תגית: מתח

עצבים

שאלה: כבר זמן רב אנחנו מדברים על הדרך להתמודד עם בני המתבגר, אבל אנחנו מתעלמים מנקודה אחת מרכזית: הוא מעצבן! אני יודע, אסור לכעוס. כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. קל וחומר לגבי ילדי שלי- מי כמוהם זקוק לסבלנות ולאורך רוח מצדי? אבל זה פשוט לא עובד! בכל וויכוח אני מנסה ליישם את הדברים הידועים, שאני מאמין בהם בכל לבי, להראות רק את הטוב.

תשובה: קודם כל בוא נאמר משהו על מידת הגאווה. אתה באמת חושב שכל מידה מוסרית שחז"ל כתבו עליה היא כבר בכיסך? לא שמעת שכל המידות האלה נרכשות בשנים של עבודה קשה? נכון, העולם כולו עומד בזכותם של אלה שיודעים לשלוט בכעסם, אבל לך ולי יש עוד הרבה עבודה עד שנגיע לרמה כזו. לפי ה"מסילת ישרים" מי שמגיע לכך הוא במדרגת "נקי" – האם אני ואתה במדרגה כזו? השליטה הגמורה על הכעס, כמו עוד הרבה מידות מופלאות שחז"ל עסקו בהן, הן יעדים לחינוך עצמי ולא תיאור של המדרגה בה נמצא כל יהודי ויהודי בפועל.

אז קודם כל, אל תייסר את עצמך על כך שאתה מתעצבן. זה בוודאי לא עוזר לאף אחד.

יותר מזה, אני מוכן להמר: אין דבר שמרגיז את בינך יותר מאשר חוסר הכנות בתגובה שלך. הוא וודאי רואה שאתה מתבשל בכעס שבלבך. הניסיונות שלך להסתיר זאת אינם תורמים להערכה שלו כלפיך, ולא לאפשרות של שניכם לקיים ביניכם קשר אמיתי. לא יותר טוב להכיר ברגשותיך כמו שהם?

בנך יעריך יותר תגובה כמו: "נכון, אני באמת כועס\ כואב\ פגוע. אני מנסה לשלוט בזה, משום שחשוב לי להמשיך את השיחה. משום שהקשר אתך חשוב לי. משום שחשוב לי מה קורה אתך". לפעמים אפשר להוסיף: "הייתי שמח אילו הייתי ברמה כזו שלא הייתי מתרגז בכלל אלא מגיב רק בצורה הנכונה מבחינתך. אבל בינתיים זה אני, ואני אוהב אותך ודואג לך. אני מקבל אותך כבן באופן מוחלט, עם כל חסרונותיך. גם לי יש חסרונות כאבא. בוא נעבוד שנינו על מידות מתוקנות יותר!".

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני

הילד לא הולך בתלם

חלק ראשון

כאשר מתבגר בוחר בדרך חיים שונה מזו של הוריו, אחת האפשרויות הנעימות של הוריו לשמוע על כך היא שיחה עם הבן שבה הוא יעדכן אותם על השינוי בדרכו, על החלטתו לפרוש מהדרך. אפשרות אחרת ונעימה פחות היא כאשר ההורים חשים שהתנהגותו של הילד שונה, עצבנית, והוא נתון למצבי רוח משתנים. בזהירות ובחשאי הם עוקבים אחרי התנהלותו ואכן מגלים למגינת ליבם, שהתקיים בהם "אשר יגורתי בא לי". ילדם המתבגר פוסח על שני הסעיפים או כבר חלילה סר לגמרי מהדרך.

