לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:
הסרטון מתוך האתר "ערוץ מאיר". לצפייה בסרטונים נוספים לחצו כאן.
בימי החנוכה אנו זוכרים את ההתמודדות והמאבק של החשמונאים מול השפעת תרבות יוון. ובזמנינו, הראשונים לקנות השפעות חיצוניות הם בני הנוער. בני נוער הם גמישים, עדיין פתוחים לשינויים, מחפשים את החדש ואת המתחדש. לכן הם מושפעים יותר מהמבוגרים מזרמי הרוח הנושבים בסביבה. יתרה מזאת, בני הנוער וצעירים הם סוכני המהפכות בחברה, לא רק מפני שהם גמישים יותר, אלא גם מפני שהפ מבקשים להיות שונים מהוריהם. לכן הדריכו אותנו רבותינו לשמר את בנינו ובנותינו לבל ייחשפו לתרבויות זרות בעוצמה כזאת המסכנת את ההמשכיות והנאמנות לדרך האבות. זאת אומרת שחשיפת יתר עשויה להביא אותם לאימוץ דרך שונה, דרך אחרת. גם בימי החשמונאים, בני הנוער הובילו את ההתבוללות בתוך התרבות היוונית. בספר המכבים ב' מסופר על צעירים, לבושים בתלבושת אופיינית יוונית, שהתאמנו ב'אפביון' – סוג של חינוך גופני אינטנסיבי וצבאי. גם כשחלק מהנוער הצטרפו למרד החשמונאים, הם עדיין החזיקו מתחת בגדיהם חפצי עבודה זרה. אז גם בימים הם, אלה שתרמו באופן משמעותי לחדירת ההתיוונות בתוך ארץ ישראל, במדינת יהודה, היו הצעירים. כיצד נחנך אנו את בנינו בהתמודדות עם השפעת תרבות המערב?
עם הרב דוד סתיו, מראשי ארגון רבני צהר ורבה של שוהם, והרב עמיחי גורדין, ר"מ בישיבת הר עציון
שאלה: הבן שלי – בן 14 – התחבר עם חבר'ה בעיתיים ביותר, ויש ירידה אצלו מכל הבחינות – לימודית, דתית, התנהגותית. איך עוצרים את זה לפני שמאוחר מדי?
תשובה: התחברות עם חברים בעייתיים באה בדרך כלל לפצות על קושי אישי. החברים החדשים נותנים לעיתים תחושת שייכות, תחושת ערך עצמי שלא תמיד הבן מקבל או מרגיש שהוא מקבל במקום אחר. במילים אחרות התיאור של ירידה רוחנית, ירידה בלימודים, חברים בעייתיים הם הרבה פעמים הסימפטום ולא הבעיה.
על מנת לפרוץ דרך ולהתקדם, חייבים לאבחן את הבעיה. את האבחון הזה כדאי לעשות בשיחות איתו – אם הוא מוכן לשוחח (והרבה פעמים במצבים כאלה ערוצי התקשורת עם ההורים די חסומים…), אפשר לעשות בשיחות עם מוריו ומחנכיו ואפשר להיעזר באנשי מקצוע.
לאחר שיש אבחנה – צריך לטפל בבעיה. במקביל לטיפול בבעיה חשוב לשקול ולעשות כמה דברים:
אם תצליחו לנתח איתו סיטואציות (מבלי להטיף לו מוסר…), הוא ילמד הרבה מאד מההתנסות הזו ויתחסן כנגד השפעות מזיקות. צריך לזכור שכשאדם זוכה לשמוע דברים איכותיים הוא בסופו של דבר מפנים אותם, גם אם בהתחלה הוא דוחה את הדברים הללו על הסף.
בהצלחה.
הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי
עוד מאמרים מהרב הולנדר בלב אבות:
חינוך לצניעות: כיצד מחנכים לצניעות? עקרונות וטיפים
ילד מושעה בבית: השעו את בננו מהלימודים. מאז הוא מתבטל ולא עושה שום דבר כדי לנסות לחזור ללימודים…
לא קם בבוקר: בני לא קם בבוקר… אני מניחה לו לישון, אבל אינני יודעת האם אני נוהגת נכון. אני חוששת שהמצב ילך ויחמיר…
לבן שלנו יש חברה: שמענו שלבננו יש חברה… אנחנו מתנגדים עקרונית לחברות בגיל הזה…
מבחני קבלה לישיבות תיכוניות: מבחני הקבלה לישיבות התיכוניות באופק. הבן נבוך. אתם נבוכים. קבלו מורה דרך קצר.
