תגית: משבר

פרשת תזריע

1. "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו)

 

שאלה לדיון: בדידות

אנשים רבים, ביניהם בני נוער ומתבגרים חווים בדידות בחייהם. האם לדעתכם הבדידות היא חוויה שלילית במהותה? אילו היבטים יש לתחושת הבדידות? האם כשרואים חבר בודד צריך להשתדל לחלץ אותו מבדידותו, או שאולי הוא מעוניין שיניחו לו לנפשו?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרב שלמה וולבה, עלי שור חלק ב' עמ' רי:

כאשר נוחתת על אדם צרה כלשהי, נוסף על הסבל שהוא חווה מן הצרה עצמה סובל הוא מבדידות. הוא חש לבד עם כאבו. מי שניגש לאדם זה ומשתתף בצרתו, מפחית במידה רבה את תחושות הסבל והכאב שנולדו מבדידותו.

אדם שפגעה בו מידת הדין חלילה, אם במחלה אם בסבל אחר, והוא נאבק עם סבלו מבלי יכולת להיחלץ ממנו בכוחות עצמו, כי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", הוא יושב בדד. ועוד יותר ממה שכואבים לו ייסוריו כואבת לו בדידותו. כל עוד שהיה חי את חייו עם חבריו ושווה עמהם, מילאה את ליבו שמחת חיים, כי כל נברא מתענג על חיים בצוותא חדא, והנה פגעה בו מידת הדין וניתקה אותו מצוותא זו, והושיבה אותו בדד וגלמוד בייסוריו..

הדוחק עצמו לתוך "מסגר" זה של חברו, לשאת אתו בכאב, לסבול אתו יחד, לתת לב להתבונן בצרתו – הרי פרץ את כבלי בדידותו, ונטל ממנו אחד מששים מחוליו. היש קץ לגודל הישועה שהנושא בעול עם חברו מושיט לסובל זה?

  • הרב יוסף דב סולובייצ'יק, איש האמונה עמ' 10:

בדידות אינה שייכת בהכרח לאדם שאין לו חברים. אדם יכול לחוש בדידות גם כשהוא מוקף חברים וידידים. חווית הבדידות הינה מצד אחד מלאת סבל, ומצד שני יש בה משהו טוב ומזכך. היא יכולה לדרבן אותנו לעבוד את ה' אשר גם נמצא בבדידות אינסופית וקדושה.

 אפשר לציין את אופייה של הדילמה בפסוק בן שתי מילים: אני בודד. אולם אדגיש כי בשעה שאני אומר "אני בודד" אינני מתכוון לומר שאני חי לבדי. ברוך השם, אני נהנה מחברתם ומידידותם של רבים. אני נפגש עם בני אדם, אני מדבר, מטיף, מתווכח, טוען. מוקף אני על ידי חברים ומכרים. ועם זאת, החברות והידידות אין בהן כדי להפיג את החוויה מלאת הסבל של בדידות המלווה אותי תדיר. אני בודד משום שמדי פעם חש אני שנעזבתי והורחקתי על ידי הכול, אפילו על ידי ידידיי הקרובים ביותר, ודברי בעל המזמור (תהילים כז, י) "כי אבי ואמי עזבוני" נשמעים באוזניי כהמייתו הנוגה של התור. זוהי חוויה מוזרה, ולצערי אף אבסורדית, המולידה כאב צורב ומתיש וכמו כן תחושה ממריצה ומזככת. הנני מתייאש משום שאני בודד, ועל כן מתוסכל אני. מאידך חש אני שכוחי נתחדש בי מפני שחוויה זו של בדידות דוחקת את כל כולי לעבודת ה'. מתוך בדידותי שהיא "לשמה ולשרקה" גוברת בי התודעה – שאפשר לתארה על פי פאראפראזה של דברי פלוטינוס על התפילה – כי העבודה הזאת אשר לה מתחייב אנכי, איש בודד וגלמוד, היא לרצון לפני ה' המצוי בבדידות אינסופית וקדושה.

 

2. "החודש הזה לכם ראש חודשים" (שמות יב, ב)

שאלה לדיון: ראש חודש

לכל אחד מחגי ישראל ישנו תוכן פנימי המוזכר בתורה. סוכות – כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, שבועות – זמן  מתן תורתנו, פסח – זמן חרותנו. מהו לדעתכם התוכן הפנימי של ראש חודש? מהו ההבדל בין קדושת שבת ומועדים לקדושת ראשי חודשים?

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרב יוסף דב סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה עמ' 163-171

שבת ומועדים מציינים קדושה גלויה, פורצת, המשנה את כל האווירה החולית הרגילה. קדושת ראש חודש היא קדושה נסתרת, אשר כמעט ואינה נראית כלפי חוץ. חילוק זה בין סוגי הקדושות קיים גם באנשים. ישנם אנשים שקדושתם היא גלויה ופורצת, ויש אנשים שהם בבחינת "אנשי ראש חודש", שכלפי חוץ נראים כאנשי חול, רגילים ופשוטים, אך מלאים הם קדושה מבפנים.

קיים הבדל יסודי בין קדושת שבת ויום טוב לקדושת ראשי חודשים. שבתות ומועדים קדושתם בולטת ונראית בעליל…. על כל צעד ושעל מרגיש היהודי בקדושת שבת ויום טוב. היא אופפת אותו ואת סביבתו… לא כן ראש חודש! המצע לקידוש היום של ראש חודש אינו המציאות החיצונית. קדושתו אינו באה לידי ביטוי בצורתו, אינה פורצת גבולות ואינה מתגלית כלפי חוץ. ראש חודש מהווה יום רגיל ופשוט כאחד ימות החול. … עטוף היהודי בלבוש חול, נושא בעול דאגות הפרנסה, שוקע באפרוריות ובחילוניות היומיומיות, משועבד הוא למלאכתו ולמקצועו ושופך את שיחו לפני קונו במטבע שהוא דש בה בימי חול…

בכל זאת טעון ראש חודש קדושה גדולה ועצומה. חכמי המסורה פסקו: "טעה ולא הזכיר ראש חודש בעבודה – אם עקר רגליו חוזר לראש. עפ"י ההלכה אין הבדל בין מי ששכח להזכיר ראש חודש בתפילותיו ובין מי שהשמיט את ההזכרה מעין המאורע ביום הכיפורים. בשני המקרים חוזר הוא ומתפלל.

אמנם כן, קדושת ראש חודש אינה נראית לעין. אין היא מזדקרת כמו קדושת שבת ויום טוב במלוא קומתה ותפארתה על פני הנוף האקסיסטנציאלי של האדם… מהותה מתבטאת בצניעות ובהסתרת פנים… אולם אין צניעות זו מפחיתה את ערך קדושתה כחוויה סובייקטיבית פנימית.. מוטען יום זה בתכונה מיוחדת שלא הוענקה לשאר ימות החול.