הורים שאינם יודעים ואינם מסוגלים להתמודד עם המצב עלולים להגיב במספר דרכים:

הדרך הנפוצה היא כעס והתפרצות על הילד, ואמירות כגון: "מה עשינו לך שאתה עוזב את הדרך שלנו?", "למה אתה עושה לנו את זה, אתה גורם לנו בושות". יש הורים שיסתגרו בתוך עצמם ויתמלאו רגשות אשמה: הם מאשימים כל אחד את עצמו, או יותר גרוע האחד מאשים את זולתו, את העולם, את החברים ואת הסביבה. התנהגות זו תוביל לדיכאון ועצבות. התנהגות רווחת נוספת היא התייחסות קרירה כלפי הילד. למראית עין הם אינם כועסים ומעמידים פנים שלא קרה דבר. אך היחס לילד השתנה, הם פונים אליו רק כשצריך לבקש או לתת לו משהו. התקשורת ביניהם היא טכנית וקרה.

במחשבה ראשונה תגובות אלו פסולות הן מהיסוד. אך במבט שני ובמחשבה שנייה, אלו תגובות טבעיות לחלוטין: ההורים משקיעים עמל רב בחינוך הילד. מיציאתו מרחם אמו הם מחנכים אותו בכיוון מסוים, עם מטרות ברורות ובעזרת אבני דרך חינוכיות מוגדרות. העמל כולל משאבים נפשיים וכלכליים רבים מאוד. והרי כל יהודי מתפלל ושואף ש"נזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות", כל אחד רוצה לראות את בניו צועדים בעקבותיו. הקב"ה מעיד על אברהם אבינו ע"ה, "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". זו דרכו המוצהרת של אברהם, המחנך הדגול: לא להשגת כסף וזהב, גם לא לקריירה מזהירה הוא יחנך אותם, אלא לדרך שתוביל ותתבטא בעשיית צדקה ומשפט כדבר ה'.

על כן חשים ההורים כי הנה בנם יקירם, מחמד עיניהם, בשר מבשרם, חלק מנשמתם, לכאורה בגד בהם ובדרכם. אין ספק שתגובתם הראשונית של ההורים תהיה עצב, כעס, תסכול, אכזבה מעצמם ומהילד, וניתן להעיז ולומר שלעיתים תצוץ לה אף מידה מסוימת של תחושת אבל, כאומר: "לא לילד זה התפללנו, השקענו את מיטב כוחותינו בכיוון אחד והנה הוא יצא בדיוק ההיפך, הוא כבר לא בננו".

בראשית התהליך, אכן יש לתת מקום לתחושות אלו, במידה והן קיימות. יש לציין כי הן לא קיימות אצל כולם, כל אחד מגיב על פי אופיו, כוחותיו ואישיותו. בהמשך הזמן מתחיל ההורה לשאול את עצמו מה לעשות וכיצד יכול הוא לתעל את רגשותיו, מחשבותיו, דיבורו ומעשיו.

אפשרות אחת היא לתת דרור ופורקן לתחושות ולרגשות ולחזור לשגרה. זוהי דרך קשה שיתכן וטובה היא עבור ההורה אך לא עבור הילד שיתקשה לאסוף את החלקים אשר נשברו בנפשו בגלל יחס כזה של הוריו כלפיו.

אפשרות אחרת היא לעבד את המציאות, להעלות את הנתונים לחלק הבוגר שלנו, הוא החלק השכלי והמחושב יותר, ומשם להתחיל בהתבוננות פנימית שהיא למעשה דו-שיח בין השכל לרגש. זאת על פי האימרה היהודית הקובעת שיש להשליט את המח על הלב. התהליך כולל בתוכו מספר מרכיבים:

ראשית, ענווה והרפיה מתחושת ה"אגו" וה"אני", שמנסה לשלוט ולהשליט עצמו גם על הזולת. עלינו לזכור ש"אין עוד מלבדו" נאמר על הקב"ה, ולמרות שאנו ההורים, יש לילדינו רצונות אישיים משלהם.

