תגית: מצוקה

פרשת בחוקותי

1. "והבאתי מורך בלבבם… ורדף אותם קול עלה נידף" (ויקרא כו, לו)

 

שאלה לדיון: פחדים, חששות

רבים מאתנו מתמודדים עם פחדים שונים. כיצד לדעתכם ניתן להתגבר על הפחד ולקנות את מידת אומץ הלב? היכן עובר הגבול בין מידת הזהירות שצריך לנקוט לבין פחד מוגזם? (לדוגמה, נסיעה בטרמפים, טיולים במקומות מבודדים, הימצאות מחוץ לבית בשעות מאוחרות)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א.         הגרי"ד סולובייצ'יק, על התשובה (לעברך בברית ה'):

פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים. הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני כישלון, מפני העוני, מפני הזקנה, מפני חוסר הפופולאריות או מפני המחלות – הוא הפחד מפני הקב"ה.

אמר לי פעם פסיכיאטר גדול: אילו היה בכוחי הייתי מבטל את תפילת "ובכן תן פחדך" שיהודים מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, שכן "הפחד" הוא הגורם העיקרי לכל מחלות הרוח שבני אדם לוקים בהן. מטרת האדם המבקש לשמור על בריאותו הנפשית צריכה להיות להשתחרר מפחד, ובוודאי שאין מקום להתפלל על "פחד".

אין אני פסיכיאטר, אבל דווקא מדבריו הבינותי טיבה של תפילה זו שהתקינו חכמי ישראל. וכך גם עניתי לאותו פסיכיאטר: רואה אני בני אדם, והנה כולם מלאים פחדים שונים. יש הפוחדים שמא הקריירה שלהם לא תעלה יפה, ויש פוחדים שמא יאבדו כספם, מעמדם, או שלא יהיו מפורסמים מספיק. יש פוחדים מפני מחלות וחולשות. בדורות עברו מילא פחד הצרעת את העולם, היום הפחד הוא מפני מחלות ממאירות. אנשים אינם הולכים לרופא כאשר כואב להם מפחד שיאבחנו בהם את "המחלה ההיא". האדם מלא וגדוש פחדים קטנים. אינני פסיכיאטר, אבל אני יודע כי פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים.

ואיזהו הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני כישלון, מפני העוני, מפני הזקנה, מפני חוסר הפופולאריות או מפני המחלות – הווה אומר: הפחד מפני הקב"ה! ומכאן התפילה: "ובכן תן פחדך, ה' אלוקינו, על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת". הלוואי ויבוא הפחד הגדול הזה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים האורבים לפתחנו ומערערים את חיינו.

 

  • הראי"ה קוק, מידות הראי"ה, פחדנות:

ישנו הבדל בין פחד ליראה. יראת ה' שמהולה בפחד אינה יכולה להביא לשמחה. לכן אדם לא צריך לפחד כלל, רק להיזהר. צריך להתגבר בעזרת השכל ולהבין שאין ממה לפחד.

הפחדנות ומורך הלב היא מידה מגונה, והיא הסיג הנמצא במידת יראת ד', שכל זמן שהיא כלולה בה לא תוכל להתכלל באהבה ובשמחה עד שתטהר ממנה.

הפחדנות היא יראה רעה, והיא מאבדת את הון יראת-שמים האמתית על ידי תערובתה. על כן צריכים להתחנך בחינוך של גבורה ואומץ לבב, ואז יהיה כלי מוכשר לקבל היראה שהיא בעצמה גבורה.

הפחדים הם פתיות גמורה. אין לאדם לפחוד כלל כי אם להיזהר. ויתר שהוא פוחד הוא נופל, וכשהוא מתפחד, מעצם הפחד בא לו המכשול. על כן צריך הוא להתגבר בשכל לדעת שאין לו כלל ממה להתפחד. כל ציורי הפחד הנם רק צבעים פזורים מציור גדול שצריך להשלימו, וכשממלאים אותו הם מצטרפים לכולו להמשיך ביטחון גדול ועצום מאד, הממלא את כל הנפש עוז וגבורה. והמזיקים עצמם וכל צללי בלהותיהם מתהפכים לכוחות מסעדים ועוזרים, המשמחים ומרחיבים את הדעת, ומציאות הרע והקלקול שבהם כלה לגמרי, ומרץ החיים שבהם מתהפך לכוח מעודד באומץ קודש, וששון ושמחה ישיגו, וחדות ד' מעוזכם.

 

  • רמח"ל, מסילת ישרים (בביאור מפסידי הזריזות):

אדם שאינו נשמר מדברים מסוכנים אינו נחשב בעל ביטחון בה', אלא בעל הוללות. הדרך להבחין בין יראה חיובית לבין פחד מוגזם היא על פי מה שאמרו חז"ל כי במקום בו הסכנה מצויה יש להישמר, אך במקום בו אין הסכנה מצויה אין לפחד.

דע כי יש יראה ויש יראה. יש יראה ראויה ויש יראה שוטה. יש ביטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה, לשינהג עצמו על דרך טוב ויישמר מן הדברים המזיקים, אשר נבראו לענוש את הרשעים. ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה ביטחון אלא הוללות, והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו, ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו להיענש…

והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחילקו חכמים זיכרונם לברכה באומרם (פסחים ח, ב'): היכא דשכיח הזקא שאני! כי מקום שההיזק מצוי ונודע יש להישמר, אך מקום שאין ההיזק נודע אין לירא.

 

  • ביני לנדאו, ארמונו של מלך:

האמונה כי כל העולם כולו שייך לקב"ה ומנוהל על ידו מסייעת מאד להתגבר על הפחד.

 

אל תפחד ללכת אל האופק המתוק

על אף כל הצללים האורבים בדרך

לך בידיעה ברורה שאין להם כל נגיעה בך

ורק מצער פחדיך הם שואבים

את כל כוחם נגדך

תבטיח לי

שבקרוב עליך מרעים

לאכול את בשרך

לא תעצור לרגע

ומבלי שתצטרך להביט אחורה

תדע

המה כשלו ונפלו

ואם תחנה עליך מלחמה

רק שלא יירא לבך

ואפילו אם תקום עליך מלחמה

זאת תהיה האמונה שלך

כל העולם כולו

ארמונו של מלך

וכל אחד יודע שבתוך ארמון

רק רצון המלך נעשה

ברח לך אליו

יצפינך בסכה

ברח לך אליו

יסתירך בסתר אהלו

תחזה בנועם פניו

ותבקר בהיכלו.

 

 

 

2. "ואם עד אלה לא תשמעו לי, ויספתי לייסרה אתכם" (ויקרא כו, יח)

שאלה לדיון: קשיים, ייסורים

רבים מאתנו סובלים מקשיים ואף מייסורים שונים בכל מיני תחומים בחיים. מהי לדעתכם הדרך הטובה להתמודד איתם?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • שיחות נבחרות מליקוטי מוהר"ן תניינא, קיט:

כל בני העולם מלאים ייסורים בעולם הזה, כמאמר הפסוק: "אדם לעמל יולד". הדרך להינצל מייסורים אלו היא על ידי עמל אחר – עמל התורה. להפוך את עמל הייסורים לעמל תורה.

דיבר עמנו כמה פעמים מעניין ייסורי עולם הזה, שכל בני העולם כולם מלאים ייסורים, אין גם אחד שיהיה לו עולם הזה. ואפילו העשירים הגדולים ואפילו השרים, אין להם שום עולם הזה כלל, כי כל ימיהם כעס ומכאובות, וכולם מלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד, וכל אחד יש לו ייסורים מיוחדים… וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ב): "גם כל ימיו כעס ומכאובות" וכו', וכתיב: "אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רוגז" (איוב יד). וזה כולל כל בני אדם שבעולם מקטן ועד גדול, כי כולם נולדו לעמל ומלאים רוגז וייסורים, ואין שום עצה ותחבולה להינצל מעמל ויגון הזה כי אם לברוח להשם יתברך ולעסוק בתורה. וכמו שמובא במדרש (בראשית רבה יג) "אדם לעמל יולד" – 'אשרי מי שעמלו בתורה', היינו מאחר שכל אדם נולד לעמל, ואי אפשר להימלט מזה בשום אופן… על כן החכם עיניו בראשו שיהפוך העמל לעמל של תורה, אשר בשביל זה נולד שיעמול בתורה, ואז אשרי לו, כי ניצול מעמל עולם הזה וזוכה לחיי העולם הבא.

 

  • הרב מנחם פרומן, חסידים צוחקים מזה, עמ' 109-119:

רגילים לחשוב שכאשר יש לנו מצוקה מסוימת, נתפלל ונצעק אל ה' ונקבל את מבוקשנו, וזה העיקר. אולם באמת הרגע של הצעקה הוא העיקר. תחושת התלות וההזדקקות לה' היא המטרה. המצוקה היא אמצעי ופיתוי להביא אותנו לצעקה.

בדרך כלל חושבים שכשיש לאדם חיסרון או מצוקה מסוימת הוא מתפלל וצועק לה' וכך הוא מקבל את מבוקשו, וזה העיקר. אבל באמת אני חושב שהרגע עצמו של הצעקה הוא העיקר. אני מתפלל על הרבה נושאים: שמישהי תתחתן סוף סוף, שחולה יבריא, שאזכה להבין את מה שאני לומד. אבל יותר חשוב מכל המטרות האלו – זה הרגע של הצעקה עליהן. אפשר לומר שהמצוקה היא רק הפיתוי כדי להגיע לצעקה. העיקר זה לא הלידה אלא הצעקה שלפניה.

לפני הרבה שנים נולד בני הבכור. מה אני זוכר יותר מכל הלידה הזאת? איך אנחנו נוסעים במונית מהעיר העתיקה לבית החולים ואני אומר תהילים, כל הדרך צועק. הילד עצמו הרבה פחות חשוב מזה…

יש בעמדה כזאת משהו הומניסטי, אולי אפילו רומנטיקני, שהרי האדם – הוא הצעקה, והקב"ה – הוא התשובה. ובסוף מה שמעניין אותי זה הדבר האנושי ולא הגאולה שבאה בעקבותיו. זו באמת קושיה טובה עליי. אבל אני מרגיש שזה מגיע כתשובת המשקל להלכי הרוח התרבותיים של דורנו שהכול נמדד בהצלחה שלך, בהישגים, במה שרכשת. כולם היום מנסים להיות נמרים מלאי אונים וכוח. ואילו הצעקה היא הדגשת החולשה וההזדקקות האנושית.