גם בקדושת האדם ישנן שתי בחינות: קדושה גלויה וקדושה נסתרת. מובן ששתיהן נובעות מעמקי הנפש והאישיות הרוחנית. ברם קדושה אחת מתגלית לעין כל, כמו קדושת שבת ויום טוב… אך יש אשר תופיע אישיות בייחודה הפנימי… במקרים כאלה מסתתרת הדמות האצילית, העדינה והקדושה, בנקיקי המציאות האישית, מתעטפת היא במלבוש מעשיות וחילוניות, וכל סגולותיה הפנימיות נשארות חסומות וסתומות בפני העולם החיצוני. ניצוץ של קדושת ראש חודש ישנו באישיות ביישנית כזו.

 

  • רש"ר הירש, שמות יב, ב)

כל המועדים מטרתם להפגיש אותנו עם הקדוש ברוך הוא. המייחד את ראש חודש הוא ההתחדשות הפנימית שצריכה להתרחש באותה התוועדות. בראשי חודשים עלינו לחתור להתחדשות בעבודת ה'.

"מועד", משורש "יעד": לזמן התוועדות, (קרוב ל"יחד"), והוראתו: מקום שנקבע להתוועד בו… או זמן שנקבע להתוועד בו. וזה פירושו של "מועדים" כאן: זמנים שנקבעו, כדי שניוועד בהם אנחנו עם ה'….

התקרבות הירח אל השמש אך סמל הוא ועילה לחידוש התוועדותנו עם ה'. חידוש הירח הוא סמל ועילה להתחדשותנו אנו. "מועד", מילולית: פגישה. קידוש החודש היהודי הוא איפה מוסד, שתכליתו עבור ישראל: חידוש נעורים רוחני ומוסרי, אליו יחתור תמיד לבקרים, ועדיו יגיע על ידי שובו להתוועד עם אלוקיו.

 

שאלה פותחת: לידה

"אישה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא יב, ב)

פרשתנו פותחת בנושא הלידה. בכל אחד נולדים לפעמים רעיונות חדשים, תובנות חדשות. לפעמים הוא מרגיש אפילו שנולד מחדש.

נסו להיזכר ב"לידה" כזו. מה "נולד" לכם? מתי?

האם הלידה הייתה כרוכה ב"היריון" ארוך?

 

להמשך: פרשת מצורע

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת תזריע

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת תזריע-מצורע

 

פרשת משפטים

1. "עזוב תעזוב עמו" (שמות כג, ה)

 

שאלה לדיון: סיוע למי שאינו מסייע לעצמו

האם לדעתכם צריך לעזור למי שאינו מתאמץ לעזור לעצמו? האם יש לעשות חסד רק למי שמשתדל בעצמו לצאת מ"הבוץ"? (דוגמאות: חבר שלך מסתובב ב"פרצוף חמוץ" ואינו יוזם שיחה עם אף אחד, מורה מתלבטת אם לסייע לתלמידה שאינה מתאמצת בלימודים, אימא רואה את החדר ההפוך של המתבגר שלה ומתלבטת אם לסדר אותו)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • חזקוני על הפסוק "עזוב תעזוב עמו":

המצווה לעזור בפריקת החמור היא רק במידה ובעל החמור גם שותף למאמץ. אם הוא מתחמק מאחריות בטענה כי המצווה מוטלת על השני לא מוכרחים לעזור לו.

שלא יהא בעל החמור הולך ויושב לו ואומר הואיל ועליך המצווה אם רצית לפרוק פרוק. לכך נאמר "עמו", אם הוא מניחו, הרשות בידך להניחו. "עמו", אי אפשר לפרוק משאוי בהמה אלא בשני בני אדם זה פורק מצד זה וזה פורק מצד זה.

  • הרב שלמה וולבה, עלי שור, חלק א' עמ' קצא:

לא פעם הסיבה שהשני אינו יוזם שיחה או קשר אינה מפני שאינו מעוניין בקשר, אלא מפני שהוא מצפה כי חברו יהיה היוזם. כך לפעמים עוברים ימים ושנים בהם כל אחד מצפה שהשני יאיר לו פנים ויפנה אליו. על כך אמרו חכמינו: הוי מקדים שלום לכל אדם. תהיה אתה הראשון.

כל בני אדם מחכים זה לזה, כל אחד רוצה שחברו יאיר לו פנים. התלמיד מצפה להארת פני רבו אך גם הרב מצה להארת פנים מצד תלמידו בנים סומכים על חמלת הוריהם אך גם ההורים רעבים ותאבים ל"הזרחת שמש" מאת בניהם… ושני כוחות אלה הם היסוד לחיי החברה האנושית: האחד – רעבון כל אדם להארת פני הזולת והשני – כוח הנתינה של הארת פנים השתול בלב כל בעל נשמה ונתבונן קצת ביחסי בני אדם איך לפעמים חיים איש בצד חברו מבלי למצוא דרך ושפה זה אל זה אם ננסה למצוא את המקור לכך נראה כי תמיד אדם מחכה שהלה "יתחיל" להתקרב אליו וככה מחכים עד בוש…

הרב מצפה לתלמידו שיתקרב אליו ויציע לו ספקותיו ובעיותיו ואילו התלמיד מחכה לרבו שיפתח לו פתח ויקרב אותו או: רב בעירו רוצה שעדתו תשתף אותו בכל פעולותיה, תשאל לעצתו ותסור למשמעתו, ואילו העדה ממתינה ליוזמת הרב שירד לתוך בעיותיה ויהא מעורב בחייה וככה יכולים לחיות שנים על שנים מבלי להתקרב זה לזה ובינתיים הולך ומתרחב ביניהם תהום כל אחד חושב על הצד שכנגדו שיש לו טעמים ונימוקים כמוסים להישאר רחוק – ואין כאן לא טעם ולא נימוק רק דעת חסרה כאן והידיעה הראשונה שעלי להזריח שמשי ולהאיר פנים להתבונן ולא להעלים עין!

כמה גדולים ונפלאים דברי חז"ל, ומה נפלאה דרכם לקפל בתוך הנהגה פשוטה ומעשה קטן סודות כה גדולים והרי קילו כל תורת הדעת והארת הפנים בציווי קצר זה: הוי מקדים שלום לכל אדם!

  • הרא"ה קוק, אורות הקודש ג שטז:

האדם צריך לשאוף להיות טוב לכול. גם אם עומדים בפניו עיכובים גשמיים ורוחניים, אל יעצור את רצונו להיטיב.

כשמתגבר האיווי להיות טוב לכול, אז יודע האדם שהארה מעולם העליון באה אליו ואשריו אם הוא מכין מקום הגון בלבבו, במוחו, בפועל כפיו ובכל רגשותיו לקבל את האורח הנישא הזה… וכל המניעות והעיכובים, הגשמיים והרוחניים המעכבים את קבלת הרעיון הקדוש הזה אל תוכיותו, אל יעצרוהו. על כולם ילחם, ובמעוזו יחזיק, ויישא דעו למרחוק, להחזיק במידותיו של מקום, הטוב לכול, ורחמיו על כל מעשיו.

 

2. "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ג)

שאלה לדיון: עצמאות ולחץ חברתי

האם לדעתכם יש "ללכת עם הזרם" ולפעול על פי תכתיבים חברתיים כאשר מדובר בנושאים שאינם שליליים במהותם, אך גם אינם חיוביים? (לדוגמה: כולם קובעים ללכת למעיין, מדפיסים חולצות זהות, מאזינים לאותה מוסיקה)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הראיה קוק, אורות הקודש ג, רכא, קמ:

אדם צריך להיות נאמן לעצמיותו ולעולמו הפנימי, ולא להיגרר אחר עולמותיהם של אחרים.

כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו.. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלאים כל ומקיפים את כל. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.

חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איכה מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמתית נאבדה ממנו.

 

  • הרב אברהם בהר"ן, החברה והשפעתה עמ' 124:

כאשר אדם נמצא בחברה טובה והוא מנסה להבליט את ייחודיותו על ידי מעשה של חריגה מן הכלל, אין לכך הצדקה באופן עקרוני, והדבר יביא לו נזק.

כדי לקבוע שיש הצדקה ליחיד להתנהג בהנהגה מיוחדת שאינה תואמת את הנהגת הכלל, יש לנקוט בזהירות מיוחדת. יש להתייעץ ולשאול שאלת חכם, ולקבל הכוונה על טיב ההנהגה, צורת הביצוע, אורך הזמן, וכל מה שקשור בזה. יש להיזהר מן הנטייה הטבעית שבאדם להבליט את ייחודו בפעולותיו גם כשאין כל הצדקה מעשית לכך ולא יושג כל שיפור במצבו בעניין זה. הנהגה כזאת, אם אינה באה לשם התועלת והשיפור, בהכרח היא מביאה נזק כאשר הוא נמצא בחברה טובה.

 

שאלה פותחת: בדידות

"אם בגפו יבוא, בגפו יצא" (שמות כא, ג)

אנשים רבים, ביניהם בני נוער ומתבגרים, חווים בדידות בחייהם.

מתי לאחרונה חשתם בודדים? בעקבות מה? מה סייע לכם לצאת מן הבדידות?

האם הווצאפ והאמצעים האלקטרוניים למיניהם פותרים את בעיית הבדידות?

נסו להיזכר במקרה בו סייעתם למישהו לצאת מן הבדידות. כיצד עשיתם זאת?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת משפטים

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת משפטים

 

התמודדות עם משברים בגיל ההתבגרות

הרב זאב קרוב מדבר בכנס 'מתבגרים באהבה' של לב אבות בשיתוף המתנ"ס – תרבות תורנית, קצרין

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

הרב זאב קרוב,
מרצה בנושא חינוך ילדים, לשעבר ראש הישיבה התיכונית קרני שומרון

עוד עם הרב זאב קרוב בלב אבות:

"הורות והתבגרות" בנושא: חינוך למצוות בשמחה בגיל ההתבגרות – שאלות מאזינים: הישיבה התיכונית השניאה על בני הבכור את הלימודים. לשלוח את אחיו הקטן לישיבה? איך לחנך את המתבגרים להתפלל בשמחה? האם אפשר לעודד לפעמים תפילה ביחיד במקום תפילה בציבור?

מבחן התוצאה או מבחן הדרך? – על חשיבות החינוך לדרך נכונה ולא לתוצאה

החינוך החיובי – מהות החינוך- "אל תעשה" או "עשה"?

עין טובה על ילדינו  – על החשיבות לדון לכף זכות את ילדינו למרות הקושי שבכך..

גיל חינוך-עד מתי? – עד איזה גיל מותר להורים לחנך את ילדיהם? ומדוע?

בני קנה אייפוד ללא אישור – על אייפוד, אמון וחינוך לעצמאות

קשיי התאקלמות בישיבה

שאלה: בני בכיתה ט' נכנס לישיבה התיכונית ומתקשה להתאקלם – בא לשבת חופשית ומסרב לחזור. מה לעשות, האם ללחוץ עליו?

תשובה: כמו בכל בעיה, ננסה לזהות את שרשיה ומתוך כך לענות עליה.

ראשית נקדים ונאמר, שזוהי בעיה נפוצה אצל תלמידים בכיתה ט', ובייחוד אצל תלמידים שיוצאים מהבית לראשונה ומתמודדים עם חיי פנימייה. בכלל, כל כניסה למסגרת חדשה יוצרת קשיים אצל כל אחד מאיתנו.

הסיבות האפשריות לקושי זה הן: א. געגועים. ב. קשיים חברתיים . ג.קשיים לימודיים.

א. געגועים

הבעיה הנפוצה ביותר היא הגעגועים, והדבר בהחלט מובן. נער צעיר עוזב את הבית בדור שהקשר המשפחתי כל כך חזק, והפינוק האישי כל כך עמוק, בהחלט יכול לרצות להיות בבית, וזה לגיטימי שהוא יתגעגע. ההתמודדות עם הבעיה צריכה להיות משולבת. אגב, הפתרון לכל הבעיות צריך להיות בשילוב כל הכוחות המטפלים – ההורים והצוות החינוכי בישיבה, קרי: המחנך, המדריך, היועץ, ובמידת הצורך גם עובד סוציאלי, ואם הבית בפנימייה.

ראשית, כאמור, יש להרגיע את הנער ולומר לו שזה נורמאלי, ורבים כמותו מתמודדים עם הבעיה. שנית, דוקא כאן אפשר לומר שהזמן פועל לטובתו, מפני שככל שיעבור הזמן הוא יתרגל ויתחשל.

עם כל זאת יש להקל עליו את משך זמן ההתמודדות, כאמור, על ידי כל הסובבים אותו. ההורים צריכים לבוא ולבקר בתכיפות רבה (קשר טלפוני בודאי יישמר בכל יום), הרב המחנך ישוחח איתו ויעקוב אחרי מצבו בפנימיה, רצוי לשחרר אותו לעיתים תכופות יותר עד יעבור זעם, המדריך ישתדל לקרב אותו ולהרבות בשיחה, לתת לו מידי פעם צ'ופרים, מילות חיבה, חיבוק קל, להזמין אותו הביתה לשיחה על כוס קפה, והכל כדי לתת הרגשת חמימות ובית, בתקווה שעם הזמן הוא יתרגל. ההורים חייבים לעמוד על כך שהצוות אכן נרתם לעזור, ולעקוב  אחר פעילותם, מפני שלא פעם  הם יכולים להזניח תלמיד, לא מרוע לב אלא מתוך עומס יתר.

ב. קשיים חברתיים

במידה והבעיה נובעת מקשיים חברתיים, יש לבדוק מהי הסיבה – האם בגלל עימותים עם מי מתלמידי הכתה, או קשיי הסתגלות בשל אופי מופנם וסגור. כאן בודאי יש מקום חשוב למעורבות הצוות החינוכי בישיבה על ידי פעולות אישיות וכיתתיות. מכיון שהתלמידים הבאים לפנימיה מגיעים ממקומות שונים ומרקע שונה, חובה על כל הצוות להרבות בשנה הראשונה בפעולות גיבוש כיתתיות, החל מפעולות ומשחקי היכרות מגוונים, דרך הפעלות של היכרות וחשיפת הזהות האישית, ועד פעילות אתגרית מגבשת מחוץ למוסד. הצוות החינוכי יכול להביא לידי כך, שדווקא הגיבוש החברתי יהיה הגורם שיחזק את הקשר למוסד, והתלמיד יתגעגע דווקא לישיבה ולא לבית.

