תגית: נסיעות

פרשת פנחס

1. "תנה לנו אחוזה" (במדבר כז, ד)

 

שאלה לדיון: ארץ ישראל וחוץ לארץ

מהו ההבדל בין ארץ ישראל לחו"ל? מה מייחד את ארץ ישראל על פני שאר הארצות? מה דעתכם על נסיעות לחו"ל? האם תיאורטית ניתן להקים את מדינת היהודים באוגנדה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • ריה"ל, ספר הכוזרי, מאמר שני ט-יב:

כשם שלכל צמח ישנו מקום המתאים ביותר לגידולו, כך ארץ ישראל היא המקום המתאים ביותר לעם ישראל ורק בה הוא יכול לדבוק בעניין האלוקי.

אמר הכוזרי: מה שאמרת "עם האלו-ה" כבר נתברר לי, אולם מה שאמרת "בארץ האלו-ה" קשה לי לקבל זאת.

אמר החבר: אין כל קושי לקבל את ההנחה כי ארץ אחת נתייחדה בדבר מה משאר כל הארצות. הלא בעיניך תראה כי מקום אחד טוב משאר כל המקומות לצמח מיוחד ולחי מיוחד, ותושביו מיוחדים בצורותם ובמידותם משאר כל האנשים – וכל זה באמצעות מזג הלחויות אשר בגוף, כי במזג הזה תלויים גם שלמות הנפש וחסרונה.

אמר הכוזרי: אולם אני לא שמעתי כי יש לאנשי ארץ ישראל יתרון על שאר בני אדם.

אמר החבר: כך גם הרכם זה שאתם אומרים כי הכרם מצליח בו – לולי היו נוטעים בו את הגפנים ועושים את כל מלאכת עבודת הכרם הדרושה לגידולם, לא היה עושה ענבים. והנה המעלה המיוחדת באה ראשונה לעם אשר הוא הסגולה והגרעין (כמו שהזכרתי למעלה), ואחרי זה יש גם לארץ חלק במעלה הזאת, וכן למעשים ולמצוות התלויים בארץ, שהם מעין עבודת הכרם לכרם. אולם, שלא ככרם, העושה ענבים גם במקום אחר, אין עם הסגולה יכול להידבק בעניין האלוקי כי אם בארץ הזאת.

 

  • רמב"ן ויקרא יח, כז:

בארץ ישראל שורה השכינה ואילו בחוץ לארץ כביכול אין הקב"ה נמצא. כשיוצאים לחו"ל מקיימים את המצוות רק בבחינת "הציבי לך ציונים" – שנזכור כיצד לקיים את המצוות בארץ.

ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה… והוא מאמרם כל הדר בחוצה לארץ וכו' (דומה כמי שאין לו אלו-ה) שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים ואמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים…  ואמר לתת לכם את ארץ כנען – כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלוקים, אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלוקים… ומן העניין הזה אמרו בספרי ואבדתם מהרה, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצוות, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים. משל מלך שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לך הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עלייך חדשים. וכן אמר ירמיהו הציבי לך ציונים, אלו המצוות שישראל מצויינין בהם. והנה הכתוב שאמר ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו' אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות ופירשו בהן כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה', ולפיכך אמרו בספרי וירישתה וישבת בה ושמרת לעשות, ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.

 

  • הראי"ה קוק, אורות הקודש א, קלג-קלד:

חכמת הקודש זורחת רק בארץ ישראל, וחכמת חו"ל היא הסתעפות שלה. כמו כן, מי שנמצא בארץ, יש לו מעיין רוחני פנימי הגובר מאליו, אשר הדרך לשכללו היא על ידי עמל כפיים ועמל רוחני. אולם בחו"ל המצב הוא הפוך. צריך להתייגע מאד על מנת לקנות קניינים רוחניים, וההארה האלוקית באה רק בתור סיוע.

חכמת הקודש אינה זורחת כי אם בארץ ישראל. כל מה שמציירים בחוץ לארץ אינם אלא תולדות הבינה וסעיפיה, יפוצו מיינותיך חוצה ברחובות פלגי מים.

על ידי הציפייה העמוקה לראות את ארץ ישראל, מזדרחת קצה הארה מזיו החכמה של ארץ ישראל, ומאירה על הסתעפות הבינה המתייצרת גם בחו"ל…

בארץ ישראל המעיין הרוחני של פנימיות הקודש, שהוא אור החיים של נשמת כנסת ישראל, מתגבר הוא מאליו. רק סיוע הוא צריך מהעבודה המעשית והשכלית, שהיא משתכללת בעמל כפיו ועמל רוחו של האדם. אבל בחוץ לארץ עיקר הקניין הוא בא רק מצד הידיעה, החיקור, הביקור, הניסיון וההתעמקות. וההארה האלוקית, המתגברת משפעיה הרוחניים של הנשמה, היא באה בתור סיוע, ודבר נטפל, לשכלל את האוצר הרוחני שבא ומתאדר על ידי העמל של המלחמה נגד המחשכים הרבים, השולטים בכל ארעא דחשוכא, של חשכת הגלות.

 

  • לבקר בהיכלו, שערים לדמותו של הרב בן ציון פריימן זצ"ל עמ' 200-201:

 

סיפר הרב יהודה עדס, ראש ישיבת "קול יעקב" בירושלים:

זוכר אני כיצד התרשמתי מקדושת ארץ ישראל שבערה בו.

לפני כחמישים שנה, בהיותי תלמיד בישיבת פוניבז', הגיע הרב פריימן באחד הימים אלינו לישיבה וישב ללמוד במשך כל היום. בלילה ניגש אליי ושאל אם יכול הוא ללון בחדרי. כמובן שהסכמתי. הרב נשאר בחדרי במשך כמה ימים, והרבינו לדבר בלימוד. כל אותם הימים לא סיפר לי הרב מה מעשיו ומדוע בא.

ביום האחרון, כמדומני שהיה זה יום חמישי שהיה גם סוף ה"זמן", ביקש ממני שניסע יחד לירושלים.

באותם הימים, לצורך נסיעה מבני ברק לירושלים היה עלינו לעבור דרך התחנה המרכזית בתל אביב. כשהגענו לתחנה המרכזית, ניגש הרב פריימן למדור "שמירת חפצים" ולקח משם ארגז גדול מלא ספרים אשר מסר לשמירה. סייעתי לו להעלות את הארגז על גג האוטובוס.

לאורך כל הנסיעה שוחחנו בדברי תורה, אך מדי פעם בפעם שמעתי אותו נאנח אנחה עמוקה.

ביקשתי ממנו כי יספר לי מה מכביד עליו, והוא ניאות להסביר לי:

"פרנסתי דחוקה. נאלצתי לחפש תעסוקה אשר תקל עליי את עול הפרנסה.

הציעו לי משרה של משגיח כשרות למשך שבועיים בספינה המפליגה לחוץ לארץ ואחר כך חוזרת. משרה זו הייתה מסירה ממני את הלחץ הכלכלי שאני נתון בו.

עשיתי את כל ההכנות הדרושות לנסיעה, ושמתי פניי לכיוון נמל חיפה. אולם, ככל שקרב מועד ההפלגה כך גברו בי לבטיי. אמנם, חכמים התירו יציאה מן הארץ לצורך פרנסה, אך קשה היה לי לעזוב את קדושת ארץ ישראל.

מאידך, הייתי נבוך. היאך אשוב לביתי? הרי אתבייש מאשתי ומהשכנים. הם ליוו אותי "בתופים ובמחולות", והזמינו במיוחד עבורי רכב אשר לקח מהבית את ארגז הספרים שלי ואת כל החבילות…

במשך כל הדרך היה לי צר מאוד בלב, איך אעזוב את קדושת ארץ ישראל?

הרגשתי כי אינני יכול לעשות זאת, ונסעתי חזרה לכיוון בני ברק. כך הגעתי לישיבת פוניבז', ונשארתי ללמוד כמה ימים.

עכשיו, שהגיע הזמן לחזור לביתי, חושש אני כיצד יקבלוני. מתבייש אני מן השכנים, ואינני יודע מה אענה לאשתי… חושבני, כי אכנס ללמוד באחד מבתי המדרש שבירושלים, ואבוא לביתי בסתר, באמצע הלילה…

 

 

 

2. "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" (במדבר כז, יז)

 

שאלה לדיון: מנהיגות

האם לדעתכם הרמטכ"ל צריך לצאת למלחמה בראש הצבא, או להישאר מאחור ולהאציל סמכויות למפקדיו?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • רש"י במדבר כז, יז:

מנהיגיהם של ישראל, להבדיל ממנהיגיהם של אומות העולם, יוצאים בראש הצבא להילחם באויב.

"אשר יצא לפניהם", לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ובעוג שנאמר: אל תירא אותו (לעיל כא, לד), וכדרך שעשה יהושע, שנאמר: וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו' (יהושע ה, יג), וכן בדוד הוא אומר: כי הוא יוצא ובא לפניהם (ש"א יח, טז), יוצא בראש ונכנס בראש.

 

  • שמואל ב' יח, ב-ג עם פירושיהם של רד"ק ואברבנאל:

דוד מציע את עצמו לצאת עם העם למלחמה באבשלום, אולם העם מסרב בשתי טענות. ראשית משום שערכו של דוד גבוה משל האחרים ("כי אתה כמונו עשרה אלפים"), ושנית כי אם יישאר בעיר עזרתו תהיה המיטבית ביותר (אם בתפילה ואם בייעוץ אסטרטגי וכד').

"וישלח דוד את העם השלישית ביד יואב והשלישית ביד אבישי בן צרויה אחי יואב והשלישית ביד אתי הגתי, ויאמר המלך אל העם: יצוא אצא גם אני עמכם. ויאמר העם לא תצא. כי אם נוס ננוס לא ישימו אלינו לב, ואם ימותו חציינו לא ישימו אלינו לב, כי אתה כמונו עשרה אלפים. ועתה טוב תהיה לנו מעיר לעזור".

רד"ק:

כלומר, לא ייחשב בעיניהם דבר אם ינצחו אותנו עד שיהרגוך, כי כן דעתם כמו שייעץ אחיתופל והיכיתי את המלך לבדו, כי כל מחשבותיהם עליך, אפילו יהיו עתה כמונו עשרת אלפים לא ישימו לב אם ינצחונו אלא לך לבדך ישימו לב כי אליך ליבם.

אברבנאל:

רוצה לומר אם תלך עמנו נהיה בסכנה גדולה, כי כדי לתופשך יתחזקו אנשי אבשלום נגדנו, ועתה אם לא תלך עמנו הם לא יתחזקו ולא ישיתו לב אלינו, ואף על פי שננוס כולנו לא ירדפו אחרינו, ואפילו שימיתו חציינו לא יתחזקו על השאר להמיתם ולא יתהללו בניצחון גם שנהיה עשרת אלפים יותר ממה שאנחנו, וכל זה לפי שאינך בינינו, ולכן מוטב שלא תלך שם. טענה שנית, כי אם תישאר כאן תהיה לנו מעיר לעזור, כי מן העיר תעזרנו בתפילתך אל האלוקים או בעצתך אלינו…

 

 

שאלה פותחת: דיון בסגנון קצת אחר

"למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו" (במדבר כז, ד)

בנות צלפחד מבקשות שלא להישאר מקופחות ולקבל נחלה בארץ ישראל אף על פי שאביהן מת במדבר.

האם ישנו עניין בחיים בו יש לכם תחושת קיפוח? ספרו לנו עליו. (מהו העניין, מתי התחילה תחושה זו, אילו רגשות מתלווים לכך)

כיצד אתם מתמודדים עם תחושת הקיפוח?

 

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת פנחס

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת פנחס

 

 

מבט קצר אל חופשת הקיץ

desert1

שוב חלפה לה שנה ואנו ההורים נקראים להתכונן לקראת חופשת הקיץ הממשמשת ובאה. אנו, שעסוקים כל העת בטיפול במשפחה ודאגות אחרות נמצאים בתחושת לחץ סמוי מפני הבאות. אין מדובר בחופשה קצרת מועד אלא בפרק זמן ארוך המכיל חלל זמן פנוי ומיגע מדי. פרק זמן המתאפיין בתחושת פורקן גדולה, חוסר מסגרת, פריצת גבולות והפיכת הסיכויים לסיכונים. כהורים, אם לא נדע להיערך לחופש הגדול נכון ולהכין את עצמנו ואת ילדינו לקראת בואו – אזי עלולים אנו להיכנס כלשונם של הורים רבים "לסיוט הבא".

במאמר זה ברצוני להתמקד בבני הנוער ובמיוחד באלו הנמצאים בשלבי המעברים להתחלות חדשות (כגון מעבר לחט"ב/ תיכון/ מסגרת חדשה) משום שכאן נצטרך משנה זהירות.

אין זה סוד שסדרי החיים משתנים בחופשה: זמן היקיצה, השינה ותרבות הבילוי. מפגשים חברתיים שבמהלך השנה לא באים לידי ביטוי – בחופשה הם מזומנים ומצויים יותר. הכרויות לא צפויות מן הרחוב, לא רק הרחוב היישובי המוכר אלא גם רחובות בערים הגדולות ובמרחב הציבורי הרחב. בחופש כל המדינה הופכת לרחוב שלם בו בני הנוער תרים בלחפש מה לעשות ואיך למלא את החלל החסר. כל תכנית אשר בוחרים המתבגרים אינה מכסה את כל שעות היום, דבר המצריך הערכות של ההורים להציע מגוון אפשרויות לתעסוקה עם מרווחי זמן קצרים שיהוו 'זמן פנוי' נטו.

