תגית: מצוקה

איפה מצויה פגיעה מינית?



 

הרב יונה גודמן, מנהל חינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

 

להקלטת התוכנית המלאה: הורות והתבגרות: פגיעה מינית בקרב בני נוער

שילוב הומור בחינוך

איך השילוב של הומור בחינוך יכול להשפיע על ילד ששובר את הכלים?

 


הסרטון מתוך האתר "ערוץ מאיר". לצפייה בסרטונים נוספים  לחצו כאן.

לאתר של ד"ר אבולעפיה, לבבה

 

דר מיכאל אבולעפיה

 

עוד עם ד"ר מיכאל אבולעפיה:

חינוך להכרח ולחופש – חלק א

חינוך להכרח ולחופש – חלק ב

חוצפת המתבגר – איך להתחבר לנער מתבגר? הדרך להתמודד עם החוצפה – כדרך להתחבר אליו

חינוך למתבגרים – חלק א: בחירה נכונה בחיים – איך מחנכים את הנוער לבחור מתוך הרצון הפנימי שלו, ולא רק מהשפעות חברתיות? כמה עקרונות להעביר לנער כדי שיוכל לקבל בחירה נכונה בחיים.

חינוך למתבגרים – חלק ב: חינוך להכלה והיכלות לבחור – איך מעודדים בנער יכולת הכלה? איך עוזרים לו לבנות כוחות נפשיים להתמודד עם מציאות קשה, ולראות את הטוב מתוך מציאות חשוכה? איך נעזור לו לשכלל את ההבנות שלו?

להיאבק נגד הנשירה הסמויה – חלק א – נשירה סמויה היא תופעה מדאיגה, בה אחוז גבוה מאוד של ילדים שנמצאים רשמית בכיתה הם בעצם מנותקים ממנה. איך נלחמים בתופעה? איך מחזקים את הזיקה של הנוער ללימודים?

להיאבק נגד הנשירה הסמויה – חלק ב – סרטון המשך על נשירה סמויה: יןלדים שנמצאים בבית הספר פיזית אבל לא נפשית – הילד לא לומד ולא מתחבר חברתית. מה עושים עם ילד שחושב שאף אחד לא איכפת לו ממנו?

"הורות והתבגרות": התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער

להאזנה להקלטת התוכנית:


ד"ר יוכי סימן טוב,
מנהלת היחידה להתמודדות במצבי לחץ,השירות הפסיכולוגי הייעוצי במשרד החינוך, ויועצת במכללת אפרתה
דר יוכי סימן טוב - על התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער

  • התאבדות היא הקצה הרחוק על פני רצף של דכאונות ברמות שונות.
    איך לתת מענה חיובי של מניעה? האם דיבורים על מניעת התאבדות בעצם יכולים לעודד את התופעה? מה לא להגיד כשמדברים על התאבדות, ומה באמת יוכל להזיק? האם לנסות להסתיר מידע?
  • על אפשרות לפתח שיחה מרפאה עם בני נוער על התמודדות בקושי ובמצוקה חריפה שנראת שאין לה מוצא.
  • על חשיבות שלא לשפוט את הנער, אלא לתת לו הרגשה שמבינים אותו, ההבנה ש"אני לא לבד", שהחוויה היא מוכרת, ולא יחידאית.
  • על האמת שאנשים לא רוצים למות, אלא רוצים להפסיק את הכאב העצום שממנו סובלים.
  • מה התמונה הסטטיסטית של נסיונות התאבדות בקרב בני נוער בישראל? למה בגיל ההתבגרות יש נסיונות התאבדות?
  • איך מזהים נער שעלול לנסות להתאבד? האם ייתכן תהליך של הסתרה? איך בנות שונות מבנים בנסיונות התאבדות?
  • איך מתייחיסם לכאב של משפחת הנפטר אחרי התאבדות?

התוכנית כוללת פינת הרב גודמן על התייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות

 מאמרים אחרים בלב אבות על הנושא התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער:

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים.  מהי הפרעה דיכאונית? האם היא קיימת אצל מתבגרים? מידע מקצועי.

"ובחרת בחיים"- מניעת התאבדות בקרב מתבגרים מדוע מתבגרים מתאבדים? האם קיימות שיטות טיפול?

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים.  מהי הפרעה דיכאונית? האם היא קיימת אצל מתבגרים? מידע מקצועי.

על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות המתבגר מגלה סימני דיכאון. מתי צריך לדאוג?

מדריך להפרעה דו-קוטבית (מניה-דפרסיה) מהי מניה-דפרסיה? סימנים ודרכי טיפול

התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים. כל שנה מתאבדים בישראל 70-90 בני נוער, ועל כל התאבדות כזו יש עשרה ניסיונות שלא דווחו. איך תדעו אם הדיכאון של בן הנוער הפרטי שלכם לא מגיע עד כדי סכנת התאבדות? הפסיכולוגית הקלינית שרון זיו ביימן מסבירה.

"הורות והתבגרות": זיהוי קשיים בעולם הנפש של מתבגרים

להאזנה להקלטת התוכנית:

 

 

יהושע (שוקי) זקבך,

מנהל מרכז יעד – מרכז ייעוץ והכוונה לתחום הטיפול הנפשי

הנושא:

 זיהוי קשיים בעולם הנפש של מתבגרים

עוד בנושא מלב אבות:

בני בדיכאון… / דורית שילוח. אני מרגישה שהבן שלי – בן 16 – בדיכאון… הוא מסתובב כל היום עצוב ובפנים נפולות. איך אפשר לעזור לו?

פינת הרב גודמן: הקשבה לכאבים של ילדינו




 

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

מדריך להפרעות קשב וריכוז ( ADHD )

לקריאת החוברת בפורמט PDF לחצו כאן

מבוא

הפרעת קשב וריכוז (להלן: ADHD – באנגלית: Attention Deficit Hyperactivity Disorder) היא מצב המסתמן ומתגלה אצל ילדים מסוימים בשנות חייהם הראשונות שלפני תחילת הלימודים בבית הספר, או בהיותם בכיתות הנמוכות. ילדים אלה מתקשים לשלוט בהתנהגותם ו/ או להתרכז באופן רציף. ההערכה היא שבין 10-5 אחוזים מהילדים לוקים בהפרעה זו, בנים מועדים להפרעה זו פי 3 מבנות, אף שעדיין לא הובררה הסיבה לכך.

ילד עם ADHD עומד בפני משימה קשה אך לא בלתי אפשרית כדי לממש את הפוטנציאל שלו הוא זקוק לעזרה, להדרכה ולהבנה מהוריו וממחנכיו. בעזרת טיפול נכון יוכל ילד עם ADHD ללמוד לנהל את חייו באופן מוצלח ופורה. מדריך זה מספק מידע על ADHD ועל ההתמודדות עימה, כולל סימניה ותסמיניה, תרופות והתערבויות התנהגותיות, ועצות מועילות להתמודדות בבית ובבית הספר.

כֵּיוון ש-ADHD נמשך במקרים רבים לתוך שנות הבגרות, כולל המדריך פרק מיוחד העוסק באבחון ובטיפול בהפרעה זו אצל מבוגרים.

תסמינים

 

התסמינים העיקריים של ADHD הינם חוסר קשב, היפראקטיביות (פעילות-יתר) ואימפולסיביות (פעולה על פי דחפים פתאומיים ללא מחשבה מראש). תסמינים אלו מופיעים כבר בשנות הילדות המוקדמות.
הם נוטים להימצא אצל ילדים רבים אך ברמה נמוכה, ולעתים נוצרים
כתופעת לוואי של הפרעה אחרת, ולכן חשוב שילד המגלה התנהגויות
כאלה יעבור בדיקה מקיפה ואבחון מהימן על ידי מומחה.

תסמינים של ADHD נמשכים לאורך זמן רב ונוטים להתבטא בצורות
שונות בגילאים השונים. בילדים בגילאי טרום-בית-ספר, בדרך כלל
מופיעים בתחילה תסמיני האימפולסיביות וההיפראקטיביות, ורק לאחר
זמן-מה מופיע הליקוי בריכוז – לעתים שנה ויותר אחריהם. בהקשרים
שונים עשויים להופיע תסמינים שונים; התסמינים שיופיעו תלויים בסוג
הדרישות שהמסגרת בה נמצא הילד מציבה בפני השליטה העצמית שלו.
ילד שאינו מסוגל ”לשבת בשקט" או שמפריע בצורות אחרות יבלוט בבית
הספר, אך אל הילד החולמני הבלתי קשוב אולי לא ישימו לב. יתכן שאת
הילד האימפולסיבי הפועל לפני שהוא חושב יגדירו רק כ"ילד עם בעיית
משמעת", בעוד שהילד הסביל, חסר המרץ, המתנהל בעצלתיים, ייחשב אולי רק כחסר מוטיבציה. ואולם כל אלה עשויים לבטא סוגים שונים של
ADHD .כל ילד הוא לעתים חסר מנוחה, לעתים פועל מבלי לחשוב, ולעתים
שוקע בחלומות בהקיץ, אך כשההיפראקטיביות, פיזור הדעת, רמת הריכוז
הנמוכה או האימפולסיביות מתחילים להשפיע על ההישגים בבית הספר,
על יחסי החברוּ ת עם ילדים אחרים, ו/או על ההתנהגות בבית, ניתן לחשוד
בקיומה של ADHD .כיוון שהתסמינים מתבטאים באופנים מגוונים כל כך
בהקשרים שונים, לא קל לאבחן ADHD ,במיוחד כשהתסמין העיקרי הוא
חוסר קשב.

לפי המהדורה האחרונה של מדריך האבחון הסטטיסטי להפרעות
מנטאליות (DSM-IV), ישנם שלושה דפוסי התנהגות המורים על הפרעת
קשב וריכוז. אנשים עם ADHD יגלו סימנים אחדים של חוסר קשב עקבי.
יתכן שיהיה להם דפוס קבוע של היפראקטיביות ואימפולסיביות, ברמה
העולה בהרבה על זו של בני גילם, או שאולי יופיעו אצלם כל שלוש
ההתנהגויות גם יחד. ישנם אפוא שלושה תת-סוגים של ADHD המוכרים
על ידי אנשי המקצוע:

  • הסוג חסר הקשב באופן משמעותי (שאינו מתנהג בצורה
    היפראקטיבית-אימפולסיבית משמעותית) – מה שמכונה
    לעתים ADD.
  • הסוג ההיפראקטיבי-אימפולסיבי בעיקרו (שאינו מגלה חוסר-
    קשב משמעותי).
  • הסוג המשולב (שבו יש תסמינים של חוסר קשב ושל
    היפראקטיביות-אימפולסיביות גם יחד). אצל רוב הסובלים
    מ-ADHD ההפרעה קיימת בצורתה המשולבת. בנות סובלות
    ברוב המקרים מהפרעת קשב ללא בעיית התנהגות לכן
    מאובחנות פחות, בנים מטבעם יותר ”פעילים".

 

חוסר קשב

 

ילדים הסובלים מחוסר קשב מתקשים למקד את חשיבתם בפעילות רוטינית יחידה ועלולים להשתעמם ממשימה נתונה לאחר כמה דקות בלבד. אם הם עסוקים בפעילות המסֵ בה להם הנאה ממשית, לא יתקשו כלל וכלל להישאר מרוכזים בה. ברם, מיקוד תשומת לב רצונית בארגון ובהשלמת משימה, או בלימוד נושא חדש, עלול להיתקל בקשיים.

לילדים אלה קשה במיוחד לעמוד במטלות שיעורי הבית. הם ישכחו לרשום את המטלה או ישאירו את החומר הדרוש לביצועה בבית הספר. הם ישכחו להביא ספר הביתה, או שיביאו את הספר הלא נכון. שיעורי הבית, אם יסיימו אותם סוף סוף, יהיו מלאים שגיאות ומחיקות. לעתים קרובות מהווים שיעורי הבית מוקד תסכול הן לילד והן להוריו, במקרים כאלו כמובן כדאי לבדוק אם קיימת לקות למידה נלווית.

ריכוז אינטנסיבי כפי שדורשת תפילה – גם הוא משימה כמעט בלתי אפשרית לילד עם ADD ,שנוטה לחלום בהקיץ לעתים תכופות ומתקשה לעקוב באצבעו אחר שורות הכתב. חזרה על חומר מוכר עשויה להיות מאתגרת במיוחד בשל חוסר הַגיוון שבה.

