תגית: מוטיבציה

פנים של ילד מיואש מתחת לערמת ספרי לימוד

תשובה עוברת, מכה נשארת

ילד מתחת לערמת ספרים - אין ביטחון עצמי בבית הספר

ואז אני פותח את הקלמר, רוצה להתחיל בשיעור ומגלה שנשארתי בלי עט בכלל:
שאלתי את הכיתה: "למי יש עט?"
עיניים בורקות נדלקו לרווחה. ידיים הותזו לאוויר. קפיציים אנושיים נדרכו. בתוך כמה שניות החלו התלמידים לרוץ לעברי בהתלהבות, מגישים לי עטים.
תלמיד אחד הקדים בשנייה את חברו והניח את העט על השולחן שלי עם חיוך של מנצחים.
הסתכלתי על המפסיד. בבת אחת חיוכו נמחק, עיניו נכבו וכל כולו תסכול כעס ועצבים.
בשביל מה הוא בכלל השקיע? הביא את כולו? נתן את הספרינט של החיים שלו?
בכדי לראות את חברו דורך לו על הרגליים וקוטף את התהילה?
נזכרתי בגמרא המפורסמת והמצמררת מיומא, כב ב:
"תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו"
אם רק מישהו היה יכול להרגיע את הכהן שדחף ולהגיד לו:
אחי, מה אתה ממהר? מה הלחץ? בנחת. בסוף יישאר גם לך.
כי מאיפה בעצם מתחיל כל הדם הקנאה והרעל לזרום בין אנשים אם לא מהתחושה שמישהו דורך לנו על האצבעות ובעצם לוקח את החלק שהובטח לנו?
לקחתי גם את העט של התלמיד השני.
הוא נראה כמו גנרטור שחזר לחיים. כפתור ההפעלה שלו הודלק שוב. הוא חזר למקום בהליכת ניצחון ובחיוך.
*
בהפסקה חשבתי על כל התלמידים שהתאמצו, הצביעו בכיתה והתשובה שלהם, אחרי כל המסע שעשתה עד אליי נתקלה ב'אל תתקשרי אליי, אני כבר אתקשר אלייך'.
מגיע תלמיד לבית הספר, מתאמץ, מכוון, רוצה, משקיע, טורח, בונה ועוטף את התשובה שלו בדם יזע ודמעות. לפעמים גם באלו של הוריו שעזרו לו במיוחד ובסוף זוכה ממני למקלחת קרה וצוננת של 'לא נכון!'. בום. פטיש חמש קילו על הראש שמונחת לו ישר על הביטחון העצמי החבול שלו. כאילו שבית הספר אמור להיות מקבילית המוחות או בית חרושת לציונים ולא מקום שגם יכין את התלמידים בהענקת כלים רגשיים וחווייתיים כמו גם באיך שהם תופסים את העולם ואת המקום שהם אמורים למלא בו.
ובשיעור הבא הוא שוב פעם נתקל במורה שחייב להספיק את החומר לקראת בחינת המיצב ושוב, בום! חמש קילו על הראש. כי מה כבר יש לו לעולם במרחב הבית ספרי מלבד רצון ומאמץ שלא באמת נחשבים אם אין לך רגל מסיימת כמו של מסי ומוח של ילד מחונן?
כמה קל לתלמידים השקופים והמתקשים לקבל אפס תגמולים ביחס להשקעה שלהם במערכת חינוך שמונעת מציונים ומתודלקת בשורות תחתונות ובמבחני תוצאה?
אני לא מדבר על יצירת מבחנים מזויפים ונתינת אשליה של הצלחה שאין בינה לבין המציאות בחוץ ולא כלום אלא לגילוי אמתי של הכישרונות והכוחות הטמונים בתלמידים השקופים והתממשות שלהם דרך מדדים נוספים דוגמת אינטליגנציה רגשית, חברותית, מרחבית וכו. (הווארד גרדנר הרחיב בזה בתאוריית שבעת האינטליגנציות שלו).
ובעוד אני מלין על מערכת החינוך כמה פעמים תפסתי את עצמי מיירט תשובות של תלמידים בגלל שחדרו לי למרחב האווירי והמקודש של הזמן וההספק?
כי מה היא בעצם תשובה של תלמיד אם לא הצגת יחיד של יכולתיו וכשרונותיו ב'כוכב נולד' של השיעור?
כל הכיתה מסתכלת. שומעת. בוחנת. וברגע משיגור התשובה ועד לתגובה שלי, הוא בעצם במצב פגיע וחשוף שישפיע לגמרי על ההשתתפות הבאה שלו.
תשובה היא הרבה מעבר לתעבורה של אינפורמציה :
תשובה היא קודם כל הצמדת מחירון לתפיסת התלמיד בעיני הכיתה ובעיקר בעיני עצמו.
ועל כל היחס הלא מכבד מספיק וסבלני שהבאתי לתשובות, על כל אלו אני מבקש וצריך לעשות בפניכם תלמידים יקרים בעבר ובהווה.
תשובה.

