תגית: מרד

נוער מתמרד

המאמר הזה מופיע כמסמך PDF, לחצו כאן

חלקם של ההורים במשבר הנוכחי של "נוער נושר":

האם יש לנו אומץ להעלות את הנושא לדיון?
האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם?*

 

 

הקהילה החרדית מנסה להתמודד עם בעיה חמורה ושמה: נוער מתמרד. גורמים רבים הובאו כסיבות אפשריות לבעיה זו. לאחרונה, במסגרת ועידה של אנשי מקצוע, קבע תרפיסט ידוע כי לא ידוע לנו כיום מה גורם לכך. במאמר זה, ננסה להראות כיצד הליקויים בקשר בין ההורה לילד עומדים בשורש המרדנות של גיל העשרה. הרושם של גורמי סיכון נוספים מתווך דרך השפעתם על הקשר בין ההורים לילדיהם. כמו-כן, נדון בהתנגדות הקיימת להכרה בתפקידם המרכזי של ההורים בבעיה זו, ובהשלכותיה של התנגדות זו.

הבעיה ושמה נוער נושר הפכה לנושא מרכזי לדאגה בקהילה החרדית. מאמרים רבים נכתבו בנושא, וכמעט בכל כינוס המתקיים מטעם ארגון חרדי כלשהו, מוקדשות סדנאות לסוגייה זו. למרות שאין להשיג מספרים מדויקים, רוב המחנכים והעסקנים סבורים כי הבעיה הולכת וגדלה בקצב מבהיל. עסקנים רבים המתמצאים בתחום מכנים את התופעה בשם "מגיפה".

במאמר זה ייסקרו הנקודות אותן מקובל להביא כגורמי סיכון אצל ילדים חרדיים מתמרדים ("נושרים"). כותב השורות יוכיח כי קיימת נטייה חזקה – אמנם מתוך מיטב הכוונות – להמעיט בחלקם של ההורים בבעיה, יבחן את הסיבות להתחמקות זו ויסביר כיצד דבר זה עלול להכשיל את המאמצים להביא להקלה במצב.

כאשר מתמודדים עם סוגיות חברתיות מורכבות, קיימת עובדה שאין צורך להוכיחה, והיא: בעיות אלו נובעות ממספר גורמים. המסקנה הנובעת מקביעה זו היא: גם ההתערבויות חייבות להיות מגוונות ושונות. אולם, ההכרה בעובדה שבעיה מסוימת היא מרובת-גורמים מטבעה, אינה מונעת מאתנו להכיר בכך שחלק מהגורמים הנם בעלי חשיבות רבה ומכרעת יותר מאחרים.

 

גורמי סיכון הקשורים לנוער מרדני

 

בציבור הכללי, הגורמים הסיבתיים הנפוצים ביותר הנזכרים בקשר לנוער מרדני הם גורמים סביבתיים רחוקים. אמצעי התקשורת ההמוניים והמושחתים, האינטרנט ותרבות המערב באופן כללי – כל אלו מצוירים כגורמים בעלי כוח משיכה חזק מדי, אשר צעירים רבים אינם מצליחים לעמוד בפניו. ההנחה היא
שהמשיכה מבחוץ כל-כך חזקה, עד שגם צעירים מאוזנים ושמחים, המקיימים קשר חיובי וטוב עם הוריהם, עלולים להיות מושפעים בקלות לנטוש את אורח החיים בו גדלו.

 

חשיפה למדיה (תקשורת)

 

אין להכחיש כי החשיפה לתקשורת משפיעה באופן שלילי על הסטנדרטים המוסריים שלנו ועל רגישותנו לדברים ערכיים. לכן, השאלה מהי הרמה האופטימלית או המקובלת של חשיפה לעולם החיצוני היא שאלה חשובה (ראה לדוגמא מאמרים שהתפרסמו בגיליון מיוחד של ירחון אגודת ישראל בארה"ב,
ה"ג'ואיש אובזרבר" בחודש פברואר 1995 ,שכותרתו [בתרגום חופשי]: "העולם סביבנו: סכנת החשיפה, מחיר ההסתגרות") אבל הדבר אינו קשור ישירות לנושא מאמרנו זה.

השאלה שאנחנו מתייחסים אליה איננה מה גרם לירידה ברגישויות המוסריות. אלא, הנושא הספציפי בו אנחנו מטפלים כרגע הוא השאלה: מדוע ילדים מורדים באורח חייהם של הוריהם. לפי מיטב ידיעתי, מספרם היחסי של צעירים שנשרו במשפחות דתיות בהן קיימת חשיפה מוגברת לאמצעי התקשורת, אינו
גבוה ממספרם של הצעירים ממשפחות המקפידות לבודד את בתיהן מפני השפעות חיצוניות. עובדה זו יכולה לשמש כראיה חותכת לכך שהחשיפה לאמצעי התקשורת אינה גורם מרכזי לתופעת הנשירה, למרות שכמובן שהיא עלולה להביא להשלכות שליליות אחרות. (בהמשך נחזור לסוגיית האינטרנט.)

נכון הדבר כי לעתים קרובות צעירים מתמרדים מגלים מעורבות עמוקה בפעילויות "תרבות" שהן "על גבול הקו האדום". אולם, זוהי השפעתה של המרדנות, יותר משהיא סיבתה. קיים ספק רב אם החשיפה לתקשורת, בפני עצמה, יכולה להיות סיבה מספיק כדאית לצעירים לנטוש את הדרך בה חונכו בביתם. המחיר שהם משלמים ברגשי אשמה, בדחייה ובתחושת כישלון, שלא לומר אובדן שביעות רצונם של ההורים, היה מונע מהם לנקוט צעד זה. אלא, רק לאחר הצטברות רגשות שליליים כגון פגיעה, תרעומת, כעס, דחייה וניכור מהמשפחה ומהקהילה, הם מרגישים שאין להם מה להפסיד אם ייצאו מהמסגרת. כפי שהתבטא לאחרונה משגיח ישיבת לייקוואוד רבי מתתיהו סלומון, "לא מדויק לקרוא להם 'נושרים', אלא, היה מתאים יותר לכנותם בשם 'דחויים'."

 

השפעתם של "חברים רעים" ויצר הרע חזק במיוחד

 

סיבה נוספת המובאת תדיר כגורם לדחיית ערכי התורה של ההורים על-ידי הצעירים, היא השפעתם של חברים רעים. השאלה נשאלת מאליה: מה גרם לילד מסוים זה להיות רגיש להשפעה שלילית זו? יכולים להיות 25 ילדים בכיתה, מתוכם 23 לא מרגישים כמעט כל פיתוי ללכת בעקבותיו של הילד "הרע", ואילו ילד אחד מסוים נמשך בחוזקה ללכת אחריו. מה מיוחד בילד זה, שהופך אותו פגיע במיוחד להשפעות שליליות?

כאשר קורה וילד נוסף באותה משפחה "יורד מהדרך" ר"ל, ההורים יכריזו כי זו תוצאה של השפעתו השלילית של אחיו הגדול. אני שואל אותם שאלה מובנת מאליה: "ומאיזה אח גדול יותר למד בנכם הגדול?" המחשבה כי שני האחים מגיבים לאותה סיבה, כלומר למצב לא-בריא מבחינה רגשית במשפחה, לא עולה בדעתם.

כאשר ילדים מושפעים בניקל על-ידי חברים רעים, או כאשר בני-נעורים מרדניים מסתבכים במעשים אסורים ולא-מוסריים, יטענו ההורים לעתים קרובות כי ילדיהם נולדו עם יצר-הרע חזק במידה בלתי רגילה, ולכן הם, ההורים, היו חסרי אונים ולא יכלו למנוע את ההתדרדרות הבלתי נמנעת. מקובל להביא את עשיו כדוגמא לאב-טיפוס של מי שנולד כשהוא נועד להיות רשע. אולם, לדברי רבי אליהו דסלר, זו טעות. ברור, אומר רבי דסלר, כי עשיו לא נולד כשהוא נועד להיות רשע, שאם כן, היינו נאלצים לומר שלא הייתה לו בחירה. לכל היותר, נוכל לומר שהוא נולד עם טבע שהקשה עליו יותר להתנהג בצורה חיובית, ומשימת חינוכו כראוי הייתה רווית אתגרים רבים יותר (אך לא בלתי אפשרית) עבור הוריו.1

קיימת תופעה מעניינת שהבחנתי בה אצל אנשים המסבירים התנהגות שלילית של ילד כנובעת מיצר הרע חזק באופן מיוחד. האמונה כי ילדם נולד עם תכונה המקשה עליו יותר להתנהג כראוי, לא מפחיתה מן הכעס שהוריו מרגישים כלפיו. לפיכך, נראה כי אמונה זו משרתת מטרה אחת בלבד, והיא: להתחמק
מחיפוש יותר יסודי (וכנראה כואב) אחר הסיבות האמיתיות להתנהגותו של הילד. לעומת זאת, כאשר רבי דסלר מדבר על-כך שלעשיו היה טבע קשה יותר, הוא גם מבהיר כי הציפיות ממנו היו נמוכות יותר, כתוצאה מכך (לפחות בתחילה).2

 

גורמים אחרים

 

דו"ח שהתפרסם לאחרונה בעקבות ועידה מקצועית של תרפיסטים חרדיים המטפלים בילדים במשבר, מביא "גורמים לילדים בסיכון" ביניהם הפרעת קשב – ADD ,היפראקטיביות, הפרעת "מרדנות מתנגדת" – Oppositional Defiant Disorder ,ליקויי למידה, כשרונות אקדמיים ירודים, וכישורים חברתיים ירודים. גורם נוסף שהובא ברשימת גורמי הסיכון הוא הילד המדוכא, הכולל ילדים הסובלים מחרדות וילדים השואפים לשלמות (פרפקציוניסטים).3

הקטגוריה הבסיסית השנייה המופיעה ברשימה היא: "גורמי סיכון משפחתי" ביניהם חוסר שלימות במשפחה, כישורי הורות ירודים ומשפחות עם ביקורתיות ועוינות וקונפליקטים בין ההורים. הקטגוריה השלישית היא "גורמי סיכון סביבתיים", ביניהם: משפחות עם בעיות רפואיות או כלכליות רציניות, וילדים עם רקע של התעללות מינית ו/או גופנית. הרושם שקיבלתי לאחר קריאת הדו"ח הנ"ל, ומתוך שיחה שניהלתי עם אחד מעורכי הדו"ח הוא, שכישורי הורות ירודים לא נחשבים על ידם כגורם המרכזי במרבית המקרים של נוער בסיכון.

 

תפקיד ההורות

 

לפי המבט שלי, ברובם המכריע של המקרים העוסקים בנוער שנשר, הגורם הסיבתי העיקרי הוא: ליקויים בהורות וכתוצאה מכך ליקויים בקשר בין ההורים לילדם. (כפי שמובא בהמשך תחת הכותרת "התייחסויות של הורים", לרוב הבעיה נעוצה בהתייחסותם של ההורים, יותר מאשר בכישוריהם כהורים). גורמי הסיכון הרבים שהובאו בדו"ח הנזכר לעיל בוודאי תורמים לבעיה. אולם, לדעתי הם עושים זאת בעיקר בכך שהם מקשים עוד יותר על ההורה לשמור על יחס חיובי ותומך בילדיו. בנוסף לכך, חלק גדול מהתסמינים המופיעים בדו"ח (לדוגמא, חרדה, שאיפה לשלמות, הפרעת "מרדנות מתנגדת"), ברוב המקרים הם בעצמם תגובות לנוהלי הורות ירודים. המרכיב החיוני שגורם בפועל לילד להתמרד הוא הכעס והתסכול הנובעים מתחושה שהוא דחוי ולא מקובל על-ידי הוריו.

התורה מועברת דרך המסורה מאב לבנו, מההורים לילדיהם. כאשר הקשר עם ההורים לקוי, ההעברה מתקלקלת, ומכשירה את הקרקע לדחיית המסורה בידי הילד. פעם שמעתי רב שהשתמש ברעיון זה כדי להסביר הלכה מוקשה: "בן סורר ומורה" מוצא להורג רק אם הוריו לא סולחים לו. קשה להבין, שהרי העונש הוא כתוצאה מההנחה שאנחנו מניחים בנוגע להתנהגותו בעתיד, ולא מכך שהוא מזלזל בכבוד הוריו אז מה זה משנה אם הוריו סלחים לו? השיב הרב (בהסתמך על דברי ה"שם משמואל" שם) כי אם הקשר בין ההורים לבנם הוא כזה, שהם אינם מוכנים לסלוח לו, אזי הם ניתקו אותו מן המסורה, ולכן אין סיכוי שהוא יוכל לחזור בתשובה.4

לעתים קרובות נשאלת השאלה: "מה השתנה במשפחה החרדית שגורם לכל-כך הרבה ילדים להרגיש עצמם דחויים?" התחושה האישית שלי, המבוססת על ניסיון קליני, היא שכיום קשה לילדים להיות "מספיק טובים" במידה שתספק את הוריהם. אין ספק שהעלייה בסטנדרטים (רמה), הן ביהדות בכלל, והן בלימוד התורה בפרט, היא עובדה משמחת. אולם, עובדה זו יכולה לשמש כמקור ללחץ בלתי פוסק על הילדים. לדוגמא, היו מספר מקרים בהם התלוננו בפניי הורים בנוגע לילדם: "הוא מעולם לא פותח ספר!" קיבלתי רושם כאילו הילד אינו לומד כלל. אולם, בבדיקה נוספת מתברר כי ילדים אלו הנם תלמידים טובים למדי, המצליחים בלימודיהם. עם שובם הביתה, בסיומו של יום לימודים ארוך בתלמוד-תורה, הם רוצים להשתחרר קצת מהלחץ, ואז הוריהם מתרגזים ומותחים עליהם ביקורת, על כך שהם "אף פעם לא פותחים ספר", רק משום שהם לא לומדים בנוכחותם.

רבי יצחק הוטנר מדגיש את חשיבותה המכרעת של שמירה על תחושת סיפוק ממעשים רוחניים רגילים, בשגרת היום-יום, גם כאשר הרמה והציפיות נמצאות במגמת עלייה.5

ילדים הסבורים שהם מאכזבים את הוריהם (אני מתייחס לתחושה שהם מהווים אכזבה להוריהם, לא שהם מאכזבים אותם במעשה מסוים), הם ילדים הסובלים כאב רגשי עמוק, כאב שלעתים קרובות הוא מודחק או מוכחש. פעמים רבות, כאב זה גורם לתרעומת ולכעס, ההופכים את הצעירים הללו להיות פגיעים ביותר לדיכאון ולמרדנות (דרך השפעתם של חברים לא-טובים וכדו').

המשבר הנוכחי והגורמים העומדים בשורשו, נצפו לפני למעלה מעשרים שנה! תחת הכותרת "המשבר ביחסי הורה-ילד", התבטא הרב אהרן ברפמן, מחנך ידוע, ב-תשל"ז (1977 ,(במילים הבאות:

 

ידוע לי על משברים… בכל שכונה, בכל תת-קבוצה [של הקהילה האורתודוקסית]. המכנה המשותף לכל אותם מצבים נראה כחוסר תקשורת ועוינות הולכת וגוברת בין ההורים לילדיהם.
ניתן לנתח מציאות זו מהיבטים שונים, אולם הצרכים הבסיסיים של הילד שאין להם מענה בכל אותם מצבים הם אלו: הבנה, כבוד, ולעתים קרובות מדי – סבלנות של ההורים כלפי ילדיהם. כל ילד זקוק להיות אהוב על-ידי הוריו, ומה שחשוב מכל, להרגיש שמקבלים אותו כפי שהוא. נראה כי זהו פתרון כה פשוט. ועם כל זאת, לעתים כה קרובות… מתעלמים ממנו! [עמ' 14,  ההדגשה הוספה] 

ובדברים שנאמרו סמוך יותר לתקופתנו, מציין הרב ברפמן (1998 ,(כי הקונצנזוס הקיים בקרב אנשי מקצוע ועסקנים העובדים עם נוער בסיכון ונוער נושר הוא שרובם המכריע של "לקוחותיהם" מגיע מבתים הרוסים, בתים בהם אחד ההורים (או שניהם) נפטרו, בתים בהם התפקוד לקוי, או בתים הסובלים משלום-בית מעורער [עמ' 8 ."[הייתי רק מוסיף לכך כי בית הרוס או בית בו חוו יתמות יוצר נשירה רק כאשר הנתונים הללו מביאים את הבית למצב של תפקוד לקוי/אומללות.

 

אהבה או קבלה וכבוד?

 

מחנכים רבים מדגישים את חשיבות האהבה שהילדים ירגישו מצד הוריהם. החזון איש מצוטט כאומר אחרי הכל, אהבת ההורים לילדיהם היא דחף טבעי. מבט שקבלה וכבוד חיוניים עבור הילד יותר מאהבה.6 חיובי על הילדים וקבלתם ללא ביקורת, זהו אתגר קשה הרבה יותר. (כפי שאמרה לי פעם אם בנוגע לבנה בן העשרים, "אני אוהבת אותו, אבל אני לא מחבבת אותו"). הרושם שלי הוא, שביקורתיות מופרזת היא הגורם העיקרי להרעלת היחסים בין ההורים לילדים בתקופתנו. וביקורת זו מוגשת בדרך-כלל בשם האהבה!

כאשר ילדים מרגישים שהוריהם מתייחסים אליהם בביקורתיות במובן כולל, יש סיכוי הרבה יותר גדול שהם יביעו התנגדות לכך בהתנהגותם. התנהגות זו מדרבנת את ההורים להגיב באופן שלילי, דבר שמחריף עוד יותר את תעלולי הילדים. ללא כל קשר למידת ההגיוניות או חוסר-ההגיוניות של יחסם הביקורתי של ההורים, כמעט תמיד הילדים יאשימו את עצמם (גרטנר, 1999 ,עמ' 38),(גם כאשר הילד מכריז גלויות שכולם אשמים חוץ ממנו). דבר זה מוביל את הילדים לשאיפה לשלמות (פרפקציוניסם), כאשר הם מנסים להיות מושלמים כדי לזכות בדעתם החיובית של הוריהם עליהם, או שהם מרימים ידיים, מתוך תחושה שלא משנה מה הם יעשו, לעולם לא יהיה די בכך כדי להימלט מביקורת ההורים.

 

טווח הליקויים בכישורי הורות

 

עלי להדגיש שכאשר אני מציין נוהלי חינוך [הורות] ירודים, אני מתייחס לטווח רחב מאוד של תופעות. בקצה אחד של הקשת קיימים ההורים המתעללים בילדיהם באופן גלוי, פיזית או רגשית. כאן נכללים הורים הסבורים כי ייעודם של ילדיהם בחיים הוא למלא אחר צורכיהם הרגשיים – ופעמים רבות הילדותיים – (של ההורים). למען השגת מטרה זו, הם לא יהססו להפעיל מניפולציה על רגשות ילדיהם. אולם אפילו סוג התעללות גלויה זו אינו ברור תמיד לאחרים, כיוון שאותם הורים מתנהגים בדרך-כלל בנעימות רבה כלפי אחרים, וזאת בשל הצורך החזק הקיים אצלם לזכות באישורם ובדעתם החיובית.

באמצע הקשת נמצאים הורים שלכתחילה אינם פוגעניים. אולם, הם נוקשים וחסרי גמישות, ולכן נוטים להגיב בצורה מופרזת לקשיי ילדיהם הנובעים מבעיות בלמידה, מחוסר מוטיבציה, ואפילו משובבות נעורים רגילה. הם נוטים לראות בעיות אלו באור שלילי ביותר, ומה שחשוב עוד יותר מכך, לעתים קרובות הם מייחסים לילד כוונת זדון (שטרסברג, 1997 .(לעתים קרובות ניתן לזהות הורים כאלו לפי הנימה השלילית והמזלזלת בה הם מתייחסים אל ילדיהם: "הוא משתמט מתפנק"; "היא לוקחת הכל כמגיע לה"; "הוא מנצל את ליקוי הלמידה שלו כתירוץ נוח לעצלנותו," וכדו'. (סוגיה זו נידונה בהרחבה להלן, בקטע "התייחסויות של הורים").

בקצה השני – החיובי יותר – של הקשת, נמצאים הורים מאוד אכפתיים המעניקים מעצמם לילדיהם ולעתים רחוקות מגיעים לאינטראקציות שליליות אתם. אולם, הם מתמקדים בעיקר בהתנהגותם ובהתפתחותם הקוגניטיבית של ילדיהם, ללא שימת לב ראויה לחייהם הרגשיים. מחקרים הראו כי להתעלמותם של ההורים מחיי הרגש של ילדיהם יש השלכות שליליות מרחיקות לכת על הסתגלותם בהמשך הדרך (גוטמן, כץ והובן, 1996).

ילדים שרגשותיהם הוזנחו או נשללו, מגיבים בהזנחת צורכיהם הרגשיים ובמקום זאת מתמקדים בהתנהגות ראויה (מילר, 1996 .(הם הופכים להיות פרפקציוניסטים (שואפים לשלמות), המשתוקקים למצוא חן בעיני הוריהם בכל מחיר (סורוצקין, 1985 ,1998 ,1999א). בסופו של דבר ובאורח בלתי נמנע, מתברר להם שהם אינם יכולים להיות מושלמים, וכך הם מתייאשים מחיפושם אחר השלמות ושוקעים בדיכאון ו/או נותנים ביטוי לתרעומת ולתסכול שלהם. קל לראות שכאשר ילד מרדן מגיע ממשפחה כזו, יהיה קשה להבחין בקשר לחיי המשפחה שלו, כיוון שמשפחות אלו הן באמת "משפחות טובות", ברמת תפקוד גבוהה.

