תגית: מוטיבציה

צלליות של חברים בעייתיים מסביב לכוסות בירה

3 שאלות ותשובות

שכתוב תשובות ל-3 שאלות שנמסרו בשיחה בעל פה

א. תפקיד ההורים כאשר הבן מגלה חוסר מוטיבציה לימודית

ליצור אווירה של לימוד אישי, מקום שקט. אווירה של לימוד אישי כדוגמא. לזכור שלימוד והצלחה דורשים רצון והנאה. ישנן ארבע ברכות לפני התפילה כאשר הראשונה היא על הנאה מעצם הלימוד. כאשר אנחנו כהורים לוחצים על הילד ללמוד, פוחתים גם הרצון וגם ההנאה מהלימוד. כמובן, לגילאים שונים דרושות מוטיבציות שונות שמתאימות לגילם ולאישיותם של הילדים. הורה שלא מכיר את ייחודיותו של הילד, לא יוכל למצוא את הדרך להשפיע עליו.

חשוב לכבד את הילד ולהדגיש במיוחד את כוחותיו ואת זכות בחירתו. אם לא, הוא יעשה את זה בלאו הכי בדרכו. בשולחן ערוך האמירה היחידה המנוסחת בלשון 'אסור' מופנית להורים: "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול" (קיצוש"ע קמ"ג, י"ז).

ב. תפקיד ההורים כאשר בנם נגרר אחרי חברים שליליים

האם שלחנו את ילדינו לחברים שליליים? ההתייחסות שלנו אליהם כעצמאים וחכמים והגדרתנו אותם כטובים, מפנות אותם לחברה טובה. אם נראה לכם כהורים שחברת הילד לא מתאימה לחינוכו, טוב לפתוח איתו בשיחה. חשוב שזו לא תהיה הרצאה אלא שיחה עם הילד שבה תחשבו ביחד איתו מה טוב לו. חברים זה מלשון חיבור. חברים הם יסודות האישיות במיוחד אצל ילדים.

במיוחד צריך להיזהר ולבדוק לְמה אנחנו מתייחסים כשלילי. כל הדרכים לא מובילות לרומא אבל כל השיטות יכולות להוביל לקדושה. לפעמים פחד מדחייה, פחד שאני (הילד) לא מספיק טוב, מרד נגד הורים כפייתיים וחוסר חיזוקים גורמים לילד לפנות לחברה שלילית. לעומת זאת, תמיכה בדימוי העצמי של הילד יכולה לכוון אותו לחברה חיובית יותר.

צריך לשמוע מהילד מה חשוב לו, מה כואב לו. שמיעה בלי ביקורת מאפשרת לנו ללמוד מהי הבעיה. הסדר הוא תמיד ללמוד וללמד. תוכחה עצמית חייבת תמיד לבוא לפני תוכחת הזולת, במיוחד לפני תוכחת הילדים. כאשר אנחנו פתוחים, הילדים שלנו ירצו להתייעץ איתנו. אם לא, שום דבר לא יעזור. אלף פסיכולוגים לא חזקים כמו הורה טוב אחד.

ג. תפקיד ההורים כאשר הבן נמשך אחרי שתיית אלכוהול

שתיית אלכוהול לרוב היא כדי להוכיח שאני מבוגר, עצמאי או כטיפול עצמי בכאבים אישיים, כאבים בחברה, כאבים בבי"ס, כאבים בבית או בעיות אחרות. היכרוּת ופתיחות יעזרו לנו לגלות את הבעיה.

לזכור שלכל דבר רע (אצל אנשים נורמליים) יש מטרה חיובית. הרבה פעמים שימוש בשתייה, ואפילו אלימות, זהו סוג של טיפול עצמי. טיפול שעוזר אבל יוצר בעיות חדשות וגרועות יותר.

הרב ד"ר דניאל סטולפרפסיכולוג קליני

עצלות וחוסר מוטיבציה בקרב בני נוער

מבחן / ראיון קבלה(המאמר נכתב בד"כ בלשון זכר אך הכוונה היא כמובן לשני המינים)

אחת התופעות שהכי מדאיגה הורים (ובצדק…) הינה תופעת העצלנות והבטלה בקרב בני נוער. לא אחת קורה שהתלונה המרכזית, המביאה הורים לפנות לאיש מקצוע היא זו: "הנער לא עושה כלום"; "הנער מסרב ללמוד"; "הנער אינו מתפקד" וכיו"ב. ואכן, למרבה הצער, לעתים קרובות, תופעה זו אינה אלא קצה-קרחון של מצוקה עמוקה וחמורה בהרבה, ועל כך  ננסה לעמוד בקצרה במאמר זה.

לתופעת העצלנות ייתכנו גורמים שונים, כפי שננסה להבהיר:

א. של מי התלות הזאת?

במקרים מסויימים, מדובר במצב בו הנער התרגל לכך שהוריו עושים עבורו הכל, לעתים מתוך כוונות טובות. כגון, במקרה של נער דיסלקטי, שהעזרה הלימודית לה הוא באמת זקוק, הפכה להיות טוטאלית ומחליפה את מאמציו-שלו. במקרה כזה, נחצה הגבול החמקמק שבין סיוע מטעם ההורה לבין השתלטותו, למרות שבבסיס, מטרת ההורה היתה חיובית.