ג. קשיים לימודיים

כאשר הבעיה נובעת מסיבה לימודית, יש לחקור ולראות מה שורש הבעיה. אם מדובר בפער לימודי, שנוצר בגלל המוסד החינוכי הקודם שממנו הגיע הבן, והוא לא נמצא ברמה הלימודית של הישיבה,  הרי שבקלות אפשר לפתור את הבעיה על ידי בקשת סיוע – שיעורי עזר מהישיבה, ולהשלים את הפער.

יש לציין שהמעבר מבית ספר יסודי לתיכון גורם קשיים לתלמידים רבים מפני ששיטת הלימוד, הקצב ותוכן הלימודים שונים מאד. תלמידים רבים שהצטיינו בבית ספר יסודי, הפכו למתקשים מאד בבית ספר התיכון, בייחוד כשמדובר בישיבה עם הרבה שעות לימוד, לימודי קודש מתוגברים ורמה גבוהה. עם פתיחות והבנה אפשר לעזור לכל תלמיד להשלים ולהדביק את הקצב. הישיבה יכולה להעמיד חונך שיעזור, ההורים יירתמו לתת שיעורי עזר, ותוך זמן קצר, עם הדבקת הקצב והשלמת החומר, תרד הרתיעה מהלימודים וישוב החשק להישאר בישיבה.

לדעתי, בשלב ראשון לא כדאי לוותר לנער. עלינו להדגיש שכל פעולה בחיים כרוכה בקשיים, קשיים מזמינים התמודדות, והתמודדות מחשלת. יש לחזק ולתמוך אבל לומר לנער אנחנו מתמודדים ביחד. ההתמודדות שלנו תיתן לנו כוחות להתגבר עכשיו, ולחשל אותנו לעוד התמודדויות ואתגרים שיעמדו בפניו בחיים. "מה שקשה מחשל". יש לנו הזדמנות להיבנות, בוא ננצל אותה ביחד.

לא נכחד ונאמר שלפעמים מגיעים למסקנה שאכן המקום לא מתאים, ואפשר בלי בושה לחפש מקום אחר. לפעמים משנה מקום משנה מזל , ודווקא שם יפתח הנער דף חדש ויצליח.

הרב אנגל אברהם, ראש ישיבת בנ"ע מירון

עוד מאמרים בנושא:

קשיי התאקלמות בישיבה (הרב יצחק נריה)

משברים בגיל הנעורים

עוד עם הרב שלמה וילק בלב אבות:

בני הוריד את הכיפה… / בן שנוטש את דרך התורה – זה איננו דבר קל עבור הוריו. זוהי הזדמנות עבור ההורים להביט בצורה אחרת… על הבן, על אורח חייו, וגם על עצמם. ומכאן, נגזרת ההתייחסות לבן.

הורים לא מושלמים / אני הורה מתוסכל…

ילדים גדולים – אושר גדול / להביט בפליאה בילדים גם אחרי גיל 4..

הרצון / חינוך לרצון כבסיס לחינוך לתפילה

משל הענבים והיין

יין לקידוש

שלושה שלבים עוברים על הענבים עד שנראה אותם בכוס הקידוש.

האחד – לאחר קטיפתם מהעץ, הם מאוד נחמדים ומתוקים. אם נביט בהם נהנה מהמראה שלהם, אפשר לאכול כמות נכבדה בלי לחשוב הרבה, "ההשקעה מועטה – ההנאה רגעית"!

השני – הוא השלב שבו לוקחים את הענבים ודורסים אותם, ומניחים אותם בחביות לתקופת הרתיחה, כדי שהסוכר שבהם יהפוך לאלכוהול וליין. בתקופה זו אם נעיף מבט לתוך החביות, נעוות את פנינו, למראה התכולה שנמצאת בהן – בלגן של קליפות וגרעינים בתוך רטיבות המעלה ריח רע שמזכיר ריקבון וסירחון. וכל שכן אם נטעם ממנו, זה ממש יעורר בחילה, ונצטרך לפלוט. "כל הענבים – אינם ראויים לכלום"!

השלישי – זהו השלב שלאחר הרתיחה. אם נביט כעת לתוך החבית, כבר לא נראה את הקליפות והגרעינים (הם שקעו מזמן), רק נראה משקה אדום וצלול, עם ריח משכר של יין טוב וחשוב. אם נלגום ממנו מעט נרגיש מיד את הטעם העמוק בפה, ולאחריו התרוממות הנפש, כמאמר חז"ל במסכת הוריות "חמרא וריחנא פקחין", שהיין מפקח את המוח, וודאי נקדש עליו בליל שבת.  "ההשקעה רבה – ההנאה והתועלת נמשכת וסועדת"!

ויהי היום, ושני אנשים ניגשו אל החבית בשלב השני שלה. האחד לא חכם (בלשון המעטה), כאשר ראה את מה שקרה עם הענבים הנחמדים והמתוקים וכיצד הכל התקלקל, הוא תפס את החבית ורצה להשליכה לזבל. "לפחות שהיא לא תסריח את הבית" הוא אמר. ניגש אליו השני, שהיה חכם, ואחז בידו ואמר "אל תביט אל המראה שלה כרגע, המתן בסבלנות, כי לעולם לא תוכל להגיע אל היין הטוב, אם היא לא תעבור את השלב של הרתיחה והסירחון הזמני".

הנמשל מובן בלא צורך  להאריך.

השלב הראשון – הילדים הם נחמדים ומתוקים, "ההשקעה מועטה (יחסית) – וההנאה שלהם ומהם רגעית".

השלב השלישי – הם מבוגרים, עם ניסיון חיים, עמקות המחשבה וריבוי תועלת במעשים נכונים ושקולים, "ההשקעה רבה – ההנאה והתועלת נמשכת".

השלב השני שבאמצע הוא "גיל ההתבגרות". לא רואים כלום רק בלגן של שטויות וערבוב של רע וטוב יחד.

הבה נהיה כחכם שלא זרק את הכל, אלא המתין בסבלנות, "כי לעולם לא נגיע לבגרות וליין הטוב, בלי לעבור את שלב הרתיחה של גיל ההתבגרות".

יחיאל מ. מושקוביץ, ייעוץ והדרכה לקשיי למידה והתנהגות, ארה"ב

עוד בנושא בלב אבות:

בני הנעורים / דורית שילוח. סקירה תמציתית של ההתנהגויות המאפיינות את גיל ההתבגרות, ולצידן הכוונות חינוכיות.

וידאו: גיל ההתבגרות, תקופת שינויים והתפתחות / אלישע אזר. סיכום תמציתי על תקופת גיל ההתבגרות מתבחינת המתבגר/ת עצמו/ה

כמה נמוך אפשר לרדת?

כמה נמוך אפשר לרדת

שאלה: שמעתי כמה פעמים דברי נחמה על גיל ההתבגרות. שמעתי שמתבגרים יכולים למרוד, ליפול מבחינה דתית, מוסרית, אפילו היגיינית. שמעתי הכל אבל… כמה נמוך אפשר לרדת? יש לי בן שפשוט מתדרדר, קשה לי להבין מה קורה אתו. אי אפשר לקרוא למה שעובר עליו ירידה. זה כבר התרסקות. בלי לפרט, הבחור פשוט שינה את פניו לחלוטין. כאילו מדובר במישהו אחר לגמרי, כאילו לא השקענו בו שנים של אהבה ומאמצים חינוכיים…. באיזו נקודה מרימים ידיים ואומרים נואש?

