שאלה: בני (בן 16) היה מאוד חרוץ בעבר. אהב ללמוד תורה, ובזכות כישוריו המצויינים הוא הצליח. לאחרונה, הוא איבד כל חשק ללמוד. לא מעוניין ולא רוצה. אני מאוד דואגת.
תשובה:
אמא יקרה שלום
'הורדת הילוך' בלימוד תורה עלולה או עשויה להגיע ממספר כוונים, סיבות ומניעים – חלקם מדאיגים וחלקם משמחים ביותר.
התבגרות
– לעיתים בנינו היקרים, אשר ספגו בבית ובמסגרות החינוך שבהם הם גדלו וחונכו את חשיבות לימוד התורה כהנחת יסוד, חפצים לבחון 'הכצעקתה'. האם באמת לימוד התורה כה משמעותי ומה קורה בהעדרו, האם משפיע הוא על האישיות? האם באמת לא ניתן בלעדיו? מה אני 'פראייר' שלומד רק בגלל שאבא שלי לומד? וחוץ מזה – אני אדם מבוגר ואני אלמד כשיתחשק לי בזמן, במקום, באופן ובכמות שאני בעצמי אבחר.
מרד
– לעיתים לימוד התורה והיחס לקב"ה נופלים 'קרבן' על לא עוול בכפם. בנינו הגדלים ומתגברים רוצים לבדוק מי הם באמת ולמשש את גבולות האפשר והאי אפשר, את סמכות ההורים ואמונם ואת יציבות מוסכמות היסוד המשפחתיות והחברתיות. במסגרת זו נבחן אף מקומם של הקב"ה מצוותיו ותורתו התופסים, ברוך ה', מקום משמעותי בחייהם ובסדר יומם.
דילוג
– פעמים שלימוד התורה – אותו למדו הבנים בגילאים צעירים מתוך תחרות, פרסים, חיזוקי הורים ושאר מתאבנים – מאבד את טעמו וקמל. קטן ודל לימוד זה למידותיהם החדשות של בנינו וחייב הוא לפנות את מקומו לקראת לבלובו של לימוד תורה עמוק ומשמעותי ממנו המכונה בפינו – 'תורה לשמה'.
מיצוי
– יש והבן הגדל והמתעצם איננו מוצא חיוּת מספקת עבורו בלימוד הקטן מכפי מידותיו בין אם בסגנונו ובין אם בתכניו. מחפש הוא משהו שיְחיה את עולמו, יטעין אותו ויהיה רלוונטי לחייו והתלבטויותיו. מצפה בננו הצדיק מהתורה להרבה מעבר למה שציפה ממנה עד היום, לפיכך הוא מאוכזב ממנה כפי שהכירה עד כה. זקוק הוא לתכנים חדשים, ספרים אחרים, רבנים משודרגים.
חברתיוּת
– חייבים אנו לזכור כי כוחות חברתיים מסוגים שונים פועלים בקביעות על כולנו וביתר עוצמה על בנינו המתבגרים. אולי החליט בננו כי עמדת ה'דוס' אינה מתאימה לו ולפיכך מנסה הוא להתנער מתדמית 'רב השבט/ העילוי הכתתי'. חפץ הוא 'להחליף תפקיד' ולהפוך להיות איש החברה והמעש, ראש וראשון לסיירים, מפקדה הבא של 'סיירת מטכ"ל' או איש המוסד המחליף זהויות ודירות מסתור בבירות ערב ונלחם את מלחמת ה' באויבי עמו באשר הם. לצורך כך ישקיע הבן יקיר שלנו את משאבי זמנו המוגבלים בשיחות נפש לתוך הלילה או בריצות אינסופיות ושאר אדריכלי עוצמת השרירים וחוסן הרצון.
בין כך ובין כך תפקידנו כהורים ומחנכים הנו ללוות את הבן בתהליך זה אשר הנו תהליך אישי שלו. חייבים אנו לשוחח ולהקשיב, להיות שותפים, להביע את דעתנו ולהציע עזרה ופתרונות אם חפץ בננו היקר בכך.
'אמא תפסיקי לחפור'
– פעמים רבות זו תהיה התגובה לה נזכה מבננו היקר. בל נעלב מתגובה שכזו. לעיתים מעונין בננו להתמודד עם אתגריו בעצמו, אולם לרוב הוא איננו מודע לתהליכים העוברים עליו ולמניעים הכמוסים המעצבים את בחירותיו ולפיכך הוא איננו מסוגל לספק תשובות לשאלותינו ה'חפרניות'.
שיחות מוסר ופולשנות מתמדת לחיי הבן לא יועילו במאום, ולעיתים אף יעכבו ויסיטו את תהליך הבשלתו מהמסלול המתאים לו. צריכים אנו לדעת כי את אהבת התורה וערכה העצום שואבים בנינו בבית מינקוּת, ועתה אין זה הזמן לשיחות חוצבות להבות אש אודות מעלת התורה וסגולות לימודה. מה שבפְנים כבר נכנס ומה שלא הוטבע במעש ודוגמא אישית של שנים לא יוטבע עוד על ידינו, ודאי שלא מתוך לחץ הנסיבות ומצוקתנו כהורים.
לסיכום
– הבה נבטח בבנים, במטען הרוחני הנטוע בקרבם ובאינטואיציה הטבעית אשר נטע הבורא בקרבם. אנו נדבר עמם, נציע עזרה ובעיקר נתפלל כי כור ההיתוך של ההתבגרות בו הנם נתונים יעצבם כאנשים בוגרים העושים נחת רוח לפניו יתברך תמיד. או כמו שהסבתות נוהגות לומר 'בגיל הזה רק לתת להם אוכל ולהתפלל !!!'
הרב נעם פרל, ראש הישיבה התיכונית סביבתית סוסיא