תגית: מצוות

פרשת כי תשא

1. "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה" (שמות ל, יז)

 

שאלה לדיון: אמצעי או מטרה

הכיור שימש את הכוהנים לרחצה, קודם שיתחילו בעבודתם במשכן ובבית המקדש. מה לדעתכם חשוב יותר, ההכנה למצווה או המצווה עצמה? האמצעי או המטרה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה עמ' ק"י, קי"א:

הראי"ה קוק סבר שערכם של האמצעים, כאשר הם נעשים לשם שמיים, גבוה מאד, והשכר של העוסקים באמצעים עולה על השכר של העוסקים במטרה עצמה. לכן אמרו חז"ל "גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מאנשים", כיון שהן מאפשרות לבעליהן ללמוד תורה.

שמחת בית השואבה שהייתה נוהגת בבית המקדש, בלילי חג הסוכות, הרי היתה קשורה בניסוך המים על גבי המזבח כל שבעת ימי חג הסוכות, והשאלה המתעוררת היא: מדוע נקראה השמחה על שם מעשה השאיבה, שזה רק הכשר מצווה, אמצעי לקיום המצווה, ולא נקראה על שם המצווה עצמה – שמחת בית הניסוך?

והסביר מרן הרב (קוק) זצ"ל, שבזה באו חז"ל ללמדנו שעל ידי שהאדם מקדש את מעשיו, עושה כל פעולה לשם שמים, בכוונה גמורה לעשות רצון ד', האמצעי מתעלה ומגיע לדרגת התכלית.

ובנאום ברכה שנשא מרן הרב זצ"ל בחול המועד סוכות, בחגיגת הנחת אבן הפינה של בית הכנסת "אוהל רבקה"… הוסיף ואמר: מצינו במסכת ברכות י"ז, א, שנשאלת השאלה "נשים במאי זכיין" (במה הן זוכות)? (שהרי הן פטורות מתלמוד תורה), והתשובה היא שם: באקרויי בנייהו לבי-כנישתא (שטורחות על בניהן להביאן לבית הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה – רש"י סוטה כא, א). באתנויי לגברייהו ונטרן לגברייהו (נותנות רשות לבעליהן ללכת ללמוד תורה וממתינות להם). והנה שלושת אלה הם רק אמצעים לתכלית לימוד התורה, ואף על פי כן מצינו שם שאמרו חז"ל "גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מאנשים", ולמדנו שזכות העסק באמצעים ושכרם עולה על הזכות והשכר של העוסקים במטרה עצמה.

והמשיך הרב ואמר: רעיון זה נרמז לנו גם בשמחת בית השואבה. באותה שמחה שנקראה על שם האמצעים – השאיבה   – אעפ"י שזו רק הכנה למטרה – לניסוך המים, מוסרים לנו חז"ל במסכת סוכה (נא, ב), שמקומם של הנשים שם היה למעלה, ואילו האנשים עמדו למטה. היינו שבחגיגה מפוארת זו, שבה הובלט בצורה חגיגית הערך של ההתמסרות לשכלול האמצעים, היה מעמד הנשים, המקדישות כל כך הרבה לאמצעים, מכובד ביותר, ומקום המושב הגבוה ניתן להן.

 

  • אורה רבקה וינגורט, אור הלבנה עמ' 128-129

לא תמיד אנו זוכים לראות את תוצאות מעשינו, ובוודאי שלא באופן מיידי, אך אם נבין ש"אדם לעמל יולד", שהעמל הינו המטרה ולא האמצעי, ושתפקידנו להשתלם ולא להיות מושלמים, נמצא את עצמנו שמחים יותר.

לפני מספר שבועות ניצלתי את ההפוגה בגשמים, ויחד עם ילדי הגשמנו חלום קטן – שתלנו גינה. החיבור עם האדמה היתה חוויה מרוממת בשבילנו. דומה שהאדם, שעל שם האדמה נקרא, חווה חיבור טבעי ועמוק בשובו לשורשו. לא בכדי היא מכונה 'אמא אדמה'.

השם כידוע מורה על המהות. מהו באמת הקשר העמוק בין האדם והאדמה? המהר"ל מצביע על כך שהאפיון המרכזי של האדמה היא היותה מקום שבו דברים יוצאים מן הכוח אל הפועל. כל הזרעים הטמונים באדמה מכילים פוטנציאל אדיר, מה שמכונה 'בכח', וכשהם יוצאים בצורת צמחים ופרות, זוהי יציאתם ל'פועל'. כך גם "האדם הוא בכח ויוצא אל הפועל". יש בנו המון המון כוחות (למי לא אמרו להוריו, לפחות פעם אחת באסיפת הורים, שיש לו "הרבה פ-ו-ט-נ-צ-י-א-ל"?) ועבודת החיים שלנו, היא להוציאם לפועל. אלא שכאן מוסיף המהר"ל הערה מהפכנית – "כי תכלית מעלתו (של האדם) הוא אל העמל, שהוא יציאה אל הפועל…". ומוסיף הוא ומבאר, שאל לנו לחשוב שעם יציאת שלמות האדם (מן הכח) אל הפועל, אז יוצאת שלמותו לגמרי אל הפועל, אלא שמטבע בריאת האדם, כל כמה שהוא מוציא את כוחותיו לפועל, הוא נשאר עוד ב"כח". מכאן גם ברור מדוע דווקא האדם נקרא על שם האדמה (הרי הרבה בריות נוצרו מן האדמה), שכן רק אצל האדם, היציאה מן הכח אל הפועל, היא עצם מהותו! כלומר – התכלית היא העמל (כפי שציטטנו לעיל) ותהליך ה'יציאה', ולא התוצאות.

כשחשבתי על הדברים האלו, קצת צחקתי על עצמי, כי כשעבדתי על הגינה שלי, הרגשתי צורך לראות מיד גינה. לכן לא קניתי זרעים או פקעות, אלא שתילים עם פרחים… לא היתה לי סבלנות להתעצם עם תהליך הצמיחה, חיפשתי מיד הישג – גינה פורחת. אינני חושבת שזה דבר נורא, אלא שאם זוהי דרך הפעולה בחיים, יכול הדבר לגרום לתסכולים רבים. לא תמיד אנו זוכים לראות את תוצאות מעשינו, ובוודאי שלא באופן מיידי, אך אם אנו נבין ש"אדם לעמל יולד", שהעמל הינו המטרה ולא האמצעי, ושתפקידנו להשתלם ולא להיות מושלמים, נמצא את עצמנו שמחות יותר.

