי להביא לתגובות של ציניות והומור שפוגעים ביכולת העברת המסרים. יש כוח גדול בעיסוק בנושא גם בדרך אגב. בהקשר לאירועים המלווים את חיינו בחדשות, בחיים הקהילתיים או משפחתיים שלנו, בהקשר להתפתחות הפיזית המתרחשת אצל הנער/ה. יתרון נוסף הוא כשהדברים נעשים בקונטציה של קודש – בהקשר לפרשת השבוע או דרך לימוד תנ"ך, שמטבע הדברים נעשים באווירה רצינית יותר. החינוך האגבי גם משדר שאנחנו לא מבוהלים או 'נערכים' במיוחד לעיסוק בנושא, אלא הוא טבעי לנו, כחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו ומהתורה שאנחנו לומדים בצורה בריאה, זורמת ונעימה.

ח. עליה כללית – הניסיון מלמד שההקפדה על הלכות צניעות בלבוש והתנהגות לא מגיעה מעיסוק אינסופי בתחום, אלא דווקא מעליה כללית במפלס יראת השמים, השאיפות, והתעצמות כוח הרצון. פעמים רבות הסיבה לחוסר הקפדה בתחום אינה בגלל אי הבנה של חשיבות הצניעות ושחיים מתוך מבט פנימי זו דרך נכונה ואמיתית יותר, אלא כי זה… פשוט קשה, והניסיון גדול, ויש פיתויים, וסחף חברתי, והורמונים, כמו גם כוחות בריאים שמחפשים להתבטא. אבל עדיין אין להם את האפיק הנכון לעשות זאת. העצמת האישיות תשדרג את יכולת ההתמודדות וההצלחה גם בתחום הצניעות.

 

ג. הרבנית אורה רבקה וינגורט, אור הלבנה עמ' 69-70:

שאיפת ה'צניעות' היא ליצור מציאות פנימית יותר, אלא שמציאות זו ניתנת למימוש רק על ידי אמצעים חיצוניים, קרי ה'בגדים'. ללא ה'לבוש' על הגוף, היינו נתקעים בגוף, וחושבים שזו כל המציאות. הסתרה והעלמה פותחים פתח לאדם להכיר בכך שיש מציאות מעבר למה שהוא רואה. התקווה היא, שהאדם ישתמש בהכרה זו על מנת להמשיך את הקו, להעמיק בתודעתו לרבדים פנימיים עוד יותר של המציאות, ולהכיר בכך שהגוף עצמו הוא לבוש לנשמה.

 

מדובר בנושא ב'טאבו', לפחות מאז שזה יצא מכל החורים, בעקבות ההערות הבלתי-פוסקות של המורות בתיכון. צניעות.

האמת היא, שמדובר בנושא, שמוטב היה להשאירו ב'טאבו'. למעשה, עדיף היה לו לא הייתי כותבת עליו כלל. עצם העיסוק בו ברבים, בצורה גלויה, יש בה מן ה'לא-צנוע'. אבל מה לעשות, "תורה היא, וללמוד אנו צריכים".

ובכל זאת, נשתדל גם בדברים הבאים לגלות טפח ולכסות טפחיים. הדברים ייכתבו בע"ה ברמיזה, וממילא כל אחת יכולה לפתוח אותם בעצמה.

ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו, ונזכה כולנו ל"והצנע לכת עם א-להיך".

 

צניעות ו"לבושים"

לשמע השאלה: 'האם את צנועה?' לרבות מאתנו מן הסתם, עוברת בראש השאלה: 'מה אני לובשת היום?'. ואולם, אם נתבונן בכך נווכח, שדווקא מושא השאלה האחרונה אינו צנוע, או יותר נכון – מוצנע.

מה פירוש המלה 'צנוע'? מוסתר, מכוסה. והלבוש הלא הוא ה'מכסה' בכבודו ובעצמו! נמצא, כי שאיפת ה'צניעות' היא ליצור מציאות פנימית יותר, אלא שמציאות זו ניתנת למימוש רק על ידי אמצעים חיצוניים, קרי ה'בגדים'.

הצניעות, אם כן, היא תוצאה של יחס נכון בין החוץ והפנים. ההבנה השגרתית על יחס זה היא, שה'קליפה' מגינה על הפרי. הצנעת הגוף, לפי זה, שומרת על ייחודיותו, ומגינה עליו מפני מגע זר. אך לפי מה שאמרנו, יש ל'חוץ' תפקיד חשוב עוד יותר, והוא – נתינת אפשרות להכרה ב'תוך' הפנימי (כשם שבבלון, לדוגמא, הגומי החיצוני העוטף את האויר, הוא היוצר את מציאות ה'בלון', על אף שברור כי הגומי עצמו איננו הבלון, והא ראיה: בלון שהתפוצץ).