 

 

 

שאלה פותחת: ביקורת

"לא יבקר בין טוב לרע" (ויקרא כז, לג)

איזה טיפוס את/ה, ביקורתי או תמים?

חוש הביקורת יכול לסייע בידינו להימנע מדברים העלולים להזיק לנו, אך הוא עלול גם לחסום אותנו.

נסו להיזכר במקרה בו הביקורת עזרה לכם, ובמקרה בו הביקורת חסמה אתכם.

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת בחקותי

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת בחקותי

 

 

עננים בשמים

ההשפעה של אובדן על המתבגר

אובדן זה אובדן. לא משנה באיזה גיל. כאשר אנו מאבדים מישהו קרוב אנחנו חשים תחושת החמצה, עצב, כעס לפעמים, ובסופו של דבר געגועים. עם זאת, האובדן מורגש בצורה שונה בגילאים שונים והשפעתו מוצאת לעצמה ביטוי בדרכים שונות בהתחשב בגיל של הילד, בבגרותו הנפשית, בצרכים הפיסיים והנפשיים שלו, במשימות ההתפתחותיות העומדות בפניו וביכולת של הסביבה שלו להעניק לו את התמיכה הנדרשת.

על מנת להבין את ההשפעה של אובדן על מתבגרים, יש לחזור ולבחון את המשימות ההתפתחותיות של גיל ההתבגרות ואת המאפיינים של מתבגרים.

באופן כללי, תקופת גיל ההתבגרות מהווה תקופת מעבר בין הילדות לבגרות. בזמן הזה מתבגרים אמורים לעבור תהליך של הִפרדוּת פסיכולוגית ופיסית מסוימת מהוריהם, אשר מאפשר להם להתחיל בבניית הזהות שלהם, זהות אשר בסופו של דבר, תהיה מבוססת על זו של ההורים, אבל יחד עם זה תהיה עצמאית וייחודית למתבגר. מדובר בתהליך הדרגתי ובתהליך בו הדמויות ההוריות תמיד נמצאות כאשר המתבגר זקוק להן.

אצל חלק מהמתבגרים, תהליך ההפרדה ויצירת הזהות העצמית מלווה בהתנגדות, התמרדות ואף כעסים. כל אלו אמנם, בדרך כלל, זמניים אבל באותו רגע, לפחות, הם נחווים – הן על ידי המתבגרים והן על ידי ההורים – בתור עולם ומלואו. חלק מסיום בריא של תהליך גיל ההתבגרות היא השלמה בין הורים לילדים והבנה כי אותן מריבות – קשות ככל שהיו – לא היו אלא דבר חולף.

מתבגר המתמודד עם אובדן של הורה נדרש בראש ובראשונה להתמודד עם תחושת אובדן. האובדן הוא בשני מישורים: א. מישור מעשי יומיומי – טיפול יומיומי, פרנסה, הסעות, עזרה עם שיעורי בית וכו'. ב. מישור רגשי ומהותי יותר – אובדן של מערכת יחסים, פחות תמיכה נפשית והיעדרות עתידית של ההורה בפרקים משמעותיים בחיי המתבגר.

אבל מעבר לאִפיונים הרגילים של אובדן, מתבגר החווה מוות של הורה נדרש, לפחות לתקופה מסוימת, לעצור את התהליך שלו של התרחקות מהמשפחה. בלית ברירה הוא נשאב פנימה. אם הוא אחד מהילדים הגדולים יותר במשפחה, יכולים ליפול עליו תפקידים הקשורים לילדים הקטנים והוא יכול למצוא את עצמו במצב בו הוא נדרש לתת כתף רגשית להורה שנותר. בתקופה בחיים שבה חשוב לא רק להיות עם החברים אלא גם כמו החברים, הוא עלול – ולוּ פרק זמן מסוים – להרגיש את עצמו שונה הן בשל האובדן והן בשל הצורך להיות יותר בבית בכדי לסייע.

מותו של הורה של מתבגר יכול גם לעורר רגשות אשמה על המתבגר. כמו שצוין לעיל, גיל ההתבגרות, לעיתים מתאפיין במאבקים עם ההורים, מאבקים שעם הזמן אמנם מסתדרים. עם זאת, כאשר הורה נפטר באמצע התקופה הזאת, יתכן ואותו מתבגר יישאר עם רגשות אשם על כך שלא פתר את המריבות עם ההורה.

סוגיה חשובה נוספת קשורה לנישואין שניים. הורים רבים מבקשים להינשא בשנית לאחר מותו של בן זוג. קיימת חשיבות מיוחדת לכך כאשר ישנם ילדים קטנים אשר מאוד זקוקים לשתי דמויות הוריות. לעומתם, לעיתים קשה למתבגרים להתחבר לבן הזוג החדש. הנישואין עלולים להיתפס על ידי המתבגר כבגידה בזיכרון ההורה שנפטר, ובן הזוג החדש נתפס בתור זה אשר מנסה בכוח לקחת את מקומו של ההורה שנפטר.

זאת ועוד, גם במצב הטוב, מתבגרים לא אוהבים שינויים גדולים בחיים שלהם, ופתאום הם יכולים למצוא את עצמם עם הצורך להתמודד לא רק עם אובדן של הורה אלא עם כניסת אדם חדש – לא רצוי –  לחיים שלהם.

אבל כמו כל אובדן, גם אובדן בגיל ההתבגרות מחייב התמודדות וניסיון להתגבר. תהליך האבל חשוב ונכון, אבל גם אותו יש להגביל בזמן. מתבגרים אמורים, עם הזמן, להתגבר על האבל, לבנות את חייהם מחדש ולחזור למשימות ההתפתחותיות הנורמטיביות. כאשר מתבגרים לא מצליחים לעשות זאת, ייתכן וזה סימן כי נדרשת התערבות מקצועית.

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, מנהל קליני של מכון שינוי, הרצליה.

 

עוד בנושא בלב אבות:

תפקיד ההורים בעזרה לילדיהם בהתמודדות עם אובדן אדם אהוב/מוכר / הפסיכולוגית דורית שילוח. ההתמודדות עם אובדן של אדם אהוב במשפחה שואבת אנרגיות רבות. ההורים שקועים באבלם. והילדים… כיצד נוכל לעזור להתמודד עם הקושי?

אודיו: הורות והתבגרות: התמודדות מתבגרים עם שכול במשפחתם / הרב אלישע אבינר, הרב יונה גודמן ונעמי עיני. התמודדות מתבגרים עם שכול – ההיבטים החינוכיים והנפשיים. המלחמות בישראל ופעילות האיבה הביאו איתם למעלה מ23,000 חללים, ובעקבותם משפחות שמתמודדות עם השכול. מה משמעות השכול? מה היא חווית השכול? על 5 שלבי התמודדות עם השכול. ומה במיוחד קשה בשכול אצל מתבגרים?

פרשת תזריע

1. "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו)

 

שאלה לדיון: בדידות

אנשים רבים, ביניהם בני נוער ומתבגרים חווים בדידות בחייהם. האם לדעתכם הבדידות היא חוויה שלילית במהותה? אילו היבטים יש לתחושת הבדידות? האם כשרואים חבר בודד צריך להשתדל לחלץ אותו מבדידותו, או שאולי הוא מעוניין שיניחו לו לנפשו?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרב שלמה וולבה, עלי שור חלק ב' עמ' רי:

כאשר נוחתת על אדם צרה כלשהי, נוסף על הסבל שהוא חווה מן הצרה עצמה סובל הוא מבדידות. הוא חש לבד עם כאבו. מי שניגש לאדם זה ומשתתף בצרתו, מפחית במידה רבה את תחושות הסבל והכאב שנולדו מבדידותו.

אדם שפגעה בו מידת הדין חלילה, אם במחלה אם בסבל אחר, והוא נאבק עם סבלו מבלי יכולת להיחלץ ממנו בכוחות עצמו, כי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", הוא יושב בדד. ועוד יותר ממה שכואבים לו ייסוריו כואבת לו בדידותו. כל עוד שהיה חי את חייו עם חבריו ושווה עמהם, מילאה את ליבו שמחת חיים, כי כל נברא מתענג על חיים בצוותא חדא, והנה פגעה בו מידת הדין וניתקה אותו מצוותא זו, והושיבה אותו בדד וגלמוד בייסוריו..

הדוחק עצמו לתוך "מסגר" זה של חברו, לשאת אתו בכאב, לסבול אתו יחד, לתת לב להתבונן בצרתו – הרי פרץ את כבלי בדידותו, ונטל ממנו אחד מששים מחוליו. היש קץ לגודל הישועה שהנושא בעול עם חברו מושיט לסובל זה?

  • הרב יוסף דב סולובייצ'יק, איש האמונה עמ' 10:

בדידות אינה שייכת בהכרח לאדם שאין לו חברים. אדם יכול לחוש בדידות גם כשהוא מוקף חברים וידידים. חווית הבדידות הינה מצד אחד מלאת סבל, ומצד שני יש בה משהו טוב ומזכך. היא יכולה לדרבן אותנו לעבוד את ה' אשר גם נמצא בבדידות אינסופית וקדושה.

 אפשר לציין את אופייה של הדילמה בפסוק בן שתי מילים: אני בודד. אולם אדגיש כי בשעה שאני אומר "אני בודד" אינני מתכוון לומר שאני חי לבדי. ברוך השם, אני נהנה מחברתם ומידידותם של רבים. אני נפגש עם בני אדם, אני מדבר, מטיף, מתווכח, טוען. מוקף אני על ידי חברים ומכרים. ועם זאת, החברות והידידות אין בהן כדי להפיג את החוויה מלאת הסבל של בדידות המלווה אותי תדיר. אני בודד משום שמדי פעם חש אני שנעזבתי והורחקתי על ידי הכול, אפילו על ידי ידידיי הקרובים ביותר, ודברי בעל המזמור (תהילים כז, י) "כי אבי ואמי עזבוני" נשמעים באוזניי כהמייתו הנוגה של התור. זוהי חוויה מוזרה, ולצערי אף אבסורדית, המולידה כאב צורב ומתיש וכמו כן תחושה ממריצה ומזככת. הנני מתייאש משום שאני בודד, ועל כן מתוסכל אני. מאידך חש אני שכוחי נתחדש בי מפני שחוויה זו של בדידות דוחקת את כל כולי לעבודת ה'. מתוך בדידותי שהיא "לשמה ולשרקה" גוברת בי התודעה – שאפשר לתארה על פי פאראפראזה של דברי פלוטינוס על התפילה – כי העבודה הזאת אשר לה מתחייב אנכי, איש בודד וגלמוד, היא לרצון לפני ה' המצוי בבדידות אינסופית וקדושה.