בני הנוער הנמצאים בשלבי מעבר משמעותיים כמו מיסודי לתיכון בעצם נמצאים בפרק זמן רגיש במיוחד. מספר תחושות מלוות את בני הזמן הזה: לדוגמא, את בוגרי כיתות ח' מלווה תחושת עליונות כבוגרי בית הספר הנמצאים בשיא בגרותם ונכנסים לעולם המבוגרים האמיתי. מאחוריהם תקופה של שמונה שנות לימוד שהסתיימה לה. העבר חלף והעתיד לא נודע. תחושת עמימות ועליונות המדרבנת כניסה מהירה ככל האפשר לעולמם של המבוגרים עם כל המשתמע לטוב וחלילה להפך. מתוך מעקב על מספר מחזוריי תלמידים אוכל לומר שפרק זמן זה בעיקר עבור שכבות החטיבה והתיכון הצעירות הינו זמן רגיש ואולי אף דורש משנה זהירות.

נזקים לא מעטים הפוקדים את בני הנוער במהלך תקופת החופש מלווים לאחר מכן על ידי גורמי הטיפול בקהילה לאורכי זמן ממושכים. ולכן בכוונתי לעורר אותנו המבוגרים לקראת החופשה להתארגנות מוקדמת ומכינה.

הצעות להורים לקראת החופש:

  • בשלב ראשון אנו צריכים להתחיל כבר עתה להתכונן נפשית וארגונית לחופשת הקיץ קריא: בדיקה ותאום ציפיות עם בני הנוער – הידברות בנושא משום שנטיית הנוער היא ספונטנית באופייה ובלשונם " זורמים " לפי החברה, התנועה, וכל מה שזז… שוחחו על סדר יום, זמני יקיצה שינה, תפילות וכו'.
  • העלאת רעיונות לפעילות כבר מעתה על לוח שנה : פרטו את התכניות הוודאיות כמו עבודה, מחנה קיץ, סמינרים, חופשות משפחתיות וכו', ובמקביל את אלו הדורשות בדיקה למילוי החסר.
  • שריינו מקומות עבודה ותעסוקה לילדכם כבר עתה. אל תמתינו לרגע האחרון של סוף שנת הלימודים. צרו קשר כבר עתה עם כל אפשרות לתעסוקה – שכנים, מכרים, חברים וכו'.
  • אפשריות לתעסוקה אינן בהכרח עבודה בשכר. חישבו גם על התנדבויות שימלאו את הזמן הרב של ילדכם.
  • נצלו את החופשה המשפחתית להידוק הקשר עם הילדים במיוחד באמצעות פעילויות שיש בהם משימות צוות, מחנאות, ואתגרים המאפשרים מפגש עם הכוחות הצעירים שבכם. הדבר יתרום להדברות ולשבירת מחיצות אם ישנם כאלה.

שווה להכיר – טרמינולוגיה למושגי ומצבי סיכון

"חוף דוגית" – אינו בהכרח כפר נופש פסטורלי לדייגים שוחרי הספורט, אלא חוף לצעירים וצעירות בעיקר מהציבור הדתי (ובתוספת מבקרים ערבים) הבאים לחפש בנות, סמים ואלכוהול.

"בית ריק בשבת או בכלל " – הוא מתכון להפקרות באישור ההורים.

פסטיבלים – אירועים מועדים לפורענות, שווה לבדוק היכן, סגנון הפסטיבל, מי ומי ההולכים.

ככרות העיר – ככר ציון, החתולות, ככר האמריקאים, פאבים ומועדונים – ריכוז גדול של סכנות לנער/ה המתבגרים בכלל ובחופשת הקיץ בפרט.

טיולים – תכנון טיול מקדים ומקום המצאות,חברים נלווים, מזג אוויר,ואפשרויות ליצירת קשר זמין עשויים להפחית מצבי סיכון ופגיעה במטיילים.

מחשב – גולם אמיתי שעלול לקום על יוצרו, ולהפוך את המתבגר לאדם בודד, גם אם הוא בחברת מיליוני חברים ווירטואלים.

לסיכום – מומלץ מאד להתארגן נכון,לתאם ציפיות, וליצור לוח זמנים צפוף כמה שיותר לילדים.

נתפלל ונקווה כולנו לתקופה רגועה ומועילה.

אבי רומנו, מנהל היחידה לקידום נוער מועצה מקומית אפרת

איש בהודו עם חליל וכוברה

הילדים נוסעים להודו

איש בהודו עם חליל וכוברה

הקדמה

 

לא מעט מבנינו ובנותינו נוסעים לטיולים ארוכים במזרח או בדרום אמריקה. טיולים אלו מאתגרים את הקשר המשפחתי ומעלים בפני ההורים שאלות רבות. יצא לי לנסוע פעמיים להודו ולהכיר מקרוב את חווית המטיילים הישראלים. בשורות הבאות אנסה לתאר את התופעה ולהציע דרכי התמודדות. הנחת היסוד של המאמר היא "עִמו אנוכי בצרה". בכל מקום בו הילד נמצא אנחנו כהורים צריכים להיות איתו.

מדוע הילדים רוצים לנסוע

 

רבים מבני הנוער משתעשעים ברעיון הנסיעה וזאת מסיבות שונות. הנתיב בו הולך הצעיר בארץ תובעני וסגור. עם סיום התיכון, הוא משרת בצבא או בשירות הלאומי. ובעצם אין לו מקום או זמן לבדוק מחדש את העולם הרוחני שהונחל לו על ידי הוריו ומחנכיו. לשם כך נוטלים חלק מן הצעירים פסק זמן של טיול בחו"ל. הטיול משרת מטרות רבות ולעיתים סותרות.

א. להכיר עולם: יש לצעיר הרגשה כי העולם אותו הוא מכיר מוגבל וסגור. לשם כך ברצונו להכיר את "העולם הגדול". אמנם גם הכרה זו מוגבלת למדי, הרי התרמילאים הולכים במסלולים קבועים ולכן נפגשים רק עם תופעות מסוימות!

ב. להכיר תרבויות חדשות: בכל מקום יש תרבות שונה. יש שמעוניינים להכיר מקרוב תרבויות המאתגרות את התרבות שבה הם גדלו. העמדת שתי תרבויות זו בצד זו מאירה את שתיהן באור חדש.

ג. להכיר את עצמי: הטיול והבדידות שבו מאפשרים למטייל לפגוש את עצמו בהקשרים שונים ממה שהוא רגיל. הקשרים אלו מאפשרים לו להבין את עצמו בדרכים שונות ממה שהוא הורגל בהן.

ד. ניסויים בקשרים חברתיים חדשים: חבורות המטיילים נוטות להיפרד ולהיקשר מחדש. וכך עושים הצעירים ניסויים בקשרים חדשים ובאופנים שונים של קשר.

ה. להתנסות בחוויות חדשות: הטיול מאפשר לתרמילאים לפגוש חוויות מסוגים חדשים. מסמים ועד יוגה וסדנאות שתיקה במקדשים שונים.

המטייל הדתי מוּנע בנוסף לכך ממניעים אחרים:

א. החיים בתוך מסגרת דתית דורשים התנהגות מסוימת. ההלכה מתייחסת לכל תחומי החיים. לא פעם מרגיש הצעיר הדתי כי יש עיניים העוקבות אחריו כל הזמן. הנסיעה לטיול משחררת אותו מחלק מהעיניים הללו.

ב. במיוחד בהודו יש ניחוח דתי. לעיתים דווקא המקום הדתי שבה מאפשר לצעיר הדתי לבדוק את מקומו הדתי ביחס אליה.

ג. המפגש עם העצמי חשוב לצעיר הדתי מאוד. הוא שואל את עצמו עד כמה אני תוצר של חינוך ועד כמה אני מה שאני.

את הסיפורים על המסע שומעים הצעירים מחבריהם שנסעו כבר. המטיילים חוזרים ארצה ואוהבים לספר על חוויותיהם. ממרחק נראים הדברים מרשימים יותר מאשר מקרוב. וכך הסיפורים על החוויות השונות עוברים מפה לאוזן בין דורות המטיילים וסיפורים אלו מזינים את הרצון לצאת לטיול.

בעידן האינטרנט ניתן לקרוא יומני מסע למיניהם ולהתחבר לרוח האופפת אותם. אמנם יומנים אלו נכתבים מנקודות מבט מגוונות. אך ניתן לראות בהם דוגמאות לסיפורי החבר'ה.

המטייל הדתי אינו שונה בהרבה מהמטייל שאינו דתי. לא פעם יצא לי לפגוש בהודו אנשים שרק דרך שפתם יכולתי לזהות אם הם בוגרי החינוך הדתי או לא. כיוון שלעיתים המטייל מטשטש את זהותו הדתית. גם אם הוא אינו מטשטש אותה, ההקשר של הטיול מוציא אותו מההקשרים של הארץ. הטיול פותח פתח להתנסויות חדשות. המסגרת החברתית הקיימת בארץ נחלשת והמטייל פתוח לקשרים ולהקשרים חדשים.

תגובת ההורים בשלב ההתלבטות

 

הרצון לצאת לטיול יוצר חרדה אצל כל ההורים. כולנו שמענו סיפורים רבים וקשים על מטיילים שנעלמו או נפצעו, על מטיילים שהתמכרו לסמים או השתבשה עליהם דעתם. קשה להורים גם המחשבה שהבן נמצא במקום שאין להם קשר איתו.

להורים דתיים יש חרדות נוספות על החרדות של כל הורה. היוֹת הבן ויותר מכך הבת כל כך רחוקים מכל המסגרות המוכרות מוסיף על חרדות ההורים. יש חשש מבוסס שתוך כדי הטיול הם יבדקו מחדש את העקרונות שעליהם הם גדלו ואולי יחליטו לשנות דברים מסוימים.

לדעתי על ההורים להגיב באופן מתון. התנגדות חריפה ובוטה עלולה להביא לנתק בין הבן להוריו. נתק כזה רק מחמיר את הסיכונים ועלול לדחוף אותו להרחיק לכת. מצד שני מותר להורים להביע את חששותיהם ולשתף בהם את הבן. הבן ישקול את הדברים ויחליט על דרכו. שיחות פתוחות בין הבן להוריו מאפשרות להורים להיות איתו בכל הדרך המפותלת. שיחה פתוחה מאפשרת לבן גם להשתעשע ברעיון ובסוף לוותר עליו.

יצא לי לשוחח לא מעט עם תלמידים שחלמו על נסיעה למזרח. כיוון שהייתי שם תיארתי להם את המסע מכל ההיבטים שאני רואה אותם – היפים והמאתגרים וכן את החלקים הקשים והמסוכנים. היו כאלה שלאחר שיחה (שבה כיבדתי מאוד את רצונם לנסוע), הם החליטו שלא לנסוע. דומני שבמצב כזה התנגדות גורפת עלולה לגרום דווקא את ההיפך ולהפוך את הנסיעה לעץ שאי אפשר לרדת ממנו.

כדאי שההורים יגלו הבנה גם למניעי הטיול. הטענה "את שביל ישראל כבר עשית?" איננה משמעותית לבן. הוא נמצא במקום אחר והוא מחפש דברים אחרים. כדאי להבין את מניעיו, אם כי ניתן בהחלט להסתייג מהם. יש רבים שהטיול קשה להם והם מקצרים אותו וחוזרים הביתה. אם היציאה היתה בעימות עם ההורים יתכן שהם יישארו רק כדי לא להודות בטעות. אם היציאה היתה מתוך הסכמה וברכה, שיבה מוקדמת תהיה נוחה ושמחה.

שלב ההכנות למסע

 

בשלב זה יש הרבה ציפייה והרבה חשש אצל המתבגר. כהורים טוב להיות איתו בכל התהליך.

לדעתי כדאי שההורים יהיו מעורבים בחשיבה על הטיול. יקראו חומר בעניין ויכירו מקרוב את המסלולים והאתרים שאליהם נוסע הבן. כדאי להם לקרוא או לשמוע סיפורים של מטיילים אחרים כדי להתקרב למוטיבציות של הבן.

עליהם להבין את חששותיו ולהכיל גם את הרצון שלו להתרחק ולהתנסות בדברים חדשים. אנו יכולים לקנות לו אביזרים שהוא יהיה מעוניין בהם ובכך לחזק את הקשר בינו לבינינו. בשלב זה כדאי גם לתכנן את ערוצי הקשר. האם יהיה עם הילד טלפון נייד רגיל הקולט רק במקומות שיש בהם רשת סלולארית, או טלפון לוויני הקולט בכל מקום. לתרגל דיבור בסקייפ או בטכניקות אחרות. ולקבוע תדירות של שיחות המתאימה גם לבן וגם להורים. כדאי גם לפתוח אתר פייסבוק, או אתר שיתוף תמונות אחרים, כדי שהבן יוכל ביתר קלות להעביר תמונות שהוא מצלם לפייסבוק שלו ומשם יוכלו ההורים לצפות בהם. חשוב שלאורך כל המסע יהיה ערוץ תקשורת חם והדוק בין הבן להוריו. כך יוכלו ההורים ללוות את כל שלבי הטיול ולהיות שם כאשר הבן יהיה זקוק להם.

כדאי להכיר גם את שותפיו למסע ואולי אף להכיר את הוריהם כדי שתוכלו להיוועץ ולתקשר יחד עם הבנים. רצוי שלא למתוח ביקורת על השותפים למסע, כי כך תוכלו להבין טוב יותר מה עובר על הבן.

בזמן המסע

 

כאשר הבן יוצא לטיול, חשוב שהוא יצא עם ברכת הוריו. לתאם איתו דרכי תקשורת קבועות הן בטלפון והן באינטרנט או בסקייפ, ודרכי העברת תמונות. זה משאיר את ההורים בתמונה לאורך כל המסלול. גם אם הוא נקלע למצוקה גופנית או נפשית, הקשר עם ההורים יכול להביא לו ולהורים ברכה מרובה.

תוך כדי הטיול כדאי לשמור על קשר הדוק ומתעניין. לא קשר שבודק את הבן או הבת. לא קשר שמחפש אותם בפינה. אלא קשר שבו יש להורים מה ללמוד מן הילדים. ולילדים יש בו מה ללמוד מן ההורים.

