תגית: מרד

מרד הנעורים – היש חיה כזו?

לא לחינם זכה סרטו של ג'יימס דין "מרד הנעורים" לפופולאריות כה רבה. במקור היה שמו של סרט זה "מורד ללא סיבה", כשם ספרו של הפסיכיאטר האמריקני רוברט לינדר. הדגש "ללא סיבה" יש בו כדי למסגר את הדעה הרווחת לגבי תרבות נעורים. מדובר בסוג של "סטייה" שמקורה בנפש האדם והיקף הלקות בה – אוניברסאלי. מדובר בצורה תרבותית המנותקת לחלוטין מתרבות המבוגרים ומערכיהם, וכל שנותר לאלו הוא לנסות לשלוט עליה ולמזער את נזקיה.

נוח לתת הסברים אלו מתחום מדעי הטבע כאשר באים לדון בתרבותם של בני-נוער, בעיקר בהקשרים בהם זו מוגדרת כ"בעיה" (התמכרות של בני-נוער לאלכוהול סמים או לאינטרנט). בני הנוער נתפסים כמדגרה של לחצים ודחפים, ההורמונים משתוללים, מעין סוג של טירוף זמני. התבוננות שכזו מטילה עלינו המבוגרים אחת משתי המטלות הבאות: האחת היא לרסנם ככל האפשר, ואילו השנייה להבינם עד לאין קץ.

בכוונתי כאן להציג הסברים חלופיים לתופעת "מרד הנעורים" שיש בהם כדי לעמעם את אותה ראייה בעלת אופי אוניברסאלי לטובת ראייה הקשרית – תרבותית. על פי תפיסה זו מושג "מרד הנעורים" הוא מושג בעל תחולה היסטורית, תיחומו ומאפייניו נקבעים במידה רבה עקב גורמים סביבתיים: בית ההורים, לרבות תעשיית התרבות ותקשורת ההמונים.

על פי גישת חקר התרבות, העומדת במרכז דברים אלו, יש לסכמות ולסיפורים על עצמנו ועל אחרים המבנים את הדרך שבה אנחנו חושבים, חיים ופועלים. עקב כך, טענתי היא שגם אם נכונה התיאוריה לגבי דחפים ולחצים הרי ביטוייה הלכה למעשה הם פועל יוצא של סיפורי התרבות הנותנים לגיטימציה לביטוי דחפים אלו ומעצבים את אופי ביטויים.

דברים אלו מבוססים על סקירת ספרות נרחבת אותה ערכתי לפני מספר שנים עבור פרוייקט "נוער בישראל 2004" שהתמקדה בראייה סוציולוגית ותרבותית של מושג מרד הנעורים ושהעלתה עדויות רבות להשקפה זו.

אימוץ ראייה חלופית זו משמעה: מודעות לאקלים התרבותי ולדוגמה האישית כמקורות מרכזיים בעיצוב התודעה האישית לא רק בגיל הנעורים אל גם שנים רבות לפניו ואחריו.

כיצד איפה מעצבים סיפורי התרבות את ההוויה התרבותית של בני-נוער. טענתי היא שבני-נוער מתחילים להשתייך לקבוצתם לא רק בשל תחושות פיסיות שהם חשים אלא גם כשמישהו "מספר" להם על כך ופורשים – גם כש"מודיעים" להם כי תקופת הנעורים הסתיימה.

למוסדות חברתיים יש חשיבות רבה בהגדרת "נעורים מהם". בחברות שונות קיימות מערכות שונות של סיפורים המגבים תהליכים חברתיים. הארכת שנות ההשכלה מלווה דרך קבע בסיורים על תרבות נעורים נהנתנית של גילאי ה- 20 ואף של בוגרים יותר הכוללת טיולים למרחבי העולם, חיים של מסיבות ואירועים "בעיר הגדולה", כמעין התקוממות כנגד השגרה האפורה של הקמת משפחה וקיום עצמי "רגיל"

בגילאים צעירים יותר מטפחים המשפחה ובית הספר את כינון הנבדלות של בני הנוער באמצעות סיפורים המקדשים את הנבדלות המעמדית של בני נעורים. סיפורי שבט אלו מופצים לדוגמא בכנסי הסברה בהם מבשרים לכלל תלמידי שכבה זו או אחרת כי הם נכנסו לגיל ההתבגרות ועליהם להיות מודעים לסכנות המאפיינות את בני גילם כמו הריון בלתי רצוי או שיחות עם פדופילים באינטרנט. לאחר מכן, הורים עורכי דין ויחצ"נים מוסיפים ומספרים בהתחננם על גורל יקיריהם או לקוחותיהם שאנסו או רצחו כי מדובר ב"משובות נעורים" .