 

צעיר אחד נושר היה בעבר תלמיד מנומס שהתנהג כראוי. הוריו העניקו לו מעצמם והיו קשובים אליו ביותר. אולם, בכל פעם בה עסק במשהו לשם שעשוע (לדוגמא, משחק כדור סל) או התלבש בסגנון לא-רשמי (לדוגמא, לבש חולצת טריקו כשהלך ל"לונה פארק") הוא הרגיש שהוא מאכזב את אביו, שהיה טיפוס מאוד שקט ושמרני.

האב מעולם לא אמר לבנו כי עליו להיות העתק מושלם שלו, אבל כך בדיוק הרגיש הבן שעליו לעשות כדי לזכות באישורו של אביו ובדעתו החיובית עליו. כיוון שבאישיותו היה שונה מאוד מאביו – הבן היה חברותי ופתוח – הוא חווה תחושת בושה עמוקה מתמדת מכך שהוא איננו רציני כמו אביו. ההורים מעולם לא דרשו זאת ממנו מפורשות, ולכן חיפשתי את המקור לצורך שלו להיות בדיוק כמו אביו. בעקבות מספר שיחות עם האב, הוא אישר בפניי כי הוא ואשתו רגישים באופן מיוחד לדעתם של אחרים ומאז ומתמיד הם חשו בצורך גדול להשביע את רצון הזולת ולהשתלב בסביבה. כאשר בנו הקדיש זמן לפעילויות של הנאה ושעשוע, הגיב האב לכך בתחושת ביקורתיות רבה, ובמידה רבה – כך הודה בפניי – כיוון שבדמיונו ראה את תגובתם המסתייגת של השכנים. אמנם, בתחילה הוא הצהיר שברוב הפעמים הוא אינו נותן ביטוי מילולי לתגובותיו השליליות, אולם לבסוף הודה כי אין זה מסתבר שבנו אינו מודע לרגשות אביו. ברור כי אותם הורים לא העריכו את ייחודיותם העצמית, ולכן אין פלא בכך שבנם הרגיש כמותם.

 

הלחץ לגרום נחת להורים

 

צורה פחות בולטת של כישורי הורות בלתי-מספיקים מתבטאת בלחץ המרומז המופעל על הילדים, לגרום נחת להוריהם. ילדים רבים בחברה שלנו גדלים עם המחשבה שמטרתם העיקרית בחיים היא לגרום נחת להוריהם, יותר מאשר להצליח בעבודת השם שלהם וכו'. לדידם, הבעיה שיש במעשה שאינו ראוי, איננה נעוצה בעצם היותו שלילי, כלומר, שזהו הפך רצון השם. לא! הבעיה העיקרית היא, שהדבר ירגיז ויאכזב את הוריהם. למעשה, הברכה הנפוצה ביותר הניתנת לבחור בר-המצוה היא: שיזכה לגרום נחת-רוח להוריו.

מה רע בכך שהילד משתדל לגרום להוריו נחת רוח? האמנם הם לא רוצים את הטוב ביותר בשבילו? מנקודת מבט השקפתית, קיימת בעיה חמורה אצל ההורים הסבורים כי מטרתו של ילדם בחיים היא לגרום להם נחת. הרב יששכר פרנד (1999) מביא את הסיפור הבא, אותו שמע מפי רבי משה שפירא.

אדם אחד הגיע לביקור אצל אחיינו בירושלים. אותו אחיין היה תלמיד חכם צעיר, אב למשפחה גדולה. דודו התפעל מתשומת-הלב ומהסבלנות שאחיינו העניק לכל הילדים. "כיצד יחזירו לך ילדיך אי-פעם על כל מה שעשית למענם?" שאל הדוד. "בכך שהם יזכו אותי בחיי נצח, בהמשכת שמי לדורות הבאים", השיב האחיין. מאוחר יותר, שאל האחיין את הרב מבריסק לדעתו על השאלה והתשובה. הרב מבריסק נענע בראשו במורת-רוח. "התשובה שנתת קרובה לאפיקורסות. לילדים אין כל קשר עם החזר תשלומים. הם אינם מהווים השקעה לנחת בעתיד. אתה יכול להתפלל על נחת, בדיוק כמו שאתה מתפלל על בריאות ופרנסה, אבל זו אינה הסיבה לכך שאתה מביא ילדים לעולם. ילדים מלמדים אותנו נתינה. כך השם רוצה שנלך בדרכיו, לתת בלי חשבון של תמורה"  [106-105 'עמ].

כאשר גדלים עם המחשבה שעיקר ייעודך בחיים היא לגרום נחת להוריך, אין בכך לקידום פיתוח תחושת "אני" בריאה.7

 

הגישה העומדת ביסוד ציפייה זו, כי הפונקציה של הילד היא לגרום נחת להוריו, מניחה שיש להורים "זכויות" על ילדיהם, בדומה לזכות ההצבעה שיש לבעל מניות בחברה. הרעיון לפיו יש להורים זכויות ביחס לילדיהם לא מגיע מהשקפת התורה, המדגישה את חובותיהם של ההורים לטפל כראוי בפיקדון שהשם הפקיד בידיהם.

כאשר אני משוחח עם הורים בנוגע לבעיות שיש להם עם ילדיהם, לעתים קרובות הם מוחים בפניי: "מה, אין לי זכות לדרוש מהילד שלי…?" התגובה שלי היא: "יש לכם התחייבויות כלפי הילד שלכם, ואין לכם זכויות עליו. ייתכן ובמסגרת ההתחייבויות שלכם כלפיו, עליכם גם לדרוש ממנו את הדבר המסוים הזה; תלוי אם זו דרישה הגיונית, מנקודת מבט חינוכית.8

קבוצת רבנים מארגון העוסק בהשכנת שלום בית בין בני-זוג פנתה אל מרן רבי אהרן לייב שטיינמן בשאלה, בנוגע להורים המתערבים בבעיות בשלום בית אצל בנם הנשוי, והנותנים לו להבין שהם יפסיקו לתמוך בו רגשית, אם לא יגרש את אשתו. תגובתו של רבי שטיינמן הייתה: "הם לא בסדר! אם ההורים מתערבים אחרי שבעל ואשה התחתנו, אין להם להתערב! … האם הוא בעל הבית עליו? יש מישהו בעל-הבית על השני? אין אף אחד!"

רבי שטיינמן הוסיף וסיפר על אחד מגדולי הדור הקודם, שבתו רצתה להינשא לבחור מסוים, ואביה היה סבור שהבחור המדובר איננו למדן מספיק גדול, לכן הוא לא רצה להסכים לשידוך. הם פנו אל רבי חיים בריסקר, ושאלו לדעתו. רבי חיים אמר לאב: "האם אתה בעל הבית על בתך? הרי היא בוגרת! ואסור לך להתערב…“

תחושת הבעלות של ההורים כלפי ילדיהם באה לידי ביטוי במידת האיפה ואיפה שצעירים רבים שנשרו חוו ביחסיהם עם הוריהם. לדעת אותם הורים, "זכויותיהם" כהורים מאפשרות להם לקבוע כללים שונים לעצמם, גם כאשר אין כל בסיס הגיוני להבדלים בין הכללים. להלן שתי דוגמאות של נקיטת איפה ואיפה אצל הורים מסוימים:

אמו של "חיים" צועקת עליו על התנהגותו ה"לא אחראית". הוא מנסה להתגונן: "איך את מצפה ממני להתנהג בצורה נורמלית, כאשר גדלתי אצל הורים שתמיד רבו והתקוטטו?!" אמו לא מכחישה את העובדות, אבל מתעקשת שאסור לו "לחיות בעבר" (למרות שהתופעה הזו ממשיכה גם בהווה) וכי אסור לו להשתמש בקשיים הללו כ"תירוץ נוח". מאוחר יותר באותו יום, חיים אומר לאמו שהוא לא יוכל לסלוח לאביו לעולם, על ההרס הרגשי שהוא גרם למשפחה בהתנהגותו הפוגעת. "אסור לך לכעוס עליו כל-כך", מגיבה אמו לטענה, "אחרי הכל, בשנות ילדותו, הוריו היו כל-כך עסוקים בהקמת בית-ספר חדש, עד שלא היו מסוגלים להתייחס אליו ולהעניק לו תשומת-לב".

"נפתלי" מסוכסך עם אמו במשך שנים רבות. חלק משמעותי מהסכסוך ביניהם נבע מכך שנפתלי שמר על קשרים עם קרובי-משפחת אביו, עליהם אמו כועסת מאוד בעטיו של אירוע שהתרחש בתקופה הראשונה לנישואיה. לאחרונה, במהלך טיפול שנפתלי מקבל, התברר כי במשך שנים רבות הוא סבל מהטרדה מינית מאחד מאחיו הגדולים. באחת הפעמים בהן התווכח עם אמו, הוא זקף את קשיי ההתנהגות שלו לטראומה שנגרמה לו בעקבות ההתעללות הממושכת. "אינך יכול לחיות בעבר ולהשתמש בו כתירוץ, עליך להתקדם הלאה", השיבה לו אמו בכעס, ללא שמץ של אהדה. משום-מה, שנות הכעס הבלתי מתפשר שלה כלפי קרובי-משפחת בעלה בעקבות אירוע שהתרחש לפני 25 שנה, לא נחשבו כ"חיים בעבר" או כ"תירוץ נוח".

 

כיבוד אב ואם

 

לעתים קרובות, מובאת הצדקה למושג של "בעלות" על הילדים, בטענה כי הדבר ניתן להם בזכות מצוות כיבוד אב ואם. סילוף זה של מצוות כיבוד אב ואם הוקע לפני שנים רבות ב"ספר הברית" (רבי פנחס אליהו מווילנא, תקמ"ז):

וכן יש אנשים ששומרים עצמן מלהרע לשום אדם ואוהבים את הבריות כולם אבל שונאים את בניהם ומכוונים לצער אותם ולהקניטם, ואומרים אין בזה עון כי יאמרו בלבותם הבנים בניי והבנות בנותיי וכבר אני יוצא ידי חובת אהבת הבריות כולם כי אין אני מצער לשום אדם אלא נתח מנתחי אשר נתנם הבורא יתברך בידי והכריחם לסור למשמעתי, והמה אסורים וקשורים על פי התורה תחת כפות רגלי וכל אשר יחפוץ לבבי הרשות נתונה מקל עליון בידי לעשות עימהם כטוב בעיני, כנאמר כבד את אביך ואת אמך… ואני מכון אם זה לייסרם ולהוכיחם בדרכי אלוקים חיים לפי מחשבתי ובאמת דבריו לא בהשכל ולא על פי התורה, שלמה יגרעו הבנים מלהיות בכלל לא תשנא את אחיך ובכלל ואהבת לרעך כמוך. ואומנם כמו שבעניין ההטבה והצדקה כל הקרוב קרוב קודם כך בעניין השנאה והרעות יש יותר עונש על המצער את קרובו מאדם אחר, והמצער את בניו על חינם עתיד ליתן הדין ביותר מטעם הזה. ועוד מטעם הכתוב בספר חסידים (סימן תקס"ה) כתיב איש אמו ואביו תיראו לשון רבים ולא כתיב תירא לשון יחיד שהאב והאם בכלל תיראו שלא יכעיסו את הבן כל כך עד שלא יוכל להתאפק וימרוד בהם.9

 

ההפרזה בחשיבותן של התנהגויות חיצוניות

 

הזנחת חיי הרגש של הילדים מצד הוריהם קשורה לחשיבות המופרזת הניתנת להתנהגות חיצונית. הורים (ומחנכים) רבים סבורים כי מעשים חיוביים חיצוניים מובטחים להיות מופנמים אצל האדם. לכאורה, דעה זו מקבלת תמיכה ממאמר חז"ל המפורסם "מתוך שלא לשמה בא לשמה". מאמר נוסף המובא לעתים קרובות, הוא מתוך ספר החינוך (מצוה ט"ו), "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". ואכן, נראה כי דברי חז"ל אלו מצדיקים שימת דגש על התנהגות חיובית שטחית, מבלי שנצטרך להדאיג את עצמנו בהפנמת הערכים הקשורים לאותן התנהגויות. אנחנו פשוט יכולים להתרווח על מקומנו ו"לתת לטבע לעשות את שלו", בעוד ההתנהגויות החיוביות מופנמות באורח פלא.

אולם, לצערנו אין הדבר כן. משגיח ישיבת פוניבז' המנוח, רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, לדוגמא, קובע ברורות כי מובן מאליו שהיסוד אותו מביא ספר החינוך, לפיו רצונותיו של האדם באים בעקבות מעשיו, יכול להיות נכון רק כאשר האדם מזדהה עם הערכים הקשורים לאותם מעשים. הוא מספר כיצד רבי ישראל מסלנט הדגיש נקודה זו, והביא ראייה לכך מן הקוזאקים. הקוזאקים היו חיילי גדודים נבחרים באירופה. הם גויסו לצבא בגיל צעיר ושרתו בו במשך 30 שנה, אחריהן פרשו לגמלאות ונהנו מפנסיה מן הממשלה. במהלך שנות שירותם הצבאי הממושכות, הצטיינו חיילים אלו במשמעת גבוהה, במרץ וביעילות. ואולם, לאחר שפרשו לגמלאות, הם העבירו את יתרת שנות חייהם אפופים בערפל של שכרות, מתגוללים בבתי מרזח ללא כל תעסוקה מועילה. מה קרה להרגלים הטובים שהם נהגו בהם במשך 30 שנה?! משיב רבי ישראל מסלנט: כיוון שמעולם לא הזדהו עם אותם ערכים, לא היה בכוחה של התנהגותם החיצונית להשפיע על ערכיהם הפנימיים. כעת, העמידו זאת מול האמונה הנאיבית הנפוצה, לפיה אם נכפה על מישהו התנהגות מסוימת, באופן אוטומטי יגרום לו הדבר להפנים את הערכים הקשורים לאותה התנהגות!10

רבי אליהו דסלר מחדד את הדברים באופן דומה, בנוגע לדברי חז"ל "מתוך שלא לשמה בא לשמה". והוא מגנה את התפיסה המוטעית הנפוצה לפיה כל 11 לדבריו, "לא לשמה" לכשעצמו הוא דבר מסוכן, אופני ה"לא לשמה" הופכים אוטומטית ל"לשמה". האמת היא, שביסוד ההנעה [המוטיבציה] של האדם חייב להיות קיים אלמנט של "לשמה" (לכל הפחות, רצון עז ללמוד לשמה), וגרעין זה של "לשמה" מתפתח בהמשך והופך לאופן משמעותי יותר של "לשמה" (במאמרי העוסק בפרסים ותחרות, נידונה . סוגיה זו בהרחבה.)12

 

התנגדות להכרה בתפקיד ההורים

 

קיימת מידה רבה של התנגדות, הן בקרב אנשי מקצוע (דתיים/חרדים וחילוניים) והן בקרב הציבור הרחב, להכיר בתפקיד המרכזי שההורים ממלאים בהתפתחותם של קשיים רגשיים אצל ילדיהם. אביא מספר דוגמאות לאי-רצון זה, וראשית מהקהילה המקצועית, החילונית.

החוקרים מצאו עדות ברורה לשכיחות גבוהה של מקרים עם רקע של התעללות מינית בילדות אצל נשים הסובלות ממחלות נפש קשות. חלק מהחוקרים העיקריים בתחום זה הביעו גלויות את רתיעתם מדיווח נתונים אלו.
יחד עם זאת, חוקרים קליניים העובדים בתחום מחלות נפש חמורות מגלים זהירות מובנת מפני התמקדות בבעיה של התעללות בגיל מוקדם באוכלוסייה זו. לדוגמא, קיימת רתיעה מפני חשיפת המגמה התיאורטית של הטלת אשמה על המשפחה כאחראית להפרעות פסיכיאטריות רציניות. מודלים טיפוליים עכשוויים מדגישים חיזוק ההסתגלות בהווה יותר מאשר הבנת אירועי העבר… (רוזנברג, דרייק ומוזר, 1997 ,עמ' 261).

תארו לעצמכם, כיצד ניתן לטפל באדם מבוגר הסובל מהפרעות נפשיות, בלי להתייחס להתעללות מינית שהוא או היא סבלו ממנה בילדותם!? איזו תועלת יכולה להיות לטיפול כזה? ועם כל זאת, זה מה שחלק מהמומחים ממליצים לעשות.

דוגמא נוספת היא מחקרים שנעשו בתחום של "רגשות מבוטאים" (Expressed Emotions) ומחלות פסיכיאטריות. שנים של מחקר מצביעות בברור על כך שאצל מטופל פסיכיאטרי המשוחרר מבית-החולים וחוזר להתגורר אצל משפחתו המתאפיינת ברמה גבוהה של "רגשות מבוטאים", קיים סיכוי פי שניים לנסיגה למצבו הקודם (הישנות המחלה – relapse) ולשובו לבית-החולים, לעומת מטופל החוזר למשפחה בה קיימת רמה נמוכה של "רגשות מבוטאים". כפי שציינה זאת חוקרת בכירה בתחום (הולי, 1998):
"המושג 'רגשות מבוטאים' (EE) מטעה למדי, כיוון ש-EE אינו מדד למידת נכונותו של קרוב משפחה לבטא רגשות. אלא, EE הנו השתקפות של המידה בה קרוב המשפחה מביע התייחסויות ביקורתיות, עוינות או מעורבות רגשית במידה מופרזת כלפי המטופל" (עמ' 631). שימו לב לרתיעתם של החוקרים
מפני ביטוי גלוי ופתוח של העובדה שהם מדברים על משפחה ביקורתית ועוינת. במקום זאת, הם מסווים את המידע מאחורי התבטאות ב"לשון נקייה" – "רגש מבוטא".

אותה חוקרת הנזכרת לעיל, לאחר שהיא מציינת את השפעתם רבת-העצמה של "רגשות מבוטאים" על שיעור הנסיגה אצל חולים פסיכיאטריים, מוסיפה וקובעת: "כמובן שאין בנתונים אלו לומר כי משפחות גורמות לסכיזופרניה". כתבתי מכתב לחוקרת זו, ושאלתי אותה אם קיימות ראיות במחקר המעידות על כך ש- EE ברמה גבוהה אינם גורם לסכיזופרניה. היא השיבה לי כי "לא נערכו מחקרים מתאימים, אבל לאור מה שהיה מקובל בעבר להאשים משפחות בגרימת סכיזופרניה, חשוב שהחוקרים בתחום זה לא ילכו מעבר למדע בהסקת מסקנות שאינן מוצדקות". בעיני נראה הדבר כבלתי סביר ביותר, ש"רגשות מבוטאים" ברמה גבוהה עלולים להשפיע במידה כה גדולה עד שהם יגרמו להופעה חוזרת של סכיזופרניה, ועם כל זאת לא יהיו מעורבים בגרימת המצב מלכתחילה. האמת היא, שבניגוד לקביעתה של חוקרת זו, אכן קיימות ראיות לכך שסיכוייהם של ילדים במשפחות בהן קיים EE ברמה גבוהה, לסבול ממחלות נפש חמורות בגיל ההתבגרות, גבוהים יותר (ראה מחקרים המובאים אצל קרון ווידנר, 1994).

קיימות ראיות שהובאו בתקופה הקרובה יותר לזמננו, המעידות על הקשר בין סביבת משפחה שאינה בריאה נפשית בילדות, לבין התפתחותה של מחלת הסכיזופרניה. סקירה שנערכה לאחרונה על מחקר הסכיזופרניה בכתב-העת היוקרתי "אקטה פסיכיאטריקה סקנדינביקה" – סקירה שתוארה בידי רבים כ"רעידת אדמה" – מביאה הוכחות לכך שלפחות שני-שליש (בחלק מהמחקרים עד %97 (מהאנשים הסובלים מסכיזופרניה, סבלו בילדותם מטראומה פיזית או מינית.

מחברי מחקר זה (ריד, וואן אוס, מוריסון ורוס, 2005 (מביאים מחקרים רבים המצביעים על חפיפה משמעותית בין המבנים הדיאגנוסטיים של סכיזופרניה, לבין הפרעות ניתוק (dissociative disorders)  והפרעת חרדה פוסט-טראומטית (PTSD). רבים מהמטפלים הקליניים בני זמננו הם בעלי דעה קדומה בראייתם את הסכיזופרניה כמחלה ביולוגית – לפי הבנתי, דעה קדומה זו משקפת את ההתנגדות הרגשית הקיימת בקהילה באופן כללי להודות בטראומה ממנה סובלים ילדים רבים בתוך המשפחה – ולכן הם לא שואלים את השאלות שיחשפו רקע של התעללות, שיאפשר להגיע לאבחנה של הפרעה פוסט-טראומטית. לדעה קדומה זו יש השלכות קליניות חמורות, כיוון שטיפולים פסיכו-סוציאליים יעילים, ננטשים לטובת טיפולים שהם פסיכו-פרמקולוגיים [תרופתיים] בלבד. המחברים מדווחים על "מחקר גדול, רב-תחומי [בו התגלה] כי גישות פסיכולוגיות יותר יעילות מתרופות אצל אנשים פסיכוטיים שסבלו מטראומה בילדותם… עבור חלק מהם, עצם החיבור בין סיפור חייהם לבין התסמינים שלהם, שהיו מקודם חסרי פשר, יכול להיות בעל השפעה מרפאה במידה משמעותית [עמ' 344]. "לצערנו, הרקע הטראומטי הנמצא ביסודה של הפסיכוזה, נותר לעתים כה קרובות חבוי מבלי שיתגלה, ובכך מונע מהחולים טיפול פסיכולוגי שהם זקוקים לו.