במקרים אחרים, ייתכן שכוונות ההורה פחות ברורות. כגון, במקרה של אם 'חולת' נקיון שאינה מאפשרת למי מבני ביתה להשתתף במטלות הבית, משום שאינם מצליחים לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שלה. נער הגדל בסביבה כזו, עלול למצוא את עצמו מתרגל לא לנקוף אצבע בבית, בגלל שהאופן שבו הוא מדיח  כלים/ שוטף רצפה/ מקפל כביסה וכו' אף פעם אינו לשביעות רצון ההורה.

לחלופין, יתכן וההורה 'מרחם' על הנער העסוק, ומעדיף לשחרר אותו לעיסוקיו מאשר לדרוש ממנו להירתם לעזרה בבית. הרבה פעמים מדובר בהורה שעבר בעצמו ילדות קשה והוא מנסה לפצות את עצמו בכך שמפנק פינוק יתר את ילדיו. בבחינת "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן…" לא עלינו! בשל כך, כמו הדיסלקט מהדוגמא הקודמת, גם נער במשפחה כזו עלול להתרגל לחיים נטולי מאמץ, שמאחוריהם מסתתרת תחושת אין-אונות וחוסר יכולת לפעול בעולם. מה הפלא שילד כזה יגדל להיות מתבגר חסר מוטיבציה ו'עצלן'? הרי הוא התחנך שלא לעבוד ויתירה מכך- שלא להאמין ביכולתו!

כשאנו מעניקים לילדינו שירותים, כגון עזרה לימודית, קיפול כביסה וכיו"ב, עלינו לשאול את עצמינו מה האינטרס שלנו בהענקת 'שירות' זה: האם זהו באמת האקט הנכון לטובת הילד? או שמא יש לנו כהורים אינטרס סמוי – כגון השגת שליטה על הנער; השגת תוצאות מעולות ע"מ להרשים את הסביבה וכו'? זוהי שאלת המפתח במקרים של עזרה עודפת לילד מצד הוריו.

ב. ביקורת 'בונה'??

כמו במקרה של האם 'חולת' הנקיון הנ"ל, פעמים רבות, הנער מרים ידיים מראש ומעדיף שלא לנסות בכלל, מחשש לביקורת המצפה לו על תוצאות בלתי מושלמות.  כוונתי איננה להורים שמראש לוקחים אליהם את המושכות ומונעים את ההתנסות מהילד (כמו במקרה של האם הנ"ל), אלא דוקא להורים שמאפשרים לילד את ההתנסות אך בסופה, לא יחסכו ממנו את להב ביקורתם.

ילדים להורים ביקורתיים יעדיפו במקרה הטוב להצניע את מעשיהם, ובמקרה הרע לא יתאמצו ולא יעשו כלל, מחשש ל'קטילה'. על מנת שילד יעז לפעול בעולם, הוא חייב להרגיש חופשי לעשות טעויות. חירות אמיתית כוללת בתוכה גם את החירות להיכשל. על מנת שנער ירצה להתאמץ, עליו לדעת שמותר לו להיכשל מידי פעם ויתירה מכך: שאהבת הוריו או הדימוי העצמי שלהם אינו תלוי בתוצאות מעשיו.

כי זאת יש לדעת: ביקורת מכל סוג שהוא היא הרסנית! אם ברצוננו לבנות את נפשו של הנער ולא להרוס אותה, עליו לחוש אהבה וקבלה בכל תנאי ולשמוע פירגון על מאמציו, גם כשאינם מניבים את התוצאות הרצויות. לא כתוב ש'צדיק אף פעם אינו נופל' אלא "שבע ייפול צדיק וקם". נער שגדל באוירה שמותר לו לא להצליח בכל, כל הזמן, אינו מתייאש. מותר (לו) להיכשל. אסור (לנו) לקטול!

ג. פרפקציוניזם

כתוצרים של תרבות המערב, התחנכנו לאידאל ההלני של "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" ולסטנדרטים של הצלחה כמותית שבדרך כלל אינם ניתנים להשגה, והדוגמאות לכך סובבות אותנו בכל  התחומים. אנו חיים בחברה המקדשת את ההישג, את 'מבחן התוצאה', ולמרבה הצער נוטים לשכוח שזוהי תרבות זרה לנו. כי ביהדות "לא המעשה עיקר, כי אם הכוונה" ו"כוונה טובה – הקב"ה מצרפה למעשה". היהדות מייקרת את המאמץ ולא את התוצאה, ולכן כל התעקשות על מושלמות – בטעות יסודה, בבחינת "לא עליך המלאכה לגמור"…  דרישות מופרזות הן של ההורים מהנער והן של הנער מעצמו – עלולות לגרום לו להרים ידיים מראש ולהיתפס לייאוש וחידלון.

במקרה הראשון, על ההורים לשאול את עצמם מה עומד מאחורי דרישתם לשלמות מצד הילד? האם הקושי לקבל חלקים פגומים בתוך עצמם, שלכולנו יש, אגב…

במקרה השני, יש לחשוב מה גורם לנער להרגיש כ"כ חסר בטחון עד כי כל תוצאה פחות ממושלמת אינה מקובלת עליו ולכן הוא נמנע מראש.

ד. זעקה אילמת

הגורם האחרון שאותו נזכיר הינו החמור מכל: לעתים קרובות חוסר המעש של המתבגר אינו אלא זעקה אילמת שלו להצלה. פעמים רבות, חוסר המעש בא לאחר שנים של תסכול, שבהן הנער ניסה להתמודד עם טראומה כלשהי בכוחות עצמו, עד כי בגיל ההתבגרות אמר נואש, בעקבות התעצמות הרגשות המאפיינת את גיל הנעורים.