 

תסמינים של חוסר קשב

 

  • לעתים קרובות אינו שם לב לפרטים או שוגה ברשלנות בשיעורי
    הבית או בפעילויות אחרות.
  • לעתים קרובות מתקשה להתרכז בעת ביצוע מטלות או בעת
    משחק.
  • לעתים קרובות נראה שאינו מקשיב כשמדברים אליו ישירות.
  • לעתים קרובות אינו ממלא אחר הוראות ונכשל בהשלמת שיעורי
    הבית או במשימות אחרות.
  • לעתים קרובות מתקשה להתארגן למשימות או פעילויות.
  • לעתים קרובות נמנע ממשימות הדורשות מאמץ מנטאלי
    מתמשך, כגון עבודות כיתה או שיעורי בית, או על כל פנים אינו
    מחבב משימות מסוג זה.
  • לעתים קרובות מאבד חפצים הנחוצים למשימות או לפעילויות,
    כגון ספרים, עפרונות, צעצועים או כלים.
  • מוסח בקלות ע“י גירויים חיצוניים.
  • שכחן בפעילות יום יומיות.

ילדים המאובחנים עם ADHD מסוג חוסר הקשב בדרך כלל אינם אימפולסיביים או היפראקטיביים, אך עם זאת יש להם בעיה משמעותית במצבים שנחוצה בהם רמה מתמשכת של קשב. נדמה שהם חולמים, ’מרחפים', מתבלבלים בקלות, זזים לאט ואדישים. יתכן שיתקשו לעבד מידע באותה רמת מהירות ודיוק שבה עושים זאת בני גילם. כשהמורה נותן הוראות בעל פה או בכתב, הילד מתקשה להבין מה עליו לעשות וטועה שוב ושוב. ואולם הוא עשוי גם לשבת בשקט מבלי להפריע, ואפילו ייראה כאילו הוא עובד, אם כי למעשה לא ימלא אחר ההוראות או לא יבין את המשימה.

לילדים שכאלה אין בעיות רציניות מבחינת אימפולסיביות או פעילות-יתר בכיתה, במסגרת בית הספר בכלל או בבית. יתכן שיסתדרו טוב יותר עם ילדים אחרים מאשר הטיפוסים היותר אימפולסיביים והיפראקטיביים הלוקים ב–ADHD .מסיבה זו מתעלמים לא פעם מבעיית הקשב שלהם. ברם, הם זקוקים לעזרה לא פחות משזקוקים לה ילדים עם סוגים אחרים של ADHD שכן מעוררים בעיות בכיתה.

 

היפראקטיביות – אימפולסיביות

 

ילד היפראקטיבי נמצא בתנועה מתמדת. הוא מסתובב ונוגע ומשחק
בכל דבר שהוא רואה, או מדבר ללא הפוגה. לילד כזה, ישיבה שקטה
בכיתה או בבית הכנסת היא משימה קשה. הישארות על יד השולחן
במהלך ארוחת ערב או סעודת שבת עלולה להיות למעלה מכוחותיו. הוא
יתפתל בכיסאו או יתהלך בחדר אנה ואנה, ינדנד את רגליו, יגע בכל דבר,
או יתופף ברעש בעפרונו. בני נוער או מבוגרים עם ADHD עלולים לחוש
חוסר מנוח פנימי. לעתים קרובות הם מדווחים על תחושה שהם מוכרחים
להישאר עסוקים. הם ינסו לעשות כמה דברים בו-זמנית ויתקשו להשלים
משימה אחת.

ילדים אימפולסיביים נראים כמי שאינם מסוגלים לרסן את תגובותיהם המיידיות או לחשוב לפני שהם פועלים. לעתים קרובות יפלטו הערה בלתי הולמת, יגלו את רגשותיהם ללא מעצורים, ויפעלו מבלי להביא בחשבון את תוצאות התנהגותם. האימפולסיביות שלהם תקשה עליהם לחכות לדבר-מה שהם נכספים אליו או להמתין לתורם במשחק. הם עלולים לחטוף צעצוע מידי ילד אחר בעת משחק או להכות כשהם מרוגזים. אפילו בגיל העשרֶה או בבגרותם, האימפולסיביות שלהם עלולה להניע אותם להעדיף לעשות דברים שיש להם תגמול קטן אך מיידי על פני פעילויות שדורשות מאמץ רב יותר אך שיש להן תגמול גדול יותר. במלים אחרות, הם מתקשים לדחות סיפוקים.

 

תסמינים של היפראקטיביות – אימפולסיביות

 

  • לעתים קרובות מניע ידיים או רגליים או נע בכסא.
  • לעתים קרובות מתרומם ממושבו בכיתה או במצבים אחרים
    ּ שבהם יש להישאר יָשוב.
  • מרבה לרוץ או לטפס במצבים שאינם מתאימים לכך (בהתבגרות
    או בבגרות תתכן תחושה של חוסר מנוחה בלבד).
  • מתקשה לשחק בצורה שקטה.
  • לעתים קרובות נמצא במרוצה או נראה כאילו יש לו ”מנוע“,
    ”משהו מריץ אותו“.
  • מרבה לדבר ללא הפסקה.
  • קופץ ועונה לשאלות לפני שסיימו לשאול אותן.
  • מתקשה לחכות לתורו.
  • מפריע או מתערב בפעילויות של אחרים כמו בשיחות או
    משחקים.

אם כי גידול ילדים עם ADHD הוא משימה מאתגרת ולא פשוטה כלל ועיקר, יש לשנן ולזכור שהם אינם ”רעים“, ”מתנהגים בחוצפה“ או מקשים על סביבתם בכוונה. ילדים המאובחנים כבעלי ADHD מתקשים לשלוט בהתנהגותם ללא תראפיה התנהגותית ו/או טיפול תרופתי.

 

אבחון

 

ישנם הורים המזהים סימני חוסר קשב, היפראקטיביות ואימפולסיביות בפעוט שלהם הרבה לפני שהוא מגיע לגיל בית הספר. יתכן שהילד מאבד עניין במשחק או בקריאת ספר, או מתרוצץ חסר שליטה לחלוטין. עם זאת, יהיה מועיל מאוד לקבל חוות דעת של מומחה שיקבע אם התנהגות זו הולמת את גיל הילד אם לאו, מפני שכל ילד מתבגר בקצב מִשֶלו ויש לו אישיות ייחודית, עם המזג ורמת האנרגיה האישיים שלו. הורים יכולים לפנות אל רופא הילדים שלהם, או לפסיכולוג או לפסיכיאטר של ילדים, כדי להעריך אם לפעוט שלהם יש ADHD או שהוא פשוט אינו בוגר לגילו, או נלהב באופן יוצא דופן, כפי שסביר יותר בגיל הזה.

יתכן שהורים או מטפלים יחשדו בקיום ADHD או שלא יבחינו בה עד שהילד ייתקל בקשיים בבית הספר. כיוון ש-ADHD נוטה להשפיע בצורה הקשה ביותר על התפקוד בבית הספר, לעתים קורה שהמורה הוא הראשון המבחין בהיפראקטיביות או בחוסר הקשב, ומצביע על כך בפני ההורים. מתוקף עבודתם עם ילדים רבים לומדים המורים להכיר איך מתנהג ילד אבחון ’ממוצע' במצבי למידה הדורשים ריכוז ושליטה עצמית. ברם, לעתים אין המורים מצליחים להבחין בצרכיו של ילד חסר קשב או פסיבי אך עם זאת שקט ומשתף פעולה, כאותם ילדים שיש להם את תת-הסוג של ADHD המתבטא בחוסר קשב בלבד.

נקודות שיש לשקול לפני אבחון ADHD:

  • אצל הילד או המבוגר צריכים להסתמן 6 מתוך 9 התסמינים
    מהרשימה שלעיל.
  • על הילד לגלות התנהגויות של אחד מתת-הסוגים של ADHD
    לפני גיל 7.
  • ההתנהגויות האופייניות ל-ADHD נמשכות לפחות 6 חודשים.
  • ההתנהגויות משפיעות לרעה לפחות על שני תחומים בחיי הילד (כגון תפקודו בבית הספר, בבית, במעון-יום או בצהרון, בחברות עם ילדים אחרים).

ההתנהגויות שפורטו לעיל אינן קשורות למתחים בבית. ילדים ממשפחות שאירעו בהן גירושין, מעבר דירה, מחלה, שינוי בית ספר, או אירועי חיים משמעותיים אחרים עלולים לפתע להתחיל להתנהג בצורה שונה משהתנהגו בה קודם, או להפוך שכחנים. כדי למנוע אבחון מוטעה, חשוב לשקול אם גורמים אלו מילאו תפקיד בפיתוח התסמינים, או שרק החריפו בעיה שכבר היתה קודם לכן.

 

אבחון על ידי אנשי מקצוע

 

אם חושדים בקיום ADHD ,למי יכולה המשפחה לפנות? לאילו סוגי מומחים תזדקק?

הטוב ביותר הוא שהאבחון ייעשה על ידי איש מקצוע שהוכשר בתחום של ADHD או באבחון הפרעות מנטאליות. פסיכולוגים ופסיכיאטרים של ילדים, רופאי ילדים התפתחותיים/התנהגותיים, או נוירולוגים התנהגותיים הם בדרך כלל אלו המיומנים ביותר לאבחן ADHD .

כצעד ראשון יכולה המשפחה לשוחח עם רופא הילדים או עם רופא המשפחה. יש רופאי ילדים שיאבחנו ADHD בעצמם, אך לעתים קרובות נחוצה התייעצות עם איש מקצוע מתחום בריאות הנפש.

ידיעת ההבדלים בין סוגי ההסמכה והשירותים עשויה לסייע למשפחה לבחור את המומחה שיספק את צרכיה באופן הטוב ביותר. ישנם כמה סוגי מומחים המוסמכים לאבחן ADHD ולטפל בו. פסיכיאטרים לילדים הם רופאים המתמחים באבחון ובטיפול בהפרעות התנהגותיות אצל ילדים. פסיכיאטר ירשום כל תרופה נחוצה ויוכל לספק גם תראפיה. פסיכולוגים של ילדים מוסמכים גם הם לאבחן ולטפל ב-ADHD. הם יכולים לספק אבחון על ידי אנשי מקצוע תראפיה לילד וגם לסייע למשפחה לפתח דרכי התמודדות עם ההפרעה, אך הם אינם רופאים (.M.D) ולא רשאים לרשום תרופות ולכן טוב יעשה הפסיכולוג אם יפנה את המשפחה לרופא מומחה בתחום זה כי זוהי קודם כל אבחנה רפואית. נוירולוגים, שהם רופאים העובדים בתחום ההפרעות במוח ובמערכת העצבים, יכולים גם הם לאבחן ADHD ולרשום תרופות. ברם, שלא כמו פסיכיאטרים ופסיכולוגים, נוירולוגים בדרך כלל אינם מטפלים בצדדים הרגשיים של ההפרעה על ידי תראפיה.

לעתים קרובות די בנוירולוג לאבחון מצב התנהגותי. הנוירולוג יתמקד ב-ADHD בלבד. ברם, אם הילד מגלה גם סימני חרדה או דיכאון, מומלץ לבקר אצל פסיכיאטר מוסמך להערכת התמונה השלמה מזווית ראיה פסיכיאטרית. כשקיים ליקוי למידה, כדאי על פי רוב לצרף גם נוירופסיכולוג או פסיכולוג חינוכי לצוות המעריך את מצבו של הילד, הוא יוכל להעריך את נקודות החוזק והתורפה בתהליך הלמידה של הילד כדי לסייע לו לממש את הפוטנציאל שלו במלואו.

רופאים ומומחי בריאות נפש בכל תחום התמחות נבדלים זה מזה מבחינת השקפתם על נושא ADHD .כשבוחרים מומחה, חשוב למצוא מישהו שיש לו הסמכה וניסיון ספציפיים באבחון ובטיפול בליקוי המסוים של הילד.

 

מה גורם ל-ADHD ?

 

אחת השאלות הראשונות ששואלים הורים היא ”מדוע?“ ”מה השתבש?“ ”האם עשיתי משהו שגרם לזה?“ כיום יש רק מעט עדויות רציניות הטוענות ש-ADHD יכולה להיגרם על ידי גורמים חברתיים טהורים או מאופן גידולו של הילד. רוב הגורמים שהוכחו במחקרים מבוססים מתקשרים יותר לקטגוריות הנוירוביולוגיה והגנטיקה. אין בכך כדי לומר שגורמים סביבתיים אינם משפיעים על חומרת ההפרעה, ובמיוחד על רמת המוגבלות והסבל שהילד עלול לחוות; הכוונה היא רק שגורמים אלה אינם הגורמים ההתחלתיים למצב עצמו. ישנו מחקר המגלה שהפרעות קשב נוטות לאפיין משפחות, כך שסביר שישנה השפעה גנטית. לילדים עם ADHD יש לעתים קרובות לפחות קרוב משפחה אחד עם ADHD.

