תגית: מוטיבציה

הבן הפסיק ללמוד

שאלה: בני (בן 16) היה מאוד חרוץ בעבר. אהב ללמוד תורה, ובזכות כישוריו המצויינים הוא הצליח. לאחרונה, הוא איבד כל חשק ללמוד. לא מעוניין ולא רוצה. אני מאוד דואגת.

תשובה:

אמא יקרה שלום

'הורדת הילוך' בלימוד תורה עלולה או עשויה להגיע ממספר כוונים, סיבות ומניעים – חלקם מדאיגים וחלקם משמחים ביותר.

התבגרות 

– לעיתים בנינו היקרים, אשר ספגו בבית ובמסגרות החינוך שבהם הם גדלו וחונכו את חשיבות לימוד התורה כהנחת יסוד, חפצים לבחון 'הכצעקתה'. האם באמת לימוד התורה כה משמעותי ומה קורה בהעדרו, האם משפיע הוא על האישיות? האם באמת לא ניתן בלעדיו? מה אני 'פראייר' שלומד רק בגלל שאבא שלי לומד? וחוץ מזה – אני אדם מבוגר ואני אלמד כשיתחשק לי בזמן, במקום, באופן ובכמות שאני בעצמי אבחר.

מרד 

– לעיתים לימוד התורה והיחס לקב"ה נופלים 'קרבן' על לא עוול בכפם. בנינו הגדלים ומתגברים רוצים לבדוק מי הם באמת ולמשש את גבולות האפשר והאי אפשר, את סמכות ההורים ואמונם ואת יציבות מוסכמות היסוד המשפחתיות והחברתיות. במסגרת זו נבחן אף מקומם של הקב"ה מצוותיו ותורתו התופסים, ברוך ה', מקום משמעותי בחייהם ובסדר יומם.

דילוג 

– פעמים שלימוד התורה – אותו למדו הבנים בגילאים צעירים מתוך תחרות, פרסים, חיזוקי הורים ושאר מתאבנים – מאבד את טעמו וקמל. קטן ודל לימוד זה למידותיהם החדשות של בנינו וחייב הוא לפנות את מקומו לקראת לבלובו של לימוד תורה עמוק ומשמעותי ממנו המכונה בפינו – 'תורה לשמה'.

מיצוי 

– יש והבן הגדל והמתעצם איננו מוצא חיוּת מספקת עבורו בלימוד הקטן מכפי מידותיו בין אם בסגנונו ובין אם בתכניו. מחפש הוא משהו שיְחיה את עולמו, יטעין אותו ויהיה רלוונטי לחייו והתלבטויותיו. מצפה בננו הצדיק מהתורה להרבה מעבר למה שציפה ממנה עד היום, לפיכך הוא מאוכזב ממנה כפי שהכירה עד כה. זקוק הוא לתכנים חדשים, ספרים אחרים, רבנים משודרגים.

חברתיוּת 

– חייבים אנו לזכור כי כוחות חברתיים מסוגים שונים פועלים בקביעות על כולנו וביתר עוצמה על בנינו המתבגרים. אולי החליט בננו כי עמדת ה'דוס' אינה מתאימה לו ולפיכך מנסה הוא להתנער מתדמית 'רב השבט/ העילוי הכתתי'. חפץ הוא 'להחליף תפקיד' ולהפוך להיות איש החברה והמעש, ראש וראשון לסיירים, מפקדה הבא של 'סיירת מטכ"ל' או איש המוסד המחליף זהויות ודירות מסתור בבירות ערב ונלחם את מלחמת ה' באויבי עמו באשר הם. לצורך כך ישקיע הבן יקיר שלנו את משאבי זמנו המוגבלים בשיחות נפש לתוך הלילה או בריצות אינסופיות ושאר אדריכלי עוצמת השרירים וחוסן הרצון.

בין כך ובין כך תפקידנו כהורים ומחנכים הנו ללוות את הבן בתהליך זה אשר הנו תהליך אישי שלו. חייבים אנו לשוחח ולהקשיב, להיות שותפים, להביע את דעתנו ולהציע עזרה ופתרונות אם חפץ בננו היקר בכך.

'אמא תפסיקי לחפור' 

– פעמים רבות זו תהיה התגובה לה נזכה מבננו היקר. בל נעלב מתגובה שכזו. לעיתים מעונין בננו להתמודד עם אתגריו בעצמו, אולם לרוב הוא איננו מודע לתהליכים העוברים עליו ולמניעים הכמוסים המעצבים את בחירותיו ולפיכך הוא איננו מסוגל לספק תשובות לשאלותינו ה'חפרניות'.