חוסר מעש הינו אחד הסימפטומים של דכאון קליני, שיכול לנבוע משילוב של כל הגורמים שמנינו: תחושת חוסר-אונים ואפסות; סביבה ביקורתית; ייאוש בעקבות דרישה לפרפקציוניזם ובעיקר – טראומה, כגון: תקיפה מינית, גם אם בילדות המוקדמת; שכול ואובדן; גירושי ההורים ועוד.

לאור כל זאת, עצלנות וחוסר מעש של מתבגר, הינו סימפטום רציני ביותר, שאסור לעבור עליו לסדר היום. נראה כי מתבגרים מגיעים למצב כזה, רק כשכלו כל הקיצין מבחינתם וזוהי הדרך היחידה שנותרה להם לזעוק את מצוקתם.

אם המתבגר הפרטי שלך אינו מתפקד – רוצו לטיפול! ויפה שעה אחת קודם!!

רניה סמואל ,M.A תרפיה באמנות

פרשת בחוקותי

1. "והבאתי מורך בלבבם… ורדף אותם קול עלה נידף" (ויקרא כו, לו)

 

שאלה לדיון: פחדים, חששות

רבים מאתנו מתמודדים עם פחדים שונים. כיצד לדעתכם ניתן להתגבר על הפחד ולקנות את מידת אומץ הלב? היכן עובר הגבול בין מידת הזהירות שצריך לנקוט לבין פחד מוגזם? (לדוגמה, נסיעה בטרמפים, טיולים במקומות מבודדים, הימצאות מחוץ לבית בשעות מאוחרות)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א.         הגרי"ד סולובייצ'יק, על התשובה (לעברך בברית ה'):

פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים. הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני כישלון, מפני העוני, מפני הזקנה, מפני חוסר הפופולאריות או מפני המחלות – הוא הפחד מפני הקב"ה.

אמר לי פעם פסיכיאטר גדול: אילו היה בכוחי הייתי מבטל את תפילת "ובכן תן פחדך" שיהודים מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, שכן "הפחד" הוא הגורם העיקרי לכל מחלות הרוח שבני אדם לוקים בהן. מטרת האדם המבקש לשמור על בריאותו הנפשית צריכה להיות להשתחרר מפחד, ובוודאי שאין מקום להתפלל על "פחד".

אין אני פסיכיאטר, אבל דווקא מדבריו הבינותי טיבה של תפילה זו שהתקינו חכמי ישראל. וכך גם עניתי לאותו פסיכיאטר: רואה אני בני אדם, והנה כולם מלאים פחדים שונים. יש הפוחדים שמא הקריירה שלהם לא תעלה יפה, ויש פוחדים שמא יאבדו כספם, מעמדם, או שלא יהיו מפורסמים מספיק. יש פוחדים מפני מחלות וחולשות. בדורות עברו מילא פחד הצרעת את העולם, היום הפחד הוא מפני מחלות ממאירות. אנשים אינם הולכים לרופא כאשר כואב להם מפחד שיאבחנו בהם את "המחלה ההיא". האדם מלא וגדוש פחדים קטנים. אינני פסיכיאטר, אבל אני יודע כי פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים.

ואיזהו הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני כישלון, מפני העוני, מפני הזקנה, מפני חוסר הפופולאריות או מפני המחלות – הווה אומר: הפחד מפני הקב"ה! ומכאן התפילה: "ובכן תן פחדך, ה' אלוקינו, על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת". הלוואי ויבוא הפחד הגדול הזה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים האורבים לפתחנו ומערערים את חיינו.

 

  • הראי"ה קוק, מידות הראי"ה, פחדנות:

ישנו הבדל בין פחד ליראה. יראת ה' שמהולה בפחד אינה יכולה להביא לשמחה. לכן אדם לא צריך לפחד כלל, רק להיזהר. צריך להתגבר בעזרת השכל ולהבין שאין ממה לפחד.

הפחדנות ומורך הלב היא מידה מגונה, והיא הסיג הנמצא במידת יראת ד', שכל זמן שהיא כלולה בה לא תוכל להתכלל באהבה ובשמחה עד שתטהר ממנה.

הפחדנות היא יראה רעה, והיא מאבדת את הון יראת-שמים האמתית על ידי תערובתה. על כן צריכים להתחנך בחינוך של גבורה ואומץ לבב, ואז יהיה כלי מוכשר לקבל היראה שהיא בעצמה גבורה.

הפחדים הם פתיות גמורה. אין לאדם לפחוד כלל כי אם להיזהר. ויתר שהוא פוחד הוא נופל, וכשהוא מתפחד, מעצם הפחד בא לו המכשול. על כן צריך הוא להתגבר בשכל לדעת שאין לו כלל ממה להתפחד. כל ציורי הפחד הנם רק צבעים פזורים מציור גדול שצריך להשלימו, וכשממלאים אותו הם מצטרפים לכולו להמשיך ביטחון גדול ועצום מאד, הממלא את כל הנפש עוז וגבורה. והמזיקים עצמם וכל צללי בלהותיהם מתהפכים לכוחות מסעדים ועוזרים, המשמחים ומרחיבים את הדעת, ומציאות הרע והקלקול שבהם כלה לגמרי, ומרץ החיים שבהם מתהפך לכוח מעודד באומץ קודש, וששון ושמחה ישיגו, וחדות ד' מעוזכם.

 

  • רמח"ל, מסילת ישרים (בביאור מפסידי הזריזות):

אדם שאינו נשמר מדברים מסוכנים אינו נחשב בעל ביטחון בה', אלא בעל הוללות. הדרך להבחין בין יראה חיובית לבין פחד מוגזם היא על פי מה שאמרו חז"ל כי במקום בו הסכנה מצויה יש להישמר, אך במקום בו אין הסכנה מצויה אין לפחד.