מעניין לציין כי כמעט כל מאמר או ספר בנושא חינוך שנכתב בידי רב או מחנך בן-זמננו, מדגיש את חשיבותם של הקשר החיובי והחם בין ההורים לילדים, קבלת ייחודיותו של הילד, והורדת לחץ וביקורת ועם כל זאת, כאשר הילדים 13 מיותרים, כאמצעים הבטוחים ביותר למניעת מרדנות אצל הילדים. מתמרדים, אנחנו מהססים להגיע למסקנה ההגיונית לפיה קרוב לוודאי שההורים לא נהגו בהתאם לעצה זו. לפני מספר שנים, במסגרת ועידה שהתקיימה עבור אנשי מקצוע חרדיים, גילה באוזניי מחנך ידוע כי הוא אינו עומד לבטא בפומבי את דעתו, לפיה ההורים ממלאים תפקיד מרכזי כגורם לבעיה של נוער מרדני. הוא חשש מתגובתם השלילית הצפויה של קהל המאזינים.

בדומה לכך, במסגרת סדרת מאמרים שהופיעו בכתב-עת חרדי ידוע בארה"ב בנושא הנשירה בקרב הנוער, התפרסמו דעותיהם ונקודות מבטם של כל הצדדים המעורבים בתופעה, פרט לדעתם של הנערים עצמם. בעידודו של המשגיח שלו לשעבר, כתב בוגר צעיר מכתב מרגש ורהוט, בו הוא מספר על הקשיים שהיו לו עם הוריו, וכיצד הם גרמו לו לנשור. בתחילה, דחה כתב-העת את המכתב. לאחר הפעלת לחצים על העורך, התפרסם המכתב, אבל רק לאחר עריכה וצנזורה כבדה, שהציגה את דמותו של הכותב באור שלילי ומעוות ביותר. למעשה, כך רמז העורך – ללא כל הוכחות – הכותב הבוגר סובל מבעיה חמורה בהבנת המציאות. היה זה מקרה קלאסי של ניסיון להתכחש למסר על-ידי הריגת השליח. כאשר המטפל של הבחור הצעיר כתב מכתב לעורך, כדי להעמיד את הדברים על דיוקם, סירב העורך לפרסם את מכתבו של התרפיסט, בטענה שהוא חושש מפני "גרימת כאב נוסף" להוריהם של ילדים מרדניים. לצערנו, דאגה דומה לרגשותיו של הצעיר, שהושמץ באופן בלתי צודק, הייתה חסרה!

כתב-עת חרדי אחר ביקש פעם ממחנך ידוע לכתוב מאמר המביא את סכנות האינטרנט. מחנך זה הקדיש זמן רב לבדיקת הנושא לעומק. לאחר-מכן כתב מאמר המבוסס על מחקרו. הוא תיעד בשיטתיות את כל הסכנות הקשורות לאינטרנט, וכן הוסיף את הדברים הבאים תחת הכותרת "הצורך בזיהוי גורמי סיכון":

בסופו של דבר, הגבלת הגישה לאינטרנט מהווה פתרון נחוץ אבל בלתי מספק… מה שצריך זה לרפא את החולשות הקיימות באישיות, והמהוות ערובה כמעט בטוחה לכך שיהיו אנשים שייפלו קורבן לפיתויי האינטרנט. מחקרים מצביעים על כך שמי שסיכוייו רבים ביותר להסתבך בצרות, אינו נרתע מההגבלות על הגישה לאינטרנט… לכן, האתגר המרכזי העומד בפני הורים ומחנכים הוא לזהות את גורמי הסיכון… החוקרים מביאים ארבעה תנאים הקיימים מראש, והמעמידים את האדם בקבוצת סיכון גבוה להסתבך באינטרנט. אלו הם: חוסר קשרי משפחה; הערכה עצמית ירודה; חוסר אפשרות לבטא דעות ושאלות; וחוסר יכולת ליצור קשרים חברתיים. [הדגש הוסף]

 

ראש ישיבה חשוב קרא את המאמר ואמר שלדעתו יש לפרסמו. אולם, כאשר התפרסם המאמר, נעדר ממנו באופן מסתורי הקטע העוסק ב"צורך בזיהוי גורמי סיכון"!

מקרים אלו משקפים את הצורך הקיים אצל אנשים מסוימים להטיל את האשמה בקשיים שצעירים רבים מתמודדים אתם, על גורמים חיצוניים, במקום להודות בכנות במציאות שחלק מהילדים מתמודדים אתה בבתיהם. ייתכן שישנם כאלו המצדיקים עיוות זה כאמצעי לדרבן את ההורים לפעול יותר כדי להגן על בתיהם מפני השפעתה המשחיתה של התקשורת – צורך שאין עליה עוררין. מה רע בכמה "תכסיסי הפחדה", גם כאשר הם מסלפים את העובדות, כל עוד הדבר משרת מטרה טובה?

אבל, למעשה נגרם לקהילה נזק עצום בעקבות סילופים אלו. הרושם המוטעה אותו יקבל קורא הגרסה המודפסת של המאמר יהיה, שהסכנה היא חיצונית לחלוטין, וכי ההגנה היחידה היא להתגונן מפני העולם החיצוני. אין כל פלא, כי הורים המקפידים ביותר לגונן על ילדיהם מפני הסביבה החיצונית, אבל מזניחים את הסביבה המשפחתית, נדהמים כאשר ילדם נושר ר"ל. הם עשו כל מה שאמרו להם לעשות כדי למנוע אסונות כאלו, והכל ללא תועלת, ולכן המסקנה האפשרית היחידה שלהם היא "זה יכול לקרות לכל אחד". לפיכך, לדעתם, אין מה לעשות כדי להקטין את הסיכון.

לאחרונה, כתב מחנך ידוע בבני-ברק ספר בנושא החינוך, בו הוא שובר את מתכונת ההכחשה ומביא את האמת הכואבת ללא כחל ושרק:

 

ומדווחים המחנכים שמטפלים בנערים נושרים שכל הנערים מדווחים שסיבת נשירתם היא שנהגו בהם במשטר קשה ובחוסר כבוד ואהבה. …כל הנערים שנשרו נשרו אך ורק מפני שלא קבלו אהבה בבית. אף אחד מהנערים הללו לא טוען שהוא עזב בגלל שיש לו טענות ח"ו כלפי הקב"ה או התורה. חוסר אהבה בבית הוא המתכון והסיבה לנשירה מהמסגרת ומהחינוך ולירידה מהדרך. ילד שמקבל אהבה בבית אף פעם לא יפרוש ולא ירד מהדרך… הורים המשתדלים להראות לילדיהם גמישות ורכות במה שניתן ואפשרי ולא מתעקשים על כל דבר קטן, ילדיהם יישארו קשורים אליהם גם בעתיד… הורים ומחנכים חכמים יודעים שאפשר ואפשר שתהייה משמעת גם בלי ענישה ובלי צעקות וכעסים אלא על ידי יחסי חברות וידידות שעל ידי כך התלמידים יסכימו לקבל את דבריהם.14 [הדגש הוסף]

 

הסיבות לכך שלא מייחסים התנהגות חריגה ליחס ההורים

 

כאשר מחנך מכובד ייחס לאחרונה, בדברים שהביא בדפוס, את מרדנות הנעורים ליחס ההורים, נוצרה תגובה חזקה לדבריו. האשימו אותו ב: (א) אי-דיוק ("זה קורה אפילו במשפחות הכי טובות") ו-(ב) חוסר רגישות ("מדוע להוסיף לכאבם של ההורים הסובלים?"). הבה נבחן את הטענות הללו.

 

המיתוס של "זה קורה במשפחות הכי טובות"

 

בהקשר לניסיון להבין מדוע ילד מתמרד, יש להגביל את המושג "משפחה טובה" להורים המקיימים קשר חיובי ובריא מבחינה נפשית עם ילדיהם, בנוסף לכל התכונות הטובות האחרות שייתכן ויש להם. עצם העובדה שההורים ידועים ומוכרים בקהילה, תומכים במטרות חשובות, הנם מחנכים מפורסמים וכדומה, אינה מספיקה בפני עצמה להגדירם כ"משפחה טובה" – בהקשר בו אנחנו דנים בהשפעות אפשריות של ההורים על נשרתם של ילדם – אם, ביחס לילדיהם, הם גם מפריזים בתביעות ובעונשים, ודוחים מעליהם את ילדיהם. כאשר אנשים אומרים שבעיית הילדים הנושרים קיימת גם "במשפחות הכי טובות", כמעט תמיד הם מתייחסים לאישיות הציבורית של המשפחה. לרוב, אין להם מושג מה מתרחש בין כתלי ביתם. הם פשוט מניחים שהורים כאלו "חייבים להיות" הורים נפלאים.

נוכל להימנע מהנחה לא-מוצדקת זו, אם נשים לב להערה שהביא דודי המנוח, ראש ישיבת טלז רבי ברוך סורוצקין זצ"ל. בספרו על החומש, הוא מציין כי תכונות אופי שליליות קיימות, במידה מזערית, גם אצל אנשים גדולים. הם יקפידו שלא לבטא תכונות אלו בחברת תלמידים או עמיתיהם, אולם במסגרת בדומה לכך, מעיר רבי אליהו לופיאן, כי המשפחה קיימת סבירות גדולה יותר שהן תבאנה לידי ביטוי.15 אם ברצונך לדעת על מישהו האם הוא "קפדן" (קצר-רוח, קל לכעוס), עליך להתבונן כיצד הוא מתנהג עם אשתו וילדיו, כלפיהם הוא מרגיש תחושת בעלות והוא מצפה מהם לציית לכל פקודה שלו, ולא כיצד הוא מתנהג עם אנשים שאינם בני משפחתו.16

מתוך אותן הערות, ברור שאי-אפשר לדעת במידת וודאות כלשהי, האם אנשים שזכו למוניטין כ"אנשים הכי נחמדים" בזירה הציבורית, אכן מתנהגים באופן דומה בין ד' אמות ביתם. למעשה, קיימים מספיק מקרים המצביעים על ההפך שהוא הנכון, מקרים שהביאו את האר"י ז"ל לקבוע שמי שעושה חסד עם הציבור אבל לא עם בני משפחתו, לא נחשבים מעשי החסד שלו כזכויות עבורו, והוא אינו מקבל שכר בתמורתם.17

אני מופתע למדי מכך שאפילו תרפיסטים מנוסים, שהיו אמורים לגלות הבנה גדולה יותר בנושא, טועים בכך, וטוענים שאין זו תופעה חריגה לראות ילדים מ"משפחות טובות" שנושרים. המשתמע מכך הוא, שכיוון שמדובר ב"משפחה טובה", לא ייתכן שבהתמרדותו של הילד כרוכים גורמים המיוחסים להורים. אין ספק שתרפיסטים מנוסים חייבים להיות מודעים לכך שהורים מ"משפחות טובות" נוהגים לפעמים בתוך משפחתם בדרכים שאינן טובות. (הניסיון שיש לנו בקהילה עם בעיית הנשים המוכות היה חייב ללמדנו זאת לכל הפחות). כל תרפיסט מנוסה בקהילה החרדית נתקל במקרים של התעללות רגשית ופיזית בילדים במשפחות מכובדות ביותר בקהילה, מקרים שאין ספק באמיתותם, אך ידיו קשורות בכבלי כללי הסודיות הנוקשים, כאשר הוא שומע את שמה של אותה משפחה המובאת כדוגמא לאסון הנוער המתמרד הפוגע ב"משפחות הכי טובות".

למרות האמור לעיל, המיתוס ממשיך להתקיים, אפילו בקרב תרפיסטים, לפיו זו תופעה נפוצה שילדים הנהנים מאהבה, כבוד וגילוי רגישות מצד הוריהם לצורכיהם הרגשיים, מתמרדים נגד אותם הורים עד כדי שהם דוחים מעליהם את אורח החיים בו חונכו. נראה כאילו האמונה שמשהו רע עלול לקרות אצל "משפחה טובה" (לדוגמא, ילד שמתמרד), היא פחות מאיימת מההודאה בכך שאדם שמעריצים אותו בקהילה עלול להיות מישהו שמתעלל בילדיו. אחרי הכל, לא רק ילדים, אלא גם מבוגרים זקוקים לאידיאליזציה (קוהוט, 1987 ;לי ומרטין, 1991). יכול להיות שקשה לנו להשלים עם העובדה שהורים –
הנחשבים בתת-מודע הקולקטיבי שלנו כאב-טיפוס לאדם האוהב והאכפתי – יכולים להתייחס לילדיהם בסגנון פוגע ומעליב. קחו בחשבון, לדוגמא, את השנים בהן לא הודו בכך שקיימת אפשרות למצבים של הטרדה מינית במשפחה הדתית. תרפיסטים אינם מחוסנים מפני רגשות אלו, ולכן אין זה מפתיע אם לפעמים הם משתפים פעולה עם מטופליהם ו/או עם ההורים, בהכחשת מציאות זו. כפי שקובע גרטנר (1999):

לעתים קרובות חשים תרפיסטים דחף להירתע לאחור מפאת ההלם ולהתכחש לזוועה של החומר המתואר בפניהם. זו תגובה טבעית אצל כל תרפיסט הקשוב למטופל מתוך תחושה של אמפתיה… בדומה למטופל, ייתכן שהתרפיסט ינסה להשאיר את החוויה כשהיא בלתי מוגדרת ולא מעובדת. אחרי הכל, מעצם הגדרתה, טראומה היא מאורע שנראה בלתי אפשרי לפי השקפתו של המטופל, והוא עשוי להיראות בלתי אפשרי במידה שווה לתרפיסט. הדילמה… היא שמתוך חוויית מאבקו של התרפיסט להקשיב לבלתי-אפשרי, המטופל משתחרר ממנו. [עמ' 257].

 

היו פעמים בהן הייתי משוכנע שנתקלתי בדוגמא לצעיר מ"בית טוב" (הן במובן של דמותה הציבורית והן במובן של בריאות-הנפש של המשפחה פנימה) ש"ירד מהדרך". אבל בסוף תמיד התברר, שהמסקנה הראשונית שלי הייתה מוקדמת מדי. רק מתוך הקושי שלי להאמין שיש לנער שגדל בבית אוהב סיבה מספקת לנקוט צעד כה דרסטי, המשכתי לשאול שאלות (תוך שאני נזהר שלא לרמז דבר) עד שהצלחתי להבין באמת מדוע זה קרה.

פעם אחת טיפלתי בבחור צעיר ממשפחה מאוד מכובדת, שנשר. בחודשי הטיפול הראשונים, הוא דיווח לי שלא היו כל קשיים ביחסיו עם הוריו לפני שהפסיק להיות שומר תורה ומצוות. אביו היה דמות מכובדת מאוד, מפורסם ביחסו העדין והמתחשב לכל מי שפנה אליו לקבלת עצה והכוונה. בשלב מסוים, הגיעה אמו של המטופל להתייעצות (בהסכמתו של המטופל) בנוגע לאח אחר. במהלך שיחתנו, היא סיפרה לי שהמטופל שלי אינו כה מוכשר כמו אביו המבריק או אחיו ואחיותיו האחרים, וכתוצאה מכך, הוא לא הגיע להישגים בישיבה כפי שאביו ציפה ממנו. אביו היה מתרגז כל-כך, עד שהיה מגיע לעימותים פיזיים עם בנו. תוך-כדי תיאורה של האם, הוצפתי בתחושת אי-נוחות. התמונה שראיתי בעיני רוחי, של אדם הנערץ בקהילה (ואני בין המעריצים) בשל צדקותו ועדינותו, מתגולל על הרצפה במאבק פיזי עם בנו, רק מפני שהוא לא הביא לו כבוד – הייתה כמעט מכאיבה מדי משאוכל לסבול אותה.

 

השפעתו השלילית של המיתוס

 

הצורך לשמור על המיתוס של ההורה האוהב והמסור, עלול להוות מקור לפגיעה ולנזק עצומים בילדי המשפחות הסובלים מהתעללות הוריהם. כיצד מבינים הצעירים את מרדנותם שלהם, אם נותנים להם להאמין שהוריהם התייחסו אליהם בצורה האוהבת והאכפתית ביותר, גם כאשר למעשה הם היו קורבנות להתעללות?

ראשית הכל, הנטייה הקיימת אצל כל הילדים להעדיף ולהאשים את עצמם, ולראות עצמם "רעים" מאשר לראות את הוריהם כדמות מתעללת ופוגעת (גרטנר, 1999 ,עמ' 38) מתעצמת מאוד על-ידי התכחשות זו לכן, הם ייאלצו לראות עצמם כרשעים וכפויי טובה בהיותם כה בעייתיים, למרות שזכו

ליחס כה נפלא. הורים פוגעניים מועדים במיוחד לחזור שוב ושוב על מסר זה באוזני ילדיהם. תופעה זו תואמת לנטייה הכללית של התוקפן לצייר את קורבנותיו כאילו הם הרודפים (גרנד, 2000 ,עמ' 94).  דוגמא טיפוסית לכך היא אצל הורים הנוקטים יד קשה במיוחד עם ילדיהם ומרבים להענישם. אין זה מפתיע שהקשר של הילדים עם הוריהם מאבד יותר ויותר ממידת האמת והיושר. כעת ההורים מותחים ביקורת על הילדים בשל שקריהם, ופעמים רבות מעירים באוזניהם מתוך כעס שהם אינם יכולים לשער בנפשם מהיכן קיבלו תכונת אופי כה נוראה.

השפעה ערמומית עוד יותר עלולה להיות למיתוס זה על תהליכי החשיבה של קורבנותיו. כאשר צעירים חווים התעללות, ויחד עם זאת אומרים להם שבעצם הם זוכים ליחס הטוב והרגיש ביותר, הם מתחילים לפקפק ביכולתם לקלוט נכונה את המציאות. כתוצאה מכך, רבים מהם, גם אם התמזל מזלם להינצל מהפרעת חשיבה חמורה, סובלים מליקויים קוגניטיביים, הפוגעים באופן חמור בכישוריהם האקדמיים משום-כך, מדגיש גרנד (2000):

קביעת העובדתיות הממשית של הטראומה חיונית במיוחד כאשר מדובר בהתעללות בילדים. התעללות בילדים זו טראומה המאופיינת במידה ייחודית בזיוף וסילוף המציאות. היא מתרחשת בקביעות בסתר, במערכות משפחתיות המכחישות את עצם קיומה. ניצולים מטראומות זדוניות אחרות, כגון ניצולי מלחמה או ניצולי פשעים אלימים, מקבלים כולם תמיכה עמוקה מהקונצנזוס המוחלט המאשר את מה שהם עברו, הן מניצולים אחרים והן מהחברה בכללה. לעומתם, אצל ניצול ההתעללות בילדותו… נשדדו ממנו המציאות והעבר, וכדי להגיע לריפוי יש צורך בהשבתם. [עמ' 42]

בדומה לכך, אורנג' (המביאה את דבריה של אליס מילר) מסבירה מדוע חלק מהאנשים שסבלו מהתעללות בילדותם סובלים מנזקים פסיכולוגיים ארוכי-טווח במידה פחותה מאשר אחרים:

ההבדל הקריטי בתוצאות של התעללות חמורה בילדים תלוי בנוכחותו של מישהו בחיי הילד המשמש עד למה שהתרחש, ובכך מעניק לילד הזדמנות ויכולת לחוות את כאבו. ללא עד כזה… הילד אינו יכול לחוות את ההתעללות כהתעללות. במקום זאת, זהו עינוי שהוא חייב לסבול. פעמים רבות סבור הילד כי מגיע לו לקבל יחס, אותו רואה המתבונן מן הצד כיחס אכזרי ומקומם. כאשר נמצא עד כלשהו, הנותן תוקף ואפילו מינימלי למציאותה של ההתעללות, הילד יכול לחוות אותה כהתייחסות בלתי הולמת, וכך למצוא דרכים לבטא זאת… [עמ' 136]

מסיבה זו, לגודל הפרדוקס, פעמים רבות הטראומה שאדם עבר ואשר כולם יודעים עליה, היא הפחותה מבין הבעיות שעליו להתמודד אתן. צעיר שעבדתי אתו סבל ממספר קשיים רגשיים. ההנחה הנפוצה הייתה, שקשיים אלו היו כתוצאה מהטראומה אותה חווה, באבדן הוריו בגיל צעיר במהלך תאונת דרכים. למעשה, כיוון שהוא קיבל אישור ותמיכה רגשית במידה רבה ממשפחתו ומן הקהילה בכל הקשור לטראומה זו, הוא הצליח להתגבר עליה בהצלחה. לעומת זאת, הוא מעולם לא זכה להכרה במציאותה של ההתעללות ממנה סבל בידי המשפחה שהייתה "כה טובה" והסכימה להכניס לביתה יתום, ומעולם הוא לא הצליח לעבד טראומה זו.