 

אבינועם הרש, מחנך, וסמנכ"ל חברים מקשיבים

לתגובות ניתן לפנות למייל הבא

תקווה

לא הכרתי משפט משמח יותר של תלמיד מאשר המשפט – "גרמתם לי להאמין שיכול להיות אחרת". שאלה נפוצה היא השאלה מהי הצלחה בחינוך, מהו המדד להצלחה. יש הצלחות רבות ומדדים מגוונים, אך לתחושתי אין חשוב וחזק ומוחשי מזה. תלמיד שמעיד על עצמו כי התחיל להאמין, כי התקווה שבה לחייו, מבטא הצלחה בחינוך. יותר מכול, חינוך מבקש לתת תקווה.

אחרי שנים שהסביבה שאבה מהם כל זרע של תקווה, כיבתה כל ניצוץ של תקווה, אנו מבקשים להשיב להם את זה. לפני הכול לתת להם תקווה.

איננו מסכימים להיות עוד אחד בשורה ארוכה של אנשים שחורצים את דינם של הילדים בפטרונות, בעזות מצח ובקהות לב. כאילו הם נידונו לתחושה של חיים-מתים, כאילו הם נועדו לחיים נטולי תקווה. אנו מאמינים שיש תנועה בעולם. שגם ילד שכעת שרוי באפלה יכול לגשש את דרכו החוצה, שגם ילד שמצוי כעת בתחתית יכול לטפס מעלה-מעלה, שגם לילד שהעולם נתן לו את כל הסיבות להאמין שלא יכול להיות אחרת יזוז מהמקום הזה ויאמין.

מאת חילי טרופר, מתוך הספר "שביל בעולם"

כריכה - שביל בעולם - חילי טרופר

"אין לי כוח ללמוד"- על התמודדות הורית עם חוסר מוטיבציה לימודית בקרב מתבגרים

חוסר מוטיבציה לימודית

"הוא לא מנצל את הפוטנציאל שלו"… שמעתם את המשפט הזה באסיפת הורים? הורים רבים חשים תסכול רב, כאשר המתבגר פשוט לא מעונין להשקיע וללמוד. לא מדובר בחוסר יכולת למידה אלא בחוסר מוטיבציה לימודית. יש לו יכולות גבוהות, ואנו מוכנים להעניק לו כל סיוע לימודי, אך אותו מעניינים דברים אחרים.."מקסימום.. אני אשלים ואשפר את הבגרויות אחר כך…"

האם ההורים יכולים להשפיע על המוטיבציה של ילדם?

לפי הגישה ההתנהגותית מתן חיזוק הינו גורם משמעותי להעלאת תדירותה של התנהגות מסויימת. חווית הצלחה הינה גורם מחזק ומעודד. אולם לא פעם, תלמיד חש כי למרות מאמציו והשקעתו הוא חווה כישלון. מצב זה מחזק את התחושה כי מאמציו היו מיותרים ולא שווה להמשיך ולהשקיע.

לפני שאתם ניגשים להשפיע על המוטיבציה של ילדכם, השקיעו במוטיבציה שלכם. שאלו את עצמכם – מה סדר העדיפות שלי? מה חשוב לי עבור ילדיי? על מה אני לא מוכן לוותר גם אם זה ידרוש מהם וממני מאמצים? אם חשוב שהילדים יסייעו בבית, אז אל תתעייפו לבקש (גם אם זה כבר לוקח פחות זמן לעשות במקומם). אם חשוב שתהיה להם תעודת בגרות מלאה, אל תוותרו! זו לא חייבת להיות הבגרות הכי איכותית, אך הבהירו שלא די בסיום 12 שנות לימוד. תזהו ותגדירו את "הגבולות האדומים" שלכם, על מה אתם מוכנים להילחם ועל מה חבל לבזבז אנרגיה ואפשר לוותר.

עידוד ! עידוד! עידוד!

נסו ככל שניתן להפחית ביקורת, לעומת זאת הגבירו את העידוד. כשם שהמזון הוא תנאי לצמיחה ובריאות גופנית, כך העידוד חיוני להתפתחותו הנפשית של האדם. כדאי להעניקו במינון בו נותנים מזון! העידוד אינו סתם טכניקה אלא מסר המקפל בתוכו הקשבה, אמפטיה, התמקדות בחיובי, קבלה ללא תנאי והכלה.