לפי זה, על אף שבתפיסה הראשונה ה'לבוש' מכסה, הוא בעצם גם 'מגלה' – מגלה שיש כאן מהות, שבלעדיו לא היה ניתן להשיגה.

ניתן לראות ב'לבוש' אמצעי גילוי גם באופן נוסף. המהות הפנימית איננה ניתנת להשגה בעין גשמי. דווקא צמצום יכולת הראייה הפיזית מוביל לאפשרות לתפוס קצת יותר מן המהות. דוגמא לרעיון זה ניתן לשאול מן ה'שמש', שעין האדם אינה יכולה להביט בה. דווקא חבישת משקפיים כהות, שמסתירות חלק מן האור, מאפשרת לאדם לשאת את עיניו ולהתבונן בגלגל החמה עצמו.

כמשל נוסף אפשר להביא את התמונות התלת-ממדיות. היכולת לא 'להיעצר' בתמונה שעל פני השטח, אלא לטשטש את ראייתה, מאפשרת לראות את התמונה התלת-ממדית, היפה פי-כמה.

ללא ה'לבוש' על הגוף, היינו נתקעים בגוף, וחושבים שזו כל המציאות. הסתרה והעלמה פותחים פתח לאדם להכיר בכך שיש מציאות מעבר למה שהוא רואה. התקווה היא, שהאדם ישתמש בהכרה זו על מנת להמשיך את הקו, להעמיק בתודעתו לרבדים פנימיים עוד יותר של המציאות, ולהכיר בכך שהגוף עצמו הוא לבוש לנשמה.

יתר על כן, דווקא כאשר מכבים מוזיקה רועשת, הופכים להיות מודעים לקולות נשימתו של האדם, לתקתוק שעון, ציוץ ציפור וכד'. כיבוי הרעש החיצוני-השולט, מאפשר לנו לקלוט צלילים עדינים יותר… הגוף מושך תשומת לב רבה, ואלמלא הסתרתו ניתן להבלע במציאות שכל כולה גופנית. דווקא הסתרתו החלקית מאפשרת למאזין לשמוע את קולותיה העדינים של הנשמה.

 

2. "ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב" (שמות י"ח, י"ג)

 

שאלה לדיון: עבודת הכלל או הפרט

מה לדעתכם צריכה להיות השאיפה שלנו בעבודת ה' – עבודת הכלל או עבודת הפרט? במה צריך האדם להשקיע את מירב זמנו וכוחותיו? האם אדם צריך לשאוף לעבוד למען הכלל מן הבוקר ועד הערב, ולהמעיט עד כמה שאפשר את הטיפול בצרכיו האישיים (הן הרוחניים והן החומריים), או שאולי עליו להעדיף את העבודה האישית על פני הכללית?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הראי"ה קוק, עין איה שבת י, ט:

השאיפה הממלאת את ליבם של אנשים במעלה גבוהה היא לעבוד כמה שיותר למען הכלל. לעיתים, מתוך תשוקה זו, הם אינם דואגים למילוי צרכיהם הפרטיים (הרוחניים והחומריים) וכוחם נחלש. לכן, דווקא מתוך ראיית הכלל לנגד עינינו, יש למדוד את פעולותינו לא לפי כמות הזמן שאנו משקיעים, אלא על פי איכות הפעולות. לעיתים טובה שעה אחת של פעולה למען הכלל היוצאת מגוף ונפש בריאים, מעשר שעות של עבודה ללא מנוחה.