מזעור היקף חוסר ההגינות שבהתעללות (בהתייחסותם של העומדים מן הצד, ועל ידי כך, במחשבתו של הקרבן) הוא גם הגורם המשמעותי ביותר בהפיכתו של קרבן להתעללות לאדם המתעלל באחרים. בריגס (בריגס והוקינס, 1996) ערכה מחקר מקיף בניסיון לקבוע מהו הגורם שהופך חלק ניכר מאותם ילדים שסבלו מתעוללות מינית להיות כאלו בעצמם. היא גילתה שההבדל הבולט ביותר המבחין בין אותם קרבנות שהפכו להיות מתקיפים לבין ילדים שלא הפכו למתקיפים, הוא מידת ההכרה שלהם בנוראותו של המעשה שנעשה אתם. אצל אלו שהמעיטו באי-הצדק ובהשפעתם המזיקה של המעשים ("הוא לא הכריח אותי", "הוא היה נחמד אלי", "נהניתי מזה", וכדו') הייתה סבירות הרבה יותר גבוהה שהם יהפכו בעצמם לתוקפים. היה זה כאילו הקורבן אומר לעצמו "אם מה שעשו לי לא היה כל-כך נורא, אז זה בסדר אם גם אני אעשה זאת".

 

מדוע רק אח אחד?

 

"ההוכחה" הנפוצה ביותר המובאת כראייה לכך שסגנון ההורות אינו גורם משמעותי בהופעת מרדנות אצל בני-נוער, היא העובדה שלעתים קרובות רק אחד מתוך מספר גדול של ילדים מתמרד. כפי שהתריס נגדי אחד המחנכים: "אם ההורים התייחסו לילדיהם בקרירות ולא יצרו אתם קשר קרוב, כיצד הצליחו עם שאר הילדים?"

לעתים קרובות, ההנחה כי ההורים הצליחו עם שאר הילדים מבוססת על קריטריונים שטחיים, לדוגמא העובדה שהילדים האחרים לא התמרדו נגד האידישקייט. אולם, פעמים רבות האמת היא, ששאר הילדים נפגעו אף הם, אבל באופנים שהם פחות בולטים לעין. ייתכן שהם לוקים בחוסר בטחון עצמי, או סובלים מתדמית עצמית ירודה. לפעמים חלק מהילדים האחרים באותה משפחה מדוכאים למדי, אבל לא עד כדי כך שהדבר יהיה בולט. מה שמטעה עוד יותר, הוא כאשר חלק מהילדים האחרים במשפחה הופכים להיות פרפקציוניסטים בתפקוד גבוה, בתגובה הנובעת מנקיפות מצפון בעקבות ביקורת בלתי פוסקת.20  מה שברור הוא שאין להניח כי שאר הילדים לא נפגעו, בהסתמך על רושם חיצוני בלבד. אף אחד לא טען מעולם כי שגיאות חמורות בחינוך חייבות לגרום לנשירה. זו רק אחת מההשלכות השליליות הרבות האפשריות.

גם אם היה ברור במקרה מסוים שההורים הצליחו בחינוך שאר ילדיהם, איזו חשיבות יש לכך, כלפי השפעתם של ההורים על חייו של ילד מסוים? קיימים מקרים בהם ברור שהייתה התעללות חמורה מצד ההורים, ונראה כי חלק מהילדים שרדו מבלי שנגרם להם נזק פסיכולוגי חמור. האם עובדה זו מוכיחה שהבעיות מהן סובלים שאר הילדים לא נגרמו מההתעללות? אם ארבעה אנשים נקלעו לתאונת דרכים, ומתוכם נוסע אחד נפגע והאחרים יוצאים מהתאונה ללא שריטה, האם יש בכך הוכחה שלא ייתכן שהתאונה גרמה לפציעה?

הורים לעולם לא מתייחסים לכל ילדיהם באופן זהה (למשל, בנים לעומת בנות, הילד הצעיר ביותר לעומת הבכור, וכדו') וכן יכולים להיות גורמים חיצוניים אחרים המייחדים אחד מהילדים (כפי שצוין לעיל מאת אליס מילר) והעשויים להפוך אותו חסין מפני השפעתו השלילי של יחסם המתאכזר של ההורים. בדומה לכך, לפעמים ההורים לומדים מטעויותיהם ביחס לילד אחד, ולכן הם מצליחים יותר עם שאר הילדים. בהסתמך על סקרים לא-רשמיים שערכתי, לדוגמא, נראה כי רובם המכריע של ההורים נוקטים יחס הרבה פחות נוקשה כלפי ילדיהם הקטנים יותר, לעומת היחס שהם גילו כלפי ילדיהם הקודמים, כיוון שהם למדו מהניסיון כי יחס נוקשה וקפדני מדי מביא לתוצאות הפוכות מהרצוי. במצב כזה, ייתכן שרק אצל הילד הגדול תתפתח בעיה חמורה.

 

איננו יודעים מה גרם לבעיה

 

מיתוס נפוץ נוסף הוא שאיננו יודעים מהו הגורם לנשירה. למעשה, אני מאמין שיותר מדויק לומר שהיינו מעדיפים לא לדעת מה גרם לבעיה.

סירוב זה להודות ולהכיר באמת הגורמת לנו לאי-נוחות, מזכיר את המחקר שהוזמן לפני מספר שנים על-ידי הממסד היהודי החילוני בארה"ב, לבדוק את בעיית ההתבוללות. התוצאות שהתפרסמו הציגו הוכחות ברורות לכך שהגורם העיקרי הנלחם בהתבוללות הוא חינוך יהודי אורתודוקסי. ועם כל זאת, המחקר הסתיים במסקנה כי ההתבוללות היא סוגיה מורכבת, וכי לא עלה בידי החוקרים לוודא את הסיבות הספציפיות לבעיה זו, ולכן יש צורך במחקר נוסף! אחד הכתבים בביטאון היהודי החילוני "קומנטרי" יצא בביקורת חריפה נגד עורכי המחקר, על שהם מתעלמים מן האמת הלא-נעימה שהם בעצמם גילו.

ההנחה [של עורכי המחקר] היא, שנישואי תערובת מצויים בכל משפחה יהודית; כי התופעה מתרחשת באופן אקראי; וכי כל המגזרים בחברה פגיעים בפני תופעה זו במידה שווה. מדוע מנהיגי יהדות אמריקה נוטים לראות משבר כולל, כאשר… הנתונים שהם מסתמכים עליהם מצביעים על מספר תת-אוכלוסיות המתנהגות בצורה שונה [כאשר אצל האורתודוקסים קיימים נישואי תערובת באחוזים קטנים במידה ניכרת לעומת הקבוצות האחרות]? [הסיבה לכך היא] אם נבחין בין יהודי "אמיתי" לבין יהודים "בשוליים", ישתמע מכך כאילו יהודים מסוימים מתנהגים בצורה שהיא "טובה יותר" מיהודים אחרים. קביעה "שיפוטית" כזו נוגדת את תרבות המערב, המחפשת נייטרליות… [לכן הם] אסרו את הדיון בסוגיות מעוררות המחלוקת הגדולה ביותר – כלומר, הסוגיות החשובות ביותר.21

כאשר אני שומע תרפיסט ידוע הקובע במסגרת ועידה של אנשי מקצוע כי "אין לנו מושג מה גורם לצעירים לרדת מהדרך", וכי "הדבר עלול לקרות בכל משפחה", וכדו', אני שואל אותה שאלה שנשאלה על-ידי הכתב ב"קומנטרי". מדוע אנחנו נוטים לראות בתופעה משבר כולל, כאשר קיימות ראיות ברורות – עבור מי שמוכן לראותן – כי ברובם המכריע של המקרים, נוהלי הורות לקויים הם הגורמים לאסון זה? במילים אחרות, בדומה למה שאמר אותו מחנך מבני-ברק (שדבריו הובאו לעיל): בסך הכל, הורים המתנהגים בצורה אחראית – בכך שהם מגלים רגישות והתייחסות לצורכיהם הרגשיים של ילדיהם – לא יסבלו מילדים מרדניים.

גרסה נוספת למיתוס זה היא, שלא קיימות סיבות טבעיות כלשהן לבעיה זו (לדוגמא, "זה יכול לקרות במשפחות הכי טובות," וכדו'). אלא, הסיבות הן רוחניות ו/או מיסטיות במהותן. לחיזוק דעה זו, הובאו דבריו של רבי מתתיהו סלומון (מתוך דברים שאמר בתשעה באב) המתארים את המגיפה המשתוללת בימינו כ"גזירת הגלות". היו כאלו שפרשו את הדברים כאילו אסון זה עלול להתרחש לכל אחד, ללא סיבות טבעיות של סיבה ותוצאה. לאחרונה, הזדמן לי לשאול את רבי סלומון אודות דבריו אלו. הוא הסביר שהוא לא התכוון לומר שהאסון פוגע באופן אקראי, ללא כל סיבה וטעם. אלא, כוונתו הייתה שהתנאים הגורמים לבעיה זו – והוא הדגיש את איכות הקשר בין ההורים לילדים כגורם מרכזי – הם כתוצאה מגזירת הגלות (לדוגמא, חסרונו של בית-המקדש).

 

הודאה בקיומם של סיבה ותוצאה לעומת הטלת אשמה

 

ההתנגדות העיקרית השנייה לייחוס האשמה במרדנות נעורים לגורמים הקשורים ביחסם של ההורים, קובעת שהדבר נותן הרגשה רעה להורים. קשה לי להבין את ההיגיון העומד מאחורי טענה זו. האם היינו שוקלים בכלל לא לומר למעשן שאינו יודע כי העישון מזיק, שההרגל שלו מסכן את חייו, ולו בכדי שלא לפגוע ברגשותיו? אם לא יעוררו את ההורים לכך שגישתם החינוכית תורמת להחמרת הבעיה אצל ילדם, כיצד תהיה להם מוטיבציה לשנות את דרכם? במהלך ועידה שהתקיימה לאחרונה, תהתה בקול אמו של צעיר שנשר ואשר החל ליטול סמים מסוכנים, כיצד יכול היה אסון זה להתרחש במשפחה כה נהדרת כשלה. ועם זאת, בנשימה אחת היא ציינה שבעלה עדיין ממשיך לומר לבנם שהוא מצפה ממנו להיות תלמיד חכם וצדיק גדול! האם לא יהיה בכך מעשה של חסד לכל הפחות לשוחח עם הורים אלה על האפשרות שהציפיות המופרזות שלהם היו גורם בעל תרומה עיקרית לבעיותיו של בנם?22 ומה שחשוב ביותר, האם אל לנו לומר להם שאם הם יקבלו את בנם כמו שהוא, ויאמצו כלפיו ציפיות מציאותיות, ייתכן והם יוכלו להצילו?

חשוב להדגיש כי ההכרה בחלקם של ההורים בהתפתחות קשייהם הרגשיים של ילדיהם והופעת התנהגויות חריגות, אין בה משום הרשעה מוסרית או הטלת אשמה. למעשה, אני מסכים בלב שלם עם דבריו של התרפיסט הידוע (קרון, 2000) שדיבר על הצורך בגיוס עזרתם של ההורים בטיפול בילדיהם בעלי הפרעות נפשיות:

ייתכן והדבר ייראה מוזר, כיוון שחלק כה גדול מהסוגיות הטיפוליות קשור בחוויות מכאיבות הנוגעות בהוריהם, אבל מה שמאפיין את חוויות היחס ההרסני של ההורים הוא שהן נובעות ממערכות הגנה בתת-מודע של ההורה… להורים לא הייתה כל ידיעה או שליטה מודעת על אותן מערכות הגנה, וברוב המקרים מדובר באנשים הגונים ביותר, שלעולם לא היו פוגעים בילדם באופן מודע. לעתים קרובות הם יעשו מאמצים גדולים כדי לעזור לילדם… [עמ' 43]

בדרך כלל, קיימות נסיבות המקשות במיוחד על ההורים להיענות כראוי לילדיהם. וואהלר ודומס (1989)  מזהים שלושה גורמים העלולים לבלום ולעוות היענות הורית: (א) ילד עם מזג "קשה"; (ב) תא המשפחה הבסיסי של ההורים מהווה עבורם מקור בלתי פוסק לחוויות שליליות; (ג) הסביבה החברתית מהווה מקור בלתי פוסק של חוויות שליליות עבור ההורים. אך בלי להתחשב בסיבה הצדדית, חיוני עבור ההורים להבין כי ברמה הקרובה ביותר, חוסר היענות הולמת מצדם הוא הגורם לילדים לסבול מצוקה רגשית ו/או להתנהג בצורה חריגה. לדוגמא, אף אחד לא מפקפק בכך שילד בעל מזג עיקש מהווה אתגר גדול יותר להורים מאשר ילד שהוא נכנע וצייתן מטבעו, אבל בסופו של דבר, מה שיקבע את עתידו של הילד הוא היענותם של ההורים לאתגר. האם טבעו העיקש ינותב בידי ההורים כך שהילד ישתמש בו כדי להתמיד במשימות קשות, במקום בו אחרים היו מרימים ידיים, או האם ענישת-יתר מצד ההורים כתגובה ל"עקשנותו" תגרום לקרע בקשר בינם לבין הילד, באופן שהעקשנות תופנה כנגדם?

כאשר נשאל רבי מתתיהו סלומון, במסגרת "ועד חינוך", כיצד להתמודד עם ילד עקשן, הוא הגיב: "עקשנות היא כמו שריר, ככל שמפעילים אותו, כך הוא מתחזק. לכן, השתדלו להימנע מלהגיע למצבים בהם הוא יתעקש".

אני גם מזדהה עם דבריו של רבי סלומון, שאחרי שהרחיב בנוגע לגורמים הפסיכולוגיים העומדים מאחורי לשון הרע, התנצל על-כך שהוא מצביע על מגרעותיהם של הקוראים: "וכאן המקום להתנצל שלא באנו כאן לגלות קלונם של בני אדם ושפלות נפשם ח"ו, אדרבה דווקא משום שישראל קדושים הם ורוצים בתשובה, על כן העזנו להעלות הדברים על הספר…"23

 

המחיר שאנחנו משלמים על ההתעלמות מחלקם של ההורים

 

בעבר, הייתי מהסס לייחס בגלוי את התנהגותם החריגה של הצעירים להתייחסותם ולהתנהגותם של ההורים, כיוון שהייתי בטוח כי ההורים יגיבו בהתגוננות וידחו גישה זו על הסף. במשך הזמן, התחלתי להבין את המחיר הכבד שההורים משלמים כדי להימנע מאי-הנעימות שבהודאה בחלקם בבעיות של ילדיהם. כאשר תרפיסטים משתפים פעולה בהימנעותם מיצירת קשר בין בעיותיהם של מטופליהם הצעירים לבין הרקע שלהם בילדותם, דבר זה מעודד את המטופלים לקחת אחריות מלאה ובלתי מוצדקת על בעיותיהם, דבר שמוריד עוד יותר את תדמיתם העצמית הנמוכה ממילא. כתוצאה מכך, פוחתים סיכויי החלמתם. ואילו להורים, מצדם, אין כל סיבה לעבוד על שיפור הקשר שלהם עם ילדיהם, כיוון שהדבר לא מוצג כתורם לבעיה. כתוצאה, הבעיה מחריפה.

יש מטפלים המנסים "לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה", בכך שהם אומרים להורים "לא הייתם חלק מהבעיה, אבל אתם חלק מהפתרון". במילים אחרות, הם לא תרמו בכל דרך שהיא להתפתחות קשייו של ילדם, אבל הם יכולים לעזור בטיפול. הבעיה שמצאתי בגישה זו היא, שהיא לא מאפשרת למטופלים להשאיר את העבר מאחוריהם. רק כאשר ההורים מודים בכאב שהם גרמו לבעיה ומביעים חרטה על כך, בנוסף לכך, נקיטת צעד זה משמשת דוגמא לילדים 24 יכולים ילדיהם להשלים עם העבר ולהתמקד בעתיד. לקחת אחריות על מעשיהם שלהם (ראה סורוצקין, 1999ב).

ההיסוס שחשתי לכתחילה לבחון את השפעתם של נוהגי ההורות על התנהגותם הבעייתית בהווה של מטופליי, הושפע גם מ"מודלים טיפוליים השמים את הדגש על חיזוק ההסתגלות השוטפת, במקום הבנת אולם, אירועי העבר אינם סתם חפצים היסטוריים. אלא, אלו הם אירועים שיצרו 25 אירועי העבר". מבנים פסיכולוגים (לדוגמא, הערכה עצמית ירודה, ותחושות דחייה כרוניות) המעצבים התייחסויות והתנהגויות בהווה. כפי שהגדיר זאת גילמן (1986 ,(הטראומה היא "המארגנת של ההתפתחות. למרות שכל הטראומה או חלק ממנה יכולה להיות מחוץ לתודעה, משהו מוטבע באישיות, מיקוד שמושך לתוכה אירועים פוסט-טראומטיים, שהאדם חייב להתמודד אתם שוב ושוב" (עמ' 75). כתוצאה מכך, כאשר ניסיתי "לחזק הסתגלות שוטפת" מבלי לחשוף את המבנים הפסיכולוגיים העומדים מאחורי הדברים ולטפל בם, התוצאה הייתה שיפור זמני ושטחי, במקרה הטוב.

לעתים קרובות אני משתמש באנלוגיה הבאה כדי להסביר נקודה זו: מה קורה כאשר נוהגים במכונית שאין בה שמן? בסופו של דבר, המנוע נשרף (כלומר, נגרם נזק למבנה). כעת, אין די בהוספת שמן. יש לבנות מחדש את המנוע. בדומה לכך, כאשר ילדים סובלים מנזק למבנה הנפשי שלהם, כתוצאה מטיפול לקוי בהם, בדרך-כלל אין די בכך שיתחילו להתייחס אליהם בצורה נחמדה. יש צורך לשקם את הנזק שנגרם למבנה הנפשי שלהם, וזאת על-ידי טיפול בכאב שנגרם להם בעבר, דרך פסיכותרפיה.

בחור צעיר בגיל 21 ,עם רקע של ליקוי למידה קל וקונפליקט עם אביו שהיה נוהג לזקוף את הישגיו הלימודיים הירודים לעצלות ולחוסר מוטיבציה. צעיר זה נאבק להצליח בלימודיו המקצועים. אביו, שבשלב זה הבין כי הביקורת שלו בעבר לא הייתה מוצדקת, ניסה להרגיע את בנו והבטיח לו שזה יהיה מקובל עליו בהחלט אם הוא יחליט להפסיק את לימודיו. אולם, למרבה הצער, בשל הרקע הממושך של ביקורתיות מצד האב, הבן לא האמין כי אביו אכן מתכוון למה שהוא אומר. הוא נכנס לחרדה עמוקה, מתוך דאגה שמא אביו ידחה אותו מעליו אם הוא יעזוב את הלימודים.

כתוצאה מהשיקולים שהבאתי לעיל, התחלתי להצביע בפני ההורים בצורה ישירה יותר (אמנם, בעדינות), כיצד גישתם בחינוך הילדים (לדוגמא, ביקורתיות ושליליות יתר) תורמת ישירות לבעיה הקיימת אצל ילדיהם. להפתעתי, התברר לי כי רוב ההורים היו מוכנים בהחלט לקבל את הדברים, כאשר הם הובאו בפניהם בנימה אוהדת ומכבדת. למעשה, רבים מההורים החלו לנזוף בי מדוע אני לא מפיץ את הדברים להורים אחרים. מאמר זה נכתב בעיקר בתגובה לעידודם של הורים אלו.

קיימת סיבה נוספת לכך שהמאמץ (הנובע מתוך כוונות טובות) לחסוך מההורים את האמת המכאיבה, מטריד אותי. מדוע איננו מגלים אותה רגישות והתחשבות כלפי כאבו של הילד? אם ננקוט בגישה לפיה נוהגי החינוך של ההורים אינם מהווים גורם משמעותי בבעיות המופיעות אצל ילדיהם, אזי השארנו את הילד כנוטל אחריות מלאה לכך. למעשה, כפי שנידון לעיל, דבר זה רק מחזק את דעתם – הקיימת כבר – של הילדים, לפיה בוודאי הכל באשמתם.

נראה לי שיש שתי סיבות לכך שאנחנו מודאגים יותר מכאבם של "העבריינים" המבוגרים מאשר מכאבם של הילדים ה"קורבנות". ראשית, כמבוגרים אנחנו מזדהים יותר עם מבוגרים אחרים. שנית, אם נייחס כוונות זדון לילדים המתנהגים שלא כשורה, תוך-כדי התכחשות לחלקם של ההורים, כפי שנידון לעיל, אזי אין כל פלא שאנחנו לא מגלים כמעט כל אהדה כלפי הילדים.

 

אחריות

 

יש מחנכים החוששים שאם נייחס את התנהגותם הבעייתית של הילדים לטעויות אצל הוריהם, אנחנו עלולים להפחית אצל הצעירים את רגש האחריות. אם הם לא ירגישו שזו אשמתם, לא תהיה להםמוטיבציה להשתפר.26  דאגה זו אינה מוצדקת. כל מי שיש לו קשר הדוק עם צעירים אלו, וזכה לפתח אתם קשר פתוח, יודע שהם כלל אינם מרוצים ממצבם, והיו מוכנים לתת הכל כדי להיות "נורמליים", ללא כל קשר עם מידת האחריות שהם לוקחים על עצמם. העובדה שהם מתנהגים בדרכים הפוגעות בהם עצמם, מצביעה על הערכה עצמית ירודה ועל חוסר ביטחון (כלומר, הם רואים עצמם כמי שכבר התרחק יותר מדי, או כמי שהוא "רע" מכדי שניתן יהיה להצילו) ולא על חוסר אכפתיות. אפילו צעירים הטוענים ש"לא אכפת" להם, אומרים זאת פשוט כאמצעי להגן על האכפתיות שלהם.