לתעשיית התרבות והתקשורת. יש כמובן מקום חשוב בסיפור סיפורים. מחקרים היסטוריים מלמדים על מקומן של תעשיות שונות בעיצוב גבולותיה של תרבות הנעורים. אחד מהם טוען למשל כי נערות מתחילות להתייחס אל עצמן כמתבגרות ברגע שיש חנויות בגדים המספרות להם כי הגיעו לגיל זה. חוקר בריטי טען כי גיל זה מסתיים סביבות גיל 40 כאשר משחקי המחשב מפסיקים להיות אטרקטיביים.

אותם גורמים "הקובעים" את גבולותיו של גיל הנעורים יש להם את היכולת לקבוע גם את גבולותיו של מרד הנעורים.

כמעט אין מחקר המתכחש לעובדה שקיים קשר עמוק ומשמעותי בין תרבות ההורים לבין תרבותם של מתבגרים ולכל היותר תרבות המתבגרים מהווה סוג של הארכה אולי מידה של הקצנה של תרבות ההורים. הקשרים שנמצאו לא אחת בין הסיפורים המבנים את עולמם של הורים לבין אלו של ילדיהם המקרה של ה"היפיז" האמריקנים שלכאורה בעטו בכל אך למעשה היו לא יותר מהארכת הלכי הרוח של הוריהם, בני המעמד הבינוני הן דוגמאות לכך.

גם בימינו אנו ניתן לשאול שאלות דומות לגבי הקשר בין "תרבות הנוער הקלוקל" לבין עולם הערכים שמשקפים הוריהם ושאותו הנחילו במודע או שלא במודע בשנים ארוכות של חיברות (סוציאליזציה), גם אלו המדומיינים של גיל ההתבגרות : סיפורים על "מהי הצלחה" ו"כיצד יש לבלות את הפנאי" או "איזה סוג של השכלה צריך לרכוש".

תעשיית התרבות מספקת שלל סיפורים ופעילויות סמליות בעזרתם יכולים אותם מתבגרים לחוש עצמם כמורדים. המרד מתבטא בביגוד פרובוקטיבי במוסיקה פרובוקטיבית ובמגזיני נוער בעלי שמות פרובוקטיביים. יחד עם זאת יש לשים לב לגבולותיו של "הזעם הקדוש" של בני הנעורים המטופח על ידי סיפורי תעשיות התרבות. זה אינו מופנה כנגדה. תעשיית התרבות אינה מנצלת את להט הנעורים כדי לחקור את השימוש הנצלני של מפרסמים ופרסומאים בגוף האישה או את ההעסקה בתנאי עבדות במתפרות בהם נוצרים הג'ינסים הקרועים והמרדניים.

במילים אחרות אם נתבונן מכל נקודה שהיא מרד הנעורים הוא סוג של קונפורמיזם לסיפורי ההורים, לסיפורי הדימוי האוניברסאלי של המתבגר או לסיפורי תעשיית התרבות.

אם חרד מן דהוא מסיפורי "המתבגרים" עליו פשוט לספר לילדיו סיפורים אחרים, כיוון שמקורות ההשפעה הם רבי עוצמה וטווח השפעתם ארוך ומשתרע הרחק מעבר לגבולותיו המומצעים של גיל הנעורים או מתכניו, הרי שינוי אינו יכול להתמקד בטיפול אד-הוק באישיותו של המתבגר אלא מתבקש מהורים ומחנכים לשנות גם את הסיפורים שהם מספרים לעצמם על מקומם בחברה ומחויבותם. כלפי ילדיהם ניתן לקחת טיעון מופשט זה לכיוונים רבים, אך אציין רק אחד.

בסיפורי התרבות של ימינו, אנו מעודדים את ה"אאוטסורסינג" של ההורות, דהיינו העברת האחריות לחינוך הילדים מההורים ופריטתה לאין סוף אנשים שכל אחד מהם מופקד על היבט ספציפי בחינוכו של הילד. סיפורי "קריירה לפני הכל" מביאה הורים לצמצם את סמכותם לתשלום עבור שלל השירותים (מצהרניות דרך תעשיית חוגים וכלה בפסיכולוגים המטפלים בקשיי למידה ותפקוד) וסיפורי "צרכנות נבונה" לתביעה לתמורה. האחרויות לחינוך הראוי מוטלת על מערכת החינוך ("המורים האלו…. ") או "התקשורת" ("…הילדות בלעדיה הייתה יפה").