לא מעט הורים נוסעים בחופשה שלהם לבקר את הילד במקומות בהם הוא מסתובב. לרוב, ביקורים כאלה פוריים לשני הצדדים. ההורים מבינים מה מושך ומסעיר את הבן, והבן זוכה לביקור שיכול להיות מאוד משמעותי עבורו. הייתי שותף במנאלי לפגישה כזו בין זוג הורים לחבורת מטיילים שהבת הייתה חלק מהם. הפגישה וההבנה שההורים גילו לטיול בנתה נדבך נוסף בקשר בין ההורים לילד.

החזרה הביתה

 

החזרה מן המסע קשה מאוד למטייל. החיים במסע יש בהם התרגשות יום-יומית. יש בהם פתיחות וקשב שאינם מצויים בחיים הרגילים. השעון מתנהל אחרת. לכן יש תמיד משבר בחזרה ארצה. על ההורים ללוות את הבן בתוך המשבר הזה. לא כדאי ללחוץ עליו למצוא מיד עבודה או מסגרת לימודים. לעיתים הוא בכלל לא שם. הוא מחפש עוד את חבריו מהודו כדי להמשיך איתם משהו מן המסע. זה לא תמיד הולך. יום אחד פגשתי במרכז ירושלים צעיר שהכרתי בהודו. הזמנתי אותו לכוס קפה. תוך כדי שתייה הרגשנו שנינו שמה שהיה שם לא יכול לחזור בבית קפה בירושלים.

לעיתים הילד גם שינה את עולמו הדתי. שינוי זה לעיתים הוא מבלבל את הילד ואת הוריו. יש דברים שנראים סותרים זה את זה. הילד יכול גם להתפלל בדבקות רבה ובו זמנית לא להקפיד על הלכות אחרות.

הראש שלו נראה לעיתים כמצוי בשני מקומות בו זמנית, כאן ושם, וזה קשה מאוד ומבלבל מאוד.

בתקופה זו חשובה מאוד התמיכה הלא-שיפוטית של ההורים. "אתה הבן שלנו בכל מה שאתה עובר".

סיכום

 

חווית המסע היא חווית התבגרות. הדרך בה מלווים ההורים את בנם יכולה להניח דפוסים לדרך בה יתנהלו היחסים בין הילד המבוגר להוריו המבוגרים. דרך של ליווי/קִרבה/קבלה/ושיתוף יכולה לפתוח ערוצים יפים של תקשורת בין הילד המבוגר להוריו.

לעומת זאת, מאבק חריף/התנכרות/כעס/והסתרה יכולים להגביה חומות בין הילד להוריו. הוא אולי יקפיד בכבודם אבל מאחורי גבם הוא יחיה במציאות אחרת לגמרי.

האתגר הוא קשה, מסובך ומורכב. אבל אם נעבור אותו בהצלחה אולי ניצור מערכת יחסים חדשה של הורים בוגרים וילד בוגר שיש ביניהם הרבה הערכה והקשבה והרבה למידה הדדית.

הרב דורי (אביגדור) הנמן, מחנך

פרשת מסעי

1. "אלה מסעי בני ישראל" (במדבר לג, א)

 

שאלה לדיון: מסעות לפולין

מה דעתכם על המסעות לפולין?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

שאלה:
ברצוני לדעת האם לדעתו של הרב מתאים שבנות אולפנה ובני ישיבות יצאו למסע חינוכי בפולין הכרוך ביציאה מהארץ וכל היוצא בזה?

תשובה:
אולפנות וכן ישיבות בעלי רמת החינוך התורני הגבוהה, עדיף שלא יסעו כי כל מה שאפשר לקבל מאותו מסע בחו"ל אפשר לקבל גם בארץ. למה לצאת לארץ העמים?

הרה"ג יעקב אריאל

שאלה:
מה דעת הרב בעניין נסיעה לפולין ללימוד השואה. השאלה היא מבחינת היציאה מהארץ ומתן פרנסה לשונאי ישראל. אני עובדת במוסד חינוכי ואם אסע לפולין זה יהיה כחלק מהצוות החינוכי, האם עובדה זו משנה לגבי החשיבות או ההיתר שלי לנסוע לפולין?
תשובה:
אם יש תועלת חינוכית בנסיעה לפולין היא מותרת, אם לא, היא אסורה. הדבר תלוי אפוא בסוג התלמידים ובהכנה שקיבלו ובין היתר גם במלווים. לכן מותר ללוות קבוצה מחונכת שקיבלה הכנה יסודית, הן בנושא האמוני והן בנושא הלימודי.

הרה"ג דב ליאור

שאלה:
האם מותר לטוס למחנות השמדה (במשלחת שהאולפנה מוציאה)?
תשובה:
כבר נשאלתי כמה פעמים, מה דעתי על עצם הנסיעה לפולין למחנות. לעניות דעתי, יש לנו כלל שיש לנו איסור לצאת לחו"ל, אלא אם כן זה לדבר מצווה. אם הוא הולך להשתטח על קברי הקדושים, הרב קוק כותב במשפט כהן (קמ"ז) שנשאל האם מותר לצאת לחו"ל להשתטח על קברי צדיקים. והוא טוען שוודאי יש עניין להשתטח על קברי צדיקים, אנו רואים שכלב בן יפונה הלך להשתטח על קברי אבות. אבל כשזה בא בהתנגשות עם איסור יציאה לחו"ל מי אמר שהאיסור נדחה. ובשביל להכיר את עוצמת הרשעות של הגויים, לא צריך לנסוע לאירופה. אפשר לקרוא את זה בספרים ולראות את זה במסכים, במוזאונים וכו'. אני לא רואה בזה עניין חינוכי. להבין מהי אנטישמית, למה הם שונאים את עם ישראל, לא צריך לנסוע לחו"ל.

הרב אליעזר מלמד

שאלה:
מה דעת הרב לגבי נסיעות לפולין לצורך לימוד נושא השואה במסגרת משלחות של האולפנות והישיבות.
תשובה:
למי שהנסיעה תתרום להעמקת ההזדהות עם המורשת היהודית לדורותיה ועם קדושי השואה, ותעמיד אותו ביתר חדות על שנאת ישראל, טוב שיסע. מי שיכול להעמיק בזה גם בלא הנסיעה יותר טוב שלא יסע, שכל שעה ושעה שאדם נמצא בארץ ישראל הוא מקיים מצווה. עוד צריך לשים לב, שיש נערים שהנסיעה הזו קשה מידי עבורם מבחינה רגשית, ומוטב שלא יסעו ויחשפו לנושאים הללו באופן מתון ואיטי יותר.

 

  • הרב שאול ישראלי, חוות בנימין חלק ג' עמ' תשכ"ד:

יציאה לחו"ל לצורך התרשמות ישירה מן המקומות בהם התרחשה השואה אינה נחשבת יציאה של תענוג, ולכן היא מותרת.

והנה נידון דשאלתנו שהיציאה היא למטרות לימודיות, להעמיק הידיעות בשטחים שונים, ובפרט לשם התרשמות ישירה מהמקומות שבהם התרחשה השואה הגדולה באבדן חלק גדול של ישראל, נראה פשוט שלא גרע מיציאה להרווחה, ואינו דומה ליוצא לשוט "כדי לשוט בעולם ולראותו", שאין לפניו אלא מטרת תענוג בעלמא.

ולעניין מטרה לימודית לכאורה יש להבחין, אם הכוונה להסתייע בזה לשם לימוד מקצוע שממנו יתפרנס בעתיד, דפשוט דבכה"ג הרי זה בכלל סחורה ממש, דלימוד מקצוע הוא מחובות שמוטלים על האב כלפי בנו (קידושין כ"ט.), והיא מצווה, כמבואר ברש"י כתובות (ה. ד"ה ללמדו אומנות). ונראה לפי זה שהוא גם בגוונא שאינו נצרך לידיעות אלו באופן ישר למקצועו, אלא שהוא נצרך ללימודו כדי לקבל תעודה מתאימה שלפיה יוכל ללמוד המקצוע שצריך, גם זה בכלל סחורה הוא, כיוון שבאופן אחר לא יוכל להגיע ללמוד האומנות שממנה יתפרנס. אכן, אם אין זה אלא לשם העשרת חוויותיו יש לדון שאין זה אלא כמו לשוט, דגם שם הוא עושה זאת להנאתו ולא הותר אלא כשזה נצרך לפרנסתו כנ"ל….

ולפי הנ"ל יוצא ברור דלמאי דנקטינן להלכה כדעת הראב"ד, יציאה לחו"ל לצורך לימוד שאין בזה משום החשבת חוץ לארץ, אלא מחמת הצורך לקבל ידיעות ממקור ראשון, אין בו משום איסור. אכן נראה שמכל מקום מידת חסידות איננה.

 

סביב היציאה לפולין מתעוררות הרבה דילמות אישיות עבור בני הנוער וגם דילמות הוריות, ננסה לעשות קצת סדר בתהליך.

סביב היציאה לפולין מתעוררות הרבה דילמות אישיות עבור בני הנוער וגם דילמות הוריות, ננסה לעשות קצת סדר בתהליך: בהכנה לקראת, במשך המסע, ולאחריו . השלב המקדים – האם לצאת?

דבר ראשון חשוב לשים דברים בפרופורציות: אפשר להיות יהודי טוב וגם ישראלי משובח מבלי לבקר בפולין. עם זאת, המסע לפולין הינו הזדמנות חינוכית טובה שאינה מזדמנת בדרך כלל בשנות התיכון כאן בארץ. אך מטרת מאמר זה אינו לשכנע לצאת לפולין אלא לתת כמה קווים מנחים לאלו ששוקלים או שהחליטו לצאת.  איך מחליטים? נכון לתת את ההחלטה בידי הילדים עצמם, מדובר כאמור בתלמידי כתות יא' ויב' שבעוד זמן קצר יצטרכו להחליט החלטות משמעותיות מאד בעלות השלכה ארוכת טווח ביותר. אבל כמו בכל החלטה חשוב להיות מייעצים ומנחים בהחלטה הזו.

צריך להכניס את כל המרכיבים לתוך ההחלטה:

החוסן הרגשי כפי שהוא מוכר לנו. במקרים של ספק בעניין הזה נכון לפנות לגורמים מקצועיים, הצוות החינוכי והייעוצי של ביה"ס, מארגני המסע.

היכולת להתמודד עם העומס הלימודי. פעמים רבות היציאה למסע כרוכה בהוספת עומס לימודי על התלמידים, ונכון לבדוק מה היציאה תעשה לעומס הזה.

העול הכלכלי – המסע לפולין עולה כסף רב (כ 6000­5000- ₪ במשלחות של הישיבות והאולפנות). במשפחות ברוכות ילדים המשלמות גם כך סכומים לא מבוטלים על הלימודים בבתי הספר מדובר בהוצאה מתמשכת לאורך שנים. נכון הדבר שמשרד החינוך וגופים אחרים מציעים מלגות (די נדיבות) עבור משפחות המתקשות במימון אך לא כולן זכאיות, ובכל מקרה תמיד נותר עול כבד על המשלמים.

התלבטות ערכית ותורנית – האם יש היתר לצאת במצבים כאלה מארץ ישראל? האם נכון להפוך את המסע לפולין לאבן דרך בחינוך הילדים שלנו? רבות נכתב בנושא זה אך חשוב להתייחס אליו במסגרת ההתלבטויות. נכון לתכנן מראש ולהציב לבני הנוער את הצורך שלהם בהשתתפות בהוצאה הגדולה – 'אם זה חשוב לך לצאת, כיצד את/ה מתכנן לעזור במימון?'. (יצויין שמדובר גם בגילאים של לימוד הנהיגה ואותם השאלות צריכות להישאל גם כאן) וכפי שפתחתי, אפשר גם להחליט לאור כל אחד מהשיקולים לעיל שלא לצאת וזוהי החלטה לגיטימית . בבתי ספר רבים מתקיים מסע בארץ ישראל במקביל. כדאי לעודד את הילדים לשקול את האופציה הזו בכובד ראש. שלבי ההכנה משרד החינוך קובע שעל התלמידים היוצאים למשלחות לעבור הכנה לימודית, רגשית וחברתית לקראת המסע. כדאי להתעניין מהי תכנית ההכנה הנעשית בביה"ס, על מנת להדגיש בעיני הילדים את חשיבות העניין ועל מנת לפתוח פתח לדיבור על הנושאים הללו כבר מראש. בצד המשפחתי, חשוב למצוא קשרים לסבים ולסבתות או לשכנים ומכרים שיש להם שורשים בפולין: קברי משפחה, מקומות מגורים, סיפורים חשובים, תמונות ועוד. כדאי לצייד את הילדים בחומר ממשי וקונקרטי אך חשוב גם לבדוק עד כמה הם מוכנים להעמיס על כתפיהם את השליחות המשפחתית הזו. במקרים רבים זה מצריך חשיפה של הנער או הנערה לעבר הקשה של המספר – חשיפה שיכולה להיות מורכבת מדי עבורם. אם הנער/ה מסוגלים לכך, כדאי לצייד אותם בכל החומר הקיים, מכתבים תמונות וכתובות – הרבה פעמים במהלך המסע מתעורר הצורך הזה אצל הילדים. כדאי לעזור גם בצד הטכני, המסעות אינטנסיביים מאד, מגיעים מאוחר בלילה לבית המלון, מתעוררים מוקדם ובדרך כלל עוברים מדי יום­יומיים לבית מלון מה שמצריך את אריזת המזוודה ומוכנות ליציאה בשעה מוקדמת. הרבה מבני הנוער צריכים בשלב הזה את עזרת הוריהם בתכנון של מה לקחת? איך להכניס למזוודה? מה להוציא מדי לילה בבית המלון? איזה ביגוד לקחת? כיצד להסתדר עם האוכל?? יצויין שעבור חלק מבני הנוער (שאינם לומדים בפנימייה) זו הפעם הראשונה שהם עוזבים לתקופה כל כך ארוכה את הבית.  במהלך המסע כדאי לעודד את בתי הספר לשלוח עדכונים מדי יום­יומיים עם קצת תמונות. הקשר הזה חשוב בוודאי להורים ועוזר להם להרגיש מחוברים למסע, הוא עוזר גם לבני הנוער במשלחת לתקשר עם הבית. מאידך, חשוב גם לדעת 'לשחרר' את הילדים שלנו ולא לצפות לשמוע מהם מדי יום מה שלומם. לאחר המסע המסע לפולין מטלטל מאד מבחינה רגשית. יש בו שיאים של שמחה והתרוממות (!) בקברי אדמורי"ם וצדיקים, בבתי הכנסת או בצוותא של תפילה וסעודות שבת. ומאידך יש צלילה לתהומות של עצב ומפגש עם אכזריות אנושית בלתי נתפסת. חשוב ליצור אפיקי ביטוי טבעיים שיאפשרו להם לשתף בחוויות, ליצור (בשיתוף ובהסכמה בלבד), מיני 'ערב פולין' עבור המשפחה. לפעמים מספיק רק לעודד אותם לאסוף את תמונותיהם ולהכין אלבום. לכתוב / לסדר לעצמם את יומן המסע שלהם. רובם של הילדים עוברים זאת בטבעיות. הליווי הרגשי והתמיכה החברית מסייעים מאד בתהליך הזה. אך יש פעמים שהטלטלה הזו לא מוצאת מרגוע גם לאחר החזרה הביתה. נכון להיות קשובים לילדים בשלב הזה ולשתף את צוות ביה"ס בדאגות שלכם. פעמים רבות צוות ביה"ס יצליח לעזור. אם לא הם ימליצו לכם כיצד להמשיך בליווי. לסיכום המסע לפולין מזמן דילמות, אתגרים והזדמנויות רבות עבור בני הנוער שלנו. עם סייעתא דשמיא וליווי נכון מצד ההורים זו יכולה להיות חוויה מעצימה ומבורכת לא רק בפן האישי אלא גם בפן המשפחתי.