כאשר בני נוער המטופלים על-ידי מתעקשים בפני ש"לא אכפת להם" ממצבם האומלל, אני שואל אותם את השאלה הבאה: "אם מישהו היה מציע לך כדור פלא, שיהפוך אותך להיות כמו צעירים אחרים 'נורמליים', היית מסכים לקחת אותו?" עדיין לא נפגשתי במטופל שיסרב להצעה כזו. דבר זה עוזר להבהיר למטופלים ש"אי האכפתיות" שלהם רק משקפת את חוסר התקווה שלהם לשיפור במצבם.

כפי שצוין לעיל, צעירים רבים מגיעים לנקודת המרדנות לאחר שעברו תקופה של שאיפה לשלמות (פרפקציוניזם). לעתים קרובות הם קיבלו על עצמם אחריות גדולה מדי, ולא מעטה מדי. רגשי אחריות אלו מלווים בדרך-כלל ברגשי בושה עמוקה ורגשי אשמה בלתי פוסקת וחסרת היגיון. רק לאחר שאותם רגשות הציפו והכריעו אותם, הם מתייאשים בסופו של דבר. לעתים קרובות, כאשר עוזרים להם להיות מודעים לתנאים המשפחתיים שקידמו ועודדו את מרדנותם, יש בכך צעד חשוב בדרך להחלמתם (סורוצקין, 1996). כאשר עוזרים למטופלים לבטא את כעסם על הפגיעות שספגו בעבר מהוריהם, וכאשר ההורים מתאמצים בכנות לתקן את הקשר שלהם עם ילדיהם, עצם התהליך הוא שמוביל ברוב הפעמים לשיפור משמעותי בקשר עם ההורים.

 

עבודה עם ההורים בתרפיה

 

במסגרת עבודתי, כאשר אני משוחח עם הורים לילדים מרדניים, אני שואל אותם שאלות ישירות, ולעתים אני מתמקד בקשר שנוצר עם הילד בשנותיו המוקדמות. האם ההורים נקטו בגישה קרובות קשות.27 תובענית או ביקורתית במיוחד, או שהיה קשה להשביע את רצונם? האם הילד/ה הרגישו שכל מה שהם יעשו, לא יהיה בכך כדי להשביע את רצון ההורה?

יש להדגיש את העובדה, שאם המטפל פשוט ישאל הורים לצעירים מרדניים אם היה להם קשר טוב עם ילדיהם, ברוב הפעמים הם יענו "כן", ללא כל קשר עם הרקע ההיסטורי האמיתי של מערכת היחסים בינם לבין ילדיהם. על המטפל לשאול שאלות ספציפיות וישירות.

המקרה הבא הוא טיפוסי: הורה שייחס את התנהגותו הבעייתית של בנו לבעיות בבית-הספר, טען בתחילה שהיה לו קשר טוב עם בנו. רק לאחר מספר שאלות ישירות וחודרות, הוא נפתח והודה בכך שהוא טיפוס מאוד ביקורתי (במובן זה, הוא ראה עצמו דומה מאוד לאביו). ככל שהאריך לדבר על בעיה זו שלו, כך היה מסוגל לראות ממש כיצד הדבר השפיע על בנו באופן שלילי. הוא גם הגיע להחלטה נחושה להשתדל ולתקן את הקשר שלו עם בנו. האם הייתי מגלה כלפיו יותר רחמים ואהדה, אילו חסכתי ממנו מידע זה?

גם כאשר מדברים עם הצעירים, יש צורך לשאול שאלות ספציפיות וישירות בנוגע לקשר שלהם עם הוריהם, כיוון שגם הם נוטים לדכא ו/או להכחיש את ההיבטים השליליים של קשרים אלו. יאנג ועמיתיו (2001) דנים באריכות באתגר הטמון בבירור השאלה האם מטופלים סבלו מיחס לא ראוי בילדותם.
בהסתמך על מחקרם, הגיעו גם דיל ועמיתיו (1991) למסקנה הבאה: "הנתונים מציעים על הזהירות בה יש לנקוט כאשר מאמינים ללא פקפוק בהתכחשות ראשונית לרקע של התעללות" (עמ' 166) – (ראה מאמרי בנושא "חוסר איזון כימי"). זו סיבה נוספת לכך שאפילו מטפלים מנוסים משוכנעים לעתים קרובות שהבעיה של נוער מרדני עלולה להופיע גם במשפחה בה קיימים קשרים חיוביים ביותר, המתאפיינים בתמיכה רגשית, בין הורים לילדיהם.

לאחרונה, במהלך שיחתנו הראשונית, ציין בוגר צעיר ממשפחה ידועה ומכובדת, כי "לא היו לי חיים קשים במיוחד". רק בתגובה לסדרת שאלות ישירות, הוא קבע כי "בבית שלנו לא היה בכלל שלום בית". הוריו לא מדברים זה עם זו מזה שנים, ויש להם חדרים נפרדים. בהיותו ילד, הבחין לעתים קרובות כיצד אביו מכה את אמו. רוב אחיו ואחיותיו סובלים מהפרעה נפשית זו או אחרת. עם כל זאת, הוא האמין בכנות, ברמה מסוימת, שלא היו לו חיים קשים במיוחד!

לאחר שהתרפיסט מוודא כי אכן סביבת הבית בשנות ילדותו המוקדמות של הנער כי זו שהעלתה את סיכוייו להפוך לנער מתמרד, השלב הבא הוא לעזור להורים להבין זאת, בלי לגרום להם להתגוננות יתר. חייבים להבהיר להם כי מטרת התרגיל איננה להאשים אותם, אלא להניח את היסודות לתיקון מערכת היחסים שלהם עם ילדם, ובכך להפחית את רמת ההתנהגות הבעייתית שלו.

 

"אהבה נוקשה" לעומת "אהבה עדינה"

 

לאחר שההורים מעריכים את הנזק הנגרם ממערכת יחסים שלילית, בדרך-כלל יש להם מוטיבציה להקשיב להצעות כיצד לפתח קשר חיובי. פעמים רבות, יש צורך להניא אותם בתחילה מלשמוע לעצת בעלי כוונות טובות, לפיה עליהם להעניק טיפול של "אהבה נוקשה". הגישה הגורסת "אהבה נוקשה" נראית לי כתוצאה הטבעית לייחוס כוונות שליליות לילדים, כפי שנידון להלן בקטע העוסק ב"עמדות ההורים". לעתים קרובות, הורים אלו יזקפו את מרדנותם של הילדים לעובדה ש"פינקו" אותם. אין פלא בכך, שהרי זו אחת הטעויות בחינוך שאין להורים כל בעיה "להודות" בה. היא מושכת במיוחד כאשר ניתן להאשים את בן/בת הזוג בפינוק הילד. (מדהים ומייאש לשמוע כיצד הורים טוענים שילדים שספגו צעקות וביקורת בלתי פוסקת "פונקו" ונהנו מחיים "קלים מדי", רק משום שהורעף עליהם שפע של חפצים חומריים).

כאשר הורים משתפים אותי בדאגה שמא העצה שלי מושפעת מדעות חילוניות, ליברליות, אני מציע להם שאולי ירגישו יותר בנוח אם ינהגו על פי עצתו של החזון איש:

דעת רבינו הייתה, כשעלתה על הפרק שאלת היחסים בין הורים לילדים שיצאו לתרבות רעה רח"ל, שינסו למשכם בעבותות אהבה, ולא לדחותם חלילה. מעשה באב שבנו נידרדר להיות מחלל שבת בפרהסיא, ולימים הגיע בנו בבקשה שירכוש בעדו מכונית נוסעים. אמר האב שמוכן לכך בתנאי שיבטיח לבל ייסע בשבתות. הבן סירב להבטיח, והמתיחות ביניהם גדלה. כשהגיע הדבר אל רבינו, שלח אל האב לייעצו, שבמקרה זה… כדאי שיתן את המכונית לבנו ללא שום תנאי, כי דווקא בדרך זו תגדל השפעתו עליו.28

 

להבין את הסיבה לפני שאוכפים משמעת / נוקטים בצעדי ענישה

 

חשוב לזכור, שלפני שאנחנו נחפזים להסיק מסקנות כי חייבים לאכוף משמעת, קיימת חובת החינוך לחקור את הסיבות האפשריות להתנהגות הבלתי-הולמת. בהקשר זה, ברצוני לשתף את הקוראים בסיפור מדהים שאירע עם מרן הרב שך:

תלמיד ישיבה נתפס כמה פעמים כשהוא מחלל שבת בפנימיה. ראשי הישיבה עלו למרן הגרא"מ שך לקבל אישור לסלקו. הרב שך שאל מה המצב הכלכלי בביתו ומה עם השלום בית אצל הוריו? ראשי הישיבה הופתעו מהשאלות, והושיבו, "מאין לנו לדעת מה קורה בביתו? "מרן, שבקושי הי' לו כח לדבר, הזדקף מלא קומתו כשהוא נתמך בשולחן, מזועזע כולו פנה אליהם

בקול גדול כשדמעות זולגות מעיניו: רודפים, גייעט אוועק פון מיין שטוב [צאו מהבית שלי]! אינני רוצה לדבר אתכם, אינכם יודעים מה המצב בביתו, אינכם מתבוננים מה המצב איתו, כל מה שאתם יודעים זה להשליחו לרחוב…. לאחר חקירה ודרישה אכן נודע הדבר… הוריו של הבחור התגרשו שבוע קודם, מתוך דחקות כלכלית איומה…" ראשי הישיבה… הגיעו להחלטתם מחמת חששם לשאר התלמידים, מדובר בת"ח חשובים… ואולם מרן לא הסתפק בזאת, הוא תבע מהם "בינה" ב"תורת מדות האדם"… לוא היו מתעמקים במצבו האישי של הבחור, יכולים היו לרפא [ראוי לציין כי הרב שך לא הניח את פצעי לבבו שותת הדם, ואזי מעצמו חוזר הי' למוטב.29 שהתנהגותו זו של הבחור נובעת פשוט מיצר הרע שלו, הנחה של מחנכים והורים רבים בנסיבות כאלו].

פעם אחת הייתה לי זכות להיות במחיצתו של רבי מתתיהו סלומון, כאשר הוא הסביר להוריו של בחור מרדן כיצד השליטה המופרזת שלהם בבנם הרחיקה אותו מעליהם. הוא הראה להם "ווארט" מדהים מהרב  שמעון שוואב בעניין (ראה הערה).30

אני מציע להורים שכאשר מגיעים לנקודה בה הילדים מתמרדים במשפחה ובדרך חייה, אזי עליהם להראות לילדים שיותר אכפת להם כיצד הם מרגישים, מאשר כיצד הם מתנהגים. אם הם יוכלו לעשות זאת, אזי קיים סיכוי טוב שביכולתם לשנות את פני הדברים לטובה.

 

יחס ההורים

 

חשוב למטפל לזכור כי בדרך כלל שיפור היחסים בין ההורים לילדם איננו כרוך רק בשיפור טכניקות חינוך ספציפיות. קיים סיכוי גדול יותר לכך שהבעיה טמונה בהתייחסות הכללית של ההורים לילדיהם, והיענותם הרגשית אליהם. (וואהלר ודומס, 1989 ;וואהלר, 1990 ,1997). יש הורים, לדוגמא, שיסרבו, באופן עקרוני, להתחשב בהעדפותיו ובהסתייגויותיו של ילדם בכל הנוגע למזון, כאשר מציעים להם להכין לו משהו שונה ממה שמכינים לכל המשפחה. "זו לא מסעדה!" הם מתעקשים. כאילו שהתייחסות אדיבה לילד בדומה ליחס שהיו מעניקים לכל אורח, היא דבר שאין להעלותו על הדעת. בדומה לכך, הורים שהם שליליים וביקורתיים במיוחד, ברור שהם יגיבו בענישה להתנהגויות שהם רואים בהן משהו חריג או התרסה מכוונת (לדוגמא, "הוא בוחר בדרך הקלה [בכך שהוא מתפקד בצורה לקויה!]; הוא רוצה להוכיח שהוא ה'בוס'!"). למעשה, ההורים בעצם מגיבים בצורה סבירה למדי, בהתחשב במה שהם קולטים. (ראה שטרסברג, 1997 המביא מחקר מרתק על השפעתם של יחס ההורים ותפיסתם על דפוסי ענישה והטלת משמעת).31

מטופל שסבל מבעיית גמגום חמורה, סיפר כיצד שפך את ליבו לאביו על רגשי האימה והבושה שלו, כאשר היה עליו לדבר בפני אנשים. אביו הגיב לדברים בביקורת, "הסיבה שזה מפריע לך, היא רק הגאווה שלך". אותו אב הגיב בצורה "הגיונית", בהתחשב במה שהוא ראה כמציאות ברורה ומובנת. 

כאשר המטפל מדבר עם ההורים, עליו להקשיב היטב כדי לקלוט את יחס ההורים המחבל בהתפתחותם הרגשית הבריאה של ילדיהם.

הסברתי להורים למטופל מתבגר כיצד ילד המרגיש קרוב להוריו ישתף אותם בסודותיו, אם יטריד אותו משהו שהוא עשה שאינו כשורה. האם התנגדה לדבריי. "אם הוא מכבד את הוריו ומתחשב ברגשותיהם, הוא לא יעמיס עליהם מידע שיצער אותם". נשאר לנו רק לתאר לעצמנו שאין סיכויים גבוהים לכך שילדיה יקיימו אתה קשר פתוח.

 

גורמים גנטיים, חוסר איזון כימי, והשפעות של ילדים.

 

במסגרת המאמצים הבלתי פוסקים להימנע מהודאה בהשפעתם העיקרית של נוהגי הורות לקויים על בעיות הסתגלות אצל הילדים בעתיד, הוצעו גורמים רבים אחרים כגורמים עיקריים. פעמים רבות, ההורים סבורים כי קשיי ילדיהם התחילו בגיל צעיר מאוד, וקרוב לוודאי שהם משקפים השפעות תורשתיות. גישה זו מחוזקת על-ידי העובדה שמטפלים רבים בני-זמננו מייחסים התנהגות לא תקינה של בני-נוער לגורמים תורשתיים או ל"חוסר איזון כימי", מפני שהם מאמינים בכך ו/או כיוון שהם מעדיפים גישה של "אין אשמים". אולם, ההוכחות להנחות אלו הן קלושות במקרה הטוב, וחשודות במקרה הגרוע (ראה מחקרים שהובאו במאמרי בנושא "חוסר איזון כימי"). פעמים רבות, קיימים הסברים משפחתיים ברורים שהם לא מצליחים לחשוף או בוחרים להתעלם מהם.

גם כאשר הגנטיקה ממלאת תפקיד, היא אינה מבטלת את חשיבות הבנת הגורמים הסביבתיים. חוקר גנטי מפורסם (מאן, 1994 (קבע בגיליון מיוחד של כתב-העת "סיינס": "… האינטראקציה בין הגנים לסביבה הרבה יותר מורכבת ממה שקובעים בעיתונות הפופולרית לגבי 'גנים של אלימות' ו'גנים של אינטליגנציה'… אותם נתונים המצביעים על השפעתם של הגנים, מצביעים גם על השפעתם העצומה של גורמים שאינם גנטיים. [עמ' 1687) [וכן ראה קולינס ועמיתיו, 2000).

סיפור המקרה האמיתי המופיע להלן, מדגים את השפעתו המכריעה של יחס ההורים בחינוך, גם כאשר מדובר בהתנהגויות בעלות בסיס גנטי ברור.

בנות [תאומות זהות] הופרדו בינקותן וגדלו בבתי משפחות מאמצות שונות… בהיותן בנות שנתיים וחצי, נשאלה האם המאמצת שאלות שונות. הכל בסדר עם הילדה, כך אמרה, פרט להרגלי האכילה שלה. "זה פשוט בלתי אפשרי. היא לא מוכנה לגעת במה שאני נותנת לה. היא לא רוצה מחית תפוחי אדמה, לא בננות, שום דבר אלא אם יש בו קינמון. הכל חייב להיות עם קינמון. אני פשוט לא יודעת מה לעשות אתה. יש לנו מלחמה בכל ארוחה. היא פשוט רוצה קינמון על כל דבר!"
בבית בו גדלה התאומה השנייה, הרחק מהראשונה, לא הוזכרה כל בעיית אכילה. "הילדה אוכלת טוב", אמרה האם, והוסיפה אחרי דקה: "בעצם, כל עוד אני מוסיפה קינמון לאוכל שלה, היא מוכנה לאכול הכל". (נויבאואר ונויבאואר, 1990 ,עמ' 20) 

גרסה נוספת לגישה המייחסת את גורם הבעיה לכל אחד או כל דבר חוץ מההורים, היא כאשר מודים בנוהגי חינוך לקויים של ההורים, אבל מאשימים בהם את הילדים. דבר זה מוכר בכינוי "השפעות הילד" (לדוגמא, ליטון, 1990). ההנחה היא שילדים אלו נולדו עם אופי קשה, שגרם להוריהם להתייחס אליהם
בצורה פוגענית. אחת הפרשניות המוקדמות שתמכו בגישה זו הייתה הפסיכואנליסטית האוסטרית מלני קליין, שמתה בלונדון בשנת 1960 .גרוטשטיין (1983) מדווח:

קליין מדגישה את אחריותו של התינוק להופעת שברים בתהליך יצירת הקשר ["בונדינג"] עם האם, וממזערת את מידת אחריותה של האם. [עמ' 179] 

בהחלט נכון כי יש ילדים הנולדים עם טבע קשה יותר ו/או עם טבע שמתנגש יותר עם טבעם של ההורים. אבל בעיני הטלת האחריות על התפתחותו של קשר חיובי ובריא מבחינה נפשית על התינוק, במקום על ההורים – היא מגוחכת לחלוטין! למעשה, הפסוק הידוע במשלי (כב:ו) "חנוך לנער על פי דרכו" מטיל במפורש את האחריות על ההורים והמחנכים, להתאים את אישיותם שלהם למזגו ולטבעו של הילד, ולא להפך! אמנם, לעתים הדבר עלול להיות קשה למדי (ואולי זו משמעותו של "צער גידול בנים" – עירובין, ק:), אבל אין זה הגיוני להטיל את האחריות על הילד!

 

חלקם של הישיבות ובתי-הספר

 

בוועידות העוסקות בנושא נוער נושר, מושמעת ביקורת רבה כלפי בתי-הספר החרדיים והישיבות. בין השאר, נמתחת עליהם ביקורת על כך שהם לא מגלים היענות לצורכי הפרט. לדעתי, זה מעניין מאוד, שהמטפלים מהססים מאוד להעביר ביקורת על ההורים, ועם כל זאת הם מרגישים נוח בהחלט במתיחת ביקורת על הישיבות. ייתכן שמאחר ורוב המטפלים הקליניים הם גם הורים בעצמם, הם מרגישים מאוימים מהמחשבה שקיימת אחריות של ההורים. התחושה שלי היא, שזו אחריותם של ההורים להעניק לילדיהם תחושה של ייחודיות, ואילו תפקידו העיקרי של ישיבה הוא לעודד את תלמידיהם לקבל את האידאלים של החברה. רק כאשר ההורים בעצמם לא מצליחים לקדם את תחושת הייחודיות של ילדם (כפי שהדבר נפוץ אצל הורים שבעצמם מגלים רגישות בלתי רגילה לדעתו של הזולת), מתקיים תהליך ההתערות בחברה על חשבון ייחודיותו של הילד.32

בדומה לכך, כאשר מתייחסים להקשר בין ליקויי למידה לבין נוער מתמרד, הנטייה היא למתוח ביקורת על בתי-הספר, שלא עשו די, ועל כך שלא גילו רגישות מספקת לקשייו של הילד. גם כאן, אני סבור שתפקידם של ההורים חשוב בהרבה מזה של בית-הספר. כאשר הורים מגלים תמיכה רגשית בילדם לקוי הלמידה, אזי הילד מסוגל להתמודד טוב יותר עם ליקויי בית-הספר. למעשה, ליקויי הלמידה בעצמם עשויים להיות תוצאה של קשיים רגשיים שהילד נושא מהבית.33

הרבה יותר מכאיב לילדים להרגיש שהם אכזבו את הוריהם, מאשר אם יאמרו להם שהם אכזבו את המורה שלהם. לצערנו, הורים רבים מתקשים להתמודד עם הלחץ המופעל עליהם מצד בית-הספר, כאשר ילדם אינו מצליח לעמוד בקצב הדרישות הלימודיות. הם לא מסוגלים לשמש כבלם זעזועים העומד בין
בית-הספר לילדם. במקום זאת, הם מפנים את רגשי התסכול שלהם כלפי ילדם. בדומה לכך, כאשר קשייו הלימודיים של הילד מאיימים על האגו של ההורים עצמם, לרוב הם יכחישו את קיומה של הבעיה ויסרבו להיעזר במסגרות המומלצות על-ידי בית-הספר.34

בעוד אני מדגיש את תפקידם של ההורים בכל הקשור לבריאותו הנפשית הכוללת של הילד, אין צורך לומר כי גם המחנכים ממלאים תפקיד חשוב בעיצוב יחסו של הילד לבית-הספר בכלל ולאידישקייט בפרט. עבור צעירים רבים – בפרט כאלו שהוריהם פחות דתיים מהם, או שהוריהם אינם כה קרובים אליהם – המחנכים יכולים לשמש כתחליף הורים, ולעתים קרובות הם מייצגים עבור תלמידיהם את כאשר מחנכים מגלים חוסר רגישות כלפי צרכיו הרגשיים של תלמידם,  האידישקייט בהתגלמותו.35 הדבר עלול לפגוע ואפילו להרוס את הקשר הרגשי של התלמיד עם האידישקייט. לצערנו, מבוגרים רבים עדיין נושאים בקרבם צלקות של יחס חסר רגישות ואפילו אכזרי של מחנכים. דבר זה יוצר אסוציאציה שלילית לאידישקייט – עם השלכות שליליות רבות, גם כאשר אין הדבר מסתיים בנשירה. רוב ההערות וההצעות המובאות כאן עבור ההורים, תקפות במידה שווה כלפי מחנכים ומחנכות.

