1. "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה" (שמות ל, יז)

 

שאלה לדיון: אמצעי או מטרה

הכיור שימש את הכוהנים לרחצה, קודם שיתחילו בעבודתם במשכן ובבית המקדש. מה לדעתכם חשוב יותר, ההכנה למצווה או המצווה עצמה? האמצעי או המטרה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

• הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה עמ' ק"י, קי"א:

הראי"ה קוק סבר שערכם של האמצעים, כאשר הם נעשים לשם שמיים, גבוה מאד, והשכר של העוסקים באמצעים עולה על השכר של העוסקים במטרה עצמה. לכן אמרו חז"ל "גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מאנשים", כיון שהן מאפשרות לבעליהן ללמוד תורה.

שמחת בית השואבה שהייתה נוהגת בבית המקדש, בלילי חג הסוכות, הרי היתה קשורה בניסוך המים על גבי המזבח כל שבעת ימי חג הסוכות, והשאלה המתעוררת היא: מדוע נקראה השמחה על שם מעשה השאיבה, שזה רק הכשר מצווה, אמצעי לקיום המצווה, ולא נקראה על שם המצווה עצמה – שמחת בית הניסוך?

והסביר מרן הרב (קוק) זצ"ל, שבזה באו חז"ל ללמדנו שעל ידי שהאדם מקדש את מעשיו, עושה כל פעולה לשם שמים, בכוונה גמורה לעשות רצון ד', האמצעי מתעלה ומגיע לדרגת התכלית.

ובנאום ברכה שנשא מרן הרב זצ"ל בחול המועד סוכות, בחגיגת הנחת אבן הפינה של בית הכנסת "אוהל רבקה"… הוסיף ואמר: מצינו במסכת ברכות י"ז, א, שנשאלת השאלה "נשים במאי זכיין" (במה הן זוכות)? (שהרי הן פטורות מתלמוד תורה), והתשובה היא שם: באקרויי בנייהו לבי-כנישתא (שטורחות על בניהן להביאן לבית הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה – רש"י סוטה כא, א). באתנויי לגברייהו ונטרן לגברייהו (נותנות רשות לבעליהן ללכת ללמוד תורה וממתינות להם). והנה שלושת אלה הם רק אמצעים לתכלית לימוד התורה, ואף על פי כן מצינו שם שאמרו חז"ל "גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מאנשים", ולמדנו שזכות העסק באמצעים ושכרם עולה על הזכות והשכר של העוסקים במטרה עצמה.

והמשיך הרב ואמר: רעיון זה נרמז לנו גם בשמחת בית השואבה. באותה שמחה שנקראה על שם האמצעים – השאיבה   – אעפ"י שזו רק הכנה למטרה – לניסוך המים, מוסרים לנו חז"ל במסכת סוכה (נא, ב), שמקומם של הנשים שם היה למעלה, ואילו האנשים עמדו למטה. היינו שבחגיגה מפוארת זו, שבה הובלט בצורה חגיגית הערך של ההתמסרות לשכלול האמצעים, היה מעמד הנשים, המקדישות כל כך הרבה לאמצעים, מכובד ביותר, ומקום המושב הגבוה ניתן להן.

 

• אורה רבקה וינגורט, אור הלבנה עמ' 128-129

לא תמיד אנו זוכים לראות את תוצאות מעשינו, ובוודאי שלא באופן מיידי, אך אם נבין ש"אדם לעמל יולד", שהעמל הינו המטרה ולא האמצעי, ושתפקידנו להשתלם ולא להיות מושלמים, נמצא את עצמנו שמחים יותר.

לפני מספר שבועות ניצלתי את ההפוגה בגשמים, ויחד עם ילדי הגשמנו חלום קטן – שתלנו גינה. החיבור עם האדמה היתה חוויה מרוממת בשבילנו. דומה שהאדם, שעל שם האדמה נקרא, חווה חיבור טבעי ועמוק בשובו לשורשו. לא בכדי היא מכונה 'אמא אדמה'.