בתוך המילה 'עידוד' מקופלת המילה "עוד", שכן העידוד יוצר תחושות חיוביות אצל המתבגר המדרבנות אותו להתאמץ. לא מספיק לומר: "אתה יכול". זה לא יהפוך את ההישגים מ 60 ל 90. זה אפילו מרגיז לשמוע את ההורים זורקים את המשפט: "אנו משוכנעים שאתה יכול", כאשר המתבגר חש כישלון. העידוד חייב לבוא ממקום של אמון, שהילד יאמין לכם, ולכן אין לעודד או להחמיא לילד על דבר שאינו נכון (הוא ירגיש כמונו שמדובר בזיוף). עלינו לחפש את הנקודה החיובית אצל ילדינו. ואם קשה לכם למצוא – תתאמצו! ערכו רשימה של לפחות 5 דברים נפלאים שיש במתבגר שלכם. ובכל יום הוסיפו שני דברים נוספים. קראו את הרשימה בכל יום מחדש. כאשר אתם תאמינו בחוזקות של הילד, תשדרו לו אותן, הוא יקלוט זאת, ובסופו של דבר יפעל לפיהן. כך למעשה פועל התהליך של נבואה המגשימה את עצמה.

ניתן לעודד גם בתחום שהילד אינו חזק בו. אך במקום לומר "אתה יכול", השתמשו ב"אני מאמין שתצליח, הרי כבר הוכחת את עצמך במצבים דומים". מסר כזה מעניק הכרה ביכולות ותחושת בטחון שיש בו את הכוח להתמודד ולהצליח, ואז שווה להתאמץ. הרב שלמה קרליבך אמר: "כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו..". מחשבה יוצרת מציאות. הצפייה שלכם מילדכם והאמונה שלכם בהצלחתו משמשת עבורו מראה חשובה. המסר המילולי ("אנו מאמינים שתצליח!") והלא מילולי (כמו הסנדוויץ' המושקע) מהווים גורם מרכזי בהצלחתו הלימודית. כאשר ההורה משדר חרדה ולחץ ("מה יהיה… אני מקווה שתעבור…"), המתבגר קולט את חוסר האמון ואת הספק ביכולתו, ותחושת המסוגלות העצמית שלו פוחתת.

ממצוינות למיצויינות!

בחברה המערבית יותר ויותר אנו מתמקדים בצורה (בעטיפה) ופחות בתוכן. הפתיל שלנו קצר, אנו רוצים "כאן ועכשיו" סיפוק מיידי של מאוויינו ודחפינו. דור הפייסבוק רגיל ל"זפזפ" בין הערוצים, לפתוח במקביל כמה חלונות. עיצרו!! התבוננו בדרך, בתהליך. הדגש על המצוינות מבליט את התוצאה הסופית ומתעלם מכל ההיבטים האחרים.

מיצויינות – מדגישה את המיצוי. האם אכן מיצית את עצמך? השקעת את מירב ההשתדלות? נאמר: "ובלכתך בדרך" – הבליטו את התהליך על פני התוצאה הסופית. התוצאה אינה קשורה בהכרח ליכולות של הלומד, היא עשויה להיות מושפעת במידה רבה גם מגורמים חיצוניים. אולם ההגעה לתוצאה מבטאת התמדה, נחישות, ומחנכת את המתבגר לפעול לקראת השגת יעדים בתחומים רבים נוספים.

כאשר המתבגר נזכר ללמוד לבחינה ב-2 בלילה וקיבל ציון גבוה כמעט ללא מאמץ, הוא עלול להפנים את התחושה, שההשקעה מיותרת, וניתן לסמוך על הרגע האחרון שהכל כבר יסתדר. ולכן חשוב שההורים יתייחסו לא רק להישגים אלא בעיקר למידת ההשקעה ובכך יחזקו המשך המוטיבציה הלימודית. פרגנו על ההשתדלות! גם אם התוצאה לא תואמת את ההשקעה, חשוב שהמתבגר לא ייצא בתחושה שמאמציו היו לשווא.

הכישלון האמיתי הוא לא ללמוד מהכישלון.

שוחחו עם המתבגר ובררו היכן טמון הקושי, עיברו יחד על המבחן ונסו ולזהות מהם הכשלים ומהן נקודות החוזק. אולי קיים קושי בארגון הזמן? יתכן והקושי נעוץ בהבנת השאלה? כאשר המתבגר זוכה למשוב מעמיק הוא יוכל ליישם ולהתמודד ביתר הצלחה בהמשך.

אין ייאוש בעולם כלל…

תחושת ייאוש מדבקת. אל תדבקו בחוויית הייאוש של ילדכם. נסו לשדר אופטימיות, אמונה ביכולות, חזקו תחומים נוספים וחוויות הצלחה, הרעיפו הערכה והכרה במאמציו.

השתדלו אחת לשבוע לערוך: "ניתוח מקרה של הצלחה". הצלחה במשימות מעלה את תחושת המסוגלות העצמית, ולכן מומלץ להתבונן אפילו בהישג קטן ולברר: "מה היה החלק שלך בהצלחה?"