הדבר נכון במיוחד עבורנו, כנשים ואמהות. כמה אנו מיחלות לראות פירות לעמלנו ב"חינוך", אלא שאלו לא תמיד נראים לעין… ולהבדיל, בעבודות הבית… הדבר שאותי תמיד מתסכל בנושא, הוא שזה פשוט לא נגמר! הכיור מתחיל להתמלא מיד אחרי שסיימנו לשטוף כלים, הכביסה תמיד מלוכלכת, והרצפה תמיד נזקקת לשטיפה. אך אולי דרך העבודות הללו, אנו מקבלות תזכורות יום-יומיות לזה ש"תכלית מעלתו (של האדם) הוא אל העמל…"[1], ושהעבודה הרוחנית שלנו, וכוחותינו המחכים לצאת אל הפועל, הם באמת אינסופיים.

בהבנת היסוד הזה, אנו מתקנים גם את חטאה של האדמה. ה' אמר בבריאה "תדשא הארץ … עץ פרי עושה פרי", אך היא למעשה הוציאה "עץ עושה פרי"[2]. מסביר הראי"ה שהארץ חטאה בזה שהיא ראתה טעם רק ב'פרי', בתוצר – תוצאה, ולא הבינה שהקב"ה ייעד טעם מתוק לתהליך בעצמו, שהוא בחינת ה'עץ'.

 

 

2. "ויכל משה מדבר איתם ויתן על פניו מסווה" (שמות לד, לג)

שאלה לדיון: הסוואה, תדמית שאינה נכונה

לעיתים אנו מציגים תדמית שאינה נכונה ואינה מתאימה ל"אני" האמתי שלנו. מה דעתכם על כך?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • אורחות צדיקים, שער האמת:

צריכה להיות התאמה בין התנהגותו החיצונית של האדם לבין הרגשותיו וכוונותיו הפנימיות. אדם המתנועע כלפי חוץ בזמן התפילה וליבו ומחשבותיו נתונים לעניינים אחרים, אין עבודתו אמתית.

…אבל אם התפלל בהנעת שפתיו אל הכותל ומחשב בענייני העולם, ויקרא בלשונו וליבו בעניין אחר, או שיחשוב להתכבד איך קולו ערב כדי למצוא חן בעיני בני אדם לקבל מהם שבח – אז אין עבודתו אמת, והוא מאותם שנאמר עליהם:  " קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (ירמיה יב, ב). לכך אנו מתפללים: "וטהר ליבנו לעבדך באמת" – שנעשה כל עבודתנו באמיתות ולהאמין בלב ונפש חפצה, ולא מפני אנשים ולא בשביל ממון או רעות רוח.

 

  • הראי"ה קוק אורות הקודש ג, צז:

לא טוב להתנכר לעצמיות שלנו, ולאבד את הקשר עם ה"אני" הפנימי. זה היה החטא של אדם הראשון, שלא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלתו של הקב"ה "איכה", וזה היה חטאם של אבותינו שהשתחוו לאל זר במקום להיות נאמנים ל"אני" שלהם, הטוב.

ואני בתוך הגולה…

חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איכה, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחוואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב.

 

  • הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו ח"ג:

ישנה מעלה גדולה להיות אדם "נסתר", שאין יודעים את מעלותיו הרוחניות, אולם ר' ישראל סלנטר, אחרי שראה את ירידת הדור, הכריע כי עדיף לוותר על הרצון להיות "נסתר" על מנת לדאוג לתיקון הכלל.

הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל רצה לעלות למדרגות העליונות על ידי שייהפך לנסתר, וידוע שהכין את עצמו לזה בהכנות רבות. (הוא הרגיל את עצמו להתפלל במהירות, ובכל זאת בכוונה עמוקה, כדי שלמראית עין ייחשב כ"בעל בית" פשוט. וסיפר תלמידו הגרש"ז זצ"ל, ששנתיים ימים היה צריך להתלמד בזה. כמו כן הספיק ללמוד בעל פה חלק גדול מהש"ס עם תוספות, כדי לא יהיה צריך ללמוד מתוך ספרים). אולם אחר כך חזר ממחשבתו זו להיות נסתר, כיוון שראה את ירידת הדור, ואמר: במה יכול אדם לזכות על ידי עבודת הנסתר – לגילוי אליהו ורוח הקודש: מכל מקום, תקנת הרבים עדיפה מזה! והגרש"ז זצ"ל הוסיף ש"רצון יראיו יעשה", כי אחרי כל הגדולות שראו בו, נשאר בכל זאת נסתר, ולא היה אף אחד שהכיר את גדולתו האמתית.

 

 

שאלה פותחת: מסווה, מסכה

"ויכל משה מדבר איתם ויתן על פניו מסווה" (שמות לד, לג)

באיזו סיטואציות בחיים אתם שמים על עצמכם "מסווה" ולא מראים את ה"אני" האמתי שלכם?

עם מי אתם מרגישים הכי בנוח, בלי צורך לשים מסכות? מדוע?

מה משדר האדם שאתו אתם מרגישים טבעיים לגמרי?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת כי תשא

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת כי תשא

מחשבות והרהורים על ילד שאינו שומר תורה ומצוות

פותחים את הדלת ל ילד שאינו שומר תורה ומצוות ?

קשה לי לתת רצפטים, אני מאמין שכל מקרה הוא עולם בפני עצמו, חלק ממארג משפחתי רחב יותר, ק"ו שקשה לי לכתוב רצפטים. אכתוב כמה מחשבות שכדאי לקחת בחשבון בדיון על הנושא.

באופן בסיסי צריך לזכור שכשם שיתכן והשארת הילד בבית תשפיע לשלילה על האחים הקטנים, כך גם יתכן שהרחקתו מהבית תשפיע לשלילה על האחים הקטנים, בנושאים דתיים או ש"אינם דתיים", כמו הביטחון בשייכות למשפחה. הרחקת ילד שאינו שומר תורה ומצוות עלולה לערער אצל אחיו הקטנים את הביטחון הבסיסי בקשרי הורים-ילדים אצלם במשפחה, מה שעשוי לגרום נזקים רבים.