דע כי יש יראה ויש יראה. יש יראה ראויה ויש יראה שוטה. יש ביטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה, לשינהג עצמו על דרך טוב ויישמר מן הדברים המזיקים, אשר נבראו לענוש את הרשעים. ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה ביטחון אלא הוללות, והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו, ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו להיענש…

והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחילקו חכמים זיכרונם לברכה באומרם (פסחים ח, ב'): היכא דשכיח הזקא שאני! כי מקום שההיזק מצוי ונודע יש להישמר, אך מקום שאין ההיזק נודע אין לירא.

 

  • ביני לנדאו, ארמונו של מלך:

האמונה כי כל העולם כולו שייך לקב"ה ומנוהל על ידו מסייעת מאד להתגבר על הפחד.

 

אל תפחד ללכת אל האופק המתוק

על אף כל הצללים האורבים בדרך

לך בידיעה ברורה שאין להם כל נגיעה בך

ורק מצער פחדיך הם שואבים

את כל כוחם נגדך

תבטיח לי

שבקרוב עליך מרעים

לאכול את בשרך

לא תעצור לרגע

ומבלי שתצטרך להביט אחורה

תדע

המה כשלו ונפלו

ואם תחנה עליך מלחמה

רק שלא יירא לבך

ואפילו אם תקום עליך מלחמה

זאת תהיה האמונה שלך

כל העולם כולו

ארמונו של מלך

וכל אחד יודע שבתוך ארמון

רק רצון המלך נעשה

ברח לך אליו

יצפינך בסכה

ברח לך אליו

יסתירך בסתר אהלו

תחזה בנועם פניו

ותבקר בהיכלו.

 

 

 

2. "ואם עד אלה לא תשמעו לי, ויספתי לייסרה אתכם" (ויקרא כו, יח)

שאלה לדיון: קשיים, ייסורים

רבים מאתנו סובלים מקשיים ואף מייסורים שונים בכל מיני תחומים בחיים. מהי לדעתכם הדרך הטובה להתמודד איתם?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • שיחות נבחרות מליקוטי מוהר"ן תניינא, קיט:

כל בני העולם מלאים ייסורים בעולם הזה, כמאמר הפסוק: "אדם לעמל יולד". הדרך להינצל מייסורים אלו היא על ידי עמל אחר – עמל התורה. להפוך את עמל הייסורים לעמל תורה.

דיבר עמנו כמה פעמים מעניין ייסורי עולם הזה, שכל בני העולם כולם מלאים ייסורים, אין גם אחד שיהיה לו עולם הזה. ואפילו העשירים הגדולים ואפילו השרים, אין להם שום עולם הזה כלל, כי כל ימיהם כעס ומכאובות, וכולם מלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד, וכל אחד יש לו ייסורים מיוחדים… וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ב): "גם כל ימיו כעס ומכאובות" וכו', וכתיב: "אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רוגז" (איוב יד). וזה כולל כל בני אדם שבעולם מקטן ועד גדול, כי כולם נולדו לעמל ומלאים רוגז וייסורים, ואין שום עצה ותחבולה להינצל מעמל ויגון הזה כי אם לברוח להשם יתברך ולעסוק בתורה. וכמו שמובא במדרש (בראשית רבה יג) "אדם לעמל יולד" – 'אשרי מי שעמלו בתורה', היינו מאחר שכל אדם נולד לעמל, ואי אפשר להימלט מזה בשום אופן… על כן החכם עיניו בראשו שיהפוך העמל לעמל של תורה, אשר בשביל זה נולד שיעמול בתורה, ואז אשרי לו, כי ניצול מעמל עולם הזה וזוכה לחיי העולם הבא.

 

  • הרב מנחם פרומן, חסידים צוחקים מזה, עמ' 109-119:

רגילים לחשוב שכאשר יש לנו מצוקה מסוימת, נתפלל ונצעק אל ה' ונקבל את מבוקשנו, וזה העיקר. אולם באמת הרגע של הצעקה הוא העיקר. תחושת התלות וההזדקקות לה' היא המטרה. המצוקה היא אמצעי ופיתוי להביא אותנו לצעקה.

בדרך כלל חושבים שכשיש לאדם חיסרון או מצוקה מסוימת הוא מתפלל וצועק לה' וכך הוא מקבל את מבוקשו, וזה העיקר. אבל באמת אני חושב שהרגע עצמו של הצעקה הוא העיקר. אני מתפלל על הרבה נושאים: שמישהי תתחתן סוף סוף, שחולה יבריא, שאזכה להבין את מה שאני לומד. אבל יותר חשוב מכל המטרות האלו – זה הרגע של הצעקה עליהן. אפשר לומר שהמצוקה היא רק הפיתוי כדי להגיע לצעקה. העיקר זה לא הלידה אלא הצעקה שלפניה.

לפני הרבה שנים נולד בני הבכור. מה אני זוכר יותר מכל הלידה הזאת? איך אנחנו נוסעים במונית מהעיר העתיקה לבית החולים ואני אומר תהילים, כל הדרך צועק. הילד עצמו הרבה פחות חשוב מזה…

יש בעמדה כזאת משהו הומניסטי, אולי אפילו רומנטיקני, שהרי האדם – הוא הצעקה, והקב"ה – הוא התשובה. ובסוף מה שמעניין אותי זה הדבר האנושי ולא הגאולה שבאה בעקבותיו. זו באמת קושיה טובה עליי. אבל אני מרגיש שזה מגיע כתשובת המשקל להלכי הרוח התרבותיים של דורנו שהכול נמדד בהצלחה שלך, בהישגים, במה שרכשת. כולם היום מנסים להיות נמרים מלאי אונים וכוח. ואילו הצעקה היא הדגשת החולשה וההזדקקות האנושית.