ואם לא בא לי?

מגיל צעיר אנו שומעים את הילד אומר: "לא בא לי..". עודדו את המתבגר לפעול גם כאשר אין לו מוטיבציה."מתוך שלא לשמה – בא לשמה" (מסכת סנהדרין, דף קה). חוסר מוטיבציה אינו תירוץ. אתם יכולים לומר "אני מבין שלא מתחשק לך ללמוד… שקשה… זה באמת לא כיף… גם אני במקומך לא הייתי מתלהב… אבל נסה ללמוד עוד שעה…". האתגר האמיתי הוא לבצע את הנדרש במיוחד כשקשה. זה טבעי שלפעמים אין חשק, אך אל תתייאש! לעיתים, המתבגר מבקש מאיתנו (לא באופן ישיר) שפשוט נציב לו גבולות! שנפעיל משמעת! הוא לא יכול לעשות זאת בעצמו. בנו יחד איתו תכנית פעולה הכוללת ניהול זמן, גיוס משאבים להשגת יעדים והעלאת מוטיבציה. גם כשהמתבגר מאד רוצה, הוא לא תמיד יודע איך.

הילד שבי

"אני לא רוצה שהיא תסבול כמוני כשהוריי הפעילו עליי לחץ כדי שאצליח… העיקר שתהיה מאושרת… גם אם זה אומר שהיא לא תצא עם תעודת בגרות מלאה".

תפקידנו כהורים למצוא דרכים לעודד את המתבגר, אך אין הכוונה שפשוט נוותר לו. לעיתים אנו מנסים להשלים את החסך שלנו. יש שיגלו מעורבות רבה מדי, ואף יקחו את האחריות של תהליך הלמידה על עצמם אולי משום שהוריהם לא גילו מעורבות וענין. ויש שיעדיפו להניח למתבגר לעשות כרצונו ובלבד שלא ילחיצו כהוריהם. נסו להפריד בין הצרכים שלכם לצרכים של המתבגר. בדקו מה מניע אתכם בבחירת דפוס התנהלות מסוים: האם זה באמת מה שמועיל לילדכם או משרת אתכם?

הנאה גורמת להנעה

הצלחה אינה חייבת להיות קשורה בעבודה קשה. אפשר גם ליהנות! נסו לבדוק מה גורם למתבגר שלכם הנאה? יש שנהנים מאתגרים המעוררים את הסקרנות, ויש שנהנים מלמידה חווייתית. אומנם המורים מהווים גורם משמעותי בתחום זה, אך גם אנו כהורים יכולים לתרום. עצם ההתעניינות שנגלה בתהליך הלמידה (ולא רק בציון הסופי), על ידי שנלמד יחד איתו פרק בתנ"ך או בהיסטוריה בצורה חווייתית, נשאל ונתווכח – זה יחייב את המתבגר לשכנע אותנו בצדקת תשובתו וכך יעמיק לחקור וללמוד. ומן הסתם גם יזכור את החומר יותר טוב…

מרבית המתבגרים יגידו שהם באים לבית הספר בשביל החברים. כבר נאמר: " אין אדם למד, אלא ממקום שלבו חפץ" (עבודה זרה דף יט א).

לאחרונה חברה שיתפה אותי בנוגע להעברת בתה לבי"ס אחר. היא חשה תסכול, היות ומבחינה לימודית אותו מוסד נתן לבתה מענה לימודי, יחס חם ואכפתי. אולם מבחינה חברתית בתה העדיפה לעבור ללמוד במקום אחר. במיוחד בגיל ההתבגרות, ההימצאות של המתבגרים עם חבריהם עשויה לתרום גם בפן הלימודי. לעיתים נער יעדיף לשפר את הישגיו במקצוע מסוים כדי להיות עם חבריו באותה הקבצה (לצערנו… מצב זה גם עלול לעבוד הפוך..). ישנם מתבגרים שיעדיפו ללמוד יחד – העזרה ההדדית והלימוד המשותף עשויים לקדם את המוטיבציה ואת ההישגים (גם אם חלק מהזמן מוקדש לדיבורים, הרי שבסופו של דבר חוויית הלימוד היתה מהנה, גם אם ההספק היה קטן יותר).

דברו עם המתבגרים! נהלו שיח פתוח ומשתף. הקשיבו להם גם אם המניע להתנהגות אינו מקובל עליכם, אל תנסו לשכנע אותו ללמוד "מהסיבות הנכונות" שלכם, אלא שאלו – מה אתה רוצה? בשביל מה כדאי לך להתאמץ? מה אתה שואף להשיג? מה יהווה הישג עבורך? מה יכול לסייע לך להגיע אליו?

"וכמה נועם קיבל?"