התשובה פשוטה: אין נקודה כזו. מדוע? לפני הכל, כך מראה הניסיון החינוכי, אין מצב – נמוך ככל שיהיה – שלא ראינו בני נוער (ולא רק הם, כמובן) מגיעים אליו. נכון, אבל יותר חשוב להצביע על עובדה נוספת: אין מצב כמה נמוך שיהיה שלא ראינו בני נוער יוצאים ממנו, ולפעמים גם הופכים אחר כך לאנשים מרשימים ביותר. אם נרשה לעצמנו 'להרים ידיים', כמו שאתה מכנה זאת, מי יעזור להם להתרומם בחזרה לחיים מתוקנים? ונקודה לא פחות חשובה – כשאנו מסתכלים באותם נערים שהצליחו להתרומם, אפשר להכליל ולומר שמי שיש לו גב של מישהו שמאמין בו, כואב את כאבו ומעוניין לסייע לו, סיכוייו לחזור לדרך של התקדמות וגדילה מבורכת גבוהים לאין ערוך. אגב, זה נכון בכל גיל. אבל כפליים בגיל הרגיש הזה.

זה יכול להיות קשה כשאול, להורה ולכל סביבתו של הנער. הכי טבעי להיות מוצף בתחושות של כעס, אכזבה, ייאוש. אבל צריך לזכור שגם הייאוש עלול להיות אמונה המגשימה את עצמה. ממש כשם שאדם צעיר החש שמישהו מאמין בו עשוי להפנים את האמונה ולהגשים אותה, ממש כך אם הוא חש שמתבוננים בו בייאוש הוא עלול להפנים את הייאוש, ולהרים ידיים בעצמו. לאמונה יש עצמה לא רגילה, לכל הכיוונים.

אולי משל יכול לעזור. לא צריך לחפש אותו במרחקים. כל שנה אנחנו חוזרים עליו, שוב ושוב. מעשה בעם ישראל שנפל לעבדוּת קשה, ולא זו בלבד שנאלץ לעבוד את שונאיו אלא הוא גם קיבל על עצמו את תרבותם כמעט במלואה – עד שכאשר ברח מכלאו ונזקק לנס כדי להינצל, עמדו המלאכים ואמרו: הרי שני הצדדים, המשעבד והמשועבד, שניהם עובדי עבודה זרה! מלבד כמה סממנים חיצוניים לא ניכר בבני ישראל שכולם בנים לאבות דגולים ולאמהות אציליות. אפשר לרדת יותר נמוך? (עוד צעד אחד, אומרים חכמנו, והיו נופלים ל"שער החמישים" של הטומאה, תכלית השפלות ממש). ובכל זאת, כאשר הגיע אליהם משה ובישר את בשורתו, נעורה בהם איזו אצילות פנימית, והחל תהליך שבסופו הפכו עבדים אלו למקבלי התורה עבור כל דורות ישראל. זה לא היה קל, כמובן. בתחילה לא שמעו אל משה 'מקוצר רוח ועבודה קשה', וגם אחר כך מרדו בו שוב ושוב, אבל היכן היו מגיעים – היכן היינו אנחנו – אילולי האמין בהם ומסר עליהם את נפשו? עדיין אנו ובנינו היינו כולנו משועבדים לפרעה!

אולי גם זה מלקחי יציאת מצרים. גם כשלא רואים שום נקודת אור ערכית, אי אפשר להרים ידיים. העבד הנרצע ליצריו או לחברתו עשוי להתרומם למדרגות שאנחנו לא מסוגלים לשער כלל. כאמור, גם הניסיון מוכיח זאת.

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני

פרשת בחוקותי

1. "והבאתי מורך בלבבם… ורדף אותם קול עלה נידף" (ויקרא כו, לו)

 

שאלה לדיון: פחדים, חששות

רבים מאתנו מתמודדים עם פחדים שונים. כיצד לדעתכם ניתן להתגבר על הפחד ולקנות את מידת אומץ הלב? היכן עובר הגבול בין מידת הזהירות שצריך לנקוט לבין פחד מוגזם? (לדוגמה, נסיעה בטרמפים, טיולים במקומות מבודדים, הימצאות מחוץ לבית בשעות מאוחרות)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א.         הגרי"ד סולובייצ'יק, על התשובה (לעברך בברית ה'):

פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים. הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני כישלון, מפני העוני, מפני הזקנה, מפני חוסר הפופולאריות או מפני המחלות – הוא הפחד מפני הקב"ה.

אמר לי פעם פסיכיאטר גדול: אילו היה בכוחי הייתי מבטל את תפילת "ובכן תן פחדך" שיהודים מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, שכן "הפחד" הוא הגורם העיקרי לכל מחלות הרוח שבני אדם לוקים בהן. מטרת האדם המבקש לשמור על בריאותו הנפשית צריכה להיות להשתחרר מפחד, ובוודאי שאין מקום להתפלל על "פחד".

אין אני פסיכיאטר, אבל דווקא מדבריו הבינותי טיבה של תפילה זו שהתקינו חכמי ישראל. וכך גם עניתי לאותו פסיכיאטר: רואה אני בני אדם, והנה כולם מלאים פחדים שונים. יש הפוחדים שמא הקריירה שלהם לא תעלה יפה, ויש פוחדים שמא יאבדו כספם, מעמדם, או שלא יהיו מפורסמים מספיק. יש פוחדים מפני מחלות וחולשות. בדורות עברו מילא פחד הצרעת את העולם, היום הפחד הוא מפני מחלות ממאירות. אנשים אינם הולכים לרופא כאשר כואב להם מפחד שיאבחנו בהם את "המחלה ההיא". האדם מלא וגדוש פחדים קטנים. אינני פסיכיאטר, אבל אני יודע כי פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים.

ואיזהו הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני כישלון, מפני העוני, מפני הזקנה, מפני חוסר הפופולאריות או מפני המחלות – הווה אומר: הפחד מפני הקב"ה! ומכאן התפילה: "ובכן תן פחדך, ה' אלוקינו, על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת". הלוואי ויבוא הפחד הגדול הזה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים האורבים לפתחנו ומערערים את חיינו.

 

  • הראי"ה קוק, מידות הראי"ה, פחדנות:

ישנו הבדל בין פחד ליראה. יראת ה' שמהולה בפחד אינה יכולה להביא לשמחה. לכן אדם לא צריך לפחד כלל, רק להיזהר. צריך להתגבר בעזרת השכל ולהבין שאין ממה לפחד.

הפחדנות ומורך הלב היא מידה מגונה, והיא הסיג הנמצא במידת יראת ד', שכל זמן שהיא כלולה בה לא תוכל להתכלל באהבה ובשמחה עד שתטהר ממנה.