שיחות מוסר ופולשנות מתמדת לחיי הבן לא יועילו במאום, ולעיתים אף יעכבו ויסיטו את תהליך הבשלתו מהמסלול המתאים לו. צריכים אנו לדעת כי את אהבת התורה וערכה העצום שואבים בנינו בבית מינקוּת, ועתה אין זה הזמן לשיחות חוצבות להבות אש אודות מעלת התורה וסגולות לימודה. מה שבפְנים כבר נכנס ומה שלא הוטבע במעש ודוגמא אישית של שנים לא יוטבע עוד על ידינו, ודאי שלא מתוך לחץ הנסיבות ומצוקתנו כהורים.

לסיכום 

– הבה נבטח בבנים, במטען הרוחני הנטוע בקרבם ובאינטואיציה הטבעית אשר נטע הבורא בקרבם. אנו נדבר עמם, נציע עזרה ובעיקר נתפלל כי כור ההיתוך של ההתבגרות בו הנם נתונים יעצבם כאנשים בוגרים העושים נחת רוח לפניו יתברך תמיד. או כמו שהסבתות נוהגות לומר 'בגיל הזה רק לתת להם אוכל ולהתפלל !!!'

הרב נעם פרל, ראש הישיבה התיכונית סביבתית סוסיא

 

מבחן התוצאה

מידי כמה חודשים נפגשים ההורים עם מחנכי הכיתה באסיפות הורים בהן מקבלים ההורים את רשימת ההישגים של הבנים והבנות, מתוך כך נערכת חשיבה משותפת על מנת לקדם את ההישגים של התלמידים. כיצד יש להתייחס להישגים השונים. האם יש למדוד אותם על פי התוצאה הסופית? האם יש מקום להעריך גם את המאמץ ואת ההשתדלות?

אנחנו חיים בעולם מעשי, עולם פראקטי שבו אנחנו רגילים למדוד כמעט הכל על פי ' מבחן התוצאה ', כלומר לראות מה התוצר הסופי של כל פעולה ופעולה, על פי מדידה זאת נפילות וכישלונות מרחיקות את האדם מהיעד המבוקש.

האם זוהי הדרך הנכונה? האם זוהי המדידה העיקרית, מבחן התוצאה ?

רבי ישראל הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים" (בפירושו לפרשת בחוקותי) מבאר תפילת לומדי בית המדרש. הוא לומד ממנה שיש הבדל בין עולם של חול שבו הכל נמדד בעיקר על פי התוצר הסופי, לבין עולם של רוח שבו המדידה חייבת להיות שונה. זהו נוסח תפילת לומדי בית המדרש:

"…ביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים – אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים -אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אני רץ והם רצים – אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת…"

שואל ה"חפץ חיים": כיצד ניתן לומר על אותם יושבי קרנות שהם אינם מקבלים שכר, והרי דרך העולם לשלם לפועל את דמי מלאכתו, היעלה על הדעת שנגר לא יקבל דמי השולחן שבנה?! היעלה על הדעת שהסנדלר לא יקבל את דמי המנעל שיצר?!

"לכאורה הדברים צריכים ביאור כלום ראית מימיך חייט תופר בגד או סנדלר מנעלים ואינם משתלמים? או כלום אפשר הדבר שאדם אשר יגע ועמל באיזה עסק או מלאכת חברו ולא יבוא על שכרו?

אבל העניין הוא כך בנוהג שבעולם מי ששכר פועל לתפור לו בגד או מנעלים והפועל יעמול בזיעת אפיים כל היום וכל הלילה ולא יתפור את הבגד כלום יקבל שכרו? הלא לשוטה ייחשב אם יבקש כי הלא הבעה"ב אל הבגד עיניו נשואות ואם לא השלים מלאכתו אף אם יעמול שבוע שלם לא ישלם לו כי לא עבור העמל הוא מקבל שכר אלא על המעשה ועמל בלי מעשה אין בו תועלת.