 

2. "החודש הזה לכם ראש חודשים" (שמות יב, ב)

שאלה לדיון: ראש חודש

לכל אחד מחגי ישראל ישנו תוכן פנימי המוזכר בתורה. סוכות – כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, שבועות – זמן  מתן תורתנו, פסח – זמן חרותנו. מהו לדעתכם התוכן הפנימי של ראש חודש? מהו ההבדל בין קדושת שבת ומועדים לקדושת ראשי חודשים?

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרב יוסף דב סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה עמ' 163-171

שבת ומועדים מציינים קדושה גלויה, פורצת, המשנה את כל האווירה החולית הרגילה. קדושת ראש חודש היא קדושה נסתרת, אשר כמעט ואינה נראית כלפי חוץ. חילוק זה בין סוגי הקדושות קיים גם באנשים. ישנם אנשים שקדושתם היא גלויה ופורצת, ויש אנשים שהם בבחינת "אנשי ראש חודש", שכלפי חוץ נראים כאנשי חול, רגילים ופשוטים, אך מלאים הם קדושה מבפנים.

קיים הבדל יסודי בין קדושת שבת ויום טוב לקדושת ראשי חודשים. שבתות ומועדים קדושתם בולטת ונראית בעליל…. על כל צעד ושעל מרגיש היהודי בקדושת שבת ויום טוב. היא אופפת אותו ואת סביבתו… לא כן ראש חודש! המצע לקידוש היום של ראש חודש אינו המציאות החיצונית. קדושתו אינו באה לידי ביטוי בצורתו, אינה פורצת גבולות ואינה מתגלית כלפי חוץ. ראש חודש מהווה יום רגיל ופשוט כאחד ימות החול. … עטוף היהודי בלבוש חול, נושא בעול דאגות הפרנסה, שוקע באפרוריות ובחילוניות היומיומיות, משועבד הוא למלאכתו ולמקצועו ושופך את שיחו לפני קונו במטבע שהוא דש בה בימי חול…

בכל זאת טעון ראש חודש קדושה גדולה ועצומה. חכמי המסורה פסקו: "טעה ולא הזכיר ראש חודש בעבודה – אם עקר רגליו חוזר לראש. עפ"י ההלכה אין הבדל בין מי ששכח להזכיר ראש חודש בתפילותיו ובין מי שהשמיט את ההזכרה מעין המאורע ביום הכיפורים. בשני המקרים חוזר הוא ומתפלל.

אמנם כן, קדושת ראש חודש אינה נראית לעין. אין היא מזדקרת כמו קדושת שבת ויום טוב במלוא קומתה ותפארתה על פני הנוף האקסיסטנציאלי של האדם… מהותה מתבטאת בצניעות ובהסתרת פנים… אולם אין צניעות זו מפחיתה את ערך קדושתה כחוויה סובייקטיבית פנימית.. מוטען יום זה בתכונה מיוחדת שלא הוענקה לשאר ימות החול.

גם בקדושת האדם ישנן שתי בחינות: קדושה גלויה וקדושה נסתרת. מובן ששתיהן נובעות מעמקי הנפש והאישיות הרוחנית. ברם קדושה אחת מתגלית לעין כל, כמו קדושת שבת ויום טוב… אך יש אשר תופיע אישיות בייחודה הפנימי… במקרים כאלה מסתתרת הדמות האצילית, העדינה והקדושה, בנקיקי המציאות האישית, מתעטפת היא במלבוש מעשיות וחילוניות, וכל סגולותיה הפנימיות נשארות חסומות וסתומות בפני העולם החיצוני. ניצוץ של קדושת ראש חודש ישנו באישיות ביישנית כזו.

 

  • רש"ר הירש, שמות יב, ב)

כל המועדים מטרתם להפגיש אותנו עם הקדוש ברוך הוא. המייחד את ראש חודש הוא ההתחדשות הפנימית שצריכה להתרחש באותה התוועדות. בראשי חודשים עלינו לחתור להתחדשות בעבודת ה'.

"מועד", משורש "יעד": לזמן התוועדות, (קרוב ל"יחד"), והוראתו: מקום שנקבע להתוועד בו… או זמן שנקבע להתוועד בו. וזה פירושו של "מועדים" כאן: זמנים שנקבעו, כדי שניוועד בהם אנחנו עם ה'….

התקרבות הירח אל השמש אך סמל הוא ועילה לחידוש התוועדותנו עם ה'. חידוש הירח הוא סמל ועילה להתחדשותנו אנו. "מועד", מילולית: פגישה. קידוש החודש היהודי הוא איפה מוסד, שתכליתו עבור ישראל: חידוש נעורים רוחני ומוסרי, אליו יחתור תמיד לבקרים, ועדיו יגיע על ידי שובו להתוועד עם אלוקיו.

 

שאלה פותחת: לידה

"אישה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא יב, ב)

פרשתנו פותחת בנושא הלידה. בכל אחד נולדים לפעמים רעיונות חדשים, תובנות חדשות. לפעמים הוא מרגיש אפילו שנולד מחדש.

נסו להיזכר ב"לידה" כזו. מה "נולד" לכם? מתי?

האם הלידה הייתה כרוכה ב"היריון" ארוך?

 

להמשך: פרשת מצורע

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת תזריע

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת תזריע-מצורע

 

פרשת משפטים

1. "עזוב תעזוב עמו" (שמות כג, ה)

 

שאלה לדיון: סיוע למי שאינו מסייע לעצמו

האם לדעתכם צריך לעזור למי שאינו מתאמץ לעזור לעצמו? האם יש לעשות חסד רק למי שמשתדל בעצמו לצאת מ"הבוץ"? (דוגמאות: חבר שלך מסתובב ב"פרצוף חמוץ" ואינו יוזם שיחה עם אף אחד, מורה מתלבטת אם לסייע לתלמידה שאינה מתאמצת בלימודים, אימא רואה את החדר ההפוך של המתבגר שלה ומתלבטת אם לסדר אותו)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • חזקוני על הפסוק "עזוב תעזוב עמו":

המצווה לעזור בפריקת החמור היא רק במידה ובעל החמור גם שותף למאמץ. אם הוא מתחמק מאחריות בטענה כי המצווה מוטלת על השני לא מוכרחים לעזור לו.

שלא יהא בעל החמור הולך ויושב לו ואומר הואיל ועליך המצווה אם רצית לפרוק פרוק. לכך נאמר "עמו", אם הוא מניחו, הרשות בידך להניחו. "עמו", אי אפשר לפרוק משאוי בהמה אלא בשני בני אדם זה פורק מצד זה וזה פורק מצד זה.

  • הרב שלמה וולבה, עלי שור, חלק א' עמ' קצא:

לא פעם הסיבה שהשני אינו יוזם שיחה או קשר אינה מפני שאינו מעוניין בקשר, אלא מפני שהוא מצפה כי חברו יהיה היוזם. כך לפעמים עוברים ימים ושנים בהם כל אחד מצפה שהשני יאיר לו פנים ויפנה אליו. על כך אמרו חכמינו: הוי מקדים שלום לכל אדם. תהיה אתה הראשון.

כל בני אדם מחכים זה לזה, כל אחד רוצה שחברו יאיר לו פנים. התלמיד מצפה להארת פני רבו אך גם הרב מצה להארת פנים מצד תלמידו בנים סומכים על חמלת הוריהם אך גם ההורים רעבים ותאבים ל"הזרחת שמש" מאת בניהם… ושני כוחות אלה הם היסוד לחיי החברה האנושית: האחד – רעבון כל אדם להארת פני הזולת והשני – כוח הנתינה של הארת פנים השתול בלב כל בעל נשמה ונתבונן קצת ביחסי בני אדם איך לפעמים חיים איש בצד חברו מבלי למצוא דרך ושפה זה אל זה אם ננסה למצוא את המקור לכך נראה כי תמיד אדם מחכה שהלה "יתחיל" להתקרב אליו וככה מחכים עד בוש…

הרב מצפה לתלמידו שיתקרב אליו ויציע לו ספקותיו ובעיותיו ואילו התלמיד מחכה לרבו שיפתח לו פתח ויקרב אותו או: רב בעירו רוצה שעדתו תשתף אותו בכל פעולותיה, תשאל לעצתו ותסור למשמעתו, ואילו העדה ממתינה ליוזמת הרב שירד לתוך בעיותיה ויהא מעורב בחייה וככה יכולים לחיות שנים על שנים מבלי להתקרב זה לזה ובינתיים הולך ומתרחב ביניהם תהום כל אחד חושב על הצד שכנגדו שיש לו טעמים ונימוקים כמוסים להישאר רחוק – ואין כאן לא טעם ולא נימוק רק דעת חסרה כאן והידיעה הראשונה שעלי להזריח שמשי ולהאיר פנים להתבונן ולא להעלים עין!

כמה גדולים ונפלאים דברי חז"ל, ומה נפלאה דרכם לקפל בתוך הנהגה פשוטה ומעשה קטן סודות כה גדולים והרי קילו כל תורת הדעת והארת הפנים בציווי קצר זה: הוי מקדים שלום לכל אדם!

  • הרא"ה קוק, אורות הקודש ג שטז:

האדם צריך לשאוף להיות טוב לכול. גם אם עומדים בפניו עיכובים גשמיים ורוחניים, אל יעצור את רצונו להיטיב.

כשמתגבר האיווי להיות טוב לכול, אז יודע האדם שהארה מעולם העליון באה אליו ואשריו אם הוא מכין מקום הגון בלבבו, במוחו, בפועל כפיו ובכל רגשותיו לקבל את האורח הנישא הזה… וכל המניעות והעיכובים, הגשמיים והרוחניים המעכבים את קבלת הרעיון הקדוש הזה אל תוכיותו, אל יעצרוהו. על כולם ילחם, ובמעוזו יחזיק, ויישא דעו למרחוק, להחזיק במידותיו של מקום, הטוב לכול, ורחמיו על כל מעשיו.