הפחדנות היא יראה רעה, והיא מאבדת את הון יראת-שמים האמתית על ידי תערובתה. על כן צריכים להתחנך בחינוך של גבורה ואומץ לבב, ואז יהיה כלי מוכשר לקבל היראה שהיא בעצמה גבורה.

הפחדים הם פתיות גמורה. אין לאדם לפחוד כלל כי אם להיזהר. ויתר שהוא פוחד הוא נופל, וכשהוא מתפחד, מעצם הפחד בא לו המכשול. על כן צריך הוא להתגבר בשכל לדעת שאין לו כלל ממה להתפחד. כל ציורי הפחד הנם רק צבעים פזורים מציור גדול שצריך להשלימו, וכשממלאים אותו הם מצטרפים לכולו להמשיך ביטחון גדול ועצום מאד, הממלא את כל הנפש עוז וגבורה. והמזיקים עצמם וכל צללי בלהותיהם מתהפכים לכוחות מסעדים ועוזרים, המשמחים ומרחיבים את הדעת, ומציאות הרע והקלקול שבהם כלה לגמרי, ומרץ החיים שבהם מתהפך לכוח מעודד באומץ קודש, וששון ושמחה ישיגו, וחדות ד' מעוזכם.

 

  • רמח"ל, מסילת ישרים (בביאור מפסידי הזריזות):

אדם שאינו נשמר מדברים מסוכנים אינו נחשב בעל ביטחון בה', אלא בעל הוללות. הדרך להבחין בין יראה חיובית לבין פחד מוגזם היא על פי מה שאמרו חז"ל כי במקום בו הסכנה מצויה יש להישמר, אך במקום בו אין הסכנה מצויה אין לפחד.

דע כי יש יראה ויש יראה. יש יראה ראויה ויש יראה שוטה. יש ביטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה, לשינהג עצמו על דרך טוב ויישמר מן הדברים המזיקים, אשר נבראו לענוש את הרשעים. ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה ביטחון אלא הוללות, והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו, ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו להיענש…

והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחילקו חכמים זיכרונם לברכה באומרם (פסחים ח, ב'): היכא דשכיח הזקא שאני! כי מקום שההיזק מצוי ונודע יש להישמר, אך מקום שאין ההיזק נודע אין לירא.

 

  • ביני לנדאו, ארמונו של מלך:

האמונה כי כל העולם כולו שייך לקב"ה ומנוהל על ידו מסייעת מאד להתגבר על הפחד.

 

אל תפחד ללכת אל האופק המתוק

על אף כל הצללים האורבים בדרך

לך בידיעה ברורה שאין להם כל נגיעה בך

ורק מצער פחדיך הם שואבים

את כל כוחם נגדך

תבטיח לי

שבקרוב עליך מרעים

לאכול את בשרך

לא תעצור לרגע

ומבלי שתצטרך להביט אחורה

תדע

המה כשלו ונפלו

ואם תחנה עליך מלחמה

רק שלא יירא לבך

ואפילו אם תקום עליך מלחמה

זאת תהיה האמונה שלך

כל העולם כולו

ארמונו של מלך

וכל אחד יודע שבתוך ארמון

רק רצון המלך נעשה

ברח לך אליו

יצפינך בסכה

ברח לך אליו

יסתירך בסתר אהלו

תחזה בנועם פניו

ותבקר בהיכלו.

 

 

 

2. "ואם עד אלה לא תשמעו לי, ויספתי לייסרה אתכם" (ויקרא כו, יח)

שאלה לדיון: קשיים, ייסורים

רבים מאתנו סובלים מקשיים ואף מייסורים שונים בכל מיני תחומים בחיים. מהי לדעתכם הדרך הטובה להתמודד איתם?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • שיחות נבחרות מליקוטי מוהר"ן תניינא, קיט:

כל בני העולם מלאים ייסורים בעולם הזה, כמאמר הפסוק: "אדם לעמל יולד". הדרך להינצל מייסורים אלו היא על ידי עמל אחר – עמל התורה. להפוך את עמל הייסורים לעמל תורה.

דיבר עמנו כמה פעמים מעניין ייסורי עולם הזה, שכל בני העולם כולם מלאים ייסורים, אין גם אחד שיהיה לו עולם הזה. ואפילו העשירים הגדולים ואפילו השרים, אין להם שום עולם הזה כלל, כי כל ימיהם כעס ומכאובות, וכולם מלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד, וכל אחד יש לו ייסורים מיוחדים… וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ב): "גם כל ימיו כעס ומכאובות" וכו', וכתיב: "אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רוגז" (איוב יד). וזה כולל כל בני אדם שבעולם מקטן ועד גדול, כי כולם נולדו לעמל ומלאים רוגז וייסורים, ואין שום עצה ותחבולה להינצל מעמל ויגון הזה כי אם לברוח להשם יתברך ולעסוק בתורה. וכמו שמובא במדרש (בראשית רבה יג) "אדם לעמל יולד" – 'אשרי מי שעמלו בתורה', היינו מאחר שכל אדם נולד לעמל, ואי אפשר להימלט מזה בשום אופן… על כן החכם עיניו בראשו שיהפוך העמל לעמל של תורה, אשר בשביל זה נולד שיעמול בתורה, ואז אשרי לו, כי ניצול מעמל עולם הזה וזוכה לחיי העולם הבא.

 

  • הרב מנחם פרומן, חסידים צוחקים מזה, עמ' 109-119:

רגילים לחשוב שכאשר יש לנו מצוקה מסוימת, נתפלל ונצעק אל ה' ונקבל את מבוקשנו, וזה העיקר. אולם באמת הרגע של הצעקה הוא העיקר. תחושת התלות וההזדקקות לה' היא המטרה. המצוקה היא אמצעי ופיתוי להביא אותנו לצעקה.

בדרך כלל חושבים שכשיש לאדם חיסרון או מצוקה מסוימת הוא מתפלל וצועק לה' וכך הוא מקבל את מבוקשו, וזה העיקר. אבל באמת אני חושב שהרגע עצמו של הצעקה הוא העיקר. אני מתפלל על הרבה נושאים: שמישהי תתחתן סוף סוף, שחולה יבריא, שאזכה להבין את מה שאני לומד. אבל יותר חשוב מכל המטרות האלו – זה הרגע של הצעקה עליהן. אפשר לומר שהמצוקה היא רק הפיתוי כדי להגיע לצעקה. העיקר זה לא הלידה אלא הצעקה שלפניה.

לפני הרבה שנים נולד בני הבכור. מה אני זוכר יותר מכל הלידה הזאת? איך אנחנו נוסעים במונית מהעיר העתיקה לבית החולים ואני אומר תהילים, כל הדרך צועק. הילד עצמו הרבה פחות חשוב מזה…

יש בעמדה כזאת משהו הומניסטי, אולי אפילו רומנטיקני, שהרי האדם – הוא הצעקה, והקב"ה – הוא התשובה. ובסוף מה שמעניין אותי זה הדבר האנושי ולא הגאולה שבאה בעקבותיו. זו באמת קושיה טובה עליי. אבל אני מרגיש שזה מגיע כתשובת המשקל להלכי הרוח התרבותיים של דורנו שהכול נמדד בהצלחה שלך, בהישגים, במה שרכשת. כולם היום מנסים להיות נמרים מלאי אונים וכוח. ואילו הצעקה היא הדגשת החולשה וההזדקקות האנושית.