ראוי שהמחנכים ינצלו (ורבים מהם אכן עושים זאת) כל השפעה שיש להם על הורי תלמידיהם, כדי לעודד אותם להיות חיוביים, הגיוניים ותומכים יותר רגשית בילדיהם. יש להודיע להורים כי לפי דעת החזון איש, הסטייפלר וכמעט כל שאר הגדולים, בדורנו יש לנקוט ביחס לילדים מרדניים גישה חיובית,מקבלת ולא-מתעמתת.36

חשוב למחנכים, בפרט אלו העובדים עם צעירים "בסיכון", להבין את חלקו של הקשר בין ההורים לילדם בקשיים השוטפים של הצעירים. לעתים קרובות רואים המחנכים את בעיותיהם של התלמידים כאילו הן נובעות אך ורק מפנימיותם (לדוגמא, הם עצלנים וכדו'). הם אכן מאמינים שאפשר לשנות מישהו ביתר קלות עם גישה חיובית, מאשר גישה שלילית, לכן הם מתייחסים אליהם בידידותיות וביד רכה, יותר מהרגיל, אבל הם לא מגיעים לשורש הבעיה. הצעירים מנסים להגיב לגישה הידידותית, אבל הבעיות המשפחתיות שלהם, שלא זכו להכרה או לפתרון, מחבלות במאמצים אלו. בסופו של דבר, חשים המחנכים תסכול והם מרגישים שהבחורים מנצלים את גישתם הוותרנית והרכה. תחושה זו עלולה להביא לקץ דרמטי ליחסם הידידותי של המחנכים.

 

סיכום

 

לסיכום, ברצוני להביא את דבריו של ראש הישיבה, רבי חיים פנחס שיינברג (2000):

אני מסכים עם המחנך שאמר כי הילד בונה את תמונת עולמו דרך החוויות שהוא חווה עם אמו. כפי שאמו מתייחסת אליו, באהבה או ללא אהבה, כך ירגיש הילד שהעולם מתייחס אליו באהבה או ללא אהבה. כאשר הוא אינו אהוב, הוא לא יצליח ללמוד כיצד לאהוב. ילדים אלו גדלים ומגלים שקשה להם ביותר להבין משמעותה של אהבה… הראו לי… נער עבריין… וכמעט בכל מקרה אראה לכם אדם הנוקט אמצעים של ייאוש כדי למשוך אליו חמימות רגשית ותשומת לב שהוא לא זכה להן, אבל כה זקוק ורוצה בהן. התנהגות אלימה, כאשר היא מובנת במלואה, אינה אלא למעשה אהבה מתוסכלת. זו טכניקה לאכיפת אהבה, וכן אמצעי לנקמה בחברה שאכזבה את האדם, והותירה אותו עם חלומות מנופצים, נטוש וחסר כל אנושיות. הדרך הטובה ביותר להתייחס להתנהגות אלימה אצל ילדים איננה על-ידי התנהגות אלימה כלפיהם, אלא לגשת אליהם באהבה… אם אתם מוצאים כיום מורדים בחברה, הסיבה לכך היא שמעולם לא זכו לאהבה נאותה. [עמ' 139]

כאשר מעודדים הורים להתבונן במבט כנה וישר על המידה בה הקשר שלהם עם ילדיהם תרם להתנהגותם הבעייתית, מיטיבים בכך לילדים ולהורים כאחד. שיפור הקשר במידה משמעותית, יחד עם זכות התפילה, הם הדרך היחידה לחולל שינוי לאורך ימים במצבו של הילד.

 

נספח

 

[להלן מובאת גרסה מקוצרת של מכתב שכתבתי למשגיח ידוע בנוגע לחלק מהסוגיות שנידונו במאמר זה]

לכבוד המשגיח שליט"א:

בהמשך לשיחתנו הטלפונית בערב שבת שעבר, ברצוני להרחיב בנקודה חשובה אחת.

אני מבין היטב את טיבה השנוי במחלוקת של גישתי הטיפולית, המעודדת/מאפשרת למטופלים (במקרים רבים) להיות מודעים לחלק שהיה להוריהם בהתפתחות קשייהם הרגשיים ו/או בעיות ההתנהגות שלהם.

לא הגעתי לגישה זו בעקבות תיאוריות שלמדתי בבית-הספר. למעשה, בתחילת עבודתי כתרפיסט, קיבלתי את "המודלים הטיפוליים העכשוויים, המדגישים חיזוק הסתגלות בהווה לעומת הבנת מאורעות העבר" (אם לצטט חוקר מפורסם משנת 1997. (ברם, התברר לי כי גישה זו רק חובשת את הפצעים. האדם נותר אותו אדם – גם אם הוא יכול לתפקד מעט טוב יותר.

הרגשתי שאותם בחורים – ואחרים – ראויים לכך שאנחנו התרפיסטים ננסה ממש לרפא אותם. לשם-כך, היה צורך להגיע לשורש הסיבה מדוע כמעט כולם סבלו מתדמית עצמית כה ירודה, ומדוע הם היו בטוחים שבעיני השם הם פסולים ודחויים. ככל שצברתי ניסיון, הלכתי והשתכנעתי כי כמעט בכל המקרים אותן בעיות – בשורשן – היו תוצאה של ליקויים ביחס ההורים לילדיהם. אולם, (1) ילדים צעירים אינם מסוגלים להבין עניינים אלו, (2) מכאיב מדי מבחינה רגשית לילדים להאמין כי הוריהם יכלו להתעלל בהם, ו-(3) סביר כי הורים מתעללים יגיבו באכזריות אפילו לתלונות מוצדקות מצד ילדיהם. לפיכך, גם ילדים שספגו התעללות גדלים כשהם משוכנעים שהם מקבלים יחס אוהב ומכבד.

אם-כן, כיצד מסביר ילד לעצמו מדוע הוא כה אומלל, מקנא, אובססיבי, כועס, מוטרד בצורה כפייתית מ"הרהורים", וכדו'? חייב להיות, כך הוא אומר לעצמו (ולעתים קרובות גם ההורה אומר לו זאת), שהוא עצלן, טיפש, פגום, בעל תאווה, וכדו'. כאשר מעניקים למטופל כזה תמיכה ועידוד, משפרים את הרגשתו באותו הרגע, אבל אין בכך ריפוי למחסור הנמצא בשורש הדברים. לכן, נראה לי כי יש צורך לעזור למטופל לפתח תמונה כנה ומדויקת יותר של תקופת חייו הראשונה. הכעס הנגרם כתוצאה מכך אמנם מערער את שלוות הנפש (ומרגיז את ההורים לאחר שהם מאבדים את הכח השפעה היחיד שהיה להם אי-פעם, כיוון שמעולם הם לא למדו כיצד להשפיע על ילדיהם באמצעות קשר בריא), אולם הוא גם מרפא.

סיבה נוספת היא, שלעתים קרובות אותם מטופלים הפנימו מהוריהם התייחסויות לא-בריאות ושגויות (פעמים רבות תחת אצטלה של השקפה), הניזונות מהערכה עצמית ירודה, ספקות-עצמיים משתקים, וכדו'. כדי לשנות דברים אלו הטבועים עמוק בהכרה, יש צורך לצערי להאיר ולהבליט את ההיבטים השליליים בגישת ההורים (לדוגמא, חוסר היגיון, חוסר הגינות, צביעות, וכדו'). אם הם לא ישתחררו מאותם מושגים לא-בריאים שלימדו אותם בילדותם ובשנות התבגרותם, הם ימשיכו לסבול מההשלכות הרגשיות השליליות של אותם מושגים. כמו-כן, קיימת סבירות שהם יגרמו לילדיהם שלהם לסבול מאותם רעיונות, גם כאשר הם ישתדלו שלא לגדל אותם בדרך בה הם בעצמם חונכו. זו סיבה מרכזית נוספת לחשיבות מודעותם המלאה של ילדים להתעללות שהם ספגו מהוריהם. אם הם ימעיטו בהשפעתה השלילית של התנהגות כזו, מדוע שהם ינסו בכלל להימנע ממתן יחס דומה לילדיהם שלהם?

מחנכים רבים העובדים עם נוער בסיכון מודעים מאוד לתפקידו של חינוך שגוי בהיווצרות בעיותיו של ילד מסוים, ועם כל זאת, הם לא חשים בנוח להודות בכך בפני הילד עצמו. אולם, כאשר אדם נמצא בתהליך של תשובה, אנחנו לא מתחמקים מלומר לו כי הוריו שגו בהתייחסותם ליהדות. אנחנו יכולים להסביר שהם לא זכו לקבל חינוך יהודי, וכדו', אבל השורה התחתונה היא, שעליהם לדעת כי בתחום זה, הוריהם שגו. שאם לא כן, כיצד ניתן לצפות מהם לסלול לעצמם דרך חדשה באידישקייט? בדומה לכך, ילד שהפנים מבט לא-בריא ומסולף על עצמו ועל הזולת, יכול לפתח בקרבו מבט בריא יותר, רק אם הוא יבין כי מה שלימדו אותו היה שגוי.37

כאשר הורים משתפים פעולה עם גישה זו, התוצאה הסופית היא: קשר קרוב ומכבד באמת. אם הם לא משתפים פעולה, אזי לגודל האסון – אך לדעתי באורח בלתי נמנע – הילד יהפוך להיות בריא יותר, אולם מרוחק יותר מהוריו (למרות שהקשר הקודם ה"קרוב" היה רק אשליה). יש לי תחושה חזקה מאוד, שזהו המפתח לבניית המטופל להיות עובד השם בריא בנפשו, המסוגל לגדל ולחנך את ילדיו ללא יחס פוגע.

בכבוד רב,

בן-ציון סורוצקין

ד”ר בן ציון סורוצקין, פסיכילוג קליני, ברוקלין, נ.י. ארה"ב

מרד גיל הנעורים?

האם מרד גיל הנעורים הוא שלב הכרחי בהתפתחות הילדים? האם מרד הנעורים הוא "גזירת שמים", שאי אפשר לחמוק ממנה? בעבר היה מקובל להניח שמרד גיל הנעורים הוא שלב נחוץ בגיל ההתבגרות, ואף נהגו לומר שילד שלא ימרוד בגיל הנכון, יסחב איתו תסביכים לכל החיים. המציאות מוכיחה בעליל שההנחות הנ"ל אינן מדוייקות. בני נוער רבים אינם מורדים, ולמרות זאת מתפתחים יפה לתפארת משפחתם. מה שנכון הוא שבגילאים הנמוכים, הילד מחובר בחבל טבור נפשי להוריו, הוא חלק מהם מכל הבחינות. את מזונו הרוחני והנפשי הוא מקבל מהם. בהגיעו לגיל הנעורים, הוא מבקש לגבש את אישיותו ואת זהותו, ולשם כך הוא מתאמץ לנתק את חבל הטבור שקושר אותו להוריו. זהו תהליך הכרחי למען התפתחותו הנפשית הבריאה. תהליך ניתוק חבל הטבור הנפשי איננו מתרחש בצורה זהה אצל כל הילדים. יש מי שחותך אותו בעדינות, לאט לאט. ויש מי שקורע אותו בכוח ומהר, ויש אפילו – בפראות.

יש נערים שמושכים חזק הרבה יותר ממה שנצרך על מנת לקרוע אותו. הם סבורים שאם הם לא יהיו אופוזיציה לוחמת נגד כל מה שהבית מייצג הם ימשיכו להיות נגררים וטפלים להוריהם. לכן, הם הופכים למין "איפכא מסתברא" לכל מה שהבית משדר. אם ההורים אומרים "לבן", הם חייבים לומר "שחור". לפעמים תגובותיהם מגוחכות וחסרות טעם, הם מתעקשים על "שטויות", מפני שחשוב להם לשדר עצמאות רוחנית. הם מרגישים שבזה תלויות חירותם וצמיחתם הנפשית, ושבלעדי זה הם לא יצליחו להיות "איש".

ההמשך – לאן המרד יוביל את הבן – תלוי מאוד בתגובת הוריו. הרבה הורים מתקשים להשלים עם ההתנהגות המרדנית של הבן. הם כועסים עליו על כפיות הטובה שלו, הם פגועים מיחסו השלילי כלפיהם. התנהגותו ה"איפכא מסתברא" מתפרשת על ידם כזלזול בוטה: "הוא לא מעריך אותנו". ההורים ממאנים לקבל את יחסו המזלזל כלפיהם, לכן הם מגיבים ומתווכחים, ומנסים עד כמה שידם מגעת לדכא את ה"מרד" נגדם באמצעות שאריות ה"סמכות ההורית" שעדיין שרדו. כך הבן וההורים "הולכים ראש בראש", מתעמתים בלי סוף. הבן מעצים את המרד ומתריס כלפי הוריו, ומולו ההורים מקשיחים את יחסם כלפיו. לבסוף נוצר קרע נפשי, שקשה יהיה לאחות אותו עד שיחלפו שנים רבות. וגם אחרי האיחוי, יוותרו צלקות עמוקות.

אם כן מה לעשות? לוותר? להיכנע? להתקפל? לקבל את המרד כפי שהוא ולחכות לימים טובים יותר? לאבד כל השפעה עליו? לוותר על האחריות החינוכית? – לא!!

א. להכיר ב"בגרות" של הבן. אם ההורים יכירו בבגרותו של הבן, למרות שהיא בהתהוות ועדיין בוסרית, לא יזדקק הבן למרד כדי להרגיש בוגר ועצמאי. אם הוא יקבל מהוריו אישור "רשמי" לבגרותו, לא יהיה לו צורך לסחוט אותו בכוח ולהכריז עליו עשר פעמים ביום דרך סדרת עימותים עם הוריו. לא די בכך שיכירו הוריו בבגרותו בינם לבין עצמם, אלא גם צריך שהבן יהיה מודע לכך שהוריו מכירים בבגרותו. זה ינטרל חלק מה"עוקץ" המייצר את המרד.

ב. הבן מבקש להרגיש עצמאות. אם הוריו יהיו מודעים לצורך זה של בנם, וייענו לו בסבר פנים יפות מבלי שהוא יזדקק להילחם על כל פיסת עצמאות, הוא לא יצטרך להתנהג בצורת "איפכא מסתברא" על מנת לחוות עצמאות ולאמץ סגנון מתריס כדי להרגיש "איש". את העצמאות הוא מקבל על מגש של כסף, ולכן אין לו כל צורך לזרוק בליסטראות כדי לכבוש אותה. גם את ההכרה הרשמית בעצמאותו, חייב הבן לשמוע מהוריו על מנת שהוא לא יפרש את הסכמתם לדרישותיו ככניעה בעקבות המרד שלו.

ג. לאחר ההכרה בבגרותו ובזכותו לעצמאות, מה נשאר מאחריותנו וחובתנו החינוכית, ומה תפקידנו – כך שואלים בצדק ההורים. התשובה היא, שלעיתים קשה להורים להודות שגם במצב הנוכחי הם איבדו כל השפעה חינוכית. הם משלים את עצמם שאם יקשיחו את עמדותיהם, הם יצליחו לחנך את הבן הסורר. זוהי טעות. בן מורד ו"איפכא מסתברא" אין כל סיכוי לחנך. זה יותר קשה מאילוף סוס פרא. לכן, העימותים איתו לא יניבו תוצאה חינוכית משמעותית אלא רק כאב לב הדדי.

בשלב ראשון יש לנטרל את המרד. לאחר שהמרד ישקוט, ניתן לחזור לפעילות חינוכית ולהשפעה חינוכית.

ד. פיתוח תקשורת חדשה עם הבן. אל מבוגר מתייחסים באופן שונה מאשר אל ילד קטן. ליחס מסוג זה הבן מצפה. משוחחים איתו על נושאים "בוגרים", משתפים אותו בשיח בוגרים. מאזינים לרחשי ליבו, לתחושותיו. לא על מנת להגיב ולהטיף, אלא על מנת לשמוע.

ה. חידוש האהבה. ככל שאהבתו להוריו תגדל, כך יקטן המרד ותימצא נוסחת הפשרה המספקת אותו ואת הוריו. לשם כך, צריך לעשות איתו פעילויות המקרבות את הדעת, התורמות לקירבה הנפשית. ההורים יופתעו לגלות שהוא לא כל כך "אנטי", אלא מוכן "לבלות" יחד עם הוריו, מתוך שמחה וחיבה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

"הורות והתבגרות" בנושא: יחסי הורים וילדים – ומרד נעורים

להאזנה להקלטת התוכנית:



 

 

 

 

 

 

 

 

ד"ר שמחה צ'סנר,
פסיכולוג קליני, מומחה בהפרעות קשב וריכוז ומייסד ישיבת בני חיל.
ד

לרשימת הקלטות השידורם של התוכנית "הורות והתבגרות"

להרחיב את השוליים הצרים בציונות הדתית

בחרתי לפתוח את המאמר במעט נתונים המעידים על כך שאומנם בתחום הנדון, מתבגרים בסיכון מקרב בני נוער מהציונות הדתית רב הנסתר על הגלוי אך עם עובדות קשה להתווכח. במדינת ישראל יש כיום 733,000 מתבגרים, מתוכם 665,000 תלמידים. מתוך כלל התלמידים נמצא שכ – 70,000 בני נוער משתמשים בסם לא חוקי כלשהוא. מספר זה מהווה כ – 11% מקרב בני הנוער, כ – 36% שותים אלכוהול לעיתים קרובות [1].

במחקרים שנעשו בקרב בני נוער דתיים מדובר על כך שיש קורלציה בין הנתון במגזר הכללי לבין אחוז המשתמשים בסמים ואלכוהול מקרב בני הציונות הדתית. הנתונים מראים על כך שכ – 10% מקרב בני הנוער הדתי משתמשים בסם לא חוקי כלשהוא. מהי משמעותו של נתון זה? מה הוא אומר לנו ההורים ולנו אנשי החינוך? אולי נכון להמשיך באמירות "לנו זה לא יקרה", "אנחנו חברה מוגנת", "תוכנית המניעה הטובה ביותר היא החינוך של הציונות הדתית". להבנתי יש לראות את תופעת השימוש בסמים כסימפטום למציאות רחבה יותר ומורכבת יותר שקשורה למתבגרים בעידן הפוסט מודרני. רבות נכתב על מתבגרים בעידן הפוסט המודרני אך לצורך הדיון ברצוני להתייחס לכמה מאפיינים.

א. בעידן בו נוצרו שינויים מהותיים בחשיבה ובתפיסת המציאות. הפרט מצמצם ואפילו שולל את הסמכות והכוח שהוא הִקנה למבוגרים שבחייו, הפרט הפך את עצמו למרכז וסובר שהמתכון לחיים כבר לא נקבע ע"י גורם חיצוני. המתכון לחיים הפך להיות מתכון אישי.

ב. "אובדן הילדוּת". טשטוש הגבולות בין ילדים למבוגרים באמצעות חשיפה בלתי נמנעת לאינפורמציה מאמצעי המדיה השונים. המבוגר כבר לא משמש בתפקיד "המתווך". האינפורמציה והידע מגיעים ישירות דרך מחשב, אינטרנט, טלביזיה, חברים ועוד. טשטוש הגבולות הזה מביא את הילדים והנוער לגבש אוריינטציה של מבוגרים טרם זמנם.

ג. התערערות היציבות של התא המשפחתי כמסגרת דו-הורית קבועה לאורך זמן (כיום שיעור הגירושין בעלייה, 60% מבני האדם מחליפים בן זוג אחד במהלך חייהם).

ד. להורים יש פחות זמן טכני ופנאי רגשי לילדים עקב תרבות קרייריסטית ומציאות כלכלית מורכבת. ישנו צורך אמיתי ביציאת שני בני הזוג לעבודה. הנוער בתגובה נשען פחות על המבוגר ובונה יותר על עצמו.

נוכח העמדות והתופעות הנ"ל נוצרו שינויים מהותיים בגישות הנוער. נוצר אצל הנוער מבנה נפשי שונה וייחודי המגיב באופן אחר למוסכמות עולם המבוגרים.

המושג "חינוך" (שינוי ועיצוב של עמדות, ערכים והתנהגות) הוא רעיון שפשט את הרגל אצל בני הנוער. מבחינתו אפשר שיקנו לו ידע, אך עמדות, ערכים ואפיוני התנהגות עליו לגבש בעצמו. הנוער רואה עצמו במרכז עם זכות לבעלות וסמכות על חייו, הוא מכליל את הוריו כחלק ממערכת "נותני השירות" ושולל מהם את המימוש המסורתי של תפקיד ההורה. אנשי המקצוע נוהגים לקרוא למצב זה "איבוד הסמכות ההורית".