מדענים חוקרים את גורמי ההפרעה בניסיון לזהות דרכי טיפול טובות יותר, ואולי אף דרכי מניעה – אם הדבר יתאפשר ביום מן הימים. הם מוצאים הוכחות רבות והולכות לכך שמקור ה-ADHD איננו בסביבה הביתית אלא בגורמים ביולוגיים. ידיעה זו עשויה להסיר משא כבד של אשמה מהורים שאולי נוטים להכות על חטא בשל הליקוי של ילדם. על עיקר מאמציהם של ההורים להתמקד במציאת הדרך הטובה ביותר לסייע לילדם.

 

הפרעות שלעתים דומות ל-ADHD?

חשוב לזכור שהתסמינים העיקריים של ADHD אינם ייחודיים למצב זה. ילדים עם חרדות, דיכאון, הפרעה דו-קוטבית (מאניה-דפרסיה) או לקויות למידה עשויים לגלות חוסר קשב או חוסר מנוחה, גם הפרעות שינה יכולות להשפיע על הקשב וההתנהגות ביום, וכן בעיות בראיה או בשמיעה (במיוחד בילדים צעירים שאינם יודעים להסביר מה מפריע להם).
ויש לשלול הפרעות אלה בכל עת שבאים להעריך ולאבחן את מצבו של הילד.

 

הפרעות שלעתים נלוות ל-ADHD

 

אחד הקשיים באבחון ADHD הוא שלעתים קרובות הוא מופיע בלוויית בעיות נוספות. אלה קרויות ’הפרעות נלוות', וכשני שלישים מכלל הילדים הסובלים מ-ADHD סובלים גם מאחד מהם.

הבעיות המתלוות השכיחות ביותר הן:

לקויות למידה

 

לילדים רבים עם ADHD (עד %60) יש גם לקות למידה ספציפית (LD). בשנות טרום בית הספר יתבטאו לקויות אלה בקושי בהבנת צלילים והגאים מסוימים או מלים מסוימות, ו/או קשיים בהבעה מילולית. בילדים בגיל בית הספר, עלולות להתגלות לקויות קריאה (כגון דיסלקציה) או כתיב, בעיות כתיבה (דיסגרפיה), ולקויות חשבון (דיסקלקוליה). על אף ש-ADHD אינה מסווגת כלקות למידה, התערבותה בריכוז ובקשב עלולה להקשות אף יותר על תפקוד הילד בבית הספר.

 

חרדה ודכאון

 

ילדים מסוימים עם ADHD סובלים לעתים חוזרות ונשנות מחרדה או מדיכאון. אם החרדה או הדיכאון מאובחנים ומטופלים, יוכל הילד להתמודד ביתר קלות עם הבעיות המתלוות ל-ADHD .לעומת זאת, טיפול יעיל ב-ADHD יוכל להשפיע באופן חיובי על ההתמודדות עם החרדה, כך יהיה הילד מסוגל להגיע לשליטה במשימות אקדמיות.

 

תסמונת טּורֶט

 

לחלק קטן מאוד מהסובלים מ-ADHD יש הפרעה נוירולוגית בשם תסמונת טורֶט. לאנשים אלה יש טיקים עצבניים ומעין גינונים (מנייריזמים) חוזרים ונשנים, כגון עפעופי עיניים, עוויתות בַּפַּנִים, או גיחוכים. יש שיכחכחו בגרונם לעתים קרובות, ינחרו, ימשכו באפם או ינבחו מלים כלשהן. לרוב ניתן לשלוט בהתנהגויות אלה באמצעות טיפול תרופתי. בעוד שרק ילדים מעטים סובלים מתסמונת זו, רבים ממקרי תסמונת טורֶ ט קשורים ל-ADHD. במקרים כאלה, שתי ההפרעות לעיתים מצריכות גם טיפול תרופתי.

 

הפרעה מרדנית מתנגדת (Oppositional Defiant)

 

לשליש עד מחצית מהילדים הסובלים מ-ADHD – רובם בנים – יש מצב נוסף הידוע בשם ODD .ילדים אלה הם בדרך כלל מרדנים, עקשנים, לא מצייתים, מתפרצים בזעם מדי פעם, או נוטים ליצור מריבות ומחלוקות. הם מתווכחים עם מבוגרים או מסרבים לציית.

 

הפרעת התנהגות (Conduct Disorder)

 

בין 20 ל-40 אחוזים מהילדים עם ADHD מפתחים עם הזמן הפרעה זו, המהווה דפוס רציני יותר של התנהגות אנטי חברתית. ילדים אלה לעתים קרובות משקרים או גונבים, רבים או מציקים לאחרים, ונמצאים בסיכון ממשי להסתבך בצרות. ילדים או בני נוער אלה זקוקים לעזרה מיידית.

כמובן לא לכל הילדים עם ADHD יש הפרעה נלווית. גם לא לכל האנשים עם לקויות למידה, תסמונת טורֶט, ODD ,CD ,חרדה או דיכאון יש ADHD .כשהבעיות השונות כן מופיעות במשולב, עלולים חייו של הסובל מהן להסתבך. מסיבה זו חשוב לעקוב ולהבחין אם קיימות גם הפרעות אחרות אצל ילד עם ADHD.

 

הטיפול ב-ADHD

 

כל משפחה רוצה להגיע לטיפול היעיל ביותר עבור הילד שלה. לשם כך עליה להתייעץ עם מומחה בריאות הנפש, העשוי בדרך כלל להמליץ על טיפול תרופתי או על טיפול התנהגותי, או ברוב המקרים על שילוב שניהם. כל תכנית טיפול טובה תכלול מעקב וניטור צמודים, ורופא הילדים עשוי לשנות דברים במהלכה. חלק חשוב מההתמודדות עם ADHD הוא סיפוק מידע להורים, מפני שעליהם ליטול חלק פעיל בתכנית הטיפול של ילדם כדי שזו תצליח. המטרה היא לסייע לילד ללמוד לשלוט בהתנהגותו, ולסייע למשפחה ליצור אווירה שבה יקל עליו לעשות זאת.

ADHD היא מחלה אמיתית והיא גם עלולה להיות מסוכנת. לעתים מגרשים ילדים עם הפרעה זו מבית הספר, לעתים יש להם פחות חברים מילדים אחרים, עלולה להיות להם הערכה עצמית נמוכה יותר והם בעלי סיכון גבוה יותר לתאונות. ללא טיפול הולם, ADHD עלולה להצמיח בעיות מתמשכות שיגרמו סבל גם בשנות הבגרות.

 

תרופות

 

מחקרים רבים הראו שהטיפול התרופתי הוא הטוב ביותר לתסמינים מזה עשרות שנים משתמשים בתרופות לטיפול בתסמיני ADHD. העיקריים של ADHD (חוסר קשב, היפראקטיביות ואימפולסיביות). התרופות המסתמנות כטובות ביותר הן קבוצת תרופות הקרויות סטִימוּלַנְטִים. ישנם שני סוגי סטימולנטים, קבוצה אחת הכוללת את התרופות קוֹנצרטָה, וריטלין (מֶתִילפֶנִידַאט), ועל האחרת נמנים אַדֶרַל ו-דקסרין (דֶקסטרוֹאַפֶטַמין), (אינם כלולים בסל הבריאות).

כשמשתמשים בסטימולנטים תחת פיקוח רפואי הן בדרך כלל נחשבות בטוחות למדי. סטימולנטים אינם גורמים לילד להרגיש ”היי“ (התרוממות רוח בלתי טבעית האופיינית לנוטלי סמים) אם כי ישנם ילדים המדווחים על הרגשה מוזרה או ’אחרת' ויש הסובלים מירידה בתאבון בשעות בהן התרופה יעילה, שינויים כאלה הם קטנים מאוד בדרך כלל. אם כי ישנם הורים הדואגים משום שהם חושבים שילדיהם עלולים להתמכר לתרופות, נכון להיום לא נמצאו הוכחות לכך תרופות שסטימולנטים המשמשים לטיפול ב-ADHD מייצרים תלות תרופתית או התמכרות.

ישנם סטימולנטים לטווח קצר ויש לטווח ארוך. הסטימולנטים החדישים יותר עם השחרור המושהה יכולים להילקח לפני ההליכה לבית הספר ופעולתם תימשך באופן שהילד לא יצטרך ללכת מדי יום לאחות בית הספר כדי שתתן לו את התרופה. במקרה של תלמידי ישיבות, יש להתחשב בכך שיום לימודים בישיבה עשוי להיות ארוך מאוד. הרופא יוכל לדון עם ההורים בפתרון הטוב ביותר בעבור בנם.

אם הילד אינו מראה סימני שיפור בתוך שבוע מתחילת נטילת התרופה, הרופא עשוי לנסות לשנות את המינון. אם עדיין אין הטבה, הרופא עשוי לנסות תרופה אחרת. אחד מעשרה ילדים לערך אינו מגיב לסטימולנטים. לתועלת ילדים אלה ניתן להשתמש בתרופות אחרות, כמו גם למצבים שבהם ה-ADHD מתקיים במשולב עם הפרעה נוספת. חלק מהתרופות שאינן סטימולנטים נכללות בקבוצת תרופות המיועדת לטיפול בדכאון ובקבוצה נוספת שיועדה במקור לטפל בלחץ דם גבוה (קלוניריט). אף שיעילותה פחותה מזו של הריטלין, אך היא ניתנת במקרים של ילדים עם תסמונת טורט.

בניסויים מבוקרים שנערכו נמצאה תרופה חדישה ביותר ל-ADHD שאושרה על ידי ה-FDA (מינהל התרופות והמזון האמריקאי) ויעילה במידה מסוימת הן לילדים והן למבוגרים, סטראַטֶרָה (אוטומוקסטין), היא אינה נכללת בסל הבריאות ועלותה גבוהה מאוד, לעיתים תישקל נטילתה במקרים בהם הריטלין גרם לתופעות לוואי בלתי נעימות.

יש אנשים המקבלים תוצאות טובות יותר בשימוש בתרופה אחת, אחרים – באחרת. חשוב לעבוד עם הרופא שרושם את התרופות כדי למצוא את התרופה הנכונה ואת המינון הנכון. הסטימולנטים מפחיתים באופן דרמטי את ההיפראקטיביות והאימפולסיביות של אנשים רבים ומשפרים את יכולתם להתמקד, לעבוד וללמוד. התרופות עשויות גם לשפר קואורדינציה גופנית, כגון זו הנחוצה לכתיבה או לספורט.

 

תופעות לוואי של תרופות

 

רוב תופעות הלוואי של הסטימולנטים הן זניחות ובדרך כלל ניתן להפחית ע“י קביעת מינון מתאים. ככל שהמינונים גבוהים יותר, עלולות להיווצר תופעות לוואי ניכרות יותר, שהשכיחות שבהן הן תיאבון ירוד, נדודי שינה, כאבי בטן או כאבי ראש מתונים. לעתים נדירות הן גורמות להגברת חרדה ו/או עצבנות.

אם הילד מתקשה להירדם, ניתן לנסות כמה אפשרויות – מינון נמוך יותר של הסטימולנט, נטילת הסטימולנט בשעה מוקדמת יותר במשך היום, ביטול מנת התרופה של אחר-הצהריים או הערב, או נתינת מינון נמוך בו-זמני של תרופה אנטי-דיכאונית. ילדים מעטים מפתחים טיקים במהלך הטיפול. את אלו ניתן על פי רוב להפחית באמצעות הקטנת המינון. מעט מאוד ילדים אינם יכולים לשאת שום סטימולנט, אפילו במינון נמוך ביותר. במקרים כאלו נותנים לילד תרופות מקטגוריה אחרת.

 

חשיבות התראפיה

 

כשתפקוד הילד בבית הספר משתפר והתנהגותו גם היא משתפרת כבמהירות בעקבות נטילת התרופות, הילד, ההורים והמורים נוטים להריע לתרופה על השינויים מרחיקי הלכת. למרבה הצער, ההטבה הניכרת גורמת להם לטעות ולחשוב שדי בתרופות. חשוב לזכור שתרופות אינן מרפאות ADHD; הן רק שולטות בתסמינים ביום שבו הן נלקחות. אם כי התרופות מסייעות לילד להיות קשוב יותר ולשקוד על לימודיו כראוי, הן אינן יכולות להגדיל ידע או לשפר מיומנויות לימודיות. הן מסייעות לילד להשתמש במיומנויות שכבר היו קיימות אצלו – ובהן בלבד. תראפיה התנהגותית, ייעוץ רגשי, ותמיכה מעשית יסייעו לילדי ADHD להתמודד עם בעיות היומיום ולהרגיש טוב יותר עם עצמם.

 

תראפיה התנהגותית

 

תראפיה התנהגותית גורמת לשינוי דפוסי התנהגות באמצעות:

 

  • ארגון-מחדש של הסביבה הביתית והבית ספרית של הילד.
  • נתינת הוראות וציוויים ברורים.
  • בניית מערכת עקיבה של תגמולים חיוביים בעבור התנהגויות טובות, והשלכות שליליות בעבור התנהגויות בלתי הולמות.

