תגית: מצוקה

התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים

התאבדות בקרב בני נוער זיהוי סימנים

הקשיים הרגשיים המאפיינים את גיל ההתבגרות הופכים את המתבגרים לקבוצת סיכון בכל הנוגע לדיכאון ואובדנות. בכל שנה מתאבדים בישראל 400 בניאדם. 70–90 מהם צעירים עד גיל 24 וכ-15 מהם בני נוער. שיעור ניסיונות ההתאבדות בקרב צעירים בגילאים 15-24 הוא הגבוה ביותר מכל קבוצות הגיל.

כשמדובר בבני 15–24 התאבדות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב בנים והשלישית בשכיחותה בקרב הבנות. יותר בנים מתאבדים, אך הרבה יותר בנות מנסות להתאבד. על כל מקרה התאבדות מדווחים עשרה ניסיונות אובדניים וההנחה היא כי יש ניסיונות רבים שאינם מדווחים ומוסתרים בגלל בושה. מחקרים שנעשו בנושא מראים כי המעקב אחר מי שניסו להתאבד חשוב כיוון שניסיון התאבדות הוא המנבא העיקרי של הניסיונות הבאים.

דיכאון הוא גורם הסיכון הראשון לאובדנות. חשוב לשים לב לירידה במצב הרוח, אמירות המבטאות ייאוש מהחיים ומעצמי, חוויה של חוסר סיכוי ואמירות ציניות לגבי החיים. כמו כן, אצל מתבגרים הסובלים מתסמינים דיכאוניים יופיעו לעיתים קרובות ירידה בתפקוד, הפרעות בשינה או שינה מרובה מהרגיל, ירידה בלימודים, הסתגרות חברתית, אפטיה מוגברת, חוסר יכולת למצוא עניין ועוד.

חשוב לשים לב במיוחד להופעה פתאומית של מצב רוח חיובי לאחר תקופה של מצב רוח ירוד. במקרים אלו, מתרחש לעיתים סבב ביקורים אצל החברים ואווירה של פרידה, העלולים להעיד על מצב סיכון. כמו כן, היעדרויות מרובות מהלימודים, שימוש בסמים ואלכוהול, הפרעות אכילה, נטייה להתפרצויות ומיעוט קשרים חברתיים מעידים על צורך בתשומת לב מיוחדת. כאשר מתקיימים חלק מגורמי הסיכון שהזכרנו, חשוב במיוחד לשים לב לשינויים בהתנהגות, בתפקוד, במצב הרוח ובתפיסת המציאות.

אירועים מלחיצים: גורם סיכון חשוב

אירועי חיים מלחיצים מהווים גורמי סיכון המאיצים התפתחות של סימפטומים דיכאוניים וסכנה אובדנית. אירועים מלחיצים ביותר עבור מתבגרים הם גירושי הורים, חוויה של כישלון, דחייה או התעללות חברתית, הסתבכות המובילה לענישה ותחושת אכזבה. אצל בעלי דרישה עצמית גבוהה גם ציון של 90, כשהציפייה הייתה ל-100, או עלייה קלה במשקל עלולים להוות גורמי סיכון. הגירה וניכור חברתי מהווים גורם לחץ שיש להתייחס אליו.

במישור ההתפתחותי, בולטת אצל מתבגרים חשיבה פילוסופית על החיים המובילה אותם לעיתים, ביחד עם לחצי גיל ההתבגרות, לייאוש עמוק. המתבגר מצוי בלחצים של התאמת עצמו ללחץ החברתי, של עיסוק בזהותו המינית והחברתית ושל שינויים גופניים אינטנסיביים. הוא חש קושי למצוא עצמו בין עולם המבוגרים לבין עולם הנערים. קשיים אלו יחד עם התלבטויות פילוסופיות על החיים מובילים לעתים לייאוש ולמחשבות אובדניות. עם זאת, המתבגר אינו מסוגל להעריך את המשמעות של האובדנות ולעיתים אינו מעכל את חומרת מעשיו.

סימן לסיכון גבוה להתנהגות אובדנית, כפי שכבר ציינתי, הוא ביצוע ניסיון אובדני קודם. מנבא שני הוא קיומה של תכנית פעולה אובדנית ואחר כך מחשבה אובדנית. חשוב להתייחס ברצינות לכל סימן המעיד על ניסיון, תוכנית או מחשבה. לצערנו, לעיתים יש נטייה להניח כי מי שמאיים לא מקיים, אך כל דיווח או סימן מעידים על צורך בהתייחסות דחופה.

כשמתבגר משתף במחשבות או תכניות חשוב לדובב, לאסוף מידע, לא להשאירו לבד ולשתף את מרב הגורמים מיד. יש להיזהר מהדיפת המתבגר תוך אמירות כמו : "אפילו אל תחשוב על דברים כאלו", המותירות אותו לבד עם המצוקה. החשש מהתמודדות עם מצבי סיכון ואובדנות מביא הורים, מורים ואנשי חינוך להתעלם לעיתים מסימנים.

איך להתמודד עם חשש מהתאבדות?

מערכות החינוך והצבא פיתחו בשנים האחרונות מערכת הדרכה לצמצום התופעה. נהוג לחשוב כי אסור לדבר על אובדנות בתקשורת, מתוך חשש כי הפרסום יוביל לתהליך של "הדבקה" ויגרום למתבגרים נוספים לבצע ניסיונות אובדניים. נכון שרצוי להימנע מכניסה לפרטים סנסציוניים, אך כן חשוב לעודד מודעות למצוקתם של מתבגרים. חשוב לדבר על הסכנה וללמד מה הם גורמי הסיכון ומהן "נוריות האזהרה" שצריך לשים אליהן לב. כחברה החורטת על דיגלה תפקוד ועצמאות, אנו נוטים לעיתים להתעלם מסימני מצוקה ולראות אותם כפינוק או השתמטות הדורשים יד חזקה. ההמלצה המקצועית היא לא להזניח ולא לוותר ולבחון בהקפדה רבה סימני מצוקה שעולים אצל מתבגרים.

 

עקרונות התמודדות

 

עקרונות ההתמודדות המרכזיים הם:

1. קשר הורים-בית ספר: חשוב להקפיד על קשר בין ההורים ובית הספר ודיווח הדדי על שינויים בהתנהגות, במצב הרוח ובלימודים.

2. יצירת קשר עם הנער או הנערה במצוקה ועידודו לשתף: מתבגרים אינם משתפים בקלות, אך חשוב להתעניין למרות תגובתם ההודפת. הורים רבים מרגישים דחויים מתגובת המתבגר ומרפים מהניסיונות ליצור קשר או מפרשים את ההתנגדות לתקשורת כחוסר צורך. חשוב להתמיד, להתעניין וליצור קשר גם אם המתבגר אינו משתף פעולה. קשר והתעניינות מתמשכים הם אמצעי המניעה הראשון במעלה.

3. להבהיר שהקשיים עוברים: חשוב להבהיר כי קשיים רבים ביצירת קשרים חברתיים, בתחושת מקובלות, בדימוי גוף ותחושת אושר עוברים עם הגיל ואינם צפויים להימשך תמיד.

4. הסברה מתמשכת: הסברה מתמשכת על קשיים אופייניים לגיל ההתבגרות,

ובכלל זאת מידע כי רבים סובלים ממצוקות נפשיות, יכולים להועיל. ההבנה כי איני האדם היחיד שקשה לו מקלה. בשונה מהפתגם – צרת רבים היא כן נחמה.

5. לשתף במצוקות ההורים: חשוב שהורים ומבוגרים אחרים ישתפו את המתבגרים בקשיים ומצוקות שלהם. דוגמה אישית של המבוגרים בהתחלקות במצוקה, שיתוף בקשיים והתמודדות עימם תורמת לחוסן של המתבגר.

6. התייעצות: חשוב להתייעץ עם גורמים בבית הספר ומחוצה לו (פסיכולוג, רופא משפחה, פסיכיאטר) בכל מקרה של דאגה. לא לחכות, לא לשקול האם המצב מספיק קשה – להתייעץ במהירות ולפעול בהתאם.

ד"ר שרון זיו ביימן,  פסיכולוגית קלינית, מרצה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה. 

המאמר פורסם באתר ynet בתאריך ג' בכסלו תשע"ב / 2011-11-29

 

עוד בלב אבות על התאבדות בקרב בני נוער – זיהוי סימנים :

"הורות והתבגרות": התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער . על התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער. איך לתת מענה חיובי של מניעה? איך לדבר עם נוער על התמודדות עם מצוקה חריפה שנראת שאין לה מוצא?

"ובחרת בחיים"- מניעת התאבדות בקרב מתבגרים מדוע מתבגרים מתאבדים? האם קיימות שיטות טיפול?

בננו מאיים בהתאבדות . בננו משתמש לאחרונה בביטויים חריפים הרומזים על כוונתו להתאבד חלילה. הוא מסרב בתוקף ללכת לטיפול. מה לעשות?

פינת הרב גודמן: התייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות. על מורכבות הפרסום והתייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות – רצון המשפחה והחברים להתאבל ולהנציח לעומת עידוד מקרים נוספים חלילה.

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים.  מהי הפרעה דיכאונית? האם היא קיימת אצל מתבגרים? מידע מקצועי.

על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות המתבגר מגלה סימני דיכאון. מתי צריך לדאוג?

מדריך להפרעה דו-קוטבית (מניה-דפרסיה) מהי מניה-דפרסיה? סימנים ודרכי טיפול

"ובחרת בחיים"- מניעת התאבדות בקרב מתבגרים

המילה ' התאבדות ' מעוררת רגשות ותחושות אינטנסיביים אצל כל אדם. יש שנוטים להימנע מלדבר על התאבדות מחשש לא אמיתי שהעלאת הנושא לשיחה תעצים את התופעה. אכן, מדובר בתופעה מפחידה ומורכבת. ככל שמעמיקים ללמוד ולחקור את הידע הקיים אודות אובדנות מגלים, שאין הסבר יחיד לתופעה ואין טיפוס אישיותי מובחן שנמצא בסיכון גבוה יותר. למעשה מדובר בתופעה מורכבת מאד שתורמים לה תהליכים, נסיבות חיים וגורמי אישיות שונים.

מה שברור הוא ש"ידע הוא כח". תוספת מוּדעות והבנה על הנושא בקרב הורים, אנשי חינוך וטיפול היא מומלצת. הידע הקיים מאפשר איתור מוקדם של מתבגרים עם נטיות אובדן ומגביר את הסיכוי של מתבגרים לפנות לסיוע בעת מצוקה.

