השאלה:

בתי הבכורה נישאה בגיל צעיר (19), וכיום, 5 שנים אחר כך, יש לה כבר 3 קטנטנים. בתי השנייה הגיעה לגיל 22 ואיננה מוכנה לשמוע הצעות. הסיבה, לפי דבריה, שאין לה שום רצון להיכנס ל"סרט" הזה שהיא רואה אצל אחותה. ה"סרט" הזה משמעו טיפול אינטנסיבי בילדים שהגדול שבהם רק בן ארבע והקטנה בת חצי שנה, עיניים אדומות מעייפות, חוסר סבלנות, וכן, גם חוסר רומנטיקה בין ההורים הצעירים. אני מוכרחה לציין שהקשר ביני לבין בעלי טוב ויציב, וזו פעם ראשונה שהיא רואה מקרוב חיי נישואים מורכבים. כואב לי שזו התדמית שנוצרה לה על זוגיות וחיי משפחה, ואני גם חוששת כי הזמן החולף אינו לטובתה. אשמח שתעזרו לי.

 

תשובות:

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית:

מפגשים שבתשתיתם עמדת סירוב, לא עולים יפה ולא נושאים פרי, ולכן אין טעם ללחוץ. מאידך, יש לגדל את ילדינו להבנת המורכבות בחיים; להבין שיש מטרות עיקריות שאנו מכוונים אליהן, ובצדן יש מחירים שאנו מוכנים לשלם כדי להגיע לשם.

אמא יקרה.

בתך צודקת. באמת חיי נישואין כרוכים בעמל, במחויבות, לעתים בתובענות. ב"ה יש בהם גם צדדים יפים ומתגמלים, אבל לא תמיד הם נראים לעין כמו החלקים המאמצים והמעייפים. לא כל אחד מוכן ורוצה להיכנס למערכת הזו בגיל צעיר, כשמנגד נמצאים "החיים הטובים": עצמאות, ספונטניות, פעילות מגוונת, סדנאות, בילויים וכד'. קשה להמיר את אפשרויות הבחירה הפתוחות במסגרת מחויבת ומחייבת, שלעתים גם מעייפת וסוחטת. עמדה זו  משקפת נאמנה תפיסות רווחות בתקופתנו, שהחיים נועדו ליהנות אותנו. במתח בין אחריות ומחויבות לבחירה פתוחה וחופשית נוטה הכף פעמים רבות לכיוון הפחות מחייב. (כאן תאמר הבת: זה לא לגמרי נכון, יש לי לימודים, עבודה, ודי לי בכך – נכון לעכשיו).

מבחינתך, כמי שגידלה את בנותיה לחיים ערכיים, שמהם נגזרות גם האחריות, המחויבות, והעדפת מטרות העל על פני הנוחות המיידית, התנהלותה של בתך מערערת על היסודות האלו. עם זאת, נראה שבעמדה שלה מעורבים גם חששות ופחדים אמתיים, שהמשא הזה יעיק עליה באופן שלא תוכל לשאתו בכבוד. אולי היא לא מביעה את החששות האלה כדי לא להצטייר כחסרת בטחון ויכולת, אבל אין זה אומר שהם לא מנהלים אותה.

יתכן שתחושת הלחץ גורמת לה להתבצר בעמדה השוללת, ודווקא יתר הבנה תשחרר אותה לבחור מתי היא מוכנה להתניע תהליך בחירת בן זוג. בשיחה עם הבת הייתי נותנת מקום לחששותיה: באמת יש רגעים, שעות וזמנים שתובעים מאתנו מעל ומעבר. עם זאת, בית ומשפחה הם מקום משמעותי ביותר בחיינו, ושווה להשקיע. תני דוגמאות מחייך, אל תחששי להצטייר כמי שהתמודדה עם רגעים מעיקים. אני מאמינה שהדוגמה האישית שלך, של בעלך ושל משפחתכם, תיתן לה כוח והבנה לראות את המערכת הזוגית והמשפחתית במבט רחב.

באמת יש רמות בשלות שונות ביכולת להקים בית. פגשתי בנות שנפגשו עם בחורים מגיל 20 כיוון שכך מקובל, ובפועל זיהו רטרואקטיבית שאלו היו פגישות סרק, כי הן בשלו לנישואין כמה שנים אחר כך. לחילופין, יש גם כאלה שנישאו בגיל צעיר כיוון שכך מקובל, ומצאו עצמן לא מוכנות לאתגר שנקלעו אליו. אני מניחה שגם בתך אינה רוצה לוותר על נישואין, אבל היא רוצה להגיע למקום בתחושת מסוגלות ורצון, ולא בהרגשה שנדחפה לשם בעל כורחה. מכל מקום, מפגשים שבתשתיתם עמדת סירוב, לא עולים יפה ולא נושאים פרי.

כעמדה חינוכית, נראה לי שיש לגדל את ילדינו להבנת המורכבות בחיים; להבין שיש מטרות עיקריות שאנו מכוונים אליהן, ובצדן יש מחירים שאנו מוכנים לשלם כדי להגיע לשם. זה נכון בלימודים, בעבודה, בבית, בכל אתגר חדש או מתמשך. נתפלל על חכמה, בינה ודעת, לבנות נכון את מערכות חיינו ולעמוד בכבוד באתגרים שהן יזמנו לפתחנו.

 

מיכל פלהיימר, יועצת, ומלמדת בתוכנית בית מדרש במכללת אפרתה:

לא פשוט לתמרן בין הבנות, ובעיקר לא פשוט להכיל הרבה כאב. אם נלמד להתפעל מן "הלב של אימא", אולי נצליח גם להעביר את זה הלאה.

אכן. לב של אימא מכיל הרבה כאב. כואב לך שזו התדמית שנוצרה לה על זוגיות וחיי משפחה, וכואב לך בוודאי לא פחות לראות בקשייה של בתך הבכורה. את מנסה לסייע לזו ולסייע לזו ואת זקוקה לכישורי לוליינות לא פשוטים. אם תציעי לבכורה לבוא כל יום עם הילדים – עלולה בתך השנייה לחוות באופן לא הדרגתי וטבעי מה טבעה של אימהות (בדרך כלל ילדים נולדים אחד אחרי השני, ולא בבת אחת), ובכלל, נראה כי המפגש ה"הצפוף" ביניהן אינו עושה לה טוב. ומצד שני, אם תמעיטי בסיוע לבכורה בשעה שהיא כה זקוקה לעזרתך, מי יודע לאן הדברים ילכו.