 

2. "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ג)

שאלה לדיון: עצמאות ולחץ חברתי

האם לדעתכם יש "ללכת עם הזרם" ולפעול על פי תכתיבים חברתיים כאשר מדובר בנושאים שאינם שליליים במהותם, אך גם אינם חיוביים? (לדוגמה: כולם קובעים ללכת למעיין, מדפיסים חולצות זהות, מאזינים לאותה מוסיקה)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הראיה קוק, אורות הקודש ג, רכא, קמ:

אדם צריך להיות נאמן לעצמיותו ולעולמו הפנימי, ולא להיגרר אחר עולמותיהם של אחרים.

כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו.. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלאים כל ומקיפים את כל. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.

חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איכה מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמתית נאבדה ממנו.

 

  • הרב אברהם בהר"ן, החברה והשפעתה עמ' 124:

כאשר אדם נמצא בחברה טובה והוא מנסה להבליט את ייחודיותו על ידי מעשה של חריגה מן הכלל, אין לכך הצדקה באופן עקרוני, והדבר יביא לו נזק.

כדי לקבוע שיש הצדקה ליחיד להתנהג בהנהגה מיוחדת שאינה תואמת את הנהגת הכלל, יש לנקוט בזהירות מיוחדת. יש להתייעץ ולשאול שאלת חכם, ולקבל הכוונה על טיב ההנהגה, צורת הביצוע, אורך הזמן, וכל מה שקשור בזה. יש להיזהר מן הנטייה הטבעית שבאדם להבליט את ייחודו בפעולותיו גם כשאין כל הצדקה מעשית לכך ולא יושג כל שיפור במצבו בעניין זה. הנהגה כזאת, אם אינה באה לשם התועלת והשיפור, בהכרח היא מביאה נזק כאשר הוא נמצא בחברה טובה.

 

שאלה פותחת: בדידות

"אם בגפו יבוא, בגפו יצא" (שמות כא, ג)

אנשים רבים, ביניהם בני נוער ומתבגרים, חווים בדידות בחייהם.

מתי לאחרונה חשתם בודדים? בעקבות מה? מה סייע לכם לצאת מן הבדידות?

האם הווצאפ והאמצעים האלקטרוניים למיניהם פותרים את בעיית הבדידות?

נסו להיזכר במקרה בו סייעתם למישהו לצאת מן הבדידות. כיצד עשיתם זאת?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת משפטים

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת משפטים

 

קשר תלותי

קשר תלותי (חבל קשור על גזע עץ)

רבים מבני ובנות הנוער יוצרים במהלך תקופת התיכון או גם אחריה ולפניה קשרים תלותיים עם חברים, מדריכים או אפילו מורים. קשר תלותי אינו בריא ולעיתים אף יכול להזיק ולפגוע בנער או בנערה. במאמר זה ננסה לזהות את הסיבות להיווצרות הקשר התלותי וכיצד אנו יכולים לסייע לילדנו ולצמצם את האפשרות לקשר כזה.

כפתיחה נאמר כי כמו בכל דבר גם בקשר תלוּתי יש רמות.

ישנה רמה בריאה וחיובית של קשר בין אנשים. קשר שמתבטא ברצון להיות ביחד, לדבר, להיפגש, לשמח אחד את השני וכדומה. חברוּת טובה היא וודאי דבר מצוין ומבורך שמעניק הרבה כוח ושמחה בחיים גם לנו וגם לילדינו.

כשאנו מדברים על קשר תלותי אנו מדברים על מצבים קיצוניים יותר (שגם בהם כמובן ישנם תתי רמות) המאופיינים למשל בתחושות של חוסר משמעות בלעדי אותו אדם, תחושה של איבוד העצמי בשביל מישהו אחר, או גם רצון קיצוני להיות ביחד וקושי גדול לראות את החבר מסתובב או מדבר עם אדם אחר.

בחברות בריאה יש כמובן רצון להיות ביחד, לדבר ולבלות יחד אך יש גם יכולת לראות את עצמי, וכמו כן לראות את החבר כמשהו נפרד ממני, מבלי להיבהל מכך.

כיצד נוצר הקשר התלותי?

באופן כללי, הסיבה העיקרית שיוצרת את התלות או מביאה לכך שהנער או הנערה יוצרים קשרים תלותיים הינה: צרכים פנימיים רגשיים לא ממומשים וחסרים.

ובאופן נקודתי יותר-

לכולנו למשל, יש צורך להרגיש שאנו בעלי ערך וחשיבות בעולם. כל אחד רוצה לחוש שהעולם זקוק לו, שיש לו משהו לתת לעולם, משהו שיש אותו רק לו. גם מבוגרים וגם צעירים, כולנו זקוקים לתחושה זו.

כשהצורך הזה לא מתמלא בדרך חיובית, כשהנער לא מרגיש זאת בתוכו, לא מאמין בכך שהוא מיוחד וייחודי באמת, לא מרגיש שיש לו מקום מיוחד בעולם, בביתו, זה יכול להוביל לכך שיחפש את התחושה הזו במקום אחר, אצל אדם אחר, או על ידי התנהגות חיצונית מסוימת ועוד.

הקשר התלותי בתחילת דרכו נותן לילד פעמים רבות את ההרגשה שהוא מיוחד. שיש מישהו בעולם שהוא עבורו "מספר אחד" באמת. הקשר הכל כך קרוב שהוא יוצר עם מישהו מחזק את תחושת המיוחדות והחשיבות שלו.  זה ממלא את הצורך להרגיש חשובים לעולם.

לכן גם כאשר הקשר מסתיים (וסופם של קשרים לא מאוזנים אלו להסתיים) הנער או הנערה עלולים ליפול עוד יותר. להרגיש בודדים, לא אהובים, דחויים. וזה לא קל.

הם עלולים לחוש (אפילו באופן לא מודע) כי "ללא היחס שלו אני לא שווה. בלעדיו אני כלום, סימן שאני כבר לא חשוב, או אולי משהו בי לא בסדר"…  מחשבות אלו מחזקות לרוב את אותה התלותיות. מתחזק הצורך להיות קרוב לאותו אדם, לדבר איתו, להיפגש איתו, לשמוע אותו ורק להיות איתו בכדי להרגיש בעל ערך. הנער זקוק לקשר עם החבר בכדי להרגיש "שווה" וטוב, ולכן זה כל כך תלותי ומכאיב.

סיבה נוספת ועיקרית גם היא להיווצרות הקשר התלותי זה הצורך להרגיש אהובים.

כולנו רוצים וזקוקים לאהבה. תינוקות, ילדים, מבוגרים וזקנים. הצורך הבסיסי הזה חוצה כל מגזר, גיל או מין.

הצורך הכי בסיסי של כולנו זה הצורך באהבה. כאשר צורך זה אינו מתממש, כשהנער או הנערה מרגישים  שהם אינם אהובים, הם עלולים לחפש את אותה אהבה גם בדרכים שאינן מועילות להן.

אחת הדרכים היא הקשר התלותי. קשר קרוב שייתן את התחושה שהם אהובים. מישהו שיהיה צמוד צמוד וייתן את התחושה שהם הכי אהובים ורצויים אצלו. הרצון הזה לאהבה מאותו חבר עלול להביא לאחר זמן לכאבים גדולים. הנער או הנערה עלולים להזדקק לאהבה שלו ולעיתים אף להיות נואשים אליה. וזה כואב. כואב להרגיש את הנואשות לאהבה.

יש נערים ונערות שלעיתים מוותרים על עקרונות, חפצים, רצונות אישיים בשביל אותו אדם, העיקר להרגיש אהובים אצלו.

סיבה נוספת שיכולה להוביל לקשר תלותי זה הצורך בביטחון. כולנו רוצים להרגיש שיש לנו מקום בטוח בעולם. מקום מוגן שבו אנו אהובים ורצויים. קשר תלותי נוצר לעיתים מתוך הצורך הגדול לתחושה של בטחון, של מקום שמור ובטוח בעולם. מקום עבורי.

אז מה עושים? כיצד אנו כהורים יכולים לסייע לילדנו ולחסוך מהם את היווצרות הקשרים התלותיים הללו?

מילוי הצרכים בבית

כפי שאמרנו קשר תלותי נובע מצרכים בסיסים, פנימיים לא ממומשים וחסרים. לכן, כפעולת מניעה לקשרים הללו ננסה להיות במודעות גדולה יותר לצורך של הילדים לחוש את עצמם מיוחדים, טובים, אהובים ומוגנים.

חשוב עד מאוד להקדיש לכל ילד זמן ייחודי, רק לו. זה אפילו יכול להיות חמש דקות, אך חמש דקות שהן רק שלו.  לדבר איתו סתם, בפשטות.

להתעניין. להתעניין מה עובר עליו, בפשטות. בלי "לחקור". לתת לו את ההרגשה שמעניין אותנו לדעת מה עובר עליו, על מה הוא חושב ואיך הוא מרגיש. ההתעניינות הזו יכולה לסייע רבות לחיזוק התחושה הטובה של הילד.

אהבה. מילים טובות. כולנו זקוקים לכך, ולכן גם חשוב להזכיר לעצמנו, שזה לא סיסמא, זה אמת אמיתית ועיקרית. הילדים שלנו זקוקים לתחושה שהם אהובים. לשמוע זאת במילים, להרגיש זאת על יד מעשים. ואם זה קשה לנו? אז צריך להתאמן. להשקיע בכך. להתפלל שנזכה להעניק להם את האהבה.  לחזק אותם על ההתגברויות השונות שלהם, על הכוחות שלהם, העזרה בבית, ההשקעה בלימודים או בכל דבר אחר.

ילד שמרגיש אהוב בבית, אהוב באמת וללא תנאי, יפתח פחות קשרים תלותיים באחרים. ילד כזה יהיה הרבה יותר שמח ורגוע.

בטחון. גיל ההתבגרות הוא גיל שמביא להרבה התנהגויות "לא רצויות", "קיצוניות", שקשה לעיתים להכיל אותן. עם זאת, התפקיד שלנו הוא לתת לילדים את תחושת הביטחון, בכל מצב. זה מתחיל אפילו במישור הפיזי – "הבית הזה, הוא גם הבית שלך. יש אמנם כללים בבית, אבל זה הבית שלך ואנו רוצים אותך פה, איתנו". התחושה הזו, שיש לי מקום, אפילו פיזי, היא מרגיעה את הנפש. אך כמובן שזה לא מספיק.

חשוב לחזק לנער את תחושת הביטחון הנפשי, הפנימי. שההורים הם מקור לביטחון, לאהבה, בכל מצב. מקום שאפשר להיות בו כשקשה וגם כשטוב ושמח. מקום בטוח אמיתי. בטחון כולל בתוכו גם גבולות, שמירה, הגנה, אך גם, כפי שכתבנו אהבה שלמה, חיבור אמיתי.