לא כן הוא הדבר בתלמוד תורה אנו נצטוינו לעמול בתורה… ואף אם לא יבין הענין לאשורו … עם כל זה הוא מקבל שכר על העמל ואף אם המלאכה לא נעשתה. וזו היא כוונת המאמר אנו "עמלים" ומקבלים שכר והם "עמלים" ואינם מקבלים שכר על העמל אלא על המלאכה"

ה'חפץ חיים' מחדש חידוש נפלא: בבית המדרש מקבלים שכר לא רק על התוצאה אלא גם על הדרך! בבית המדרש מעריכים גם את ההשקעה, "הוא מקבל שכר על העמל ואף אם המלאכה לא נעשתה". בניגוד לעולם מעשי שמודד כל דבר על פי מבחן התוצאה, על פי בדיקת טיב ואיכות המוצר, הרי שבעולם הרוחני הדרך מאוד משמעותית ומקבלים שכר רב גם על העמל.

עלינו לשאול את עצמנו, הורים ומורים, מה השדר אותו אנחנו משדרים לילדינו, האם אנחנו מדגישים את הדרך או שאנחנו נותנים דגש רק על התוצאה? האם אנחנו אומרים (ואולי גם חושבים…) כי הציון במבחן הוא הדבר החשוב ביותר או שמא אנחנו מדגישים כי עצם הלימוד וההשקעה חשובים הם יותר.

באסיפת ההורים אם כן אין להסתפק בגיליון הציונים אלא יש לברר ולבדוק היטב עד כמה התאמצו ילדינו היקרים.

נכונים הדברים ביחס ללימודים, ונכונים הם גם ביחס לתחומים נוספים.

אם אדם משתדל (בעבודה, בשיעורי נהיגה, בהשכמת הבוקר, בהתמודדות עם היצרים ועוד) ועל אף מאמציו הוא נופל ולא משיג את מטרתו, אין לזלזל בתהליך אותו הוא עבר, אין להתייחס אליו כאל אדם שנכשל, יש להעריך את הדרך ואת ההשקעה.

האם אנחנו באמת מודעים לקשיים איתם הוא מתמודד?

האם אנחנו מעריכים אותו על ההתמודדויות?

האם אנחנו קשובים לתחושותיו המעורבות?

כיצד אנחנו מעריכים אותו, האם אנחנו מחשיבים רק את הישגיו או האם אנחנו משכילים לתת דגש משמעותי גם על העמל?

בכוחה של מילה טובה ושל עידוד אמיתי לחזק באמת את בני הנעורים ולתת להם כוחות להם הם כל כך זקוקים.

כשם שאנחנו מקבלים בהבנה ובשמחה את נפילותיו של התינוק בניסיונותיו להלך בכוחות עצמו, כך עלינו להתבונן בתהליך בנייתו של האדם, לתת מקום לקשייו ולהעריך מאוד את התמודדויותיו.

הרב אלי שיינפלד, מחבר הספרים 'היצר, הלב והאדם' ו'הבן שלי מתבגר', ר"מ בישיבת חורב ורב קהילת "נווה הגבעה" בגבעת זאב

.

harav eli sheinfeld

עוד מאמרים מאת הרב אלי שיינפלד בלב אבות:

מחלה ושמה פרפקציוניזם לפעמים מציבים רף גבוה של הצלחה. מתי זה מדרבן את הילד ומתי זה יכול לפגוע?

מה יעשה הנער?  האם אתה יודע היכן בנך גולש?

נזקי הפורנוגרפיה  שיחה עם נער. על מה נדבר וכיצד נדבר?

יפה השתיקה?  לשוחח עם הבנים או לא? לפתוח את הנושא או להמתין עד שיבואו לשאול?

כיצד לשוחח עם הבן על התפתחותו הפיזית?  ראשי פרקים לשיחה עמוקה על שינויים פיזיולוגיים בגיל ההתבגרות

הקלטות עם הרב אלי שיינפלד:

"הורות והתבגרות": שיח עם המתבגר    תקשורת עם מתבגרים היא לא רק צינור להעברת המסר והתכנים, אלא לב ליבה של הקשר בין ההורה לילד בגיל ההתבגרות והוא המפתח הכי משמועתי להצלחת הקשר החינוכי איתו.

"הורות והתבגרות" בנושא: הפיזיולוגיה של המתבגר  איך לפתוח שיחה – בתור מורה או בתור הורה – עם מתבגרים על השינויים הפיזיולוגיים שעוברים עליהם? אם לאבא קשה לדבר עם בנו על הנושא, האם האמא יכולה לדבר איתו?