כך את נקרעת בין הרצון לסייע לבכורה לבין המחיר שאחותה משלמת, והשעון מתקתק..

אז איך צריכה אימא לנהל את כאביה? והאם אפשר בכלל לנהל אותם, או שתמיד נהיה מוצפות בהם?

אז קודם כל, בואו נודה על האמת. מגיע לנו צל"ש על הלב הנפלא שלנו. הוא גמיש ורחב ויש בו המון מקום. הוא מתמלא שמחה ונחת כשמישהו מהילדים שולח אותנו לנוח "כי את ממש עייפה", וחווה התרגשות רבה כשהבן נכנס ללמוד בישיבה. הוא מתפעל מתשובה מיוחדת של אחד הילדים בשולחן שבת, ומייחל לרגע שהבת המתבגרת "תתאפס" על הלבוש שלה. הוא מכיל ציפייה מתוחה לבן שאמור לחזור מהצבא, ומרגיש חוסר אונים אל מול תקופת יובש בהצעות השידוכים של הבת. אלף רגשות, נעימים יותר, ונעימים פחות, וכולם מסתובבים במרחב הגמיש הזה שנקרא "לב של אימא".

לכן, קודם כל, תני כבוד ללב שלך.

שימי לב כמה הוא פועם. כמה הוא דואג לכולם. כמה הוא עשוי להימתח לכל הכיוונים, כמה הוא סופג, ותטפחי לעצמך על השכם. מותר לך.

כשתלמדי להכיר במעלה הזו, ביכולת הספיגה שלך כאימא, ביכולת לכאוב ולשמוח ולחוש את כל הרגשות גם יחד, יתכן ותצליחי להעביר מסר דומה גם לבת שלך.

החיים הם לא פלקט. יש בהם המון רבדים והמון תנועה. מה שהיא רואה אצל אחותה אכן קיים. אי אפשר להכחיש. יש עייפות, ויש קשיים לעיתים בחיי הזוגיות. אבל יש בהם גם המון יופי וטוב. את לא יכולה להבטיח לה שחייה יהיו נופת צופים, שכל יום יתבוננו יחד בשקיעה וליבם יתרחב באהבה, אבל את כן יכולה להבטיח לה שהיא תהיה מסוגלת להכיל. גם כאב, גם שמחה, גם דאגה וגם שלווה.

תפקידך, כך נראה לי, הוא להעצים בה את הנקודה הזו. לגרום לה להאמין ביכולת שלה להכיל את כל מניפת הרגשות הזו על כל גווניה.

ולצורך זה, תצטרכי את לעשות את הצעד הראשון.

להתפעל מהלב האימהי שלך, לקבל את כל התחושות הסותרות שמסתובבות בו ועושות מהומה, וללחוש לו בינך לבין עצמך: אתה גדול!

‏

.

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

פעם היה מובן מאליו שנערה מתבגרת, מתחתנת ומקימה משפחה. החשיבה המערבית הליברלית יצרה בלבול בתפיסה זו, וכתוצאה מכך, נשים צעירות מרחמות על אימהות ש"סובלות" ו"תקועות" עם מטלות הבית וגידול ילדיהן. חשוב לשוחח עם הבת על תפקידיה של האישה ועל המשמעות של זוגיות והקמת משפחה.

את מזכירה במכתבך שני גורמים שהשפיעו על גישתה של בתך השנייה בת ה-22 לגבי חיי הנישואין והקמת משפחה – הדוגמה של אחותה הגדולה והדוגמה של הקשר בין הוריה. יש גורמים רבים נוספים שעלולים לתת חומר למחשבה על חיי משפחה לאשה בת 22. שיחות עם חברות, סיפורים שהשמיעו לה, כתבות בעיתונים, מאמרים בתקשורת, ודעות של נשים אחרות שהשפיעו עליה מוסיפים למכלול החוויות שעיצבו את המסקנות של בתך.

פעם היה מובן מאליו שנערה מתבגרת, מתחתנת ומקימה משפחה. לציבור המסורתי והתורני וגם לציבור הכללי זה היה ערך עליון ולא היה אפילו צורך לדבר על זה. בגלל ההשפעה של החשיבה המערבית הליברלית, שמקלקלת את התרבות המסורתית שלנו בדרכים רבות, נשים צעירות רבות התבלבלו והתחברו לתפיסות מעוותות. תפיסות אלו עטופות במילים יפות כמו 'שחרור האישה,' ו'שוויון זכויות,' וגרמו לאיבוד המהות הפנימית לחיי המשפחה והתפקיד המיוחד של האישה בחיי המשפחה ותרומתה לחברה כולה. שכחנו את הערך של האישה כעיקר הבית, המעניקה את הביטחון ההכרחי לצמיחתם של ילדיה. במקום זה, התרבות נותנת לנשים את המסר הסמוי וגם הגלוי שזה בזבוז זמן לטפח את הבית ולדאוג לילדים. כתוצאה מכך, נשים צעירות מרחמות על אימהות ש"סובלות" ו"תקועות" עם מטלות הבית וגידול ילדיהן.

היום כשזוג מחליט שהם רוצים להתחתן, הם מתכננים יחד את  החיים שלהם. הם משוחחים ושוקלים יחד את סגנון החיים שלהם, יכולתם להתפרנס, שאיפותיהם האישיות ושאיפותיהם כזוג. כל זוג תופר את התכניות שלהם כפי שמתאים ואפשרי להם. אבל הבסיס להחלטותיהם צריך להיות הערך של הבית היהודי והמשפחה. לא סתם אנחנו מאחלים לזוג צעיר שמתחתן, "שיבנו בית נאמן בישראל."

כדאי לשוחח עם בתך על גישתה כלפי התפקידים של האישה, והמשמעות של זוגיות ובניית הבית והמשפחה. היא לא צריכה להשוות את עצמה לאחותה הגדולה. היא ובעלה לעתיד יהיו בע"ה ייחודיים. המטרה של השיחה עם בתך היא לא לשפוט או לשכנע אותה אלא לעזור לה לראות את הנושא מחדש, להעצים את הערכים, להתחשב בנקודות מבט אחרות ולקבל פרספקטיבה אחרת.

שושנה הימן,
לייף סנטר, המרכז להורות מקושרת www.lifecenter.org.il
מכון ניופלד ישראל www.neufeldinstitute.co.il

.