תחרות מהווה גורם לחיזוק המוטיבציה כאשר יש סיכוי סביר לזכות בה. אל תעסקו בהשוואה לאחרים. הדגישו את התקדמות המתבגר ביחס להישגיו הקודמים ולמטרות שהציב לעצמו.

"המתנה הגדולה הראשונה שאנו יכולים להעניק לזולת היא להיות לו דוגמה טובה" (כריסטופר מורלי).אתם משמשים עבור המתבגר מודל לחיקוי – איך המוטיבציה שלכם? איזה משפט אתם אומרים בתחילת השבוע: "אוף, איזה שבוע קשה מצפה לי" או "וואו! אילו אתגרים עומדים בפניי השבוע". היחס החיובי שאנו מגלים כלפי עבודה, לימודים, התמדה נקלט אצל ילדינו.

אי"ה נשתדל.. נתאמץ.. נעשה .. ונצליח!!!

 

נעמה מוזס, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מרצה ומנחת סדנאות. 054-4798064

"הורות והתבגרות" בנושא: אחריות ומעורבות של ההורים בלימודי ילדיהם

להאזנה להקלטת התוכנית:


 

 

 

צביקה מור,
יועץ, מאמן הורים, ילדים ונוער
הפסיכולוגית יעל שפר

לרשימת הקלטות השידורם של התוכנית "הורות והתבגרות"

תיקון חלום ההורה



 

הרב יונה גודמן, מנהל חינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

להקלטת התוכנית המלאה: הורות והתבגרות: תחושת כישלון ואכזבה אישית של מתבגרים

 

 

בין חינוך להפעלה

ביטול הבחירה הוא אובדן צורת אדם וביטול תוכן חייו. על כן נבראה הנפש כך, שהיא מתקוממת במרי כנגד כל כפייה. כל כפייה משמע: גם כפייה הנובעת מאהבתו של הורה או ממסירותו של המחנך. שכן האדם לא נברא כדי לפעול טוב אלא כדי לבחור בטוב. פעולה טובה שנובעת רק מכפייה – ולא מבחירה – הרי היא כמעשה קוף בעלמא.

עתה מתברר, שהאבחנה בין חינוך להפעלה איננה רק תפיסה רעיונית מסויימת. היא תפיסה שמחוייבת מעצם צורת אדם. כי אם צורת אדם היא היותו בוחר ולא רק פועל, ממילא ברור, שאין תפקידו של המחנך להפעיל – לכפות התנהגות טובה. תפקידו של המחנך הוא לחנך – לסייע לילד לרצות בטוב ולבחור בו. אבל מחנך שמתעלם מאמת פשוטה זו – מחנך שמנסה רק להפעיל – הרי הוא מנסה להילחם בעצם צורת אדם. אבל אדם נברא כך, שניסיון כזה לעולם לא יצלח…

זו מסקנה חמורה ומזעזעת, אבל לא ניתן לְעַדֵן את הדברים ולְשַׁנוֹתָם: הפעלה ללא חינוך הרי היא כהשקעת מאמצים להרחיק את החניך מאהבת ה' ומעבודתו.

כך מתברר גם מהדיווח להלן:

———————

אחד הנושרים נשאל, מדוע הוא מתרחק במיוחד מאותם ערכים אשר עליהם הקפידו בבית הוריו באופן מיוחד.

הנער התפלא על עצם השאלה: "מה לא מובן כאן? דווקא משום שהכריחו אותי – עכשיו, כשאני כבר לעצמי, אני רוצה להרגיש חופשי! אינני רוצה לעשות שום דבר, שיזכיר לי את התקופה בה שלטו עלי ולא נתנו לי להתנהג כרצוני!"

האברך ששוחח עם הנער, ניסה להפריך טענה זו: "אבל, הרי אתה מניח תפילין יוםיום, למרות שגם לזה הורגלת מתוך כפייה?"

"לא נכון!" – הגיב הנער – "כשהתחלתי להניח – אהבתי את זה מאוד! אני זוכר שאהבתי אפילו את הריח של התפילין כשהיו חדשות! הרגשתי שאני "כבר גדול", והנחתי אותן בשמחה! מעולם לא קרה, שמישהו נאלץ להכריח אותי להניח תפילין!"

"ואין שום הנהגה, אשר אתה שומר עליה למרות שהורגלת לה מתוך הכרח?"

לאחר מחשבה הודה הנער כי אכן קיימות מספר הנהגות כאלו, אשר אין לו 'אומץ' לחדול מהן.

"ואין אתה מרגיש ביחס למצוות שאין לך אומץ לעזוב אותן? מה ההרגשה שלך, כשאתה כן שומר על הדברים המעטים הללו?"

הנער האדים מעט, חשק שפתיו בשתיקה קצרה, ואחרכך פלט: "שנאה!"