 

 

2. "והקריתם לכם ערים ערי מקלט… ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה" (במדבר לה, יא)

 

שאלה לדיון: ענישה

מהי לדעתכם תכלית הענישה? (לטובת הציבור או לטובת החוטא)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרב ד"ר אברהם וינגורט, חידושי בעל השרידי אש על הש"ס, חלק א', נספחים, עמ' תקלח:

מטרת הענישה והגלות לעיר מקלט היא ליצור תהליך של תיקון בליבו של הרוצח בשגגה. הוא לא נזהר בחיי אדם, ובמעשהו גרם לתחושת חוסר ביטחון תמידי בליבם של אנשים (החוששים להיפגע מפני רוצחים בשגגה), לכן עליו לגלות לעיר מקלט ולחיות בחשש מפני נקמתו של גואל הדם. על ידי כך תגבר רגישותו לקדושת החיים.

ואפשר שהגלות היא בבחינת מידה כנגד מידה, ותכליתה לנטוע ברוצח בשוגג תחושה של "חוסר ביטחון" המחייבת אותו בהתגוננות תמידית נגד גואל הדם (עיין היטב מכות י, א וגם רש"י שם ד"ה אוכלוסין). אחרי שהתנהגותו שיקפה חוסר רגישות לחיי אדם, כלומר מעין זלזול בקדושת החיים, שהוא הגורם שהאנשים חשים בחוסר ביטחון תמידי, עליו להרגיש את מה שעולל לחברה (שמעתי מר' מיכאל ויגודה נ"י). וכל זה קשור לשאלה הידועה האם גלות היא עונש או תיקון וכפרה, או שמא שניהם גם יחד… ומובן שזהו "תיקון" ייחודי לשוגג, כי המזיד אינו לוקה סתם בחוסר רגישות לחיים, אלא לוקה במידת האכזריות או בחוסר יכולתו להתגבר על יצר השנאה.

ואפשר שכל עניין גואל הדם ע"י התורה, ה"מנצלת" את טבעו "כי יחם לבבו" (דברים י"ט, ו) על מנת לנטוע ברוצח בשוגג את התחושה הנ"ל של חוסר ביטחון ופחד מתמיד…

 

  • פרופ' שלום אלבק, יסודות העבירה בדיני התלמוד, עמ' 123:

תכלית הענישה באופן עקרוני היא לצורך תיקון הפגם בנפש החוטא, ולא לטובת הציבור. אולם בעבירות שהן סכנה לציבור, תכלית הענישה היא בשביל טובת הציבור.

דיני העונשים והעבירות שבתורה אינם באים לתקנת הציבור, לשמור עליו מסכנת העבריינים, ואין תכליתם טובת הציבור ושלומו והרחקת סכנות ממנו, אלא הם באים ללמד את היחיד כיצד ינהג לטוב לו, ואין העבירות אלא פגם בשלמות האדם העובר, בין בעבירות שבין אדם למקום ובין בעבירות שבין אדם לחברו, וכדי לתקן פגם זה צריך העובר עבירה כפרה. החטא עושה בנפשו וברוחו פגם מוסרי, והעונש מתקן פגם זה ומטהר את רוחו שתהא שוב זכה. אין החטא אלא זוהמה בנפשו של העובר, ואין העונש אלא כפרה…

עבירות שהן סכנה לציבור, בייחוד אם יתרבו מעשי עברה אלה, ומחמתן אי אפשר לקיים סדר ראוי, יש להעניש עליהן בשביל תקנת העולם, ולא בשביל תקנת עושה העברה וכפרתו.

 

שאלה פותחת: דיון בסגנון קצת אחר

"והיו לכם הערים למקלט" (במדבר לה, יב)

באיזו סביבה אתם מרגישים מוגנים ביותר? מה תורם לתחושה זו?

איזו סביבה מאיימת על תחושת המוגנות שלכם? מדוע?

 

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת מסעי

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת מטות-מסעי

פרשת תולדות

1. "אברהם הוליד את יצחק" (בראשית כה, יט).

רש"י: לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכול אברהם הוליד את יצחק.

שאלה לדיון: "ליצני הדור" או "ליצן הכיתה" ו"ליצן השבט"

כמעט בכל חברה יש מי שנושא את תואר "הליצן". מה דעתכם על תכונת הליצנות? האם היא חיובית או שלילית?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. מי שטעם יין הונגרי, עמ' 54-62:

תקציר: צחוק והומור חשובים מאד לבריאות הנפשית והפיסית שלנו ולחיי חברה תקינים. שימוש נכון בהומור מפוגג מתחים וקשיים. ציניות, לעומת זאת, אינה רצויה כלל.

אל תצחקו. הומור הוא עניין רציני. הוא משמעותי לחיי החברה שלנו, לחיים הבין-אישיים שלנו, ליכולת שלנו "להסתדר" בחיים, ליהנות ולשמוח בהם, ולהנות אחרים.

חשיבות ההומור והצחוק לחיים מוכחת על ידי המדע כעניין התורם לבריאות התקינה והיומיומית.

הרבה מה"קליק" שלנו עם אנשים אחרים טמון ביכולת שלנו לצחוק יחד.

לצחוק, פירושו לצאת מהחוק. לפרוץ את המגבלות והמוגבלויות של החיים.

על ידי צחוק יוצאים מעולם קטן לעולם גדול, ומזמן דחוק לזמן מרווח, ומנפש צרה לנפש רחבה (על-פי הבעל-שם-טוב)

בכוחו של שימוש נכון בהומור לפוגג מתחים ומבוכות ולדלג על מכשולים וקשיים.

למדו לצחוק על הקשיים, לצחוק באופטימיות שבטוחה שאין בכל הקשיים ממש, שאסור להתייחס אליהם ברצינות יתירה.

גם את עצמכם עליכם להפסיק לקחת ברצינות תהומית. מה יש? צחקו קצת גם על עצמכם.

כשאנחנו משתמשים בהומור, במקום להתייחס לבעיות העומדות על הפרק ב"רצינות" הראויה, אנחנו למעשה מכריזים: "נכון. יש בעיות ויש קשיים, אבל מצב הרוח שלי ושלך חשוב הרבה יותר מהם."

צחוק, צחוק, אבל גם קצת רצינות צריך.

באותה קלות שבה ביכולתו של ההומור להתיר תסבוכות, לפוגג מתחים ולדלג על קשיים, כך הוא גם עלול להיות גורם מזיק, כשאינו מנוצל נכון.

ציניות – מכירים?

בוודאי. מי אינו מכיר?

ציניות היא חומת מגן לעגנית שמונעת מאיתנו קשר ומגע עם הזולת.

ציניות היא ההיפך הגמור מהומור בריא.

הומור מקרב, ציניות מרחיקה.

הומור הוא פתיחות, ציניות היא אטימות נוראה.

ציניות היא ה"נשק" הזמין והקליל ביותר שמצוי בידינו כדי לאטום את עצמנו, וכביכול להפוך בכך לבלתי פגיעים, ולפעמים אף כדי לפגוע בעצמנו או באחרים.

ציניות איננה חייבת להתבטא במילים חריפות. לפעמים די ב"עיקום אף" או קריצת עין, כדי להעמיד חומת מגן בצורה סביבנו, או כדי לשלוח חץ משונן בלב אוהבינו.

אנחנו חייבים לוותר על כך.

 

ב. גמרא שבת ל:

תקציר: הגמרא מחלקת בין כמה סוגי שמחה. שמחה של מצווה היא שמחה רצויה. שחוק וקלות ראש אינם רצויים. בדיחה טובה יכולה לפתוח את הלב ללמידה, אולם אחריה יש להיות בכובד ראש.

כתיב טוב כעס משחוק וכתיב לצחוק אמרתי מהולל, כתיב ושיבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זו עושה. לא קשיא. טוב כעס משחוק – טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעוה"ז משחוק שמשחק הקב"ה על הרשעים בעוה"ז וכו', ושיבחתי אני את השמחה – שמחה של מצוה, ולשמחה מה זו עושה – שמחה שאינה של מצוה, ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה וכו' כי הא דרבה מקמי שפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא (רבה פתח את שיעורו בדברי בדיחות, ולאחר מכן ישב באימה והתחיל בלימוד).  ומפרש רש"י: ובדחי רבנן – נפתח ליבם מחמת השמחה.

 

ג. רמח"ל, מסילת ישרים בביאור מפסידי הזהירות:

תקציר: הליצנות פוגעת ביכולת להתפעל מעניינים רוחניים ולהתעורר לתשובה. היא יוצרת מעין חומת הגנה בלב האדם ולא נותנת לדברים המעוררים את הלב לפעול עליו.

ותראה קשי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן, אשר ישמיט ויפיל מעליו החיצים ומשליכם לארץ, ולא יניח אותם שיגיעו אל אל גוף האדם, כן הלצון בפני התוכחה והמרדות. כי בליצנות אחת ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות, מה שהלב מתעורר ומתפעל מעצמו מדי ראותו או שומעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכוח הליצנות יפיל הכול לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת העניינים, ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כוח הלצון ההורס כל ענייני המוסר והיראה.

 

 

  1.  "אל תרד מצרימה… גור בארץ הזאת" (בראשית כו, ב-ג)

שאלה לדיון:

מה דעתכם על נסיעות לחו"ל? (לצורך מגורים, טיול, לימודים, עבודה, טיפול רפואי)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. רמב"ם, הלכות מלכים ה, ט:

תקציר: ישנו איסור לצאת מן הארץ. במקרים מסוימים מותרת היציאה, אולם אחר כך יש לחזור.

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם. אלא ללמוד תורה או לישא אישה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שווה דינר חטין בשני דינרין. במה דברים אמורים, כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר. אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריווח. ואף על פי שמותר לצאת אינה מידת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום.

 

ב. לבקר בהיכלו, שערים לדמותו של הרב בן ציון חיים פריימן זצ"ל, מצדיקי ירושלים (עמ' 200-201):

תקציר: על פי הרב חרל"פ, אדם שאינו רוצה לצאת לחו"ל ועושה זאת מתוך אילוץ, הרי זה סוג של אונס, ונחשב לו כאילו נשאר בארץ ולא יצא. הרב בן ציון פריימן זצ"ל הרגיש כאנוס ממש כשנאלץ לצאת לחו"ל, ולעיתים לא היה מסוגל לצאת אף כשנזקק לכך.

סיפר הרב בן ציון קריגר:

יום אחד סיפר לנו הרב, כי נאלץ הוא לנסוע עם הרבנית לשווייץ. חשתי בצער הגדול שגורמת לו היציאה מן הארץ, ושלחתי לו מכתב למונטרה שבשווייץ ובו ציטוט מן הספר "מי מרום" של הרב חרל"פ. הרב כותב שם כי אדם אשר רוצה מאוד להיות בארץ ונאלץ לשהות בחוץ-לארץ, אנוס על פי הדיבור כמו משה רבנו או בגלל אונס אחר, הרי אמרינן לגביו אונס – כמאן דעביד דמי (אומרים עליו שהוא אנוס, והוא נחשב כמי שעשה), ולכן נחשב הוא כמי שנמצא בארץ.

הרב השיב לי במכתב כי דבריו של הרב חרל"פ ידועים לו, וכשיחזור ארצה נשוחח על כך.