ראיית מרד הנעורים כסיפור תרבותי מחייבת כך נראה את ההורים לחזור הביתה ולספר לעצמם את הסיפור שלפיו גם זה מקומם.

ד"ר דוד לוין – המסלול האקדמי המכללה למנהל והאוניברסיטה הפתוחה

התפרסם בעיתון "יסודות" http://yesodot3.co.il/index.php/faq/yesodot-magazin

 http://yesodot3.co.il

הכיפה הזרוקה: הבלבול וההבהרה

א.

כשמתבגר מוריד את הכיפה, הוריו מתחילים לדאוג. הורדת הכיפה היא סמל לשאלות, אולי גם לדחיית ערכים ואמונות שיקרים להורים.

מדוע נער יחוש אמביוולנטיות בנוגע ללבישת כיפה? מדוע שיעלו שאלות אודות התוקף של שמירת פרטי המצוות? מדוע שידחה את דרך החיים של הוריו ומוריו? מדוע נראה שלתופעה זו יש טבע אקראי ולא צפוי? בהחלט, זה קורה גם "במשפחות הטובות ביותר".

ישנה יותר מתשובה אחת לכל אחת משאלות אלו. ההסבר הספציפי למתבגר מסוים תלוי ב – האם וכיצד הוא מתקדם בחציית הגשר מילדות לבגרות. כשהתמודדתי עם שאלות אלו בניווט השנים המבלבלות בגידול ילדיי, מצאתי תשובות הגיוניות בתחום תיאוריית ההיקשרות ומדעי ההתפתחות. ישנן דינמיקות רבות הקשורות אחת בשנייה המעורבות בתהליך של פיתוח תחושת עצמיות בוגרת, אבל במאמר קצר זה נתמקד בבסיסי ובנורמאלי ביותר.

העדשה שלי לניתוח רבים מהנושאים הקשורים בגידול ילדים היא הדינמיקה ההיקשרותית, כיון שדינמיקה זו היא בעלת השלכות עצומות על ילדינו. כשילדינו צעירים, האנרגיה ההיקשרותית היא מה שגורם לילדינו להתנהג כמונו ולהיות נאמנים לנו. אבל כשילד מגיע לגיל בר מצווה ואביו אומר "ברוך שפרטני מעונשו שלזה", מבחינה נוירולוגית, עסוק מוחו של הילד באופן אינטנסיבי בהכנת הילד לתפקוד עצמאי. בפעם הראשונה בחייו, המתבגר יכול לתהות אודות מחשבותיו; לבחון את רעיונותיו; הוא מסוגל לשפוט את מעשיו. הוא יכול לחשוב באופן אידיאלי, וכתוצאה מכך כל דבר או כל אחד שלא עומד באידיאל המצופה נתון לביקורת נוקבת – כולל הורים, מורים ובמיוחד עצמו!

מתבגר אמור להיות מונע על ידי מנוע פנימי לחשוב ולהרגיש באופן עצמאי, להגדיר את גבולותיו, אמונותיו, העדפותיו, מטרותיו ושאיפותיו, כך שהוא יוכל להשתלב בחברה ובו זמנית לאחוז בערכיו, אמונותיו וגבולותיו. תהליך זה יוצר חלל – תחושת נפרדות, שונות, בדידות – שאמור להתמלא במודעות הולכת וגוברת לעצמי הייחודי המתהווה.

על מנת שתהליך מופלא זה יתרחש, המתבגר צריך להיות בעל רצון נגדי חזק – כוח המתנגד לתחושת לחץ הנובעת מההוראות, פקודות וסדרי יום של אחרים. עד ש"סדר יומו" ברור לו, עליו להדוף הצידה את "סדרי היום" של אחרים, כגון הורים ומורים. ככל שאמונותיו ברורות לו פחות, כך הוא יתנגד יותר למה שנדמה לו כלחץ הנובע מאמונותיהם של אחרים – וזה יכול ליצור את ההתנגדויות המעשיות המעוררות את דאגתם ובהלתם של הורים ומחנכים מסביבו. אם בגיל שש, או שמונה, הוא חבש כיפה וקיים מצוות נוספות על מנת להידמות ולהיות נאמן לאביו / אחיו הגדול / מורה / וכו', הרי בגיל 16 הוא אמור למצוא את סיבותיו ואמונותיו בקיום מצוות. מתבגרים רבים רק חשים לחץ חיצוני, אבל ייתכן ואינם ממלאים את החלל הפנימי בהתמודדות ברעיונותיהם ורגשותיהם המעורבים.