מסע לפולין: על מסע לפולין – דילמות חינוכיות, ליווי ותמיכה הורית
´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´: בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.
הדרכה מול לימודים: לאיים על הפסקת ההדרכה כשהיא כנראה פוגעת בלימודים? על איבחון הסיבה האמתית
שאלה: לאחרונה קיבלתי מכתב של בן 15 שעברו על משפחתו משברים רבים והוא נאלץ לבנות את עצמו לבד הן מבחינה נפשית והן מבחינה רוחנית/דתית. ההתמודדות עם מצבו המשפחתי חישלה וביגרה אותו והזניקה אותו קדימה, והוא נמצא במקום רוחני הרבה יותר מתקדם מחבריו. במכתבו בולטות שאיפותיו הרוחניות, הוא מתאר את הקושי שלו לעמוד בהן בסביבתו הקרובה. הוא מספר על התלבטויות אישיות, המעידות על בגרות נפשית יוצאת דופן. הוא גם משדר המון אחריות ודאגה כלפי אחיו הקטנים. מעטים הם בני גילו שהם כל כך בוגרים, כל כך רציניים, כל כך אחראים. רבים מבני גילו יגיעו לכך רק בעוד 4-5 שנים. אין ספק שההתמודדות שנכפתה עליו תרמה להתפתחותו הרוחנית ולהישגיו הרוחניים האישיים. נערים רבים החיים בחממה רוחנית, באווירה מלאה תמימוּת, מתפתחים מתבגרים ומרצינים לאט לאט, ורק בגילאי העשרים מתחילים לגלות סימנים ראשונים של אחריות אמיתית, של מחשבות בוגרות, של הבנת העולם והחיים.
מכאן עולה השאלה האם לא יהיה נכון לחשוף את הילדים ואת הנערים להתמודדויות שונות על מנת לחלץ אותם מתמימוּתם הילדותית ולבגר אותם? משפחות ומוסדות חינוך רבים משמשים חממה נוחה ונעימה לנערים ולנערות. היא חוסכת מהם כל סוג של התמודדות ומאפשרת להם להתמיד בתמימותם, אבל היא מונעת מהם את המפגש עם העולם ה"אמיתי" על כל מורכבותו, סיבוכיו ורב-גווניוּתו. החממה מעכבת את פקיחת העיניים!! האם שיטת החממה החינוכית היא באמת חינוכית?! האין לחשוף את בני הנוער בפני התמודדויות מגוונות על מנת לחשל אותם?
תשובה: אין ספק בדבר שנער שנפלו בחלקו התמודדויות שונות, בין משפחתיות, בין חברתיות, בין לימודיות, מתעצם ומתבגר. כל עימות וכל התמודדות מחסנים ומוסיפים עוצמה אישית. אבל גם התמימוּת היא מעלה – מעלה גדולה ומשובחת.
ילד קטן חי בעולם של תמימוּת, זוהי תקופה שהיא חיונית להתפתחותו הנפשית ולעתידו הרוחני. התמימות מעשירה את מבטו על החיים, ומאפשרת לו להסתכל עליהם דרך משקפיים מיוחדות. הראי"ה קוק זצ"ל קשר בין אידיאליזם לתמימות. האידיאליסטים הגדולים הם תמימים גדולים. הם מניחים בצד את האינטרסים האישיים שלהם ופועלים למען אידיאלים – זה דורש המון תמימוּת (ח' קבצים, קובץ ב אות שנט).
לכן, ככל שאורכת תקופת התמימות בגיל הילדות והנערות, סופג הנער בתוכו יותר תמימות, היא מחלחלת בתוכו ומפנים אותה. אין דאגה – בסופו של דבר, הוא יפגוש את המורכבוּת של החיים ויכיר אותה לפני ולפנים, הוא יאלץ להתמודד איתה ויתבגר. אבל למבט המורכב והבוגר, המכיר בקשיי החיים, יתלווה גם המבט התמים והמאמין, האופטימי ומאיר הפנים, שהוא ספג בנערותו.
מה שחסר היום בחברה הישראלית זה לא עוד כמה פִקחים ומפוקחים, המסתכלים על המציאות בגובה העיניים מתוך מבט ריאלי. יש לנו פִקחים לרוב, ואולי אף די והותר. מה שחסר לנו אלו הם התמימים והאידיאליסטים. למרות שכל בני האדם עוברים בילדותם תקופת חיים של תמימות, אצל רובם אין התמימות ניכרת בבגרותם. מדוע? כנראה ששלב התמימות הילדותית היה קצר מידי, והוא כמעט ולא הותיר רושם בהגיעם לשלב הבגרות. ילדים קטנים מאבדים מוקדם מאוד את תמימותם, הם נחשפים לכל סיבוכי החיים ומשתלבים מהר מידי בעולמם המורכב והמסובך של המבוגרים.