השם כידוע מורה על המהות. מהו באמת הקשר העמוק בין האדם והאדמה? המהר"ל מצביע על כך שהאפיון המרכזי של האדמה היא היותה מקום שבו דברים יוצאים מן הכוח אל הפועל. כל הזרעים הטמונים באדמה מכילים פוטנציאל אדיר, מה שמכונה 'בכח', וכשהם יוצאים בצורת צמחים ופרות, זוהי יציאתם ל'פועל'. כך גם "האדם הוא בכח ויוצא אל הפועל". יש בנו המון המון כוחות (למי לא אמרו להוריו, לפחות פעם אחת באסיפת הורים, שיש לו "הרבה פ-ו-ט-נ-צ-י-א-ל"?) ועבודת החיים שלנו, היא להוציאם לפועל. אלא שכאן מוסיף המהר"ל הערה מהפכנית – "כי תכלית מעלתו (של האדם) הוא אל העמל, שהוא יציאה אל הפועל…". ומוסיף הוא ומבאר, שאל לנו לחשוב שעם יציאת שלמות האדם (מן הכח) אל הפועל, אז יוצאת שלמותו לגמרי אל הפועל, אלא שמטבע בריאת האדם, כל כמה שהוא מוציא את כוחותיו לפועל, הוא נשאר עוד ב"כח". מכאן גם ברור מדוע דווקא האדם נקרא על שם האדמה (הרי הרבה בריות נוצרו מן האדמה), שכן רק אצל האדם, היציאה מן הכח אל הפועל, היא עצם מהותו! כלומר – התכלית היא העמל (כפי שציטטנו לעיל) ותהליך ה'יציאה', ולא התוצאות.

כשחשבתי על הדברים האלו, קצת צחקתי על עצמי, כי כשעבדתי על הגינה שלי, הרגשתי צורך לראות מיד גינה. לכן לא קניתי זרעים או פקעות, אלא שתילים עם פרחים… לא היתה לי סבלנות להתעצם עם תהליך הצמיחה, חיפשתי מיד הישג – גינה פורחת. אינני חושבת שזה דבר נורא, אלא שאם זוהי דרך הפעולה בחיים, יכול הדבר לגרום לתסכולים רבים. לא תמיד אנו זוכים לראות את תוצאות מעשינו, ובוודאי שלא באופן מיידי, אך אם אנו נבין ש"אדם לעמל יולד", שהעמל הינו המטרה ולא האמצעי, ושתפקידנו להשתלם ולא להיות מושלמים, נמצא את עצמנו שמחות יותר.

הדבר נכון במיוחד עבורנו, כנשים ואמהות. כמה אנו מיחלות לראות פירות לעמלנו ב"חינוך", אלא שאלו לא תמיד נראים לעין… ולהבדיל, בעבודות הבית… הדבר שאותי תמיד מתסכל בנושא, הוא שזה פשוט לא נגמר! הכיור מתחיל להתמלא מיד אחרי שסיימנו לשטוף כלים, הכביסה תמיד מלוכלכת, והרצפה תמיד נזקקת לשטיפה. אך אולי דרך העבודות הללו, אנו מקבלות תזכורות יום-יומיות לזה ש"תכלית מעלתו (של האדם) הוא אל העמל…"[1], ושהעבודה הרוחנית שלנו, וכוחותינו המחכים לצאת אל הפועל, הם באמת אינסופיים.

בהבנת היסוד הזה, אנו מתקנים גם את חטאה של האדמה. ה' אמר בבריאה "תדשא הארץ … עץ פרי עושה פרי", אך היא למעשה הוציאה "עץ עושה פרי"[2]. מסביר הראי"ה שהארץ חטאה בזה שהיא ראתה טעם רק ב'פרי', בתוצר – תוצאה, ולא הבינה שהקב"ה ייעד טעם מתוק לתהליך בעצמו, שהוא בחינת ה'עץ'.