לדעתי ההתמודדות הזו היא חלק מהתמודדות רחבה יותר שלנו עם המציאות החברתית-תרבותית בה אנחנו חיים. אנחנו חיים בתוך חברה מעורבת בין שומרי תורה ומצוות לבין שאינם שומרי תורה ומצוות, והיחס כלפי אלו שאינן שומרי תורה ומצוות לא מתחיל כאשר יש משהו כזה בבית. לא תמיד ההעדפה שלנו היא רק כלפי אלו ששומרים תורה ומצוות. נדמה לי שאנחנו נדרשים לחיות עם כמה אמות מידה שיפוטיות במקביל, ויתכן ומציאות כזו בתוך הבית מזמינה אותנו להעניק את המורכבות הזו לילדים.

יש משפחות שבהן הילדים חשופים יותר לחברה כללית ויש שפחות, אבל כולנו יודעים שמידת החשיפה לכשעצמה היא לא בהכרח הגורם המשמעותי ביותר למידת ההצלחה החינוכית עם כל ילד וילד. אבל, במקרים מסוימים, יתכן שתופעה של ילד שאינו שומר תורה ומצוות צריכה לעורר את ההורים לשינוי ביחס שלהם כלפי מידת החשיפה של ילדיהם לחברה הכללית לכאן או לכאן. שכן לעיתים עודף חשיפה עשוי לגרום לילד משיכה לאורח חיים שונה מהבית, ולעתים דווקא אי חשיפה עשוי לעורר עניין וסקרנות על אפשרות אחרות שיש מחוץ לבית.

נדמה לי שבאופן כללי, במידה רבה ילדינו גדלים במציאות בה הם צרכים לבחור האם הם רוצים לשמור תורה ומצוות או לא, משום שבפועל הם חשופים באופן משמעותי לאנשים שאינם שומרים תורה מצוות. יחד עם זאת, נראה לי ברור שבדרך כלל, ההכרעה של נער שלא להמשיך בדרך ההורים נובעת לא רק משיקולים "דתיים" – אידיאולוגיים או רוחניים. כיום שהשורשים של ההכרעה אינם רק "דתיים", ממילא הטיפול והיחס כלפי התופעה לא יכולים להישאר רק במישור ה"דתי" אלא צריכים לקחת בחשבון מכלול שלם של שיקולים. הדבר נכון לא רק ביחס לילד עצמו שאינו שומר תורה ומצוות אלא גם ביחס לאחים.

בשולי הדברים אוסיף שלדעתי תחילת הדיון של הורים או עם הורים במקרה כזה ראוי שלא תהיה ממוקדת בהשפעה של הילד עם אחיו הקטנים אלא בהשפעה של הילד עליהם!! לא רק על ההתנהלות שלהם בבית אלא בעיקר על העולם הפנימי-נפשי שלהם. אין לי ספק שהרבה הכרעות  מעשיות מושפעות  ומוכרעות מתוך  מה שקורה בעולם  הפנימי  של ההורים,  וראוי

שתהיה להם מודעות מפותחת לעולם זה. לדוגמא, הורה שחווה כשלון קשה, או ייאוש כאשר בנו הכריע שלא לשמור תורה ומצוות עשוי לעצב את התנהלותו בחיים מתוך תחושות אלו באופן לא מודע תוך כדי שהוא מצדיק את התנהלותו ב"טובת האחים הקטנים". מציאות של בן שאינו שומר תורה ומצוות עשויה להיות מציאות טעונת רגשות אצל ההורים, ולכן ראוי שהורים קודם כל יעברו תהליך של עיבוד של הרגשות שלהם עם עצמם, אולי בסיוע של איש מקצוע אם יש צורך ורק אחר כך יחשבו כיצד להתנהל גם מול האחים הקטנים ככל שההורה יהיה מסודר יותר עם עצמו, בטוח יותר עם עצמו, ביחס לילד שאינו שומר תורה ומצוות, כך יעברו הדברים טוב יותר גם לאחיו הקטנים.

דברים אלו נכתבו ב"שולי הדברים" אבל במידה רבה הם הדברים החשובים ביותר.

הרב צחי להמן, ראש בית מדרש מרץ וחבר הנהלת צהר.

עוד בנושא בלב אבות:

וידאו: הקשבה וגבולות חלק ג' – השפעה על אחים צעירים / טל-לי אביב כהן. הילד הגדול מתנהג בצורה שלא מקובלת עליכם? איך להתנהג איתו? מה להגיד לאחים הקטנים שרואים את ההתנהלות שלו?

מכתב להורי דתל"ש – פרק ב: התמודדות עם ההשפעה על האחים הצעירים / הרב אהרן איזנטל. הפחד מהשפעה שלילית על האחים הצעירים עלול לקלקל את היחס הנכון לדתל"ש. האם הפחד מוצדק? כיצד מתמודדים איתו?

קצה החוויה ההורית – יש דבר כזה?? / מתתיהו שליאכטר. הנער מורד ומתריס. עולה אצל הוריו מחשבה שהסתיים תפקידם ההורי. אולי אפילו להוציא אותו מן הבית. ומה הלאה?

"הורות והתבגרות" בנושא: חינוך למצוות בשמחה בגיל ההתבגרות

להאזנה להקלטת התוכנית:



 

הרב זאב קרוב,
מרצה בנושא חינוך ילדים, לשעבר ראש הישיבה התיכונית קרני שומרון

הפסיכולוגית יעל שפר

לרשימת הקלטות השידורים של התוכנית "הורות והתבגרות"

.

עוד עם הרב זאב קרוב בלב אבות:

התמודדות עם משברים בגיל ההתבגרות – איך מתמודדים עם משברים דתיים בגיל ההתבגרות? האם בעיות גיל ההתבגרות הן תופעה של העדן החדש? איך נבין את מה שהנערים עוברים? ומה אפשר לעשות?

מבחן התוצאה או מבחן הדרך? – על חשיבות החינוך לדרך נכונה ולא לתוצאה

החינוך החיובי – מהות החינוך- "אל תעשה" או "עשה"?

עין טובה על ילדינו  – על החשיבות לדון לכף זכות את ילדינו למרות הקושי שבכך..

גיל חינוך-עד מתי? – עד איזה גיל מותר להורים לחנך את ילדיהם? ומדוע?