שנית, תפיסת מרחק – ברגע שנצליח להתבונן על המצב הקיים, כואב ככל שיהיה, כמשהו חיצוני ולא כחלק מאתנו, המבט על המצב יהיה יותר אובייקטיבי ותתאפשר התמודדות בוגרת, מחושבת ואמיתית יותר, מתוך הבנה שיש את ה"אני" ויש את המשבר שעובר כעת על הילד ועל המשפחה כולה.

מרכיב נוסף בתהליך הוא התעניינות בילד. בזהירות ובעדינות עלינו להתעניין במה שעובר על הילד בחיי היום-יום שלו ולהיות קשובים לדבריו ולציפיותיו מהעולם ומעצמו. עלינו להתעניין כיצד הוא מרגיש, מה מצב רוחו ואם אפשר לסייע לו במשהו ולהקל עליו. עניין זה תלוי הרבה גם במידת רצונו של הילד להיפתח לפני ההורה ולפתח איתו תקשורת. חשוב שההתעניינות לא תיעשה בצורה של כפיה.

יש לעשות תיאום עמדות. במידה והילד ממשיך לגור בבית יש להגיע עמו "לתיאום עמדות" מתוך הקשבה וכבוד הדדי. הילד חייב להיות מודע לכך שהוא גר בבית הוריו ולכבד את הדרך בה הבית מתנהל. עם זאת, ישנם דברים הקשורים לאורח חייו של הילד שהוא ירצה לעשות בדרך שלו, ואת זאת יש לאפשר לו, בתנאים מסוימים.

קו מחשבה כללי שיכול לעזור בהתמודדות עם המצב, מתומצת ברעיון שנלמד מ"אגרות הקודש", אגרת כ"ה. התורה מורה לנו "ובחרת בחיים" אך יש דברים שנקבעים מראש ואין לנו בחירה חופשית לגביהם. אין אדם קובע את מינו, את הגנטיקה שלו ואת הוריו. גם אנחנו לא בחרנו שזה הילד ייוולד לנו. אנו שליחיו של הקב"ה לגדל את הילד הזה. מרגע הלידה, אנו כהורים נעשה את מיטב יכולתנו, את הטוב ביותר שאנו מסוגלים ויודעים לעשות. אם טעינו, יש כמובן להודות על האמת ולתקן את הצריך תיקון. עלינו להבין שילד זה היה צריך להיוולד לנו, לגדול על ברכינו ולקבל את החינוך שלנו. אם בכל זאת, הוא הולך בנתיב אחר, נזכור ש"הנסתרות לה' אלוקינו", "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", "ואלוקים חשבה לטובה". ועוד יותר מכך, "כל דעביד רחמנא לטב עביד", כל מה שעושה הקב"ה – לטובה הוא עושה.

מתוך אמונה זו, אנו צריכים להתחזק ולזכור את הדבר הבסיסי מכל: אהבת ילדינו. לא משנה מה עשו ומה בחרו, אנו מצווים לאהוב אותם אהבת נפש. עלינו להידבק בקב"ה, להאמין בו וללמוד מדרכיו: "בנים אתם לה' אלוקיכם", בין עושים רצונו ובין שאין עושים רצונו, "אהבתי אתכם אמר ה'…". כשם שיהודי לעולם לא יוכל להמיר את דתו, ולעולם יישאר הוא יהודי, כך גם ילדינו לעולם יישארו עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. מצווים אנו להמשיך ולאהוב את ילדינו גם כשהם במקום אחר. נְלמד את עצמנו לראות את הטוב הטמון בהם, נרחיב את המודעות שלנו ואת קשת רגשותינו החיוביים ונאהב אותם אהבה רבה שתלך ותגבר.

נכון, יש כאב וצער. גם הילד יודע שאנו מיוסרים וליבנו דווה, אך כבסיס לכל ישנה אהבה.
אם אנו רוצים באמת שילדנו ישוב חזרה אל הדרך בה אנו מאמינים, יש רק דרך אחת לעשות זאת: לאהוב אותו באמת, להראות לו את אהבתנו ושיהיה ברור לו שהיא לעולם לא תשתנה.