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי:

 כדאי שההורים יעודדו את הבת הבכורה להשקיע בזוגיות (ויציעו שירותי ביביסיטר לצורך זה). כתוצאה מכך תלמד הבת הצעירה יותר כי אפשר להעצים זוגיות שאינה הולכת "חלק", והחשש מפני נישואים ילך ויקטן.

אני חושב שההערה של השואלת בסוף דבריה לגבי הקשר שלה עם בעלה היא הערה חשובה שכדאי לפתוח ממנה.

ב"ה יש לא מעט אנשים שזוכים לזוגיות טובה ויציבה. יש לזה בוודאי סיבות רבות הקשורות גם לאופיים של שני בני הזוג. לעומתם יש לא מעט זוגות שהזוגיות שלהם מאתגרת ולפעמים גם לא יציבה. הדור הצעיר שלנו נחשף לכל הסוגים. לכל ילד וילדה יש כמה חברים/חברות בכתה שההורים שלהם גרושים או שהם מתגרשים והסיפורים הטרגיים הללו זולגים לכתות.

הילדים שלנו גדלים מול מציאות שהם יודעים שלא כל אחד זוכה לזוגיות טובה ויציבה.

אז מה עושים? כמובן שצריך להתפלל לזיווג הגון.

אך מעבר לזה חשוב ללמד את עצמנו ואותם שזוגיות זה דבר שאפשר וצריך לעבוד עליו, להשקיע בו!

בעניינה של השואלת, נראה לי שבמצבים כאלה נכון שהבת השנייה תראה שאפשר 'להעצים את הזוגיות' של האחות הגדולה. אם זה על ידי עידודם ללכת ליעוץ או להעצמה זוגית ואם זה על ידי עידודם להשקיע זמן בזוגיות שלהם (ולשמש בייביסיטרים מסורים בזמנים החשובים הללו), ייתכן שאם הבת השנייה תראה שזוגיות טובה היא לא רק גזירת גורל אלא תלויה הרבה מאד בשני בני הזוג, היא תהיה מוכנה להתנסות בכך מתוך אמונה ביכולותיה לבנות לעצמה זוגיות טובה ויציבה.

‏

 

ד"ר חנה קטן, מומחית ברפואת נשים ופריון:

בדרך כלל לא רצוי לדחות את גיל הנישואין. הזמן החולף אינו מיטיב עם היכולת לזרום בזוגיות. חשוב שבתך תבין כי אינה רואה את כל התמונה בחיי הנישואין של אחותה. היא רואה את העומס והעייפות, אך את רגעי החסד הנעימים אינה רואה. רגעים אלו באים לידי ביטוי בבית פנימה.

בשאלתך – את בעצם נוגעת בדילמה המורכבת של מציאת הגיל האופטימלי לנישואי הבת.

וכמובן שאין תשובה אחת לכולם. זה תלוי בגורמים מגוונים- אופי, בגרות, בשלות לקשר, האיש ואופיו, ובעיקר בסייעתא דשמייא.

מניסיוני,  נישואין בגיל צעיר אינם נופלים באיכותן מנישואין מאוחרים, אם לא להיפך.

ככל שהגיל מתקדם, יש יותר נוקשות, יותר כבדות, פחות זרימה טבעית שכל כך חשובה לבניית קשר בריא.

אין לי ספק שבתך רואה תמונה מעוותת ומתעתעת של נישואי אחותה. עול הבית והילדים הוא עול נעים, עול שממלא בסיפוק, עול של נתינה למי שאוהבים…

היא רואה את אחותה בשעות של עייפות ושל עומס. את רגעי החסד הרבים, היא מפספסת. הם בתוך הבית פנימה. הם בתוך הלב והנשמה.

ה'ביחד' הופך אותם לאנשים שלמים. מאושרים. מלאים וגדושים בטוב ה'.

כדאי להדגיש לבתך את הצדדים השונים של דחיית קשר לגיל מבוגר, ואף להעלות את החשש מרווקות מאוחרת, בעקבות הדחייה הזו.

אני מאחלת לך שתזכי ובתך תקים בקרוב בנין עדי עד.

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

:

תפקידנו כהורים אינו מסתיים עם סיום גיל ההתבגרות, הוא רק מקבל אופי קצת אחר. בדבריה של בתך ישנם רמזים לכמה הנחות יסוד שעליהן היא נשענת. אם אכן כך הם פני הדברים, הרי שמדובר בכשלים לוגיים וחשוב שהיא תיווכח בהם באמצעות שיחה טובה איתך. מלבד בירור הדברים עם בתך הצעירה, רצוי שתסייעי לבתך הבכורה בגידול ילדיה הקטנים, ובעיקר הפגיני שמחה על נוכחותם בחייך. כך תטמיעי את התחושה והתפיסה כי "ילדים זו שמחה".

לאם היקרה שלום וברכה!

אי אפשר שלא להבין את הדאגה שלך לשתי בנותייך. לזו שמסרבת כרגע לנסות להקים בית בישראל וגם לזו שכורעת תחת נטל גידול הקטנטנים. הסיפור שלך מוכיח לכולנו, שלעולם נישאר בתפקיד ההורים גם כשילדינו יעברו את גיל ה20 ואף יקימו משפחה משלהם.

כאן נשאלת השאלה: מה תפקידנו כהורים מול ילדינו הבוגרים כשהם עצמם כבר הורים או בדרך להיות כאלה?

אם בגיל ההתבגרות אנו מדברים על שיח בוגר ושיתופי מתוך כבוד אמתי ליכולתו של המתבגר להבין מורכבות מה היא, הרי כשמדובר בילדינו המבוגרים, על אחת כמה וכמה שעלינו לראות אותם כשותפים ושווי ערך מבחינת המשאבים האישיים, יכולת החשיבה, האבחנה, הרגישות ומציאת הפתרונות.

אם בגיל ההתבגרות אנו מרשים לעצמנו להתערב כשצריך, הרי שבחיים הבוגרים של ילדינו עלינו לכבוש את עצמנו ולגלות מעורבות, אכפתיות ורגישות בכדי לתת את מלוא הכבוד והאמון לאדם שאנו כה רוצים שינהל את עצמו היטב.