בני קנה אייפוד ללא אישור – על אייפוד, אמון וחינוך לעצמאות

 

 

 

 

 

פרשת עקב

1. "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" (דברים ח, י)

 

שאלה לדיון: הכרת טובה

מה מקשה עלינו להכיר טובה ולומר תודה? למי קל לנו יותר לומר תודה, לאנשים זרים (נהג אוטובוס, מוכר בחנות), או לקרובי משפחה? לאילו דרגות בהכרת טובה ניתן להגיע?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הרב אבגדר נבנצל, שיחות לספר שמות עמ' יג:

קשה לנו לפעמים להכיר טובה לזולת, משום שזה נתפס כהודאה על חולשה. לא נעים לנו להודות שלא הסתדרנו בעצמנו והיינו זקוקים לעזרתו. כתוצאה מכך, אנו מסבירים לעצמנו כי הטובה  שעשה עמנו אינה גדולה כל כך, וכי אין צורך שנודה לו. התורה רוצה כמובן שננהג אחרת.

הבעת תודה כרוכה בבושה מסוימת. לא נעים להודות שלא הצלחתי להסתדר בכוחות עצמי. על כן פועל בלב הרדם מנגנון משוכלל, שמנסה בדרכים שונות להניא את האדם מלהודות. מערכת זו פועלת, להפחית בעיני האדם מערך הטובה שנעשתה עבורו, לשכנע את עצמו שהוא אכן לא היה זקוק לאחרים. ובעקבות השפעה זו על ההכרה – כשהוא מתחיל להאמין (לעצמו..) שבעצם לא היטיבו עמו – באה התחמקות מהכרת טובה מילולית או מעשית.

 

  • מכתב מאליהו, ח"ב עמ' 223:

יש אנשים שמידת הכרת הטוב כל כך נטועה בליבם עד שאינם רוצים לקבל טובות מאחרים מחשש שמא לא יצליחו להכיר להם טובה כראוי.

אבל יש מי שאינו רוצה לקבל משום שסובר שלא תהיה היכולת בידו להכיר טובה כדבעי, וירגיש את עצמו בזה כבעל חוב וגזלן. המסרב לקבל משום זה, הוא בעל מדרגה גבוהה. זהו שורש עניין אמירת די לקב"ה. יש והנברא מרגיש את עצמו כל כך שפל ובטל כלפי ה' יתברך עד שמוצא בלבו בהרגשה אמתית גמורה שכל מה שיעשה ויאמר להכיר טובה ולהודות לה' יתברך על רוב חסדיו, הריהו ממש כלא כלום לעומת חובו לפי הטובות והנפלאות הבלתי פוסקות והחסדים הבלתי מוגבלים והבלתי נימודים אשר יעניקנו ה' יתברך בהם.

 

  • הרב אבגדר נבנצל, שיחות לספר שמות, שיחה א:

בכ"ה סיון התשנ"א, נפטר בירושלים הגאון הגדול הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל, ראש ישיבת "נצח ישראל", שכבר בצעירותו שימש כדיין בבית הדין של ר' חיים עוזר זצ"ל בוילנא. אחד מתלמידיו, פרסם רשימה ובה תולדות חיים והנהגות בקודש שלרבו הנערץ, ובין שאר הדברים המאלפים מובא הסיפור המופלא שלהלן:

"כשאספו הנאצים ימ"ש את כל רבני ווילנא כדי להוציאם להורג, הצליח ראש הישיבה להסתתר בדרך נס באחד השיחים שבחצר ביתו, ומשם ברח אחר כך ליערות, בהם שהה בזמן המלחמה עם אשתו ובתו שתחיה. עד כשנתיים קודם פטירתו, היה ראש הישיבה משקה בכל יום את השיחים בחצר הישיבה בירושלים, כהכרת טובה לשיחים שהצילו את חייו באותו יום מר בווילנא.

 

 

 

2. "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצווה אתכם היום" (דברים יא, יג)

רש"י: שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום.

 

 

שאלה לדיון: שחיקה והתחדשות בעבודת ה'

כיצד ניתן לדעתכם למנוע את השחיקה בעבודת ה' ולהתחדש בכל יום? מה יכול לעזור לנו להחיות את עצמנו בעבודת ה'?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • ליקוטי מוהר"ן קמ"א, שיחה ער"ב:

הדרך להתגבר על הקושי והשחיקה בעבודת ה' היא על ידי מחשבה שיש לנו רק את היום הזה לפנינו, מבלי לדאוג מה יהיה בימים הבאים. – 

"היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צה), זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו, צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובא בספרים, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה. כי כשרוצין להיכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו. אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמור מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. "היום אם בקולו תשמעו", 'היום' דיקא, והבן.

 

  • הראי"ה קוק, אורות הקודש א, קעב:

היכולת להתחדש טמונה בהבנה כי הנשמה מתחדשת ללא הרף. השחיקה היא פועל יוצא של התמעטות האמונה בגודל הנשמה ובשירת הקודש הנובעת ממנה תמיד.

כל זמן שהאדם מוכרח הוא לחכות לזמנים מתי תחול עליו רוח היצירה, ואז יחדש, יתבונן, יהגה וישיר, זהו סימן שלא הופעה עליו הארת נשמתו.

הנשמה הרי היא שרה תמיד, עוז וחדווה היא לבשה, נועם עליון הוא סובב אותה. והאדם צריך להתרומם עד לידי הגובה של פגישת נשמתו, של הכרת מצעדיה הרוחניים, משק כנפיה המלאים הוד קודשי קודשים, ויהיה תמיד מוכן להקשיב סוד שיח קודשה. אז ידע כי לא בעת זולת עת, לא בזמן זולת זמן, הנשמה היא מחדשת חכמה והיגיון, שירה ושיח קודש, אלא בכל עת ובכל שעה היא שוטפת נהרי נחלי דבש וחמאה.

והנהרה השוטפת ממנה הרי הם הם אוצרות קודש, מעיינות בינה וצפונות שכל טוב. חדשים לבקרים רבה אמונתך.

בהסתכלות פנימית בעמקי הנשמה רואים, שהכוח הפועל התדירי של החיים האמתיים העליונים איננו פוסק מעבודתו אף לרגע, הוא רצוא ושוב, כמראה הבזק, עבודת שרפי הקודש היא עבודתו, שירה וזמרה, בגילת ורנן, מספר כבוד א-ל.