 

 

2. "ויכל משה מדבר איתם ויתן על פניו מסווה" (שמות לד, לג)

שאלה לדיון: הסוואה, תדמית שאינה נכונה

לעיתים אנו מציגים תדמית שאינה נכונה ואינה מתאימה ל"אני" האמתי שלנו. מה דעתכם על כך?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

• אורחות צדיקים, שער האמת:

צריכה להיות התאמה בין התנהגותו החיצונית של האדם לבין הרגשותיו וכוונותיו הפנימיות. אדם המתנועע כלפי חוץ בזמן התפילה וליבו ומחשבותיו נתונים לעניינים אחרים, אין עבודתו אמתית.

…אבל אם התפלל בהנעת שפתיו אל הכותל ומחשב בענייני העולם, ויקרא בלשונו וליבו בעניין אחר, או שיחשוב להתכבד איך קולו ערב כדי למצוא חן בעיני בני אדם לקבל מהם שבח – אז אין עבודתו אמת, והוא מאותם שנאמר עליהם:  " קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (ירמיה יב, ב). לכך אנו מתפללים: "וטהר ליבנו לעבדך באמת" – שנעשה כל עבודתנו באמיתות ולהאמין בלב ונפש חפצה, ולא מפני אנשים ולא בשביל ממון או רעות רוח.

 

• הראי"ה קוק אורות הקודש ג, צז:

לא טוב להתנכר לעצמיות שלנו, ולאבד את הקשר עם ה"אני" הפנימי. זה היה החטא של אדם הראשון, שלא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלתו של הקב"ה "איכה", וזה היה חטאם של אבותינו שהשתחוו לאל זר במקום להיות נאמנים ל"אני" שלהם, הטוב.

ואני בתוך הגולה…

חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איכה, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחוואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב.

 

• הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו ח"ג:

ישנה מעלה גדולה להיות אדם "נסתר", שאין יודעים את מעלותיו הרוחניות, אולם ר' ישראל סלנטר, אחרי שראה את ירידת הדור, הכריע כי עדיף לוותר על הרצון להיות "נסתר" על מנת לדאוג לתיקון הכלל.

הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל רצה לעלות למדרגות העליונות על ידי שייהפך לנסתר, וידוע שהכין את עצמו לזה בהכנות רבות. (הוא הרגיל את עצמו להתפלל במהירות, ובכל זאת בכוונה עמוקה, כדי שלמראית עין ייחשב כ"בעל בית" פשוט. וסיפר תלמידו הגרש"ז זצ"ל, ששנתיים ימים היה צריך להתלמד בזה. כמו כן הספיק ללמוד בעל פה חלק גדול מהש"ס עם תוספות, כדי לא יהיה צריך ללמוד מתוך ספרים). אולם אחר כך חזר ממחשבתו זו להיות נסתר, כיוון שראה את ירידת הדור, ואמר: במה יכול אדם לזכות על ידי עבודת הנסתר – לגילוי אליהו ורוח הקודש: מכל מקום, תקנת הרבים עדיפה מזה! והגרש"ז זצ"ל הוסיף ש"רצון יראיו יעשה", כי אחרי כל הגדולות שראו בו, נשאר בכל זאת נסתר, ולא היה אף אחד שהכיר את גדולתו האמתית.

 

 

שאלה פותחת: מסווה, מסכה

"ויכל משה מדבר איתם ויתן על פניו מסווה" (שמות לד, לג)

באיזו סיטואציות בחיים אתם שמים על עצמכם "מסווה" ולא מראים את ה"אני" האמתי שלכם?

עם מי אתם מרגישים הכי בנוח, בלי צורך לשים מסכות? מדוע?