כדאי שנדע ונזכור. העובדה שהילד התנתק מהמסלול שלנו, אינה מעידה על כך שהוא התנתק מאיתנו ואינו אוהב אותנו. לעולם ההורים יהיו הדמויות הכי משמעותיות בחייו ולעולם הוא ישתוקק לאהבתם ולקרבתם. לא משנה מה הוא עשה או יעשה, בפנימיותו, בתוכו, במהותו, הילד מחפש את האהבה.

מתוך כך שניתן לילדנו להרגיש את אהבתנו אליו, נזכה בע"ה לשלום בית אמיתי, מתוך אהבה, אחווה, שלום ורעות.

חלק שני

בעקבות פרסום החלק הראשון של המאמר, נחשפתי למקרים נוספים ולמשפחות רבות שבהן הילד לא הולך בתלם.

מסתבר שמקרים אלו רבים, והם אינם פוסחים על שום אוכלוסיה – דתיים, חרדים, חסידים, חרד"לים, כולנו מתמודדים עם האתגר.

בחלק השני של המאמר ננסה להביא בע"ה מספר הצעות ודרכים להתמודדות עם המצב החדש והמורכב. בתחילה על ידי שננסה לחדד מה כדאי לעשות, ואחר כך ממה כדאי להימנע.

כפתיחה, נקדים ונאמר כי כל ילד, כל נער ונערה הם שונים וייחודים. וממילא דרך ההתמודדות צריכה להיות גמישה ומתאימה לאישיותו של הילד. ייתכן והורה אחד יחוש שכך יותר נכון עם ילדו, והורה אחד ירגיש אחרת. לכן לפני שנדבר על מאמצינו שלנו, נישא תפילה לריבונו של עולם שידריך את כל אחד ואחד מאיתנו לפעול ולזהות את הדרך הישרה והמתאימה לנפשו ולאישיותו של ילדו.

יחד עם זאת, ננסה לפתוח בע"ה כיווני חשיבה, וכל הורה יבחר את המתאים והנכון עבורו.

אנו מאמינים כי תקשורת כנה וטובה עם הילד היא דרך בסיסית והכרחית להתמודדות עם המצב. לכן, על האב או האם (מי שקרוב לילד ומשוחח עמו מדי פעם) או שניהם, להזמינו לשיחה, לקבוע זמן המתאים לשני הצדדים.

רגע לפני השיחה כדאי להתפלל לה' ולומר "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי", שיכניס לפינו את המילים הנכונות והמתאימות לומר.

הגענו לשיחה.

שלב א'. יש לדבר בטון נעים, ליצור אווירה רגועה. לשים לב לטון הדיבור שלנו לכל אורך השיחה. לא להיגרר לצעקות ומריבות קולניות. זה לא יקדם אותנו, ואולי רק יחמיר המצב חלילה.

נדבר עם הילד על כך שכרגע ישנה התנגשות ערכית בין אורח החיים בבית לאורח החיים שלו. נאמר לו כי אנו רוצים לבנות עימו מעין "חוזה", הסכם. ההסכם נועד כדי למנוע עימותים הדדיים, ולבנות מעין תיאום ציפיות חדש. כהמלצה נאמר, כי כדאי לתת לילד להיות הפותח ולומר על אלו עניינים לדעתו צריך לבנות את החוזה. אנו נקשיב לדבריו.

לאחר מכן הגיע תורנו לומר את דברינו. נאמר אנו על אלו עניינים נראה לנו שצריך לבנות את ההסכם. למשל, אם הילד מסתובב בבית ללא כיפה למורת רוחנו, נאמר לו שכדי שנוכל לחיות ביחד בבית בשלום, חייבים להגיע להסכמה בעניין הזה.

כשהילד מסיים את דבריו, ובתקווה שההורה נשאר רגוע, עוברים לשלב הבא.