כשמתמעטת האמונה הכבירה בעוצם האני העצמי, של בעל הנשמה העליונה, אז ילך קדורנית, והוא משתומם. ועמו כל העולם כולו זיוו מתמעט.

וכאשר ישוב בתשובה עליונה, והוד האמונה בכוחותיו העליונים, המפעמים בו תמיד בלא הרף, אליו ישוב, אז יחיה רוחו וינהר, וכל העולמים כולם, אשר לרגליו תוכו, ועמו מתהלכים, ימלאו זיו ונהרה.

 

  • שיחות הר"ן, רעג:

על ידי ניגון אדם יכול להחיות את עצמו ולגרום שליבו יימשך לקב"ה.

אמר: טוב להאדם להרגיל את עצמו שיוכל להחיות את עצמו עם איזה ניגון, כי ניגון הוא הוא דבר גדול וגבוה מאד מאד, ויש לו כח גדול לעורר ולהמשיך את לב האדם להשם יתברך. ואפילו מי שאינו יכול לנגן, אף על פי כן בביתו ובינו לבין עצמו יוכל להחיות את עצמו באיזה ניגון כפי שיוכל לזמר אותו. כי מעלת הניגון אין לשער…

 

שאלה פותחת – דיון בסגנון קצת אחר

"ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" (דברים ח, ט)

באילו תחומים בחייכם (אם בכלל) הנכם מרגישים מסכנים?

כיצד אתם מתמודדים עם תחושת המסכנות?

איך הייתם רוצים שהסביבה תתייחס למצב שלכם?

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת עקב

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת אמור

 

 

 

 

"הורות והתבגרות": ממשמעת דתית למשמעות דתית

להאזנה להקלטת התוכנית:



 

הרב דב זינגר,

ראש ישיבת מקור חיים, מייסד מערך להכשרת מורים "לפני ולפנים" ומייסד בית המדרש להתחדשות

הרב דב זינגר

סרטונים עם הרב דב זינגר בלב אבות:

article icon חינוך לדתיות
article icon חינוך עקיף

 

 

שביל מכוסה פרגולה בתוך גינה - משל לחינוך לעשייה ועיצוב חיי המתחנך

החינוך החיובי

שביל מכוסה פרגולה - החינוך החיובי מוביל לעשייה ועיצוב חיי המתחנך

הנטייה הרגילה בחינוך היא להדגיש את האסור, מפני שהדברים האסורים נראים בעינינו חמורים ביותר. אבל, הקב"ה בציוויו הראשון לאדם הראשון מלמד אותנו שהדרך החיובית היא הראשונה במעלה. "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". הקב"ה מתחיל עם המותר. מותר הרבה מאוד: "מכל עץ הגן אכול תאכל". רק אחר כך מוסיף הקב"ה את הלא תעשה.

התוס' (נזיר כח:) אומרים: "חינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצווה, אבל להזהיר מלעבור – אין זה חינוך". לדעתם, לומר לילד מה לא לעשות אינו חינוך. אנחנו חייבים להרחיק את ילדנו מהכביש באזהרות רבות אך אין בכך חינוך.

מדוע הזהירות מאיסורים איננה חינוך? קיימים שני הסברים משלימים:

א. הרב דסלר מבאר שיסוד החינוך הוא להציב שאיפות גבוהות בפני הילד, שמטרתן להוציא מן הכח אל הפועל את עולמו הרוחני הפנימי. "לא תעשה" בא לשמור את האדם מנזקים ומקלקולים, אבל הופעת נשמתו האלוקית הטבועה בו חייבת להיות ב"עשה" (מכתב מאליהו ג).

ב. כלל ברור הוא ש"עשה דוחה לא תעשה". ההיגיון האנושי חושב הפוך מכך. הרי לא תעשה חמור ועונשו גדול, ומדוע לא ידחה הוא את מצוות עשה? מבאר הרמב"ן שמידת עשה היא מידת האהבה ומידת לא תעשה היא מידת היראה, ומידת האהבה גדולה ממידת היראה. אהבה היא הזדהות האדם עם הדבר.

תפקיד החינוך הוא להביא להזדהות בין האדם לדרך חייו. אם יעשה כמי שכפאו שד, מתוך יראה , אין מדובר בחינוך כי אם באילוף המביא למצוות אנשים מלומדה. החינוך למצוות עשה הוא החינוך לעשייה ועיצוב חיי המתחנך.

אמנם, גם באי העשייה יש עשה וחינוך. למשל, לא ללכת רכיל הוא תוצאה של "ואהבת לרעך", לא לאכול נבלות וטרפות נובע מהרצון לטהרת הנפש וכדומה. אלא, שבגילאים הצעירים אין הדברים יכולים להיקלט ברמה נפשית ושכלית כזו.

.

הרב זאב קרוב ז"ל, מרצה בנושא חינוך ילדים, לשעבר ראש הישיבה התיכונית קרני שומרון

עוד עם הרב זאב קרוב בלב אבות:

התמודדות עם משברים בגיל ההתבגרות – איך מתמודדים עם משברים דתיים בגיל ההתבגרות? האם בעיות גיל ההתבגרות הן תופעה של העדן החדש? איך נבין את מה שהנערים עוברים? ומה אפשר לעשות?

"הורות והתבגרות" בנושא: חינוך למצוות בשמחה בגיל ההתבגרות – שאלות מאזינים: הישיבה התיכונית השניאה על בני הבכור את הלימודים. לשלוח את אחיו הקטן לישיבה? איך לחנך את המתבגרים להתפלל בשמחה? האם אפשר לעודד לפעמים תפילה ביחיד במקום תפילה בציבור?

מבחן התוצאה או מבחן הדרך? – על חשיבות החינוך לדרך נכונה ולא לתוצאה

עין טובה על ילדינו  – על החשיבות לדון לכף זכות את ילדינו למרות הקושי שבכך..

גיל חינוך-עד מתי? – עד איזה גיל מותר להורים לחנך את ילדיהם? ומדוע?

בני קנה אייפוד ללא אישור – על אייפוד, אמון וחינוך לעצמאות

צילום מסך - הרב רפי פוירשטיין בהרצאה על התרופפות אמונית

התרופפות אמונית ושאלות באמונה

עוד עם הרב רפי פויירשטיין:

בן מתבודד ומסתגר – הבן מתנהג בצורה מוזרה- לפנות לפסיכולוג או לרב?