 ניתן עוד להרחיב ולפתח את כל אחת מהנקודות הללו, אך העיקר הוא לחדד ולהבין כי כאשר הצרכים הנפשיים של הנער מקבלים את המילוי שלהם בדרך החיובית – בבית, הם פחות ופחות יזדקקו למלא אותם מבחוץ. כאשר נהיה מודעים לכך ונשקיע בכך, נוכל לסייע לילדנו ולצמצם את האפשרות שהם יקלעו לקשר תלותי, קיצוני ולא בריא.

לסיום, חשוב להדגיש, כי גם אם נדמה לנו שנער נמצא בתוך קשר תלותי, צריך להיזהר מאוד בדרך שבה ננסה לעזור לו, על מנת שלא חלילה נקלקל. ועל כך בעז"ה נרחיב במאמר הבא.

בתפילה לאהבה ולשמחה לכולנו.

אודליה.

אודליה מימון (MA), יועצת זוגית ואישית, מנחת קבוצות ומרצה בנושאים שונים, מחברת הספר "אוצרות פנימיים". ליצור קשר – מייל:  , טל': 0545219871.   אתר:  http://www.otsarpnimi.co.il

 

עוד מאמרים בלב אבות מאת אודליה מימון:

גיל ההתבגרות – זה גם לא קל להם… . מה קורה אצל הנער/ה בגיל ההתבגרות? כיצד זה משפיע על התנהגותם? האם נדע להקשיב להם? 

עידוד – לחזק עוד ועוד!  למה חשוב לעודד וכיצד מעודדים?

דימוי עצמי בגיל ההתבגרות – ומה תפקיד ההורים? כיצד מעודדים מתבגרים? כיצד נענים לצרכים שלהם?

התמודדות עם משברים בגיל ההתבגרות

הרב זאב קרוב מדבר בכנס 'מתבגרים באהבה' של לב אבות בשיתוף המתנ"ס – תרבות תורנית, קצרין

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

הרב זאב קרוב,
מרצה בנושא חינוך ילדים, לשעבר ראש הישיבה התיכונית קרני שומרון

עוד עם הרב זאב קרוב בלב אבות:

"הורות והתבגרות" בנושא: חינוך למצוות בשמחה בגיל ההתבגרות – שאלות מאזינים: הישיבה התיכונית השניאה על בני הבכור את הלימודים. לשלוח את אחיו הקטן לישיבה? איך לחנך את המתבגרים להתפלל בשמחה? האם אפשר לעודד לפעמים תפילה ביחיד במקום תפילה בציבור?

מבחן התוצאה או מבחן הדרך? – על חשיבות החינוך לדרך נכונה ולא לתוצאה

החינוך החיובי – מהות החינוך- "אל תעשה" או "עשה"?

עין טובה על ילדינו  – על החשיבות לדון לכף זכות את ילדינו למרות הקושי שבכך..

גיל חינוך-עד מתי? – עד איזה גיל מותר להורים לחנך את ילדיהם? ומדוע?

בני קנה אייפוד ללא אישור – על אייפוד, אמון וחינוך לעצמאות

משברים בגיל הנעורים

עוד עם הרב שלמה וילק בלב אבות:

בני הוריד את הכיפה… / בן שנוטש את דרך התורה – זה איננו דבר קל עבור הוריו. זוהי הזדמנות עבור ההורים להביט בצורה אחרת… על הבן, על אורח חייו, וגם על עצמם. ומכאן, נגזרת ההתייחסות לבן.

הורים לא מושלמים / אני הורה מתוסכל…

ילדים גדולים – אושר גדול / להביט בפליאה בילדים גם אחרי גיל 4..

הרצון / חינוך לרצון כבסיס לחינוך לתפילה

על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות

אלה שראו את הסרט 'במבי' לא ישכחו אותו לעולם. למרות שהסצנות בסרט לא היו אלימות ובכלל לא הראו מין נועז אלה רק צבאים ואיילות, הסרט הורד מהמסכים. בסרט כאשר הצבי הצעיר מגיע לפרקו, הוא מאבד את אמו בשריפה ביער. האכזריות בסרט היה בכך שהצבי חייב לאבד את אמו, אחרת לא יגיע לעצמה של עצמו, והדבר היה ברור לכל ילד בן 9-10 שצפה בסרט.

הסרט הזה החצין וקיצר כדרכם של סרטים, את התהליך שמתבגר חייב לעבור כדי להצליח במשימה העיקרית של גיל ההתבגרות שהיא גיבוש של זהות אינדיבידואלית מופנמת- תחושה של זהות והמשכיות פנימית אשר תאפשר לאותו מתבגר, כאשר יסיים את התהליך, להיות מסוגל להישאר שלם מבחינה נפשית גם במצבי לחץ, גם כאשר הוא/היא נמצאים רחוק מהמקום שבו גדלו.

עבור בני אדם, הפרידה מהורי הילדות היא פנימית, ואיננה חיצונית כפי שניתן היה לראות בסרט עבור הצבי. תהליך הפרידה הוא ממושך, ובמובן מסוים הוא רק זמני כדי שיוכל להיות מפגש מחודש בין שני בני אדם כעת בעמדה שווה, שבעצם הקשר ביניהם ממשיך להתקיים בעוצמה רבה. באופן כללי המאבק של המתבגר הוא בין תלות ועצמאות והתמורות אשר חלות ביחסים עם ההורים הן חלק מהמאבק הזה.

עבור הילד הקטן לפני גיל ההתבגרות, ההורה מהווה את החבל המקשר אותו לחיים. בהתפתחות תקינה, הילד הקטן בין הגילאים שנתיים לארבע שנים, מצליח לעזוב את הוריו פיזית ולמשל ללכת לגן, רק כאשר הוא מפנים אותם – תהליך שבו הוא מפנים דמות הורית והופך אותם לחלק ממנו. הוא בונה בתוך עצמו תמונה של הוריו, של ההתייחסות שלהם אליו, של האכפתיות שלהם כלפיו ושל היכולת שלו לסמוך עליהם. במובן הנפשי, הילד מעביר את הוריו מבחוץ לתוך עצמו. עבור הילד לפני גיל ההתבגרות ההורים הם ההמשכיות שלו. במציאות ובדמיון שלו הם תמיד יישארו קבועים. אליהם ניתן תמיד לחזור בעת הצורך וניתן לסמוך על כך שהם תמיד יהיו שם בשבילו. הם המגן שלו ואלה שיסדרו את חייו עבורו. הם מהווים את ה'אני המורחב' שלו.

בגיל ההתבגרות , מתבגר בחברה הדומה לשלנו צריך לעבור תהליך הפוך מזה של הילד. הוא צריך להשתחרר מהדמויות של הורי הילדות – אלה שהוא ראה ככל יכולים וכל יודעים. הוא כאילו קורע אותם מתוכו בתהליך לא קצר ולא נטול כאבים נפשיים ומבוכה. כל זה כדי לפנות מקום פנימי למצוא את עצמו ולמצוא קשרים עם אחרים מחוץ למשפחה. ניתן לומר שגיל ההתבגרות הוא זמן של אבדן אובייקטים לאהבה וזמן של מציאת אובייקטים חדשים לאהבה.

הפרידה הזאת מהורי הילדות המופנמים, דומה מאד לתהליך של אבל. הלא הוא מאבד חלק מעצמו. כאן אולי המקור המרכזי לדיכאון וחרדה הטבעיים בגיל ההתבגרות. הדיכאון הוא על הילדות המוגנת ההולכת ונעלמת לה.

תחושת המתבגר עקב 'הוצאת' דמויות הורי הילדות מתוכו היא, מחד, תחושה של ציפייה והתלהבות לקראת העתיד, אולם מאידך היא תחושה של דלדול בכוחות ה"אני" וריקנות.

הדואליות הקוטבית הזאת אופיינית לגיל ההתבגרות שהוא ללא ספק השלב ההתפתחותי אצל האדם שבו הוא חווה קונפליקטים תוך פנימיים נורמאליים בעוצמה החזקה ביותר שיחווה במשך חייו.

מה קורה בעקבות הפרידה הפנימית הזאת המאופיינת בד"כ בהתנהגות קוטבית של רגרסיה-ניסיון להיות שוב ילד קטן ולחזור לחיק הורי הילדות, ובגרות מאולצת ומוגזמת? דיכאון וחרדה טבעיים ותחושת אבדן כחלק מהתהליך הטבעי של גדילה. כאשר תחושות אלה אינן ממושכות ובלעדיות אלא באות לסירוגין עם זמנים של התלהבות ותקווה הן אינן צריכות לעורר דאגת יתר אצל ההורים. מצידם, הבנה ואמונה בכוחותיו ובערכו של המתבגר הם התמיכה הדרושה לו. למרות שהמתבגר לעיתים ביקורתי בצורה מוגזמת כלפי הוריו, חשוב שההורים יזכרו שהביקורת הזאת היא גם השלכה של הביקורת של המתבגר כלפי עצמו וגם תוצאה של השבר הטבעי של האידיאליזציה של ההורים שהיתה קיימת כאשר אותו מתבגר היה ילד. באופן כללי, חשוב שההורים ישמרו על הערכים שלהם ועל תחושת הערך של עצמם גם כאשר אלה מותקפים על ידי המתבגר אשר מחפש את הערכים והמשמעות של עצמו. אולם באותו זמן, חשוב שההורים ישמרו על תקשורת פתוחה עם אותו מתבגר וימשיכו לשדר אימון ואהבה כלפיו , גם כאשר כועסים על התנהגות שלו ויבינו את המאבקים הפנימיים שלו שלעתים קרובות מבלבלים ומביכים גם אותו.

המתבגר נהייה נרציסיסטי מאד. המתבגר, בניסיון לנחם את עצמו על האבדן, לוקח כאילו את האנרגיה שהייתה מושקעת בהורים ומפנה אותה כלפי עצמו. הוא נהייה אנוכי, אגוצנטרי וחושב את עצמו כמרכז העולם של אחרים. אולם, בדרכו הפרדוכסלית, המתבגר, באותו זמן הוא פגיע מאוד לתחושות הפוכים. מחד המתבגר ימרוד נגד הגבלת החופש שלו ומנגד, הוא יפגע קשות ואפילו יינזק מפגיעה בכבודו השברירי כאשר אחרים מבקרים אותו. הוא מרגיש שהוא מוכרח להיות ייחודי ומצטיין לפחות בשטח אחד ולקבל על כך הערכה גם מעצמו וגם מאחרים. בניגוד לילד שחי בהווה, המתבגר מופנה לעתיד וחייב להרגיש שבעתיד יהיה אדם בעל ערך.