התשוקה היותר גדולה שממלאת את לב הגדולים שבבני אדם, השלמים והצדיקים, היא להיות תמיד עובד עבודת הכלל, להיטיב כפי כוחו אל הכלל כולו כפי אשר תשיג ידו, שזוהי עבודת ה' התמימה במובנה האמיתי. והנה, כאשר מצאו השלמים הללו לפעולתם במערכת המשפט להיות להועיל לעדתם, לא רצו בשום אופן לחדול מעבודתם בקודש גם חלק זמן היותר קטן, באשר חשבו למשפט, כי איך יעמוד לבם במנוחה בהיותם מסיחים דעתם מטובת הכלל כולו הסובב אותם, ולהצטמצם בהשלמתם היחידית…

אמנם ודאי אמת הדבר שהתעודה היותר עליונה שבחיים היא להיות פועל עובד עבודת הכלל, אבל בשום אופן אין להשקיף על ערך עבודת הכלל במושג צר, כלומר רק להתייחד באותן העבודות המונחות לפניו בהעמסת עול כבד עד שהשלמות הפרטית תדחה לגמרי, כי אם צריך להשכיל שאמנם כיון שתעודת האיש השלם היא הטובה הכללית שיוצאת ממנו בחייו, אם כן לא רק השעות שבהן הוא מתייחד בפועל בעבודת הכלל הן מלאות מתעודת חייו, כי אם כל שלשלת חייו, כל צרכי השלמתו, בין הרוחנית בין החומרית, כולם יהיו לתועלת להגדיל טוב הכלל… נמצא שכל ענייניו הפרטיים המה ממלאים את המטרה הרמה הזאת. על כן, אין מידת עבודת הציבור נערכת לפי כמות הזמן, כי אם לפי איכות הפעולה, וטובה יותר פעולה של שעה אחת היוצאת במנוחת נפש ומחומשת בגוף בריא, מעבודה תדירה המחלשת את הגוף ומבזבזת יותר מדי את הכוח הרוחני.

 

  • ר' מאיר שמחה מדווינסק, משך חכמה בראשית ט, כ:

 

ישנם שתי דרכים בעבודת ה': עבודת הפרט ועבודת הכלל. לכאורה נראה כי מי שמתייחד עם קונו ולא "משתפשף" בציבור, יכול להתעלות יותר, אולם האמת היא להיפך. אדם שמוסר את נפשו על הכלל יגיע למעלות גבוהות, ואילו זה העוסק אך ורק בעבודתו הפרטית עלול לרדת ממדרגתו.

 

במדרש (פרשה ל"ו ג') אמר רב ברכיה: חביב משה מנח, נח משנקרא "איש צדיק" נקרא "איש האדמה", משה, משנקרא "איש מצרי", נקרא "איש האלוקים". העניין, דיש שתי דרכים בעבודת ה' יתברך, דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד, ויש מי שעוסק בצרכי ציבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם. אם כן, צריך לומר לפי המושג, שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה, וזה ירד ממדרגתו… ובכל זאת מצאנו שנח התבודד – ולא הוכיח את בני דורו… ורק מתבודד לעצמו היה, בכל זאת אחר שנקרא "איש צדיק" ירד ממדרגתו ונקרא "איש האדמה". ומשה נקרא "איש מצרי" – שהוכרח לגלות, שזה מורה פחיתות בנפש – הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי נקרא "איש אלוקים". שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג.

 

שאלה פותחת: ריכוז סמכויות או האצלת סמכויות

"כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך" (שמות י"ח, י"ח)

יתרו מציע למשה לפעול בשיטה "ביזורית" של האצלת סמכויות, ולא להישאר בשיטה ה"ריכוזית", בה כל הסמכויות נתונות בידיו.

כאשר עליכם להרים פרויקט מסוים (פעילות בשבת ארגון, ערב כיתה, מיזם התנדבותי וכד'), כיצד אתם אוהבים לעבוד – בשיטה הביזורית או בשיטה הריכוזית? האם אתם מעדיפים לחלק תפקידים בין כולם, או שנוח לכם יותר לעשות הכול בעצמכם?

נסו להיזכר במקרה בו האצילו עליכם סמכות מסוימת. מה הרגשתם?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת יתרו

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת יתרו

חינוך לצניעות

שאלהגם אני מתמודד עם מתבגר "סוער" בבית. אני מסוגל להבין את העקרונות הבסיסיים שהוצגו כאן: ללמוד לקבל את הסערות, את המרדנות, את ההתלבטות… אני מסכים שלעולם אסור לוותר, להתייאש. קיבלתי. אבל יש גבולות שצריך לשמור עליהם, אחרת זה יפגע בכל יתר הבית, לא?! יש לי עוד ילדים, ואני צריך לחשוב גם עליהם.

למען הבהירות אפרש את דברי. אני מדבר על החינוך לצניעות. בערך מאמצע תקופת ה"תיכון" שלו הוא התחיל לפרוק עול, כמעט לחלוטין. מצאתי אצלו כל מיני חוברות שאני לא רוצה להרחיב עליהן את הדיבור… מדובר בבעיה הלכתית מפורשת, ובעיה מוסרית מפורשת לא פחות. איך להתמודד עם בעיות כאלה?