וידאו: גבולות – כיצד מציבים גבולות בגיל ההתבגרות? על שאלה זו עונה הרב רפי פוירשטיין.  אורך: 11 דק´.

וידאו: בני ´עסוק´ יותר מידי – "בני עסוק כל היום במחשב". יש הורים שמנסים להגביל זמן מחשב לילדים, ויש שמעדיפים להתעלם. הרב רפי פוירשטיין מציע דרך שלישית.

בת מצווה – כיצד מתכוננים לבת מצווה? תוכנית לימוד, ועל צומת המעבר בחיי הבת

האינטרנט והחופש הגדול – הבת שלי מבלה שעות ליד האינטרנט. אני משערת שבחופש הגדול זה יהיה מהבוקר עד הערב. מה עושים מבלי להיגרר לעימותים אינסופיים?

החברים של הבן – בני בן ה – 12 מתרועע עם ילדים שאינם לרוחנו מבחינה דתית והתנהגותית, האם להפסיק חברות זאת, ואם כן, כיצד?

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה – על חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

חינוך להתמודדות – האם חינוך להתמודדות איננו מחליש את הצעירים?

חינוך להתמודדות – חינוך מוגן או חינוך להתמודדות? לחסן ולהעצים את הילד או להמנע מלחשוף אותו לסיכונים? נשאלת השאלה במישורים שונים – לגבי חברים, בתי ספר, האווירה שבבית…

חלה הדרדרות דתית אצל בננו – התייחסות חיובית לבן שמפסיק לשמור מצוות, והתלבטות האם להוכיח ולהעיר לו

מה קורה בגיל ההתבגרות – תיאור התהליכים העוברים על מתבגרים והתמודדות ההורים איתם.

עד כמה לדאוג – הבן "חומק בין האצבעות", אני מודאגת…

פסיכולוג או רב – הוא מתנהג בצורה מוזרה. האם ללכת לפסיכולוג ? איננו רוצים לפנות לאיש מקצוע (כגון פסיכולוג) אלא לרב, האם אנו צודקים בכך?

שאלות בוטות של בני נוער – על היחס לשאלות מתריסות בעניני אמונה

תיכון או אולפנה? – רשימת שיקולים בבחירת תיכון או אולפנה שיתאים לאופי של הבת

 

חלה הדרדרות דתית אצל בננו

שאלה:
בננו למד במכינה קדם צבאית. במהלך שירותו הצבאי אנו עדים למה שנראה הידרדרות בשמירת המצוות שלו. למשל, הוא כבר לא קם לתפילה בשבת בבוקר. שמתי לב שהוא 'שכח' באחד מימי הראשון לקחת את התפילין שלו. אנחנו מצידנו התחלנו ללחוץ עליו, להעיר אותו בשבת בבוקר, לדרוש ממנו ליטול ידיים, להקפיד שיברך וכו'. כמובן שהתנהגותנו זאת גורמת ליחסים מתוחים בבית. כיצד עלינו לנהוג?

תשובה:

א. 'לא תעשה'

אי אפשר בלי הגדרות – 'הגדרות' בכל תחומי החיים וכמובן גם בחיינו היהודיים, מהוות הכרח. לא לחינם אנו מציינים את צאת השבת ב'הבדלה' שתוכנה הצבת הגדרות: "המבדיל בין קדש לחול בין אור לחשך, בין ישראל לעמים…". ללא הגדרות אין חשיבה ואין התנהגות. מותר ואסור, כשר וטרף, אמת ושקר, יפה ומכוער הם כולם הגדרות המעצבות את שיפוטנו והתנהגותנו.

אך מאידך, אי אפשר עם ההגדרות – האם אפשר לכלוא את עולם הרוח בתוך סד ההגדרות? האם אני צדיק? איך מודדים את זה,ומראה הדרד סופרים את החטאים מול המצוות? ואולי מצווה אחת שווה שלושים חטאים? או ח"ו ההיפך? ומה זה נקרא להאמין? האם כשאני נופל ברוחי, ואינני מתלהב בתפילה – הפסקתי להאמין? ואם פעם נכשלתי, אז אינני 'דתי' יותר? האם 'דתי' יכול לחטוא ולהישאר דתי? ובעצם מה טיבו של הווידוי היום יומי וביום הכיפורים? למי הם מיועדים? רק למי שאיננו דתי? או גם לדתי?

ובגיל ההתבגרות, בכלל – האמת נמצאת באמצע: הגדרות חיוניות מחד, אך יש להתייחס אליהן בעירבון מוגבל, מאידך. ובמיוחד כשמדובר בנהר שוצף. גיל ההתבגרות הוא נהר שוצף של שינויים מואצים, של בחינות ובדיקות. האם כדאי לבנות את סכר ההגדרה הכובלת על הנהר השוטף? האם כדאי להפגין התנהגות כלפי הבן/בת שדוחפת אותם לזרועות ההגדרה. במילים פשוטות האם איננו דוחפים אותם – בהתנהגותנו הלוחצת – להכריז ביום מן הימים: "אבא, אמא אינני דתי/ה".

לסיכום – 'לא תעשה ראשון' – לא נדחוף את ילדינו (ואת עצמנו), בוודאי בתקופה של חוסר יציבות כה רבה, 'לכלא' ההגדרה. כיוון שכל עוד לא הגדרת, הכל עוד פתוח. ברגע שהגדרת – חסמת.

ב. 'עשה'

שאלה: כתבת שאין לדחוף את הילד המתלבט להגדיר את עצמו כחילוני. אך אלו כלים אתה נותן להורים לקדם את ילדם ולשכנע אותו לשמור מצוות?

תשובה:

 המסר הישיר – המסר הישיר הינו הדרך המרכזית והשכיחה להעביר ידע וערכים. אנו מלמדים, מספרים, דורשים, מטיפים, מעירים, מבקרים ומעודדים. בכל אלה אנו מעבירים מסר ישיר לבננו/ ביתנו.

יתרונו של המסר הישיר  שהוא  ברור, חד, קליט. המסר הישיר מבהיר בדיוק למה  מתכוון הדובר. המסר הישיר מאפשר למקבל לדעת בדיוק מה נדרש ממנו. את תוצאות המסר הישיר קל למדוד. האם, וכיצד ביצעת את ההוראה שניתנה לך?