בתך הצעירה מדברת על ה"סרט" שהיא רואה ואולי גם חיה בתוכו במידת מה, בהיותה חלק מהמשפחה, אך כלל לא בטוח שאי רצונה להיפגש נעוץ בסיבה זו. הקושי של אחותה יכול להיות כיסוי לסיבות  שונות לחלוטין, שאינן קשורות כלל בגידול ילדים והשלכותיו.

בהנחה שלא כך הם פני הדברים, ובאמת היא מתכוונת למה שהיא אומרת, ייתכן שהנחות היסוד שלה, הגלויות והנסתרות הן:

1. גידול ילדים קטנים היא משימה קשה שפוגעת בשמחה ובזרימה של החיים.
2. גידול ילדים קטנים וצפופים עשוי לפגוע בזוגיות של ההורים.
3. אם אתחתן ואלד ילדים, גם אני אכנס ל"סרט" הזה.

בהנחות היסוד הללו יש שני כשלים לוגיים דומים: "הכללה" ו"חיבור מקולקל". ונבחן את הדברים: האם העובדה שאחותה מותשת ומתוחה מחייבת שגם היא תגיע למצב זה? גידול ילדים קטנים היא משימה קשה שפוגעת בשמחה ובזרימה של החיים?? (כן, להחליף את סימן הקריאה שלה בסימן שאלה). מי מחליט מה יקרה בזוגיות שלהם – הם או האתגר שבגידול הילדים? האם לא ניתן למנף את השותפות הקדושה בגידול הילדים לחיזוק הזוגיות? וכאן מגיע "החיבור המקולקל" – "אם זה קרה לאחותי – זה חייב לקרות גם לי." מי אמר?

אם יש לך קשר ושיח טובים איתה, ויש לך כאימא וכאימה את התכונות והיכולות לדבר איתה בגובה העיניים מתוך ראייתה כאישה בוגרת, עצמאית ומודעת לעצמה, אני מציע לך לבדוק איתה את הנקודות הבאות:

מהן תפיסותיה לגבי קושי בחיים? (דבר שיש להימנע ממנו בכל מחיר/הזדמנות לצמיחה/מבחן למידת המחויבות שלנו לערכים וכו')'

מה משפיע על חיינו, האירוע או הפרשנות שלנו לאירוע? (וכאן המקום לדון בדוגמאות מחייך ומחייה)

האם המציאות המורכבת (והשמחה) של משפחה ברוכת ילדים מכריחה עייפות, תשישות, זוגיות מקרטעת וחוסר שמחה?

לבחון איתה את העיקרון של "חיבור מקולקל", ולהראות לה כיצד ברוב חייה היא לא מאמינה לו (דוגמאות: אם העולם החברתי שלה טוב – היא לא מאמינה שיתעלמו ממנה או ינדו אותה או שלא תהיה לה יכולת להתמודד במצב כזה, כמו שקורה לפעמים לאחרים. אם הלכה לאקדמיה – לא מאמינה שאין לה סיכוי להצליח כמו אחרים שמאמינים כך ומוותרים מראש. אם יש לה רישיון נהיגה – היא לא האמינה שלא תעבור טסט או שלא תצליח להשתלב בתנועה כמו אחרים שכלל לא ניגשים ללימודי נהיגה)

אחד התפקידים שלנו כהורים להורים, הוא לקחת חלק מסוים בגידול הנכדים ובעיקר להפגין שמחה ואושר על כך שזכינו לנכדים ולהרחבת המשפחה ואנו שמחים להשקיע גם אם קשה ולא תמיד נוח במצווה הגדולה הזו – לגדל ילד בישראל ולהיות שותפים לבורא עולם בגידול ופרנסת בריותיו. אני בטוח שגם אתם שותפים למחשבה זו גם במעשה, ואתם שמחים ומחפשים כל הזדמנות "להסניף" את הנכדים, ואם צריך גם לשמור עליהם, לקלח, להלביש ולהאכיל אותם ורואים את הבלגן שהם מסדרים לכם בבית כאי סדר חיובי ביותר. ההסתכלות וההתנהגות שלכם חשובה מאין כמותה להטמעת התפיסה בבית ובמשפחה ש"ילדים זו שמחה".

שתזכו להרבה נכדים ונכדות משתי בנותיכם!

נייד: 052-6070954
אתר: www.more-lanoar.co.il

 

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

אולי דבריה של בתך נובעים מתפיסה מסוימת של חיי הנישואין, ואולי זהו רק "כיסוי" לסיבה האמיתית. חשוב לשוחח איתה, ובמידת הצורך להפנות לסיוע מקצועי.

שני דברים עולים משאלתך:

1 – הסתכלותה של בתך על מציאות חייה של אחותה מעידה, אולי, על ראיה מעט "צרה" ללא אפשרויות בחירה, כלומר: נישואין = ילדים ללא "תכנון" " שליטה" או חשיבה האם זה מתאים כרגע? האם זה הזמן הנכון ? וכ"ו , מבלי להתייחס לצד ההלכתי שבעניין זה, מבחינה רגשית "הסרט "הזה נראה לה כרגע מעייף, עמוס, טורדני ולא ניתן " לבחירה ", ולכן המסקנה הטבעית היא להימנע מכך….

2 – יתכן שחייה המורכבים של אחותה הוא "תירוץ " להימנע כרגע מהכרויות למציאת בן זוג לחיים…ואולי קיימת סיבה אחרת להימנעות הזו ?

מומלץ כהורים לשוחח עם הבת ולנסות להרחיב את הראיה שלה , כך שתבחין בכך שיש עוד אפשרויות לחיי נישואין ולא כולם חיים באותה הדרך …

במידה ואתם מודאגים כדאי להפנותה לאיש מקצוע.

טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

לאחרונה אני מוצאת את עצמי יושבת מול רווקים, ובעיקר רווקות, בגילאי 25 ומעלה, ומתאמצת לשכנע אותם שמותר להם לבחור, לברר, לסנן, ולא להיענות לכל הצעה שנשלחת לעברם. לכאורה זה כל כך פשוט ומובן מאליו; בכל תחום מתחומי החיים אנו עושים זאת: בוחרים, כל הזמן בוחרים!

אנחנו בוחרים מה ללמוד, היכן לגור, עם מי, מה לקנות ובאיזו איכות, היכן לעבוד, לאיזו הופעה ללכת ובאיזה צימר לנפוש. לפני שאנו עושים צעדים אלו, אנו שואלים, בודקים, משווים, מבררים, ומקווים שהבחירה שהגענו אליה אחרי תהליך הבירור תהיה אכן לטובה ולברכה. אם לא נהיה מרוצים בסופו של דבר, נדע שלפחות השתדלנו לבחור את מה שנראה לנו טוב ומתאים.