במציאות חיים שכזאת אנו מנסים "לחנך" את בנינו ומסתבר שזה לא קל בלשון המעטה. ישנם לא מעט קשיים ולעיתים אף כעס שלנו המבוגרים כלפי הורינו, מדוע לא הכינו אותנו למשימה? אף על פי כן ולמרות הכל זה אפשרי. הנוער שלנו מוכיח לנו כל פעם מחדש ששווה להשקיע בו. בנינו ובנותינו הולכים לצבא לשרות לאומי, לישיבות ולמדרשות. משתלבים במפעלי חסד ותופסים במסגרות אלה מקום של כבוד. כנראה שהחינוך שלנו נכון וטוב אך כל זה אסור שיסנוור את עינינו, מכיוון שלכל כלל יש יוצא מן הכלל ועל אחת כמה וכמה במציאות מורכבת כפי שצוינה לעיל.

מסתבר שבציונות הדתית השוליים הם צרים ביותר, והנפילה לתהום הינה סיכון מוחשי. בשנים האחרונות אנו נחשפים לתופעות של מרידה מקרב מתבגרינו הכוללת: גידול שיער, התנגדות לעולם הדתי המעשי, עישון נרגילות, סיגריות ואף שתיית אלכוהול ועישון סמים, לאחרונה אף תופעות של ונדליזם, גניבות ואלימות.

אני במכוון כולל את כלל התופעות הנ"ל ב'חבילה' אחת מכיוון שהן כולן ביטוי למגמה אותה ציינתי בתחילת המאמר. לעיתים קרובות תופעות אלה מועצמות על ידינו מבלי משים, לעיתים אנו גורמים לתופעות אלה לצאת מכלל שליטה. רובנו אוהבים לראות את ילדינו ב'דמותנו ובצלמנו', דבר זה בא לידי ביטוי מובהק כשאנו רוצים לגייס משפחות נוספות לישובים בהם אנו מתגוררים. בפרסום יהיו בתים נאים וילדים קטנים וחמודים אבל לפתע פתאום כשהנער מופיע בשבילי הישוב או בבית הכנסת כשהוא מגודל שיער זה נראה להורים ולחברה זר ואף מאיים. אם הילד "לא בסדר" (לפי איזו שהיא הגדרה) אנו "נדאג" שיהיה בסדר.

המראה החיצוני תופס משמעות רבה בחיינו. אנו מוציאים את עצמנו מתעסקים באורך השיער, האיפור הגס, הפירסינג, החולצות הגזורות וכד'. אנו עדים לתופעה שבני הנוער בודקים את גבולות הגזרה במישור זה. אנו מבחינתנו מביעים עמדות חדות ונחרצות, דבר שגורם לחלק מהמתבגרים להתבצר בתווית "הפריק", "הזרוק " ולהמשיך בשלהם ( שמות תואר הניתנים להם בד"כ ע"י השכנים ושאר הישוב).

בני נוער שכבר הגיעו למצבים קשים מדווחים לנו שכך התחילה הידרדרותם. "ברגע ששמו עלינו תווית החלטנו להוכיח לכולם שאנחנו אף גרועים יותר ועוד נראה לכם".

התווית מושמת גם במישור הלימודי. המחקרים מראים שכ – 70% מקרב בני הנוער המשתמשים בסמים הם נערים/ות בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז (ADHD). בני נוער אלה מתקשים להשתלב בביה"ס. התווית שמודבקת עליהם כ"חלשים" או כאלה הזקוקים ל"מרכזי למידה" או מושמים ב"הקבצה ג'" מחזקת את הדימוי העצמי הנמוך, ולעיתים הסם מהווה פתרון למצוקה זו, הסם משמש כסוג של "ריפוי עצמי".

משיחות שערכתי עם בני הנוער שהסתבכו בבעיות סמים וכד', הם מדווחים על כך שעברו מספר בתי ספר במשך השנים. החוויות הזכורות להם מביה"ס הן חוויות של כישלונות אין סופיים. המשברים מתחילים בד"כ במעבר לחטיבת הביניים שם עולה רף הלימודים. לאחרונה אנו עדים לפתיחת מסגרות ייחודיות לבני נוער שלא השתלבו במערכות הנורמטיביות (בישיבות התיכוניות ובאולפנות). מגמה זו הינה מורכבת, מחד סוף כל סוף ישנה מסגרת הקולטת, מאידך מסגרות אלה "פותרות" את מערכת החינוך מלקחת אחריות על בני נוער אלה ולראות כיצד ניתן לשלבם למרות "חריגותם". מסגרות אלה מחזקות את הדימוי הנמוך ומבליטת את חריגותו של הנער.

מדיווחים של בני נוער שהסתבכו, דווקא המפגשים הבעייתיים עם מערכת החינוך ועם החברה בישוב הם אלה שגרמו להם "לעשות החלטה". אנו מכירים בחשיבות 'קבוצת השווים' כמעצב אישיותי אצל המתבגרים, תנועת הנוער הינה חלק חשוב מקבוצת השווים.

בחבריא ב' (מכיתה ט' ומעלה) מי שנשאר בתנועת הנוער הוא בד"כ מדריך בתנועה, "החברה שלנו" ברובם לא מתקבלים להדרכה, דבר שמגביר את אי השתייכותם "למיין סטרים" של הישוב. באופן טבעי החבר'ה מחפשים את "השווים" בשדות זרים, "אם אין לנו מה לעשות בישוב ניסע לכיכר ציון או לחוף דוגית, ל"בניאס" וכדו'. בעקבות כל הנאמר, המעגל המשפחתי הופך להיות יותר ויותר מסובך, ההורים "מתביישים" בבנם או בביתם. ישנו לחץ סביבתי, בנם הופך להיות שיחת היום בשולחן שבת של השכנים. כל זה גורם להורים להגיב בקיצוניות ואילו המתבגרים מתבצרים במקומם והנתק הולך וגדל.

מבחינתו של המתבגר אם בכל החזיתות רע לו חייבת להיות חזית אחת שיהיה לו בה טוב וזה אצל "החברה". הדינמיקה בין בני הנוער המסומנים היא כזאת שמקבלת את כולם כמו שהם. שם לא שופטים אותם, שם כל התנהגות מקובלת, שם הוא מרגיש "בראש טוב, סבבה". מדובר בסביבה בה אין גבולות, בה יש טשטוש בין המינים, בה כל האסור מותר. הנערים חווים שם חוויות קשות בלי שיהיו מודעים למצבם. מדובר בהפקרות מינית, עישון סמים ושתיית אלכוהול ללא כל בקרה. הבנות איתן נפגשתי בעבודתי מדווחות על כך שלצורך השגת הסם או בכדי להרגיש בין החברה הם נאלצות לקיים יחסי מין בלי שיהיו מוכנות רגשית לשלב זה. הנערים מדווחים על כך שהם נאלצים לגנוב ולעיתים אף לשדוד קשישים בכדי שיהיה להם כסף לסמים ואלכוהול.

סצנת הסמים ואלכוהול עונה להם על כל החסכים עליהם דיברתי, פתאום לא מרגישים שונה. ההערכה העצמית גוברת, הסם מטשטש וגורם להם להרגיש טוב, "להיות בהיי" (בשפת המשתמשים להיות "בסטלה" כלומר להרגיש טוב). ישנם לא מעט מקומות בהם בני הנוער מקיימים את החוויה עליה אני מדבר. מקומות ידועים יותר וידועים פחות כדוגמת: כיכר ציון, חוף דוגית, חוף לבנון, הבניאס, חוף השנטי בים המלח, איזור המעיינות בגוש עציון ועוד. בני הנוער מדווחים על "זוּלות" – מקומות עישון בישובים עצמם, בבתים נטושים ואף דירות של ההורים שנסעו לחופש, חו"ל וכד'. אני מציין מקומות אלה כדי לגרום לנו להבין את היקף התופעה ולחשוב קצת אחרת כיצד להתמודד איתה. המשטרה לא מטפלת בתופעה מכיוון שלא מדובר באוכלוסיה עבריינית קשה. סדרי העדיפויות של המשטרה הם שונים ובצדק.

אם כן מה עלינו לעשות? להרים ידיים, להוריד את הראש ולחכות שהזמן ייעשה את שלו. או שמא להיות יותר אקטיביים אבל באופן אחר, לא במובן השיטורי-סמכותי, אלא יותר במובן החינוכי המבין אך גם מונע את ההידרדרות. מבחינת לא מכבה שריפות, נגרר ומגיב לתופעות אלה, אלא מונע אותן. כיצד מרחיבים את השוליים על מנת שלא תהיה הידרדרות מהירה וחדה? הפתרונות הם רבים ובמישורים רבים. במישור הקהילתי, במישור המשפחתי ובמישור הבית ספרי.

המישור הקהילתי

 

יש לתת את הדעת לקבוצת המתבגרים – כל השקעה תצדיק את עצמה באופן מיידי. יש למצוא רכז נוער מתאים שילווה את המתבגרים, כדאי שלא יהיה מבוגר מידי (מנטלית) ולא צעיר מידי. אחד שיכול לעשות אינטגרציה בין המתבגרים השונים לייצר פעילות שכל אחד יוכל למצוא את עצמו. שילוב של פעילות חינוכית אתגרית וסתם חווייתית ולתת גם לשונים מקום בקבוצה. אנו יודעים שלכל אחד יש צדדים שבהם הוא חזק. יש להיערך לחופשות ביה"ס בצורה נכונה במיוחד לאור העובדה ששבוע הלימודים התקצר.

באופן כללי זה נכון שבישובים הומוגניים העניין קל יותר אך גם בקהילות דתיות בערים הגדולות ישנה אפשרות להיערך בהתאם. בחלק מן הישובים יש מוסד של "משפחות מאמצות": כל שכבת גיל מקבלת משפחה מלווה אליה הנוער מגיע בשבתות. מודל זה מהווה לגבי חלק מן המתבגרים מפגש אחר עם עולם המבוגרים. לא מפגש של סמכות ולא מפגש משפחתי. לעיתים נוצר אקלים המאפשר לדבר על סוגיות משמעותיות בעולמו של המתבגר, נושאים סביב ההתפתחות האישית והדתית וכד'. בישובים שלא השקיעו בתחומים אלה ישנם אחוזים גבוהים יותר של נוער מנותק. בחלק מן המקרים נאלץ מדריך הנוער לעסוק בחיזור אחר הנערים הנ"ל, תהליך החיזור הינו משמעותי ויש להשקיע בו זמן ומשאבים.

המישור המשפחתי (עם קשר למישור הקהילתי)

 

עבודה עם ההורה – ברוב הבתים שהתגלו קשיים בחינוך הילדים נמצא שיש או עודף קשיחות או עודף פתיחות, כלומר: אחד מהקצוות. ישנם מספר דרכים להתמודדות עם הקושי המשפחתי, נראה שגם ההורים צריכים תמיכה ולא רק המתבגרים. לשם כך ישנה חשיבות "לקבוצת הורים" או "חוג הורים" (כל שם שאינו מאיים יתקבל בברכה). כיום ישנם אנשי מקצוע רבים בקרב הציונות הדתית שיכולים להנחות פעילות זו. יש לדון בקבוצה זו במספר נושאים:

1. תרבות הנוער הדתי לאומי כיום – בהרבה מהמקרים ההורים מנותקים לגמרי מהוויית המתבגרים.

2. העצמת הנוכחות ההורית בחינוך הילדים. גבולות אינה מילה גסה, אך כיצד ומתי מציבים גבול? סוגיה מורכבת אך ניתנת ללמידה, במיוחד אם עובדים בצורה עקבית שכוללת תמיכה להורים במהלך התוכנית.

3. העצמת התא המשפחתי: תקשורת במשפחה, אהבה, אמון, אמפטיה והזדהות, הבעת רגשות ושיתוף הילדים בהם.

4. גבולות וחופש, משמעת ומשמעות במשפחה, בחיים הדתיים ובכלל.

5. על המשפחה כחוויה, יצירת הווי משפחתי שמייצר מכנה משותף בין ההורים לבין הילדים.

6. על המשפחה והקהילה ומה שביניהם, על היחס לשונה במשפחה, בקהילה.

לחוג הורים שכזה ישנה חשיבות גדולה גם אם לעיתים קשה לרכז מספר רב של הורים. הניסיון מוכיח שההורים יוצרים קשרים ביניהם ו"מגלים" שהבעיות שלהן הם לא רק שלהם, וגם לשכנים ישנם קשיים ובעיות דומות. לעיתים זוגות הורים מתאמים פעולה ביניהם, דבר המייצר שיתופי פעולה בהתמודדות עם הבנים. המטרה היא בסופו של תהליך לעבור משיח אמוציונאלי חזק, לדיאלוג עם המתבגרים.

המישור הבית ספרי

 

מישור זה הינו משמעותי ביותר וזאת בשל העובדה שהמתבגרים אמורים לשהות בו רוב שעות היממה, ובחינוך הפנימייתי 24 שעות ביממה. מפגש זה אמור להיות מפגש משמעותי שהרי ידע ניתן לקנות בדרכים אחרות. לא כאן המקום לדבר על דמות המחנך אך טענתי היא שבעידן שכשזה יש להרחיב את "ארגז הכלים" של המחנך. בכדי לחדור ללבו של המתבגר יש צורך ביכולת הקשבה והבנה, יש לייצר מצבים שמאפשרים למתבגר לשתף את המבוגר במה שעובר עליו, אך לשם כך על המבוגר לרצות להיות שותף ופנוי למסע מפרך זה.

מידת הסבלנות הינה מידה חשובה ביותר גם כשהנער/ה פורצים גבולות, הם בדרכם שלהם קוראים לעזרה, יש חשיבות לתגובה אך יחד עם זאת יש לנהל עימם דיאלוג.יש לייצר "קווים אדומים" אך על קווים אלה להיות דינמיים ולעיתים אף להתאימם לייחודיות של הנער גם אם יש לכך מחיר קבוצתי. לא להיבהל מהשיער הארוך והנזם באף גם אם בסופו של תהליך הנער/ה יצטרכו להסיר סממנים אלה, חשוב לעשות זאת בדרך הנכונה. אני ממליץ על עבודה קבוצתית בתוך בית הספר. המבנה הכיתתי של כסא ושולחן מלפנים ושכל אחד מתבצר בד' אמותיו, מייצר ריחוק וחוסר פתיחות. מומלץ לפתוח את היום במעגל קבוצתי "בגובה העיניים" ולאפשר למתבגרים לדבר על רגשותיהם וכד', מעין "סבב הרגשה". גם אם הציניות של החבר'ה תגבר אין להתייאש, הניסיון מוכיח שכשיש אווירה חיובית המתבגרים מנצלים את ההזדמנות ומדברים על דברים שכואבים להם.

כלי נוסף שעליו אני ממליץ הוא "ביקור הבית" מושג הלקוח מעולם הפנימיות לנוער מנותק (בד"כ במעמד סוציו-אקונומי נמוך – משפחות מצוקה וכד'). מסתבר שביקור בבית מייצר קשר אחר בין המחנך לבין הנער, הכרת המשפחה מאפשרת התמודדות אחרת, נכונה יותר של המחנך עם הנער, ושל הנער עם משפחתו. לכאורה הדברים ידועים ובכל סמינר למורים לומדים על כך, אך בפועל זה לא נעשה מכל מיני סיבות: חוסר זמן, לחץ של בגרויות וכד'. יש לי הרגשה שהסיבה האמיתית לכך הינה פחד המחנכים מלהיכנס לעולמות סבוכים אלה, כמו כן חוסר בפניוּת נפשית ורגשית של המחנכים עצמם. מאות בני נוער לא היו נפלטים מבתי הספר, מן הישיבות והאולפנות, אם היינו מפעילים כלים חינוכיים-טיפוליים אלה. ברבים מן המקרים בית הספר מעביר את האחריות להורים (ובצדק), אך בכך פותר את עצמו. אין ספק שההורים הינם אחראיים אך גם לביה"ס ישנה אחריות.

אם ניתן לבני נוער אלה מקום בישיבות ובאולפנות, נשקיע זמן ואנרגיות לתת להם הרגשה שהם רצויים, שלא נוותר עליהם כל כך מהר, אזי יש סיכוי שייצאו מהתסבוכת בה הם נמצאים.

מתכנית מניעה להתמודדות עם תופעות של התדרדרות

 

עד כאן כתבתי על תוכניות מניעה ראשוניות, אך מה עושים כאשר התופעה קיימת והנער/ה נמצאים בעיצומה של הידרדרות בכל התחומים? בשנים האחרונות הצטבר ניסיון במדינת ישראל בהתמודדות עם בני נוער שנמצאים בסיכון גבוה. אחד המאפיינים הבולטים אצל בני נוער אלה זהו "מנגנון ההכחשה". כולם סביבם בחרדה והם בשלהם, לכאורה לא מודעים למצבם הקשה. משפטים כדוגמת: "אני בשליטה" "מחר אני אפסיק", ו"תפסיקו להילחץ", הינם משפטים השגורים בפיהם, בשלב זה הנער בשלו ו"שכולם יקפצו".

מבית הספר הוא נזרק ובבית המצב הופך להיות בלתי נסבל. הסמים והאלכוהול הופכים להיות ידידיו של הנער/ה. מצב מסובך זה קשה גם לנער/ה, הסמים מאפשרים לו/לה לעבור שלב זה "בקלות" יחסית. בשלב זה ההידרדרות גדולה, מדובר במציאות של פריצת גבולות מוחלטת, בה הכל מותר. הנער מבצע עבירות ומסתבך בשקרים מתנסה בעישון סמים. במצב זה על ההורים לפנות לגורמי טיפול בקהילה, ולדרוש סיוע (ישנם אנשי טיפול המתמחים בעבודה עם מתבגרים).

לחלק מהנערים יש קצין מבחן שמלווה אותם. במידה והנער משתף פעולה ומבקש עזרה, ניתן לבצע טיפול בקהילות הטיפוליות הקיימות. במידה ואינו משתף פעולה (המצב הנפוץ יותר) יש לבצע הליך כפייתי כאמרת חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (מסכת קדושין דף נ' ע"א). על ההורים לפנות לקצין המבחן או אל פקיד הסעד (במידה ולנער לא נפתחו תיקים במשטרה), שבדרכו פונה לבית המשפט ומבקש במקרים אלה טיפול בכפייה. להורים אני אומר שגם אם הליך זה נראה קשה ומאיים וקיים החשש שיפגע עתידו של הילד, אל תחששו, הגישה היא טיפולית ולא ענישתית ובסופו של תהליך ייסגרו התיקים ולא יישאר רישום פלילי. ישנו אינטרס משותף של כולם לעזור לנער ולא לפגוע בו. ישנן שתי מסגרות טיפוליות לציבור הדתי: "רטורנו" בבית שמש ו"מלכישוע" על פסגת הגלבוע. במקומות אלה מתבצע תהליך חינוכי ייחודי שכולל ניהול עצמי ועבודה קבוצתית. הנערים לומדים במשך היום ויכולים לגשת לבחינות הבגרות בהתאם ליכולות ולזמן בו הם שוהים בטיפול.

חשוב לציין שבמסגרות אלה לא מושם דגש על גמילה מכיוון שמרבית הנערים עדיין אינם מכורים (בשל גילם הצעיר וסוגי הסמים בהם משתמשים). העבודה עם הנערים היא בעיצוב התנהגות ותהליכי שינוי ברמה ההתנהגותית והאישיותית.

קהילת מלכישוע פיתחה תוכנית ייחודית קצרה, שאחריה נעשה מאמץ להחזיר את הנערים למסגרות מהן הם באו. מדובר בד"כ בבני נוער צעירים בני 14-16. לצערי, מוסדות החינוך של הציונות הדתית לא כל כך משתפים פעולה עם בוגרי התוכנית. ישנו פחד שמא יקלקלו את שאר הנערים, טענה שאיני יכול להבין, קשה לי לקבל גישה זו. נערים/ות אלו הם שלנו, בני הציונות הדתית. יש לנו הזדמנות להחזיר אותם למסגרות הרגילות, ושיהפכו לאזרחים מהשורה. אי קבלתם בחזרה מחזקת את הסטיגמה ומקשה על שיקומם. יש לי ציפייה ממערכת החינוך שתהיה אמיצה ותתמודד עם אוכלוסייה זו. מלכישוע מבחינתה ממשיכה ללוות את הנערים ואף נותנת סיוע מקצועי למסגרות הקולטות.

לאחרונה משרד הרווחה פתח הוסטל לנערות בגילאי 14-18, נערות שנפלטו מהאולפנות ונמצאות בסיכון גבוה. בית חם זה פועל בקיבוץ טירת צבי והבנות לומדות במוסדות החינוך של האזור. יש לי ציפייה שמערכות החינוך יהיו פתוחות לקליטה של נערות אלה. אנו נותנים את הסיוע המקצועי והליווי. כל עוד מערכת החינוך מתנערת ומסרבת לקחת אחריות, לנערות אין עתיד. הסטיגמה מתחזקת ובסופו של דבר נערות אלה מפנות עורף וממשיכות בהידרדרות. לסיכום, על מערכת החינוך להיות רגישה בשלבים התחלתיים ולהיות עסוקה במניעה, בידה הדבר. אך כאשר הנערים/ות כשלו ועברו טיפול, חובתה של המערכת לפתוח בפניהם את הדלת ולאפשר להם לחזור הביתה ולהיות כאחד האדם.

המשימה החינוכית בדורנו היא להרחיב את השוליים, להיות שם ולקיים עם בני הנוער דיאלוג אמיתי. לא שיפוטי, יותר סבלני, יותר פתוח. כשאזלו הכוחות ואין שיתוף פעולה ניתן לפנות לגורמים מקצועיים.