חסרונו של המסר הישיר  שהוא עשוי לעורר התנגדות, במידה והוא נוגע בנקודה השנויה במחלוקת, או בנקודה כואבת. המסר הישיר מכניס את שני הצדדים למלכוד. מה יעשה ההורה שדרש מבנו החייל לקום לתפילה, והוא לא קם. מה עושים עכשיו? האם יענישו ההורים את בנם? יאיימו עליו בסנקציות? כשמעבירים מסר ישיר – יש תמיד לחשוב על הצעד הבא. מה יקרה אם הוא לא יקשיב, מה נעשה אז?! כך כותב רבנו הרמב"ם:
"אף על פי שבכך נצטוינו, אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויתעלם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול" {משנה תורה, ממרים, ו, ח}.
כמובן, שיש שהשאלה היא של מציאת המינון הנכון.

המסר העקיף  חסרונו, שהוא איננו ברור וישיר. לא תמיד קל להבין אותו, ולא תמיד ברור למה מתכוון ההורה ומהם ציפיותיו. יתרונו, שהוא מעורר למחשבה והזדהות, והוא מפחית את ההתנגדות הצפויה במצבים של קונפליקט.

למשל  – בית שבו שולחן שבת מלא בתוכן, לא רק משפחתי חביב (כפי שגם צריך להיות), אלא בתוכן ערכי רוחני, מעניין ומפרה. בית שבו ההליכה לתפילה עם ההורה היא זמן של מפגש קרוב ומלבב. בית שבו לומדים יחד, ההורים בינם לבין עצמם, וההורים עם הילדים, הוא בית המעביר מסר עקיף אך ברור של מחויבות לתורה ולמצוות. אהבת תורה ותפילה איננה עניין רק לדרישות בגיל המתבגר (על אף שאני בהחלט תומך בהם עקרונית בגילאים צעירים יותר, ועל כך נכתב בעבר). היא עניין להזדהות.

ג. ההשפעה על האחים הצעירים

שאלה: חלקי התשובה הקודמים משקפים גישה 'רכה' כלפי הבן או הבת המתלבטים או אפילו אלה 'שזרקו את הכיפה'. לי יש בבית ילדים צעירים מהבן 'המתחלן'. הצעירים קשורים מאוד לאחיהם הגדול ואף מושפעים ממנו. אך זה החליט לא לחבוש יותר כיפה, כיוון שלדבריו הוא מתלבט והוא חושב שחבישת כיפה במצבו הנוכחי, מהווה "שקר וחוסר כנות מצידו". מלבד זה שאני חוששת לצעירים, אני לא מוכנה לקבל את התנהגותו זאת. כמובן שהדבר גורם למריבות מאוד לא נעימות בבית.

תשובה:

כשאת דורשת מבנך, למה את מתכוונת? – כשאת מתווכחת עם בנך ודורשת ממנו לחבוש את הכיפה, למה את מתכוונת? אם את מתכוונת להחזירו לאמונתו באמצעות הדרישה לחבוש את הכיפה, זה עשוי לא להצליח ואף להיפך. זה לא ילך, כיוון שאמונה לא מחזירים באמצעות כפייה התנהגותית – אמונה היא מהלך נפשי עמוק.

אבל לעיתים הדרישה דרושה – אמנם לעיתים כשהרקע להתלבטות הוא חברתי, והילד נסחף אחרי חברים שאינם לרוחכם, והילד/ה צעיר יותר, יש מקום להעמיד לו דרישות ברורות. דרישות אלה מציבות גבולות ברורים המקילים עליו (גם אם לא תמיד בהתלהבות רבה) להגדיר לעצמו את אורח חייו.

איך מחליטים בין אפשרויות 1 ל-2? – שכל ישר הינו מרכיב הכרחי ומומלץ. אם הילד עדיין בגיל שהוא מקבל הוראות בתחומי חיים אחרים (מתי לחזור הביתה? איזה בגד ללבוש? מתי ללכת לישון? וכו') אפשר לתת לו הוראות גם בתחום התורני. אם הוא כבר עבר את השלב הזה, רצוי לנקוט דרך אחרת. מהי?

מוצא אפשרי; דרישה עניינית – למשל: "אינני רוצה להיכנס להתחבטויות שלך, ואני מכבד אותך ואת מחשבותיך, אך בלי כל קשר למחשבותיך, אנו מבקשים ממך בבית לחבוש כיפה (למשל)". בדרך זו הצבתי כלל, קבעתי דרך התנהגות, אך לא הפכתי אותה לאמצעי מקומם שתפקידו לחדור לנבכי הנפש של הבן/בת. עמדה זאת מכבדת את בנכם/בתכם בכך שהיא איננה כופה אותם להאמין, אך היא מחייבת אותם בכללי התנהגות. בכך גם הצהרתם לכל בני המשפחה עד כמה חשובה לכם ההלכה, תוך צמצום הנוגדנים.

"לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז"

ד. תסכולים, כעסים ואהבה

שאלה: אני חש שמאז שבני עשה מפנה בחייו, ונטש את דרכנו האמונית וההלכתית אני אוהב אותו פחות, אם בכלל. לא טוב לי עם זה, אך יש בי כעסים כה רבים שאיני יכול לתת ביטוי לאהבה שאני מאמין כי היא קיימת.

תשובה:

מה קיבל הבן שלך ממך? התורה היא הבריח התיכון של חיינו. אין להתכחש לצער ולתסכול של ההורים שבנם עזב את הציר המרכזי של חייהם. אך יש לזכור כי החינוך התורני השפיע על בנך בתחומים רבים שאינך מזהה אותם כ"דתיים", אך הם "דתיים מוסווים" שיש לגלות אותם על מנת להבין שהחינוך שנתת השפיע בערוצים רבים.

אתן כמה דוגמאות היכולות לשמש את ההורה המתוסכל והדואב.

יחס למשפחה – האם הבן תומך? עוזר? נענה לבקשה לעזרה עוד בטרם הועלתה?

צבא, תרומה למדינה – האם בנך מילא את חובותיו? אולי הוא אפילו התנדב לשרת ביחידה מובחרת? הוא עשה מילואים בחפץ לב?

מוסריות – בנך חונך 'שלא תגנוב' כולל גם את מס הכנסה, כמו את השכן ממול? הוא למד שלא לפגוע בשני? לשמור על לשון נקייה? להתרחק מזלזול ועלבון בזולת?