נתונים אודות התופעה

  • בנים מתאבדים פי 2 יותר מבנות (היחס גבוה יותר אם מחשיבים תאונות דרכים קטלניות כמחוות אובדניות).
  • בנות חושבות יותר על התאבדות, מתכננות יותר ועושות יותר ניסיונות אובדן, פי 10 יותר מאשר בנים.
  • בארץ, שיעורי ההתאבדות הגבוהים ביותר הם בקרב יוצאי רוסיה ואתיופיה.

כדי להבין יותר מהי חשיבה אובדנית בקרב ילדים ומתבגרים, חשוב להבין כיצד נתפס המוות בעיניהם. ילדים צעירים לא רואים את המוות כמצב בלתי הפיך. לפי תפיסתם המוות עשוי להיות הזדמנות להיפגש עם אדם אהוב. ילדים בוגרים יותר או מתבגרים מבינים את המוות במונחים של עצב, כאב ואבל על אלו שנשארו מאחור. לכן המוות נתפס אצלם לעתים כדרך לפגוע במי שדואג להם. יש מתבגרים שרואים את המוות כדרך לברוח מכאב או קונפליקט ולהפחית את מצוקתם.

אם כך, המוות יכול לשמש עבור ילד או מתבגר כהגנה מפני כאב. הערכה מקצועית של חומרת הסיכון האובדני היא קריטית במקרים אלו. לדוגמא, מתבגר שהיה מצוי בקונפליקט סביב הישג התפתחותי של עצמאות גוברת הפך מתוח ומסתגר. כשהופנה לטיפול החל להרהר על התאבדות כאמצעי לברוח מהקונפליקט.

סימנים וגורמי סיכון

אצל מתבגרים עם נטיות אובדן נצפה לראות סימפטומים של דיכאון, חוסר שינה, חוסר אונים ואמונה שלאף אחד לא אכפת ממצבם או אשמה וצער. לכמה מתבגרים יש תוכניות אובדניות מפורטות, שאותן הם חולקים עם חבריהם שנשבעו לשמור זאת בסוד.

אובדנות יכולה לבטא גם דינמיקה פנימית אגרסיבית ובלתי מוּדעת. פנטזיות לא מוּדעות עשויות להיות מכוונות פנימה, אל העצמי. זו הסיבה לקיומן של התנהגויות אובדניות רבות המתרחשות ללא מוּדעות של האדם. לדוגמא: "תאונות דרכים" רבות "קורות" למתבגרים ומהוות למעשה ביטוי לא מודע של ניסיונם לגעת במוות או לשים קץ לחייהם. עם זאת, פחות צפוי לראות אובדנות אצל אדם שמבין באופן מלא את מושג המוות, שהוא סופי, בלתי הפיך וקבוע.

גורמי הסיכון העיקריים שנמצאו במחקר הם: קיומה של הפרעה נפשית כמו דיכאון, סכיזופרניה, פוסט-טראומה, הפרעות התנהגות, חרדה והתמכרויות; ניסיון אובדני קודם – כשליש מהמתבגרים שהתאבדו עשו ניסיון אובדני קודם; קשיים בפתרון בעיות; בעיות והתלבטויות סביב זהות מינית ועוד.

היחסים והקשרים של מתבגרים אלו עם הסובבים אותם אינם מספקים. המתבגר עשוי לחוש שחסרים לו תמיכה או תחושת ערך מהקרובים לו. המתבגר שחווה כעס רב, עשוי לעורר תגובות עוינוּת כלפיו והוא לכוד במעגל שלילי.

במחקר נמצא שכשליש מהמתבגרים שעשו ניסיונות אובדניים העידו על כך שאחת הסיבות למעשה האובדני היתה "לבדוק אם אוהבים אותי" או "לגרום לאנשים להבין את רגשותי". כלומר, ניסיון אובדני בגילאים אלו משמש לא אחת כדרך הרסנית לתקשר עם הקרובים של המתבגר ולהפעיל אותם לתקשורת רגשית איתו.

מצבים סומטיים (גופניים) נלווים לרוב למצב אובדני אצל מתבגר. לדוגמא, תגובה פיזיולוגית הנלווית לכעס ומתח, כמו כיווץ שרירים ודופק מואץ, רעד המקושר עם פחדים וקשיי שינה ואכילה המקושרים עם ייאוש.

התיאוריות המסבירות את התופעה הן מגוונות. גורם משמעותי אחד שעולה לאורך תיאוריות רבות הוא קיומו של כאב נפשי בלתי נסבל אצל המתבגר ותחושה של מלכוד פנימי. הוא עומד בפני תמרור "אין מוצא" או מול "בעיה בלתי פתירה". לעתים מדובר בקונפליקט משפחתי והמתבגר חש שהוא לכוד בתפקיד שניתן לו ללא יכולת להשתחרר ממנו, או שקיים כאמור קונפליקט פנימי בלתי פתיר.

בצד גורמי הסיכון, המחקר בתחום מונה מספר גורמים מגנים. הגורם הראשון במעלה הוא לכידות משפחתית. נמצא שמעורבות של בני המשפחה זה בזה, משפחות שהיו בהן תחומי עניין ופעילות משותפים ותמיכה רגשית-כל אלו נמצאו גורמים מגנים מפני נטייה אובדנית אצל המתבגר באותה משפחה. גורם מגן משמעותי נוסף שנמצא הוא דת. במשפחות דתיות (מדתות שונות) נמצאו שיעורי התאבדות נמוכים יותר.

מתי פונים לטיפול?

מצב אובדני הוא מצב דחוף אצל מתבגרים, המצריך הערכה מהירה וממוקדת. אם פונה אליכם מתבגר ומשתף אתכם במחשבות או כוונות אובדן הפנו אותו באופן מיידי לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש (פסיכיאטר או פסיכולוג קליני). אִמרו לו שאתם מבינים שהכאב שלו בלתי נסבל ושהמצב הזה עשוי להשתנות בעזרת טיפול מתאים.

מה קורה בטיפול?

כל מפגש טיפולי מצריך התייחסות ייחודית, אך ככלל הטיפול המיידי במקרים אלו הוא התערבות מוגדרת וממוקדת מטרה במסגרת מפגשים משפחתיים. הפגישות ממוקדות בפעולה ובשינוי ומשלבות מיומנויות של פתרון בעיות ופחות "שיחות טיפוליות". יש דגש על אינטנסיביות בתדירות המפגשים על מנת להעצים את השפעת הטיפול.

תוכניות למניעת התאבדות בקרב מתבגרים תורמות למניעת התופעה דרך הגברת המוּדעות אצל הורים ומחנכים, צמצום גורמי הסיכון, זיהוי מוקדם ומתן לגיטימציה לפניה להתייעצות מקצועית.

הילה אורנג', פסיכולוגית קלינית

.

עוד בלב אבות על התאבדות בקרב בני נוער ומניעת התאבדות:

"הורות והתבגרות": התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער . על התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער. איך לתת מענה חיובי של מניעה? איך לדבר עם נוער על התמודדות עם מצוקה חריפה שנראת שאין לה מוצא?

בננו מאיים בהתאבדות . בננו משתמש לאחרונה בביטויים חריפים הרומזים על כוונתו להתאבד חלילה. הוא מסרב בתוקף ללכת לטיפול. מה לעשות?

התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים. כל שנה מתאבדים בישראל 70-90 בני נוער, ועל כל התאבדות כזו יש עשרה ניסיונות שלא דווחו. איך תדעו אם הדיכאון של בן הנוער הפרטי שלכם לא מגיע עד כדי סכנת התאבדות? הפסיכולוגית הקלינית שרון זיו ביימן מסבירה.

פינת הרב גודמן: התייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות. על מורכבות הפרסום והתייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות – רצון המשפחה והחברים להתאבל ולהנציח לעומת עידוד מקרים נוספים חלילה.

מדריך להפרעה דו-קוטבית (מניה-דפרסיה) מהי מניה-דפרסיה? סימנים ודרכי טיפול

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים.  מהי הפרעה דיכאונית? האם היא קיימת אצל מתבגרים? מידע מקצועי.

על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות המתבגר מגלה סימני דיכאון. מתי צריך לדאוג?

מקום ההורה והקהילה בחיי הנער

קטעים מתוך ההרצאה עם כתוביות:


לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:


הרב פנחס רובינשטיין, מלמד בישיבה התיכונית מקור חיים, מנהל חינוכי של "הזולה של חצרוני" בירושלים (מועדון נוער עבור בני נוער במצוקה)  ורב העמותה ואהבת

הסרטון מתוך האתר "ערוץ מאיר". 

הרצאות נוספות מאת הרב פנחס רובינשטיין: 

התמודדות הורים עם המיוחדות והקושי שבגיל ההתבגרות – עצות להתמודד עם גיל ההתבגרות

בני נוער ברחוב – עוזבים מסגרת לימודית או מבלים שעות רבות ברחוב  איך להתייחס לתופעת בני נוער ברחוב ונשירה מבית הספר? איך להתמודד עם הימצאות הילדים שלנו בפאבים? הרב פנחס רובינשטיין מדבר מנסיון אישי ביצירת קשר והגשת עזרה.

תפקיד המחנך מול אתגרי החינוך שמציב הנוער מבט חסידי על חינוך בני הנוער בימינו

קשיי התארגנות

א. משפחה "יעילה וקצבית"

החיים המודרניים מתאפיינים לעיתים קרובות בחוויית לחץ. מרגע שאנו קמים בבוקר ועד לכתנו לישון אנחנו בלחץ – במעט השעות שיש ביממה אנחנו מנסים להספיק כמה שיותר ולעיתים אף מעבר לסביר ולאפשרי. חוויה זו של לחץ מקבלת משנה משמעות כשאנו הופכים להיות הורים. מרגע זה עלינו להספיק לבצע דברים לא רק במישור האישי, אלא אנו גם אחראים על תפקוד של כל המשפחה ולכן חשוב לנו שהכל יפעל כשורה ובקצב מהיר עד כמה שאפשר. יש לנו תקווה סמויה או גלויה שלא רק אנחנו נפעל בקצב המהיר והרצוי, אלא גם כל בני משפחתנו יעמדו ביעדים אלו. ניתן להמשיל זאת למפעל הנמצא תחת לחץ של ייצור. המנהל וצוות העובדים צריכים לעבוד באופן יעיל ומאורגן כדי שהתפוקה תהיה רווחית. אם אחד הפועלים אינו עומד בקצב כל יתר העובדים עלולים לשלם את המחיר בכך שהם לא יעמדו במכסת התפוקה הנדרשת. בשל כך, על המנהל לדרבן את העובדים לעבודה מאומצת ויעילה ובמקרה הצורך מוטלת עליו גם החובה לפטר עובדים לא יעילים.