דווקא בנושא כל כך חשוב ומרכזי, כמו בחירת בן/בת זוג, מוצאים הרווקים עצמם תחת לחץ סביבתי מאסיבי, 'לחטוף' מכל הבא ליד, מה שמציעים לך, בלי לבדוק 'יותר מדי', בלי לברר, העיקר שאולי יקרה משהו. לחץ המעביר תחושה שאולי זו הזדמנות חייך, ואם לא עכשיו, ואתו – מי יודע אם בכלל, ואימתי.

באמת הכל נובע מרצון טוב (חייבים לעשות משהו!), מדאגה (מה האלטרנטיבה?), מאמונה (אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה זה יגיע), מרצון להפיח תקווה (מה עדיף – שתישארי לבד בבית???), מייאוש (ממילא אין מה שאתה מחפש…) – ומתוך כל אלו, ביחד או לחוד.

אפשר להבין את הלוחצים: לכל אחד מהם כמה סיפורים באמתחתו, איך זה קרה באופן לא צפוי, עם מישהו שלא היינו מעלים על הדעת, על ידי מישהו שלא הכיר אותו ואותה, ובכל זאת זכה להיות שליח ההשגחה, והנה, עובדה, היתה חופה ויש בית!!!

נכון, הם צודקים. גם לי יש סיפורים כאלה.

ובכל זאת: כמה זה מתיש, למנות למעלה ממאה דייטים, ולזכור שעשרות מהם לא היו קשורים בעליל, וחלקם מעליבים עד משפילים: "זה מה שחושבים עלי???", "מצבי קשה עד כדי כך???".

לקראת כל אחד מהם התכוננה הבחורה במלוא תשומת הלב: איפור, לבוש, התכוונות, והבחור התגלח, 'וירד וטבל ועלה ונסתפג', ושניהם הגיעו עם ציפייה, חלומות, ציורים אפשריים… ומפח נפש צורב!!! תחושת ריק, עלבון, התשה, עוד תקווה שמצאה עצמה מושלכת לרחוב האשליות המנופצות.

כשמגיעה ההצעה הבאה, שלא נראית קשורה, זו שוב התלבטות קשה אם לסרב או לצאת: זכר המפגש המתיש צרוב בזיכרון, לא בא לצאת לעוד דייט מתסכל, ועם זאת, יש רצון עז להתחתן, וחשש להצטייר כ'סרבן דייטים', בררן ומתנשא, ואולי אם אסרב הפעם, יימנעו להבא מלהציע לי…

אפשר לחלק את חוויותינו לאלו שנותנות אנרגיות, ולאלו שלוקחות אנרגיות. דייטים חסרי סיכוי הם זוללי אנרגיות גדולים, ומדללים את המאגרים הטבעיים של שמחת החיים, התקווה והחיוניות, עד כדי ירידה למינוס.

יש לי סיסמא שאני משננת אותה לעוסקים בהיכרויות: תפקידנו הוא שלא תהיה 'פאדיחה'! שגם אם השידוך לא יגיע לחופה, הוא ישאיר זיכרון של ערב נעים. אם בני הזוג לא ימצאו עניין להמשיך, הם יוכלו לחשוב לעצמם: למי הוא, או היא, מתאימים מבין חבריי?

כדי שזה יוכל לקרות, מותר לשאול מי מכיר ומי יודע , אצל מי אפשר לברר, מי עוד מכיר? לשמוע את מילות התיאור, להקשיב למנגינה, ולהקשיב לעצמנו – האם משהו נשמע לי שייך, מעניין, מתאים? ואחרי כל אלו, מותר להגיד 'תודה שחשבת, לא מתאים לי'.

אז מה, לא ננסה? אולי דווקא הפעם נחמיץ את השעה והאדם?

אני מרשה לעצמי לומר, שלפגישות שאין להן סיכוי מלכתחילה, יש גם כן 'תג מחיר', ובמזומן.

נכון שאין לדקדק בכל פרט ופרט, וכדאי להשאיר מקום להפתעות ולהיכרות עם מקום לא מוכר, של הזולת וגם שלי. יכול להיות שהמציאות תהיה שונה מאוד מההצהרות שהצהרתי, יכול להיות שהוא יהיה שונה מאוד ממה שאמרו עליו, אבל לפחות שתהיה היתכנות של קשר.

(לאלו ששפר מזלם והם מוצפים בהצעות, וגם זה אתגר לא פשוט, אני מציעה להפעיל מערכת סינון ביתית, או חברית. לבקש מבן משפחה או חבר שסומכים עליו, שיהיה מוכן לברר ולעשות את מלאכת הניפוי הראשונה, כך שעל שולחן העבודה של המועמד תהיינה לא יותר משלוש הצעות בזמן נתון, והוא יוכל לבחור אחת מביניהן, בלי להתבלבל מהשפע המוצע).

לנו, המציעים או המבררים, חשוב לזכור, שהגנה על בריאות הנפש של צעירינו ועל האמון שלהם בעצמם (ובנו), זו מצווה וחובה. נשתדל להרבות בהצעות מתאימות, נקבל בהבנה ונכבד את הרצון לבדוק, לברר, ולהשיב בחיוב או בשלילה. והעיקר, לא להתייאש, ולנסות שוב!

התפרסם ב"צהר"

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית

א.  הסרט     

 

כששלושת בני היו בני 32 27 ו-24, הייתי אני בת 55. מצאתי את עצמי עם ראש ולב דחוסים במחשבות ורגשות אודות האימהות שלי, ועשיתי על זה סרט. מאז אני מראה את הסרט לקבוצות נשים, ובעקבותיו עולים דיונים מרתקים אודות השלב הזה שבהורות.