שלב ב'. אם כרגע אין להורה תשובה עניינית אפשר לומר: "שמעתי מה שאמרת ואחשוב על כך", שווה לחשוב ואף להתייעץ על כך ולא לשלוף תשובה שנצטער עליה.

אם יש להורה תשובה, זה מתחלק:

1. לתת לילד אמפתיה – תחושה ששמעתי, הקשבתי, הבנתי, אבל לא בהכרח הסכמתי. כדאי אפילו לנסות ולחזור על דבריו של הילד במילים שלנו, בכדי שיחוש שהבנּו את דבריו. תחושה זו מעניקה לילד הרגשה טובה, והיא פתח לשיחה רגועה ומקדמת יותר בע"ה. הילד כבר לא ירגיש 'מאויים'.

2. לומר לו בצורה מכבדת אך ברורה, שהבית שלנו מתנהל על פי ערכי התורה. אנו מבינים שכעת הוא בחר דרך אחרת, אך הבית, דרכיו ואמונותיו לא השתנו. מאוד לא מומלץ לשלב דברי מוסר והאשמה בדברינו. אפשר ואף רצוי, להוסיף שהוא יקר לליבנו ואנו רוצים שהוא ימשיך לגור איתנו אבל הוא צריך לדעת שכאן, בבית הזה, כולם מתנהגים על פי אותם הכללים, וזה כולל שמירת שבת, לבוש צנוע וכל הדברים החשובים לנו ושאותם אנו עושים בפרהסיא בבית.

ושוב נדגיש כי יש לשים לב לסגנון הדיבור. לא לקשור את הדברים לילד, אלא לומר שכולנו, כל בני הבית, מחויבים ללכת בדרך זו ללא יוצא מן הכלל.

בצורה זו בע"ה הילד יוכל לקבל את הדברים יותר בקלות, הוא לא ירגיש נפגע או מאוים שהרי דברים אלו שייכים לכולם ולא רק לו.

כאן, חשוב להדגיש, שהחוזה חייב לכלול גם דברים ל"טובתו" של הילד. שהילד ירגיש שהולכים גם לקראתו, שרואים אותו ומחפשים איך להקל מעליו. נבהיר זאת יותר בשלב הבא.

שלב ג'. בשלב ב' הזכרנו את הדברים שאנו עושים בביתנו בפרהסיא, לגבי אלו אין חולק שאסור לוותר. נשאר התחום האישי של הילד בינו לבינו שפחות משפיע למהלך החיים הפומבי של הבית, למשל: כשיושבים לסעודת שבת, לא נתאמץ לראות אם הוא מברך על נטילת ידיים ועל בציעת הפת. "לא נחפש אותו" אם הוא מברך ברכת המזון או לא. ואולי אף יותר מכך. בחוזה שנעשה נקבע מראש, שהוא לא חייב לברך, אמנם הוא כן חייב לקחת ברכון, אבל מבחינתנו שיספור עד 100… וכך לגבי שאר הדברים שבינו לבין עצמו. למשל, הוא לא צריך ליטול ידיים כדת וכדין, מספיק שיקום עם כולם לנטילה ויעשה "כאילו".

ובקצרה, חשוב עד מאוד שנבחין ונדע מה מחובתנו לדרוש – כמו עצם הישיבה ליד השולחן ושאר הדברים המשפיעים והנגלים לעיני כל, ומה אין מחובתנו לדרוש, ואף מחובתנו לוותר על כך עם כל הקושי שבדבר.

וכן לגבי הביגוד, לא כדאי לדרוש מהילד שילך בדיוק כפי שאנו מצפים. את גדרי הצניעות המינימאליים יש לדרוש ועליהם להקפיד ולסכם בחוזה. גם כאן הילד ירגיש כי אנו הולכים לקראתו. לא מחייבים אותו ללכת עם לבוש מסוים, אלא נסכם איתו על כללי צניעות הכרחיים בבית.