אך מה קורה במשפחה? גם המשפחה היא מעין מפעל שאמור לתפקד באופן המיטבי תמיד וגם בשעות לחץ. על כל בני הבית מוטלת החובה להתארגן כראוי ולבצע את משימותיהם באופן היעיל ביותר. כמו במפעל כך גם במשפחה – ילד אחד שאינו עומד בקצב הנדרש עלול לפגוע בחוויה המשפחתית ולפגום באווירה. בניגוד למפעל, במשפחה לא קיימת האפשרות של פיטורין, וטוב שכך. המשפחה היא מערכת סגורה ומובנית ולכן אם אחד מבני המשפחה מתפקד פחות טוב מהאחרים הדבר ניכר, הוא 'מושך את האש' וגורם למתחים. כפי שנאמר בתחילת הדברים בחיים המודרניים הלחץ וההישגיות הם ככל הנראה נר לרגלנו ולכן ילד לא מאורגן ולא מסודר מעכב את ההתנהלות של כל בני המשפחה מעבר לעובדה שהוא פוגע ביכולתו האישית להשיג את יעדיו.

ב. ילד לא מאורגן

במאמר זה ברצוני להתמקד בפגיעה הנגרמת מחוסר ארגון של ילד – פגיעה שבאה לידי ביטוי הן במישור האישי והן במישור המשפחתי. מכיוון שמדובר בפגיעה בכל המשפחה לא ניתן להתעלם מהתופעה ולפתור אותה באמירה – 'זו בעיה שלו, ילמד להסתדר בכוחות עצמו' שהרי זו 'בעיה' של כל המשפחה.

כדי להתמודד עם מצבים אלו עלינו ראשית כל להבין מה גורם לילד (או למבוגר) להיות חסר ארגון וסדר. ברובם המכריע של המקרים אין מדובר בילד שלא רוצה להיות מסודר אלא בילד שלא מצליח להיות מסודר, כלומר המצב אינו בשליטתו הבלעדית של הילד. ילדים עם קשיים בשמירה על קשב וריכוז ועם ליקויי למידה נמצאים בסיכון רב לקשיי התארגנות. ילדים אלו מתקשים לתכנן את פעולותיהם, אין הם עובדים לפי רצף הגיוני ומסודר וכתוצאה מכך הם מתקשים לעמוד ביעדים המוצבים בפניהם. לרוב הילד מודע לכך שקשה לו להתארגן, הוא אינו שבע רצון מהמצב ואף היה מעוניין מאוד לשנותו, אך אין הוא מצליח בכך. התגובה הספונטאנית של רוב ההורים והמורים לנוכח ילד לא מאורגן היא ניסיון להלחיץ את הילד כדי שיתארגן טוב יותר. אין מדובר בתגובת כעס או בהתפרצות אימפולסיבית של ההורה, אלא בתגובה מכוונת ושקולה. ההורה או המורה מרגישים כי אם ילחיצו מעט את הילד הוא יהיה מודע יותר לקשיי ההתארגנות שלו ויתארגן טוב יותר. כולנו מכירים את שעות הבוקר כשכל בני המשפחה נתונים בלחץ רב וההורים מנסים לדרבן את כל הילדים לסיים את כל עיסוקיהם בזמן ולצאת ליום הלימודים בזמן. כאשר אחד הילדים מתארגן לאט, ההורים מנסים לעזור לו על ידי כך שהם גוערים בו ומרבים להזכיר לו כי אין הוא עומד בלוח הזמנים. השאלה היא האם דפוס התמודדות זה הינו אכן יעיל. ככל הנראה התשובה הינה שלילית. הלחץ והגערות של ההורים לא רק שלא גורמים לילד להתארגן מהר יותר, אלא שהם מביאים אותו לכדי מצב שהוא אובד עצות, מבולבל ואף איטי יותר. בסופו של דבר ההורה חש מתוסכל מכך שניסה לזרז את הילד ולא הצליח והילד חש תסכול מכך שרצה להתארגן במהירות וגם לרצות את הוריו, אך כשל.

ג. "הצעות מעשיות"

לאור זאת ניתן להציע גישה שונה להתמודדות עם קשיי התארגנות של ילדים.

  1. יש להבין כי לילד בעל קשיי ההתארגנות יש אכן קושי, קושי לו הוא לרוב מודע היטב. אין מדובר בעצלנות, אלא בחוסר יכולת.
  2. ילדים אלו משוועים לעזרה ויכולים להיתרם מעזרה של הורים או מורים.
  3. ניתן לעזור לילדים להתארגן על ידי כך שההורה באופן פעיל מלמד את הילד איך להתארגן ולא מלחיץ אותו.
  4. מומלץ כי הסיוע של ההורה לא יהיה בשעת הלחץ למשל בבוקר כשצריך לצאת מהבית מהר, אלא דווקא בזמנים בהם הילד וההורים רגועים יותר, כמו בערב.
  5. ניתן ללמד את הילד להתארגן טוב יותר על ידי כך שההורים ישבו עם הילד ויכתבו את המטלות שעל הילד לבצע בשעות הלחץ (למשל, מתי לקום, בחירת הבגדים, התארגנות לאכילה וכדומה).
  6. על ההורה לכתוב יחד עם הילד את הפעולות שעל הילד לבצע ולערוך אותן לפי הרצף הנדרש. מומלץ מראש להעריך יחד כמה זמן אמורה כל פעילות לקחת.
  7. לאור זאת, מומלץ מבעוד מועד להתארגן ולתכנן את הפעילות ולהשאיר בידי הילד 'תכנית פעולה' כתובה מסודרת לפיה הוא יפעל בשעל הלחץ.
  8. בזמנים בהם המשפחה נתונה בלחץ כמו בבקרים, תפקיד ההורה יהיה רק להזכיר לילד להסתכל בדף שהוכן מראש ולפעול על פיו.

יש לזכור כי שינויים בדפוסי התנהגות הינם תהליכיים ולוקחים זמן רב. אין לצפות כי ילד עם קשיי התארגנות יהפוך בין לילה את עורו, מדובר לרוב בתקופת הסתגלות של הילד למצב החדש. מומלץ מאוד אחר מעשה, שוב בשעה שאין לחץ, לשבת עם הילד ולהפיק יחד לקחים. באילו משימות הוא תפקד טוב ובאילו פחות כדי שהילד ידע כיצד לשפר את התארגנותו.

לסיום עוד נקודה מהותית אחת שאין לשכוח אותה. לעיתים קרובות ילד לא מאורגן הינו בן להורים לא מאורגנים. לא ניתן לצפות מהילד שיעבור שינוי וילמד להתארגן אם הוריו לא עוברים את אותו שינוי במקביל.

ד"ר קובי סגל, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי, מטפל משפחתי מוסמך

הורות והתבגרות: פגיעה מינית בקרב בני נוער

פגיעה מינית בקרב בני נוער

להאזנה להקלטת התוכנית:


 

 

 

..אילנית ימיני, מדריכה ביחידה למניעת פגיעה והטרדה במשרד החינוך

להרחיב את השוליים הצרים בציונות הדתית

בחרתי לפתוח את המאמר במעט נתונים המעידים על כך שאומנם בתחום הנדון, מתבגרים בסיכון מקרב בני נוער מהציונות הדתית רב הנסתר על הגלוי אך עם עובדות קשה להתווכח. במדינת ישראל יש כיום 733,000 מתבגרים, מתוכם 665,000 תלמידים. מתוך כלל התלמידים נמצא שכ – 70,000 בני נוער משתמשים בסם לא חוקי כלשהוא. מספר זה מהווה כ – 11% מקרב בני הנוער, כ – 36% שותים אלכוהול לעיתים קרובות [1].

במחקרים שנעשו בקרב בני נוער דתיים מדובר על כך שיש קורלציה בין הנתון במגזר הכללי לבין אחוז המשתמשים בסמים ואלכוהול מקרב בני הציונות הדתית. הנתונים מראים על כך שכ – 10% מקרב בני הנוער הדתי משתמשים בסם לא חוקי כלשהוא. מהי משמעותו של נתון זה? מה הוא אומר לנו ההורים ולנו אנשי החינוך? אולי נכון להמשיך באמירות "לנו זה לא יקרה", "אנחנו חברה מוגנת", "תוכנית המניעה הטובה ביותר היא החינוך של הציונות הדתית". להבנתי יש לראות את תופעת השימוש בסמים כסימפטום למציאות רחבה יותר ומורכבת יותר שקשורה למתבגרים בעידן הפוסט מודרני. רבות נכתב על מתבגרים בעידן הפוסט המודרני אך לצורך הדיון ברצוני להתייחס לכמה מאפיינים.

א. בעידן בו נוצרו שינויים מהותיים בחשיבה ובתפיסת המציאות. הפרט מצמצם ואפילו שולל את הסמכות והכוח שהוא הִקנה למבוגרים שבחייו, הפרט הפך את עצמו למרכז וסובר שהמתכון לחיים כבר לא נקבע ע"י גורם חיצוני. המתכון לחיים הפך להיות מתכון אישי.

ב. "אובדן הילדוּת". טשטוש הגבולות בין ילדים למבוגרים באמצעות חשיפה בלתי נמנעת לאינפורמציה מאמצעי המדיה השונים. המבוגר כבר לא משמש בתפקיד "המתווך". האינפורמציה והידע מגיעים ישירות דרך מחשב, אינטרנט, טלביזיה, חברים ועוד. טשטוש הגבולות הזה מביא את הילדים והנוער לגבש אוריינטציה של מבוגרים טרם זמנם.

ג. התערערות היציבות של התא המשפחתי כמסגרת דו-הורית קבועה לאורך זמן (כיום שיעור הגירושין בעלייה, 60% מבני האדם מחליפים בן זוג אחד במהלך חייהם).

ד. להורים יש פחות זמן טכני ופנאי רגשי לילדים עקב תרבות קרייריסטית ומציאות כלכלית מורכבת. ישנו צורך אמיתי ביציאת שני בני הזוג לעבודה. הנוער בתגובה נשען פחות על המבוגר ובונה יותר על עצמו.

נוכח העמדות והתופעות הנ"ל נוצרו שינויים מהותיים בגישות הנוער. נוצר אצל הנוער מבנה נפשי שונה וייחודי המגיב באופן אחר למוסכמות עולם המבוגרים.

המושג "חינוך" (שינוי ועיצוב של עמדות, ערכים והתנהגות) הוא רעיון שפשט את הרגל אצל בני הנוער. מבחינתו אפשר שיקנו לו ידע, אך עמדות, ערכים ואפיוני התנהגות עליו לגבש בעצמו. הנוער רואה עצמו במרכז עם זכות לבעלות וסמכות על חייו, הוא מכליל את הוריו כחלק ממערכת "נותני השירות" ושולל מהם את המימוש המסורתי של תפקיד ההורה. אנשי המקצוע נוהגים לקרוא למצב זה "איבוד הסמכות ההורית".