דיכאון הרסני

 

מתבגר שמאבד תקווה ומרגיש שהעתיד חסום לפניו, הוא המתבגר שעלול להתנהג בצורה הרסנית כלפי עצמו וכלפי אחרים או לשקוע בדיכאון ובידוד מסוכנים. הדיכאון הבעייתי הוא אכן הדיכאון של אבדן תקווה ואבדן תחושה של ערך עצמי. ההתנהגות החיצונית שמלווה תחושות אלה הם חוסר מוטיבציה, עייפות פיזית ונפשית חריפה, גורפת וממושכת וביטויים תדירים של אבדן תקווה ותחושת ריקנות חריפה. ביצירות – הכוללים בין היתר, חיבורים, שירים וציורים – של מתבגר התקוע בתחושת הווה שלילית שלא תשתנה, יופיעו נימות על מוות ועל עולם שחור. אלו השלכות של רגשותיו על עצמו ועל עתידו. מצב זה יכול לנבוע מטראומות בילדות שלא עובדו, מקונפליקטים חריפים במשפחה, בין הוריו לבין עצמם או בין ההורים לבין הנער או נערה, קונפליקטים שלא מגיעים לפתרון, או מחוויות נשנות שנתפסות על ידי הנער ככישלונות ועלבונות בגיל ההתבגרות עצמו. כאשר מצב כזה מתמשך חשוב ביותר לתמוך במתבגר ולנסות להפנות אותו לטיפול פסיכוטרפויטי עם הסבר לנער שטיפול כזה יעזור לו להיות עצמאי יותר ולמצוא את היעוד והמשמעות שהוא יבחר בהם ושאכן קיימים עבורו.

יחסים חברתיים ודיכאון הרסני

 

היחסים החברתיים של מתבגר משתנים מאד מאז היותו ילד. המתבגר פונה לקבוצת בני הגיל כמקור לנחמה על אבדן הורי הילדות. הלוא גם כאשר הוא מחפש עצמאות מאלה שהיה תלוי בהם כילד, הוא עדיין אדם עם רגשי תלות עמוקים. הקבוצה ולעיתים קרובות קונפורמיות חריפה לקבוצה הם הביטויים לתלות הזאת. לכן, השתייכות וקבלה אל קבוצת בני הגיל נעשית חשובה ביותר. בקבוצה המתבגר מסוגל לנסות תפקידים ותדמיות לא מחייבים בדרך לגבש את זהותו ואת ערכו העצמי. בקבוצת השווים הוא גם מוצא נחמה על רגשי האשמה בהם הוא חש עקב היחסים המשתנים עם הוריו.

מתבגר אשר אינו מסוגל ליצור יחסים מספקים עם בני גילו, אם בגלל עכבות שלו אם בגלל שהקבוצה דוחה אותו עקב הבעייתיות שלה, הוא מתבגר שנפגע וזקוק לעזרה. כאן מקור נוסף אפשרי לדיכאון מעיק ומונע התקדמות בהתפתחותו התקינה של המתבגר.

מלבד השנויים ביחסים עם הורים ועם העולם החברתי, והצורך בחיפוש אחר ערכים בעלי משמעות כדי שסביבם יוכל לגבש את זהותו, המתבגר גם עובר שינויים פיזיולוגיים משמעותיים ותהליכים אשר יובילו לבשלות מינית. ההתעוררות החריפה של יצרים מבלבלת ומסעירה. הנטייה של המתבגר להשוות את קצב הגדילה והבשלות המינית שלו לקבוצת בני הגיל הוא מקור נוסף אפשרי למתח ולספיקות בקשר לעצמו. מחקרים רבים מוכיחים שמשפחות אשר מחנכות לסובלנות וקבלת האדם השונה ממך כאדם שווה מאז שהמתבגר היה ילד, הן אשר מספקות את החוסן הדרוש למתבגר לקבל את עצמו ולחוש בעושרו הפנימי ובייחודו ולרכך את ההשוואות המכאיבות.

לסיכום

 

גיל ההתבגרות הוא השלב ההתפתחותי שבו האדם יפתח את האיפיונים הבסיסיים של אישיותו. הוא זמן מרתק שבו האדם יכול גם לפתור בעיות שנוצרו בילדות הודות למודעות הגוברת שלו. אולם הוא גם זמן של פגיעות ונפילות רגשיות אפשריות. קיימת תופעה של דיכאון טבעי מאובדנים ההכרחיים לגדילה. קיימת גם סכנה של דיכאון של אבדן תקווה ואבדן חיות ותשוקה לחיים. מצבים אלה דורשים הבנה ותמיכה ממחנכים והורים ובמידת הצורך הפניה לטיפול בונה שבו האדם הצעיר יוכל לעבד את הקונפליקטים והפגיעות ולמצוא בחזרה את התקווה לעתיד.

פרופ' חיה קורץ, פסיכולוגית קלינית בכירה. חברת הנהלה בעמותת סער – סיוע והקשבה ברשת.

התפרסם בעיתון "יסודות" http://yesodot3.co.il/index.php/faq/yesodot-magazin

 http://yesodot3.co.il

 

עוד מאמרים בלב אבות על דיכאון והתאבדות בקרב בני נוער:

התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים. כל שנה מתאבדים בישראל 70-90 בני נוער, ועל כל התאבדות כזו יש עשרה ניסיונות שלא דווחו. איך תדעו אם הדיכאון של בן הנוער הפרטי שלכם לא מגיע עד כדי סכנת התאבדות? הפסיכולוגית הקלינית שרון זיו ביימן מסבירה.

"הורות והתבגרות": התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער . על התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער. איך לתת מענה חיובי של מניעה? איך לדבר עם נוער על התמודדות עם מצוקה חריפה שנראת שאין לה מוצא?

"ובחרת בחיים"- מניעת התאבדות בקרב מתבגרים מדוע מתבגרים מתאבדים? האם קיימות שיטות טיפול?

בננו מאיים בהתאבדות . בננו משתמש לאחרונה בביטויים חריפים הרומזים על כוונתו להתאבד חלילה. הוא מסרב בתוקף ללכת לטיפול. מה לעשות?

פינת הרב גודמן: התייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות. על מורכבות הפרסום והתייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות – רצון המשפחה והחברים להתאבל ולהנציח לעומת עידוד מקרים נוספים חלילה.

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים.  מהי הפרעה דיכאונית? האם היא קיימת אצל מתבגרים? מידע מקצועי.

מדריך להפרעה דו-קוטבית (מניה-דפרסיה) מהי מניה-דפרסיה? סימנים ודרכי טיפול

פרשת תזריע מצורע

1. "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו)

 

שאלה לדיון: בדידות

אנשים רבים, ביניהם בני נוער ומתבגרים חווים בדידות בחייהם. האם לדעתכם הבדידות היא חוויה שלילית במהותה? אילו היבטים יש לתחושת הבדידות? האם כשרואים חבר בודד צריך להשתדל לחלץ אותו מבדידותו, או שאולי הוא מעוניין שיניחו לו לנפשו?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרב שלמה וולבה, עלי שור חלק ב' עמ' רי:

כאשר נוחתת על אדם צרה כלשהי, נוסף על הסבל שהוא חווה מן הצרה עצמה סובל הוא מבדידות. הוא חש לבד עם כאבו. מי שניגש לאדם זה ומשתתף בצרתו, מפחית במידה רבה את תחושות הסבל והכאב שנולדו מבדידותו.

אדם שפגעה בו מידת הדין חלילה, אם במחלה אם בסבל אחר, והוא נאבק עם סבלו מבלי יכולת להיחלץ ממנו בכוחות עצמו, כי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", הוא יושב בדד. ועוד יותר ממה שכואבים לו ייסוריו כואבת לו בדידותו. כל עוד שהיה חי את חייו עם חבריו ושווה עמהם, מילאה את ליבו שמחת חיים, כי כל נברא מתענג על חיים בצוותא חדא, והנה פגעה בו מידת הדין וניתקה אותו מצוותא זו, והושיבה אותו בדד וגלמוד בייסוריו..

הדוחק עצמו לתוך "מסגר" זה של חברו, לשאת אתו בכאב, לסבול אתו יחד, לתת לב להתבונן בצרתו – הרי פרץ את כבלי בדידותו, ונטל ממנו אחד מששים מחוליו. היש קץ לגודל הישועה שהנושא בעול עם חברו מושיט לסובל זה?

  • הרב יוסף דב סולובייצ'יק, איש האמונה עמ' 10:

בדידות אינה שייכת בהכרח לאדם שאין לו חברים. אדם יכול לחוש בדידות גם כשהוא מוקף חברים וידידים. חווית הבדידות הינה מצד אחד מלאת סבל, ומצד שני יש בה משהו טוב ומזכך. היא יכולה לדרבן אותנו לעבוד את ה' אשר גם נמצא בבדידות אינסופית וקדושה.

 אפשר לציין את אופייה של הדילמה בפסוק בן שתי מילים: אני בודד. אולם אדגיש כי בשעה שאני אומר "אני בודד" אינני מתכוון לומר שאני חי לבדי. ברוך השם, אני נהנה מחברתם ומידידותם של רבים. אני נפגש עם בני אדם, אני מדבר, מטיף, מתווכח, טוען. מוקף אני על ידי חברים ומכרים. ועם זאת, החברות והידידות אין בהן כדי להפיג את החוויה מלאת הסבל של בדידות המלווה אותי תדיר. אני בודד משום שמדי פעם חש אני שנעזבתי והורחקתי על ידי הכול, אפילו על ידי ידידיי הקרובים ביותר, ודברי בעל המזמור (תהילים כז, י) "כי אבי ואמי עזבוני" נשמעים באוזניי כהמייתו הנוגה של התור. זוהי חוויה מוזרה, ולצערי אף אבסורדית, המולידה כאב צורב ומתיש וכמו כן תחושה ממריצה ומזככת. הנני מתייאש משום שאני בודד, ועל כן מתוסכל אני. מאידך חש אני שכוחי נתחדש בי מפני שחוויה זו של בדידות דוחקת את כל כולי לעבודת ה'. מתוך בדידותי שהיא "לשמה ולשרקה" גוברת בי התודעה – שאפשר לתארה על פי פאראפראזה של דברי פלוטינוס על התפילה – כי העבודה הזאת אשר לה מתחייב אנכי, איש בודד וגלמוד, היא לרצון לפני ה' המצוי בבדידות אינסופית וקדושה.