מה משדר האדם שאתו אתם מרגישים טבעיים לגמרי?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת כי תשא

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת כי תשא

1. "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" (דברים ח, י)

 

שאלה לדיון: הכרת טובה

מה מקשה עלינו להכיר טובה ולומר תודה? למי קל לנו יותר לומר תודה, לאנשים זרים (נהג אוטובוס, מוכר בחנות), או לקרובי משפחה? לאילו דרגות בהכרת טובה ניתן להגיע?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

• הרב אבגדר נבנצל, שיחות לספר שמות עמ' יג:

קשה לנו לפעמים להכיר טובה לזולת, משום שזה נתפס כהודאה על חולשה. לא נעים לנו להודות שלא הסתדרנו בעצמנו והיינו זקוקים לעזרתו. כתוצאה מכך, אנו מסבירים לעצמנו כי הטובה  שעשה עמנו אינה גדולה כל כך, וכי אין צורך שנודה לו. התורה רוצה כמובן שננהג אחרת.

הבעת תודה כרוכה בבושה מסוימת. לא נעים להודות שלא הצלחתי להסתדר בכוחות עצמי. על כן פועל בלב הרדם מנגנון משוכלל, שמנסה בדרכים שונות להניא את האדם מלהודות. מערכת זו פועלת, להפחית בעיני האדם מערך הטובה שנעשתה עבורו, לשכנע את עצמו שהוא אכן לא היה זקוק לאחרים. ובעקבות השפעה זו על ההכרה – כשהוא מתחיל להאמין (לעצמו..) שבעצם לא היטיבו עמו – באה התחמקות מהכרת טובה מילולית או מעשית.

 

• מכתב מאליהו, ח"ב עמ' 223:

יש אנשים שמידת הכרת הטוב כל כך נטועה בליבם עד שאינם רוצים לקבל טובות מאחרים מחשש שמא לא יצליחו להכיר להם טובה כראוי.

אבל יש מי שאינו רוצה לקבל משום שסובר שלא תהיה היכולת בידו להכיר טובה כדבעי, וירגיש את עצמו בזה כבעל חוב וגזלן. המסרב לקבל משום זה, הוא בעל מדרגה גבוהה. זהו שורש עניין אמירת די לקב"ה. יש והנברא מרגיש את עצמו כל כך שפל ובטל כלפי ה' יתברך עד שמוצא בלבו בהרגשה אמתית גמורה שכל מה שיעשה ויאמר להכיר טובה ולהודות לה' יתברך על רוב חסדיו, הריהו ממש כלא כלום לעומת חובו לפי הטובות והנפלאות הבלתי פוסקות והחסדים הבלתי מוגבלים והבלתי נימודים אשר יעניקנו ה' יתברך בהם.

 

• הרב אבגדר נבנצל, שיחות לספר שמות, שיחה א:

בכ"ה סיון התשנ"א, נפטר בירושלים הגאון הגדול הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל, ראש ישיבת "נצח ישראל", שכבר בצעירותו שימש כדיין בבית הדין של ר' חיים עוזר זצ"ל בוילנא. אחד מתלמידיו, פרסם רשימה ובה תולדות חיים והנהגות בקודש שלרבו הנערץ, ובין שאר הדברים המאלפים מובא הסיפור המופלא שלהלן:

"כשאספו הנאצים ימ"ש את כל רבני ווילנא כדי להוציאם להורג, הצליח ראש הישיבה להסתתר בדרך נס באחד השיחים שבחצר ביתו, ומשם ברח אחר כך ליערות, בהם שהה בזמן המלחמה עם אשתו ובתו שתחיה. עד כשנתיים קודם פטירתו, היה ראש הישיבה משקה בכל יום את השיחים בחצר הישיבה בירושלים, כהכרת טובה לשיחים שהצילו את חייו באותו יום מר בווילנא.

 

 

 

2. "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצווה אתכם היום" (דברים יא, יג)

רש"י: שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום.