במציאות חיים שכזאת אנו מנסים "לחנך" את בנינו ומסתבר שזה לא קל בלשון המעטה. ישנם לא מעט קשיים ולעיתים אף כעס שלנו המבוגרים כלפי הורינו, מדוע לא הכינו אותנו למשימה? אף על פי כן ולמרות הכל זה אפשרי. הנוער שלנו מוכיח לנו כל פעם מחדש ששווה להשקיע בו. בנינו ובנותינו הולכים לצבא לשרות לאומי, לישיבות ולמדרשות. משתלבים במפעלי חסד ותופסים במסגרות אלה מקום של כבוד. כנראה שהחינוך שלנו נכון וטוב אך כל זה אסור שיסנוור את עינינו, מכיוון שלכל כלל יש יוצא מן הכלל ועל אחת כמה וכמה במציאות מורכבת כפי שצוינה לעיל.

מסתבר שבציונות הדתית השוליים הם צרים ביותר, והנפילה לתהום הינה סיכון מוחשי. בשנים האחרונות אנו נחשפים לתופעות של מרידה מקרב מתבגרינו הכוללת: גידול שיער, התנגדות לעולם הדתי המעשי, עישון נרגילות, סיגריות ואף שתיית אלכוהול ועישון סמים, לאחרונה אף תופעות של ונדליזם, גניבות ואלימות.

אני במכוון כולל את כלל התופעות הנ"ל ב'חבילה' אחת מכיוון שהן כולן ביטוי למגמה אותה ציינתי בתחילת המאמר. לעיתים קרובות תופעות אלה מועצמות על ידינו מבלי משים, לעיתים אנו גורמים לתופעות אלה לצאת מכלל שליטה. רובנו אוהבים לראות את ילדינו ב'דמותנו ובצלמנו', דבר זה בא לידי ביטוי מובהק כשאנו רוצים לגייס משפחות נוספות לישובים בהם אנו מתגוררים. בפרסום יהיו בתים נאים וילדים קטנים וחמודים אבל לפתע פתאום כשהנער מופיע בשבילי הישוב או בבית הכנסת כשהוא מגודל שיער זה נראה להורים ולחברה זר ואף מאיים. אם הילד "לא בסדר" (לפי איזו שהיא הגדרה) אנו "נדאג" שיהיה בסדר.

המראה החיצוני תופס משמעות רבה בחיינו. אנו מוציאים את עצמנו מתעסקים באורך השיער, האיפור הגס, הפירסינג, החולצות הגזורות וכד'. אנו עדים לתופעה שבני הנוער בודקים את גבולות הגזרה במישור זה. אנו מבחינתנו מביעים עמדות חדות ונחרצות, דבר שגורם לחלק מהמתבגרים להתבצר בתווית "הפריק", "הזרוק " ולהמשיך בשלהם ( שמות תואר הניתנים להם בד"כ ע"י השכנים ושאר הישוב).

בני נוער שכבר הגיעו למצבים קשים מדווחים לנו שכך התחילה הידרדרותם. "ברגע ששמו עלינו תווית החלטנו להוכיח לכולם שאנחנו אף גרועים יותר ועוד נראה לכם".

התווית מושמת גם במישור הלימודי. המחקרים מראים שכ – 70% מקרב בני הנוער המשתמשים בסמים הם נערים/ות בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז (ADHD). בני נוער אלה מתקשים להשתלב בביה"ס. התווית שמודבקת עליהם כ"חלשים" או כאלה הזקוקים ל"מרכזי למידה" או מושמים ב"הקבצה ג'" מחזקת את הדימוי העצמי הנמוך, ולעיתים הסם מהווה פתרון למצוקה זו, הסם משמש כסוג של "ריפוי עצמי".

משיחות שערכתי עם בני הנוער שהסתבכו בבעיות סמים וכד', הם מדווחים על כך שעברו מספר בתי ספר במשך השנים. החוויות הזכורות להם מביה"ס הן חוויות של כישלונות אין סופיים. המשברים מתחילים בד"כ במעבר לחטיבת הביניים שם עולה רף הלימודים. לאחרונה אנו עדים לפתיחת מסגרות ייחודיות לבני נוער שלא השתלבו במערכות הנורמטיביות (בישיבות התיכוניות ובאולפנות). מגמה זו הינה מורכבת, מחד סוף כל סוף ישנה מסגרת הקולטת, מאידך מסגרות אלה "פותרות" את מערכת החינוך מלקחת אחריות על בני נוער אלה ולראות כיצד ניתן לשלבם למרות "חריגותם". מסגרות אלה מחזקות את הדימוי הנמוך ומבליטת את חריגותו של הנער.

מדיווחים של בני נוער שהסתבכו, דווקא המפגשים הבעייתיים עם מערכת החינוך ועם החברה בישוב הם אלה שגרמו להם "לעשות החלטה". אנו מכירים בחשיבות 'קבוצת השווים' כמעצב אישיותי אצל המתבגרים, תנועת הנוער הינה חלק חשוב מקבוצת השווים.

בחבריא ב' (מכיתה ט' ומעלה) מי שנשאר בתנועת הנוער הוא בד"כ מדריך בתנועה, "החברה שלנו" ברובם לא מתקבלים להדרכה, דבר שמגביר את אי השתייכותם "למיין סטרים" של הישוב. באופן טבעי החבר'ה מחפשים את "השווים" בשדות זרים, "אם אין לנו מה לעשות בישוב ניסע לכיכר ציון או לחוף דוגית, ל"בניאס" וכדו'. בעקבות כל הנאמר, המעגל המשפחתי הופך להיות יותר ויותר מסובך, ההורים "מתביישים" בבנם או בביתם. ישנו לחץ סביבתי, בנם הופך להיות שיחת היום בשולחן שבת של השכנים. כל זה גורם להורים להגיב בקיצוניות ואילו המתבגרים מתבצרים במקומם והנתק הולך וגדל.

מבחינתו של המתבגר אם בכל החזיתות רע לו חייבת להיות חזית אחת שיהיה לו בה טוב וזה אצל "החברה". הדינמיקה בין בני הנוער המסומנים היא כזאת שמקבלת את כולם כמו שהם. שם לא שופטים אותם, שם כל התנהגות מקובלת, שם הוא מרגיש "בראש טוב, סבבה". מדובר בסביבה בה אין גבולות, בה יש טשטוש בין המינים, בה כל האסור מותר. הנערים חווים שם חוויות קשות בלי שיהיו מודעים למצבם. מדובר בהפקרות מינית, עישון סמים ושתיית אלכוהול ללא כל בקרה. הבנות איתן נפגשתי בעבודתי מדווחות על כך שלצורך השגת הסם או בכדי להרגיש בין החברה הם נאלצות לקיים יחסי מין בלי שיהיו מוכנות רגשית לשלב זה. הנערים מדווחים על כך שהם נאלצים לגנוב ולעיתים אף לשדוד קשישים בכדי שיהיה להם כסף לסמים ואלכוהול.

סצנת הסמים ואלכוהול עונה להם על כל החסכים עליהם דיברתי, פתאום לא מרגישים שונה. ההערכה העצמית גוברת, הסם מטשטש וגורם להם להרגיש טוב, "להיות בהיי" (בשפת המשתמשים להיות "בסטלה" כלומר להרגיש טוב). ישנם לא מעט מקומות בהם בני הנוער מקיימים את החוויה עליה אני מדבר. מקומות ידועים יותר וידועים פחות כדוגמת: כיכר ציון, חוף דוגית, חוף לבנון, הבניאס, חוף השנטי בים המלח, איזור המעיינות בגוש עציון ועוד. בני הנוער מדווחים על "זוּלות" – מקומות עישון בישובים עצמם, בבתים נטושים ואף דירות של ההורים שנסעו לחופש, חו"ל וכד'. אני מציין מקומות אלה כדי לגרום לנו להבין את היקף התופעה ולחשוב קצת אחרת כיצד להתמודד איתה. המשטרה לא מטפלת בתופעה מכיוון שלא מדובר באוכלוסיה עבריינית קשה. סדרי העדיפויות של המשטרה הם שונים ובצדק.

אם כן מה עלינו לעשות? להרים ידיים, להוריד את הראש ולחכות שהזמן ייעשה את שלו. או שמא להיות יותר אקטיביים אבל באופן אחר, לא במובן השיטורי-סמכותי, אלא יותר במובן החינוכי המבין אך גם מונע את ההידרדרות. מבחינת לא מכבה שריפות, נגרר ומגיב לתופעות אלה, אלא מונע אותן. כיצד מרחיבים את השוליים על מנת שלא תהיה הידרדרות מהירה וחדה? הפתרונות הם רבים ובמישורים רבים. במישור הקהילתי, במישור המשפחתי ובמישור הבית ספרי.

המישור הקהילתי

 

יש לתת את הדעת לקבוצת המתבגרים – כל השקעה תצדיק את עצמה באופן מיידי. יש למצוא רכז נוער מתאים שילווה את המתבגרים, כדאי שלא יהיה מבוגר מידי (מנטלית) ולא צעיר מידי. אחד שיכול לעשות אינטגרציה בין המתבגרים השונים לייצר פעילות שכל אחד יוכל למצוא את עצמו. שילוב של פעילות חינוכית אתגרית וסתם חווייתית ולתת גם לשונים מקום בקבוצה. אנו יודעים שלכל אחד יש צדדים שבהם הוא חזק. יש להיערך לחופשות ביה"ס בצורה נכונה במיוחד לאור העובדה ששבוע הלימודים התקצר.

באופן כללי זה נכון שבישובים הומוגניים העניין קל יותר אך גם בקהילות דתיות בערים הגדולות ישנה אפשרות להיערך בהתאם. בחלק מן הישובים יש מוסד של "משפחות מאמצות": כל שכבת גיל מקבלת משפחה מלווה אליה הנוער מגיע בשבתות. מודל זה מהווה לגבי חלק מן המתבגרים מפגש אחר עם עולם המבוגרים. לא מפגש של סמכות ולא מפגש משפחתי. לעיתים נוצר אקלים המאפשר לדבר על סוגיות משמעותיות בעולמו של המתבגר, נושאים סביב ההתפתחות האישית והדתית וכד'. בישובים שלא השקיעו בתחומים אלה ישנם אחוזים גבוהים יותר של נוער מנותק. בחלק מן המקרים נאלץ מדריך הנוער לעסוק בחיזור אחר הנערים הנ"ל, תהליך החיזור הינו משמעותי ויש להשקיע בו זמן ומשאבים.

המישור המשפחתי (עם קשר למישור הקהילתי)

 

עבודה עם ההורה – ברוב הבתים שהתגלו קשיים בחינוך הילדים נמצא שיש או עודף קשיחות או עודף פתיחות, כלומר: אחד מהקצוות. ישנם מספר דרכים להתמודדות עם הקושי המשפחתי, נראה שגם ההורים צריכים תמיכה ולא רק המתבגרים. לשם כך ישנה חשיבות "לקבוצת הורים" או "חוג הורים" (כל שם שאינו מאיים יתקבל בברכה). כיום ישנם אנשי מקצוע רבים בקרב הציונות הדתית שיכולים להנחות פעילות זו. יש לדון בקבוצה זו במספר נושאים:

1. תרבות הנוער הדתי לאומי כיום – בהרבה מהמקרים ההורים מנותקים לגמרי מהוויית המתבגרים.