"כלומר?"

"אני מרגיש שונא. שונא את עצמי, שונא את מה שעבר עלי, ו… כן! אני אעז להגיד את האמת – אני שונא את המצוות האלה!"

מדברים קשים אלה למדנו עוד הערה חשובה. למדנו, שגם אם הילד אינו "מעז" לחדול מההתנהגות אליה הורגל – עדיין אין הוא מקיימה אלא "כמי שכפאו שד": באיחשק ובאופן מכאני – במקרים הקלים יותר, ומתוך מרירות ועוינות – בדוגמאות הקשות יותר. האם זו היא צורת עובדה' אליה אנו שואפים? זו המטרה הנכספת שלנו בחינוך – לגדל אנשים, שימלאו חובתם מתוך מרירות, עוינות ותסכול?

———————

לסיכום:

כל השתדלות אשר יש בה כדי להביא להפנמה – היא השתדלות חינוכית, ואילו השתדלות אשר איננה עשוייה לייצר הפנמה – היא הפעלה.

מחנך שאינו מבחין בין חינוך להפעלה איננו "רק" מזניח את חובתו. מחנך כזה מקלקל את חניכו במו ידיו (באופן אקטיבי). שכן אם עיקר פעולותיו אינן מייצרות הפנמה – הן מייצרות התנגדות וגורמות לדחייה.

 

מאת יחיאל מ. יעקבסון, מתוך "אל תחטאו בילד – מחשבת החינוך התורתי" עמ' 29-31

אל תחטאו בילד - כריכה - בהיר

הרצון

אחד המדדים לבריאותו של תינוק שזה אך יצא מרחם אימו הוא בכיו. אם התינוק אינו בוכה אות הוא כי יש בעיה, משום שהבכי מציין רצון וחוסר, ומי שנולד ללא רצון המביא לבכי, הוא וודאי בבעיה. המיילדת תטפח על ישבנו כדי שיבכה, שירצה להפסיק את הכאב. מאז, התפקיד שלנו לעורר את הרצון, לשמור אותו חי וחיוני, לדאוג לכך שהילד תמיד ירצה, הנער ישתוקק והמבוגר ישאף. ולא זו בלבד, אלא שלא ינסה להרוות את הרצון במים מלוחים, בהנאות רגעיות, בפיתויים הנראים לעין. באותה עת אנו מבקשים גם לעורר את הרצון העליון, 'יהי רצון מלפניך', לבקש שיחפוץ גם הקב"ה בטובתנו, שלא יהיה אדיש חס וחלילה אלינו, ושלא יקבל את השטחיות בה עובדים אותו אחרים.

למעשה, כל חיינו אנו צריכים לרצות, ולבקש שאלו שסביבנו וזה שמעלינו ימשיכו לרצות. מי שמדכא את הרצון ומבקש מנוחה יקבל ילד מורד, מבוגר אדיש ואלוקים השופט במידת הדין. עלינו ללמוד לקבל את סערת הרצון של ילדינו, את חוסר היכולת ואף את האיסור למלא את הרצון בשלמותו, להמשיך את הבכי ההוא שבכינו כשראינו עולם לא מושלם, לא להתבכיינות אלא להתקדמות. למעשה, כאשר מתפללים לדעה, תשובה ורפואה, יותר מאשר מבקשים שיבואו עלינו, מבקשים לרצות אותם, להכיר בחסרון ובצמצום שלנו. אם נחנך כך לתפילה, אזי לתפילה יהיה מקום גם בחיי הצעירים המתקשים להאמין בתועלתה.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

"הורות והתבגרות": המהפך החינוכי של בוגרי מכינות קדם-צבאיות

להאזנה להקלטת התוכנית:

מכינות קדם צבאיות

הרב חיים ברוך, ראש מכינת עוצם בעצמונה

הרב יאיר רוזנטל, ר"מ במכינה הקדם-צבאית בבית אל

הרב זאב שרון, ראש מכינת 'ארזי הלבנון' בשילה,

2 ראשי מכינות קדם צבאיות ור"מ

עוד עם הרב זאב שרון באתר לב אבות:

עולמו הדתי של הבוגר (18+)

בני לא קם בבוקר

שימוש מופרז בפלאפון

חוסר מוטיבציה לימודית

כולנו מכירים את הביטוי: 'אפשר להביא את הסוס לשוקת, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות'. אם נשליך את הביטוי לפן החינוכי הרי שניתן לומר – אפשר לתת לילד את כל הסיוע האפשרי כדי ללמוד, אבל אי אפשר להכריח אותו ללמוד. ללא מוטיבציה הילד לא ילמד. המכשול העיקרי העומד כאבן נגף בפני תלמידים נעוץ לעתים קרובות לא בחוסר יכולת למידה, אלא בחוסר מוטיבציה. כולנו מכירים את הילד שאינו ממצה את הפוטנציאל הגלום בו. הילד בעל היכולות הגבוהות הנהנה מסביבה לימודית תומכת, אך מבזבז את זמנו לריק ואינו מביא את כישוריו לכדי מיצוי.