 

2. "החודש הזה לכם ראש חודשים" (שמות יב, ב)

שאלה לדיון: ראש חודש

לכל אחד מחגי ישראל ישנו תוכן פנימי המוזכר בתורה. סוכות – כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, שבועות – זמן  מתן תורתנו, פסח – זמן חרותנו. מהו לדעתכם התוכן הפנימי של ראש חודש? מהו ההבדל בין קדושת שבת ומועדים לקדושת ראשי חודשים?

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרב יוסף דב סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה עמ' 163-171

שבת ומועדים מציינים קדושה גלויה, פורצת, המשנה את כל האווירה החולית הרגילה. קדושת ראש חודש היא קדושה נסתרת, אשר כמעט ואינה נראית כלפי חוץ. חילוק זה בין סוגי הקדושות קיים גם באנשים. ישנם אנשים שקדושתם היא גלויה ופורצת, ויש אנשים שהם בבחינת "אנשי ראש חודש", שכלפי חוץ נראים כאנשי חול, רגילים ופשוטים, אך מלאים הם קדושה מבפנים.

קיים הבדל יסודי בין קדושת שבת ויום טוב לקדושת ראשי חודשים. שבתות ומועדים קדושתם בולטת ונראית בעליל…. על כל צעד ושעל מרגיש היהודי בקדושת שבת ויום טוב. היא אופפת אותו ואת סביבתו… לא כן ראש חודש! המצע לקידוש היום של ראש חודש אינו המציאות החיצונית. קדושתו אינו באה לידי ביטוי בצורתו, אינה פורצת גבולות ואינה מתגלית כלפי חוץ. ראש חודש מהווה יום רגיל ופשוט כאחד ימות החול. … עטוף היהודי בלבוש חול, נושא בעול דאגות הפרנסה, שוקע באפרוריות ובחילוניות היומיומיות, משועבד הוא למלאכתו ולמקצועו ושופך את שיחו לפני קונו במטבע שהוא דש בה בימי חול…

בכל זאת טעון ראש חודש קדושה גדולה ועצומה. חכמי המסורה פסקו: "טעה ולא הזכיר ראש חודש בעבודה – אם עקר רגליו חוזר לראש. עפ"י ההלכה אין הבדל בין מי ששכח להזכיר ראש חודש בתפילותיו ובין מי שהשמיט את ההזכרה מעין המאורע ביום הכיפורים. בשני המקרים חוזר הוא ומתפלל.

אמנם כן, קדושת ראש חודש אינה נראית לעין. אין היא מזדקרת כמו קדושת שבת ויום טוב במלוא קומתה ותפארתה על פני הנוף האקסיסטנציאלי של האדם… מהותה מתבטאת בצניעות ובהסתרת פנים… אולם אין צניעות זו מפחיתה את ערך קדושתה כחוויה סובייקטיבית פנימית.. מוטען יום זה בתכונה מיוחדת שלא הוענקה לשאר ימות החול.

גם בקדושת האדם ישנן שתי בחינות: קדושה גלויה וקדושה נסתרת. מובן ששתיהן נובעות מעמקי הנפש והאישיות הרוחנית. ברם קדושה אחת מתגלית לעין כל, כמו קדושת שבת ויום טוב… אך יש אשר תופיע אישיות בייחודה הפנימי… במקרים כאלה מסתתרת הדמות האצילית, העדינה והקדושה, בנקיקי המציאות האישית, מתעטפת היא במלבוש מעשיות וחילוניות, וכל סגולותיה הפנימיות נשארות חסומות וסתומות בפני העולם החיצוני. ניצוץ של קדושת ראש חודש ישנו באישיות ביישנית כזו.

 

  • רש"ר הירש, שמות יב, ב)

כל המועדים מטרתם להפגיש אותנו עם הקדוש ברוך הוא. המייחד את ראש חודש הוא ההתחדשות הפנימית שצריכה להתרחש באותה התוועדות. בראשי חודשים עלינו לחתור להתחדשות בעבודת ה'.

"מועד", משורש "יעד": לזמן התוועדות, (קרוב ל"יחד"), והוראתו: מקום שנקבע להתוועד בו… או זמן שנקבע להתוועד בו. וזה פירושו של "מועדים" כאן: זמנים שנקבעו, כדי שניוועד בהם אנחנו עם ה'….

התקרבות הירח אל השמש אך סמל הוא ועילה לחידוש התוועדותנו עם ה'. חידוש הירח הוא סמל ועילה להתחדשותנו אנו. "מועד", מילולית: פגישה. קידוש החודש היהודי הוא איפה מוסד, שתכליתו עבור ישראל: חידוש נעורים רוחני ומוסרי, אליו יחתור תמיד לבקרים, ועדיו יגיע על ידי שובו להתוועד עם אלוקיו.

 

2. "ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות" (ויקרא יד, ד)

רש"י: לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.

שאלה לדיון: לשון הרע

מה לדעתכם מניע את האדם לדבר לשון הרע, ומהי הדרך להימנע מכך? האם צריך להתרחק מחברת אנשים? להיות שתקן?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • חפץ חיים, שמירת הלשון, שער התבונה יג-טז:

ישנם מספר גורמים היכולים להביא את האדם ללשון הרע. ביניהם מידות רעות כמו כעס וגאווה. הדרך להימנע מלשון הרע היא על ידי תיקון המידות הללו.

והנה לעוון הזה נמצאו כמה סיבות, וסימנם כל גיהנם. כעס, ליצנות, גאוה, יאוש, הפקר, נרגנות, אומר מותר. ונבאר דברינו אחת לאחת:

יש שמורגל בלשון הרע מחמת רוב כעסו. דהיינו שהוא בטבע כעסן גדול ונוח לכעוס על כל דבר, ובעת הכעס אי אפשר לו להתאפק ומדבר כל מה שעולה ברוחו. ולאיש כזה אין לנו שום עצה לשמירת לשונו, כי בעת שמתגבר כעסו הוא שלא בדעתו. אם לא שיראה לעקור את המידה הרעה הזאת מדעתו…

ויש מחמת ליצנות, דהיינו שהרגיל את נפשו לליצנות ולחברת אנשים לצים, על כן ממילא נמשך גם להתלוצץ מאנשים ולספר בגנותם…

ויש מחמת גאוה, דהיינו שהוא מחשיב את עצמו לחכם ולאיש באנשים, והכול שפלים בעיניו, לכן מלאו ליבו להתלוצץ מחברו…

ויש שסיבתן הוא מצד היאוש. דהיינו שהיצר מפתה אותם שאי אפשר לאיש מדיני כלל לעמוד בזה, אם לא שיפרוש לגמרי מענייני העולם, וזה אי אפשר, ותולין את עצמן במאמר חז"ל (ב"ב קס"ה) "וכולן בלשון הרע. על כן הם מתיאשין לגמרי משמירת זה העניין…

ויש שסיבת הרגל עוונו בא לו מצד הפקר. דהיינו שהוא רואה שדבר זה הוא הפקר בעיני הרבה מבני אדם בעוונותינו הרבים, ולא נחשב בעיניהם לעוון כלל, על כן נתרשלו ידיו משמירתו…

ויש שסיבת הרגל עוונם בא להם מצד מידת נרגנות. והוא האיש אשר דרכו וחוקו להתאונן ולהתרעם, וימצא תואנות על חבירו תמיד על מעשיו ועל דבריו, ואף על פי שחבירו בתומו מתהלך עמו ולא זד עליו בדבר. וידון כל דבר לחובה ולא לזכות, וכל שגגה ישים לזדון, וחושד חבירו שבשנאתו אותו עשה הדבר הזה וכו'. והנה המנוגע במידה הרעה הזאת לא יימלט תמיד מעוון לשון הרע על ידי זה, כי בכל מה  שחברו עושה או מדבר יתראה לו שכיוון רק נגדו…

ויש אנשים שסיבת הרגל עוונם בא להם מצד אומר מותר. דהיינו שהיצר מטעה אותם שדבר זה איננו בכלל לשון הרע או שעל איש כזה לא ציוותה התורה באיסור לשון, ואדרבה מצווה לגנותו מחמת טעם פלוני ופלוני.

 

  • נצור לשונך, מתוך ההקדמה לספר עמ' ד-ה:

על מנת להימנע מלשון הרע אין צורך להיות שתקן. החפץ חיים בעצמו היה רחוק מלהיות שתקן ובכל זאת קיים הלכה למעשה את כל מה שכתב ודרש בספריו.

שם הספר "חפץ חיים" נעתק מתוך הפסוק: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" (תהילים לד, יג-יד). אופייני לענוותנותו הגדולה, הוציא ר' ישראל מאיר את הספר בעילום שם. אולם משנודעה ברבים זהות המחבר, החלו לכנותו בשם ספרו "חפץ חיים". כך גם נשאר שמו בפי העם עד היום, ולאמיתו של דבר היה זה השם הראוי ביותר להלום את האיש אשר קיים הלכה למעשה את כל אשר כתב ודרש בספריו. בנו מספר כי מעולם לא שמעו מילה שאינה ראויה יוצאת מפיו. הייתה זו גדלות נשגבה בהתחשב בעובדה שהחפץ חיים היה רחוק מלהיות שתקן בטבעו. הוא נשא דברים באספות וכינוסים אינספור. הוא גם היה פעיל ביותר בעסקי הכלל בחיי הציבור היהודי. רבים השכימו לפתחו כדי להאזין לעצתו והדרכתו בכל תחומי החיים. ואף על פי כן הצליח לעמוד בשלמות במשימה הקדושה של שמירת הלשון…

אחר שסיים את ספרו "חפץ חיים", הלך ר' ישראל מאיר אצל גדולי הדור על מנת לקבל את הסכמתם. אחד מאלה היה הגאון ר' ברוך מרדכי ליפשיץ, רבה של נובהרדוק. ר' ברוך מרדכי התרשם מאד מן הספר, אולם קודם שנתן את הסכמתו רצה להיווכח האם נזהר המחבר בעצמו בלשונו כפי שהוא דורש מאחרים. על כן ביקש את אחד מתלמידיו שיעסיק את החפץ חיים בשיחה. במשך שש שעות תמימות ניסה התלמיד למשוך אותו בלשונו, כדי שיוציא מפיו איזה דבר גנאי, אולם ללא הצלחה. אפילו מילה אחת שיש בה אבק לשון הרע לא עברה את בדל שפתיו.