2. העצמת הנוכחות ההורית בחינוך הילדים. גבולות אינה מילה גסה, אך כיצד ומתי מציבים גבול? סוגיה מורכבת אך ניתנת ללמידה, במיוחד אם עובדים בצורה עקבית שכוללת תמיכה להורים במהלך התוכנית.

3. העצמת התא המשפחתי: תקשורת במשפחה, אהבה, אמון, אמפטיה והזדהות, הבעת רגשות ושיתוף הילדים בהם.

4. גבולות וחופש, משמעת ומשמעות במשפחה, בחיים הדתיים ובכלל.

5. על המשפחה כחוויה, יצירת הווי משפחתי שמייצר מכנה משותף בין ההורים לבין הילדים.

6. על המשפחה והקהילה ומה שביניהם, על היחס לשונה במשפחה, בקהילה.

לחוג הורים שכזה ישנה חשיבות גדולה גם אם לעיתים קשה לרכז מספר רב של הורים. הניסיון מוכיח שההורים יוצרים קשרים ביניהם ו"מגלים" שהבעיות שלהן הם לא רק שלהם, וגם לשכנים ישנם קשיים ובעיות דומות. לעיתים זוגות הורים מתאמים פעולה ביניהם, דבר המייצר שיתופי פעולה בהתמודדות עם הבנים. המטרה היא בסופו של תהליך לעבור משיח אמוציונאלי חזק, לדיאלוג עם המתבגרים.

המישור הבית ספרי

 

מישור זה הינו משמעותי ביותר וזאת בשל העובדה שהמתבגרים אמורים לשהות בו רוב שעות היממה, ובחינוך הפנימייתי 24 שעות ביממה. מפגש זה אמור להיות מפגש משמעותי שהרי ידע ניתן לקנות בדרכים אחרות. לא כאן המקום לדבר על דמות המחנך אך טענתי היא שבעידן שכשזה יש להרחיב את "ארגז הכלים" של המחנך. בכדי לחדור ללבו של המתבגר יש צורך ביכולת הקשבה והבנה, יש לייצר מצבים שמאפשרים למתבגר לשתף את המבוגר במה שעובר עליו, אך לשם כך על המבוגר לרצות להיות שותף ופנוי למסע מפרך זה.

מידת הסבלנות הינה מידה חשובה ביותר גם כשהנער/ה פורצים גבולות, הם בדרכם שלהם קוראים לעזרה, יש חשיבות לתגובה אך יחד עם זאת יש לנהל עימם דיאלוג.יש לייצר "קווים אדומים" אך על קווים אלה להיות דינמיים ולעיתים אף להתאימם לייחודיות של הנער גם אם יש לכך מחיר קבוצתי. לא להיבהל מהשיער הארוך והנזם באף גם אם בסופו של תהליך הנער/ה יצטרכו להסיר סממנים אלה, חשוב לעשות זאת בדרך הנכונה. אני ממליץ על עבודה קבוצתית בתוך בית הספר. המבנה הכיתתי של כסא ושולחן מלפנים ושכל אחד מתבצר בד' אמותיו, מייצר ריחוק וחוסר פתיחות. מומלץ לפתוח את היום במעגל קבוצתי "בגובה העיניים" ולאפשר למתבגרים לדבר על רגשותיהם וכד', מעין "סבב הרגשה". גם אם הציניות של החבר'ה תגבר אין להתייאש, הניסיון מוכיח שכשיש אווירה חיובית המתבגרים מנצלים את ההזדמנות ומדברים על דברים שכואבים להם.

כלי נוסף שעליו אני ממליץ הוא "ביקור הבית" מושג הלקוח מעולם הפנימיות לנוער מנותק (בד"כ במעמד סוציו-אקונומי נמוך – משפחות מצוקה וכד'). מסתבר שביקור בבית מייצר קשר אחר בין המחנך לבין הנער, הכרת המשפחה מאפשרת התמודדות אחרת, נכונה יותר של המחנך עם הנער, ושל הנער עם משפחתו. לכאורה הדברים ידועים ובכל סמינר למורים לומדים על כך, אך בפועל זה לא נעשה מכל מיני סיבות: חוסר זמן, לחץ של בגרויות וכד'. יש לי הרגשה שהסיבה האמיתית לכך הינה פחד המחנכים מלהיכנס לעולמות סבוכים אלה, כמו כן חוסר בפניוּת נפשית ורגשית של המחנכים עצמם. מאות בני נוער לא היו נפלטים מבתי הספר, מן הישיבות והאולפנות, אם היינו מפעילים כלים חינוכיים-טיפוליים אלה. ברבים מן המקרים בית הספר מעביר את האחריות להורים (ובצדק), אך בכך פותר את עצמו. אין ספק שההורים הינם אחראיים אך גם לביה"ס ישנה אחריות.

אם ניתן לבני נוער אלה מקום בישיבות ובאולפנות, נשקיע זמן ואנרגיות לתת להם הרגשה שהם רצויים, שלא נוותר עליהם כל כך מהר, אזי יש סיכוי שייצאו מהתסבוכת בה הם נמצאים.

מתכנית מניעה להתמודדות עם תופעות של התדרדרות

 

עד כאן כתבתי על תוכניות מניעה ראשוניות, אך מה עושים כאשר התופעה קיימת והנער/ה נמצאים בעיצומה של הידרדרות בכל התחומים? בשנים האחרונות הצטבר ניסיון במדינת ישראל בהתמודדות עם בני נוער שנמצאים בסיכון גבוה. אחד המאפיינים הבולטים אצל בני נוער אלה זהו "מנגנון ההכחשה". כולם סביבם בחרדה והם בשלהם, לכאורה לא מודעים למצבם הקשה. משפטים כדוגמת: "אני בשליטה" "מחר אני אפסיק", ו"תפסיקו להילחץ", הינם משפטים השגורים בפיהם, בשלב זה הנער בשלו ו"שכולם יקפצו".

מבית הספר הוא נזרק ובבית המצב הופך להיות בלתי נסבל. הסמים והאלכוהול הופכים להיות ידידיו של הנער/ה. מצב מסובך זה קשה גם לנער/ה, הסמים מאפשרים לו/לה לעבור שלב זה "בקלות" יחסית. בשלב זה ההידרדרות גדולה, מדובר במציאות של פריצת גבולות מוחלטת, בה הכל מותר. הנער מבצע עבירות ומסתבך בשקרים מתנסה בעישון סמים. במצב זה על ההורים לפנות לגורמי טיפול בקהילה, ולדרוש סיוע (ישנם אנשי טיפול המתמחים בעבודה עם מתבגרים).

לחלק מהנערים יש קצין מבחן שמלווה אותם. במידה והנער משתף פעולה ומבקש עזרה, ניתן לבצע טיפול בקהילות הטיפוליות הקיימות. במידה ואינו משתף פעולה (המצב הנפוץ יותר) יש לבצע הליך כפייתי כאמרת חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (מסכת קדושין דף נ' ע"א). על ההורים לפנות לקצין המבחן או אל פקיד הסעד (במידה ולנער לא נפתחו תיקים במשטרה), שבדרכו פונה לבית המשפט ומבקש במקרים אלה טיפול בכפייה. להורים אני אומר שגם אם הליך זה נראה קשה ומאיים וקיים החשש שיפגע עתידו של הילד, אל תחששו, הגישה היא טיפולית ולא ענישתית ובסופו של תהליך ייסגרו התיקים ולא יישאר רישום פלילי. ישנו אינטרס משותף של כולם לעזור לנער ולא לפגוע בו. ישנן שתי מסגרות טיפוליות לציבור הדתי: "רטורנו" בבית שמש ו"מלכישוע" על פסגת הגלבוע. במקומות אלה מתבצע תהליך חינוכי ייחודי שכולל ניהול עצמי ועבודה קבוצתית. הנערים לומדים במשך היום ויכולים לגשת לבחינות הבגרות בהתאם ליכולות ולזמן בו הם שוהים בטיפול.

חשוב לציין שבמסגרות אלה לא מושם דגש על גמילה מכיוון שמרבית הנערים עדיין אינם מכורים (בשל גילם הצעיר וסוגי הסמים בהם משתמשים). העבודה עם הנערים היא בעיצוב התנהגות ותהליכי שינוי ברמה ההתנהגותית והאישיותית.

קהילת מלכישוע פיתחה תוכנית ייחודית קצרה, שאחריה נעשה מאמץ להחזיר את הנערים למסגרות מהן הם באו. מדובר בד"כ בבני נוער צעירים בני 14-16. לצערי, מוסדות החינוך של הציונות הדתית לא כל כך משתפים פעולה עם בוגרי התוכנית. ישנו פחד שמא יקלקלו את שאר הנערים, טענה שאיני יכול להבין, קשה לי לקבל גישה זו. נערים/ות אלו הם שלנו, בני הציונות הדתית. יש לנו הזדמנות להחזיר אותם למסגרות הרגילות, ושיהפכו לאזרחים מהשורה. אי קבלתם בחזרה מחזקת את הסטיגמה ומקשה על שיקומם. יש לי ציפייה ממערכת החינוך שתהיה אמיצה ותתמודד עם אוכלוסייה זו. מלכישוע מבחינתה ממשיכה ללוות את הנערים ואף נותנת סיוע מקצועי למסגרות הקולטות.

לאחרונה משרד הרווחה פתח הוסטל לנערות בגילאי 14-18, נערות שנפלטו מהאולפנות ונמצאות בסיכון גבוה. בית חם זה פועל בקיבוץ טירת צבי והבנות לומדות במוסדות החינוך של האזור. יש לי ציפייה שמערכות החינוך יהיו פתוחות לקליטה של נערות אלה. אנו נותנים את הסיוע המקצועי והליווי. כל עוד מערכת החינוך מתנערת ומסרבת לקחת אחריות, לנערות אין עתיד. הסטיגמה מתחזקת ובסופו של דבר נערות אלה מפנות עורף וממשיכות בהידרדרות. לסיכום, על מערכת החינוך להיות רגישה בשלבים התחלתיים ולהיות עסוקה במניעה, בידה הדבר. אך כאשר הנערים/ות כשלו ועברו טיפול, חובתה של המערכת לפתוח בפניהם את הדלת ולאפשר להם לחזור הביתה ולהיות כאחד האדם.