בעקבות הסרט הוזמנתי להרצות לפני פורום מכובד של נוגעים בדבר. בהסבר אודות הצורך במפגש נאמר: "על מנת למלא את תפקידם כהלכה, לפעמים ההורים נדרשים ליזום, להיות מעורבים, להביע דעתם, ולפעמים הם נדרשים לשתוק ולהימנע מהתערבות". נראה לי שבמשפט הזה מגולם לב הקושי במה שנדרש מהתפקוד ההורי בשלב בו אנחנו עוסקים. הקושי הוא במאמץ לייצר גמישות לוליינית בין הצרכים ההופכיים כמעט של הילדים בתקופה הזו. צרכים שגורמים להם להביע נזקקות גלויה וסמויה כלפי ההורים מחד, ורצון עז להתרחק ולהתנתק מאידך. ההורים אז נתונים לטלטלות חוזרות ונשנות של הצורך להתמקם נכון. איך לעזור, במה, כמה. איך לא להיעלב, לא להיעלם… איך להישאר קשוב וקרוב למרות התנהגויות מרחיקות מהילדים. הורים כל כך רוצים להיות הורים טובים. כל כך דואגים. והדבר האחרון שהילדים צריכים ומסוגלים לראות, אלה עיניים דואגות, ביטויים של חרדה, חוסר שביעות רצון שחששות בבסיסו.

במפגשים בעקבות הסרט התוודעתי לתכנים האלה המעסיקים הורים שלא בקליניקה. בקליניקה אני פוגשת בנים ובנות צעירים שרוצים לשנות משהו בהתמודדויות שלהם בשלב החיים הזה, ובסדנאות לזוגות אני פוגשת את קבוצת ההורים לצעירים אלה. ההורים הם אלה שכלפיהם מופנות האמירות: נדרש מהם…. צריכים ל…. ללוות.. לעזור…לתמוך… לתת… לדעת… להשתמש בכלים… להתערב… להיות מעורבים… להיזהר… להיות אחראים… להגיד… לשתוק…. לתת דוגמא….

 אימי בת 89, שתהיה בריאה. התייעצתי איתה בנושא. היא מיד הגיבה: לעזור לעזור לעזור. התייעצתי עם בני, אבא לשלושה קטנים. הוא מיד הגיב: להיות איתם. כשעצוב לו – להיות עצוב איתו, כששמח לו – להיות שמח איתו. חשבתי לעצמי: איך הורים יכולים להיות גם במצב של עזרה מתמדת, נתינה, ויתור על דברים אישיים, וגם בד בבד להיות פנויים ומותאמים רגשית.

 אז מי הם האנשים האלה, ההורים האלה? מה הם צריכים להיות בשביל לעמוד בזה, לעשות את כל זה? מה הם צריכים להיות בשביל לא לעשות? מה עובר עליהם?

***

הוצאתי מהספרייה שלי מה שנראה קשור. אז כפי שאתם רואים יש ספרות ענפה בהדרכת הורים. אבל רק בשנים האחרונות, מבצבצות פה ושם התייחסויות לגילים עליהם אנחנו מדברים. במייל שלי עכשיו יש הזמנה לשלושה כנסים בנושא.

האם זו תופעה מבורכת? כשמדברים על הדרכת הורים אפשר לסמן כמה אסכולות, שההבדל העיקרי ביניהן הוא מוקד הדיון: (א) עצות והוראות להורים לפי צרכים מזוהים של ילדיהם או (ב) התייחסות כוללת לאדם שתפקיד ההורות מהווה נגזרת חשובה מאישיותו, עולמו הפנימי וחייו כולם.

נראה שהדרכת הורים שבבסיסה איתור וניסיונות תיקון לכשלים ופתולוגיות הינה מחלישה ולעיתים אף משתקת. המתנגדים טוענים שהיא מערערת את בטחונם העצמי של המשתתפים. הם שואלים איך תמיד גידלו ילדים, איך חיתנו… איך עושים את זה בימינו בחברות מסורתיות, בעולם החרדי… המנגינות הללו מוכרות וידועות.

הגישה האחרת מציעה פתיחת מרחב חשיבה ודיבור שנותן הכרה להורים כבני אדם שלמים ומהווה במה לרצונות ולהתלבטויות שלהם עצמם.

***

ב.        הקניית ידע וכלים הוריים

 

נחזור לאנשים עליהם אנו מדברים בהקשר של הקניית ידע וכלים הוריים.

הם כיום בני חמישים שישים. כנראה השקיעו את מיטב שנותיהם, מאז היו הם בני 20-30, במילוי חובתם למדינה, בחיפוש ומציאת מקצוע, במציאת בן בת זוג, לידות, והתבססות כלכלית. הם עצמם קיבלו או לא קיבלו עזרה מההורים שלהם. ואז עכשיו, אפשר שהאנשים האלה, שהפעילו אחריות ומסירות ועשו מה שצריך ומה שנדרש ומה שמקובל ומה שהכרחי כדי לגדל ילדים, יכולים לנשום רגע. לחשוב הנה אמצע החיים מגיע, מה עשיתי עם חיי, האם ואיפה שמתי בצד את ההתפתחות שלי, למען לאפשר לילדי להתפתח. הנה סוף סוף אולי אוכל לארגן את חיי קצת לפי המטרות שלי, לפני שאזדקן… (דיבורים כאלה אני מרבה לשמוע יותר אצל נשים מאשר אצל גברים, אבל גם).

כן, לפעמים הילדים שבגיל נישואין, משקפים להוריהם את מקומם שלהם, וזה יכול לגרור עיסוק רב בחשבונות פנימיים מסוגים שונים.

 ועוד עניין בקשר ל"הורים" הנידונים במפגש הזה שלנו. אולי ההורים שלהם עדיין עוזרים להם, אולי לנכדים. ואולי ההורים שלהם מתחילים להיות חולים והאנשים האלה, ההורים "שלנו", נהיים מקור התמיכה לאלה שמתחתם ולאלה שמעליהם. הם עסוקים בזיהוי ומילוי הצרכים של אלה שלפניהם ואלה שאחריהם. זה עומס.

העומס מגיע גם ממורשת הציפיות שקיבלו מדור ההורים וחשיפה לציפיות של דור הצאצאים. האנשים הללו מוצאים עצמם צאצאים של דור שידע מה נכון ומה לא. צאצאים לדור שעשה, הקים, בנה, למרות הצרות המצוקות והקשיים. דור שפעל מתוך היענות לערכים ברורים ומטרות מנוסחות. אם היה זה הישרדותי או אידיאליסטי, זה היה מסומן היטב.

והנה אלה שלפניהם, שמים לפניהם ראקציה. "מה שאני לא מחובר אליו לא קיים. זה לא עובר דרכי. החיים עוברים לידי. אם אני עדיין לא מצאתי את עצמי איך אני אמצא עכשיו בן זוג? עוד לא התחברתי לעצמי, איך אתחבר למישהו אחר?". גם הדור הזה יודע הכל. הוא יודע שהוא לא חייב לדעת כלום, ושהכל מורכב ושאין שום אמת אחת.