בכדי להמחיש הדברים עוד יותר, אספר על אישה מאחת החסידויות, שפעלה בדרך זו ותודה לאל בנה חזר למסלול (זה לקח לו שנים וגם הדרך שלו היום שונה מעט מדרכה של האם, אך הוא בחור ירא שמיים והקים משפחה לתפארת). היא סיפרה, כי בנה אהב חולצות אדומות (דבר שמאוד לא מקובל בחסידות זו). עם כל הקושי, בכדי ליצור קירבה, הלכה וקנתה לו חולצה בצבע זה. מקרה זה קירב ביניהם ולאט לאט בע"ה ירדו המחיצות.

במאמרי החסידות כתוב שכשמתעוררת לאדם בעיה הוא מתחיל לשקוע בתוכה, כך שאינו יכול לבחון אותה בצורה עניינית כי יש לו נגיעות בדבר, כנאמר בדברי חז"ל: "אין אדם רואה נגעי עצמו". במצב כזה על האדם להשתדל לצאת מהמסגרת של הורה-ילד, לתפוס מרחק ולמרות הקושי יש להחליט על דרך פעולה שתכוּון ע"י השכל וההיגיון ככתוב "מח שליט על הלב" ובצורה זו קל יותר יהיה למצוא פתרונות מתאימים.

עם זאת, לעיתים נראה כי גם כשמנסים ליצור ריחוק של "הורה-ילד", זה כמעט בלתי אפשרי. לכן כהמלצה כללית, כדאי, לפחות בתחילה לשתף אדם קרוב. להתייעץ. לא לפעול לבד. המעורבות הרגשית מונעת מאיתנו, בעיקר בהתחלה, למצוא את הדרך הנכונה. רגשות האשמה, הכעס, הבושה, העלבון, האהבה, כל אלו יחד לעיתים קרובות "מסנוורים" אותנו מלמצוא את דרך הישר. לכן הכרחי ממש לשתף ולהתייעץ. זו לא בושה, להפך, זו לקיחת אחריות אמיתית.

לסיום, אכתוב בע"ה בקצרה רבה, כיווני חשיבה נוספים. על כל אחד מהם אפשר לכתוב ולהרחיב עוד רבות, אך כעת הם נועדו רק לפתוח את המחשבה, וכל הורה ומשפחה יבחרו את המתאים והטוב עבורם:

אנו מודעים לרגשי האשמה, אך יודעים כי אלו לא יקדמו אותנו כרגע. אנו מאמינים שפעלנו הכי טוב שיכולנו, ורצון ה' היה שנגיע למציאות הנוכחית, ועימה נתמודד בע"ה  כראוי.

אנו ממשיכים לדבוק בערכינו, אך אנו נמנעים מלהשליטם בכוח. הכל יעשה בדרך של תקשורת ודיבור כן.

אנו סבלנים. אנו מאמינים כי השינוי הוא תהליכי. לכולם קשה להתרגל למצב החדש, וממילא אנו זקוקים לזמן. זמן לחשוב, להפנים, לפרוק, לפעול, ואף לבכות.

הסבלנות החינוכית דורשת גבורה נפשית. קשה לנו, בני אדם, לסבול לאורך זמן את הפער בין המצוי לרצוי מבלי להתייאש או לכעוס. בתחילת הבריאה נאמר במדרש שעלה בדעת הבורא לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם יכול להתקיים, לכן הקדים מידת הרחמים ושתפה למידת הדין. כלומר, הסבלנות האלוקית החינוכית, מתבטאת בכך שהקב"ה מקדים רחמים לדין. הוא נותן לנו  זמן לתשובה, לתיקון. ובכך מאפשר לאנושות להתגבר על כישלונותיה ולהתקדם על פי הקצב העצמי שלה.