משפחתיות – בנך רוצה להקים משפחה, הוא תופס את המשפחה כערך? כבסיס?

ולבסוף  האם יחסו ליהדות הוא שלילי בתכלית? האם הוא נהנה להיות בשבת סביב השולחן (אנא אל תחמיצו לו פנים). האם הוא מקשיב בעניין לדבר תורה שלך, מתווכח, מסכים, מתעניין? (אנא דבר גם אליו, בנחת). האם הוא מקפיד לשבת לידך ביום הכיפורים, בימים נוראים בכלל, בבית הכנסת? (הצע לו זאת, בחביבות בלי לחץ מוגזם). אנא, מצא עוד דוגמאות כאלה.

האהבה מנצחת – אהבו אותו יותר. וסופו, שבשעת מבחן, יראה את דמות דיוקניכם מבצבצת בחלון, כמו יוסף ויעקב בשעתם, ותהיו לו למצפן ומורי דרך לשנים רבות.

הרב רפי פוירשטיין, רב קהילה בהר נוף, י-ם. יו"ר הנהלת רבני צהר

 

עוד בנושא בלב אבות:

מכתב גלוי להורה שחושש שבנו מתחיל להיות דתל"ש / הרב יונה גודמן. לעתים חשים שהנער/ה מתחיל להתרחק מהעולם הדתי וחלילה מתחיל להיהפך לדתל"ש. מה תפקידנו ההורי בעת כזו? במאמר תובנות הוריות העשויות לסייע אף לכל הורה הנמצא במתח עם ילדיו.

בננו/בתנו עזבו את אורח החיים הדתי / אבי רט.  הרב אבי רט עונה לשאלות המרכזיות ששואלים הורים שבנם/בתם נטשו את דרך התורה: היחס אליהם, כיצד לארח אותם, ומה עם בן הזוג/בת הזוג שלהם? ההשפעה על האחים הצעירים?

בני הוריד את הכיפה… / הרב שלמה וילק. בן שנוטש את דרך התורה – זה איננו דבר קל עבור הוריו. זוהי הזדמנות עבור ההורים להביט בצורה אחרת… על הבן, על אורח חייו, וגם על עצמם. ומכאן, נגזרת ההתייחסות…

 

עוד עם הרב רפי פויירשטיין:

בן מתבודד ומסתגר – הבן מתנהג בצורה מוזרה- לפנות לפסיכולוג או לרב?

וידאו: בני ´עסוק´ יותר מידי – "בני עסוק כל היום במחשב". יש הורים שמנסים להגביל זמן מחשב לילדים, ויש שמעדיפים להתעלם. הרב רפי פוירשטיין מציע דרך שלישית.

בת מצווה – כיצד מתכוננים לבת מצווה? תוכנית לימוד, ועל צומת המעבר בחיי הבת

האינטרנט והחופש הגדול – הבת שלי מבלה שעות ליד האינטרנט. אני משערת שבחופש הגדול זה יהיה מהבוקר עד הערב. מה עושים מבלי להיגרר לעימותים אינסופיים?

החברים של הבן – בני בן ה – 12 מתרועע עם ילדים שאינם לרוחנו מבחינה דתית והתנהגותית, האם להפסיק חברות זאת, ואם כן, כיצד?

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה – על חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

חינוך להתמודדות – האם חינוך להתמודדות איננו מחליש את הצעירים?

חינוך להתמודדות – חינוך מוגן או חינוך להתמודדות? לחסן ולהעצים את הילד או להמנע מלחשוף אותו לסיכונים? נשאלת השאלה במישורים שונים – לגבי חברים, בתי ספר, האווירה שבבית…

מה קורה בגיל ההתבגרות – תיאור התהליכים העוברים על מתבגרים והתמודדות ההורים איתם.

עד כמה לדאוג – הבן "חומק בין האצבעות", אני מודאגת…

פסיכולוג או רב – הוא מתנהג בצורה מוזרה. האם ללכת לפסיכולוג ? איננו רוצים לפנות לאיש מקצוע (כגון פסיכולוג) אלא לרב, האם אנו צודקים בכך?

שאלות בוטות של בני נוער – על היחס לשאלות מתריסות בעניני אמונה

תיכון או אולפנה? – רשימת שיקולים בבחירת תיכון או אולפנה שיתאים לאופי של הבת

גבולות – כיצד מציבים גבולות בגיל ההתבגרות?

הורות והתבגרות: משברים דתיים בגיל ההתבגרות

גיל ההתבגרות,עם היציאה מהילדות ההתנהגותית והערכית אל בגרות ואל הרציניות, הוא תקופה של התקדמות ופריחה בכל התחומים. לבני נוער רבים, זו תקופה גם של העמקת הקשר עם הדת, בליווי לימודים בישיבות ובמדרשות. אלא שחלק מבני הנוער עוזבים את אורח החיים הדתי – או בסגנון של מרד אנטי-דתי, או בגילוי חולשה עמוקה בקיום המצוות, וירידה רוחנית. זו תקופה של גיבוש הזהות – הזהות האישית, הזהות המקצועית, הזהות המינית – וגם הזהות הדתית. הדבר לא קל כי בגיל הזה הנער והנערה גם מגבשים את העצמאות שלהם – עצמאות מהוריהם, עצמאות מהסביבה שלהם, ודווקא בתחום הדתי הם נדרשים לשמר ולהמשיך… ולכן אצל רבים זה לא כל כך פשוט – ואצל אחדים גם מתגלה בצורה של משבר. בראיון זה אנשי המקצוע מנסים להבין מה גורם למשברים הדתיים ולירידה הרוחנית אצל בני הנוער? האם ביכולתינו למנוע את הנשירה?

להאזנה להקלטת התוכנית:


 

 

 

.
.

קטעים מתוך התוכנית:

 

 

 

 

..
הרב זאב שרון, ראש מכינת 'ארזי הלבנון' בשילה, 
הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא,
ומרים שפירא, פסיכולוגית

הקשבה וגבולות חלק ג' – השפעה על אחים צעירים

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:


 

 

 

 

 

 

טל-לי אביב כהן, פסיכולוגית חינוכית וקלינית, מטפלת משפחתית

הקשבה וגבולות חלק א'
הקשבה וגבולות חלק ב'