נכון, נער תמים בן 16 הוא עדיין "ילד" מבחינות רבות. מחשבותיו אינן מספיק בוגרות ובשלות. הוא חושב בסיסמאות, הוא לעיתים פתי המאמין לכל דבר, הוא דבק באמונותיו מתוך התעלמות מוחלטת מקיומן של אמונות אחרות, הוא לא ער לקשיי המציאות וסבור שבהבל פיו הוא יוכל לשנות את המפה הפוליטית, את פני החברה הישראלית ואת פני המזרח התיכון. אל דאגה – זה יעבור לו. המציאות הריאלית תטפח לו על פניו ותכריח אותו להכיר בה. הוא יתוודע לפער בין האמונות למציאות, בין החזון למימוש, בין החלומות לחיים הממשיים. הוא יבין שסיסמאות אינן מספיקות אלא נדרשת עבודה קשה לשנות את פני העולם. אבל תמימותו, אשר תמשיך ללוות אותו, לא תיתן לו ליפול לייאוש, לא תאפשר לו להתמכר לגישה פרגמאטית לחיים, ללא שאר רוח וקורטוב של אידיאליות. כאורך תקופת התמימות בימי הילדות והנערות, כך גודל השפעתה בימי הבגרות.
לכן לא נצטער אם התמימוּת תשכון לא רק בלב ילדים רכים אלא גם בלבם של נערים ונערות. הם עתודת האידיאליסטים של הדור הבא.
הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה
כשנתן הקב"ה את התורה, הוא בחר לתת אותה במדבר, במקום השקט. גם לעתיד לבוא, ה' יפתה אותנו וייקח אותנו למדבר לדבר על ליבנו. תורה ודיבור אישי אפשר לדבר במדבר, במקום שאין מה שיסיח את הדעת. אבל אנו צריכים לתת את התורה לילדינו ותלמידנו בבית, בבית הספר, ברחובות סואנים וברעש נורא המתחולל במוחם. לא ברעש השם, ואילו אנו כיצד ניתן תורה בתוך רעשי החיים?
העולם סביבנו מרעיש מאוד, בכל תחומי החיים. אינני מתכוון רק לרעש הנשמע לאוזניים, אלא לסאון החיים המתגבר ומבלבל מרגע לרגע. בכל התחומים מתחולל שינוי עצום הגורם לרעש המדיר מנוחה מן הנפש.
בתחום הדתי – ספרות הקיצורים, שו"תים באינטרנט ובסלולרי, זמינות מיידית של הידע הדתי בתקליטורים שונים וברשת. אנשים מבקשים תשובות ברגע, קצרות ככל האפשר, לומדים רגע ביום, הכל נמדד בשניות. עולם הלימוד רועש, צבעוני, מולטי-מדיה (הרבה רעש…).
בתחום החברתי – הילדים עסוקים מאוד, הם תמיד בתנועה ובלחץ. דורשים מהם תוצאות עכשיו, הם מדריכים ומתנדבים, נאבקים למען מטרות נעלות. כל תלמיד תיכון מנהל יומן שלא היה מבייש אותנו. כשבני שוכח את הטלפון בבית, בערב אנו רואים 20 שיחות שלא נענו ו- 16 הודעות לפחות. את הדוא"ל איננו סופרים. הילד בן 14.
בתחום האישי – מהירות המעבדים במחשבים מזרימה אותנו במהירויות שיא, יש לנו מאות חברים, הבית הפך לרשות הרבים דרך מסכי המחשב, הילדים נחשפים להמון ידע, בקולי קולות, בכל הערוצים. פרסומות חוצות, תנועה רועשת, מוסיקה ישר לאוזן דרך מכשירי הMP. אפילו בשבת מאוד עסוקים.
התוצאות הן חוסר סבלנות, בעיה ביכולת החשיבה התהליכית והמורכבת, קושי להיות נוכח במקום אחד, בעיות קשב וריכוז שאינן אורגניות, לא מסתפקים במועט, נחשפים לעולמות מורכבים שלא היו חשופים אליהם קודם (מד"א למשל, חדשות קשות וכדו'). חוסר יכולת לתכנן כיון שהכל משתנה כל הזמן. יש גם תוצאות חיוביות כמו ההישגיות, ההספקים הגדולים, ריבוי החכמה, אך אלו נחלת מעטים מהילדים. הרוב נושר או מתייאש בדרך.