הנה כמה דוגמאות לאסטרטגיות התנהגותיות העשויות לסייע לילד עם ADHD:

  • צור שגרה. נסה לנהל עם הילד מסלול שגרה יומיומי, משעת היקיצה בבוקר ועד שעת השינה בערב. הדבק את לוח הזמנים במקום בולט לעין כדי שהילד יראה היכן מצפים ממנו להיות בכל שעה משעות היום, וכן מתי הוא אמור להכין שיעורי בית, לשחק ולמלא מטלות אחרות.
  • עזור לילד להתארגן. שים ילקוטים, בגדים, צעצועים ומשחקים באותם המקומות בכל יום כדי שילדך יטה פחות לאבד אותם.
  • הימנע מהסחות דעת ומהפרעות. היכנס לחדר בשקט , במיוחד כשהילד מכין שיעורים.
  • הגבל את מספר הברירות. הצע לילדך בחירה בין שני דברים (בגד/מזון/משחק זה או אחר) כדי למנוע הרגשה של הצפה או גירוי-יתר.
  • שנה את פעילויות הגומלין שלך עם הילד. במקום הסברים ארוכים ומייגעים ונשיפה בעורפו של הילד, השתמש בהוראות קצרות ומדויקות כדי להזכיר לו את מטלותיו.
  • השתמש ביעדים ובתגמולים. הכינו טבלה לרשימת המטרות וסמנו התנהגות חיובית. אחר כך תַגמל אותו עליה. יש לוודא שהמטרות אכן מציאותיות (חשבו בצעדי צב, במקום במושגים של הצלחה בִּן-לילה). זכרו להיות עקביים לחלוטין הן לגבי התגמולים החיוביים והן לגבי השליליים.
  • הוסף גיוון. על ידי הוספת גיוון יהיה הילד מעוניין להמשיך ולשמר את התנהגותו הטובה. ההוראות יכולות להישאר בעינן, אך שינוי צורת המסר עשוי לשמור על ’רעננותן'.
  • צור משמעת באופן יעיל. במקום להיכנע לתסכול, השתמש בקביעת זמני-יעד לסיום משימות, ובהפחתת זכויות כהשלכה של התנהגות בלתי הולמת. אצל ילדים צעירים מאוד ישנם מצבים שבהם התגובה היעילה ביותר להתנהגות בלתי הולמת היא פשוט הסחת דעתם לכיוון אחר, או התעלמות מהם עד שיתחילו להתנהג בצורה נאותה יותר.
  • הבע הכרה בכל הצלחה. הערך את התקדמות ילדך באופן סדיר והתמקד בעידוד ההתנהגות החיובית. חמימות פיסית, תשבחות ועידוד של מאמצי הילד יסייעו לו לבנות הערכה עצמית בריאה, בד בבד עם יצירת מוטיבציה להמשך התנהגות טובה.
  • עזור לילדך לגלות את כישרונותיו. כל ילד זקוק לחוויות של הצלחה כדי להרגיש טוב עם עצמו. נסו לגלות, לעודד ולחזק את התחום שבו ילדכם מצליח ופורח – ויהא זה תחום כתיבת הסת“ם, האמנות, המוסיקה, הבישול, התפירה, השחייה, או תחביבים אחרים, שבכוחם להעלות פלאים את מיומנותו החברתית ואת הערכתו העצמית.

בנוסף ליצירת שִגרת יומיום ולמערכת תגמולים ברורה, הנה כמה דוגמאות לאסטרטגיות התנהגותיות העשויות לסייע לילד עם ADHD בבית הספר:

  • תן חיזוקים חיוביים. היה תמיד במצב של מוּ כָ נוּ ת להתנהגויות חיוביות. על ההורים והמורים לזכור לשבח את הילד כשהוא נשאר ישוב במקומו, כשאינו צועק, כשהוא ממתין לתורו, – במקום לנזוף בו כשאינו עושה את כל אלה.
  • השתדל למנוע. נסה לעצור התנהגות מפריעה בעודה באִבָּה – סמן לילד בידך סימן המרמז לו להירגע, להתרכז ולחדול מהתנהגות קולנית.
  • הפחת הסחות דעת העלולות לנבוע ממקום הישיבה. הפחתת הסחות דעת מהילד עשויה להיות פשוטה – לעתים כל שדרוש לעשות הוא להושיבו ליד המורה במקום ליד החלון.
  • קשר ישיר. השתמש בשמו של הילד וצור אתו קשר עין בתדירות גבוהה.
  • חַלֵק משימות לתת-חלקים. תן הוראות קצרות וברורות, תוך חלוקת משימות גדולות לכמה משימות קטנות יותר, כך שיהיו קלות יותר לעשייה.
  • למֵד את הילד מיומנויות למידה טובות. קווים תחתיים, סיכום בכתב, וקריאה בקול רם יכולות לעזור לילד לשמור על ריכוז ולשמר את המידע שרכש.
  • השתמש בתיקיית שיעורי בית לתקשורת מורה-הורה. המורה יוכל לכלול בתיקייה זו משימות וכן פתקים המתארים את מידת ההתקדמות, וההורה יבדוק ויוודא שכל העבודה הושלמה עד לתאריך המיועד.
  • פקח. ודא שהילד הולך לבית הספר עם הספרים והאביזרים הנכונים. בקש מהמורה ל'שדך' אותו לילד אחר כדי להיות בטוח שהוא עושה את המבוקש ממנו ו'נשאר על המסלול'.
  • היה רגיש לנושא ההערכה העצמית של הילד. על המורה לספק לילד משוב בפוֹרוּם פרטי, ולהימנע מלהטיל עליו משימות העלולות להיות קשות מדי בעבורו בפומבי.
  • הסתייע ביועץ בית הספר. היועץ יוכל לסייע בעיצוב תכנית התנהגות שתתאים לצרכים הספציפיים של הילד בכיתתו.

 

טיפול ניסיוני (שטרם הוכחה יעילותו)

 

ישנם טיפולים רבים נוספים שהוצעו ל-ADHD ושלא נמצאו יעילים על פי שיטות המחקר המקובלות. אלה כוללים את שיטת ה- בִּ יוֹפידְבֶּק, דיאטות אלימינציה, תוספי מינרלים וּויטמינים.

 

המשפחה וילד ה-ADHD

 

תרופות עשויות לסייע לילד ה-ADHD בחיי היומיום. הוא יוכל להגיע לשליטה טובה יותר בחלק מהבעיות ההתנהגותיות שהובילו לבעיותיו עם הוריו ועם שאר הילדים במשפחה. לעתים נדרש זמן להפיג את התסכול, האשמה והכעס שנמשכו תקופה כה ארוכה. הן ההורים והן הילדים יכולים להזדקק לעזרה מיוחדת בפיתוח טכניקות לניהול דפוסי ההתנהגות בבית. במקרים כאלה, מומחי בריאות נפש יכולים לייעץ לילד ולמשפחה, לסייע להם לפתח מיומנויות, גישות ודרכי התייחסות חדשות זה לזה. במהלך ייעוץ פרטני יסייע התרפיסט לילד ה-ADHD ללמוד להרגיש טוב יותר עם עצמו. כמו כן יוכל התרפיסט לעזור לילד לזהות את נקודות החוזק שלו ולהיבנות מהן, להתמודד עם ענייני יומיום, ולשלוט בקשב וכן בתוקפנות שלו. לעתים רק הילד עצמו נזקק לייעוץ תומך. עם זאת, במקרים רבים עשויה כל המשפחה להזדקק לעזרה כיוון שהבעיה משפיעה על המשפחה בכללותה. היועץ יסייע למשפחה למצוא דרכים טובות יותר להתמודד עם ההתנהגויות ההרסניות או המפריעות ולקדם שינוי לטובה. אם הילד צעיר מאוד תתקיים רוב עבודת התרפיסט עם ההורים, תוך שהוא מלמד אותם טכניקות להתמודדות עם התנהגות הילד ולשיפורה.

 

ילד ה-ADHD ובית הספר

 

אתה הסניגור הטוב ביותר של ילדך. לשם מילוי תפקיד זה על הצד הטוב ביותר, למד כל מה שתוכל על ADHD ועל אופן השפעתה על ילדך בבית, בבית הספר, ובהקשרים חברתיים. כשמיישמים שיטה התנהגותית בבית הספר, על ההורים לדאוג לכך שלא יווצר מצב בו רוב העבודה הופכת להיות באחריותו של המורה. על ההורים או על מומחה בריאות הנפש שנבחר לפקח על המערכת מקרוב ולהיות בקשר מתמיד עם מורי הילד.

אם ילדך גילה תסמינים של ADHD מגיל צעיר ועבר אבחון וטיפול, ויהא זה טיפול התנהגותי או תרופתי או שילוב של שניהם – כשייכנס למערכת הבית ספרית זכור ליידע את המורים שלו. כך יהיו מוכנים יותר לסייע לו לעבור לעולם בית הספר, החדש לו, השונה והרחוק מהבית להרגשתו.

אם ילדך גילה תסמינים של ADHD מגיל צעיר שעוררו את חשדך, תוכל להיעזר בשירותיו של מומחה חוץ או לחילופין לבקש ממערכת החינוך שלו הפנייה לאבחון. ישנם הורים המעדיפים לפנות למומחה שבחרו בעצמם. אם אתה חש שיש לילדך ADHD ושהוא אינו לומד כשורה בבית הספר, כדאי שתיצור קשר עם גורם מסייע במערכת הבית-סִ פרית. ככל שמקדימים לאבחן ולהתערב, כך קל יותר להצליח בטיפול.

זכור תמיד את הכלל הבסיסי – אתה הסניגור והעוזר הטוב ביותר של ילדך.

 

ADHD במבוגרים

 

ADHD היא הפרעת ילדוּ ת שזכתה לתהודה תקשורתית רבה. עובדה ידועה הרבה פחות היא שההפרעה עלולה להימשך אצל רבים גם בשנות הבגרות. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מצביעים על כך ש-50-30 אחוזים מהילדים עם ADHD ימשיכו לשאת את התסמינים גם בבגרותם.

שכיח מאוד למצוא מבוגרים עם ADHD שאינם מוּ דעים לכך שיש להם הפרעה. הם פשוט התרגלו להרגיש שמבחינתם התארגנות, דבקות במשימה או הגעה בזמן לפגישה הן משימות בלתי אפשריות. מטלות היומיום – לקום, להתלבש ולהתכונן לעבודת היום, להגיע לעבודה בזמן ולתפקד בה באופן יצרני ויעיל – עשויות להוות אתגרים גדולים למבוגרים עם ADHD.

 

אבחון ADHD במבוגרים

 

לא קל לאבחן ADHD במבוגרים. לעתים קרובות כשמאבחנים את ההפרעה אצל ילד מסוים, ההורה מכיר בכך שרבים מהתסמינים קיימים גם אצלו, ולראשונה יתחיל להבין את מקורן של חלק מהתכונות שגרמו לו צרות במשך שנים – פיזור דעת, אימפולסיביות, חוסר מנוחה. מבוגרים אחרים יחפשו פתרון למה שהם מחשיבים כדיכאון או כחרדה עד שיגלו ששורש )חלק מ(הבעיות הרגשיות שלהם הוא ADHD. יתכן שיש להם היסטוריה של כישלונות בבית הספר, בעיות בעבודה, וקשיים עם בני זוגם. יתכן שהיו מעורבים בתאונות דרכים תדירות.

כדי לאבחן ADHD אצל מבוגר חייבים להתקיים התנאים הבאים:
הבעיה התחילה בילדות, התמידה, ויש לה תסמינים כיום. מהימנות האבחון הנכון של ADHD אצל מבוגר היא משמעותית מאוד וחשוב שתיעשה על ידי קלינאי עם מומחיות בתחום הפרעות הקשב. לשם כך יידרש תיאור ההיסטוריה של התנהגות המבוגר בילדותו בצירוף עם ראיון של בן או בת הזוג, הורה, חבר קרוב או אנשים קרובים אחרים. יתכן שיידרשו גם בדיקה גופנית ומבחנים פסיכולוגיים. יתכן שילוב בו-זמני עם מצבים אחרים כגון לקויות למידה ספציפיות, חרדה או דיכאון.

עצם האבחון הנכון של ADHD מסוגל להרגיע מבוגר שנשא עמו לתוך בגרותו תפיסות שליליות רבות על עצמו, שאולי הובילו אותו גם לתחושה של הערכה עצמית נמוכה. כעת יוכל להתחיל להבין את סיבתן של חלק מבעיותיו, ולהתחיל להתמודד איתן, לא רק באמצעות טיפול ב-ADHD אלא אולי גם בפסיכותראפיה.