תפקידנו כהורים הינו לאפשר למידה, לתת לילד את הכלים המתאימים ביותר ללמידה ואולי אף לעודדו ללמידה. האם יכולים אנו גם להעניק מוטיבציה? האם מוטיבציה הינה גורם הניתן לשינוי? והאם הסביבה המשפחתית או החברתית יכולה להשפיע על המוטיבציה? על שאלות אלו, שאלות המעסיקות הורים רבים, ננסה לענות.

מה מקור המוטיבציה?

בבואנו לבחון שאלות אלו, עלינו ראשית כל לבחון כיצד נבנית מוטיבציה ללימודים. מה מניע אותנו כמבוגרים ללמוד ומה מתמרץ ילדים להתאמץ ולהתמודד עם אתגרים לימודיים. לרוב חוויית ההצלחה הינה הגורם המתמרץ ומעודד למאמץ. חוויית ההצלחה שבאה בעקבות השקעת מאמץ הינה גורם מחזק. על פי הגישה ההתנהגותית (הביהביוריזם), התנהגות תחזור על עצמה כאשר ניתן עליה חיזוק חיובי. לאור זאת, השקעת מאמץ בלימודים שבעקבותיה באה חוויית הצלחה הינה פעילות שזוכה לחיזוק חיובי ומעודד. מנגד, מצבים בהם אחר מאמצי למידה אנו חווים כישלון, יחזקו את התחושה כי הלמידה הינה מיותרת ולא מתגמלת.

תלמידים 'מוצלחים' לרוב זוכים להערכה ולשבח על הישגיהם. ציונים גבוהים, הערות מפרגנות, פרסים ותשבחות יחזקו את התלמיד המצטיין להמשיך ולהתאמץ, וכך ההצלחה הינה הכוח המניע את המשך המאמץ ואת ההצלחה הבאה. בניגוד לכך, תלמיד שנכשל או שקיבל הערכה שלהערכתו אינה משקפת את השקעתו ירגיש כי המאמץ שהשקיע בלימודיו לא נשא פרי ולכן עלול לחדול מלהתאמץ. תלמיד בעל ביטחון עצמי ביכולותיו יכול להתמודד גם עם חוויות כישלון וביקורת. תלמיד מתקשה שאינו חווה את טעם ההצלחה יגיע לכדי יאוש. מבחינתו, השקעת המאמץ בלימודים אינה משתלמת ולכן הוא יחדל להתאמץ וייוותר לעצמו.

כיצד מעוררים מוטיבציה?

לאור זאת – מה ניתן לעשות כדי לחזק מוטיבציה. האמור להלן מתייחס לא רק לתלמידים צעירים, אלא גם לתלמידי החטיבה העליונה ואף למבוגרים הרוצים ללמוד. כולנו זקוקים למשוב אמיתי על הישגינו. משוב זה צריך להיות נכון ולא מזויף ולכן יש להימנע ממתן תשבחות שאינן כנות. עם זאת, משוב כן משמעו לא רק ביקורת שלילית על חוסר ההצלחה, אלא גם התייחסות למימד בו הילד הצליח, אף אם הישגיו של הילד דלים.

לדוגמא, ילד הבא עם מבחן בו הוא נכשל זקוק להתייחסות רצינית ואמיתית של הוריו ושל מוריו. יש לעבור עם הילד על המבחן ולזהות יחד עם הילד את הכשלים לצד ההצלחות. יש לעודד את הילד על מאמץ שעשה או על תשובות נכונות שהשיב ובמקביל גם להראות לו היכן שגה ולבחון עמו מדוע לא השיב נכון. ילד שזוכה למשוב מעמיק בו הוא מחוזק על הצלחותיו ולומד מכישלונותיו יוכל ליישם את הידע החדש ולהפיק ממנו משאבים לצורך ההתמודדות עם האתגרים הבאים שיעמדו לפתחו.

לעיתים הילד מרגיש כי השקיע מאמץ בלימודיו ולמרות זאת נכשל ולא השיג את יעדיו. במקרים אלו, משוב ביקורתי ולא מפרגן יגרום לכך שהילד יאמר לעצמו כי ההשקעה שלו בלימודים היתה מיותרת.