כאשר שב הרב לארץ, והגיע לשבת לישיבה במעלות, סיפר לי כי דברים אלו שמע אישית מפי הרב חרל"פ, וכי בעקבותיהם שאל את הרב אם דבריו לא יכולים לגרום לאנשים להישאר בחוץ לארץ בתואנה כי הם אנוסים. הרב השיב לו כי את האמת יש לומר, והרוצה לטעות – שיטעה. אחר כך הוסיף הרב חרל"פ ואמר, כי מאידך גיסא, דברים אלו יכולים לעודד אנשים רבים השוהים בחוץ לארץ מחמת אונס גמור ואמיתי, ומי יודע אם הרב פריימן עצמו לא יזדקק אי פעם לדברים אלו.

מששמעתי את סיפורו של הרב פריימן, אמרתי לו כי אם דברי הרב חרל"פ כלפיו היו בבחינת נבואה, הרי שהם יכולים להיות אישור עבורו לשהותו בחוץ לארץ, וכי הוא אנוס באמת.

 

על הקושי של הרב פריימן לצאת מן הארץ סיפר הרב יהודה עדס, ראש ישיבת "קול יעקב" בירושלים:

 

זוכר אני כיצד התרשמתי מקדושת ארץ ישראל שבערה בו.

לפני כחמישים שנה, בהיותי תלמיד בישיבת פוניבז', הגיע הרב פריימן באחד הימים אלינו לישיבה וישב ללמוד במשך כל היום. בלילה ניגש אליי ושאל אם יכול הוא ללון בחדרי. כמובן שהסכמתי. הרב נשאר בחדרי במשך כמה ימים, והרבינו לדבר בלימוד. כל אותם הימים לא סיפר לי הרב מה מעשיו ומדוע בא.

ביום האחרון, כמדומני שהיה זה יום חמישי שהיה גם סוף ה"זמן", ביקש ממני שניסע יחד לירושלים.

באותם הימים, לצורך נסיעה מבני ברק לירושלים היה עלינו לעבור דרך התחנה המרכזית בתל אביב. כשהגענו לתחנה המרכזית, ניגש הרב פריימן למדור "שמירת חפצים" ולקח משם ארגז גדול מלא ספרים אשר מסר לשמירה. סייעתי לו להעלות את הארגז על גג האוטובוס.

לאורך כל הנסיעה שוחחנו בדברי תורה, אך מדי פעם בפעם שמעתי אותו נאנח אנחה עמוקה.

ביקשתי ממנו כי יספר לי מה מכביד עליו, והוא ניאות להסביר לי:

"פרנסתי דחוקה. נאלצתי לחפש תעסוקה אשר תקל עליי את עול הפרנסה.

הציעו לי משרה של משגיח כשרות למשך שבועיים בספינה המפליגה לחוץ לארץ ואחר כך חוזרת. משרה זו הייתה מסירה ממני את הלחץ הכלכלי שאני נתון בו.

עשיתי את כל ההכנות הדרושות לנסיעה, ושמתי פניי לכיוון נמל חיפה. אולם, ככל שקרב מועד ההפלגה כך גברו בי לבטיי. אמנם, חכמים התירו יציאה מן הארץ לצורך פרנסה, אך קשה היה לי לעזוב את קדושת ארץ ישראל.

מאידך, הייתי נבוך. היאך אשוב לביתי? הרי אתבייש מאשתי ומהשכנים. הם ליוו אותי "בתופים ובמחולות", והזמינו במיוחד עבורי רכב אשר לקח מהבית את ארגז הספרים שלי ואת כל החבילות…

במשך כל הדרך היה לי צר מאוד בלב, איך אעזוב את קדושת ארץ ישראל?

הרגשתי כי אינני יכול לעשות זאת, ונסעתי חזרה לכיוון בני ברק. כך הגעתי לישיבת פוניבז', ונשארתי ללמוד כמה ימים.

עכשיו, שהגיע הזמן לחזור לביתי, חושש אני כיצד יקבלוני. מתבייש אני מן השכנים, ואינני יודע מה אענה לאשתי… חושבני, כי אכנס ללמוד באחד מבתי המדרש שבירושלים, ואבוא לביתי בסתר, באמצע הלילה…

 

 

שאלה פותחת

מכירת הבכורה

מה מקומו של בכור האחים במשפחה? האם ההחלטות החשובות בין האחים צריכות להתקבל על ידו? האם עליו לקחת אחריות על עניינים שונים בתוך המשפחה יותר מאחיו הצעירים? איך ההרגשה להיות אח או אחות בכורים (שפן ניסיונות של ההורים, שותף לחינוך הקטנים בבית, יותר חובות או יותר זכויות)? ואיך ההרגשה להיות האח הצעיר שיש לו אח בכור (אוהב/לא אוהב שהוא מחליט עליי, גאה בו, הולך בעקבותיו)

 

חופים מסוכנים

מי איננו מכיר את השלטים הפזורים לאורך הכנרת, המזהירים את המטיילים שלא לרחוץ בחופים לא מוסדרים. כמה וכמה רוחצים קפחו את חייהם כאשר רחצו בחוף ללא מציל…

יש חופים מסוכנים יותר! סכנתם היא מסוג אחר: לא פיזית אלא רוחנית ונפשית, כגון: חוף דוגית, חוף גולן… את החופים הללו פוקדים אלפי בני נוער דתיים במהלך חופשת הקיץ. חלקם לנים לילה אחד בחוף, אחרים שוהים בו ימים ושבועות, באווירה חופשית-חילונית, מופקרת, משוחררת מכל גבולות, הרחק מעינם הבוחנת של המבוגרים, ומתנסים בכל מיני התנסויות שליליות: אלכוהול, סמים, פריצות ועריות. כל מי ששוהה שם נשאב לתוך אווירה עכורה זו.

מה לעשות?

1. בראש ובראשונה לנסות לשכנע את הנער/ה שלא לנסוע לשם. להציע להם אלטרנטיבה "כשרה": חוף כינר, חניונים ברמת הגולן. הלינה בחוף היא בחינם, בחניונים – בכסף, לכן בני נוער מעדיפים את חופי הכנרת. על ההורים "לספוג" את מימון הלינה.

2. אם השכנוע לא עוזר, מוצדק להפעיל את הסמכוּת ההורית למנוע את ההתנסות המסוכנת. אם יש משהו שמצדיק "כפייה" ושימוש בסמכוּת זה בדיוק זה.

3. אם אין להורים כוח לעצור אותו/ה, חובה לתאר לו את הסכנות המזומנות לו שם (אלכוהול, סמים, פריצות…), הפיתויים, הלחץ החברתי, ולסכם איתו על גבולות התנהגות.

4. לצייד אותו בפלאפון ולשמור איתו על קשר רציף. חשוב שהקשר עם הבית ועם מה שהבית מסמל לא יינתק אלא ילווה אותו באשר הוא שם. כל שיחה עם הבית עשויה להחזירו מעט ל"שפיוּת". הנער צריך להפנים שאין "שטחים מתים" ללא בית והורים.

5. אם יש צורך בכך (הימים חולפים והנער קבע את משכנו על החוף ומצבו מתדרדר), צריך לאזור אומץ, לקום ולנסוע לשם, לבקר במקום ולהחזיר את הילד הביתה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

בתי הייתה בחוף דוגית

שאלה:

בתי סיימה כיתה י"ב, והודיעה לי כי היא תחגוג עם חברות בטיול "כמו שצריך" לצפון. כדרכי, לא חשדתי בכלום, ונתתי בה אמון מלא. במהלך הטיול היא בקושי יצרה קשר. רק שיחות קצרות של "אל תדאגי, הכול בסדר". לפני כמה ימים היא חזרה, מהורהרת מאד, ולא שיתפה אותי כמעט בחוויות שעברה. אתמול קיבלתי שיחת טלפון מאימא של חברה, והתבררה לי האמת הכואבת: בנותנו שהו במשך כל השבוע בחוף דוגית.

אני המומה, עצובה, סוערת מאד בתוכי, וממש לא יודעת איך להתנהל עם המידע הזה. כשאני מעלה על דעתי מה עשתה שם בתי ומה ראתה שם, הדמעות עולות בעיניי ואינני מסוגלת לדבר איתה על כך. חשבתי שגידלתי בת צנועה וטובה בסך הכול, אולי לא מלכת הצניעות, אבל בהחלט בחורה עם גבולות. מה לעשות?

 

תשובות:

אבינועם הרש, מחנך, וסמנכ"ל חברים מקשיבים:

חלק מהאנשים שאני מכיר ונמצאים היום ברוך ה' בתפקידי מפתח בעולם החינוך, עשו בחיים שלהם מה שנקרא 'סיבוב'. ראו עולם. כי חלק ממרד הנעורים, מהסקרנות המתפרצת, מהצורך למימוש עצמי מגיע ומתבטא גם בצורות הללו

אמנם בתך התחנכה על ערכים הגונים, אבל בסיטואציה הנקודתית שנוצרה, היא רצתה ככל הנראה להיות כמו שאר החברות שלה ולראות מה כל כך מטריף וקוסם לנערים בחוף הזה.

 

שלום לך,

 

הכאב והסערה שלך מובנים ונקל לחוש כלפיהם אמפתיה. מתחושת ההלם שלך ניכר שהשקעת בחינוך מאמצים רבים והנה, נראה שהכול הלך לריק והתוצאות נראות לגמרי אחרת ממה שהתכוונת. אולם בניגוד לספרים שקונים ב'סטימצקי' שלוש במאה, חינוך ילדנו לא מגיע עם פתק החלפה ולפעמים, כמו במקרה שלך, התוצאות יכולות להיות מתסכלות וכואבות.

אולם תרשי לי ברשותך להעמיק קצת ולגעת במקום ממנו התסכול שלך מגיע:

למרות שפעלת לפי הוראות היצרן והכנסת את כל המתכונים הנכונים למיקסר, בסוף, לא לעוגה הזו התפללת.

ובכן, הרשי לי לשתף אותך באחת המחשבות שחשבתי לאחרונה על החינוך:

ראינו אנשי חינוך גדולים, פרופסורים לחינוך, רבנים רבי מעלה, אנשים ידועי שם שמבט קצר על הילדים שלהם מראה לנו דבר אחד:

כל קשר בינם ובין התורות החינוכיות המפוארות שהם מאמינים בהם ובין ילדיהם נראה מקרי בהחלט, במקרה טוב ובמקרה האחר מופרך ותלוש מעיקרו.

ובכל זאת, אף אחד מהם לא מצפה שהם יחזירו את המפתחות ויתפטרו מעמדותיהם המשפיעות.

כי מה זה בעצם חינוך אם לא זריקת אבן לתוך הים הסוער בליבו של הנער ותפילה כנה מעומק הלב שאדוות הגלים ילכו לכיוון הנכון:

את עושה את ההשתדלות שלך ומכוונת את האבן, אבל מהרגע שאבן יצא מתחת ידייך, כבר אין לך שליטה ולא נותר לך אלא להתפלל לתוצאות הנכונות. תקראי לזה סייעתא דשמייא, הדמעות של הסבתא, זכות אבות, אבל בשורה התחתונה ככה הדברים פועלים.

אני מכיר הורים רבים ששלחו את ילדיהם למוסדות העילית של הציונות הדתית, השקיעו ימים ולילות בשיחות ובכל זאת בסוף התוצאות יצאו קצת אחרות ממה שחשבו.

כי בניגוד למדעים מדויקים ונוסחאות מתמטיות חינוך הוא הכול חוץ מאשר סיבה ותוצאה.

כל ההקדמה הזו באה להגיד לך שקודם כל תנוח דעתך. זה חינוך. אנחנו זורעים זרעים, מחכים לרוח ומתפללים שהיא תישא אותם למקום הנכון.

לעצם העניין: זה שביתך 'נסחפה' אחרי חברותיה והלכה לדוגית זה נראה לי טבעי. נכון, היינו מעדיפים שלא, אבל מה לעשות שכולנו מושפעים מדעת חברינו על אחת כמה וכמה בגיל ההתבגרות. מהי הסיבה שהיא עשתה זאת? האם בכדי לרצות אותם? להרגיש מקובלת? לא לצאת ה'חנונית' של השכבה? אולי. לא יודע. אבל אין ספק ששיחה מכילה איתה תוכל להאיר גם את הנקודה הזו.

חלק מהאנשים שאני מכיר ונמצאים היום ברוך ה' בתפקידי מפתח בעולם החינוך, אם כמחנכים ואם כרבנים, עשו בחיים שלהם מה שנקרא 'סיבוב'. ראו עולם. כי חלק ממרד הנעורים, מהסקרנות המתפרצת, מהצורך למימוש עצמי מגיע ומתבטא גם בצורות הללו.

אמנם בתך התחנכה על ערכים הגונים, אבל בסיטואציה הנקודתית שנוצרה, היא רצתה ככל הנראה להיות כמו שאר החברות שלה ולראות מה כל כך מטריף וקוסם לנערים בחוף הזה.

אני גם לא הייתי נבהל יותר מידי או מסיק מסקנות: זה לא אומר שמעכשיו בתכם תתנסה בדרכים אחרות או תלך למקומות זרים. הדרך כמו שאומרים ארוכה ומפותלת ויש מעידות. השאלה היא תמיד האם אנחנו עדיין נמצאים על הטיסה ליעד המרכזי שלנו.

לכן: אני במקומכם הייתי יוזם שיחה עם הבת. שואל אותה מאיזה מקום הגיע ההחלטה הזו. מנסה לעבד איתה ביחד את החוויות שהיא ראתה שם. מעצים את כל העניין:

האם היא שאלה את עצמה מדוע לדעתה המקום כל כך קוסם לבני גילה?

מהם הדברים שקוסמים בהם?

האם כפי שהיא רואה את המקום היא הייתה רוצה שהבת שלה תסתובב שם?

האם הערכים עליהם היא גדלה ואיתם היא מסכימה אמורים להסתדר במקום הזה?

כלומר, הפכו את המורכבות הזו שאתם הולכים להתמודד עמה לאתגר שלאחריו בתכם תצא מחוזקת יותר מבחינת הקומה האישיותית שלה.