 

 

 

שאלה פותחת: ביקורת

"לא יבקר בין טוב לרע" (ויקרא כז, לג)

איזה טיפוס את/ה, ביקורתי או תמים?

חוש הביקורת יכול לסייע בידינו להימנע מדברים העלולים להזיק לנו, אך הוא עלול גם לחסום אותנו.

נסו להיזכר במקרה בו הביקורת עזרה לכם, ובמקרה בו הביקורת חסמה אתכם.

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת בחקותי

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת בחקותי

 

 

הורות והתבגרות: לגעת בכח הרצון של המתבגר

להאזנה להקלטת התוכנית:


.ד"ר שרית רותם, פסיכולוגית

 

 

 

 

 

 

עוד עם ד"ר שרית רותם בלב אבות:

הורות והתבגרות: הבנת המוח כבסיס להורות מיטיבה ומשמעותית

אז איך מעוררים מוטיבציה בילד

מכירים את "הילד העצלן של השכנים מהבית ממול", זה ששום דבר לא מעורר בו מוטיבציה ?

או את הילד (גם הבן של השכנים) שלפעמים יש לו מוטיבציה ולפעמים אין לו, הילד שעושה דברים רק כש "בא לו" ?

ריצ'ארד לאבוי, בספרו 'פריצת דרך במוטיבציה', טוען כי אנחנו מחזיקים במיתוסים שגויים רבים בנושא מוטיבציה אצל ילדינו. לדבריו, עצם קיומם של המיתוסים השגויים מוביל אותנו המבוגרים להתנהגויות שפוגעות במוטיבציה של ילדינו, אותה מוטיבציה שאנחנו כל כך רוצים לחזק.

בואו נבחן חמישה מיתוסים שגויים ונאיר אותם מזווית ראייה חדשה:

 

מיתוס שגוי ראשון: "הדני הזה…שום דבר לא מעורר בו מוטיבציה"

בעצם, כל התנהגות אנושית נובעת ממוטיבציה.

אם חבר שלי מפסיק להתקשר אליי על בסיס שבועי איני יכול לומר, "אין לו מוטיבציה לשמור על הקשר בינינו", אלא התעוררה בו מוטיבציה להפסיק את הקשר.

אם תלמיד היושב בשורה האחרונה בכיתה בשיעור חשבון, מניח את ראשו על השולחן ולא משתתף. הפיתוי הוא לומר, "הילד הזה חסר מוטיבציה" אבל יותר נכון לומר "התעוררה בו מוטיבציה להניח את ראשו על השולחן ולא להשתתף". המוטיבציה שלו עשויה להיות גבוהה מאוד, אבל היא אינה מכוונת ללימודי חשבון. יכול להיות שהיא ממוקדת בהימנעות מכישלון, מתסכול ואפילו מלהרגיז את המורה.

 

מיתוס שגוי שני: "הילד הזה ! יום אחד יש לו מוטיבציה ולמחרת אין לו"

אנחנו יודעים שמוטיבציה היא תופעה יציבה!

ילד שיש לו מוטיבציה ללמוד חשבון תהיה לו מוטיבציה לכך כל הזמן.

יחד עם זאת, התפקוד שלו עשוי להשתנות, הוא עשוי להראות חוסר עקביות בלמידה וללמוד בצורה לא יעילה. הרעיון הזה מספק תובנה ואמור לאותת לנו ההורים באשר לתסכול שהילד חווה כאשר הוא נתקל בקשיים בלמידה, על אף המוטיבציה שלו ללמוד. כהורים, תפקידנו הוא להבין מה מקור הקשיים בלמידה ולסייע לילד להתמודד עם קשיים אלו. כשנעשה זאת, נראה כי באורח פלא, המוטיבציה של הילד ללמידה רק התגברה…

 

מיתוס שגוי שלישי: "תנו לו משהו, זה יעורר בו מוטיבציה"

הורים ומורים רבים משתדלים לעורר מוטיבציה בילדים באמצעות מתן תגמול חיצוני כתמריץ. למרות שטכניקה זו עשויה להשפיע לטובה על התנהגותו של הילד בטווח הקצר, היא לא בהכרח תסייע לו לבנות מוטיבציה פנימית לטווח הארוך.

ילד יכול לעבוד קשה בבית הספר בשביל מטבע של 10 שקלים ולא על מנת להתקדם בלמידה. מטרתנו היא לעורר בילד מוטיבציה פנימית (ולא חיצונית) ממושכת שמקור השראתה הוא הרצון ללמוד ולצמוח.

מערכות תגמול ששמות דגש על תמריצים גשמיים יכולות בעצם לגרום לירידה במוטיבציה לטווח הרחוק, אם משתמשים בהם יותר מדי.

אין פירוש הדבר שאסור להציע תגמולים ותמריצים לילדים. תכנית תגמול מתוכננת היטב ומיושמת כראוי יכולה לעזור בהשגת מטרות קצרות טווח, למתן התנהגות שלילית ולהבטיח שיתוף פעולה מצד הילדים, אבל צריך לזכור שמוטיבציה פנימית היא המטרה ארוכת הטווח שלנו.