 

  • הרב אביגדר נבנצל, שיחות לספר ויקרא, עמ' קעט-קפ:

הדרך להימנע מלשון הרע היא להרבות בדיבור ובמחשבה חיוביים.

מה יכולים אנו ללמוד ממצבו העגום של המצורע, קורבן לשונו הרעה? – ראשית יש לזכור, שמידה טובה מרובה על מידת פורענות ביחס של אחד לחמש מאות (תוספתאסוטה ד, א). אם המפחית בערך הזולת, גורם פחיתות עצומה בנפשו, הרי שהמרומם והמשבח מי שראוי לכך – אין גבול למעלה שנפשו משיגה בכך! שהרי למעלה, למידה הטובה, עוצמה גדולה פי חמש מאות מן ההרס הנורא!… הלוא הוכחנו, שהנזק בהפחתת ערך הזולת נגרם אפילו במחשבה בלבד, בהורדת ערכו בתוכנו פנימה – אם כך, הבה ניעזר בזאת לטובה. נחשוב עליו בלבנו מחשבות טובות! נחפש שבח וזכות לחבר בכל מצב, ונעלה את ערכו בעיני עצמנו.

שאלה פותחת: לידה

"אישה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא יב, ב)

פרשתנו פותחת בנושא הלידה. בכל אחד נולדים לפעמים רעיונות חדשים, תובנות חדשות. לפעמים הוא מרגיש אפילו שנולד מחדש.

נסו להיזכר ב"לידה" כזו. מה "נולד" לכם? מתי?

האם הלידה הייתה כרוכה ב"היריון" ארוך?

 

שאלה פותחת:

"כי תבואו אל ארץ כנען… ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא יד, לד)

רש"י: בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.

לעיתים נופלת עלינו צרה, וכשאנו מתמודדים עם הצרה מתגלה לנו "מטמון" כלשהו.

עם איזה קושי או צרה נתקלתם במהלך חייכם? האם גיליתם מטמון כלשהו במהלך ההתמודדות? מה היה המטמון?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת תזריע

פותחים שולחן – לפרשת מצורע

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת תזריע-מצורע

זיהוי מצבי משבר ומצוקה אצל מתבגרים שומרי מצוות

המושגים לחץ, מצוקה ומשבר

 

א. המושגים לחץ, מצוקה ומשבר דרים בכפיפה אחת ולמרות השוני ביניהם אנו מתייחסים אל כולם כאל מצבים הדורשים ארגון מחודש של מיומנויות התמודדות.

מן הספרות המחקרית אנו מכירים ארבעה שלבים בתהליך המשבר:

1. עלייה במתח ובחרדה בשל הופעה של אירוע או גורם מאיים.

2. תחושה של אי יעילות בפתרון הבעיה הגורמת לעלייה במתח.

3. גיוס משאבים פנימיים וחיצוניים להפחתת המתח.

4. כשלון שלב ג' גורם בלבול, חרדה, דיכאון וחוסר אונים המביאים לקושי בארגון האישיות, מעצימים את החרדה ומונעים התמודדות יעילה עם המצב הראשוני.

כאשר המצב המשברי מתמשך ואין ביכולות של האדם להפחית מעוצמתו מוגדר המצב כמצוקה. למצב המצוקה ארבעה מאפיינים:

1. חוסר ודאות.

2. נתפס על ידי הפרט כבלתי פתור.

3. מתמשך לאורך זמן.

4. משפיע בו זמנית על תחומי חיים רבים.

מצב המצוקה פוגע בתפקוד הפרט ובתחום הקושי הקוגנטיבי וההתנהגותי. במצב של חוסר אונים ותחושת אין מוצא עלול הפרט לראות בפגיעה בעצמו והרס עצמי או התנהגות אובדנית פתרון אפשרי לסבל.

 

תגובה מתבגרים למצוקה

 

ב. מתבגרים בכלל כמו גם מתבגרים שומרי מצוות עשויים להגיב במצוקה כאשר הם חווים כישלונות לימודיים, נטישה ודחייה חברתית, אובדן דמות משמעותית (הורה, חבר), התייחסות ביקורתית ומאשימה מצד מבוגר משמעותי ועוד. למרבה הפלא המתבגרים משאירים "סימני דרך" בהיותם במצוקה, ומבקשים באופן לא מודע שנזהה אותם ונסייע להם למצוא את דרכם.

"סימני דרך" התנהגותיים: שינוי בהתנהגות, נטייה לשקר, חשדנות, התפרצויות רגשיות מוגזמות, שינויים בהרגלי אכילה ושינה, ירידה בלימודים, שימוש באלכוהול וסמים, חלוקת חפצים אישיים ללא קשר לאירוע מסוים, התרחקות והתנתקות מחברים, מצבי רוח קיצוניים, פגיעה בגוף באמצעות מכשירים, מריטת שיער וכו'. "סימני דרך" מילוליים: "נמאס לי מהחיים", "אני רוצה למות", "לא אהיה כאן יותר", "הכל לא שווה". כתיבת שירים וחיבורים שמוטיב המוות בולט בהם, שרבוטים שחורים עם המילים מוות ודם.

"סימני דרך" פנימיים: עצב, דיכאון, פסימיות, התייחסות של מתן חוסר חשיבות לדברים שבעבר היו חשובים, ריקנות, עייפות מתמדת, חרדה, חוסר ריכוז בולט, חוסר עניין בסביבה, הבעת תסכול.

יש לציין שכמעט לכל אדם יש מין הסימנים הללו בתקופה מסוימת בחייו, אך צירוף של מאפיינים רבים שנקשרים זה לזה הם כ"נורה אדומה" שהמתבגר מזהיר באמצעותה ואומר: "אני במצוקה".

למרות הבהירות הרבה שב"סימני הדרך" נראה שאנו מתקשים לראות ולאבחן סימנים אלו. מדוע? אנו נוטים להכחיש בתוכנו קיומה של מצוקה כשאנו חשים חסרי אונים להתמודד עם הקשיים. סטיגמות שליליות כמו היחס להתאבדות גורמות לנו להרחיב את מה שניתן לראות. אנו שבויים במיתוסים שמשרתים את ההכחשה: "אם נדבר על המצוקה, נחריף אותה", או: "אם נבין, המתבגר עלול לנצל אותנו, יהיה בסדר… זה רק עניין של זמן…", "סתם מגזימים. הכול איתו בסדר".

מתבגרים עוסקים במוקדי קונפליקט שונים במהלך שנות התבגרותם. אנו מזהים קונפליקטים תוך אישיים, כמו: קונפליקט בין צורך בתלות ורצון בעצמאות, ציפיות גבוהות מהורים ומורים והחשש של המתבגר להיות "מאכזב". ציפיות מה"עצמי" והתסכול המתמשך בהשגתן, מראה חיצוני והשפעתו על המתבגר ועוד. קונפליקטים בין אישיים מתמקדים גם במשפחה וגם בחברה כמו: גבולות כנושא למשא ומתן בין ההורים והמתבגר, נושאים כספיים ביחסים עם ההורים, גירושין ואובדן המשפחה, יחסי אחים, וקושי במתן אמון במתבגר, פופולריות, דחייה, נטישה ובגידה ביחסים חברתיים, התקרבות לבני המין השני, ועוד. המתבגר המתלבט מתמודד נוסף על כל אלה גם עם האתגרים הלימודיים שמוסיפים לחייו קונפליקטים כמו הישגים וכישלונות, לחץ בלתי פוסק להצלחה, רצון להפסקת לימודים, עמידה בחוקים וכללים נוקשים ועוד.

המתבגר שומר המצוות מתייצב מול אתגרים נוספים שקשורים לאורח חייו הדתי: הציפיות הרוחניות שלו מעצמו ושל סביבתו ממנו גבוהות ומפותחות, הצורך בביטוי עצמי, לראות ולהיראות מול הגבולות הברורים ושאינם ברורים, החשיפה לתקשורת אלקטרונית ותרבות מערבית, הצורך ב"התחברות" למצוות מול החיוב שבהן, המודל של "דתי לייט", "נוער הגבעות" ועוד.

 

אל מי פונים ? 

 

ג. אל מי פונים המתבגרים בבקשת עזרה בעת מצוקה? במחקרים שונים נמצא שהורים, אחים, מורים ויועצים, למרות נגישותם למתבגר, לא יהיו הראשונים שאליהם הוא יפנה את המצוקה. בין חבריו מרגיש המתבגר בטוח ואלה יזכרו באמונו כשירצה לפנות לעזרה. בשנים האחרונות התפתחה דמות של הרב כמקור משמעותי לסיוע ועזרה. הפנייה אל הרב מקורה בהערכה למעמדו וסמכותו כמו גם לאישיותו. הפנייה אל הרב נורמטיבית, מאפשרת תחושת "ערך", שמירה על דיסקרטיות וסודיות תוך אמון בתפקידו המנהיגותי. כשמצב המצוקה משתלט על חייו של המתבגר ומקשה על תפקודו הוא מחפש אחר מענה מקצועי.

עד  כמה ההורים, המורים והחברים יכולים לסייע? המתבגרים זקוקים להקשבה שמאפשרת תחושת הקלה, אכפתיות ונכונות לסייע. רצוי להימנע בהפחתת עוצמת הרגשות באמירות כגון: "יהיה בסדר.." או בשליפת פתרונות מעולמו האישי של המסייע. כדאי לעודד לפנות לעזרה, ובמידת הצורך להתייעץ עם אנשי טיפול בהתמודדות עם מתבגר מופנם או "סרבן" קבלת עזרה. התנסות חיובית של המתבגר בהתמודדות עם המצוקה תספק לו חיזוק. יש חשיבות רבה לנתינת תוקף לעולמו הפנימי ומתן כבוד בלתי מסויג לבעלותו על מחשבותיו ורגשותיו.

אני צריך לדבר הרבה אודות עצמי
ענייני עצמיותי מוכרחים להתברר לי
הרבה מאוד. בהבנתי את עצמי אבין
את הכל, את העולם ואת החיים,
עם הגעת הבינה למקור החיים.

(הראי"ה, חדריו – פרקים אישיים מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, רן שריד (עורך), הוצאת רעות, תשס"ב)

חנה רוזנברג, פסיכולוגית

http://www.hanarosenberg.co.il/hanar/tzavta.asp