ומעבר לכך ועל הדרך, תחשפו גם יותר לעולם התוכן והתרבות הפנימי שלה. דבר שיקל עליכם להתחבר לעולמה ולהיות יותר מעורבים בקבלת ההחלטות שהיא תקבל בהמשך.

לתגובות ניתן לפנות למייל הבא

 

 

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית:

כל ניסיון שהקב"ה מנסה אותנו מתחיל בפער בין מה שהיינו רוצים ומצפים, לבין מה שקורה בפועל. מקומנו כהורים מול טלטלה כזו הוא לחסום את הדמיונות שלוקחים אותנו רחוק. לדעת שבאמת איננו יודעים מה היה שם וכיצד זה משפיע עליה.

 

אמא יקרה מאוד.

כל ניסיון שהקב"ה מנסה אותנו מתחיל בפער בין מה שהיינו רוצים ומצפים, לבין מה שקורה בפועל. גם המקום הנוכחי שלך מול בתך הוא ניסיון, איך תתמודדי עם מציאות שאינה עולה בקנה אחד עם מה שחשבת אודותיה ומה שציפית ממנה.

אבל, לפני הכול, באמת את לא יודעת מה היה שם, ובעיקר לא איך היא הייתה שם. אילו גבולות היו חשובים לה, מה היא בחרה בתוך המציאות הקלוקלת הזו, איך היא ראתה את המקום שלה שם, אולי היא הייתה שם סמן ימני? אולי לא העיזה לחזור בלי חברותיה, אולם נפשה נקעה ממה שראתה? אולי נפלה נמוך ממה שהתכוונה? אולי היא מהורהרת מול הפער בין העולם בו גדלה למציאות אותה חוותה? לאן זה לוקח אותה??? לאן זה לוקח אותך???

סביר להניח שבתך עברה טלטלה רצינית. תמונת העולם המוכרת לה השתבשה, והיא צריכה לבנות מחדש את יסודות עולמה-שלה. עכשיו, הבנייה תהיה ממקום של חשיפה לאפשרויות אחרות, ובחירה מחודשת במה שיתאים לה באמת. זה תהליך התבגרות וגיבוש זהות, שאולי היינו מעדיפים שיתבצע במרחב סטרילי, ובתך בחרה – במודע או שלא במודע – במרחב מטלטל ואחר.

טבעי שהידיעה על כך מעוררת סערת נפש ושאלות כבדות על החינוך ומה האמת שלה והאם הכול היה הצגה וכד'…

מקומנו כהורים מול טלטלה כזו הוא לחסום את הדמיונות שלוקחים אותנו רחוק. לדעת שבאמת איננו יודעים מה היה שם – זו האמת – וכיצד זה משפיע עליה.

אפשר ורצוי לשתף את הבת בקושי שלך לדעת היכן היא הייתה ולחשוב מה קורה שם – אבל להימנע מכל מה שמשתמע כהטלת דופי בה ובהתנהגותה. גם  אם את יודעת משהו, כדאי שהיא לא תדע על כך, כדי להשאיר לה מרחב בחירה – שלא יהיה לה צורך להתבצר ולגונן על התנהגות שלילית, ויישאר מקום לשינוי.

זה הזמן להיות בשבילה במקום מאמין ואוהב, שנותן אמון ביכולותיה לבחור נכון, להבחין בין טוב לרע . לתת לה הרגשה שאנחנו שם, מוכנים להיות אתה בתהליך הבירור , ומכבדים גם אם תבחר לא לשתף (אולי אינה רוצה להעציב אותנו, והיא מעדיפה לעבור זאת בלעדינו?). האהבה והאמון שלך הם ה"דלק" שיוכל להניע אותה להזדהות, להוקרה, ולבחירה בטוב.

 

נעמה מוזס, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת:

אל תישאבי לראייה של "שחור או לבן" – העובדה שבתך שהתה מספר ימים בחוף דוגית אינה אומרת שכל החינוך שלך ירד לטמיון. לסמוך על ילד – אינו אומר לסמוך עליו רק בתנאים מסוימים, אלא לתת בבתך אמון מלא שגם אם היא נמצאת במצב לא פשוט יש לה את הכוחות והידע כיצד לנהוג. ככל שתאפשרי פתיחות ביניכן ללא שיפוטיות, היא תוכל לשתף אותך בעולמה – ויש סיכוי שאולי תרצה להקשיב למה שיש לך לומר בנושא.

 

שלום לך, את מתארת תחושות ,מחשבות לא פשוטות והמון סימני שאלה. מעבר לתהיות- "מה בתך עשתה שם? ..", אני חושבת שהקושי העיקרי טמון בתחושת השבר של האמון ביניכן. גתה אמר –"כשהאמון נעדר, הפרח היפה ביותר בזר האהבה חסר".

העובדה שאת מתקשה לשוחח איתה על כך מעידה על הקושי הרב. כנראה של שתיכן.

אולם אל תשכחי- את המבוגר בקשר. יתכן ובתך רצתה לשתף אותך בפרטי הטיול, אולם ידעה מראש מה תהיה תגובתך לכך, ולכן העדיפה לומר בכלליות באופן מעורפל- שמדובר בטיול לצפון. ( היא לא ממש שיקרה..)                       לסמוך על ילד – אינו אומר לסמוך עליו רק בתנאים מסוימים, אלא לתת בבתך אמון מלא שגם אם היא נמצאת במצב לא פשוט יש לה את הכוחות והידע כיצד לנהוג.

אוטוטו בתך יוצאת מהבית, בשנה הבאה לא תוכלי לדעת בוודאות היכן היא נמצאת כל שעה, היכן בדיוק היא ישנה, מה סדר יומה.

ככל שתאפשרי פתיחות ביניכן ללא שיפוטיות, היא תוכל לשתף אותך בעולמה – ויש סיכוי שאולי תרצה להקשיב למה שיש לך לומר בנושא.

נכון, חופי הכנרת בחופשת הקיץ מדליקים נורות אזהרה ומעוררי דאגה – נמצאים שם לא מעט בני נוער  (גם דתיים) המחפשים ריגושים, נוטלים סיכונים, מעשנים, נוטלים חופש מהמסגרת ומהשגרה המוכרת , ובוודאי שאין זה המקום בו היינו רוצים שילדינו ישהו בו.                                                               יחד עם זאת- לא כל מי שנמצא שם, שותף לכך. כדאי להציב סימן שאלה ולא רק סימן קריאה.

אל תישאבי לראייה של "שחור או לבן" – העובדה שבתך שהתה מספר ימים בחוף דוגית אינה אומרת שכל החינוך שלך ירד לטמיון. את גידלת בת צנועה וטובה, שיש לה עדיין גבולות משלה. עשית כמיטב יכולתך. לא הכל תלוי בנו. אולם הקשר והגשר שאנו בונים עם ילדינו – תלוי במידה רבה בתגובותינו . ולכן – נסי להתגבר על "תחושת הכישלון" והפגיעות והזמיני את בתך לשיחה. ולפני שתנאמי "נאום חוצב להבות" על מה שנכון וראוי בעינייך. נסי באמת ובתמים להקשיב לה. לשמוע מה היה, אולי היא נקלעה למצב שלא צפתה מראש, לברר מה היה שם – לא ממקום של חקירה והאשמה אלא ממקום של אכפתיות והתעניינות. שדרי לה שאת סומכת עליה, ושהיית רוצה שתרגיש שהיא יכולה לשתף אותך ללא חשש ולא רק במה שתואם לעמדותייך. אל תוותרי על גשר האמון , וגם אם הוא נפגע מעט- תמיד ניתן לשקם ולבנות אותו מחדש.

נעמה מוזס – מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, יועצת למיניות,CBT, מרצה ומנחת סדנאות. 054-4798064

http://www.mosesnaama-tipulzugi.co.il/

 

 

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי:

חשוב לזכור שמוקד הסיפור הוא לא הכאב שלך אלא הבת שלך, הבחירות שלה וככל הנראה גם הבלבול שהיא שרויה בו כעת לאחר שפרצה כמה גבולות. היא זקוקה להדרכה וכנראה גם לחיבוק, ולדעת שהעולם לא נחרב ושיש תמיד מקום לחזרה בתשובה.

 

שלום לשואלת.

אכן  חוויה מצערת, אך לדעתי יש בה גם הזדמנות.

גיל 18 הוא הגיל המקובל אצלנו ל'עזיבת' הבית ובעצם כל החינוך שאנחנו נותנים לילדים שלנו עד לגיל זה עומד למבחן החיים. גם אופי השיח מול הילדים יכול להשתנות, משיח של הורה-ילד אנחנו יכולים לעבור לשיח של  מבוגרים שבו השכנוע והחלפת דעות הם סוג השיחה השכיח והנפוץ.

במצב הנתון, נראה לי נכון לחשוף בפני הבת שלך שאת יודעת איפה היא הייתה ושמאד כאב לך לשמוע על זה, כמו כן את מבינה שהיא שיקרה לך בכדי שלא להתעמת אתך. ומכיוון שגם את וגם היא מבינות שהיא בתחילת חייה העצמאיים והיא מתחילה לבחור את דרכה חשוב לך שהיא תיתן את הדעת על הבחירות שהיא עושה כעת.

עכשיו שהיא לאחר מעשה:

האם היא שמחה עם מה שהיא עשתה?

האם היא מרגישה שהיא פעלה מהבטן או מהראש?

האם החברות והחברים שהיא פגשה שם שמחים בבחירות שלהם?

האם היא הייתה ממליצה לאחות הקטנה שלה (אם יש לה, או אם היה לה) ללכת לאותו המקום, אם כן ממה היא הייתה מזהירה אותה?

לדעתי חשוב לזכור שמוקד הסיפור הוא לא הכאב שלך אלא הבת שלך, הבחירות שלה וככל הנראה גם הבלבול שהיא שרויה בו כעת לאחר שפרצה כמה גבולות.  היא זקוקה להדרכה וכנראה גם לחיבוק ולדעת שהעולם לא נחרב ושיש תמיד מקום לחזרה בתשובה אם היא רוצה לעשות כן.

ייתכן שלאחר החוויה שהיא עברה היא דווקא תיטיב להפנים את הערכים שכה חשובים לך ומעתה הם יהיו גם שלה. עם עיבוד נכון של החוויה הזו זה בהחלט אפשרי.

בהצלחה!

 

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

נכון שחוף דוגית בחודשי הקיץ אינו מקום של צניעות ויראת שמים, אך אין לך כל מושג מה היה שם. ייתכן שבתך כלל לא ידעה מה הולך להיות שם ולא ידעה לחזות את עוצמת האירועים, והיא עצמה לא מתחברת כלל לדוגית. ייתכן שהתקשתה לחתוך באמצע ולעמוד מול החברות. הכול יכול להיות. ראי מה קורה עם בתך בשבועות הקרובים. בדקי לאן הרוח נושבת. האם שינתה משהו באורח חייה. האם ויתרה על סטנדרטים שלה בקשר לתורה ומצוות. האם השתנה משהו בסגנון הדיבור שלה. בלבוש שלה. בסוג החברות שמסתובבת איתן. ייתכן שהשבוע בדוגית היה עבורה פרשת דרכים. בדקי מהצד את בחירותיה. לפעמים צריך רק לעמוד בצד ולהתבונן.