שנות צמיחה אלו אינן הזמן להציף את המתבגר בהוראות ומידע, אלא תקופה למשוך החוצה ולעודדו להביע את רעיונותיו, רגשותיו, דעותיו, ערכיו, אמביוולנטיות והתלבטויות אישיות. הורים ומורים יסייעו למתבגרים רבות בהצגת מרחב לכל אלה, מרחב אשר יצמצם את הרצון הנגדי ויסייע למתבגר להתמודד ולחקור את רגשותיו ורעיונותיו, כך שגם כשהגשר מילדות לבגרות הוא צר ורעוע, הוא יצליח לחצותו בהצלחה, עם הכיפה על הראש.

ב.

בחלק הראשון של מאמר זה, ציינו שבהתפתחות נורמאלית, מתבגרים אמורים להיות מוּנעים על-ידי התהוותם הפנימית, לחשוב ולחוש עצמאית, להגדיר לעצמם גבולות, אמונות, קדימויות סדרי עדיפויות, יעדים ושאיפות. בעוד שבהיותם צעירים יותר הם שמרו מצוות משום שהוריהם ומוריהם ציפו זאת מהם, עתה הם אמורים למצוא את המשמעויות והאמונות של עצמם בשמירת מצוות. כאשר ההתפתחות מתקדמת באורח נורמאלי, המתבגר יתעמת, רגשית ואינטלקטואלית, עם הקשיים, הדילמות והפרדוקסים של שמירת המצוות, ויתחבט בקונפליקט הפנימי בין האידיאלי כפי שהוא נראה בעיניו לבין תפישת המציאות שלו. כאשר קיים בשבילו מרחב לבטא את כל-כולו בהקשר הבטוח של יחסיו עם הורים ומורים מבינים ואוהבים, קיימים סיכויים טובים שהוא יבחר בדרכם של הוריו ומוריו.

אולם קיימות דינמיקות אחרות המשפיעות על התפתחותו, והורים ומורים צריכים להיות מודעים במיוחד למתבגר שהתנהגותו מאותתת על כך שהוא מתנתק מהם. 'הינתקות מגוננת' היא תגובה אינסטינקטיבית המתבטאת בהתנגדות למגע ולקירבה עם אדם משום שקשה מדי לשאת את הפגיעוּת המלווה לקירבה עמו. מדובר במנגנון מצוי של המוח, שאמור להיות נתון לגאות ושפל. למשל, אם אתה נפגע על-ידי מישהו שקרוב אליך, אתה עלול לחוש זמנית צורך לשמור על מרחק ממנו ועמדתך תהיה "לא איכפת לי", עד שאתה מתקרב אליו שוב, דבר הגורם למגננות להתמוסס. בדומה לכל הכוחות האחרים בטבע, גם לצורך האנושי להתחבר וליצור קשר יש צד הפוך – והוא האינסטינקט להתנתק או להתרחק. מגננה זו אף יכולה להפוך לתקועה ומשתלטת. אם זה קורה, היא הורסת את ההֶקשר להתפתחות בריאה בהורות ובהוראה. כשזה קורה, אנו יכולים להרגיש ולראות את התנגדותו של הילד, אבל בדרך כלל איננו ערים למתרחש. עד כמה שזה נוגע למתבגר, הוא אינו מתנתק ומתגונן ביוזמתו; מוחו פשוט מתוכנת כך על-מנת להגן עליו מפני כאב רב מדי.

השאלה הנותרת לפתרון היא, מפני מה המתבגר מתגונן? מפני מה נאלץ מוחו להגן עליו?