עידוד תלמידים וחיזוק תחושת מסוגלות להצלחה מסייעים לילד להציב ולקבוע מטרות אישיות בעבור עצמו ומגבירים מוטיבציה פנימית.

ילדים עם הפרעות בלמידה מתקשים להציב לעצמם מטרות ונוטים לכוון גבוה מדי או נמוך מדי. חשוב לסייע להם להציב מטרות אישיות מציאותיות וניתנות להשגה.

 

מיתוס שגוי רביעי: "תחרות היא דרך מצוינת לעורר מוטיבציה"

פעילות תחרותית (משחקים, חידונים, מבחנים) נפוצה מאוד במסגרות הלימוד שלנו. מורים מעודדים תחרות מתוך אמונה שהיא מעוררת בילדים את המוטיבציה לעשות את הטוב ביותר. אולם המחקר והניסיון מראים שזו טענה חסרת בסיס. הקשר האמיתי בין מוטיבציה לתחרות הוא כזה: האדם היחיד אשר תחרות מעוררת בו מוטיבציה הוא זה המאמין שיש לו סיכוי לנצח בה. לכן, אם מורה בכיתה ב' מחליטה להשתמש בחידון או במשחק כדי ללמד קריאה, מיהם התלמידים בהם היא מעוררת מוטיבציה ? הקוראים הטובים, אותם אלו שיש להם ממילא מוטיבציה בתחום זה.

אז מה עושים במקום תחרות ? מעודדים את רעיון "ההישג האישי הטוב ביותר". עלינו לעודד את התלמידים לשאוף ללא הרף לשיפור הביצועים שלהם ופחות להשוות את ביצועיהם לאלו של האחרים.

עוד, חשוב לעורר בקבוצה שיתוף פעולה ולא תחרות. למשל עבודה משותפת בקבוצות קטנות טובה אך חשוב להקפיד שייווצרו בקבוצה התנאים הבאים: תלות הדדית (הילדים חולקים רעיונות, מידע, כישורים וחומרים. הצלחתו של כל תלמיד תלויה באופן משמעותי בתפקודם של שותפיו). אחריות (כל תלמיד נוטל על עצמו משימות אותן הוא מתחייב להשלים על מנת להבטיח את הצלחת המטלה המשותפת, משימות אלו מותאמות כמובן ליכולותיו). מרכיב חברתי (קידום אינטראקציה בין הילדים, הילדים מדברים, מתכננים, דנים, משתפים ומשבחים זה את זה).

 

מיתוס שגוי חמישי: "ענישה היא גורם אפקטיבי ליצירת מוטיבציה"

ברוב המקרים זהו פתרון לא יעיל וקצר טווח לבעיה במוטיבציה. יש לכך כמה סיבות: ילדים רבים ובמיוחד לקויי למידה שנענשו כבר כל כך הרבה פעמים, כבר פיתחו חסינות ואדישות כנגד הענישה. ענישה יעילה רק כל עוד הסכנה לענישה קיימת, הילד ישוב לסורו ברגע שהמבוגר יעזוב את החדר.

למידה מתרחשת רק באמצעות חיזוק הצלחות, מיקוד הילד בהצלחות של עצמו וחיזוק תחושת המסוגלות שלו.

חשוב גם לשים לב לכך שעל אף שילד נענש פעמים רבות, הענישה עדיין אינה אפקטיבית. האם זה אומר שאולי כדאי לנסות ולהחליף גישה ?

 

צחי גלצר, פסיכולוג, מומחה לבעיות קשב וריכוז, מנהל מרכז 'משפחה בקשב'

לוקרים כתומים, חלקם פתוחים - סיפור מרגש על אימון בילדים

מי היה מאמין

הלוקרים בכיתה - סיפור מרגש על אימון בילדים

אף מורֶה לא רצה להיכנס לכיתה הזו. "כיתת המופרעים" קראו לה. הסיוט האמיתי של כל מי שמתיימר לקרוא לעצמו בשם 'מחנך'. רק בחודש האחרון הוחלפו שם שישה כאלו, כשהאחרון לא החזיק מעמד אפילו שיעור אחד. המנהל כבר כמעט הרים ידיים, ובלית ברירה שלח לשם מורָה חדשה, מחליפת מקום, כשהוא כבר יודע שזה רק עניין של זמן עד שגם היא תימלט בוכייה לחדרו ותספר כמה נורא היה שם ושהיא לא מסוגלת יותר… אלא שכאן התרחש הנס. הזמן עובר ושום ציוץ לא נשמע. שבוע שלם מסתיים, ועוד אחד, ושום קולות נפץ, חפצים מעופפים וצעקות לא בוקעים מהחדר הידוע לשמצה. המורה נכנסת ויוצאת ומגיעה והולכת, והכיתה… לומדת. מדהים! המנהל המופתע לא מתאפק ומזמן לחדרו בדחיפות את הקוסמת שהצליחה לאלף את מי שכולם כבר התייאשו מהם. "איך עשית את זה?!" שאל כשעיניו בורקות, ופליאה והערצה שזורים בקולו. המורה הצעירה חייכה בצניעות ואמרה: "תראה, האמת היא שכשנכנסתי אליהם בפעם הראשונה הם לא עשו רושם כל כך חיובי. אבל אז מצאתי במגירת השולחן שלי בכיתה את רשימת שמות התלמידים ולידם את ציוני האיי-קיו שלהם. ומה אני אגיד לך, אדוני המנהל, פשוט התרשמתי. מספרים ממש גבוהים! 125, 126, 127, 130… אמרתי לעצמי 'כנראה הילדים האלו נורא מוכשרים. צריך רק לעזור להם לממש את הפוטנציאל שלהם'. המנהל הסתכל עליה במבט מוזר. על מה היא מדברת, לכל הרוחות? אני מכיר את התלמידים האלו כבר שנים. זה הרי לא יכול להיות. אין מצב. "איפה הרשימה?!", תבע לדעת, "אני רוצה לראות אותה". המורה פתחה את תיקה ושלפה מתוכה דף מלא בשמות ומספרים. למנהל הספיק מבט חטוף כדי לקלוט במה מדובר. "זו לא רשימת ציוני האיי-קיו שלהם", אמר באיטיות כשמבע פניו מהורהר ומחשבות חדשות רצות במוחו, "אלו מספרי הלוֹקֶרִים שלהם…".