 

טיפול ב-ADHD במבוגרים

 

תרופות

 

גם אצל מבוגרים הנטייה היא להתחיל בטיפול ב-ADHD באמצעות סטימולנטים. תרופות סטימולנטיות יעילות בשיפור הקשב והריכוז ובהפחתת האימפולסיביות. רוב המבוגרים מגיבים טוב לסטימולנטים ותופעות הלוואי מתונות. בעדיפות שניה ניתנות תרופות אנטי-דיכאוניות למבוגרים עם ADHD.

כשרושמים תרופה למבוגר, יש להביא בחשבון שיקולים נוספים. לתרופה עשוי להיות משך השפעה ארוך יותר אצל המבוגר. כמו כן יתכן שהמטופל המבוגר נוטל תרופות נוספות לטיפול בבעיות פיסיות שונות כגון סוכרת או לחץ דם גבוה. לעתים הוא גם נוטל תרופות כנגד חרדה או דיכאון, כל הגורמים הללו צריכים להילקח בחשבון לפני קבלת ההחלטה לגבי התרופות שיש לרשום לו.

 

חינוך ופסיכותראפיה

 

מבוגרים עם ADHD מפיקים תועלת ניכרת מחינוך ישיר לגבי ההפרעה. הם יכולים להשתמש במידע על הליקויים שלהם כדי לפתח דרכי פעולה מְפַצוֹת. ניתן לשפר תכנון וארגון באמצעות הכנת רשימות ולוחות זמנים ממוחשבים. עזר-זיכרון טוב נוסף הוא הנחת לוח שנה גדול במיקום מרכזי בבית או במקום העבודה ולסמן בו תאריכים חשובים וזמני-יעד לסיום משימות. ניתן לצמצם הסחות דעת באמצעות הקפדה על שולחן עבודה נקי ומסודר או על משרד ללא חלונות. מבוגרים עם ADHD עשויים להיעזר בהגעה מוקדמת למקום עבודתם – עוד לפני שעמיתיהם לעבודה מגיעים ולפני שהטלפונים מתחילים לצלצל. בשעות השקטות הללו יוכלו להספיק להשלים משימות. חלוקת משימות גדולות ל'חתיכות' שניתן ’לבלוע' ביתר-קלות תסייע למבוגר ה-ADHD ,כשהוא קובע לעצמו תאריך-יעד לסיום כל תת-משימה.

פסיכותראפיה עשויה להיות תוספת מועילה לתרופות ולהתוודעות למאפייני ההפרעה. ראשית, עצם ההתמדה שבהגעה לפגישה עם התרפיסט היא צעד חיובי בשמירה על שגרה. תראפיה יכולה להועיל בשיפור דימוי עצמי נמוך על ידי בחינת החוויות שתרמו להיווצרותו. התרפיסט יוכל לעודד את המטופל להסתגל לשינויים שהטיפול מביא אל חייו – אובדן האימפולסיביות ואהבת הסיכונים, התחושה החדשה של חשיבה לפני פעולה. ככל שהמטופל יתחיל לחוות הצלחות קטנות ביכולתו החדשה לנהל את חייו באופן מסודר יותר, יוכל להתחיל להעריך גם את המאפיינים החיוביים של ADHD – אנרגיה שופעת, חמימות והתלהבות.

 

בעזרת התמיכה והטיפול המתאימים, ניתן לנהל חיים משביעי רצון עם ADHD. ישנן פריצות דרך אדירות בטיפול בהפרעה זו, והן מאפשרות לאנשים הלוקים בה לחיות חיים טובים ומוצלחים יותר.
זכור, אינך לבד. יש הרבה תמיכה והדרכה שתוכל להיעזר בהם בדרכך. התקשר למשגב בטלפון 02-5808008 לקבלת העזרה והעידוד הדרושים לך.

משגב מבקשת להודות למכון הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב על
שסיפק חומר רב למדריך זה.
תודה מיוחדת לפרופ' אלן אפטר, מנהל המחלקה לרפואה פסיכולוגית במרכז שניידר. ולדר' מירי כץ, מנהלת המרפאה להפרעות קשב והסתגלות בתל השומר. על הערותיהם והצעותיהם, שהיוו תרומה רבת – ערך להכנת מדריך זה.

משגב, יעוץ והכוונה לבריאות הנפש

 

 

 

מדריך להפרעה דו-קוטבית ( מניה-דפרסיה )

לקריאת החוברת בפורמט PDF לחצו כאן

משגב הוא שירות הפנָיה בתחום בריאות הנפש המשלב רגישות ייחודית לקהילה הדתית-חרדית עם המומחיות הדרושה למציאת הטיפול הטוב ביותר האפשרי. עם רשת ההפניות המקיפה שלנו למומחים רפואיים מובילים בתחומם, אנו יכולים לקשר בין מטופלים למטפלים על פי תחומי התמחות, מיקום, וטכניקה טיפולית.

אם אתה או מישהו מיקיריך סובלים מהפרעה כלשהי ואינכם יודעים לאן לפנות, התקשרו למשגב בטלפון 02-5808008 וקבלו את הטיפול והתמיכה להם אתם זקוקים.

משגב אינה ממליצה על השימוש בסוג טיפול ספציפי כלשהו או בתרופה כלשהי הנזכרות בחוברת זו. לשם ייעוץ בדבר שימוש בתרופות או בטיפולים ספציפיים יש לפנות לרופא המטפל ו/או למומחה לבריאות הנפש.

 

ההפרעה הדו-קוטבית (מאניה-דפרסיה): יותר מתנודות במצב-הרוח

 

מאניה-דפרסיה היא מחלה, וניתן לטפל בה. היא מתבטאת בשינויים קיצוניים במצב-הרוח, בחשיבה ובהתנהגות. היא נודעת גם בשם ההפרעה הדו-קוטבית כיוון שמצב-רוחו של אדם עם הפרעה כזו נע בין ה’קטבים’ של מאניה ושל דפרסיה (דיכאון). תנודות אלה, או ‘מטוטלת’ מצבי-רוח זו, עלולים להימשך שעות, ימים, שבועות ואפילו חודשים. תנודות מצב-הרוח המופיעות עקב ההפרעה הדו-קוטבית עלולות להיות חמורות, כשהן נעות בטווח שבין שיאי אנרגיה לבין תחושות של ייאוש עמוק. חומרת התנודות במצבי-הרוח והאופן שבו הן משבשות את הפעילות הנורמאלית מבדילים את אפיזודות מצבי-הרוח הדו-קוטביים משינויי מצב-רוח רגילים.

 

שלא כמו אנשים עם דיכאון קליני (חד-קוטבי), רוב הסובלים מההפרעה הדו-קוטבית מדברים על כך שהם חוֹוים ‘גבהים’ ו’תהומות’ במהלך המחלה. ‘הגבהים’ הם פרקי זמן של מאניה או של פרצי אנרגיה ואופוריה, וה’תהומות’ הם תקופות של דיכאון ועצב קיצוניים.

הפרעה דו-קוטבית תאובחן במידה שמתקיימים לפחות כמה מהסממנים הבאים:

 

תסמינים של מאניה

 

  • אנרגיה פיסית ומנטאלית מוגברת.
  • מצב רוח מרומם; הרגשה נהדרת, אופורית.
  • אופטימיות ובטחון עצמי מופרזים; לדוגמא, כאשר אתה משוכנע לחלוטין שהשיפוט שלך נכון ושכל מי שאינו מסכים אתך טועה בעליל.
  • רגיזוּת (התרגזות מהירה אף ללא סיבה מוצדקת), התנהגות תוקפנית.
  • צורך מועט בשינה ללא תחושת עייפות נלווית.
  • מחשבות שווא גרנדיוזיות (כגון האמונה שאתה המשיח או בטחון גמור בכך שאתה מסוגל להביאו), תחושת חשיבות עצמית מנופחת.
  • דיבור שוצף, מחשבות רצות או בריחת רעיונות (קפיצה מרעיון למשנהו – במהירות גדולה כל כך שאנשים אחרים אינם יכולים לעמוד בקצב).
  • פעולה על פי דחפים פתאומיים, שיפוט לקוי או חוסר ריכוז.
  • התנהגות חסרת אחריות, כדוגמת פִּרצֵ י בזבוז-כספים בקנה מידה חריג, החלטות עסקיות פזיזות, נהיגה פרועה או התנהגות מופקרת.
  • חשדנות-יתר ואי-אמון באנשים שיש לתת בהם אמון, אי-אמון בבן/בת זוג, בבני משפחה, או ברופא כאשר הם אומרים למטופל שהוא זקוק לעזרה.
  • הרגשה של הנעה פנימית חזקה.
  • משימתיוּת מוגברת – כאשר משימה או פעילות מסוימת מוצבת בראש סדר העדיפויות עד כדי ביטול משימות ועניינים אחרים, לדוגמא, עניין-יתר בדת המתבטא בהרגשת מחויבוּת ללמוד, להתפלל או לנהל “חיים מושלמים” מבחינה דתית מעבר לַמידה שבה היה רב מייעץ לאדם זה לנהוג.
  • במקרים הקשים ביותר, מחשבות שווא והזיות המתאימות למצב הרוח כמו של גדלות.

 

תסמינים של דיכאון (דפרסיה)

 

  • עצב ממושך או התקפי בכי בלתי מוסברים
  • שינויים משמעותיים בדפוסי תיאבון ושינה
  • עצבים רופפים, כעס, דאגה, עצבנות, חרדה
  • פסימיות, אדישות
  • אובדן אנרגיה, לֵאוּת אדישה
  • כאבים בלתי מוסברים
  • תחושות אשם, חוסר ערך ו/או חוסר תקווה
  • אי-יכולת להתרכז או חוסר החלטיות
  • אי-יכולת להפיק הנאה מפעילויות שהיו מהנות בעבר, או הסתגרות חברתית.
  • מחשבות נשנות על מוות או התאבדות

 

סוגי אפיזודות

 

אפיזודה מאנית:

אפיזודה מאנית מתבטאת בפרק זמן מוגדר של מצב רוח מרומם, של זחיחות הדעת אושל סף גירוי נמוךוסף תסכול נמוך, הנמשך שבוע לפחות. במהלך תקופה זו חייבים להתקיים לפחות שלושה תסמיני מאניה.

אפיזודה דיכאונית משמעותית:

אפיזודה דיכאונית משמעותית מתרחשת על פני תקופה של שבועיים או יותר שבה מתקיימים לפחות חמישה תסמיני דיכאון.

אפיזודה היפומאנית:

אפיזודה היפומאנית היא רמת מאניה מתונה. היא דומה לאפיזודה מאנית אך פחות חמורה ממנה, ונעדרות ממנה מחשבות השווא וההזיות. חייב להיות הבדל ברור בין אפיזודה היפומאנית לבין מצב הרוח הלא-דכאוני הטיפוסישל אותו אדם, עםשינוי ניכר בתפקוד ועם התנהגויות שהן בלתי רגילות ובלתי טיפוסיות בעבורו, כגון הוצאת כספים חריגה, בעיות בחיי הנישואין ו/או כעס וּוַכּחנות מופרזים. היפומאניה עשויה להתקיים לעתים אפילו בעת ובעונה אחת עם הרגשה טובה ועם עשיית-יתר. עם זאת, היפומאניה עלולה להתפתח למאניה חמורה או להתחלף בדיכאון.

אפיזודה מעורבת

אפיזודה מעורבת מתרחשת כאשר תסמינים של מאניה ושל אפיזודה דיכאונית משמעותית נוכחים בו-זמנית בכל יום במשך שבוע לפחות. יש החווים תסמינים של מצב מעורב שבו הם חשים עצובים מאוד וחסרי תקווה, ברם, בו-בזמן הם חשים שמפעמים בהם כוחות רבים. האדם עלול להתנודד במהירות – תוך דקות או שעות – בין מאניה לדיכאון. לדוגמא, האדם עלול להיות מאני, לדבר מהר ולרגוז, ולפתע פתאום לפרוץ בבכי.

מחזוריות מהירה

מחזוריות מהירה מתבטאת בארבע אפיזודות מאניות, היפומאניות, מעורבות או דיכאוניות לפחות, במהלך תקופה של שנים עשר חודש. יש אנשים החווים אפיזודות מרובות בתוך שבוע יחיד, או אפילו ביום אחד. מחזוריות מהירה שכזאת נוטה להתפתח מאוחר יותר במהלך המחלה.

הצורה הקלאסית של המחלה, הכוללת אפיזודות נשנות של מאניה ושל דיכאון, נקראת הפרעה דו-קוטבית 1 .עם זאת ישנם אנשים שלעולם אינם מפתחים מאניה חמורה אך במקום זאת חווים אפיזודות מתונות יותר של היפומאניה המתחלפות לסירוגין עם דיכאון; צורת מחלה זו נקראת הפרעה דו-קוטבית 2.