תשובהקודם כל, הבהרה. הדגשתי כבר במאמרים קודמים שחייבים להבדיל בין קבלה של הנער והתהליכים שהוא עובר, לבין חוסר  גבולות. חוסר גבולות אינו קבלה, לפעמים להיפך. בית צריך להתנהל בצורה המתאימה לעולמם הערכי של החיים בו, וההורים הם האחראים על התנהלותו. אדרבה, במידה רבה עצם יכולתו של המתבגר להמשיך ולחפש את עצמו תלויה בביטחון שיחוש בעובדה שהמסגרת הערכית של הבית תישאר כמו שהיא, ולא תיהרס מן הפרובוקציות שהוא מפעיל לעתים. מתבגר הגדל במשפחה תקינה חש בעומק ליבו שיציבותה של המסגרת המשפחתית היא חיונית להתפתחותו. פירוש הדבר הוא שיש דברים שלא מתפשרים עליהם. החוברות שאתה מתאר הן מזיקות ובעייתיות בהרבה מובנים, ואין להשלים עמן (ולא עם מקביליהן העדכניים, אתרי האינטרנט ודומיהם).

אבל לאחר שהבהרנו את הנקודה הזו, בכל זאת חשוב להבין את התהליך שעובר הנער. נער בריא עובר תהליכים גופניים רבי עצמה המרתקים את סקרנותו בכל מובן. המיניוּת מתחילה להתעורר בו, וקולות צועקים מעמקי גופו שהנה, עוד מעט הוא עומד להיות גבר בשל. הגמרא ממליצה להינשא כבר בשלב הזה, אבל במציאות החיים העכשווית הדבר אינו עומד על הפרק. מה יעשה? לאן יתעל את הכוחות העוצמתיים המתעוררים בו?

יש מחנכים המנסים להתמודד על ידי צביעת ההתעוררות הזו כולה בצבעים קודרים. אין כאן כלום, הם מטיפים, מלבד יצר הרע. פשוט תתעלם וזה יעבור. אבל האמת היא שזה לא יעבור, ברוך השם. עמדה כזו סותרת את האמת העמוקה שהנער חש מתוך תוכו. אם יצליחו בהטפותיהם, הם עלולים לפגוע בו לטווח ארוך, ולפעמים אפילו ביכולתו ליצור קשר עם בת זוגו, כשיגיע הזמן. אם ייכשלו (מה שקורה בדרך כלל) הוא פשוט יתעלם מהם. במקרה כזה הנזק הוא בעיקר חינוכי: הנער לומד להתעלם מדברי מחנכיו, ולהפריד בין העולם הערכי שהם מציגים לפניו לבין המציאות הנפשית שבתוכה הוא חי. לאן עתידה לקחת אותו הפרדה כזו?

"יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו" כותב הרב קוק "מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם" (אוה"ק, ע' רצח). העוצמה ההרסנית של היצר נובעת מחיוניותו, אפילו מהיסוד האידיאליסטי הכלול בו. סיבוכי החיים המודרניים גורמים ליצר להבשיל לפני שניתן לממש אותו באופן בונה, כלומר להקים משפחה. הפער הזה כרוך בסבל לא פשוט, ולפעמים בנפילות קשות. לא מעט מן הנערים אכן נופלים בצורה זו או אחרת, וגינוי בעלמא לא יעזור להם לקום מהנפילה. לפני הכל צריך לשמוח עמם בתהליך המבורך שעובר עליהם, לכאוב עמם את התסכולים הבלתי נמנעים הכרוכים בו. באווירה של קבלה יוכל הנער למצוא בנו כתובת להתלבטות, והוא כל כך זקוק לכתובת כזו! באווירה כזו תהייה לנו גם יכולת עמוקה יותר לשים את הגבול, כשצריך, ולתת תמיכה אמיתית למי שאינו תמיד מצליח לעמוד בו.

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני

פותחים שולחן – לפרשת תצווה

כוהנים – "לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי" (כח,ג) – למה צריך קבוצה מצומצמת של אנשים שתייצג את העם בעבודה במקדש? מדוע אי אפשר שכל עם ישראל יעבוד במקדש? במידה ואינך כזה – אם הבחירה הייתה בידך – האם היית רוצה להיות כהן ולעבוד במקדש?