לאם הכואבת שלום וברכה.
הקושי, התסכול והאכזבה ניכרים מאד בדברייך ובאמת קשה שלא ליפול מ"סטירת לחי" כזו שאם מקבלת מבתה. יש לבני הנוער צורך בטיול סוף שמינית , טיול שסוגר תקופה בחיים, ולפעמים הטיול מגשים צורך בפריצת גבולות שהיו מקובלים ונשמרו עד כה.
בשורות הבאות ננסה לעזור לך לעבד את הרגשות והמחשבות בקשר למקרה על מנת שתוכלי לחיות איתו יותר טוב ואפילו להיבנות ממנו.
נתחיל בעובדות: את אמא לבת שסיימה י"ב. בדרך כלל יחסייך איתה הם יחסי אמון. כלומר, את סומכת עליה גם כשאינך מבינה את מעשיה (זו המשמעות של אמון). בתך נסעה לשבוע טיול בצפון בלי שיידעה אותך במסלוליו. במהלך הטיול השיחות ביניכן לקוניות. בתך חוזרת מהטיול מהורהרת ולא משתפת אותך בחוויותיה. משיחת טלפון עם אחת האימהות מתברר לך שבילו שבוע בדוגית.
עד כאן העובדות כפי שסיפרת בשאלתך.
את מוטרדת ממחשבות כמו: מה בתי עשתה שם. מה ראתה. עם מי נפגשה. האם נפגעה צניעותה. האם נפגעה תמימותה. ואולי גם העובדה שלא שיתפה אותך מראש ביעד הטיול, לא במהלכו ולא בסופו מפריעה לך כנראה פעמיים. פעם אחת כי את רגילה (כנראה) לתקשורת שוטפת ומשתפת ביניכן שפתאום נעלמה. ופעם שניה כי כל השתיקה הזו מטילה סימן שאלה גדול על מה שקרה שם, ואולי אף תומכת בהשערתך שקרו שם דברים שאינם מתאימים לה ובטח שלא לרוח הבית.
האמת היא שהאמת לא ידועה לך באמת.
את משערת שכיוון שהיו בחוף דוגית קרה שם כך וכך. נכון שחוף דוגית בחודשי הקיץ אינו מקום של צניעות ויראת שמים, אך אין לך כל מושג מה היה שם. ייתכן שבתך כלל לא ידעה מה הולך להיות שם ולא ידעה לחזות את עוצמת האירועים, והיא עצמה לא מתחברת כלל לדוגית. ייתכן שהתקשתה לחתוך באמצע ולעמוד מול החברות. הכול יכול להיות. מי אמר שפרצה את גבולות הצניעות שלה?
לתוך החור השחור של חוסר הידיעה נכנסות המחשבות השליליות וההרסניות שלא מקדמות אותך להבין מה היה שם ובעיקר מה שלום בתך. החשדנות עולה, האמון הבסיסי מתמסמס והדמיונות מרחיבים את הפצע שנפער. יש לך הזדמנות אדירה למבחן אמון מאד גדול בבתך. מה תעשי בו?
ברור שצריכה להתקיים כאן שיחה כל שהיא. לא שיחה בסגנון חקירת שב"כ אלא שיחה של אכפתיות כהמשך לקשר שהיה ביניכן עד היום. אולי כדאי לחכות עד שבתך תבשיל ותבוא לדבר. אולי פשוט לפנות אליה " מה שלומך? ראיתי שאת מהורהרת מאז שחזרת. הכול בסדר?". לפעמים כדאי לשים בצד ולהמשיך הלאה. סוף כל סוף מדובר בבת בוגרת (לפחות בגיל) והיא יודעת שיש לה למי לפנות ומי שיקשיב לה. ראי מה קורה עם בתך בשבועות הקרובים. בדקי לאן הרוח נושבת. האם שינתה משהו באורח חייה. האם ויתרה על סטנדרטים שלה בקשר לתורה ומצוות. האם השתנה משהו בסגנון הדיבור שלה. בלבוש שלה. בסוג החברות שמסתובבת איתן. ייתכן שהשבוע בדוגית היה עבורה פרשת דרכים. בדקי מהצד את בחירותיה. לפעמים צריך רק לעמוד בצד ולהתבונן. היא תעשה את שלה.
האם את מוכנה לחיות במקום של לסמוך לגמרי על בתך שגם אם נחשפה לתרבות אחרת, יש בכוחה להתמודד ולהבחין בין טוב לרע? האם את כאימא, מוכנה להיות במקום של חוסר ידיעה לגבי בתך או בשפה המדוברת היום – לשחרר? מה האמון והמשכת החיים כרגיל (עם כל החום והאהבה) – כאילו לא היה דוגית – יעשה לקשר ביניכן?
יש לזמן כוח רפואה מאד גדול. ברוך השם. לולא הזמן היה לנו מאד קשה לחיות עם כל האירועים שעוברים עלינו. כיוון שאין כאן דחיפות גדולה לפתוח עכשיו את העניין, אולי כדאי להשתמש בתרופה האלוקית הזו ולהמשיך באמון ואהבה שיעשו כבר את שלהם.
לסיום, איננו יכולים להיות אחראים לכל מה שקורה עם ילדינו, ובטח בגילים האלה. אנו עושים את שלנו, בוחנים את עצמנו, מתייעצים ומשפרים וכמובן מתפללים, אך הבחירה היא תמיד שלהם.
מאחל לך שמתוך העמדות שסקרנו כאן תוכלי להרכיב את מתכון התגובה וההתייחסות המתאימים לך כפי שאת מכירה את עצמך, את בתך ואת הקשר ביניכן, ותזכי לבנות בו קומה חדשה ואיכותית יותר!

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il

לעוד מאמרים בנושא:

זהירות, חוף מסוכן לנפש!!! / הרב אלישע אבינרהבן נוסע לכינרת. האם יסתפק בשכשוך רגליו במימיה או יבקר בחופים מפוקפקים? על חוף דוגית ודומיו, במאמרו של הרב אלישע אבינר

חופים מסוכנים / הרב אלישע אבינרשהילדים מבלים בקיץ בחופים מסוכנים רוחנית ונפשית…

לא לאבד את הכל בגלל רגע אחד / הרב יוני לביא. החופש הגדול הוא זמן של שחרור ופורקן, ולעיתים גם זמן של מעשים חסרי אחריות ומטופשים שגורמים נזק רב.  רשימה קצרה של נושאים שכדאי להעלות לדיון עם הילדים.

מבט קצר אל חופשת הקיץ / אבי רומנו. מאמר חובה להורה לקראת חופשת הקיץ של המתבגרים שבבית. עקרונות, מושגי יסוד, והצעות מעשיות.

פותחים שולחן – לפרשת ואתחנן

מה יש בה? – "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" (ג,כה) – בדיחה ידועה אומרת שמשה רבנו הסתובב עם בני ישראל ארבעים שנה במדבר כי הוא חיפש את המקום היחיד במזרח התיכון שאין בו נפט…ארץ ישראל אינה עשירה במיוחד במשאבי טבע. בַּמֶה היא טובה יותר מאשר מקומות אחרים? האם לדעתכם היא יפה יותר מארצות אחרות? מה יש בה שעושה אותה לארץ הנבחרת?

חו"ל – "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הזה" (ג,כז) – יום לאחר תשעה באב המריאו עשרות מטוסי עמוסי נושאים משדה התעופה בן-גוריון לארצות תבל השונות. מה דעתכם על יציאה מהארץ מסיבות שונות? (טיול נופש, הצעת עבודה משתלמת יותר, סכנה ביטחונית בארץ וכן הלאה).

התגלתה חומרה חדשה – "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" (ד,ב) –  איך מסתדרת הנטייה להוסיף גזירות וחומרות עם האיסור להוסיף על התורה? מה טוב בלהחמיר ולהוסיף סייגים, ומה החסרונות שיש בזה? מה הנטייה שלכם? באילו תחומים בחיים אתם נוהגים להחמיר?

אור מתוך החושך – "וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם" (ד,כ) – למה היה עם ישראל צריך להשתעבד במצרים ולסבול מעינוי קשה כזה בטרם היותו לעם? האם זה היה עונש על משהו? האם זה היה חשוב לצורך העתיד? נסו להיזכר בדברים קשים ולא נעימים שעברתם בחיים. מה זה עשה לכם? האם אתם יכולים לראות דברים טובים שיצאו מזה?

שבת – "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקיךָ" (ה,יב) – האם לדעתך יש לחוקק חוקים שיחייבו שמירת שבת ציבורית במדינת ישראל ויטילו קנסות על העוברים על החוק, או שההתערבות הזאת רק מזיקה לדמותה של השבת במדינה ועדיף להשאיר את הדבר לבחירה של כל אחד ולהתמקד בהשפעה בתחום החינוכי? האם אתם מקפידים לא לקנות במקום שפתוח בשבת? (חנות מזון, ספרים, תחנת דלק וכו'). כיום- 40% מהמסחר במדינת ישראל הוא בשבת. מהי לדעתכם הדרך לשפר את מצב שמירת השבת במדינה?

 

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

  054-6702313

חלק מן השאלות פורסמו בשנת תש"ע בעלון הצעירים "עולם קטן" במדור "הביעו עמדתכם"

 

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת ואתחנן

זהירות, חוף מסוכן לנפש!!!

חופים מסוכנים

מי איננו מכיר את השלטים הפזורים לאורך הכנרת, המזהירים את המטיילים שלא לרחוץ בחופים לא מוסדרים. כמה וכמה רוחצים קפחו את חייהם כאשר רחצו בחוף ללא מציל או בחוף שיש בו מערבולות. כל עונת רחצה בכנרת גובה חיי אדם שלא צייתו לכללי הבטיחות הידועים לכל.

יש חופים נוספים שהרחצה בהם אף היא מסוכנת אבל סכנתם היא מסוג אחר: לא סכנה פיזית אלא סכנה רוחנית ונפשית, כגון: חוף דוגית, חוף גולן, וחופים נוספים בצפון-מזרחה של הכנרת. את החופים הללו פוקדים אלפי בני נוער דתיים – נערים ונערות – במהלך חופשת הקיץ. חלקם לנים לילה אחד בחוף, אחרים שוהים בו ימים ושבועות, באווירה חופשית-חילונית, מופקרת, משוחררת מכל גבולות, הרחק מעינם הבוחנת של המבוגרים, ומתנסים בכל מיני התנסויות שליליות: אלכוהול, סמים, פריצות ועריות. זוהי האווירה ששוררת באותם חופים, וכל מי ששוהה שם נשאב לתוכה.

אחוז גדול של השוהים בחופים אלו הם בני נוער דתיים, אבל קשה להבחין בכך, מפני שנורמות ההתנהגות והלבוש של הנערים והנערות בחוף הן חילוניות-מתירניוֹת. רק מי שמשוחח איתם ותוהה על קנקנם, מתעניין במקום מגוריהם ובית ספרם (תיכון, ישיבה, אולפנה, ש"ל), עשוי לחשוף את זהותם הדתית. מרבית בני הנוער באים מבתים מהוגנים ונכנסים להגדרה המכובדת של "נוער נורמטיבי". הם מגיעים לשם על מנת להתחכך בחברת בני נוער שמנהלת את חייה ללא מבוגרים, חברה שמשתעשעת בפריצת גבולות, במקום שבו הכל מותר. הם באים על מנת לראות מה זה ולטעום מעט, לחוות מן החוויות ההן, לבחון גבולות אישיים, ואף להתנסות בפריצת גבולות.

מי שכבר הגיע לשם יתקשה לעמוד בפיתוי ובלחץ החברתי, ועלול להיסחף לאווירה הכללית השוררת שם ולגלוש בקלוּת לאורח חיים מופקר: פריקת עול תורה ומצוות, פריקת עול דרך ארץ, אלכוהול, פריצות. ישנה גם קבוצה קטנה של בני נוער המוגדרים כ"נוער בסיכון", שאיבדו מזמן את הגבולות הפנימיים שלהם, והאווירה השוררת שם היא חלק מהוואי החיים שלהם. יש המכנים את חוף דוגית: "הגואה של ישראל".

דרך אגב, מי שמבקש להכיר בדרך בלתי אמצעית את עולמם הפנימי של בני הנוער, מוזמן לסור לחוף דוגית ולשוחח איתם. שם, על החוף, הם גלויים ושקופים, וחושפים את סתרי לבם ללא פחד, את מבוכותיהם, קשייהם ומצוקותיהם.

נדמה שיש הורים שאינם מודעים לסכנות בשהייה ובלינה בחוף דוגית, חוף גולן, ודומיהם. בבתים רבים, התסריט הוא בערך כזה: הנער או הנערה מספרים כלאחר יד להוריהם שהם מתכננים נסיעה לכמה ימים לכנרת. ההורים מתלהבים מכך שהנער סוף-סוף התעורר מבטלנותו ותופס יוזמה. הם מברכים אותו לשלום לאחר שציידו אותו בכל טוב. בחלומותיהם הורוּדים הם רואים את בנם המתוק משכשך את רגליו במי הכנרת ובולע ספרי קריאה תחת עץ איקליפטוס. אינם יודעים שנסיעה לכנרת למספר ימים היא שם קוד לבילוי מסוכן מבחינה דתית, מוסרית ונפשית, אינם יודעים שבנם האהוב מתנסה בהתנסויות שליליות ו"משחק באש".

מה לעשות?

1. בראש ובראשונה לנסות לשכנע את הנער/ה שלא לנסוע לשם. להציע אלטרנטיבות לבני נוער שמטיילים בצפון ומחפשים מקום לינה "כשר": חוף כינר, חניונים ברמת הגולן. הלינה בחוף היא בחינם, בחניונים – בכסף, לכן בני נוער מעדיפים את חופי הכנרת. כדי לעודד את בני הנוער לבחור באלטרנטיבות, צריכים ההורים לקחת על עצמם את מימונן.

2. אם השכנוע לא עוזר, ויש בכוח ההורים לאסור את הנסיעה על הנער/ה, אזי אל להם להסס: למנוע בכל דרך אפשרית.  נכון וראוי לנצל את שאריות הסמכוּת ההורית כדי למנוע התנסויות מסוכנות. אם יש משהו שמצדיק "כפייה" ושימוש בסמכוּת זה בדיוק זה.

3. אם אין להורים כוח לעצור אותו/ה, חובה לשבת איתו ולתאר בפניו את כל הסכנות המזומנות לו שם (שתיית משקאות משכרים, סמים, פריצות, וכו'), הפיתויים, הלחץ החברתי, ולסכם איתו על גבולות התנהגות.

4. לצייד את הנער או הנערה בפלאפון ולשמור איתם על קשר פלאפוני רצוף. חשוב מאוד שהקשר עם הבית ועם כל מה שהבית מסמל ומקרין לא יינתק אלא ילווה אותם באשר הם שם. כל שיחה עם הבית עשויה להחזיר אותם מעט ל"שפיוּת". הנער או הנערה צריכים להפנים שאין "שטחים מתים" ללא בית וללא הורים.

5. אם יש צורך בכך (הימים חולפים והנער/ה קבעו את משכנם על החוף, מצבם מתדרדר), צריך לאזור אומץ, לקום ולנסוע לשם, לערוך ביקור במקום ולהחזיר את הילד הביתה.

קבוצה של מתנדבים (בעלי הכשרה מקצועית) הקימה "אוהל", מתחם, בחוף דוגית על מנת לתת מענה לנערים ולנערות החשים במצוקה נפשית או חשים צורך לשוחח עם מבוגר. זהו "אי של שפיוּת" בתוך עולם של תוהו. יישר כוחם על המפעל החשוב הזה.

(תודה לדובי גלר מחיספין שברמת הגולן, על האינפורמציה והעיצות הטובות)

חוף דוגית והחופים השכנים לו על הכינרת, אינם המקומות היחידים הסובלים מהתופעות שתוארו לעיל. בחופי אילת קיימות בעיות חמורות עוד יותר. בימי הקיץ הלוהטים, אין כל אפשרות לטייל באיזור אילת. לכן, כל בני הנוער היורדים לאילת מתנקזים בחופים, בדיסקוטקים, בפאבים ובמלונות. זהו מתכון בטוח להתפרקוּת גמורה. חלק מהנערים באים בדיוק למטרה זו, אבל הם מתפתים ונגררים הרבה מעבר למה שתכננו.