במי אלוקים מאמין?

המשפט הראשון שיהודי אומר כשהוא פוקח את עיניו בבוקר מקפל בתוכו בשורה חשובה מאין כמותה. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". למרבה הצער, בגלל שהמילים האלו נאמרות לא פעם בשעת בוקר מוקדמת, בעוד שקורי השינה טרם הוסרו והמחשבה איננה צלולה, לא שמים לב לדבר המדהים שיצא הרגע מפינו. 'רבה אמונתך'. של מי? של הקב"ה. ובמי רבה אמונתו? בי. העובדה שקיבלתי את מתנת החיים לעוד יום חדש, שהוענקו לי כוחות וכישרונות כדי לפעול ולעשות, מעידים שריבונו של עולם מאמין בי וסומך עלי. זוהי נקודת הפתיחה שממנה יוצא יהודי אל היום שלו. בלי זה, אי-אפשר לזוז מילימטר קדימה. עם זה, אפשר להפוך את העולם.

המנוע המרכזי

אם הדבר הזה נכון לגבי מבוגרים, הוא משמעותי שבעתיים כשמדובר בילדים. כדי לצאת אל החיים ולהתמודד, כדי למצוא את המקום שלך בחברה ולהעז לפעול ולעשות (ולהיכשל…), ילד חייב מקור של כוח. המקור החשוב ביותר הוא האמון שלו בעצמו. ההכרה ביכולתו וכישרונותיו. הידיעה עד כמה הוא שווה ואהוב. המתנה הגדולה ביותר שהורים יכולים לתת לילדיהם היא ללמד אותם להאמין בעצמם. הדבר הזה הולך ונבנה כבר מהרגע שהילד בא לאוויר העולם ומתקבל באהבה, מסירות וחום על ידי הסובבים אותו, אך בפרט מזמן שהוא מתחיל לקלוט, להבין ולדבר. צריך לנצל כל הזדמנות להעצמה, להדגשה של הנקודות הטובות, ולהתמקדות בצדדים החיוביים. זה לא סותר אמירת ביקורת בעת הצורך, אך גם היא צריכה להיאמר בחכמה, בעיתוי הנכון ובצורה המתאימה, ובעיקר – כשהיא עטופה בהרבה מאוד אמון ואהבה. יש לכל זה חשיבות מיוחדת בעולם מוחצן ופייסבוקי, שמודד אדם בקריטריונים חיצוניים ורדודים, שמוּנַע מהישגיות ואינטרסים ושדורס מבלי להניד עפעף את מי שעומד בדרכו. כדי להיות אדם בעל עוצמה ערכית, מוסרית ויהודית, שחי ופועל בהצלחה בעולם כזה, חייבים לטפח אצל הילד עמוד שידרה יציב ולבנות בתוכו את נקודת האמון העצמי.

מרחב המחיה

אחת החיות המעניינות שחיות בים ליד יפן הוא דג ממשפחת הקרפיונים הנקראים ביפנית "קו". מה שמיוחד בו הוא שאם מגדלים אותו באקווריום הוא גדל לגודל של 5-8 ס"מ. אם מניחים אותו לגדול בבריכה הוא יגיע לאורך של 25- 30 ס"מ. אבל אם שמים אותו לגדול באגם גדול הוא יכול להתפתח ולהגיע עד לגודל של מטר שלם! מרחב המחיה הוא זה שקובע את גודלו של הדג. האם ייתכן שֶמַה שתקף לגבי דגים מסוימים, יהיה נכון גם עבור בני אדם?

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

כריכה של הספר 'אורות הקודש'

חינוך הרצון

הרצון הוא מקור החיים. רצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והווייתו. אמנם הרצון הזה צריך הוא פיתוח ועישוי, יותר מכל הכוחות כולם.

בילדות האנושיות, הרצון הטבעי של האדם צריך חינוך של כניעה, של שבירה, ושל היפוך.

כל זמן שהאדם הולך ומשתכלל, כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה, ושבירתו של הרצון מאבדת טובה רבה.

הדבר קשה מאד בדמדומי חמה, בין פרק לפרק, שבתקופה חשובה של רוח האדם, שאז מעבר מזה מונח ברצון כוח אור וטוב, ששכלול העולם תלוי בהשארתו על פי תכונתו.

והבינה הישרה מוכרחת היא לפתור בזהירות את שאלת התחומין, באופן שיישאר האדם מלא אומץ מצד הטוב שברצון שכבר נשתכלל, מצד אותם חלקי הנשמה שכבר נגאלו ויצאו מתהומות הגיהינום וממעמקי הקליפות, ומלא גם כן דכאות רוח, ותכונה של לב נשבר ונדכא, לעומת אותם חלקי הרצון, שעדיין חית האדם הרעה שרויה בהם, שהם צריכים זיכוך על ידי דכדוך ושבירה.