המשימה החינוכית בדורנו היא להרחיב את השוליים, להיות שם ולקיים עם בני הנוער דיאלוג אמיתי. לא שיפוטי, יותר סבלני, יותר פתוח. כשאזלו הכוחות ואין שיתוף פעולה ניתן לפנות לגורמים מקצועיים.

רטורנו לנערים ולנערות 02-9998244

מלכישוע לנערים ונערות 04-64882226

הבית בטירה  – בית בקהילה קיבוצית לנערות שנמצאות בסיכון  קיבוץ טירת צבי – מרים גולדשמיט, רכזת 054-564058

'יפתח'  פנימייה חינוכית טיפולית לנערים, אריאל סוקולוב מנהל 052-5643807

'מחול'  פנימייה חינוכית – טיפולית לנערות,  אריאל סוקולוב מנהל 052-5643807

פורסם באתר "קולך"

ד"ר בני פישר (דוקטורט לחינוך) ייסד וניהל את קהילת הנוער במלכישוע (קהילה טיפולית לנוער משתמש בסמים ואלכוהול). משמש כיום כמפקח על הפנימיות במחוז צפון בחסות הנוער – משרד הרווחה. מרכז את תוכנית " ערבין" שליד ישיבת הקיבוץ הדתי שבמעלה גלבוע – תוכנית הכשרה לאנשי חינוך וטיפול לעבודה עם מתבגרים בסיכון במגזר הדתי.


[1] עפ"י דו"ח מחקר אפידמיולוגי 5 הרשות למלחמה בסמים 2001).

"הורות והתבגרות" בנושא: התמכרויות

כמויות מופרזות של אלכוהול

להאזנה להקלטת התוכנית:



 
 

רונן זוארץ,

עובד סוציאלי, מטפל בפסיכודרמה, עובד במכון הירושלמי לטיפול בהתמכרויות ותחלואה כפולה כפר שאול ובעמותות נפש לנפש וחיים של טובה.

רונן זוארץ

על התמכרויות בלב אבות:
שעמום קטלני
השימוש בסמים בקרב בני הנוער
תפסתי את בני מעשן…
אין עשן – בלי אש
להרחיב את השוליים הצרים בציונות הדתית
"ואם כולם יגידו לך לקפוץ מהגג?" – התמודדות עם לחץ קבוצתי בגיל הנעורים
בני נוער ותרבות האלכוהול
גורמים העלולים להפנות צעירים אל המשקה האלכוהולי ואל שתייה מופרזת
החבר´ה שותים בירה
צריכת אלכוהול וגיל ההתבגרות / תקציר מאמר
לחיות לרגלי הר הגעש – הורים מתמודדים עם תופעת השתייה של משקאות אלכוהוליים
מקומם של הורים בהתמודדות עם סכנת שימוש מופרז באלכוהול אצל ילדיהם
למה הם שותים אלכוהול
על שינויים בתרבות השתייה (החריפה…) של ילדינו
מבט על התנהגות סיכונית
קדם התמכרות בגיל ההתבגרות – מה לעשות?

 

 

 

 

 

 

בן מתבודד ומסתגר

שאלה: 

יש לנו קושי רב עם בננו. הוא מוזר בתחומים רבים, הוא מתבודד ומסתגר ואנו דואגים לו מאד. איננו רוצים לפנות לאיש מקצוע (כגון פסיכולוג ) אלא לרב, האם אנו צודקים בכך?

תשובה:

א. 'ורפא ירפא' מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות

– יש בעולם מציאות אותה אנו מכנים 'טבעית'. ה'טבע' {האנושי, הביולוגי, פיזיקאלי} פועל על פי מערכת חוקים. היכולת של האדם לפעול במציאות  {לבנות גשר, לייצר מטוס ולרפא מחלה} מחייבת את האדם לחשוף את החוקיות הרלבנטית לאותו תחום, ולדעת לשלוט במציאות חוקית זאת. ואכן, התורה חייבה את האדם לשלוט בחוקי הטבע.

 "וַיְבָרֶךְ אתָם אֱלוקים וַיּאמֶר לָהֶם אֱלוקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרמֶשֶׂת עַל הָאָרץ".

ב. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי

– במקביל חייבה אותנו התורה לנהוג בטבע האנושי והעולמי תוך התייחסות למימדי המוסר והקדושה. התנהגות לא מוסרית ומלאת תאוות תגרום להשחתת הטבע, לדלדול משאביו, לאסונות אקולוגיים, לפגיעה בבריאות, ובאישיות ח"ו.

ג. רפואת הנפש

– לנפש יש חוקים, כשם שלגוף ישנם חוקים. הכרת חוקים אלה מחייבת לימוד רב כמו גם הטיפול בהם. הלימוד בישיבה איננו כולל את התחום הזה ולכן הרב איננו מומחה בתחום זה.

ד. משקפיים של תורה

– יחד עם זאת, כמו בכל תחום מדעי {ועוד יותר} התיאוריות המנסחות את החוקים נשענות על הנחות יסוד מסוימות המחייבות בדיקה ובחינה באיזו מידה הן תואמות את השקפת העולם של היהדות. ומעבר לכך, המלצות מסוימות של המטפל עשויות לסתור את ההלכה ו/או את רוח ההלכה. לשם כך יש צורך ברב. הרב הוא מומחה בתחום המוסר וההלכה. דהיינו: תפקידו לבקר את הנחות היסוד של המטפל ולבחון עם המטפל את המלצותיו במידה ומתעורר חשש שיש ניגוד עניינים בין המלצותיו לבין התורה.

ה. מסקנה

– כדאי לפנות לרבכם ולתאר בפניו את המצב, לשאול אותו אם הוא מכיר מטפל עליו הוא סומך, ואיתו הוא יכול לשוחח על מנת לעקוב אחר מהלך הטיפול, במידת הצורך. אך בכל מצב החורג משמעותית מתחום הבעיות 'הרגילות' יש לפנות לאיש מקצוע מוסמך, ובמקביל להיוועץ ברב באשר להתאמת הטיפול לתורה.

הרב רפי פוירשטיין, רב קהילה בהר נוף, י-ם. יו"ר הנהלת רבני צהר

עוד עם הרב רפי פויירשטיין:

וידאו: בני ´עסוק´ יותר מידי – "בני עסוק כל היום במחשב". יש הורים שמנסים להגביל זמן מחשב לילדים, ויש שמעדיפים להתעלם. הרב רפי פוירשטיין מציע דרך שלישית.

בת מצווה – כיצד מתכוננים לבת מצווה? תוכנית לימוד, ועל צומת המעבר בחיי הבת

האינטרנט והחופש הגדול – הבת שלי מבלה שעות ליד האינטרנט. אני משערת שבחופש הגדול זה יהיה מהבוקר עד הערב. מה עושים מבלי להיגרר לעימותים אינסופיים?

החברים של הבן – בני בן ה – 12 מתרועע עם ילדים שאינם לרוחנו מבחינה דתית והתנהגותית, האם להפסיק חברות זאת, ואם כן, כיצד?

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה – על חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

חינוך להתמודדות – האם חינוך להתמודדות איננו מחליש את הצעירים?

חינוך להתמודדות – חינוך מוגן או חינוך להתמודדות? לחסן ולהעצים את הילד או להמנע מלחשוף אותו לסיכונים? נשאלת השאלה במישורים שונים – לגבי חברים, בתי ספר, האווירה שבבית…

חלה הדרדרות דתית אצל בננו – התייחסות חיובית לבן שמפסיק לשמור מצוות, והתלבטות האם להוכיח ולהעיר לו

מה קורה בגיל ההתבגרות – תיאור התהליכים העוברים על מתבגרים והתמודדות ההורים איתם.

עד כמה לדאוג – הבן "חומק בין האצבעות", אני מודאגת…

פסיכולוג או רב – הוא מתנהג בצורה מוזרה. האם ללכת לפסיכולוג ? איננו רוצים לפנות לאיש מקצוע (כגון פסיכולוג) אלא לרב, האם אנו צודקים בכך?

שאלות בוטות של בני נוער – על היחס לשאלות מתריסות בעניני אמונה

תיכון או אולפנה? – רשימת שיקולים בבחירת תיכון או אולפנה שיתאים לאופי של הבת

גבולות – כיצד מציבים גבולות בגיל ההתבגרות?

איך לשוחח עם ילדים לאחר פיגוע?

 

לחצי הראשון של השיחה עם כתוביות:

 

הרב יונה גודמן, מנהל חינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

 

למאמרים בנושאים דומים בלב אבות:

כיצד נשוחח עם ילדינו לנוכח החטיפה? / מרים שפירא, פסיכולוגית קלינית. – תדריך להורים ועקרונות חשובים לשיחה

אודיו:מבט חינוכי בעקבות החטיפה / ראיון עם הרב יונה גודמן, רדיו גלי ישראל. איך מתמודדים במצב מורכב של חוסר וודאות ועומס רגשי בעקבות החטיפה? תיווך המציאות, הקשבה וחיזוק הקשר, וכן חיזוק ערכי חינוכי בסוגיות השורש של הקשר לארץ ולמדינה.

אודיו:"הורות והתבגרות": ההתמודדות עם חטיפת שלושת הנערים / הרב אלישע אבינר והרב רמי ברכיהו. עם חלוף שנה מאז חטיפת שלושת הנערים, מהם העקרונות החינוכיים שאפשר להפיק מההתמודדות בתקופה הארוכה של תקווה וחוסר וודאות? מאיפה שאבו את הכוח? האם ההתרוממות שהתגלתה אז התנדפה ונעלמה?

הכנת ילדים לקראת מצב חירום / מתוך משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו / עמירם רביב ועדנה כצנלסון. הזמן המתאים ביותר לארגון ולהכנה לזמן חירום, הוא במצב של רוגע יחסי ושיקול דעת. אחד האמצעים היעילים ביותר העומדים לרשותנו כדי להכין את הילד להתמודדות עם מצב של מתח ביטחוני…

הורות והתבגרות: התמודדות מתבגרים עם שכול במשפחתם / הרב אלישע אבינר, הרב יונה גודמן ונעמי עיני. התמודדות מתבגרים עם שכול – ההיבטים החינוכיים והנפשיים. המלחמות בישראל ופעילות האיבה הביאו איתם למעלה מ23,000 חללים, ובעקבותם משפחות שמתמודדות עם השכול. מה משמעות השכול? מה היא חווית השכול? על 5 שלבי התמודדות עם השכול. ומה במיוחד קשה בשכול אצל מתבגרים?