רטורנו לנערים ולנערות 02-9998244

מלכישוע לנערים ונערות 04-64882226

הבית בטירה  – בית בקהילה קיבוצית לנערות שנמצאות בסיכון  קיבוץ טירת צבי – מרים גולדשמיט, רכזת 054-564058

'יפתח'  פנימייה חינוכית טיפולית לנערים, אריאל סוקולוב מנהל 052-5643807

'מחול'  פנימייה חינוכית – טיפולית לנערות,  אריאל סוקולוב מנהל 052-5643807

פורסם באתר "קולך"

ד"ר בני פישר (דוקטורט לחינוך) ייסד וניהל את קהילת הנוער במלכישוע (קהילה טיפולית לנוער משתמש בסמים ואלכוהול). משמש כיום כמפקח על הפנימיות במחוז צפון בחסות הנוער – משרד הרווחה. מרכז את תוכנית " ערבין" שליד ישיבת הקיבוץ הדתי שבמעלה גלבוע – תוכנית הכשרה לאנשי חינוך וטיפול לעבודה עם מתבגרים בסיכון במגזר הדתי.


[1] עפ"י דו"ח מחקר אפידמיולוגי 5 הרשות למלחמה בסמים 2001).

הבן הפסיק ללמוד

שאלה: בני (בן 16) היה מאוד חרוץ בעבר. אהב ללמוד תורה, ובזכות כישוריו המצויינים הוא הצליח. לאחרונה, הוא איבד כל חשק ללמוד. לא מעוניין ולא רוצה. אני מאוד דואגת.

תשובה:

אמא יקרה שלום

'הורדת הילוך' בלימוד תורה עלולה או עשויה להגיע ממספר כוונים, סיבות ומניעים – חלקם מדאיגים וחלקם משמחים ביותר.

התבגרות 

– לעיתים בנינו היקרים, אשר ספגו בבית ובמסגרות החינוך שבהם הם גדלו וחונכו את חשיבות לימוד התורה כהנחת יסוד, חפצים לבחון 'הכצעקתה'. האם באמת לימוד התורה כה משמעותי ומה קורה בהעדרו, האם משפיע הוא על האישיות? האם באמת לא ניתן בלעדיו? מה אני 'פראייר' שלומד רק בגלל שאבא שלי לומד? וחוץ מזה – אני אדם מבוגר ואני אלמד כשיתחשק לי בזמן, במקום, באופן ובכמות שאני בעצמי אבחר.

מרד 

– לעיתים לימוד התורה והיחס לקב"ה נופלים 'קרבן' על לא עוול בכפם. בנינו הגדלים ומתגברים רוצים לבדוק מי הם באמת ולמשש את גבולות האפשר והאי אפשר, את סמכות ההורים ואמונם ואת יציבות מוסכמות היסוד המשפחתיות והחברתיות. במסגרת זו נבחן אף מקומם של הקב"ה מצוותיו ותורתו התופסים, ברוך ה', מקום משמעותי בחייהם ובסדר יומם.

דילוג 

– פעמים שלימוד התורה – אותו למדו הבנים בגילאים צעירים מתוך תחרות, פרסים, חיזוקי הורים ושאר מתאבנים – מאבד את טעמו וקמל. קטן ודל לימוד זה למידותיהם החדשות של בנינו וחייב הוא לפנות את מקומו לקראת לבלובו של לימוד תורה עמוק ומשמעותי ממנו המכונה בפינו – 'תורה לשמה'.

מיצוי 

– יש והבן הגדל והמתעצם איננו מוצא חיוּת מספקת עבורו בלימוד הקטן מכפי מידותיו בין אם בסגנונו ובין אם בתכניו. מחפש הוא משהו שיְחיה את עולמו, יטעין אותו ויהיה רלוונטי לחייו והתלבטויותיו. מצפה בננו הצדיק מהתורה להרבה מעבר למה שציפה ממנה עד היום, לפיכך הוא מאוכזב ממנה כפי שהכירה עד כה. זקוק הוא לתכנים חדשים, ספרים אחרים, רבנים משודרגים.

חברתיוּת 

– חייבים אנו לזכור כי כוחות חברתיים מסוגים שונים פועלים בקביעות על כולנו וביתר עוצמה על בנינו המתבגרים. אולי החליט בננו כי עמדת ה'דוס' אינה מתאימה לו ולפיכך מנסה הוא להתנער מתדמית 'רב השבט/ העילוי הכתתי'. חפץ הוא 'להחליף תפקיד' ולהפוך להיות איש החברה והמעש, ראש וראשון לסיירים, מפקדה הבא של 'סיירת מטכ"ל' או איש המוסד המחליף זהויות ודירות מסתור בבירות ערב ונלחם את מלחמת ה' באויבי עמו באשר הם. לצורך כך ישקיע הבן יקיר שלנו את משאבי זמנו המוגבלים בשיחות נפש לתוך הלילה או בריצות אינסופיות ושאר אדריכלי עוצמת השרירים וחוסן הרצון.

בין כך ובין כך תפקידנו כהורים ומחנכים הנו ללוות את הבן בתהליך זה אשר הנו תהליך אישי שלו. חייבים אנו לשוחח ולהקשיב, להיות שותפים, להביע את דעתנו ולהציע עזרה ופתרונות אם חפץ בננו היקר בכך.

'אמא תפסיקי לחפור' 

– פעמים רבות זו תהיה התגובה לה נזכה מבננו היקר. בל נעלב מתגובה שכזו. לעיתים מעונין בננו להתמודד עם אתגריו בעצמו, אולם לרוב הוא איננו מודע לתהליכים העוברים עליו ולמניעים הכמוסים המעצבים את בחירותיו ולפיכך הוא איננו מסוגל לספק תשובות לשאלותינו ה'חפרניות'.

שיחות מוסר ופולשנות מתמדת לחיי הבן לא יועילו במאום, ולעיתים אף יעכבו ויסיטו את תהליך הבשלתו מהמסלול המתאים לו. צריכים אנו לדעת כי את אהבת התורה וערכה העצום שואבים בנינו בבית מינקוּת, ועתה אין זה הזמן לשיחות חוצבות להבות אש אודות מעלת התורה וסגולות לימודה. מה שבפְנים כבר נכנס ומה שלא הוטבע במעש ודוגמא אישית של שנים לא יוטבע עוד על ידינו, ודאי שלא מתוך לחץ הנסיבות ומצוקתנו כהורים.

לסיכום 

– הבה נבטח בבנים, במטען הרוחני הנטוע בקרבם ובאינטואיציה הטבעית אשר נטע הבורא בקרבם. אנו נדבר עמם, נציע עזרה ובעיקר נתפלל כי כור ההיתוך של ההתבגרות בו הנם נתונים יעצבם כאנשים בוגרים העושים נחת רוח לפניו יתברך תמיד. או כמו שהסבתות נוהגות לומר 'בגיל הזה רק לתת להם אוכל ולהתפלל !!!'

הרב נעם פרל, ראש הישיבה התיכונית סביבתית סוסיא

 

קצה החוויה ההורית – יש דבר כזה??

א. שאלות ואמירות תמוהות אך שעולות לעיתים קרובות (בשקט?) ושמטרידות לא מעט הורים.

 

להיות הורה של מתבגרים זהו אתגר מרתק (תרתי משמע) החושף את ההורה לא פעם למצבים מורכבים: עימותים בין-אישיים, בעיקר מול המתבגר עצמו, קונפליקטים פנימיים ומצבים בהם יש לאחוז בו-זמנית בעמדות הנראות סותרות כמו: להיות קרוב לנער/ה ויחד עם זה לכבד את האוטונומיה שלו/ה, לגלות הבנה ולהציב גבולות, להיות זמין ודיסקרטי, נוכח ונעדר, לכוון ולתת/לכבד חופש פעולה וחשיבה…

לרוב, מול קשיים ממוקדים, נושם ההורה עמוק ומתבונן מה עובר עליו, מקבל עידוד או עזרה מבן-הזוג/מחבר/מרבנים או יועצים, מקריאת חומר על הורוּת או מזיכרונות אישיים כיצד הוא או/ו הוריו הגיבו בסיטואציה זו. ההורה, מעודד מעזרה זו, מצליח לרוב לפתור את הבעיה בלי ליכנס ל"בורות", לעיתים במחיר של התמודדות מורכבת וארוכה. במקרים של בעיה רגשית או התנהגותית מובחנת, פונה ההורה לעזרה מקצועית עבור הילד ועבור עצמו; האבחנה המקצועית של מצבו של הנער מגייסת אצלו מידה של קבלה, חמלה ונכונות להתמודד.

אך לעיתים הקושי, הפרובוקציה שההורה חש מצד הנער/ה, התחושות של חוסר-אונים והפגיעה בו, הם כל כך עמוקים עד שהוא מרגיש שאין יותר משמעות או סיכוי להורוּת שלו כלפי המתבגר. אז עולה בתוכו המחשבה שחייבים להוציא את הנער מהבית, "הוא כבר לא שייך לבית, הוא כילה אותי".

כשהעימות עם המתבגר מתרחש בפני הילדים האחרים בבית (אחים ואחיות), חושש ההורה שמא הילדים הצופים במתבגר יושפעו ממנו, יחקו את ההתנהגויות הלא מקובלות ויסיקו שאין עמדה/עמידה הורית. המחשבה על ניתוק הקשר והרחקת הנער ה"סורר" מקבלת הצדקה נוספת: להציל את יתר בני המשפחה ולהבטיח להם הורים מגנים וסביבה בטוחה.

האם מקרים קיצוניים אלו נדירים? לא כל-כך, ובודאי שכיחים ברמה של הרהורים או פנטזיה אצל הורים. כך עולה מעבודה של שנים בייעוצים חד-פעמיים או בהדרכות ממושכות עם הורים.

הגישה המוצעת כאן מתייחסת להורים שהגיעו למצב זה. היא הזמנה להורה להתבוננות יישומית על פשר ומקור המשבר שהוא נקלע אליו; התבוננות שתוביל ותאפשר התמודדות חדשה מול הנער/ה.

ב. על מנת להבהיר על איזה סוג התבוננות מדובר, נקדים מספר הערות לגבי הורוּת.

לקראת כניסתו להורוּת, בונה ההורה "פרוגרמה", מעין חזון מעשי ורגשי המורכב משני חלקים עיקריים: א. ציפיות לגבי עצמו, איזה סוג של הורה הוא רוצה להיות. ב. אלו תפקידים הוא מטיל על ילדיו, אלו צרכים הוא מצפה שהם ימלאו עבורו. לרוב יש בה מרכיבים של שיכפול, השלמה או תיקון סוגיות אישיות קדומות יותר שההורה נושא מאז היותו ילד ונער; חלק מהתכנים ומשורשי הפרוגרמה אינם מוּדעים להורה עצמו, עובדה המקשה על החקירה האישית. בנוסף, ישנה "פרוגרמה" ספציפית לכל ילד המורכבת מפרמטרים קבועים, כמו: מיקום הילד בין האחים (למשל, הציפיות מילד בכור שונות מהציפיות מילד אחרון) ומתכנים נוספים (למשל, אירוע משמעותי כגון שכול או אבל שהמשפחה עברה, כשל אישי או זוגי ששואפים ל"תקן" בהריון).

הילד הסוטה באופן משמעותי מה"תכנון"/ציפייה, אומר בעצם להורה: מה שכל כך רצית, מה שהיית כל כך זקוק לו, אינני יכול לספק לך; אני במקום אחר.

מה קורה אז להורה?

התגובה שתוארה לעיל – תחושת הכיליון – מופיעה בעצם כשההורה חווה את המצב כאובדן וכשלון אישי, כפגיעה אנושה בהורוּת; הוא מתרגם לעצמו את סטיית המתבגר מהקווים ומהתבנית שהכין עבורו ככשלון אישי עמוק, מעין אִיוּן [= ביטול] אישיותו או לפחות התפקיד שלו. עבור ההורה ברגעים אלה, אין אלטרנטיבה ראויה:

כשהבן או הבת עושים מעשה שסותר את תורתו החינוכית/אמונית/הורית, ברגע זה מתמוטטת אצלו תחושת קומפטנטיות (= כשירוּת) חינוכית, וגם הסיכוי להיות הורה מוצלח, כלומר הסיכוי להיות תעתיק של הוריו (או דווקא הפוך) או "תיקון" ממה שהוריו בשבילו. הורה נתקע במצב של חוסר אונים, מלווה לפעמים בחרדה ובפחד שהילד יעשה את מה שהוא כילד עשה והתחרט/רצה לעשות, או התפתה לעשות וקיבל החלטה שעד היום איננו שלם אתה; בכל המקרים הללו, ההורה עסוק בפגיעה של עצמו, הוא מרגיש בתוך מאבק הישרדות של עצמו כאדם או כהורה.

ג. אז מה עליו לעשות? האם הוא יכול לצאת מזה בכלל?

על ההורה לשחרר את הנער מחלק מהציפיות ומהתפקידים שהעמיס עליו, ולשאוף לראות את קיומו שלו עצמו כבן-אדם בלתי תלוי בהתנהגות הנער. אז הוא יהיה פנוי להתמסר לתפקידו ההורי, לזהות מי בנו, מה עובר עליו, מה מצבו הרגשי כעת…, לגלות ואולי גם לקבל את הצרכים של הנער כבן אדם נפרד. עם התובנות האלו, הוא יוכל להגדיר מחדש איזה סוג של הורה מצופה ממנו להיות, ולבחון באיזו מידה הוא יכול ומוכן להיות במקום שהנער הסוער זקוק לו ומצפה לו. בעצם, נפתח תהליך, בשלב ראשון פנימי, שיוביל להגדרה של הורוּת חדשה ושל גבולות חדשים.

הבדיקה המחודשת הזו דורשת לעיתים שינויים מוקדמים:

1. כאשר ההורה מרגיש "מנוּצח" מול הילד, הוא מעמיד את יחסיו כלפי הנער כתחרות המובילה בהכרח לעליונוּת האחד על השני במושגים מנצח ומנוצח. ההורה יוכל להקשיב לעצמו ולנער כשיוותר על מושגי התחרות, ויקבל שהניצחון היחיד הוא שתשרור בינו לבין הנער מערכת של יחס פתוח ותקשורת הדדית.

2 . כאשר ההורה מרגיש משותק, "אין לי מה לעשות"; במילים אלו הוא בעצם אומר שהורוּת הנה עבורו אוסף מוגבל של מודל(ים) ושל מתכונות מוכנות מראש, ולכן אם הוא מיצה את כולם ללא הצלחה, הוא סיים את תפקידו. במקום זאת, עליו לראות את ההורוּת כסוג של התקשרות פתוחה, כתהליך בנוי מחד על תפקידים קבועים של הורה מול ילד ועל תפישות חינוכיות כלליות, ומאידך ברובו בנוי על דינמיקה בלתי צפויה מראש ובעלת אין ספור גלגולים.

3. על ההורה להטיל ספק בהבנה שבשבר הנוכחי מבקש הנער דווקא להתגרות בו, ושלא לפרש כל התנהגות של הנער כמכוונת נגדו, "הוא עושה לי….". הפיכה אוטומטית של כל התנהגות חריגה כפרובוקציה מכוונת כלפיו הנה ראייה אגוצנטרית העלולה לעוור אותו מלראות את צרכיו או מצוקותיו הרגשיים של הנער.

ד. ומה עם החשש לגבי יתר הילדים בבית הצופים בנער הסורר?

הדאגה מוצדקת. היא נובעת לרוב ממקום של רצון להיטיב עם הילדים, ולהעניק להם ביטחון. אבל השאלה היא: מה מחזק את תחושת הביטחון של יתר הילדים בעצמם ובהוריהם – השטחת הקשיים וסילוק המהמורות, או דמוּת הורית שיודעת להתמודד ולהכיל גם את מי שאיננו מסכים איתה? הורה המוכן לוותר על הבן שלו או הורה שהקשר עם אחד מילדיו הוא חוט שלא מתנתק, כולל בעת אי-הסכמה או מרד.

הנער מפתח ביטחון ואמון בהוריו דווקא כשרואה שהשייכות למשפחה איננה תלוית-התנהגות. הוא איננו מצפה מההורה שיזדהה עם כל ההתנהגות חריגה בבית ויוותר על העמדת גבולות או חוקים. דווקא כשיהיה עֵד, מצד אחד להתנגדות הוריו להתנהגות בעייתית ולתפישות חריגות, ומצד השני שהוריו מקפידים להשאיר את "הילד הסורר" בבית, הוא יפרש את ה"בית הפתוח והמכיל" כעוצמה ומקור לביטחון.

ה. האם העמדה המומלצת כאן, של שייכות למשפחה כיסוד מוחלט, היא ללא גבול? ישנם מצבים בהם הנער או הנערה מסכנים פיזית את יתר הילדים, כגון: פגיעה מינית בתוך המשפחה. במצבים בודדים אלו, נדרשים ההורים לבנות, בעזרת הדרכה מתאימה, תהליך של הוצאה (זמנית) של הילד הפוגע מן הבית על מנת להבטיח סביבה בטוחה ליתר הילדים; גם אז מצופה מההורים לא לנתק את המגע עם הנער ה"מורחק", ולספק הסבר מתאים ליתר הילדים; אלו מקרים חריגים, ואין להסיק מהם על מצבי מתח אחרים.

לסיכום,

הורה נפגש לא פעם במצבים רגישים ומורכבים בהתמודדות עם מתבגרים, לעיתים עד כדי תחושה של אובדן משמעות אישית כהורה, ואז צפה בתוכו השאלה האם להוציא את הילד מהבית. ברגע זה, עסוק ההורה בפגיעת העצמי שלו, ואיננו פנוי להתבונן במתבגר ולזהות את צרכיו או את מצוקתו.

על ההורה לראות את השאלה הזו שהוא שואל את עצמו כמעין תמרור אדום המצביע שהוא במצוקה בגלל שהנער נגע בנקודות רגישות אצלו, עורר תכנים אישיים, זכרונות כואבים המאיימים על החלום שהגה לגבי הילד הזה. ההמלצה הנגזרת מהבנה זו הנה לשהות קודם כל בהתבוננות, לאור הנקודות שעלו במאמר הנוכחי. אחר כך ההורה יוכל לשחרר את הילד מחלק מהתפקידים והציפיות שהעמיס עליו, להתייחס לצרכיו האמיתיים ולהיות לידו באופן נגיש יותר.

 השאלה "האם להיפטר מהילד?" היא בעלת תפקיד חיובי כשהיא נתפשת כאות וכהתראה המגייסת את ההורה להתעורר ולשאול ולהגיד לעצמו: "מה קורה לי?", צא מעצמך, ואז תחפש ותבין איפה הנער/ה כעת. בנקודת המפגש החדשה, תהיה פנוי ליצור ולחדש את ההורוּת הטובה שבתוכך; תשקול פניה לעזרה מקצועית של הדרכת הורים, לעיתים היא מתבקשת בנקודה הזו.

ההרהורים ותגובות הקיצון שתיארנו מצויים לעיתים אצל אחד ההורים בלבד, ולעיתים אצל שניהם. התהליכים המתפתחים בין ההורים (למשל: התגייסות ותמיכה משותפות; התנתקות של אחד או האשמה הדדית) נגזרים ממצב זוגי קודם, תורמים או פוגעים בעיצוב ההתמודדות הנוכחית ומשפיעים על המשך היחסים ביניהם. זאת סוגיה המחייבת דיון נפרד.

כעת, לשאלה הפותחת "קצה חווית ההורית: יש דבר כזה?", התשובה מורכבת משני חלקים:

  1. לא, אין דבר כזה.
  2. אבל, התחושה עצמה עשויה להתקיים; היא אפילו יכולה לתרום לרווחת ההורה והנער/ה כאשר היא מובילה את ההורה לעבודה עצמית לקראת העמקת המוּדעוּת לעצמו, ליכולת מחודשת לזהות ולהכיל את הצרכים של המתבגר/ת ולהגדרת מעודכנת של תפקידיו כהורה.

מתתיהו שליאכטר, פסיכלוג קליני, טיפול זוגי והדרכת הורים

עוד בנושאים דומים בלב אבות:

 אודיו:"הורות והתבגרות": משבר גיל הנעורים / הרב אלישע אבינר והרב מאיר כהן. האם המרד הוא הכרחי? ממקור ביולוגי או מושפע מהחברה? על קפיץ שנמתח אחורה, על מרד כלפי מטה ומרד כלפי מעלה…

מרד הנעורים – היש חיה כזו? / ד"ר דוד לוין. מדוע מתבגרים מורדים? מה משפיע על אופי המרד שלהם? האם שינויים גופניים או השפעת החברה? כיצד נוכל להשפיע על "מרד הנעורים"?

אודיו:"הורות והתבגרות": אלימות כלפי הורים וכלפי אחים / הרב אלישע אבינר ויעל שפר. מתי מילים בוטות נחשבות כחלק ממרד נעורים ומתי כאלימות מילולית? האם יש הבדל בהתייחסות לאלימות כלפי הורים לבין אלימות כלפי אחים? מתי הצקת אחים נחשבת כאלימות כלפי אחים? מהן דרכי הטיפול באלימות?

הקשבה וגבולות חלק ג' – השפעה על אחים צעירים / טל-לי אביב כהן. הילד הגדול מתנהג בצורה שלא מקובלת עליכם? איך להתנהג איתו? מה להגיד לאחים הקטנים שרואים את ההתנהלות שלו?