 

חשיבות ההכרה במאניה

 

למרבה הצער, אנשים רבים שיש להם תסמינים של מאניה דוחים קבלת טיפול מקצועי. אם כי בקהילה החרדית הפחד מסטיגמה (הדבקת תווית חברתית שלילית) אכן גדול, הרי שהצורך לטפל בבריאות חייב לעמוד במקום גבוה יותר בסולם העדיפויות.

בין תחילתה של מחלה דו-קוטבית לבין אבחונה עוברות בממוצע כשבע שנים. ישנה סכנה ממשית באי-אבחון הפרעה דו-קוטבית, או בהשארתה ללא טיפול או בתת-טיפול – וזאת משום שלאנשים הסובלים ממנה ושאינם מקבלים טיפול יש שיעור התאבדות גבוה של עד כ-%20 .

על פי מהלכה הטבעי ההפרעה עלולה להחריף, ואפיזודות עלולות להופיע בתדירות גבוהה והולכת ולהחמיר עם הזמן. ברם, במקרים רבים ניתן לטפל בהפרעה ביעילות, והטיפול עשוי לשפר את איכות חיי החולה ולסייע לו להתמיד בתפקוד בריא ופורה.

 

מהו מהלך ההתפתחות של ההפרעה הדו-קוטבית?

 

אפיזודות של מאניה ושל דיכאון מתחלפות במהלך החיים של אדם החוֹוה הפרעה זו. בין אפיזודה לאפיזודה, רוב החולים חופשיים  מתסמינים, אך לכשליש מהם יש תסמינים רדומים. שיעור קטן של חולים חוֹוֶה תסמינים כרוניים בלתי פוסקים על אף הטיפול.

אנשים הסובלים מההפרעה הדו-קוטבית יכולים לנהל אורח חיים בריא ופורה כשהמחלה מטופלת באורח יעיל. ברם, ללא טיפול, כאמור, ההפרעה נוטה להחמיר, כך שעם הזמן האדם עלול לסבול מאפיזודות מאניות ודיכאוניות בתדירות גבוהה יותר ובדרגת חומרה גבוהה יותר מאלה שחווה כשהמחלה הייתה בתחילתה. ואולם ברוב המקרים טיפול נאות עשוי לסייע להוריד את תדירות האפיזודות ואת חומרתן ולסייע למטופלים להגיע לאיכות חיים טובה.

 

האם ילדים ומתבגרים עלולים ללקות בהפרעה הדו-קוטבית?

 

הן לילדים והן למתבגרים יכולה להיות הפרעה דו-קוטבית. התופעה נוטה יותר להתרחש אצל ילדים שהוריהם סובלים מההפrעה.

שלא כמו מבוגרים רבים עם ההפרעה הדו-קוטבית שהאפיזודות שלהם נוטות להיות מוגדרות באופן ברור, ילדים ומתבגרים צעירים הסובלים מהמחלה חוֹוים לעתים קרובות תנודות מצב-רוח מהירות מאוד פעמים רבות במהלך יום אחד ויחיד. ילדים עם מאניה נוטים לרגזנות ולהתפרצויות הרסניות יותר מאשר לאושר יוצא דופן או למצב-רוח מרומם. לדוגמא, הם עלולים לשבור חפצים או להפגין אלימות כלפי הסובבים אותם; לנבל את פיהם בצורה מזעזעת; ולהיות חסרי יראה לחלוטין בפני מבוגרים. תסמינים מעורבים גם הם נפוצים אצל בני נוער עם ההפרעה הדו-קוטבית. למתבגרים מבוגרים יותר המפתחים את ההפרעה עשויות להיות יותר אפיזודות קלאסיות ותסמינים מהסוג הטיפוסי למבוגרים.

לעתים קשה להבחין בין ההפרעה הדו-קוטבית בילדים ובמתבגרים לבין בעיות אחריות העלולות להתעורר בגילאים אלה. לדוגמא, בעוד שרגזנות-יתר, פגיעוּת ותוקפנות עשויות להורות על הפרעה דו-קוטבית, הן גם עשויות להצביע על ליקויי ריכוז או על הפרעה היפראקטיבית, על הפרעת התנהגות, על הפרעה מרדנית מתנגדת (ODD) או על סוגים אחרים של הפרעות מנטאליות הנפוצים יותר אצל מבוגרים כגון דיכאון משמעותי או סכיזופרניה. על אף שההיפראקטיביות הנובעת ממאניה וזו הנובעת מליקוי קשב וריכוז דומות מאוד, סביר יותר שיהיה זה הילד המאני שישבור חפצים באופן רצוני (ולא בטעות) ויהיה אלים או יאיים באלימות. גם שימוש בסמים יכול להביא להופעת תסמינים אלה. כבכל מחלה, טיפול יעיל תלוי באבחון נכון. ילדים או מתבגרים עם תסמינים רגשיים או התנהגותיים צריכים אבחון זהיר על ידי מומחה לבריאות הנפש. יש לקחת ברצינות כל ילד או מתבגר שיש לו תחושות אובדניות, או המנסה להתאבד, ולסייע לו מיידית על ידי הפנייתו למומחה בתחום בריאות הנפש.

 

מה גורם להפרעה הדו-קוטבית?

 

מחקרים הוכיחו שהפרעה דו-קוטבית מצביעה על חוסר איזון בתפקוד חומרים כימיים במוח הנקראים נוירוטרנסמיטרים. אף  על פי שהגורם הישיר למחלה אינו ידוע, ידוע שגורמים גנטיים, ביוכימיים וסביבתיים תורמים להתפתחותה. הפרעות ושינויים בתפקוד חומרים כימיים והורמונאליים בגוף יכולים להביא לאפיזודה מאנית או דפרסיבית בשל קיום מחלה נוספת, בשל שינוי בהרגלי הבריאות, בשל עָקָה (מצבי לחץ), בשל שימוש בסמים ממכרים, או בשל שינויים הורמונליים. בנוסף, מחקרים הראו שלעתים קרובות המחלה עוברת בתורשה המשפחתית, ושאירועי חיים מלחיצים או יוצרי מתחים עלולים לעורר חלק מהתסמינים.

 

כיצד מטפלים בהפרעה הדו-קוטבית?

 

רוב האנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית – אפילו אלה הסובלים מהצורות החמורות ביותר שלה – יכולים להגיע לצמצום תנודות מצבי-הרוח שלהם ושל התסמינים הנלווים בעזרת טיפול מתאים. כיוון שההפרעה הדו-קוטבית היא מחלה חוזרת ונשנית, מומלץ לטפל בה טיפול מניעתי ארוך-טווח. אסטרטגיה המשלבת טיפול תרופתי וטיפול נפשי היא אופטימאלית להתמודדות עם ההפרעה לאורך זמן.

ברוב המקרים, קל בהרבה לשלוט בהפרעה הדו-קוטבית בעזרת טיפול מתמשך ולא כאשר הטיפול ניתן לסירוגין. ואולם אפילו כשאין הפסקות בטיפול, עלולות להתרחש תנודות במצב-הרוח, ויש לדווח עליהן מיידית לרופא המטפל. יתכן שהרופא יצליח למנוע אפיזודה מלאה על ידי הכנסת שינויים בתוכנית הטיפול. תיאום מלא עם הרופא ותקשורת פתוחה אתו לגבי שאלות ואפשרויות טיפול עשויים להניב פירות מבחינת יעילות הטיפול.

בנוסף, כדאי להחזיק לוח יומי של תסמיני תנודות במצב-הרוח, של טיפולים, של דפוסי שינה, ושל אירועי יום יום – אלה יסייעו לאנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית ולבני משפחתם להבין את המחלה טוב יותר. לדוגמא, החולה עשוי להבחין שלעתים קרובות לאחר שהוא שב בשעה מאוחרת מאירוע משמח, הוא נוטה לחוות אפיזודה מאנית קטנה; או ששינה עד שעה מאוחרת בבוקר באופן קבוע גורמת לו לדיכאון. לוח זה גם יכול לעזור לרופא לעלות על עקבות המנגנון של המחלה ולטפל בה בצורה היעילה ביותר.

 

תרופות

 

מרשמי תרופות להפרעה הדו-קוטבית ניתנים על ידי פסיכיאטרים–רופאים
(.M.D) המתמחים באבחון ובטיפול בהפרעות נפשיות. בעוד שרופאי משפחה שאינם מתמחים בפסיכיאטריה יכולים גם הם לרשום תרופות אלה, מומלץ שאנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית יפנו לפסיכיאטר לשם טיפול. תרופות הידועות בכינוי “מייצבי מצב-רוח” הן הניתנות בדרך כלל כדי לשלוט בהפרעה הדו-קוטבית. ישנם כמה סוגי מייצבי מצב- רוח. באופן כללי, אנשים עם הפרעה דו-קוטבית ממשיכים בטיפול עם מייצבי מצב-רוח למשך תקופות זמן ממושכות (שנים). תרופות אחרות ניתנות כתוספת כאשר יש צורך בכך, בדרך כלל לתקופות קצרות יותר, לטיפול באפיזודות של מאניה או דפרסיה הפורצות למרות מייצבי מצב-הרוח.

 

  • ליתיום, תרופת ייצוב מצב-הרוח הראשונה שאושרה על ידי מִנהלת המזון והתרופות האמריקנית (FDA) לטיפול במאניה, נחשבת כיעילה מאוד בשליטה במאניה ובמניעת הישנות של אפיזודות, הן מאניות והן דפרסיביות.
  • גם לתרופות נוגדות פרכוסים, כגון דפלפט/ואלפורל (סודיום ואלפרואט), טגרטול (קארבאמאזפין), למיקטל (לאמוטריג’ין) יש השפעות של ייצוב מצב-הרוח והן עשויות להיות שימושיות במיוחד לאפיזודות דו-קוטביות קשות-לטיפול.
  • תרופותאנטי-פסיכוטיותאַ טיפיות (לאטיפוסיות), כוללזיפרקסה (אולנזפין), ריספרדל (ריספרידון), סרוקוול (קוואטיאפין), ו-גאודון (זיפראסידון), – באלה משתמשים כטיפול אפשרי בהפרעה הדו-קוטבית, ומאושרות ע”י משרד הבריאות כקו טיפולי שני. על אף שתרופות אלה מכונות ‘אנטי פסיכוטיות’, מטופל עם ההפרעה הדו-קוטבית אינו חייב להיות פסיכוטי כדי להפיק תועלת מאחת מהן, וקבלת מרשם לאחת מהן אין פירושה שהאדם סובל מסכיזופרניה; תרופות אלה הוכחו כמועילות בטיפול במאניה חמורה ורופאים רבים מעדיפים את הטיפול באמצעותן במצב זה מאשר טיפול בליתיום ובנוגדי-פרכוסים.
  • ישנה אפשרות לשלב תרופות נוגדות פרכוסים עם ליתיום או זו עם זו להשגת יעילות מקסימלית.
  • ילדים ומתבגרים עם ההפרעה הדו-קוטבית בדרך כלל מטופלים בליתיום, אך יש שימוש גם ב-דפלפט/ואלפורל (סודיום ואלפרואט), וב-טגרטול (קארבאמאזפין), חוקרים בודקים את הבטיחות ואת היעילות של אלה ושל תרופות פסיכוטרופיות אחרות בילדים ובמתבגרים. יש עדויות לכך שדפלפט עלול לגרום לשינויים הורמונליים שליליים אצל בנות במהלך גיל ההתבגרות, ולתסמין השחלה הפוליציסטית אצל נשים שהחלו בנטילת התרופה לפני גיל 20. לפיכך, נשים צעירות שלוקחות דפלפט צריכות להיות במעקב זהיר אצל רופא משפחה.
  • נשים עם ההפרעה הדו-קוטבית המבקשות להרות, או הנכנסות להריון, עומדות בפני אתגרים מיוחדים בשל האפשרות של השפעות מזיקות של התרופות לייצוב מצב-הרוח על התפתחות העובר ועל היילוד היונק. לפיכך יש לדון בכל היתרונות והסיכונים של כל אפשרויות הטיפול עם רופא המיומן בתחום זה. טיפול חדש עם סיכונים מופחתים במהלך הריון והנקה נחקרים בימים אלו.
  • אם ישנה בעיית נדודי שינה, יתכן שתרופת בנזודיאזפין כגון קלונקס (קלונאזפאם), או לוריבן (לוראזפאם), תסייע בהטבת איכות השינה. ברם, כיוון שתרופות אלה עלולות לפתח הרגל פסיכולוגי בלקיחתן, עדיף ליטול אותן על בסיס קצר-מועד. לעתים מחליפים אותן בסוגים אחרים של תרופות מרדימות, כגון זודורם (זולפידם).
  • יתכן שיהיה צורך להכניס שינויים בתוכנית הטיפול בנקודות-זמן שונות במהלך ההפרעה הדו-קוטבית כדי להתמודד עם המחלה באופן יעיל יותר. יש לקבל הנחיות מפסיכיאטר לגבי שינויים כלשהם בסוגי התרופות או במינונן.
  • עדכן את הפסיכיאטר שלך לגבי כל תרופת-מרשם אחרת או לגבי תוספים טבעיים שאתה נוטל. חשוב להקפיד על כך מפני שתרופות ותוספים מסוימים הנלקחים יחד עלולים ליצור תגובות בין-תרופתיות בלתי נעימות.
  • כדי להפחית את הסיכוי להישנוּת או להתפתחות אפיזודה, חשוב לדבוק בתוכנית הטיפול. שוחח עם הרופא שלך אם יש לך אי-אלו דאגות או שאלות לגבי התרופות שאתה נוטל.

