תגית: מצוות

הכנסת אורחים ומשפחה…

הכנסת אורחים היא אחת מן התכונות בה ניכרים בניו של אברהם אבינו, שהעדיפה על פני קבלת השכינה. בקהילה שלי, ב"ה, יש תחרות של ממש על הזכות לארח מתפללים חדשים או משפחות ותיקות, ובטוחני כי כך הדבר ברוב קהילות ישראל. אשרינו שבני אברהם אנו. בכל שבת מתארחים לשולחנכם חברים, חיילים בודדים, בני משפחה רחוקים, דלים ואולי גם חיילים מהגדוד השכן (תודה לר' מאיר גרוס היקר, שאירח את בני הצנחן בראש השנה…).  השולחן וודאי הומה ורועש, כולם מדברים, סיפורים אישיים, ויכוחים פוליטיים, דרשות על הפרשה, ממש עונג שבת. ובינתיים, הילדה בת ארבע מנקרת על השולחן, ולילד בן השמונה יש מה לספר על משהו שקרה בבית הספר (אבל זה לא מספיק חשוב לספר לאורחים), והבן שחזר מהישיבה לשבת בכלל רוצה קצת שקט מההמולה בישיבה, ומתי דיברתם ביניכם את ובעלך לאחרונה?…

חשוב לחנך להכנסת אורחים, לשותפות וערבות בקהילה, אולם ממש כפי שבמצוות צדקה אין לבזבז יותר מידי על חשבון בני המשפחה, כך גם כאן יש לשמור על איזון. הבית, שגם כך הפך להיות רשות הרבים בימי השבוע בגלל האינטרנט, צריך לחזור בשבת להיות המקום האינטימי של המשפחה, ורק ככזה הוא יכול להיפתח לאורחים. קיבעו כמה שבתות אתם מארחים וכמה מתארחים (זה די מפתה לא לבשל ולהיות מוזמנים…), ושימרו על חלק חשוב שיהיה שלכם ובביתכם בלבד.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

מצוות החינוך, חינוך ע"י צפייה והזדהות עם ההורה

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:


 

 

 

הרב דעואל (דולי) בסוק, מנהל מחוז מרכז בישיבות בנ"ע ולשעבר ראש אולפנת צביה ירושלים

חינוך לעצמאות – ברוך שפטרני מעונשו של זה
חינוך לאמת – הבסיס לתקשורת
חינוך של חוויה או חינוך של מאמץ?
התמודדות עם החופש הגדול
סמכות וצמיחה אישית

הכיפה הזרוקה: הבלבול וההבהרה

א.

כשמתבגר מוריד את הכיפה, הוריו מתחילים לדאוג. הורדת הכיפה היא סמל לשאלות, אולי גם לדחיית ערכים ואמונות שיקרים להורים.

מדוע נער יחוש אמביוולנטיות בנוגע ללבישת כיפה? מדוע שיעלו שאלות אודות התוקף של שמירת פרטי המצוות? מדוע שידחה את דרך החיים של הוריו ומוריו? מדוע נראה שלתופעה זו יש טבע אקראי ולא צפוי? בהחלט, זה קורה גם "במשפחות הטובות ביותר".

ישנה יותר מתשובה אחת לכל אחת משאלות אלו. ההסבר הספציפי למתבגר מסוים תלוי ב – האם וכיצד הוא מתקדם בחציית הגשר מילדות לבגרות. כשהתמודדתי עם שאלות אלו בניווט השנים המבלבלות בגידול ילדיי, מצאתי תשובות הגיוניות בתחום תיאוריית ההיקשרות ומדעי ההתפתחות. ישנן דינמיקות רבות הקשורות אחת בשנייה המעורבות בתהליך של פיתוח תחושת עצמיות בוגרת, אבל במאמר קצר זה נתמקד בבסיסי ובנורמאלי ביותר.

העדשה שלי לניתוח רבים מהנושאים הקשורים בגידול ילדים היא הדינמיקה ההיקשרותית, כיון שדינמיקה זו היא בעלת השלכות עצומות על ילדינו. כשילדינו צעירים, האנרגיה ההיקשרותית היא מה שגורם לילדינו להתנהג כמונו ולהיות נאמנים לנו. אבל כשילד מגיע לגיל בר מצווה ואביו אומר "ברוך שפרטני מעונשו שלזה", מבחינה נוירולוגית, עסוק מוחו של הילד באופן אינטנסיבי בהכנת הילד לתפקוד עצמאי. בפעם הראשונה בחייו, המתבגר יכול לתהות אודות מחשבותיו; לבחון את רעיונותיו; הוא מסוגל לשפוט את מעשיו. הוא יכול לחשוב באופן אידיאלי, וכתוצאה מכך כל דבר או כל אחד שלא עומד באידיאל המצופה נתון לביקורת נוקבת – כולל הורים, מורים ובמיוחד עצמו!