הגישה לתקן צריכה להיות כפולה. מחד עלינו לקבל את העובדה כי זה העולם ולא נוכל להיאבק בו ולהחזיר את הגלגל לאחור. מאידך, עלינו לבדוק מהם הערכים שלנו, ולהנחיל אותם בתוך המציאות, כאשר אנו דוחים את הקליפות של התהליכים החברתיים איתם אנו מתמודדים.
אם כך, נפתח בשימור:
ונעבור לחידוש:
אכן, הדברים נשמעים מסובכים, קשה להיות הורה. אבל, יש לזכור כי קשה גם להיות מתבגר מול השפע הזה, שיש בו רעשים ופיתויים ואפשרויות, מבוכה ובלבול. איננו נדרשים להיות מושלמים, גם לא יודעי כל, נהפוך הוא. אנו צריכים להיות אנושיים, לומדים ונכשלים, מכוונים את הילדים למקומות הנכונים מתוך שיתוף והבנה, ולימוד הדדי. אל תזלזלו בעולם שלהם, יש בו הרבה דברים טובים, לימדו איתם כיצד לאכול את פריו ולזרוק את קליפתו. אם לא תראו בו תוכן ואורות, תפסידו הרבה – או את העולם, או אותם.
הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל", בקעה, ירושלים וראש התיכון התוני "דרך אבות" אפרת
דומה כי הניסיון הבולט שמתנסה בו אדם בן דורנו, העושה את דרכו בחיים מתוך חתירה מתמדת לקראת הטהרה והקדושה, הוא ניסיון ההשפעה של חברה רעה. לפנים היה נטוש המאבק בין היחיד לבין חברה לא גדולה בשטח מגע מצומצם יחסית. ההתמודדות התחוללה בין היחיד לבין חבריו הקרובים, שכניו ואנשי עירו.
לעומת זאת, מעגל החברה של בן תקופתנו התרחב למימדים עצומים, החובקים כמעט את העולם כולו. אמצעי התקשורת המפותחים שהקטינו את מימדיו של כדור הארץ, ואמצעי הדפוס והחומר המצולם והמוקרן, מבליטים כל אירוע חריג, כל דעה והשקפה, וכל הנהגה מעוותת, ומציגים אותם בצורה מגרה ומרתקת לעיני כל יחיד ויחיד.
האדם בימינו אף נוטה לצאת ממשכנו הפרטי ומעירו, לתור את העולם לכל מיני צרכים ורצונות, ואורחים מכל כנפות הארץ, על המגוון העצום של דעות והתנהגויות, מופיעים בעולמו הפרטי. כך מטפטפת החברה האנושית, הכוללת את השפעתה, מכל קצוות תבל, וחודרת לכל פינה פרטית בחיי האדם.
עוצמתה של השפעה זו רבה מאד, ופועלת היא הן על המעשים והרגלי המידות, והן על עיצוב הדעות וההשקפות. אפילו הרצון הפנימי ביותר של האדם, כוח אחר מעורב בו, בין מדעתו ובין שלא מדעתו, בין מרצונו ובין שלא מרצונו.
קשה למדיי לבן תקופתנו למצוא "עבר" אחד, זך ונקי, כדי שיוכל להעתיק את מקום גידולו לשם, ולהשאיר את כל העולם, עם כל גילוליו, בעבר השני. דומה כי כל העברים נתונים תחת הלחץ האדיר והבלתי פוסק של נחשולי התקשורת והשפעתם השלילית. דרוש תחכום רב ותחבולות עצומות להית "עברי", להתייצב בעבר אחד, ולהשתייך לאותו עבר ייחודי…
ניסיון החיים שלנו האישי שלנו, וכן ניסויים מכוונים של חוקרי הנפש שבדקו את ההשפעה העקיפה של דעת הקבוצה על היחיד, מעידים שוב ושוב על העוצמה האדירה של השפעה זו על היחיד בכל ענייני החיים… כל כך הושפעו החוקרים מבדיקות אלו עד שיש מהם הנוטים לחשוב כי כוח זה של השפעת החברה, הוא הכוח המכריע המפעיל והמניע את כל פעולותיו של האדם, וכל פעולותיו בחיים הם בעיקר תוצאה הכרחית מכוח זה.