 

טיפול בדיכאון דו-קוטבי

 

מחקרים מראים שאנשים הסובלים מדיכאון במסגרת ההפרעה הדו-קוטבית נמצאים בסיכון להתחלפות מצבם במאניה או בהיפומאניה  או לפיתוח מחזוריות מהירה במהלך הטיפול בתרופות אנטי-דיכאוניות.

לפיכך, תרופות מייצבות מצב-רוח נחוצות בדרך כלל, לבד או בשילוב עם תרופות אנטי-דיכאוניות, כדי להגן על אנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית מחילוף זה. כאמור, ליתיום, דפלפט, למיקטל, וטגרטול, הן התרופות לייצוב מצב-הרוח המצויות ביותר בשימוש כיום, החוקרים ממשיכים להעריך את פוטנציאל השפעת ייצוב מצב-הרוח של תרופות חדישות יותר.

 

פעילות בלוטת התריס

 

מסיבות שאינן ידועות, לאנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית יש לעתים קרובות תפקוד בלתי נורמאלי של בלוטת התריס – במיוחד תפקוד נמוך (היפותירואידיזם). כיוון שיותר מדי או מעט מדי הורמון מבלוטת התריס עשוי להביא לשינויי מצב רוח או רמת אנרגיה, חשוב שרופא יקיים מעקב אחר רמות ההורמונים המופרשים מבלוטת התריס.

לאנשים עם מחזוריות מהירה של ההפרעה הדו-קוטבית יש נטייה גם לבעיות בבלוטת התריס ולפיכך הם עלולים להזדקק לתרופות נוספות מלבד התרופות לטיפול בהפרעה הדו-קוטבית שלהם. כמו-כן, טיפול בליתיום עלול להביא לתת-תפקוד בלוטת התריס אצל אנשים מסוימים, שתוצאתו – צורך בתוספים (אלטרוקסין) להגברת פעילות זו.

 

תופעות לוואי של התרופות

 

לפני שתתחיל בנטילת תרופה חדשה להפרעה הדו-קוטבית, שוחח תמיד עם הפסיכיאטר שלך ו/או עם הרוקח שלך לגבי תופעות הלוואי האפשריות. תופעות הלוואי – כשתלוי כמובן באיזו תרופה בדיוק מדובר – עלולות לכלול עליה במשקל, בחילה, רעד, בעיות בתחום האישות, חרדה, נשירת שיער, בעיות תנועה, או יובש בפה. זכור לספר לרופא שלך על כל תופעות הלוואי שאתה נוכח בהן במהלך הטיפול. יתכן שיוכל לשנות את המינון או להציע תרופה אחרת שתשכך את התופעות הללו. אין לשנות או להפסיק את נטילת התרופות שלך ללא הוראת הפסיכיאטר.

 

לעולם אל תפסיק את נטילת התרופות שלך ללא התייעצות מוקדמת עם הרופא שלך

 

אם אתה נוטל תרופות, חשוב שלא תפסיק את נטילתן בפתאומיות. ישנן תרופות שאי אפשר להפסיק את נטילתן לפתע [מבלי שיהיו לכך השלכות מזיקות]; יש להפסיק את נטילתן באופן מודרג ובהשגחת רופא. שאל את רופאך מתי וכיצד להפסיק את נטילת התרופות.

חשוב גם להיות מודע לאופן שבו קיום מצוות עשוי להשפיע על נטילת התרופות שלך. תרופות מסוימות כגון ליתיום יש לקחת עם מים. לפיכך עליך להתייעץ עם הרופא שלך לגבי ימי תענית. בנוסף, לגבי צריכת יין (כגון בליל הסדר ) יש להתייעץ עם הרופא ולקבל ממנו הדרכה. אל תשנה דבר בתוכנית הטיפול התרופתי שלך בעצמך.

 

פסיכותראפיה

 

פסיכותראפיה או ‘טיפול בשיחות’ היא חלק חשוב בטיפול בעבור אנשים רבים. יש מקרים קלים עד בינוניים של דיכאון שבהם די בה בלבד. אנשים השרויים בדיכאון עמוק יתכן שלא יוכלו להפיק תועלת מפסיכותראפיה עד שהתסמינים שלהם יוקלו קודם על ידי אמצעי טיפול אחר. אנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית ו/או השרויים בדיכאון כרוני בדרך כלל מפיקים תועלת משילוב של תרופות עם תראפיית שיחות. מטפל טוב מסוגל לסייע לחולה למתֵן דפוסים התנהגותיים או רגשיים התורמים למחלה. ישנם כמה סוגי פסיכותראפיה: בינאישית, קוגניטיבית-התנהגותית, קבוצתית, טיפול זוגי וטיפול משפחתי, ואלה הם רק אחדים מהסוגים הקיימים. חקור את הסוגים השונים כדי למצוא את הסוג שאתה חש שמתאים לך. פסיכותרפיסטים, למרות שהם מומחים ומלומדים מאוד, אינם רופאים ולכן אין הם מורשים לרשום תרופות.

 

טיפול בנִזעֵי חשמל (ECT)

 

טיפול זה מכוּון לאנשים עם תסמינים חמורים של דיכאון או לעתים עם מאניה. כשתרופות ופסיכותראפיה נכשלים בהפחתת התסמינים טיפול בחשמל עשוי לספק חלופה בטוחה ויעילה. טיפול זה לעולם אינו נכפה על אנשים ואין משתמשים בו כאמצעי להשגת ציות או כניעה.

גירוי חשמלי מתון למוח גורם לפרכוסים זמניים אשר מקלים על הדיכאון. תרופות מרפות-שרירים ניתנות למטופל המורדם כדי למנוע את הרעד. בדרך כלל נחוץ ממוצע של ששה עד שנים-עשר טיפולים במהלך תקופות של שלושה עד ארבעה שבועות. לאחר טיפול מוצלח, ניתן להתמודד עם אפיזודות דיכאוניות באמצעות תרופות אנטי-דיכאוניות או באמצעות מינונים אחזקתיים של טיפול בחשמל לעתים רחוקות יותר. כמו לכל טיפול, גם לטיפול בנזעי חשמל יש תופעות לוואי אפשריות. אף על פי שדוּוח על הפרעות בזיכרון, רוב המטופלים בנזעי חשמל חשיםשהיתרונותשל הטיפול עולים בהרבה על מגרעותיו – הם מעדיפים לשאת את תופעות הלוואי על פני האפשרות לסבול מדיכאון חמור ארוך-טווח. דבר זה נכון במיוחד לגבי מטופלים אובדניים, שלולא הטיפול בחשמל היו עלולים להוציא לפועל את דחפיהם אילו נאלצו לחכות שהטיפול התרופתי יפעל את פעולתו.

 

טיפולים אלטרנטיביים

 

 

משגב מכירה בכך שתוספים תזונתיים וטיפולים אלטרנטיביים אחרים מתפרסמים כבעלי השפעה חיובית על מצבי דיכאון או על  ההפרעה הדו-קוטבית, ונכנסים לשוק בתמידות. טיפולים אלטרנטיביים אלה כוללים אומגה-3 ,היפריקום (St. Johns wort),
(SAM-e)  ואחרים. ברם, לשני האחרונים יש השפעות גירוי אנטי-דיכאוניות, כך שלמעשה הם עלולים להחמיר דיכאון דו-קוטבי. יש ראיות מסוימות שאומגה-3 מסייע לטפל בדיכאון דו-קוטבי ואף מונע אותו, אך אין לקחתו כתרופה בלעדית אלא כתרופה משלימה. בשל העדר נתונים מחקריים, משגב אינה מביעה עמדה תומכת או מתנגדת לשימוש בהם. ברם, צרכנים צריכים להיות מודעים לכך ש’טבעי’ אינו תמיד שם נרדף ל’בטוח’. תוספים המיוצרים על ידי חברות שונות עשויים להכיל ריכוזים שונים של החומר הפעיל, ולטיפולים אלטרנטיביים אלה יכולות להיות תופעות לוואי, לכן יש לקרוא את התוויות שעל גבי התוספים בזהירות ולדון באפשרות נטילתם עם הרופא או עם הרוקח.

 

התאבדות

 

כיוון ששיעור ההתאבדויות עקב ההפרעה הדו-קוטבית הוא גבוה, יש לטפל מיידית בכל מי שחושב על התאבדות, וכדאי שהטיפול יינתן על ידי מומחה בתחום בריאות הנפש או על ידי רופא משפחה. יש לקחת ברצינות כל מי שמדבר על התאבדות. כפי הנראה, הסיכון להתאבדות גבוה יותר ככל שהמחלה נמצאת בשלב מוקדם יותר. לפיכך, הכרה בהפרעה הדו-קוטבית בשלב מוקדם, והבנה כיצד יש להתמודד עִמה באופן מיטבי, עשויות להקטין את סיכון ההתאבדות.

סימנים ותסמינים העלולים להתלוות להרגשות אובדניות כוללים:

  • דיבור על הרגשות אובדניות או על רצון למות
  • הרגשות של חוסר תקווה, שדבר לא ישתנה או ישתפר אי-פעם
  • תחושת חוסר ישע, שאין בכוחו של אף אחד לשנות דבר
  • הרגשת החולה שהוא בבחינת עול למשפחתו ולחבריו
  • שימוש לרעה באלכוהול או בסמים ממכרים
  • סידור עניינים אישיים (כגון ארגון עניינים כספיים או חלוקת רכוש כהכנה למוות)
  • כתיבת מכתב התאבדות
  • הסתכנות במצבים שניתן להרג בהם אם אתה חש אובדני או מכיר מישהו שחש כך:
  • הזעק רופא, פנה לחדר מיון, או טלפן לשירותי החרום כדי לקבל עזרה מיידית
  • הבטח שהאדם האובדני לא יישאר לבד
  • הבטח שאין לאדם האובדני גישה לכמויות גדולות של תרופות, לכלי נשק או לחפצים אחרים שבהם הוא עלול להשתמש כדי להזיק לעצמו

בעוד שיש ניסיונות התאבדות שאותם מתכנן האדם האובדני בזהירות במהלך תקופה ארוכה, ישנם ניסיונות אחרים שלא תוכננו היטב; הנקודות האחרונות שציַ ינו לעיל, אפוא, עשויות לעזור כאסטרטגיה ארוכת-טווח לאנשים עם הפרעה דו-קוטבית. בכל מקרה, חשוב להבין שהרגשות ופעולות אובדניות הן תסמינים של מחלה שניתן לטפל בה. בעזרת טיפול מתאים, ניתן להתגבר על הרגשות אובדניות.

 

באילו מצבים נדרש אשפוז

 

במקרים מסוימים ימליץ הרופא על אשפוז. הצורך באשפוז עשוי לנבוע מכמה סיבות: תופעות לוואי של תרופות מסוימות עלולות להפוך את האדם לבלתי מסוגל לטפל בעצמו באופן זמני; הפסקת תרופות עשויה לדרוש תקופת פיקוח מבוקר; יתכן גם שניסיון התאבדות או אפיזודות מאניות חמורות עשויים לדרוש טיפול בסביבה בטוחה ומוגנת. אם ישנה המלצה להתאשפז, זכור להעלות את שאלותיך בדבר מהלך הטיפול בעודך מאושפז, ולקבל הערכה לגבי משך האשפוז שיידרש. לא תמיד מוכן החולה להתאשפז. את אלו שאינם מסוגלים לטפל בעצמם, או את מי שנראה כמהווה איום לעצמו או לאחרים, מוכרחים לאשפז בכפיה. אשפוז בכפיה הוא נדיר, אך יכול להציל חיים.