מתבגר אמור להיות מונע על ידי מנוע פנימי לחשוב ולהרגיש באופן עצמאי, להגדיר את גבולותיו, אמונותיו, העדפותיו, מטרותיו ושאיפותיו, כך שהוא יוכל להשתלב בחברה ובו זמנית לאחוז בערכיו, אמונותיו וגבולותיו. תהליך זה יוצר חלל – תחושת נפרדות, שונות, בדידות – שאמור להתמלא במודעות הולכת וגוברת לעצמי הייחודי המתהווה.

על מנת שתהליך מופלא זה יתרחש, המתבגר צריך להיות בעל רצון נגדי חזק – כוח המתנגד לתחושת לחץ הנובעת מההוראות, פקודות וסדרי יום של אחרים. עד ש"סדר יומו" ברור לו, עליו להדוף הצידה את "סדרי היום" של אחרים, כגון הורים ומורים. ככל שאמונותיו ברורות לו פחות, כך הוא יתנגד יותר למה שנדמה לו כלחץ הנובע מאמונותיהם של אחרים – וזה יכול ליצור את ההתנגדויות המעשיות המעוררות את דאגתם ובהלתם של הורים ומחנכים מסביבו. אם בגיל שש, או שמונה, הוא חבש כיפה וקיים מצוות נוספות על מנת להידמות ולהיות נאמן לאביו / אחיו הגדול / מורה / וכו', הרי בגיל 16 הוא אמור למצוא את סיבותיו ואמונותיו בקיום מצוות. מתבגרים רבים רק חשים לחץ חיצוני, אבל ייתכן ואינם ממלאים את החלל הפנימי בהתמודדות ברעיונותיהם ורגשותיהם המעורבים.

שנות צמיחה אלו אינן הזמן להציף את המתבגר בהוראות ומידע, אלא תקופה למשוך החוצה ולעודדו להביע את רעיונותיו, רגשותיו, דעותיו, ערכיו, אמביוולנטיות והתלבטויות אישיות. הורים ומורים יסייעו למתבגרים רבות בהצגת מרחב לכל אלה, מרחב אשר יצמצם את הרצון הנגדי ויסייע למתבגר להתמודד ולחקור את רגשותיו ורעיונותיו, כך שגם כשהגשר מילדות לבגרות הוא צר ורעוע, הוא יצליח לחצותו בהצלחה, עם הכיפה על הראש.

ב.

בחלק הראשון של מאמר זה, ציינו שבהתפתחות נורמאלית, מתבגרים אמורים להיות מוּנעים על-ידי התהוותם הפנימית, לחשוב ולחוש עצמאית, להגדיר לעצמם גבולות, אמונות, קדימויות סדרי עדיפויות, יעדים ושאיפות. בעוד שבהיותם צעירים יותר הם שמרו מצוות משום שהוריהם ומוריהם ציפו זאת מהם, עתה הם אמורים למצוא את המשמעויות והאמונות של עצמם בשמירת מצוות. כאשר ההתפתחות מתקדמת באורח נורמאלי, המתבגר יתעמת, רגשית ואינטלקטואלית, עם הקשיים, הדילמות והפרדוקסים של שמירת המצוות, ויתחבט בקונפליקט הפנימי בין האידיאלי כפי שהוא נראה בעיניו לבין תפישת המציאות שלו. כאשר קיים בשבילו מרחב לבטא את כל-כולו בהקשר הבטוח של יחסיו עם הורים ומורים מבינים ואוהבים, קיימים סיכויים טובים שהוא יבחר בדרכם של הוריו ומוריו.

אולם קיימות דינמיקות אחרות המשפיעות על התפתחותו, והורים ומורים צריכים להיות מודעים במיוחד למתבגר שהתנהגותו מאותתת על כך שהוא מתנתק מהם. 'הינתקות מגוננת' היא תגובה אינסטינקטיבית המתבטאת בהתנגדות למגע ולקירבה עם אדם משום שקשה מדי לשאת את הפגיעוּת המלווה לקירבה עמו. מדובר במנגנון מצוי של המוח, שאמור להיות נתון לגאות ושפל. למשל, אם אתה נפגע על-ידי מישהו שקרוב אליך, אתה עלול לחוש זמנית צורך לשמור על מרחק ממנו ועמדתך תהיה "לא איכפת לי", עד שאתה מתקרב אליו שוב, דבר הגורם למגננות להתמוסס. בדומה לכל הכוחות האחרים בטבע, גם לצורך האנושי להתחבר וליצור קשר יש צד הפוך – והוא האינסטינקט להתנתק או להתרחק. מגננה זו אף יכולה להפוך לתקועה ומשתלטת. אם זה קורה, היא הורסת את ההֶקשר להתפתחות בריאה בהורות ובהוראה. כשזה קורה, אנו יכולים להרגיש ולראות את התנגדותו של הילד, אבל בדרך כלל איננו ערים למתרחש. עד כמה שזה נוגע למתבגר, הוא אינו מתנתק ומתגונן ביוזמתו; מוחו פשוט מתוכנת כך על-מנת להגן עליו מפני כאב רב מדי.