 

מתוך אורות הקודש ג', עו.

כריכה - אורות הקודש

פינת הרב גודמן: העברת אחריות לילד על לימודיו




 

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

להקלטת התוכנית המלאה: "הורות והתבגרות" בנושא: לימודים, עבודה, כסף

פנים של ילד מיואש מתחת לערמת ספרי לימוד

תשובה עוברת, מכה נשארת

ילד מתחת לערמת ספרים - אין ביטחון עצמי בבית הספר

ואז אני פותח את הקלמר, רוצה להתחיל בשיעור ומגלה שנשארתי בלי עט בכלל:
שאלתי את הכיתה: "למי יש עט?"
עיניים בורקות נדלקו לרווחה. ידיים הותזו לאוויר. קפיציים אנושיים נדרכו. בתוך כמה שניות החלו התלמידים לרוץ לעברי בהתלהבות, מגישים לי עטים.
תלמיד אחד הקדים בשנייה את חברו והניח את העט על השולחן שלי עם חיוך של מנצחים.
הסתכלתי על המפסיד. בבת אחת חיוכו נמחק, עיניו נכבו וכל כולו תסכול כעס ועצבים.
בשביל מה הוא בכלל השקיע? הביא את כולו? נתן את הספרינט של החיים שלו?
בכדי לראות את חברו דורך לו על הרגליים וקוטף את התהילה?
נזכרתי בגמרא המפורסמת והמצמררת מיומא, כב ב:
"תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו"
אם רק מישהו היה יכול להרגיע את הכהן שדחף ולהגיד לו:
אחי, מה אתה ממהר? מה הלחץ? בנחת. בסוף יישאר גם לך.
כי מאיפה בעצם מתחיל כל הדם הקנאה והרעל לזרום בין אנשים אם לא מהתחושה שמישהו דורך לנו על האצבעות ובעצם לוקח את החלק שהובטח לנו?
לקחתי גם את העט של התלמיד השני.
הוא נראה כמו גנרטור שחזר לחיים. כפתור ההפעלה שלו הודלק שוב. הוא חזר למקום בהליכת ניצחון ובחיוך.
*
בהפסקה חשבתי על כל התלמידים שהתאמצו, הצביעו בכיתה והתשובה שלהם, אחרי כל המסע שעשתה עד אליי נתקלה ב'אל תתקשרי אליי, אני כבר אתקשר אלייך'.
מגיע תלמיד לבית הספר, מתאמץ, מכוון, רוצה, משקיע, טורח, בונה ועוטף את התשובה שלו בדם יזע ודמעות. לפעמים גם באלו של הוריו שעזרו לו במיוחד ובסוף זוכה ממני למקלחת קרה וצוננת של 'לא נכון!'. בום. פטיש חמש קילו על הראש שמונחת לו ישר על הביטחון העצמי החבול שלו. כאילו שבית הספר אמור להיות מקבילית המוחות או בית חרושת לציונים ולא מקום שגם יכין את התלמידים בהענקת כלים רגשיים וחווייתיים כמו גם באיך שהם תופסים את העולם ואת המקום שהם אמורים למלא בו.
ובשיעור הבא הוא שוב פעם נתקל במורה שחייב להספיק את החומר לקראת בחינת המיצב ושוב, בום! חמש קילו על הראש. כי מה כבר יש לו לעולם במרחב הבית ספרי מלבד רצון ומאמץ שלא באמת נחשבים אם אין לך רגל מסיימת כמו של מסי ומוח של ילד מחונן?
כמה קל לתלמידים השקופים והמתקשים לקבל אפס תגמולים ביחס להשקעה שלהם במערכת חינוך שמונעת מציונים ומתודלקת בשורות תחתונות ובמבחני תוצאה?
אני לא מדבר על יצירת מבחנים מזויפים ונתינת אשליה של הצלחה שאין בינה לבין המציאות בחוץ ולא כלום אלא לגילוי אמתי של הכישרונות והכוחות הטמונים בתלמידים השקופים והתממשות שלהם דרך מדדים נוספים דוגמת אינטליגנציה רגשית, חברותית, מרחבית וכו. (הווארד גרדנר הרחיב בזה בתאוריית שבעת האינטליגנציות שלו).
ובעוד אני מלין על מערכת החינוך כמה פעמים תפסתי את עצמי מיירט תשובות של תלמידים בגלל שחדרו לי למרחב האווירי והמקודש של הזמן וההספק?
כי מה היא בעצם תשובה של תלמיד אם לא הצגת יחיד של יכולתיו וכשרונותיו ב'כוכב נולד' של השיעור?
כל הכיתה מסתכלת. שומעת. בוחנת. וברגע משיגור התשובה ועד לתגובה שלי, הוא בעצם במצב פגיע וחשוף שישפיע לגמרי על ההשתתפות הבאה שלו.
תשובה היא הרבה מעבר לתעבורה של אינפורמציה :
תשובה היא קודם כל הצמדת מחירון לתפיסת התלמיד בעיני הכיתה ובעיקר בעיני עצמו.
ועל כל היחס הלא מכבד מספיק וסבלני שהבאתי לתשובות, על כל אלו אני מבקש וצריך לעשות בפניכם תלמידים יקרים בעבר ובהווה.
תשובה.

 

אבינועם הרש, מחנך, וסמנכ"ל חברים מקשיבים

לתגובות ניתן לפנות למייל הבא