יש מצבים בהם אנו חשים כי אנו מדברים ומדברים, מסבירים ומבינים, אך שום דבר לא נכנס. התחושה מתסכלת, מעין "אין קליטה".התשובה לכך נמצאת בדברי הרבי מקוצק. הרבי שאל: מדוע בפרשת קריאת שמע נאמר: "והיו הדברים האלו על לבבך", ולא "בלבבך"? וענה: כי צריך שהדברים יהיו מונחים כאבן על הלב ובשעת רצון יפלו לתוכו. פעמים רבות הלב סגור, אך אנו ממשיכים להניח אמרינו על הלב, באמונה ובתפילה לעת רצון קרובה, בה הלב יפתח והדברים יכנסו לתוכו. אנו ממשיכים להאמין בילד שלנו, בנשמה הטהורה שבו. אנו מאמינים כי הדברים מונחים על לב בנינו והם רק ממתינים לשעת הכושר שהלב יפתח ואז הם יפלו ויחלחלו בע"ה.

יש לזכור שלא כל מה שאנו חושבים הוא קדוש, וכן לא כל מה שאנו חושבים שזה אסון חינוכי הוא אכן כך. מתוך כך שמדובר בילד שלנו, בחינוך שלנו, קשה לנו לעיתים לשפוט את עצמנו כראוי, לכן נשוב ונדגיש את החשיבות לשאול, לברר ולהתייעץ.

כדאי ורצוי עד מאוד להיעזר ולהיתמך הבעל באשתו, והאשה בבעלה. חשוב כי יחזקו אחד את השני. אם האחד מרגיש שהוא נופל, נשבר, מאבד תקווה, צועק, מתפרק וכדו', השני יכול לאפשר לו ללכת לנוח. והוא, שיציב כרגע, ימשיך את הדרך בה הם הולכים. כדאי להיות קשובים האחד לשני ולראות מתי לאחד קשה ולשני יש כוחות, ומתי להיפך. להשתמש בכך שהם שניים.

לסיכום, כתב הרב קוק באחת מאיגרותיו: השקעה חינוכית לעולם לא מבוזבזת. לעתים השפעתה מיידית, ולעתים היא נראית לאחר זמן רב. מתוך כך אין היתר, ואף אסור, להתייאש.

אין אנו יודעים את דרכי הקב"ה, אך אנו מאמינים שהכל פועל בדיוק. אנו ממשיכים להשתדל ולעשות, והשאר – ה' הטוב בעיניו יעשה.

רחל פישר, מנחת קבוצות, יועצת זוגית ומשפחתית. 08-9437846, 0546-600113, 

"הורות והתבגרות": קשר בין אחים

להאזנה להקלטת התוכנית:



 

נחמה קירשנבאום אבינר,

פסיכולוגית קלינית

מאמרים בנושא בלב אבות:
להיות שייך: תחושת השייכות כבסיס להתפתחות וצמיחה
שבט אחים

עוד עם נחמה קירשנבאום אבינר בלב אבות:

סרט: בניית הערך העצמי בגיל ההתבגרות – הרצאה מהכנס 'מתבגרים באהבה' של לב אבות בקצרין
– האם הערך העצמי הוא כלי או האם הוא מטרה? אבל האם אפשר לתת ארגז כלים לבניית הערך העצמי? האם חשיבות מידת הענווה מתנגשת עם היכולת להכיר בערך העצמי?

אודיו: הורות והתבגרות: פורים וחינוך לשמחה – איך מונעים נזק משתיית אלכוהול ב פורים אצל מתבגרים? יש דברים שיש לאסור לחלוטין? איך מחנכים לשמחה נכונה? על ערך עצמי, על אקלים בבית, ועל השקפה אופטימית לחיים. עם הרב אלישע אבינר, הרב יונה גודמן ונחמה קירשנבאום אבינר

הורות לנצח – הורים כשדכנים – איך הורים אמורים להתמודד עם בת/בן רווקים?  שיחה עם נחמה קירשנבאום אבינר