אנו כמובן דוחים מסקנה קיצונית זו מכל וכל. אנו מאמינים שהבורא העניק לאדם כוחות פנימיים חזקים ביותר הנובעים משורש נשמתו הייחודית, ושכוח הבחירה שלו יכול להתגבר ולדחות השפעה חיצונית זו. עם זאת, אין להכחיש כי אמנם פועלת ההשפעה החיצונית של החברה כמכבש אדיר הלוחץ בחוזק רב על האדם, וכדי שיוכל להתמודד עם מכבש זה עליו לגייס מתוכו כוחות גדולים ועצומים.
הרב אברהם בהר"ן, החברה והשפעתה עמ' 20-21, 26
הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, חננאל רוזנברג, מרצה לתקשורת באוניברסיטת אריאל, ורותי קליין, ספרנית ביישוב מצפה יריחו
ההקלטה הזאת היא שיחת המשך של הדיון על המפגש של בני נוער עם התרבות המערבית
לפינת הרב גודמן: תרבות הפנאי בקרב בני נוער – מסינון למענה חיובי
לא לחינם זכה סרטו של ג'יימס דין "מרד הנעורים" לפופולאריות כה רבה. במקור היה שמו של סרט זה "מורד ללא סיבה", כשם ספרו של הפסיכיאטר האמריקני רוברט לינדר. הדגש "ללא סיבה" יש בו כדי למסגר את הדעה הרווחת לגבי תרבות נעורים. מדובר בסוג של "סטייה" שמקורה בנפש האדם והיקף הלקות בה – אוניברסאלי. מדובר בצורה תרבותית המנותקת לחלוטין מתרבות המבוגרים ומערכיהם, וכל שנותר לאלו הוא לנסות לשלוט עליה ולמזער את נזקיה.
נוח לתת הסברים אלו מתחום מדעי הטבע כאשר באים לדון בתרבותם של בני-נוער, בעיקר בהקשרים בהם זו מוגדרת כ"בעיה" (התמכרות של בני-נוער לאלכוהול סמים או לאינטרנט). בני הנוער נתפסים כמדגרה של לחצים ודחפים, ההורמונים משתוללים, מעין סוג של טירוף זמני. התבוננות שכזו מטילה עלינו המבוגרים אחת משתי המטלות הבאות: האחת היא לרסנם ככל האפשר, ואילו השנייה להבינם עד לאין קץ.
בכוונתי כאן להציג הסברים חלופיים לתופעת "מרד הנעורים" שיש בהם כדי לעמעם את אותה ראייה בעלת אופי אוניברסאלי לטובת ראייה הקשרית – תרבותית. על פי תפיסה זו מושג "מרד הנעורים" הוא מושג בעל תחולה היסטורית, תיחומו ומאפייניו נקבעים במידה רבה עקב גורמים סביבתיים: בית ההורים, לרבות תעשיית התרבות ותקשורת ההמונים.
על פי גישת חקר התרבות, העומדת במרכז דברים אלו, יש לסכמות ולסיפורים על עצמנו ועל אחרים המבנים את הדרך שבה אנחנו חושבים, חיים ופועלים. עקב כך, טענתי היא שגם אם נכונה התיאוריה לגבי דחפים ולחצים הרי ביטוייה הלכה למעשה הם פועל יוצא של סיפורי התרבות הנותנים לגיטימציה לביטוי דחפים אלו ומעצבים את אופי ביטויים.
דברים אלו מבוססים על סקירת ספרות נרחבת אותה ערכתי לפני מספר שנים עבור פרוייקט "נוער בישראל 2004" שהתמקדה בראייה סוציולוגית ותרבותית של מושג מרד הנעורים ושהעלתה עדויות רבות להשקפה זו.
אימוץ ראייה חלופית זו משמעה: מודעות לאקלים התרבותי ולדוגמה האישית כמקורות מרכזיים בעיצוב התודעה האישית לא רק בגיל הנעורים אל גם שנים רבות לפניו ואחריו.
כיצד איפה מעצבים סיפורי התרבות את ההוויה התרבותית של בני-נוער. טענתי היא שבני-נוער מתחילים להשתייך לקבוצתם לא רק בשל תחושות פיסיות שהם חשים אלא גם כשמישהו "מספר" להם על כך ופורשים – גם כש"מודיעים" להם כי תקופת הנעורים הסתיימה.