התשובה טמונה במהות של מערכת יחסים. במערכת יחסים צריכה להיות קבלה אמיתית של המכלול של האדם. כאשר המתבגר מרגיש שהוא אינו מסוגל לעמוד בציפיות של האנשים היקרים לו ביותר, כואב לו, ואת הכאב איננו מסוגל לשאת. כאשר המתבגר מרגיש שהוא יכול להיות משמעותי בעיני הוריו או מוריו רק אם הוא מתנהג בדרך מסוימת, הוא אינו יכול לחשוף את מחשבותיו ורגשותיו האמיתיים בשל פחד להידחות. רגשות אלו הופכים מכאיבים מכדי לחוותם; המגננות הטבעיות של המוח מרדימות בהדרגה את הרגשות החיוניים של איכפתיות, אכזבה, עצב ופחד, ומולידות אצלו גישה של חוסר-איכפתיות, 'קוליות' וחוסר-פחד. הדחף להיות קרוב ולהתחבר נכנס להילוך אחורי, והמתבגר נסוג ממסגרת היחסים. היפוך זה של האינסטינקט להתחבר גורם לדחיית הכללים, ההדרכה והערכים של הורים או מורים. ככל שהילד רגיש יותר, הוא יהפוך ביתר קלות ל'ממוגן', מאחר שהוא חש בצורה חריפה יותר שלא קיים מקום לעצמיותו במסגרת היחסים. גישתו של המבוגר, הבעות הפנים, שפת הגוף, טון הדיבור והמלים שלו – כל אלה נוטלים חלק בדינמיקה זו.

המפתח להורה או למורה הוא להישאר במסגרת היחסים מתוך הבנה, איכפתיות ונאמנות. המתבגרים זקוקים למעורבות עשירה, משמעותית ויומית עם מבוגרים הדואגים להם. על ההורים להמשיך להעניק בעקביות מזמנם וסבלנותם, לסעוד ארוחות משותפות לעתים קרובות, לספק שיגרה וריטואלים, ולשוחח עם המתבגרים אודות הבנת עולמם. לבני-העשרה צריכה להיות גישה לפרספקטיבה בוגרת יותר בעת שהם מנווטים את דרכם יום-יום, דרך שגדושה לא אחת דרמה חריפה, מבוכה חברתית ופרספקטיבה בלתי-בוגרת. הקושי הגדול הוא שלנוכח התנהגות מתבגרים שסותרת את ערכיהם של המשפחה, מתגבר הניסיון של ההורים ו/או המורים ללחוץ על המתבגר ליישר קו וללכת בדרך הישר. עצם לחץ זה משדר לעתים מסר למתבגר – שמבולבל בין כה וכה – שמערכת היחסים הזו לא יכולה להכיל אותו.

האתגר הגדול להורים ומורים הוא להאמין בילד, להאמין שהוא מסוגל לצמוח מעבר לתקופה מורכבת זו ולשדר לו מסר זה. כאשר המתבגר יקבל מהאנשים היקרים לו ביותר שמה שעובר עליו הוא נורמאלי, שיש מקום למחשבותיו ושאין דבר שיפריד בינם לבינו, זה מאפשר למוחו להוריד את המגננות ולחדש את תהליכי הצמיחה. עמידה איתנה ואמיתית במסגרת היחסים היא המפתח לעצמאותו האמיתית של המתבגר, שתכלול התפתחות מערכת בוגרת של אמונות ונהגים בשמירה על התורה והמצוות.

לרכישת הבנה נוספת על-אודות איך ומדוע בני-עשרה מתרחקים מהוריהם ומאחרים שהם אמורים ללכת בעקבותיהם, מומלץ לקרוא את דבריו של ד"ר גורדון ניופלד ב"למה זה כל כך מסובך?!" ולהשתתף בקורסים "הכוח להיות הורה" או "להבין את גיל ההתבגרות".

שושנה היימן, מנכ"ל לייף סנטר המרכז להורות מקושרת, מנהלת בי"ס להורות מקושרת במכון לנדר, מרצה ומנהלת סדנאות בכל רחבי ישראל. למידע נוסף, צלצלו 1599-550-777 או 0528-405568, או במייל 

שאלות בוטות של בני נוער

ערמה של סימני שאלה - איך עונים לבני נוער?

שאלה: בִּתנו בת ה – 16 שואלת בבית שאלות בוטות מאוד שנראות בעינינו על גבול הכפירה ממש. הדבר גורר ויכוחים ואי-נעימויות גם באירועים משפחתיים כולל שולחן שבת ועוד. כיצד עלינו לנהוג במקרה כזה?