גם בחופי אילת, מסתובב עובד נוער דתי על מנת להגיש סיוע לבני נוער דתיים ש"התפרקו" לחלוטין (יישר כוח!). הוא מדווח על "תמונות קשות", והוא ביקש ממני ליידע את ההורים ולהזהיר אותם.

ומה עם ערך ההתנסוּת?

שאלה: ההסתייגות מבילוי בחוף דוגית מובנת בגלל סכנותיו הרבות. אבל ניתן להעלות שיקול הפוך: פגשתי בני נוער שהיו שם, וכיום נמצאים במקום אחר לגמרי מבחינה רוחנית – הם מחוברים לתורה בלבם ונפשם ומחויבים לה. יתכן מאוד שהמפגש עם אורח החיים המתירני ב"דוגית" הביא אותם להתרחק ממנו. זה נשמע פרדוכסאלי, אבל ככה זה עובד בחיים.

תשובה: יתכן מאוד. יש בני נוער שהחוויה שעברו שם מעוררת בהם גועל. ההתנסות השלילית הביאה אותם להתרחק מכל מה שמריח ריח של פריצת גבולות ומתירנות, ועודדה אותם להתחיל את מסלול העלייה מבור התחתיות. למרות זאת, עלינו להשתדל למנוע מהנוער להגיע לשם. הכלל החינוכי הוא שיש להתרחק מהרע גם אם קיימת אפשרות שהמפגש איתו יחולל מהפיכה חיובית. יודעים אנו שלפעמים יוצאת ברכה ממשברים אישיים ומנפילות מוסריות, למרות זאת אסור לנו לעודד משברים ונפילות מתוך תקווה שתצמח מהם ברכה. בלשון אחרת: "ירידה לצורך עלייה" היא מצב של "בדיעבד". אין כל היתר לרדת על מנת לעלות. מדוע? לא רק מפני שיש שיורדים ואינם עולים, אלא מפני שבכל מקרה אין היתר לרדת, מאיזו סיבה שתהיה. המושג "ירידה לצורך עליה" לא בא להתיר את הירידה אלא לעודד את מי שירד לבל יתייאש מעצמו. כך פירשו גדולי החסידות (במיוחד ר' צדוק הכהן מלובלין) את המושג: גם בעומק הירידה, אל תתייאש, כיון שניתן להפוך אותה לאמצעי לעלייה.

וכבר אמרו גדולי ישראל שלמרות שרק מי שחטא יכול להגיע לדרגה של בעל תשובה שעליו נאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים", אין כל היתר לחטוא על מנת לזכות להיות בעל תשובה. אסור ליזום נפילות ומשברים מלאכותיים גם אם מטרתם חיובית. על כך נאמר: "האומר: אחטא ואשוב, אחטא ואשוב – אין  מספיקין בידו לעשות תשובה" (יומא פה ב). מחשבת התשובה העתידית איננה מכשירה את החטא שבאה לפניה. ביארו חז"ל שהכפילות של הביטוי "אחטא ואשוב" באה ללמדנו ש"כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה [= חזר עליה פעמיים] – נעשית לו כהיתר" (שם פז א). כל כישלון החוזר על עצמו פורץ גבולות פנימיים ומכשיר את הדרך בפני כישלונות נוספים.

פתגם מפורסם בפי אנשי חינוך: אין כל צורך לייצר משברים וניסיונות על מנת להתחשל. זה מיותר לחלוטין, מפני שהמשברים והניסיונות באים מאליהם… הגרי"מ חרל"פ ­(ב"מכתבי מי מרום" ב) כותב: "… העיקר שלא תרד ממדרגותיך. בל תאמר כי תרד לצמצומים כדי להתעלות, זהו רק פיתוי שווא ולא אמת…".

חז"ל (גיטין מג א) אומרים ש"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן". פירש רש"י: "דברי תורה – שאין אדם עומד על אמיתתן עד שיכשל בהן להורות טעוּת ויכלימוּהוּ, והוא נותן לב ומבין". מאמר חז"ל זה עוסק בטעות בהבנת דברי תורה עמוקים. קשה לרדת לעומק הבנת התורה בפעם הראשונה. אדם לומד תורה וטועה בפירושה, ורק לאחר שמתקנים אותו מספר פעמים הוא יורד לעומקה. האם נסיק מכאן שרצוי למי שלומד דברי תורה להיכשל בהם בכוונה על מנת לעמוד עליהם?! חס ושלום! אנחנו משתדלים להימנע מהכישלון, מנסים בכל כוחנו לברוח ממנו. אבל לעיתים הוא נכפה עלינו ורק דרכו אנחנו משיגים את האמת.

מוכרים הסיפורים על מתבגרים שנסעו למזרח הרחוק, שקעו בעומק הטומאה, ושם זרח עליהם אור התשובה. עלייתם הרוחנית המופלאה מתוך עומק החושך איננה מתכון לחיקוי ואיננה מסלול לרבים. לא נעודד אף נער או נערה להתנסות בכך.

הרב אלישע אבינרמייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה, מייסד ויו"ר של לב אבות

גורמים העלולים להפנות צעירים אל המשקה האלכוהולי ואל שתייה מופרזת

1. תהליך של שינוי ערכי

 

החל משנות ה-70, התרחש בקרב החברה תהליך של העדפת ערכים אישיים (הנאה, הצלחה) על פני ערכים חברתיים. נטען, שהמושג "לחיות טוב" הפך בשנים האחרונות לגורם בעל חשיבות בקרב בני הנוער כמו בקרב המבוגרים, כי הנוער מושפע מאותם שינויי ערכים ושינויים נורמטיביים החלים בקרב האוכלוסייה הבוגרת. המשקה האלכוהולי הפך גם בקרב בני הנוער אחד האמצעים הקלים להשגת הנאה, סיפוק מיידי, הרגשה טובה, תענוג אישי, בילוי ושעשוע.

2. הורים (מבוגרים)

 

צעירים מחקים את ההורים ואת המבוגרים האחרים. ההורים משמשים דגם להתנהגות בוגרת, ועמדותיהם לגבי שתיית משקאות אלכוהוליים והתנהגותם משפיעות על הצעיר. במחקרים רבים נמצא קשר חיובי בין דפוסי שתייה של הורים לדפוסי שתייה של מתבגרים. צעירים, בכמיהתם להיראות מבוגרים מאמצים לעצמם התנסויות ב"התנהגויות מבוגרות", שהם חוזים בקרבתם, כגון – איפור, נהיגה, עישון ושתיית משקאות אלכוהוליים. השתייה יכולה לשמש להם סמל להשגת מעמד של מבוגרים ולהוכחת בגרות ועצמאות.

3. קבוצות החברים

 

השפעת קבוצת החברים על השתייה היא חשובה בדומה להשפעת הבית. ההשפעה יכולה להיות כמו זו של השפעת ההורים והמבוגרים אך מאידך יכולה לחזק נגד דפוסי השתייה במשפחה. אהדה (פופולאריות) היא מטרה חשובה בקרב צעירים. הצעיר יכול לשתות, כדי להיות מקובל בחברה או כדי להשתייך לקבוצה בה, בין השאר, מעודדים שתיית משקאות אלכוהוליים. זאת מאחר, שסירוב לשתות עלול לטעת בו הרגשה שהוא בלתי-אהוד, או שלא יתקבל לקבוצה המפעילה את הלחץ הקבוצתי לשימוש במשקה האלכוהולי וינודה. כלומר, הטענה היא, שלחץ הקבוצה יכול להיות גורם חשוב להתחלת שתייה. בתחילה יכול הנער לפעול מתוך התרצות, כדי להשביע את רצון הקבוצה, שבכוחה לספק לו תגמולים או למנוע אותם ממנו. אולם השתייה בקבוצה בשל מניע תועלתי, עלולה להפוך להרגל. כלומר, בסופו של דבר, הנער עלול לאמץ דפוס שתייה כלשהו, שלא יפוג גם שלא במסגרת הקבוצה.

4. כלי תקשורת

 

רבים מסרטי הקולנוע והטלוויזיה הזרים, המוקרנים בארץ, מציגים את שתיית המשקאות האלכוהוליים כמעשה כמעט טבעי של הגיבורים, כדבר שבאופנה, כסמל לגבריות ועוד. יש הסבורים, שהשפעת התרבות המערבית, בה נפוצה שתיית המשקאות האלכוהוליים, מועברת אל הנוער בארץ באמצעות סרטים אלה והוא מחקה את אורח החיים של החברה המערבית. צעירים מחקים את אליליהם, המופיעים בכלי התקשורת. צעיר יכול לפעול מתוך הזדהות – מתן כבוד לאליל והערצתו, ולשתות כל עוד הוא מרגיש רצון להידמות לו. אולם, הצעיר עלול להמשיך בשתייה גם בחלוף ההערצה, ושתייה עלולה להיות הרגל.

5. טיולים בחו"ל

 

עם עליית רמת החיים בארץ, נפוצו טיולי הצעירים לחו"ל. בארצות רבות הם מתוודעים למנהג שתיית משקאות אלכוהוליים. גם תיירים, המבקרים בארץ, ממשיכים לשתות כמו בארצות מוצאם, והם מקור לחיקוי.

6. פרסומות

 

יש הגורסים, שפרסומת למשקאות אלכוהוליים מעוררת צעירים לשתות ומגדילה את הצריכה של המשקאות בקרב בני-נוער. זאת בשעה, שרבים מהם חסרי מידע ביחס לתוצאות אפשריות של שתייה ושתייה מופרזת, וחסרי-דאגה לגבי העתיד ובייחוד לגבי העתיד הרחוק הטומן בחובו תוצאות חמורות עקב השתייה המופרזת הממושכת. יש המצביעים, שהפרסומת מעודדת שתייה הן על ידי הצגת המשקאות האלכוהוליים כמשקאות יוקרה אופנתיים לבילוי חברתי וכמשקאות לצעירים, הן ע"י הדגשת תכונות הקורצות לצעירים (כמו אהדת חברים, גבריות, מעמד חברתי גבוה, הרפתקנות), הן ע"י הצגת משקאות אלכוהוליים חדשים שאין להם עבר של דפוסי שתייה מסורתיים, והן באמצעות פנייה לשני המינים.

7. נטילת סמים

 

שתייה מופרזת של משקאות אלכוהוליים יכולה לבוא בעקבות שימוש לרעה בחומרים אחרים. כמו כן, ישנם הורים המעודדים את שתיית המשקאות האלכוהוליים בקרב ילדיהם, בתקווה שיימנעו משימוש לרעה בחומרים אחרים. אולם, שימוש לרעה בחומרים שונים נושא בדרך כלל אופי של "סיפוח" ולא של "התמרה".

8. עבריינות

 

יש הסבורים ששתייה בצורה בלתי מקובלת יכולה להיות התנהגות סוטה, שבאה בעקבות התנהגויות סוטות שונות ובצמוד להן. עם זאת, שתייה מופרזת עלולה להוביל להתנהגויות סוטות אחרות.

9. נורמות שתייה מעורפלות

 

צעיר עלול לפנות אל השתייה ובייחוד אל השתייה המופרזת, כאשר הוא חש אי וודאות לגבי נורמות שתייה. למשל, כאשר להוריו ישנן התייחסויות שונות לגבי נוהגי שתייה, האב גורס ששתייה מופרזת היא מעלה והאם גורסת שזו מגרעת.

10. "קבלה חברתית" של המשקה

 

כאשר משקה אלכוהולי זול, זמין ונוח להשגה, "נפח הצריכה" בחברה גבוה וכן שיעור האוכלוסייה השותה. אלה מעודדים את הצעיר להשתמש בו בהזדמנויות רבות. בחברות אלה, הגבלת גיל השתייה כמעט ולא קיימת.

11. בעיות במשפחה

 

יחסים בלתי תקינים של הורים וילדיהם, בבית בלתי יציב, יחסים מעורערים במשפחה וגם בעיות קיום יכולים להוביל צעיר אל השתייה ואל השתייה המופרזת. הצעיר יכול לפנות דווקא אל המשקה האלכוהולי בגלל תכונותיו ובשל השפעותיו המדכאות על הגוף. הוא יכול לשמש לו אמצעי הגורם הנאה, אמצעי להקלת דאגות, להפגת מתחים ולהטבעת היגון הנובעים מן המצב השורר במשפחתו. באמצעות המשקה הוא יכול הן לנקום במשפחתו (לגרום למשפחה בושה כשהוא שיכור) והן להשתמש, בו לפעולה אנטי חברתית ולנקמה בחברה.

12. סיבות גופניות

 

צעיר יכול לפנות אל המשקה האלכוהולי כדי להרפות שרירים, להקל על כאבים, ולהשרות שינה.

13. סיבות נפשיות

 

צעיר יכול להתחיל לשתות או לשתות בצורה מופרזת כדי לספק, באמצעות פעולתו המדכאת של המשקה האלכוהולי על המוח, את שאיפתו לשעשוע, להרגשה טובה, לחידוד החושים, ליציאה משגרה ומאפרוריות, לנטילת סיכונים, להפגת פחדים וחששות, לפתרון מבוכה רגשית, ליכולת לשאת רגשות ייאוש ואכזבה, לסיפוק הסקרנות לגבי הטעמים וההשפעות של המשקאות האלכוהוליים, להסרת מעצורים ופעולות גומלין חברתיות (למשל, להתגבר על חוסר ביטחון עצמי, על ביישנות, על חוסר יכולת ליצור קשרי קרבה או על הערכה עצמית נמוכה), ולמרידה כנגד החברה. הוא יכול לפנות אל המשקה גם כדי להשתחרר מהמועקה האופפת אותו הנובעת ממציאות אישית עגומה ובלתי נעימה כמו כישלון בלימודים, חוסר הצלחה בהגשמת שאיפות, חוסר הזדהות עם קבוצה כלשהי, בדידות, זרות, דחייה חברתית, שעמום וחוסר מעש.

עלה לאתר "לב אבות" ברשות המחבר.