 

 

 

שאלה פותחת: ביקורת

"לא יבקר בין טוב לרע" (ויקרא כז, לג)

איזה טיפוס את/ה, ביקורתי או תמים?

חוש הביקורת יכול לסייע בידינו להימנע מדברים העלולים להזיק לנו, אך הוא עלול גם לחסום אותנו.

נסו להיזכר במקרה בו הביקורת עזרה לכם, ובמקרה בו הביקורת חסמה אתכם.

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת בחקותי

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת בחקותי

 

 

על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות

אלה שראו את הסרט 'במבי' לא ישכחו אותו לעולם. למרות שהסצנות בסרט לא היו אלימות ובכלל לא הראו מין נועז אלה רק צבאים ואיילות, הסרט הורד מהמסכים. בסרט כאשר הצבי הצעיר מגיע לפרקו, הוא מאבד את אמו בשריפה ביער. האכזריות בסרט היה בכך שהצבי חייב לאבד את אמו, אחרת לא יגיע לעצמה של עצמו, והדבר היה ברור לכל ילד בן 9-10 שצפה בסרט.

הסרט הזה החצין וקיצר כדרכם של סרטים, את התהליך שמתבגר חייב לעבור כדי להצליח במשימה העיקרית של גיל ההתבגרות שהיא גיבוש של זהות אינדיבידואלית מופנמת- תחושה של זהות והמשכיות פנימית אשר תאפשר לאותו מתבגר, כאשר יסיים את התהליך, להיות מסוגל להישאר שלם מבחינה נפשית גם במצבי לחץ, גם כאשר הוא/היא נמצאים רחוק מהמקום שבו גדלו.

עבור בני אדם, הפרידה מהורי הילדות היא פנימית, ואיננה חיצונית כפי שניתן היה לראות בסרט עבור הצבי. תהליך הפרידה הוא ממושך, ובמובן מסוים הוא רק זמני כדי שיוכל להיות מפגש מחודש בין שני בני אדם כעת בעמדה שווה, שבעצם הקשר ביניהם ממשיך להתקיים בעוצמה רבה. באופן כללי המאבק של המתבגר הוא בין תלות ועצמאות והתמורות אשר חלות ביחסים עם ההורים הן חלק מהמאבק הזה.

עבור הילד הקטן לפני גיל ההתבגרות, ההורה מהווה את החבל המקשר אותו לחיים. בהתפתחות תקינה, הילד הקטן בין הגילאים שנתיים לארבע שנים, מצליח לעזוב את הוריו פיזית ולמשל ללכת לגן, רק כאשר הוא מפנים אותם – תהליך שבו הוא מפנים דמות הורית והופך אותם לחלק ממנו. הוא בונה בתוך עצמו תמונה של הוריו, של ההתייחסות שלהם אליו, של האכפתיות שלהם כלפיו ושל היכולת שלו לסמוך עליהם. במובן הנפשי, הילד מעביר את הוריו מבחוץ לתוך עצמו. עבור הילד לפני גיל ההתבגרות ההורים הם ההמשכיות שלו. במציאות ובדמיון שלו הם תמיד יישארו קבועים. אליהם ניתן תמיד לחזור בעת הצורך וניתן לסמוך על כך שהם תמיד יהיו שם בשבילו. הם המגן שלו ואלה שיסדרו את חייו עבורו. הם מהווים את ה'אני המורחב' שלו.

בגיל ההתבגרות , מתבגר בחברה הדומה לשלנו צריך לעבור תהליך הפוך מזה של הילד. הוא צריך להשתחרר מהדמויות של הורי הילדות – אלה שהוא ראה ככל יכולים וכל יודעים. הוא כאילו קורע אותם מתוכו בתהליך לא קצר ולא נטול כאבים נפשיים ומבוכה. כל זה כדי לפנות מקום פנימי למצוא את עצמו ולמצוא קשרים עם אחרים מחוץ למשפחה. ניתן לומר שגיל ההתבגרות הוא זמן של אבדן אובייקטים לאהבה וזמן של מציאת אובייקטים חדשים לאהבה.

הפרידה הזאת מהורי הילדות המופנמים, דומה מאד לתהליך של אבל. הלא הוא מאבד חלק מעצמו. כאן אולי המקור המרכזי לדיכאון וחרדה הטבעיים בגיל ההתבגרות. הדיכאון הוא על הילדות המוגנת ההולכת ונעלמת לה.

תחושת המתבגר עקב 'הוצאת' דמויות הורי הילדות מתוכו היא, מחד, תחושה של ציפייה והתלהבות לקראת העתיד, אולם מאידך היא תחושה של דלדול בכוחות ה"אני" וריקנות.

הדואליות הקוטבית הזאת אופיינית לגיל ההתבגרות שהוא ללא ספק השלב ההתפתחותי אצל האדם שבו הוא חווה קונפליקטים תוך פנימיים נורמאליים בעוצמה החזקה ביותר שיחווה במשך חייו.

מה קורה בעקבות הפרידה הפנימית הזאת המאופיינת בד"כ בהתנהגות קוטבית של רגרסיה-ניסיון להיות שוב ילד קטן ולחזור לחיק הורי הילדות, ובגרות מאולצת ומוגזמת? דיכאון וחרדה טבעיים ותחושת אבדן כחלק מהתהליך הטבעי של גדילה. כאשר תחושות אלה אינן ממושכות ובלעדיות אלא באות לסירוגין עם זמנים של התלהבות ותקווה הן אינן צריכות לעורר דאגת יתר אצל ההורים. מצידם, הבנה ואמונה בכוחותיו ובערכו של המתבגר הם התמיכה הדרושה לו. למרות שהמתבגר לעיתים ביקורתי בצורה מוגזמת כלפי הוריו, חשוב שההורים יזכרו שהביקורת הזאת היא גם השלכה של הביקורת של המתבגר כלפי עצמו וגם תוצאה של השבר הטבעי של האידיאליזציה של ההורים שהיתה קיימת כאשר אותו מתבגר היה ילד. באופן כללי, חשוב שההורים ישמרו על הערכים שלהם ועל תחושת הערך של עצמם גם כאשר אלה מותקפים על ידי המתבגר אשר מחפש את הערכים והמשמעות של עצמו. אולם באותו זמן, חשוב שההורים ישמרו על תקשורת פתוחה עם אותו מתבגר וימשיכו לשדר אימון ואהבה כלפיו , גם כאשר כועסים על התנהגות שלו ויבינו את המאבקים הפנימיים שלו שלעתים קרובות מבלבלים ומביכים גם אותו.