תשובה:

1. לחזור בשאלה – השאלה הפכה לגורם מאיים במחוזותינו. האם זה בגלל המשבר הרוחני הגדול שפקד את עמנו בתהליך החילון? האם משום שלא תמיד אנחנו עצמנו יודעים את התשובות לשאלות שילדינו שואלים אותנו? הבה נזכור שהבן הירוד ביותר מארבעת הבנים של ההגדה הוא זה שאינו יודע לשאול ולא זה שאיננו יודע מה לענות (התם). והסיבה היא שזה שאיננו יודע לשאול, לא יחפש לעולם אחר התשובה. גם אם נעמיס על מוחו 'תשובות', הן יהיו חסרות משמעות עבורו, כי הן אינן עונות על צורך פנימי אצלו. ולכן הגיע הזמן שנתיידד עם השאלות שלנו ושל ילדינו.

2. לחזור בתשובה – ראשית, פעמים רבות גישה המתבטאת בתגובה כמו: "איזו שאלה מעניינת ועמוקה את שואלת" עשויה להקהות  את העוקץ מההתרסה שבשאלה.

השלב הבא: "הבה ונלמד אותה יחד, היא כל כך רצינית שאנחנו חייבים לברר אותה לעומק". גישה-תשובה מסוג זה מתעלת את האנרגיות החיוביות של השאלה (והשליליות של הביקורת) לכיוון חיובי. השאלה הופכת לכוח מניע המוביל לחיפוש רציני אחר תשובה.

השלב השלישי – אם ההורים יודעים ספר – יחפשו את הספר המתאים (בנושא, ברמה, בתוכן ובצורה) ויקבעו 'חברותא' סביבו. אם ההורים יודעים קצת פחות יתייעצו עם הרב, מה ואיך ללמוד. או יקבעו פגישה משותפת עם רב הקהילה לשם לימוד משותף.

3. לסיכום – אנחנו לא נבהלים, שאלה היא חיובית ובונה. ועכשיו הבה ונבנה יחדיו כשהשאלה היא לנו מניע ומכוון.

הרב רפי פוירשטיין, רב קהילה בהר נוף, ירושלים. חבר הנהלת רבני צהר

עוד עם הרב רפי פויירשטיין:

בן מתבודד ומסתגר – הבן מתנהג בצורה מוזרה- לפנות לפסיכולוג או לרב?

וידאו: בני ´עסוק´ יותר מידי – "בני עסוק כל היום במחשב". יש הורים שמנסים להגביל זמן מחשב לילדים, ויש שמעדיפים להתעלם. הרב רפי פוירשטיין מציע דרך שלישית.

בת מצווה – כיצד מתכוננים לבת מצווה? תוכנית לימוד, ועל צומת המעבר בחיי הבת

האינטרנט והחופש הגדול – הבת שלי מבלה שעות ליד האינטרנט. אני משערת שבחופש הגדול זה יהיה מהבוקר עד הערב. מה עושים מבלי להיגרר לעימותים אינסופיים?

החברים של הבן – בני בן ה – 12 מתרועע עם ילדים שאינם לרוחנו מבחינה דתית והתנהגותית, האם להפסיק חברות זאת, ואם כן, כיצד?

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה – על חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

חינוך להתמודדות – האם חינוך להתמודדות איננו מחליש את הצעירים?

חינוך להתמודדות – חינוך מוגן או חינוך להתמודדות? לחסן ולהעצים את הילד או להמנע מלחשוף אותו לסיכונים? נשאלת השאלה במישורים שונים – לגבי חברים, בתי ספר, האווירה שבבית…

חלה הדרדרות דתית אצל בננו – התייחסות חיובית לבן שמפסיק לשמור מצוות, והתלבטות האם להוכיח ולהעיר לו

מה קורה בגיל ההתבגרות – תיאור התהליכים העוברים על מתבגרים והתמודדות ההורים איתם.

עד כמה לדאוג – הבן "חומק בין האצבעות", אני מודאגת…

פסיכולוג או רב – הוא מתנהג בצורה מוזרה. האם ללכת לפסיכולוג ? איננו רוצים לפנות לאיש מקצוע (כגון פסיכולוג) אלא לרב, האם אנו צודקים בכך?

תיכון או אולפנה? – רשימת שיקולים בבחירת תיכון או אולפנה שיתאים לאופי של הבת

גבולות – כיצד מציבים גבולות בגיל ההתבגרות?