"הבגד עושה את האדם"? – "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂו" (כח,ד) – בגדים, עבורינו, הם כבר מזמן לא משהו שנועד רק לשמור מפגעי מזג האוויר. תעשיית האופנה היא אחת החזקות בעולם, ובני אדם משקיעים זמן למכביר וסכומי עתק רק כדי להיראות טוב ולהופיע בפומבי בצורה מרשימה. מה המקום שהלבוש תופס בחיים שלך? מה היחס בין איך שאת/ה מתלבש/ת לאיך שאתה מבפנים? עד כמה השיפוט שלך כלפי אנשים תלוי בהופעה החיצונית שלהם?

צדיקים – "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ" (כח,א) – האם עבודת ה' והקשר אל הקב"ה של האדם צריכים לעבור דרך מישהו אחר (צדיק, אדמו"ר, רב גדול)? מה היתרונות והחסרונות של המצב הזה? איך אתם נוהגים באופן אישי?

 

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

  054-6702313

חלק מן השאלות פורסמו בשנת תש"ע בעלון הצעירים "עולם קטן" במדור "הביעו עמדתכם"

 

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת תצוה

פותחים שולחן – לפרשת בראשית

טוב מאוד? – בתום ששת ימי הבריאה אלוקים מסתכל על מעשה ידיו ומסכם בסיפוק – "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (א,לא). קצת מפתיע, לא? כשאנחנו מסתכלים על העולם שלפנינו, מה שנגלה לעינינו רחוק מאוד מלהיות מושלם.  מלחמות ואסונות, מחלות וסכסוכים, ייסורים וסבל. אני מכיר כמה אנשים שהיו נותנים לעולם הזה מספיק בקושי… ממה נובע הפער ומי אחראי לו?  מתי וכיצד זה אמור להשתנות?

שבת – "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" (ב,ג) – "שבת היא דבר גאוני", אמר לי פעם מישהו, "אם היא לא היתה כתובה בתורה – היה צריך להמציא אותה". אלא שלא כולם מרגישים ככה. יש כאלו שעבורם זהו יום מעיק של הגבלות ואיסורים ("אוף, מתי כבר יוצאת שבת?! אין פייסבוק, אין סלולארי ואפילו לנסוע לעשות שופינג עם חברות אי אפשר…"). מהי שבת בשבילך? מה היא נותנת לך?

הנחש – "והנחש היה ערום…ויאמר אל האישה" (ג,א). אילו טכניקות פיתוי ושכנוע אתם מזהים אצל הנחש הקדמוני? מה מתוך זה מצלצל לכם מוכר בהתמודדויות שלכם? האם יש עוד קווי דמיון בין החטא הראשון בהיסטוריה לבין נפילות שלנו היום?

לבוש – "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (ג,כא). "הבגד עושה את האדם", אומר הפתגם, ובאמת בגדים, עבורינו, הם כבר מזמן לא משהו שנועד רק לשמור מפגעי מזג האוויר. תעשיית האופנה היא אחת החזקות בעולם, ובני אדם משקיעים זמן למכביר וסכומי עתק רק כדי להיראות טוב ולהופיע בפומבי בצורה מרשימה.

מה המקום שהלבוש תופס בחיים שלך? מה היחס בין איך שאת/ה מתלבש/ת לאיך שאתה מבפנים?
עד כמה השיפוט שלך כלפי אנשים תלוי בהופעה החיצונית שלהם?

לזוגות נשואים

א. "לא טוב היות האדם לבדו. אעשה לו עזר כנגדו" (ב,יח). באילו תחומים בחיים אתם 'עזר' אחד לשני, ובאילו תחומים אתם 'כנגדו'? (נקודה למחשבה – האם הניגודים ביניכם הם דברים שאין ברירה אלא ללמוד איך 'להסתדר' איתם, או שאתם מסוגלים לראות בהם מקור להפריה הדדית ואיזון בתוך הבית?).

ב. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו" (ב,כד). עד כמה התנהגויות שלכם הם תולדה של מה שראיתם/הורגלתם בבית ההורים? אילו דברים מתוך מה שראיתם תרצו לאמץ ומה תעדיפו לעשות אחרת?

 

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

  054-6702313

חלק מן השאלות פורסמו בשנת תש"ע בעלון הצעירים "עולם קטן" במדור "הביעו עמדתכם"

 

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת בראשית

פ"ש חינוך לפרשת בראשית