המתבגר נהייה נרציסיסטי מאד. המתבגר, בניסיון לנחם את עצמו על האבדן, לוקח כאילו את האנרגיה שהייתה מושקעת בהורים ומפנה אותה כלפי עצמו. הוא נהייה אנוכי, אגוצנטרי וחושב את עצמו כמרכז העולם של אחרים. אולם, בדרכו הפרדוכסלית, המתבגר, באותו זמן הוא פגיע מאוד לתחושות הפוכים. מחד המתבגר ימרוד נגד הגבלת החופש שלו ומנגד, הוא יפגע קשות ואפילו יינזק מפגיעה בכבודו השברירי כאשר אחרים מבקרים אותו. הוא מרגיש שהוא מוכרח להיות ייחודי ומצטיין לפחות בשטח אחד ולקבל על כך הערכה גם מעצמו וגם מאחרים. בניגוד לילד שחי בהווה, המתבגר מופנה לעתיד וחייב להרגיש שבעתיד יהיה אדם בעל ערך.

דיכאון הרסני

 

מתבגר שמאבד תקווה ומרגיש שהעתיד חסום לפניו, הוא המתבגר שעלול להתנהג בצורה הרסנית כלפי עצמו וכלפי אחרים או לשקוע בדיכאון ובידוד מסוכנים. הדיכאון הבעייתי הוא אכן הדיכאון של אבדן תקווה ואבדן תחושה של ערך עצמי. ההתנהגות החיצונית שמלווה תחושות אלה הם חוסר מוטיבציה, עייפות פיזית ונפשית חריפה, גורפת וממושכת וביטויים תדירים של אבדן תקווה ותחושת ריקנות חריפה. ביצירות – הכוללים בין היתר, חיבורים, שירים וציורים – של מתבגר התקוע בתחושת הווה שלילית שלא תשתנה, יופיעו נימות על מוות ועל עולם שחור. אלו השלכות של רגשותיו על עצמו ועל עתידו. מצב זה יכול לנבוע מטראומות בילדות שלא עובדו, מקונפליקטים חריפים במשפחה, בין הוריו לבין עצמם או בין ההורים לבין הנער או נערה, קונפליקטים שלא מגיעים לפתרון, או מחוויות נשנות שנתפסות על ידי הנער ככישלונות ועלבונות בגיל ההתבגרות עצמו. כאשר מצב כזה מתמשך חשוב ביותר לתמוך במתבגר ולנסות להפנות אותו לטיפול פסיכוטרפויטי עם הסבר לנער שטיפול כזה יעזור לו להיות עצמאי יותר ולמצוא את היעוד והמשמעות שהוא יבחר בהם ושאכן קיימים עבורו.

יחסים חברתיים ודיכאון הרסני

 

היחסים החברתיים של מתבגר משתנים מאד מאז היותו ילד. המתבגר פונה לקבוצת בני הגיל כמקור לנחמה על אבדן הורי הילדות. הלוא גם כאשר הוא מחפש עצמאות מאלה שהיה תלוי בהם כילד, הוא עדיין אדם עם רגשי תלות עמוקים. הקבוצה ולעיתים קרובות קונפורמיות חריפה לקבוצה הם הביטויים לתלות הזאת. לכן, השתייכות וקבלה אל קבוצת בני הגיל נעשית חשובה ביותר. בקבוצה המתבגר מסוגל לנסות תפקידים ותדמיות לא מחייבים בדרך לגבש את זהותו ואת ערכו העצמי. בקבוצת השווים הוא גם מוצא נחמה על רגשי האשמה בהם הוא חש עקב היחסים המשתנים עם הוריו.

מתבגר אשר אינו מסוגל ליצור יחסים מספקים עם בני גילו, אם בגלל עכבות שלו אם בגלל שהקבוצה דוחה אותו עקב הבעייתיות שלה, הוא מתבגר שנפגע וזקוק לעזרה. כאן מקור נוסף אפשרי לדיכאון מעיק ומונע התקדמות בהתפתחותו התקינה של המתבגר.

מלבד השנויים ביחסים עם הורים ועם העולם החברתי, והצורך בחיפוש אחר ערכים בעלי משמעות כדי שסביבם יוכל לגבש את זהותו, המתבגר גם עובר שינויים פיזיולוגיים משמעותיים ותהליכים אשר יובילו לבשלות מינית. ההתעוררות החריפה של יצרים מבלבלת ומסעירה. הנטייה של המתבגר להשוות את קצב הגדילה והבשלות המינית שלו לקבוצת בני הגיל הוא מקור נוסף אפשרי למתח ולספיקות בקשר לעצמו. מחקרים רבים מוכיחים שמשפחות אשר מחנכות לסובלנות וקבלת האדם השונה ממך כאדם שווה מאז שהמתבגר היה ילד, הן אשר מספקות את החוסן הדרוש למתבגר לקבל את עצמו ולחוש בעושרו הפנימי ובייחודו ולרכך את ההשוואות המכאיבות.

לסיכום

 

גיל ההתבגרות הוא השלב ההתפתחותי שבו האדם יפתח את האיפיונים הבסיסיים של אישיותו. הוא זמן מרתק שבו האדם יכול גם לפתור בעיות שנוצרו בילדות הודות למודעות הגוברת שלו. אולם הוא גם זמן של פגיעות ונפילות רגשיות אפשריות. קיימת תופעה של דיכאון טבעי מאובדנים ההכרחיים לגדילה. קיימת גם סכנה של דיכאון של אבדן תקווה ואבדן חיות ותשוקה לחיים. מצבים אלה דורשים הבנה ותמיכה ממחנכים והורים ובמידת הצורך הפניה לטיפול בונה שבו האדם הצעיר יוכל לעבד את הקונפליקטים והפגיעות ולמצוא בחזרה את התקווה לעתיד.

פרופ' חיה קורץ, פסיכולוגית קלינית בכירה. חברת הנהלה בעמותת סער – סיוע והקשבה ברשת.

התפרסם בעיתון "יסודות" http://yesodot3.co.il/index.php/faq/yesodot-magazin

 http://yesodot3.co.il

 

עוד מאמרים בלב אבות על דיכאון והתאבדות בקרב בני נוער:

התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים. כל שנה מתאבדים בישראל 70-90 בני נוער, ועל כל התאבדות כזו יש עשרה ניסיונות שלא דווחו. איך תדעו אם הדיכאון של בן הנוער הפרטי שלכם לא מגיע עד כדי סכנת התאבדות? הפסיכולוגית הקלינית שרון זיו ביימן מסבירה.

"הורות והתבגרות": התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער . על התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער. איך לתת מענה חיובי של מניעה? איך לדבר עם נוער על התמודדות עם מצוקה חריפה שנראת שאין לה מוצא?

"ובחרת בחיים"- מניעת התאבדות בקרב מתבגרים מדוע מתבגרים מתאבדים? האם קיימות שיטות טיפול?

בננו מאיים בהתאבדות . בננו משתמש לאחרונה בביטויים חריפים הרומזים על כוונתו להתאבד חלילה. הוא מסרב בתוקף ללכת לטיפול. מה לעשות?

פינת הרב גודמן: התייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות. על מורכבות הפרסום והתייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות – רצון המשפחה והחברים להתאבל ולהנציח לעומת עידוד מקרים נוספים חלילה.

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים.  מהי הפרעה דיכאונית? האם היא קיימת אצל מתבגרים? מידע מקצועי.

מדריך להפרעה דו-קוטבית (מניה-דפרסיה) מהי מניה-דפרסיה? סימנים ודרכי טיפול