לעיתים התלמיד מגיע להישגים טובים, אך הוא מרגיש כי הישגים אלו לא נקנו אחר מאמץ, אלא הושגו כלאחר-יד. תלמידים טובים מקבלים ציונים טובים גם ללא שלמדו והתאמצו. מצבים אלו עלולים לפגוע במוטיבציה של התלמיד, שכן הוא עלול להפנים את ההרגשה כי השקעת מאמץ בלימודים הינה מיותרת. לאור זאת, מומלץ מאוד כי ההתייחסות של ההורה או של המורה יהיו לא רק להישגיו של התלמיד, אלא גם ואולי בעיקר לרמת ההשקעה שלו. המשוב החיובי הינו על המאמץ שהושקע, כלומר על המוטיבציה של התלמיד וכך אנו יכולים לחזק את גילויי המוטיבציה.

גם תלמידים וותיקים 'שבעי קרבות' עם מורים ועם מערכת החינוך אשר איבדו כל מוטיבציה יכולים לשנות את גישתם. מתן משוב מעודד על גילויי השקעה מעטים ועל הישגים קטנים יהוו עבור התלמיד תמריץ לנסות ולהשתדל יותר. לעיתים קרובות תלמידים שנכשלו פעם אחר פעם הינם חסרי מוטיבציה כפי שגם הוריהם מיואשים מהם. הייאוש הינו גורם 'מדבק': הילד מדביק את הוריו בחוויית הייאוש שלו, וכפועל יוצא ההורה המיואש מילדו יחזק אצל הילד את תחושת הייאוש וחוסר הרצון להתאמץ. בשל כך, על ההורה להימנע מלהתייאש מילדו כדי שלא לשדר זאת לילד, דבר שרק יחליש את כוחותיו.

לסיכום, מוטיבציה הינה הגורם המרכזי המניע אותנו להצלחה. ללא מוטיבציה, הפוטנציאל הגלום בכולנו לא יוכל לבוא לכדי ביטוי. עידוד, הערכה והכרה במאמצים הינם הגורם המרכזי שבאמצעותו ניתן לנטוע בלב התלמיד מוטיבציה ובעקבות כך להצעיד אותו לעבר הצלחות.

ד"ר קובי סגל, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי, מטפל משפחתי מוסמך

הבת לא עוזרת בבית

עוזרים לנקות לפסח

שאלה:
בביתנו ברוך הילדים נדרשת בת האחת עשרה לעזור. בזמן האחרון, תגובתה לכל בקשת עזרה היא "לא". לעיתים אחרי כמה דקות היא מתעשתת, ולעיתים רק אחרי תחנונים רבים היא מוכנה לעשות את אשר התבקשה. יש לציין שאינני מגזימה בדרישות. יש לה זמן חופשי למכביר, ובקשות העזרה הן בתחום: טיול עם הקטן או הורדת פח האשפה. כיצד להבין את התופעה, וכיצד ניתן ליצור אצלה מוטיבציה לעזור בבית?

תשובה:
ב"ה שהתברכתם בילדים. אינך מציינת עם בתך זו היא הבכורה, האם אחים נוספים נדרשים למטלות? האם יש חלוקת תפקידים או הגדרת משימות? עם כל זאת כדי שילדים ירצו לעזור, עליהם להרגיש שייכים ושותפים, או מוערכים.  קל יותר לגייס ילד לעזור אם הוא מרגיש שמתייחסים אליו בהגינות.

נסי לשוחח עם בתך ויחד אתה להגדיר מהי העזרה שהיא יכולה לסייע. שאלי אותה היכן היא רואה את עצמה עוזרת ובדקי האם היא מעונינת / יכולה לעזור בתחומים שאת מעונינת, או שאולי זה קשה לה והיא מעדיפה תחומים אחרים.

אם הגעתם להבנה / הסכמה על התחומים, כדאי גם שתגדירו את כמות העזרה, תדירותה ומשכה. ידיעה מוגדרת מראש תאפשר לבתך להתארגן טוב יותר עם זמנה שלה. כמובן שבחיי בית תוסס יהיו גם דברים שתבקשי אולי מעבר למוסכם, אך הסיכומים מראש מאפשרים גם הבנה טובה יותר של רצונות ויכולות הדדיות, וכן נותנת תחושת התחשבות ומאפשרת ארגון "הזמן הפרטי". סיכומים מוגדרים מאפשרים גם לנו ההורים לראות טוב יותר את סך המטלות.

בהידברות הורים וילדים יש לזכור דבר חשוב. ישנם שני ערוצי תקשורת השונים מהותית זה מזה.

א. אם אנו מבקשים – המסר הוא שמותר לילד לבחור אם להיענות או לא.

ב. אם אנו חושבים שיש דבר חשוב / הכרחי אין לבקש, אלא יש לומר, לדרוש ולהעביר את המסר שאנו מצפים חד-משמעית שזה יעשה.

ככל שנדע להשתמש נכון בבקשה או בדרישה תהיינה פחות אי נעימויות.

דורית שילוח, פסיכולוגית חינוכית בכירה