בננו מאיים בהתאבדות

שאלה:

בננו עומד לסיים כיתה י'. הוא מתקשה בלימודים ומרבה להתחצף ולהתמרד בבית. עד לא מזמן חשבנו כי מדובר בתסמינים רגילים של גיל ההתבגרות, אך לאחרונה חלה החמרה במצב, והוא משתמש בביטויים חריפים יותר כמו "לאף אחד לא אכפת ממני", "אין לי בשביל מה לחיות", "אתם עוד תצטערו על כל מה שאתם עושים לי", ומדבריו נשמעים רמזים שונים בכיוון של התאבדות חלילה. אנחנו מצדנו עד היום ניסינו עד כמה שאפשר להכיל את התפרצויותיו ולהגיב בנחת רוח, וכמובן תגברנו אותו מבחינה לימודית. כששמענו את התבטאויותיו האחרונות מיהרנו להציע לו ללכת לטיפול, אך הוא מסרב בתוקף.

בעלי שמע פעם כי מי שמאיים בהתאבדות לא יעשה זאת בפועל. האם זה נכון? מה מידת הסכנה בה אנו נתונים? כמו כן, האם ישנם דברים נוספים מעבר לטיפול מקצועי שאנו כהורים יכולים לעשות על מנת להרגיע את המצב?

 

 

תשובות:

אבינועם הרש, מחנך, וסמנכ"ל חברים מקשיבים:

יש כאן קריאה לעזרה שחייבת לקבל אוזן קשבת ומענה בשיא הריכוז. התאבדות היא שם קוד לקו אדום. לדבר האחרון שנשאר לאדם לאיים בו ולכן היחס חייב להיות בהתאם.

 

שלום לכם.

אכן הסיטואציה ששיתפתם אותנו נשמעת כלא פשוטה בכלל.

כמו שיש מילים שלא אומרים אותם בטיסה, גם לא בצחוק כמו למשל: "יש לי פצצה" וכל אמירה כזו מחייבת את הצוות לפתוח בנוהל חירום מיוחד, לבדוק את המטוס ובהינתן הנסיבות להנחית אותו בחזרה, גם אם בעל האמירה ינסה לשכנע שהוא בסך הכול צחק, כך גם עם כל מה שקשור לעניין ההתאבדות.

התכוון. לא התכוון. זה כבר לא משנה. בוודאי שיש כאן קריאה לעזרה שחייבת לקבל אוזן קשבת ומענה בשיא הריכוז.

התאבדות היא שם קוד לקו אדום. לדבר האחרון שנשאר לאדם לאיים בו ולכן היחס חייב להיות בהתאם.

מעבר לכך הייתי הולך במיידי לאנשי מקצוע: פסיכיאטר – ייתכן ומדובר במשהו כימי במוח שמחייב טיפול תרופתי לייצוב מצב הרוח

פסיכולוג – לא במקום. במקביל. בכדי להבין מאיזה מקים מגיע המצוקה הזו.

אני מקווה אי"ה שעם ההשתדלות הנכונה שלכם, יעטפו את בנכם מחשבות אופטימיות ומלאות שמחת חיים.

 לתגובות ניתן לפנות למייל הבא

 

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

התאבדויות הן הגורם השני למוות בקרב מתבגרים אחרי תאונות דרכים ולכן אין להקל ראש בשום אופן כשיש איתות לכך. הבשורה הטובה היא שלא כל מתבגר שמדבר על אובדנות מתכוון לכך באמת. האמת היא שרובם רק מאיימים. ייתכן שהוא לא קיבל תשומת לב ואמפתיה מספקות מהסביבה למצוקותיו ולכן הוא מוציא "כרטיס אדום" כדי לנער את הסובבים. יחד עם זאת אסור להקל ראש וחייבים להקשיב לזעקה גם אם היא "אזעקת שווא". 

 

להורים היקרים שלום וברכה,

לצערי, הורים רבים שילדיהם זקוקים לעזרה מקצועית אינם זוכים לכך מסיבות שונות שחלקן נעוצות בפחד כגון "מה יגידו עלינו?" וכיו"ב.
לכן, בראשית הדברים ברצוני לשבח אתכם על הערנות והאומץ שלכם לפנות לייעוץ. לא קל להיות "חשוף בצריח" ולפתוח נושאים כאובים.
מי שעוסק במקרים מעין אלו יודע שניתן להגיע לפתרונות טובים ולהחזרת השקט והשלווה לבית ולהשיג הצלחה ושגשוג אצל אותם שהיה נראה שההצלחה מהם והלאה. כשאתם נועצים במומחים ונעזרים בניסיונם – אתם כבר בכיוון הנכון ובעז"ה תמצאו פתרונות טובים.
הניסיון הרב של אנשי החינוך והמקצוע שאני מכיר, קובעים נחרצות ש70% מהבעיות עם ילדים נגרמות בגלל חוסר חום ואהבה. אל תטעו בדבריי. ייתכן שאתם מעניקים עד בלי די ואפילו הרבה יותר מהורים אחרים, אך לכל ילד מיכל אהבה אחר וייתכן שלבנכם זה מעט מידי. חשבו על כך. כל אדם מחפש אהבה, תחושת ערך ושייכות וייתכן שבנכם סובל ממחסור באחד או יותר מהמרכיבים האלה.

לעצם העניין, נראה שיש כאן תהליך של התדרדרות במישור ההתנהגותי והלימודי ולא כל כך ברור מה גורם למה. מעין סיפור של ביצה ותרנגולת.
ברור שהבן במצוקה ומהדברים שלכם קשה ואולי גם לא ניתן להצביע על הסיבה. העובדה שהבן בכל זאת מדבר, צועק ומתלונן היא סימן טוב כיוון שהתקשורת היא הבסיס שעליו ניתן להתקדם לפתרון המצוקה שלו. מי שלא מצליח במרכז העיסוק של יומו ובמקרה שלנו בית הספר – מרגיש מצוקה נוראה.
בני נוער מגיעים לדבר על התאבדות ועל חוסר רצון בחיים מסיבות שנות הכוללות: חוסר הצלחה לימודית, דחייה חברתית ואבדן ערך עצמי. הם חווים כאב נפשי המלווה בתחושות של חרדה, דיכאון, בדידות, ריקנות וחוסר ערך. הכאב נהיה בלתי נסבל עד שמוצג פתרון אחד ויחיד בדמות ההתאבדות שתגאל אותם מהייסורים. הכאב לא נותן לראות אפשרויות נוספות – טובות הרבה יותר.

צריך לדעת שהתאבדויות הן הגורם השני למוות בקרב מתבגרים אחרי תאונות דרכים ולכן אין להקל ראש בשום אופן כשיש איתות לכך. הבשורה הטובה היא שלא כל מתבגר שמדבר על אובדנות מתכוון לכך באמת. האמת היא שרובם רק מאיימים. ייתכן שהוא לא קיבל תשומת לב ואמפתיה מספקות מהסביבה למצוקותיו ולכן הוא מוציא "כרטיס אדום" כדי לנער את הסובבים. יחד עם זאת אסור להקל ראש וחייבים להקשיב לזעקה גם היא "אזעקת שווא".
הלכה למעשה, צריך להגיע לטיפול כי הילד במצוקה ואתם במצוקה. נראה שהבן סובל מחוסר ערך עצמי. ושוב, להיות יום יום במסגרת שאינך מצליח בה זו ממש פגיעה בערך העצמי. אם הבן לא מוכן לשמוע על טיפול בכלל, אולי יסכים ללכת לפגישה אחת לניסיון. ואם לא, אולי אתם צריכים ללכת לטיפול ולקבל כלים ודרכים להכיל ולנהל אותו יחד עם עשיית סדר ברגשות שלכם.

במה שנוגע לבן, הנתונים שיכולים לסייע לבנות תמונה מדויקת יותר יכולים להיות:
1. לימודית – מה מצבו הלימודי המדויק. האם הוא לקוי למידה. אם כן, האם קיבל מענה הולם. האם יש לו חוויות חיוביות בבית הספר ולא רק מבחינה לימודית. האם לומד במסגרת מתאימה (כן! אפשר ולפעמים רצוי לעבור מסגרת גם לכיתה יא).
2. חברתית – מה מצבו החברתי. האם הוא מקובל או דחוי. האם יש לו חבר טוב. האם מזמין לביתכם ומוזמן לבתי חברים. אם מצבו אינו טוב, ממתי זה התחיל. מה קרה שם.
3. בבית – סביב מה יש קונפליקטים בבית. מה הטריגרים. באילו מצבים, ימים ושעות זה קורה. האם יש כלפיו ביקורת מתמדת או חוסר שביעות רצון מכם ומאחיו.
4. תחביבים ופנאי – האם יש לו עולם מעבר לבית ובית הספר. מהם תחביביו וכמה משקיע בהם. האם נמצא בשעמום ובטלה תמידיים. האם מחובר לתנועת נוער.
כל אלו יכולים לתת תמונה בהירה יותר על הבן בכדי להתקדם לטיפול.
עליכם לפנות לאיש מקצוע ולשרטט לו את הפרופיל המלא של הבן. משם הוא כבר ינחה אתכם כיצד להמשיך.

ובינתיים, לשמור על ערוץ תקשורת פתוח עם הבן בכל מחיר. אם יש ביקורת – להפסיק מייד כל סוג ממנה. להרבות באמפתיה ובהקשבה ללא כל ביטול לרגשותיו ואמירותיו – יהיו הקשות ביותר. לחבר אותו לחיובי שבו. לבנות אצלו אוריינטציית עתיד כמו תפקיד בצבא או מקצוע ומשרה שיכולים להתאים לו בעתיד. חיבור לחסד ונתינה יכולים לתת לו הרגשה טובה של ערך עצמי – יש לו מה לתת לעולם. העולם צריך אותו. לפתח את כישרונותיו על מנת לספק לו תחושת הצלחה. אם לא יוזם בעצמו, לחבור לחבריו ולתאם איתם ביקורים והזמנות.
מעבר לאווירה החיובית שחייבת להיות בבית (ובכל בית), יש לבנות סביבו מעגל כוח בבית הספר, המורכב מאותם אנשי צוות שמעריכים אותו, מסוגלים לראות בו את החיובי ומוכנים לתת יותר בשביל שירגיש רצוי ומקובל למרות פעריו הלימודיים. ייתכן שצריך לבנות לו מערכת אישית הממוקדת במקצועות בודדים בלבד וגם בהם לתת לו את מלוא הסיוע במטרה להגיע לתחושת הצלחה.

עכשיו לקראת חופשת הקיץ זה זמן מצוין לחיבור בין בני הבית. מזג האוויר וארצנו הנפלאה מזמינים אותנו לזמן איכותי וירוק ביחד, ומאפשרים לנו להירגע ולמלא מצברים לקראת השנה החדשה הברה עלינו לטובה.
אני מאחל לכם טיפול רגוע ומושכל באתגר העומד לפניכם ובעזרת ה' תסייעו לבנכם לחזור למסלול של שמחה, הערכה עצמית והצלחה!