 

 

שאלה לדיון: שחיקה והתחדשות בעבודת ה'

כיצד ניתן לדעתכם למנוע את השחיקה בעבודת ה' ולהתחדש בכל יום? מה יכול לעזור לנו להחיות את עצמנו בעבודת ה'?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

• ליקוטי מוהר"ן קמ"א, שיחה ער"ב:

הדרך להתגבר על הקושי והשחיקה בעבודת ה' היא על ידי מחשבה שיש לנו רק את היום הזה לפנינו, מבלי לדאוג מה יהיה בימים הבאים. – 

"היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צה), זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו, צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובא בספרים, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה. כי כשרוצין להיכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו. אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמור מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. "היום אם בקולו תשמעו", 'היום' דיקא, והבן.

 

• הראי"ה קוק, אורות הקודש א, קעב:

היכולת להתחדש טמונה בהבנה כי הנשמה מתחדשת ללא הרף. השחיקה היא פועל יוצא של התמעטות האמונה בגודל הנשמה ובשירת הקודש הנובעת ממנה תמיד.

כל זמן שהאדם מוכרח הוא לחכות לזמנים מתי תחול עליו רוח היצירה, ואז יחדש, יתבונן, יהגה וישיר, זהו סימן שלא הופעה עליו הארת נשמתו.

הנשמה הרי היא שרה תמיד, עוז וחדווה היא לבשה, נועם עליון הוא סובב אותה. והאדם צריך להתרומם עד לידי הגובה של פגישת נשמתו, של הכרת מצעדיה הרוחניים, משק כנפיה המלאים הוד קודשי קודשים, ויהיה תמיד מוכן להקשיב סוד שיח קודשה. אז ידע כי לא בעת זולת עת, לא בזמן זולת זמן, הנשמה היא מחדשת חכמה והיגיון, שירה ושיח קודש, אלא בכל עת ובכל שעה היא שוטפת נהרי נחלי דבש וחמאה.

והנהרה השוטפת ממנה הרי הם הם אוצרות קודש, מעיינות בינה וצפונות שכל טוב. חדשים לבקרים רבה אמונתך.

בהסתכלות פנימית בעמקי הנשמה רואים, שהכוח הפועל התדירי של החיים האמתיים העליונים איננו פוסק מעבודתו אף לרגע, הוא רצוא ושוב, כמראה הבזק, עבודת שרפי הקודש היא עבודתו, שירה וזמרה, בגילת ורנן, מספר כבוד א-ל.

כשמתמעטת האמונה הכבירה בעוצם האני העצמי, של בעל הנשמה העליונה, אז ילך קדורנית, והוא משתומם. ועמו כל העולם כולו זיוו מתמעט.

וכאשר ישוב בתשובה עליונה, והוד האמונה בכוחותיו העליונים, המפעמים בו תמיד בלא הרף, אליו ישוב, אז יחיה רוחו וינהר, וכל העולמים כולם, אשר לרגליו תוכו, ועמו מתהלכים, ימלאו זיו ונהרה.

 

• שיחות הר"ן, רעג:

על ידי ניגון אדם יכול להחיות את עצמו ולגרום שליבו יימשך לקב"ה.

אמר: טוב להאדם להרגיל את עצמו שיוכל להחיות את עצמו עם איזה ניגון, כי ניגון הוא הוא דבר גדול וגבוה מאד מאד, ויש לו כח גדול לעורר ולהמשיך את לב האדם להשם יתברך. ואפילו מי שאינו יכול לנגן, אף על פי כן בביתו ובינו לבין עצמו יוכל להחיות את עצמו באיזה ניגון כפי שיוכל לזמר אותו. כי מעלת הניגון אין לשער…

 

שאלה פותחת – דיון בסגנון קצת אחר

"ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" (דברים ח, ט)

באילו תחומים בחייכם (אם בכלל) הנכם מרגישים מסכנים?

כיצד אתם מתמודדים עם תחושת המסכנות?

איך הייתם רוצים שהסביבה תתייחס למצב שלכם?

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת עקב

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת אמור