למוסדות חברתיים יש חשיבות רבה בהגדרת "נעורים מהם". בחברות שונות קיימות מערכות שונות של סיפורים המגבים תהליכים חברתיים. הארכת שנות ההשכלה מלווה דרך קבע בסיורים על תרבות נעורים נהנתנית של גילאי ה- 20 ואף של בוגרים יותר הכוללת טיולים למרחבי העולם, חיים של מסיבות ואירועים "בעיר הגדולה", כמעין התקוממות כנגד השגרה האפורה של הקמת משפחה וקיום עצמי "רגיל"
בגילאים צעירים יותר מטפחים המשפחה ובית הספר את כינון הנבדלות של בני הנוער באמצעות סיפורים המקדשים את הנבדלות המעמדית של בני נעורים. סיפורי שבט אלו מופצים לדוגמא בכנסי הסברה בהם מבשרים לכלל תלמידי שכבה זו או אחרת כי הם נכנסו לגיל ההתבגרות ועליהם להיות מודעים לסכנות המאפיינות את בני גילם כמו הריון בלתי רצוי או שיחות עם פדופילים באינטרנט. לאחר מכן, הורים עורכי דין ויחצ"נים מוסיפים ומספרים בהתחננם על גורל יקיריהם או לקוחותיהם שאנסו או רצחו כי מדובר ב"משובות נעורים" .
לתעשיית התרבות והתקשורת. יש כמובן מקום חשוב בסיפור סיפורים. מחקרים היסטוריים מלמדים על מקומן של תעשיות שונות בעיצוב גבולותיה של תרבות הנעורים. אחד מהם טוען למשל כי נערות מתחילות להתייחס אל עצמן כמתבגרות ברגע שיש חנויות בגדים המספרות להם כי הגיעו לגיל זה. חוקר בריטי טען כי גיל זה מסתיים סביבות גיל 40 כאשר משחקי המחשב מפסיקים להיות אטרקטיביים.
אותם גורמים "הקובעים" את גבולותיו של גיל הנעורים יש להם את היכולת לקבוע גם את גבולותיו של מרד הנעורים.
כמעט אין מחקר המתכחש לעובדה שקיים קשר עמוק ומשמעותי בין תרבות ההורים לבין תרבותם של מתבגרים ולכל היותר תרבות המתבגרים מהווה סוג של הארכה אולי מידה של הקצנה של תרבות ההורים. הקשרים שנמצאו לא אחת בין הסיפורים המבנים את עולמם של הורים לבין אלו של ילדיהם המקרה של ה"היפיז" האמריקנים שלכאורה בעטו בכל אך למעשה היו לא יותר מהארכת הלכי הרוח של הוריהם, בני המעמד הבינוני הן דוגמאות לכך.
גם בימינו אנו ניתן לשאול שאלות דומות לגבי הקשר בין "תרבות הנוער הקלוקל" לבין עולם הערכים שמשקפים הוריהם ושאותו הנחילו במודע או שלא במודע בשנים ארוכות של חיברות (סוציאליזציה), גם אלו המדומיינים של גיל ההתבגרות : סיפורים על "מהי הצלחה" ו"כיצד יש לבלות את הפנאי" או "איזה סוג של השכלה צריך לרכוש".
תעשיית התרבות מספקת שלל סיפורים ופעילויות סמליות בעזרתם יכולים אותם מתבגרים לחוש עצמם כמורדים. המרד מתבטא בביגוד פרובוקטיבי במוסיקה פרובוקטיבית ובמגזיני נוער בעלי שמות פרובוקטיביים. יחד עם זאת יש לשים לב לגבולותיו של "הזעם הקדוש" של בני הנעורים המטופח על ידי סיפורי תעשיות התרבות. זה אינו מופנה כנגדה. תעשיית התרבות אינה מנצלת את להט הנעורים כדי לחקור את השימוש הנצלני של מפרסמים ופרסומאים בגוף האישה או את ההעסקה בתנאי עבדות במתפרות בהם נוצרים הג'ינסים הקרועים והמרדניים.
במילים אחרות אם נתבונן מכל נקודה שהיא מרד הנעורים הוא סוג של קונפורמיזם לסיפורי ההורים, לסיפורי הדימוי האוניברסאלי של המתבגר או לסיפורי תעשיית התרבות.
אם חרד מן דהוא מסיפורי "המתבגרים" עליו פשוט לספר לילדיו סיפורים אחרים, כיוון שמקורות ההשפעה הם רבי עוצמה וטווח השפעתם ארוך ומשתרע הרחק מעבר לגבולותיו המומצעים של גיל הנעורים או מתכניו, הרי שינוי אינו יכול להתמקד בטיפול אד-הוק באישיותו של המתבגר אלא מתבקש מהורים ומחנכים לשנות גם את הסיפורים שהם מספרים לעצמם על מקומם בחברה ומחויבותם. כלפי ילדיהם ניתן לקחת טיעון מופשט זה לכיוונים רבים, אך אציין רק אחד.