השאלה הנותרת לפתרון היא, מפני מה המתבגר מתגונן? מפני מה נאלץ מוחו להגן עליו?

התשובה טמונה במהות של מערכת יחסים. במערכת יחסים צריכה להיות קבלה אמיתית של המכלול של האדם. כאשר המתבגר מרגיש שהוא אינו מסוגל לעמוד בציפיות של האנשים היקרים לו ביותר, כואב לו, ואת הכאב איננו מסוגל לשאת. כאשר המתבגר מרגיש שהוא יכול להיות משמעותי בעיני הוריו או מוריו רק אם הוא מתנהג בדרך מסוימת, הוא אינו יכול לחשוף את מחשבותיו ורגשותיו האמיתיים בשל פחד להידחות. רגשות אלו הופכים מכאיבים מכדי לחוותם; המגננות הטבעיות של המוח מרדימות בהדרגה את הרגשות החיוניים של איכפתיות, אכזבה, עצב ופחד, ומולידות אצלו גישה של חוסר-איכפתיות, 'קוליות' וחוסר-פחד. הדחף להיות קרוב ולהתחבר נכנס להילוך אחורי, והמתבגר נסוג ממסגרת היחסים. היפוך זה של האינסטינקט להתחבר גורם לדחיית הכללים, ההדרכה והערכים של הורים או מורים. ככל שהילד רגיש יותר, הוא יהפוך ביתר קלות ל'ממוגן', מאחר שהוא חש בצורה חריפה יותר שלא קיים מקום לעצמיותו במסגרת היחסים. גישתו של המבוגר, הבעות הפנים, שפת הגוף, טון הדיבור והמלים שלו – כל אלה נוטלים חלק בדינמיקה זו.

המפתח להורה או למורה הוא להישאר במסגרת היחסים מתוך הבנה, איכפתיות ונאמנות. המתבגרים זקוקים למעורבות עשירה, משמעותית ויומית עם מבוגרים הדואגים להם. על ההורים להמשיך להעניק בעקביות מזמנם וסבלנותם, לסעוד ארוחות משותפות לעתים קרובות, לספק שיגרה וריטואלים, ולשוחח עם המתבגרים אודות הבנת עולמם. לבני-העשרה צריכה להיות גישה לפרספקטיבה בוגרת יותר בעת שהם מנווטים את דרכם יום-יום, דרך שגדושה לא אחת דרמה חריפה, מבוכה חברתית ופרספקטיבה בלתי-בוגרת. הקושי הגדול הוא שלנוכח התנהגות מתבגרים שסותרת את ערכיהם של המשפחה, מתגבר הניסיון של ההורים ו/או המורים ללחוץ על המתבגר ליישר קו וללכת בדרך הישר. עצם לחץ זה משדר לעתים מסר למתבגר – שמבולבל בין כה וכה – שמערכת היחסים הזו לא יכולה להכיל אותו.

האתגר הגדול להורים ומורים הוא להאמין בילד, להאמין שהוא מסוגל לצמוח מעבר לתקופה מורכבת זו ולשדר לו מסר זה. כאשר המתבגר יקבל מהאנשים היקרים לו ביותר שמה שעובר עליו הוא נורמאלי, שיש מקום למחשבותיו ושאין דבר שיפריד בינם לבינו, זה מאפשר למוחו להוריד את המגננות ולחדש את תהליכי הצמיחה. עמידה איתנה ואמיתית במסגרת היחסים היא המפתח לעצמאותו האמיתית של המתבגר, שתכלול התפתחות מערכת בוגרת של אמונות ונהגים בשמירה על התורה והמצוות.

לרכישת הבנה נוספת על-אודות איך ומדוע בני-עשרה מתרחקים מהוריהם ומאחרים שהם אמורים ללכת בעקבותיהם, מומלץ לקרוא את דבריו של ד"ר גורדון ניופלד ב"למה זה כל כך מסובך?!" ולהשתתף בקורסים "הכוח להיות הורה" או "להבין את גיל ההתבגרות".

שושנה היימן, מנכ"ל לייף סנטר המרכז להורות מקושרת, מנהלת בי"ס להורות מקושרת במכון לנדר, מרצה ומנהלת סדנאות בכל רחבי ישראל. למידע נוסף, צלצלו 1599-550-777 או 0528-405568, או במייל