זו מבוכה נפוצה אצל ההורים. מבוכה שגורמת ערעור המקום היודע, הבטוח, הסמכותי. המבוכה הזו מוקרנת גם בתחושת הזכות והיכולת לתת עצות.

האנשים האלה אומרים:

– כבר מגיל 14 היא לא בבית, כשהיתה באולפנה עוד סיחנשנו מידי פעם, בשרות הלאומי רצתה להיות רחוק, בכל המובנים… אז עכשיו שאני אגיד לה מה לעשות?!

– בישיבה התיכונית הוא בא הביתה פעם בשבועיים, ב"הסדר" רצה רק לראות חברים. מזל שבצבא נהיה קצת תינוק ורצה אותנו עם האוכל והפינוקים. אבל לתת לו עצות? מה פתאום…

– בשירות הלאומי היא ניהלה את כל העולם, בחיים היא לא תשאל אותי איך לבחור מקצוע או בחור.

– בנושאים שבינו לבינה הוא סגור כמו בונקר. מקסימום יסכים ללמוד עם בעלי משהו.

ג.        הורים משמעותיים בתפקיד ההתפתחותי

 

אז אם היכולת להנהיג הדרכה ועצה נחלשה לנו, אפשר שהורים יכולים להיות מאוד משמעותיים בתפקיד ההתפתחותי של השלב ההתפתחותי שבמרכז הדיון שלנו. ניתן לראות את המשימה ההתפתחותית שעומדת בפני ליווי ההורים בצורה הטובה ביותר בדרך הבאה:

 "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד"

מהתבוננות במפרשים לפסוק הזה, אי אפשר שלא להרגיש את הקשר החזק שמסומן בין הקשר הזוגי ההורי לבין מה שקורה לילדים. "על כן" – סיבה, מה שמניע ומאפשר. אם זה בהקשר של מניעת גילוי עריות, ואם בהקשר של חיפוש יחס רגשי מיוחד, דבקות מחוץ למשפחה הגרעינית. לא עם אמא ואבא. אפשר להציע שיחס זוגי מנפש ועד בשר (כך הרבי היה מתבטא) של ההורים הוא המנוף שבבסיס המנגנון שמאפשר עמידה במשימה ההתפתחותית של להיות איש, אישה. כבר לא ילדים…

מכאן אפשר ללמוד מהו העניין בו ההורים כן יכולים לתרום לתהליך בריא אצל בניהם ובנותיהן. בלי התנהגויות חינוכיות שאולי ההורים מרגישים שכבר אינם ביכולותיהם. אני מתכוונת לנושא של איכות הקשר הזוגי שבין ההורים.

מהות האישיות של כל אחד מההורים, ומהות היחסים ביניהם, הם בתחילתו ובסופו של עניין המשתנה היותר קובע בכוחות ובאמונה של הצאצאים אודות חיי נישואין. ידע וכלים מעשיים להורים הם רכוש רב ערך. אולם רקמת יחסים שמקרינה שהחיים ביחד אפשריים, נסבלים, ואפילו טובים משמחים ומעניקים שמחה וכח – זהו קנין הנספג בתוככי האישיות של הבן והבת, ומהווה כן שיגור בטוח אל מחוץ לבית.

אני שוב ושוב שומעת הורים שאומרים לי: אני מצטטת: "במקום לנבור לילדים החלטנו להתעסק עם עצמנו". "אנחנו רוצים לחזק את הקשר בינינו כדי לעמוד בתקופה הקשה של שידוכי הילדים". "לראות אותם זה כמו להסתכל בסרט על עצמנו, בואי נאהב כמו בימים ההם במקום להיות עצובים". או כמו שאבא אחד אמר לאישתו בנוכחותי: "את מפסיקה להיות בת זוג כשהם בסביבה. אם תראי להם שאת אוהבת אותי, הם יתחתנו לך יותר מהר…".

לא כל האנשים והנשים שילדו ילדים יחד, מגיעים לוותק של 20-30 שנות נישואין משותפות. מבין אלה שכן, לא כולם חוגגים את ימי הנישואין בשלווה ושמחה. יש הורים רבים שמלווים את ילדיהם בהיותם אלמנים, גרושים, פרודים נפשית ופיזית. גם אלה וגם אלה רוצים להעניק לילדיהם את המיטב. בכל המצבים האלה אפשר לקחת אחריות על האופטימיות. על היכולת לדבר. להסיר פחדים. זה קשור בשנוי רגשי אשמה והאשמה שאנחנו מומחים בהם, לחוויה של אחריות.

כאן אני מסתייעת ב: "לך לך מארצך… אל המקום אשר אראך"

יש לי מחשבות אודות רוח הזמן של השיח הפסיכולוגי בהקשר לנושא שלנו. בהגזמה אוכל לתאר זאת כך: מגיע בחור או בחורה אלי, מתישב/ת ואומר: יש לי בעיה… אמא שלי… אבא שלי…… איכשהו חלק מהשיח הפסיכולוגי התיאורטי, יחד עם תכונת ההאשמה העצמית של היידישע מאמע, יוצרים אווירת רקע כללית שההורים האשמים בכל. אני מעדיפה להתחיל טיפול בהזמנה לחפש את ה -"לך לך אל המקום אשר אראך…". מה הוא, היא, רוצה, מה היא אוהבת, מאמינה, איזה משמעות היא מזהה בחייה, מה אהבה והזדהתה איתו, מה חלומותיו…למה בכלל רוצה הוא, היא להתחתן…

נכון שהרבה קשור ונקבע על ידי ההפנמות מההורים ואי אפשר בכלל לעשות הפרדה ולהבחין. אבל עצם השיח הוא אחר ומזמין לקחת אחריות, להיות שמח באפשרויות הנפרשות בעולם של מעין חירות פסיכולוגית… אז מגיעה המשימה של קילוף השכבות שנדבקו תוך כדי ההיסטוריה האישית, וחשיפת העצמי המשוחרר לפעול בעולם להתפתחות ולצמיחה.