בסיפורי התרבות של ימינו, אנו מעודדים את ה"אאוטסורסינג" של ההורות, דהיינו העברת האחריות לחינוך הילדים מההורים ופריטתה לאין סוף אנשים שכל אחד מהם מופקד על היבט ספציפי בחינוכו של הילד. סיפורי "קריירה לפני הכל" מביאה הורים לצמצם את סמכותם לתשלום עבור שלל השירותים (מצהרניות דרך תעשיית חוגים וכלה בפסיכולוגים המטפלים בקשיי למידה ותפקוד) וסיפורי "צרכנות נבונה" לתביעה לתמורה. האחרויות לחינוך הראוי מוטלת על מערכת החינוך ("המורים האלו…. ") או "התקשורת" ("…הילדות בלעדיה הייתה יפה").
ראיית מרד הנעורים כסיפור תרבותי מחייבת כך נראה את ההורים לחזור הביתה ולספר לעצמם את הסיפור שלפיו גם זה מקומם.
ד"ר דוד לוין – המסלול האקדמי המכללה למנהל והאוניברסיטה הפתוחה
התפרסם בעיתון "יסודות" http://yesodot3.co.il/index.php/faq/yesodot-magazin
http://yesodot3.co.il
אם נבקש מאנשים שונים לתאר את תחושת השייכות לבית הולדתם הם ישתמשו לצורך התיאור בחושיהם, באסוציאציות ציוריות, ובקולם תעלה נימה נוסטלגית. יהיו אנשים שלשמע המילה שייכות לבית יעלה באפם ריח של לחם הנאפה בתנור, או של תבשילי שבת. אחרים ידמיינו לעצמם נעלי בית נוחות, ובגד שקל ללבוש ולפשוט. צלילי שיר ערש או זמירות שבת יצטלצלו באוזני האחרים ורובם יפליגו בגעגוע אל מחוזות ילדותם. מהו רגש השייכות, כיצד הופך בית למקור של שייכות, וכיצד ניתן לחזק ולהעמיק תחושה זו, על כך ועוד – במאמר הבא.
על תחושת השייכות הבסיסית הרחיבו את הדיבור פסיכולוגים ידועים: מאסלו בפירמידת הצרכים, קוהאן בהתייחסותו למיטביות, לנדזי בתיאוריה על כשירות חברתית ועוד. השייכות היא רגש בסיסי, המהוה קרקע ראשונית להתפתחות מיטיבה. העובר בתוך רחם האם שייך כולו, אך עם הלידה הוא נזרק ממקום של בטחון מוחלט אל עולם זר ומנוכר. ההורים הם אלו שבאופן אינטואיטיבי, מתוך נטייה טבעית הטבועה בהם, מספקים לילד את תחושת השייכות. הם מחבקים ומנשקים, דואגים שלתינוק יהיה חם ונוח, שיהיה לבוש כראוי, ושמזונו יסופק לו בהתאם לצורך, ובאופן כללי דואגים לביטחונו ולרווחותו. ישנן תרבויות בהן התינוק צמוד לאמו 24 שעות ביממה, אם זה במנשא או בדרכים אחרות, ויש תרבויות בהן הילד מיד מושכב במיטתו ורק בשעות האכילה והטיפול בו מתקיים מגע בין הילד לאמו. ההבדל נובע ממסורת של דורות והקשר תרבותי אך ברור ששייכות בסיסית נדרשת לצורך התפתחות בריאה וברב רובם של המקרים היא מסופקת לתינוק באופן אינטואיטיבי על ידי ההורים.
ככל שהתינוק גדל הוא מתחיל לתור את העולם. הוא מתיידד עם הקירות ועם חדרי הבית, הוא זוחל, נוגע, בודק בסקרנות כל חפץ הנקרה לדרכו, ובעיקר מזהה ומכיר את יושבי הבית ואף לומד להבחין בינם לבין זרים. כך הוא בעצם פוגש את משכן חייו. שייכותו מוסיפה להתפתח כאשר מחד מאפשרים לו לקיים את הקשר עם העולם שסביבו ומאידך הוריו ממשיכים להיות המקור לביטחון ורווחה. באופן כזה התינוק צולח בשלום את השלב הראשוני והכל כך קריטי בבניית תחושת השייכות.