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il

 

נעמה מוזס, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת:

קשה להעריך מה מידת הסכנה בה בנכם נתון. מה שנכון להיום לא בטוח שתקף למחר. אולם די שבתחושה הפנימית שלכם, הנכם חשים שבנכם זקוק לעזרה. מי שמאיים בהתאבדות משדר לנו בדרכו שהוא במצוקה. במידה ונתעלם ממסר חשוב זה, או חלילה נמעיט בערכו – הרי שהוא עלול דווקא לפעול ביתר נחישות, מתוך תחושה שגם ככה לאף אחד לא אכפת ממנו, ושאין לו מה להפסיד.

גיל ההתבגרות הינו תקופה לא פשוטה עבור המתבגר והוריו. אולם יש להיזהר מלייחס כל אמירה או התנהגות ל" מאפייני גיל ההתבגרות". אני חשה את הדאגה והחשש העולים מדבריכם, ואכן, נהגתם נכון כאשר הצעתם לו לפנות לטיפול מקצועי והענקתם סיוע לימודי במטרה להקל על הלחץ בו הוא נתון.

בנכם מבטא אותות מצוקה. וגם אם בשלב זה הוא מסרב ללכת לטיפול, אל תרימו ידיים! המשיכו להציע לו עזרה. גם אם נראה לכם שהוא אינו קשוב ובוחר לשמוע "מה שהוא רוצה"- המשיכו לומר עוד ועוד כמה הוא יקר לכם, שאתם אוהבים אותו, דואגים לו ורוצים בטובתו. אמירות אלו מחלחלות והינן בעלות משמעות וחשיבות רבה.

אלברט איינשטיין אמר –"העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע,  אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין". כהורים, אנשי חינוך, חברים -עלינו להיות קשובים ולגלות ערנות לכל סימן מדאיג או נורות אזהרה המאותתים לנו שמשהו אינו כשורה. אין להסתפק באמירה ש "יהיה בסדר, זה יעבור". אלא להתייחס ברצינות לקושי. איני מקבלת את הטענה, שמי שמאיים בהתאבדות לא יעשה זאת בפועל. מי שמאיים בהתאבדות או מבטא אמירות אובדניות או התנהגות מדאיגה משדר לנו בדרכו שהוא במצוקה. במידה ונתעלם ממסר חשוב זה, או חלילה נמעיט בערכו- הרי שהאדם עלול דווקא לפעול ביתר נחישות, מתוך תחושה שגם ככה לאף אחד לא אכפת ממנו, ושאין לו מה להפסיד..

קשה להעריך מה מידת הסכנה בה בנכם נתון. מה שנכון להיום לא בטוח שתקף למחר. אולם , די שבתחושה הפנימית שלכם, הנכם חשים שבנכם זקוק לעזרה. הרי אם חלילה היה לו חום גבוה וכאבים בגופו, לא הייתם מתמהמהים, אלא פועלים בנחישות לקחתו לרופא ולערוך לו את הבדיקות הנדרשות. ובכן, גם הנפש שלנו זקוקה להתייחסות רצינית.

מה ניתן לעשות ?

  • היו קשובים וערניים. יתכן וכעת בזמן החופשה הלחץ והעומס יפחתו. אולם, אם עדיין קיים חשש, פנו אתם לליווי מקצועי שיכוון, שיתמוך בכם, יציע כיווני חשיבה נוספים ויעריך כדאי נכון לנהוג.
  • הזמינו את בנכם לשיחה. בזמן שמתאים לכם ולו. לעיתים שיחה משמעותית מתפספסת רק בשל תנאים או אווירה לא מתאימים, וחבל. במידה, וישנם גורמים נוספים במשפחה או בסביבה הקרובה ( אח בוגר, מדריך, מורה) שעשויים לסייע – רתמו גם אותם למשימה והיעזרו בהם.
  • התייחסו לדבריו של בנכם ברצינות – לצד ההרגעה והנרמול, חשוב להבין למה בדיוק הוא מתכוון באמירות שהוא זורק מדי פעם? אל תחששו לדבר על כך באופן ישיר – "למה אתה מתכוון? האם תכננת כיצד לבצע זאת?" בניגוד לתפיסה הרווחת – דיבורים על התאבדות לא מכניסים לאף אחד רעיונות לראש. להיפך- דיבור ישיר מעניק תחושה שאתם לא נבהלים, שאפשר לדבר על הכל, ושאתם איתו.
  • נסו להישאר רגועים – גילויים של בהלה חוסמים מלספר. ביטויי זעזוע או חרדה מצדכם עלולים לגרום לבנכם לחזור בו ולשמור את תחושותיו לעצמו. השתדלו שלא לשפוט או לחנך, גם אם בדבריו הוא מבטא כעס או חוצפה או מייחס לכם כוונות שאינן נכונות. הקשיבו בשקט. נסו להכיל את הקושי.
  • בנוסף, היזהרו מאמירות כמו- "יהיה בסדר, מחר תזרח השמש.."- נער המצוי במצוקה מתקשה בשלב זה לראות את הדברים באור חיובי. אמירות מעין אינן מסייעות ועלולות לתת תחושה שאתם לא באמת מבינים אותו. עדיף לומר: "אנחנו מבינים שקשה לך, וגם אם כרגע אתה לא רואה אפשרויות אחרות, יש דרכים לצאת מהמצב ואנחנו פה בשביל לעזור לך, לא נוותר עליך, אנחנו אוהבים אותך ורוצים בטובתך". העבירו מסר של תקווה –"ניתן לעזור לך, גם אם לא יהיה קל ".
  • קשה להכריח אדם לקבל טיפול אם אינו משתף פעולה. אולם – "אחרי המעשים נמשכים הלבבות"- אל תצפו שהפניה לטיפול תבוא ממנו. לעיתים אמירה נחושה וברורה מצדכם שקבעתם עבורו פגישה עם מישהו שעשוי לסייע לו, ושאתם לוקחים אותו לפגישה (קבעו עובדה) , ושלאחריה הוא יוכל לבחור כיצד להמשיך.
  • זכרו – ההבדל בין התנהגויות אחרות לבין התאבדות הינו שאין דרך חזרה מהתאבדות. ב"ה, יש כיום מגוון דרכים ואנשי טיפול מקצועיים שיכולים לסייע. אל תוותרו.
  • ולסיום, השתדלו שלא להתמקד רק בקושי. צאו לבילוי משפחתי מהנה , חבקו, צחקו, שוחחו על מגוון נושאים נוספים, תוך ערנות והקשבה רגישה לדופק הלב.

 

נעמה מוזס – מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, יועצת למיניות,CBT, מרצה ומנחת סדנאות.   054-4798064

http://www.mosesnaama-tipulzugi.co.il

 

 

יונה תור, יועצת חינוכית, יועצת נישואין ומשפחה ומנחת הורים:

בשום אופן אין להסתמך על ההיגד "שמי שמאיים לא מבצע". התייחסות כזו היא מסוכנת ומעלימה עין. מצד שני חשוב לטפל בעניין ברוגע וכראוי.

שלום רב!

אני בטוחה שהסיטואציה המתוארת כאן מכניסה את ההורים למקום של חרדה וחוסר אונים רב. אלו הצעותי:

בשום אופן לא להסתמך על ההיגד "שמי שמאיים לא מבצע". התייחסות כזו היא מסוכנת ומעלימה עין. מצד שני חשוב לטפל בעניין ברוגע וכראוי. רב המתבגרים אינם ששים לטיפול ואפשר להבין את עמדתם. "אין לי כח לחפירות" ברב המקרים אפשר לדלג וללכת עם המתבגר. אך במקרה הזה זה יותר מסובך. חשוב לנהל שיחה פתוחה עם הנער. לבדוק בחכמה, ללא היסטריה אך בישירות מה כוונתו באמירותיו. לומר לו שאמירות אלו מדאיגות אתכם מאד, ואתם לא מוכנים לעבור לסדר היום. בנחישות רבה עליכם להעמיד בפניו 2 אפשרויות: או שהוא משכנע אתכם ואתם משתכנעים מעל לכל ספק שלאמירותיו אלו אין רגליים או שהוא אכן הולך לטיפול. חשוב מאד לבחור מטפל בעל ניסיון בתחום. כדאי להתייעץ עם יועץ בית הספר.

בנוסף ובכל מקרה אני ממליצה ללכת לייעוץ הורי.

 

בברכה, יונה תור

050-6423004

 

הרב עמיחי גורדין, ר"מ בישיבת הר עציון:

בכל מה שקשור להתאבדויות יש להתייעץ עם פסיכיאטרים מומחים ומנוסים ולא עם רבנים או פסיכולוגים.

חשוב לדעת שבכל מה שקשור להתאבדויות
יש להתייעץ עם פסיכיאטרים מומחים ומנוסים ולא עם פסיכולוגים. זה עניין מקצועי שלא מיועד לרבנים וגם לא לפסיכולוגים.

 

עמיחי גורדין

 

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

יתכן כי התבטאויותיו הקיצוניות הן חלק מן התפאורה של גיל ההתבגרות, אך יש חשש לקושי רגשי שמחייב התערבות מקצועית. אל תדלגו על שלב חיוני זה.

אפשר להבין מאד את המצוקה בה אתם נתונים. הילד מעמיד אתכם לפני דילמות קיומיות. האיומים שלו עשויים להיות חלק מהתפאורה של גיל ההתבגרות בו ההתבטאויות הן קיצוניות. יתכן מאד ש'בין אמר לבין עשה – ת"ק על ת"ק פרסה'…ובכל אופן, עדיין קיים חשש לקושי רגשי שמחייב הערכה מקצועית של איש טיפול. לא הייתי מדלגת על שלב חיוני זה. בהצלחה רבה מאד!

אתרhttp://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

עוד בלב אבות על התאבדות בקרב בני נוער:

"ובחרת בחיים"- מניעת התאבדות בקרב מתבגרים מדוע מתבגרים מתאבדים? האם קיימות שיטות טיפול?

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים.  מהי הפרעה דיכאונית? האם היא קיימת אצל מתבגרים? מידע מקצועי.

על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות המתבגר מגלה סימני דיכאון. מתי צריך לדאוג?

מדריך להפרעה דו-קוטבית (מניה-דפרסיה) מהי מניה-דפרסיה? סימנים ודרכי טיפול

"הורות והתבגרות": התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער . על התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער. איך לתת מענה חיובי של מניעה? איך לדבר עם נוער על התמודדות עם מצוקה חריפה שנראת שאין לה מוצא?

התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים. כל שנה מתאבדים בישראל 70-90 בני נוער, ועל כל התאבדות כזו יש עשרה ניסיונות שלא דווחו. איך תדעו אם הדיכאון של בן הנוער הפרטי שלכם לא מגיע עד כדי סכנת התאבדות? הפסיכולוגית הקלינית שרון זיו ביימן מסבירה.

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים.  מהי הפרעה דיכאונית? האם היא קיימת אצל מתבגרים? מידע מקצועי.