אם הטיפול אינו נוחל הצלחה, המשך לעבוד עם הרופא שלך על התוכנית הטובה ביותר שתוכלו לבנות לחיים מוצלחים עד כמה שניתן. אל תנסה לארגן לעצמך תוכנית תרופתית על ידי שינוי מינונים עצמאי, באמצעות שילוב תרופות ללא רשות מהרופא או על ידי שימוש לרעה באלכוהול או בסמים בלתי חוקיים. טיפול שנכשל יכול להיות מתסכל, ואנשים רבים חוו זאת. זכור שנקודה קשה זו היא רק צעד אחד בדרך לריפוי, ולא אמירה עובדתית לגבי החיים או הכרזה לגבי הצפוי בעתיד. המשך לנוע קדימה כדי למצוא את העזרה שאתה זקוק לה – וזכור שעוד תזכה למצוא תמיכה וסיוע !

 

לקיחת אחריות על המחלה שלך

 

כפי שקורה במחלות כרוניות אחרות כגון סוכרת, מחלת לב או אסתמה, אנשים עם הפרעות מצב-רוח צריכים לראות את עצמם כמנהלי  המחלה שלהם. ההפרעה הדו-קוטבית היא הפרעה רפואית ניתנת לטיפול, כפי אך אינה ניתנת לריפוי. יתכן מאוד שהטיפול הראשוני שתקבל יהיה הפעם היחידה בחייך שהפרעתך תטופל תרופתית. עם זאת, אצל רבים שבות ונשנות אפיזודות דיכאוניות ו/או מאניות חמורות בנקודת-זמן כלשהי בחייהם. אם כך קורה, אל תיכנס לפאניקה. ניסיונך מאפיזודות קודמות מקדם אותך בצעד ענק לעבר הכרת התסמינים לַ אֲ שורם, ולהשגת עזרה.

 

טיפול-עצמי

 

שמירה על בריאות טובה איננה ריפוי, אך היא יכולה להשפיע רבות על תחושת הרווחה הכללית שלך. החלק החשוב ביותר בטיפול העצמי הוא שמירה על הרגלי שינה קבועים – 8-7 שעות קבועות בלילה. בנוסף, תזונה נאותה ופעילות גופנית יכולים לעזור לך להרגיש טוב יותר. מצד שני, גורמים התורמים להפרעות מצב-רוח כוללים הרגלי שינה גרועים, חוסר בוויטמינים, עקה (מצבי לחץ), מחלות אחרות וטיפוליהן, תגובות בין-תרופתיות, רגישויות למזון, חילוף חומרים לקוי, בידוד חברתי ושימוש לרעה באלכוהול או בסמים ממכרים.

  • טול את התרופות שלך. אפילו אם אתה חש בטוב, התגבר על
    הפיתוי שלא לקחת את התרופות. אם תפסיק, אתה עלול לגלות
    שוב את הסימנים והתסמינים של ההפרעה הדו-קוטבית.
  • שים לב לסימני אזהרה. יתכן שאתה ומטפליך כבר זיהיתם דפוס
    מסוים של אפיזודות בהפרעה הדו-קוטבית שלך ובמה שמעורר
    אותן. התקשר לרופא שלך אם אתה חש שאתה עומד בפני
    תחילת אפיזודה. שתף בני משפחה וחברים בערנות לסימני
    אזהרה.
  • הימנע מסמים ומאלכוהול. סמים, במיוחד ממריצים, כולל
    תרופות דיאטה ואלכוהול, עלולים לעורר אפיזודות של ההפרעה
    הדו-קוטבית.
  • עצור לפני שאתה נוטל תרופות אחרות. התקשר לרופא המטפל
    שלך בהקשר להפרעה הדו-קוטבית שלך לפני שאתה לוקח
    איזושהי תרופה שרשם לךרופא אחר. לעתים יש תרופות אחרות
    המעוררות אפיזודות של הפרעה דו-קוטבית, או שעלולות
    להיווצר תגובות בין-תרופתיות.

יתכן שתמצא תועלת בכתיבת יומן פעילויות, תזונה, מצב בריאות כללי, ובעבור נשים – ציון דפוס המחזור החודשי, וזאת כדי לעלות על עקבותיהם של גורמים אפשריים התורמים להפרעות מצב-הרוח שלך. שתף ביומן זה את מטפליך.

 

כיצד יכולים חולים ומשפחותיהם לקבל עזרה לטיפול בהפרעה הדו-קוטבית?

 

כל מי שיש לו הפרעה דו-קוטבית צריך להיות תחת השגחת פסיכיאטר המיומן באבחון ובטיפול במחלה זו. מומחי בריאות נפש אחרים, כגון  פסיכולוגים, עובדים סוציאליים פסיכיאטריים, ואחיות פסיכיאטריות,  יכולים לסייע לחולה ולמשפחתו בכך שיאירו את עיניהם לגבי גישות טיפוליות נוספות.

 

ניתן לקבל סיוע במקומות הבאים:

 

  • מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים
  • מרפאות פסיכיאטריות בבתי חולים
  • מרכזי בריאות-נפש קהילתיים
  • קופות חולים
  • מרפאות פסיכיאטריות פרטיות

 

אנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית עשויים להזדקק לעידוד כדי שיסכימו להסתייע באחרים.

 

  • לעתים קרובות קורה שאנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית אינם מבינים עד כמה הם מוגבלים, או שהם מטילים את האשמה לבעיותיהם על גורם כלשהו מחוץ למחלתם הנפשית.
  • אדם עם ההפרעה הדו-קוטבית עשוי להזדקק לעידוד נמרץ מרב, מבן משפחה או מחבר כדי לפנות לטיפול. לרופא המשפחה עשוי להיות תפקיד חשוב בהפנייתו למומחה לבריאות-הנפש.
  • עידוד ותמיכה מתמשכים נחוצים גם לאחר שהאדם פנה לטיפול, מפני שעשוי לחלוף זמן-מה עד שתימצא תוכנית הטיפול הטובה ביותר המתאימה לו ספציפית.
  • במקרים מסוימים עשויים אנשים עם ההפרעה הדו-קוטבית להסכים, כשההפרעה בשליטה, לדון במהלך הפעולה המיטבי למקרה של אפיזודה מאנית או דיכאונית בעתיד.
  • כמו במחלות רציניות אחרות, ההפרעה הדו-קוטבית קשה גם לבני הזוג, לבני המשפחה, לחברים ולמעסיקים.
  • בני המשפחה של אדם עם ההפרעה הדו-קוטבית נאלצים לעתים קרובות להתמודד עם הבעיות ההתנהגותיות הקשות שלו, כדוגמת הוצאת כספים פרועה במהלך מאניה או הסתגרות קיצונית במהלך דיכאון, ועם ההשלכות המתמשכות של התנהגויות אלה.

לבני משפחה ולחברים

 

לחיות עם אדם שיש לו הפרעה דו-קוטבית – זהו אתגר עצום. כבן משפחה, כחבר או כתומך נאמן, חשוב שתלמד על המחלה ותתעדכן  במצבו של יקירך כדי שתדע מתי לעזור ומתי להשאיר את העניינים כפי שהם. לדוגמא, אם מכריחים אדם המצוי בדיכאון חמור לפגוש אורחים, הדבר עלול להעלות מאוד את רמת החרדה שלו במקום לרומם את רוחו. מצד שני, לתת לאדם להישאר מבודד במשך זמן רב מדי כשהוא בדיכאון חמור עלול להיות מסוכן אם הוא מגלה סימנים של מחשבות אובדניות.

עם אדם הנוטה לאפיזודות מאניות, השתדל להציב כללים במהלך תקופות של מצב-רוח יציב ודון איתו בנקיטת צעדי בטיחות, כגון בזמנים שבהם עדיף למנוע ממנו גישה לכרטיסי אשראי, לזכויות בבנק או למפתחות הרכב. כמו דיכאון אובדני, גם מאניה בלתי נשלטת עלולה לסכן את חייו של האדם. בשני המקרים אשפוז עשוי להועיל.

לעולם אל תתעלם מהערות לגבי התאבדות, או לגבי היזק עצמי. אם למישהו שאתה מכיר יש מחשבות על מוות או על התאבדות, דבר עם המטפל שלו. אל תבטיח סודיות אם אתה חושב שמישהו שוקל להתאבד. אם נראה לך שהוא מסוגל להזיק לעצמו, התקשר לפסיכיאטר המחוזי באזור, או לשירותי החרום.

תמיכה נפשית גם היא חשובה מאוד, כולל הבנה, סבלנות, חיבה ועידוד. היכנס עם האדם בשיחה והקשב לו רוב קשב. השתדל לא לנהוג כמטפל או להעלות תשובות לדאגותיו. לעתים קרובות אנשים פשוט רוצים מישהו שיקשיב להם. אל תבטל רגשות שהביע, אלא הצבע על המציאות והצע תקווה. הזמֵ ן את האדם המדוכא להליכה, לטיול, ולפעילויות אחרות.

עליות וירידות במהלך תקופות שונות בחיים הן תופעה נורמאלית. ברם, אנשים הסובלים מההפרעה הדו-קוטבית מתקשים מאוד לתפקד בעבודה, בבית הספר או במערכות יחסים אישיות. למרבה הצער, רבים אינם מקבלים את העזרה הנחוצה בשל הסטיגמה הנלווית למחלה — או מפני שאינם מבינים או מכירים בתסמינים. אולם, חשוב להכיר בכך שההפרעה הדו-קוטבית ניתנת לטיפול.

עם העזרה והתמיכה הנכונות, ההפרעה הדו-קוטבית ניתנת למיתון. ישנן פריצות דרך אדירות בטיפול בהפרעה הדו-קוטבית  כך שאנשים הסובלים ממנה יכולים לחיות חיים טובים ומוצלחים יותר. 
זכור, אינך לבד. יש הרבה תמיכה והדרכה שתוכל להיעזר בהם בדרכך.
התקשר למשגב בטלפון 02-5808008 וקבל את העזרה והעידוד שלהם אתה זקוק.

משגב, יעוץ והכוונה לבריאות הנפש

 

עוד בלב אבות על הפרעות דיכאוניות:

"הורות והתבגרות": התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער . על התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער. איך לתת מענה חיובי של מניעה? איך לדבר עם נוער על התמודדות עם מצוקה חריפה שנראת שאין לה מוצא?

בננו מאיים בהתאבדות . בננו משתמש לאחרונה בביטויים חריפים הרומזים על כוונתו להתאבד חלילה. הוא מסרב בתוקף ללכת לטיפול. מה לעשות?

התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים. כל שנה מתאבדים בישראל 70-90 בני נוער, ועל כל התאבדות כזו יש עשרה ניסיונות שלא דווחו. איך תדעו אם הדיכאון של בן הנוער הפרטי שלכם לא מגיע עד כדי סכנת התאבדות? הפסיכולוגית הקלינית שרון זיו ביימן מסבירה.

פינת הרב גודמן: התייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות. על מורכבות הפרסום והתייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות – רצון המשפחה והחברים להתאבל ולהנציח לעומת עידוד מקרים נוספים חלילה.

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים.  מהי הפרעה דיכאונית? האם היא קיימת אצל מתבגרים? מידע מקצועי.

על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות המתבגר מגלה סימני דיכאון. מתי צריך לדאוג?

אם לא תספר

במדור "תמונת חיים" נעלה סרטים המציגים תמונות חיים מעולמו של המתבגר וממערכת היחסים שלו עם הוריו.

סרט זה הוכן והופק על ידי תלמידי/ות תיכון במגמת תקשורת. באמצעותו ניתן להכיר מקרוב את מחשבותיהם ותחושותיהם של מתבגרים בסוגיות שמעסיקות אותם וממלאות את עולמם האישי.

אם לא תספר / אולפנת להב"ה (15.07 דקות)

מה אמת? מה שקר? תומר ראה את אביו פוגע באימו – הוא בטוח שזו המציאות. כל חייו הבטוחים של תומר כבן יחיד ואהוב להוריו, מתמוטטים. הוא מרגיש שהוא חייב לספר…

נפש חצויה

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

במדור "תמונת חיים" נעלה סרטים המציגים תמונות חיים מעולמו של המתבגר וממערכת היחסים שלו עם הוריו.

סרט זה הוכן והופק על ידי תלמידי/ות תיכון במגמת תקשורת. באמצעותו ניתן להכיר מקרוב את מחשבותיהם ותחושותיהם של מתבגרים בסוגיות שמעסיקות אותם וממלאות את עולמם האישי.

"נפש חצויה" / אולפנת צפירה  (16:35 דקות)

אפרת נאלצת להתרגל למציאות חדשה. אביה חולה במאניה דפרסיה והוא חוזר לביתו במפתיע בערב פורים. אפרת מתביישת ונרתעת, כועסת וחוששת. החיים משתנים במפתיע. לצדה של אפרת ניצב החבר, גיא, אשר מגלה צדדים נסתרים בסיפור של חברתו, ותומך בה בשעת משבר.