ככל שהילד גדל, תפקיד ההורים הופך למכוון יותר. ניתן להצביע על ארבעה מרכיבים שמשפיעים על תחושת השייכות: אוירה, שיח, מעורבות וגבולות.
אוירה היא הרקע לכל המתרחש בבית. האם יש נעימות בבית? האם היחסים בין ההורים הם יחסים סבירים המנוהלים בכבוד הדדי? האם קיימת ביקורת בוטה, הטחות אשמה מתמידות בין דיירי הבית? כל אלו משפיעים לטוב ולרע על תחושת השייכות. ילד שחש באווירה עכורה ירצה לשהות יותר מחוץ לבית – אצל חבריו, סבותיו ואחרים, ובשלב מסוים בגיל ההתבגרות יבחר לו מחוזות אחרים, רחוקים ואף מסוכנים להסתובב בהם. לעומת זאת ילד שחש בנעימות, בקבלה ובכבוד בין בני המשפחה – יהיה חלק רצוי וחיובי ממערך זה ויחוש תחושת שייכות. השקעה באווירה מיטיבה הכוללת גם השקעה בסדר, בניקיון ובאסטתיקה, היא בעצם השקעה ביצירת שייכות.
השיח הוא האופן בו בני הבית מתַקשרים זה עם זה. האם זהו שיח זורם ופתוח? עד כמה יש צעקות? כיצד נפתרים קונפליקטים במשפחה והאם משוחחים עליהם? האם מבררים חילוקי דעות? האם ניתן לדבר על רגשות? האם הילד נחשב לשותף לשיח? האם הוא מביע את דעתו ביחס לדברים שנוגעים אליו כגון ביגוד, בית-ספר, חברים וכדומה, האם הוא בר שיח בעניינים הקשורים לכלל המשפחה? האם משוחחים איתו גם על דברים פחות נעימים כגון ח"ו כאשר יש משבר במשפחה: אבא פוטר מהעבודה, אמא חולה וכדומה. האם נשמרים סודות "אפלים" מפניו או שיש בבית כישורי שיח המאפשרים לשוחח בשפתו על המתרחש במשפחה? האם כשילד מתנהג שלא כשורה יש בֵרור מתעניין, או האשמה מיידית? שאלות אלו יביאו לבדיקה עצמית של השיח המתנהל בבית על מנת לבחון האם הוא שיח בונה או מזיק, והאם הוא תורם להרגשת שייכות או מחבל בה.
מעורבות היא האופן והמידה שבה הילד מרגיש שותף ונוטל חלק במתרחש בבית, החל ממטלות של תחזוקת הבית ותפעולו, וכלה בשותפות: באירועים המשמחים יותר והמשמחים פחות. מסתבר כי האקסיומה האומרת ש"ככל שהילד יקבל יותר כך יגדל להיות אדם טוב ומאושר יותר" הוכחה כלא נכונה. ככל שילד תורם, נוטל חלק במטלות הבית, שותף עם כולם ונושא באחריות הן ביום-יום והן בשעות משבר הוא חש שייך, מעורב ושותף. על ההורים מוטלת האחריות לרתום את הילדים מגיל צעיר לתרומה למשפחה על ידי סידור הצעצועים, שמירה על האח הקטן ותורנויות שונות סביב המטלות המשפחתיות היומיומיות בהתאם ליכולותיו והתפתחותו.
גבולות: אלו הם החוקים המחייבים את בני המשפחה השונים בהתאם לגילם. גבולות כוללים בין היתר סדר יום קבוע, שעה סבירה לקום וללכת לישון, קביעת גבולות לשהייה מחוץ לבית ועוד. כל אלו הם חלק מבנית השייכות המשפחתית. בית פרוץ ללא כללים וחוקים הוא בית ללא "קירות תמך", בית "נזיל", שאין בכוחו להכיל ולספק תחושת ביטחון והגנה, קשה מאוד יהיה להרגיש בו תחושת שייכות .
ההתייחסות אל ארבעת המרכיבים הללו מאפשרת לבחון את עצמנו, עד כמה אנו מקיימים אותם. ככל שניתן את הדעת אליהם, נשקיע בהם, נצליח בע"ה לגרום לילדינו להרגיש חלק, להרגיש שייכים ולגדול בריאים בנפשם ושמחים במשפחתם.
המאמר התפרסם בכתב העת 'כלים שלובים'.
יונה תור, יועצת חינוכית וזוגית מוסמכת, מקבלת באיזור ירושלים. נייד: 050-6423004, דוא"ל: .