 אולי גם השיח הרווח אודות אחריות ההורים, יכול להתרחב ולהכיל עוד משמעויות. אולי גם השיח יכול לעזוב אותם במובנים מסוימים. ניתן לחשוב על כינון שיח שמזמין הורים לחדול מאשמות והאשמות, שכן אלה טבעם שמשתיקים ומשתקים יכולות חשיבה ופעולה. אשמה גוררת האשמה, ומתבטאת לרוב בהתרחקות ובנטישה על מנת לא להיות מותקף ולא להתקיף.

הורים לא רוצים לנטוש. הם מבקשים לשרוד את טלטלות הקרב על הקירבה עם הילדים ולהמשיך להרגיש הורים טובים.

 

נאוה גולדנצייל סגל, פסיכולוגית קלינית ומנחת סדנאות לזוגות

שיחה שניתנה במפגש "קידום מעמדם של הורים", תמוז תשע"ג

שאלה:

 בשעה טובה בננו מתחתן. בין כל ההכנות והריצות בעניינים הטכניים לקראת החתונה , אני שואל את עצמי כמה הוא מוכן לקראת הזוגיות ובפרט לחיי אישות. חשבתי לקנות לו ספר בנושא ואני מתלבט – האם נכון שאשוחח אתו על כך או שעדיף שאמליץ לו לפנות לייעוץ מקצועי או להדרכת חתנים?

תשובה:

שאלתך חשובה ביותר  ומעידה על רצונך ללוות את ילדך בתקופה כה משמעותית בחייו. ובכלל – כמו בכל נושא ובפרט בתחומים אלו, לא די לצאת מנקודת הנחה ש"הילדים יודעים" או ש"עם הזמן החיים כבר יכינו אותם". שיח על מיניות וזוגיות הינו חשוב ומשמעותי במהלך שלבי ההתפתחות השונים ובפרט לקראת בניית זוגיות.

במשפחות רבות נושא המיניות אינו מדובר באופן פתוח מתוך החינוך לצניעות ושמירת הפרטיות. אולם חשוב שנשוחח על כך עם ילדינו כבר מגיל צעיר באופן המותאם לשלבי ההתפתחות השונים. וזאת למרות המבוכה או הקושי, היות והחלופה לחינוך מיני עלולה להיות באמצעות האינטרנט או מקורות מידע שאינם מותאמים להם.

עיקר הסוד הינו ביצירת תקשורת פתוחה ומכבדת – בפרט בתחום האינטימי. עלינו לזכור כי הילדים קולטים מסרים מיניים באופן מודע ולא מודע כבר מינקות: האופן בו הם לומדים להתייחס לאיברי הגוף, תגובות הסביבה לשאלות שהם מציגים ולסקרנותם בנושא, וכמובן בדוגמא האישית של ההורים – בהבעת רגשות של חיבה ואהבה ובמתן מודל של זוגיות בריאה.

שיחה על מיניות אינה רק הנחיות של מה אסור וממה יש להיזהר (כמו הטרדה מינית או חשיפה לתכנים פורנוגרפיים). חשוב לדבר על הצד הבריא של המיניות, שהינה חלק בלתי נפרד מיחסים המבחינים את בני הזוג מאחרים ומייצרים אינטימיות וקרבה. לפי היהדות בחיי אישות יש ממד של התחברות פנימית עמוקה הנעטפת בקדושה ובצניעות, ובספרי הקבלה הם אף מכונים "חיבור". ללמדנו, שיחסי אישות הינם קודם כל יחסים, ולכן הם כוללים את היכולת להקשיב לעצמי, להתחבר לאחר, להיות רגיש לצרכיו, לתקשר, להביע רגשות ולשתף בתחושות.

יחד עם זאת, עלינו לגלות רגישות לפרטיותם של ילדינו, להקשיב ליכולת שלהם להכיל את המידע. פתיחות יתר שאינה מותאמת מצד ההורה תחת האידיאולוגיה ש"אצלנו אין סודות ומדברים על הכל" עלולה לגרום נזק. יש לשים לב לתגובות, לברר בעדינות מה הילד יודע ומה הוא מעונין לשאול, ובהתאם לכך לנווט את המשך השיחה. וכמובן, בידינו  הבחירה כמה נכון לפרט ולשתף מניסיוננו האישי.

ולשאלתך, בתלמוד במסכת קידושין נאמר כי אחת מחובות האב היא להשיא את בנו. אני מניחה, שאין הכוונה רק למצוא עבורו כלה, אלא גם לדאוג להכינו לחיי הנישואין (ובמקומות נוספים אף מסופר על תלמידי חכמים שביקשו ללמוד מחיי המעשה של רבותיהם). ולכן כדאי להציע ערוצי הידברות מגוונים: א. הערוץ האישי המכיל תמיכה וידיעה שבנך יכול לפנות אליך לשתף, לברר ולשאול (וזאת מומלץ לייצר כבר מגיל צעיר בהזדמנויות שונות ולא לחכות ל"שיחה" של "לקראת גיל ההתבגרות" או "ליל הכלולות"). ב. הענקת ספר הדרכה לבנך מעידה על כך שאתה משקיע (זמן וכסף) וחושב עליו. אך אל תשכח, כמובן, להשאיר דלת פתוחה ולהציע לבנך לשוחח על התכנים שיקרא. ג. ובמקביל להציע ערוץ חיצוני המכוון לקבלת מענה מקצועי שניתן לפנות אליו בשאלות אישיות ולחוש בנוח, במיוחד כאשר מדובר גם בתחום הקשור בבת זוגתו.

מחקרים רבים מצביעים על כך שרמת האושר שלנו תלויה במידה רבה בשביעות הרצון שלנו מחיי הנישואין. קשיים בזוגיות נובעים מגורמים שונים, ויש בנמצא מענה ופתרונות מגוונים. יש המעדיפים להכחיש ולא להתמודד עם הקושי, וחוששים לפנות לעזרה. חשוב להבין שלא רק שהם פוגעים באיכות חייהם, אלא יש לכך גם השלכות על התא הזוגי והמשפחתי, ועם הזמן עלול להיווצר נזק שיהיה קשה לתקנו.

בני אדם נולדים לתוך קשר וצומחים לתוכו. חשוב שנפתח ונשדרג את הזוגיות בכל שלב. כפי שכתב רבי שלמה קרליבך: "זה עצוב כאשר בני הזוג "מכירים האחד את השני". אסור להפסיק ללמוד זה את זו אף פעם".

נעמה מוזס, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מרצה ומנחת סדנאות.